הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 33301-12-16

10 אפריל 2019
לפני:

כב' השופט כאמל אבו קאעוד – סגן נשיא
נציג ציבור (עובדים) מר רמי אלקנה
נציג ציבור (מעסיקים) מר מימון אסולין

התובעת
ד"ר חגית שוימר
ע"י ב"כ עו"ד ד"ר ישגב נקדימון

-
הנתבעת
ד"ר סקיי גרוס
ע"י ב"כ עו"ד ענבל וילנר, פרקליטות מחוז ירושלים - אזרחי

פסק דין

לפנינו תביעת התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים בגין הפרת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או " החוק"), וכן לתת צו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבעת לפרסם את הפרסומים נשוא התביעה, וצו מניעה אשר יחייב את הנתבעת לפרסם תיקון או הכחשה של הדברים שפורסמו.

הצדדים

התובעת, ד"ר חגית שוימר ( להלן: "התובעת"), כיהנה כסגנית המדען הראשי במשרד המדע, הטכנולוגיה והחלל ( להלן: "משרד המדע" או " המשרד"). התובעת החלה לעבוד במשרד המדע בחודש מרץ 2014 והחלה לשמש בתפקיד הנ"ל בחודש יוני 2016. זאת, עד להתפטרותה בחודש אפריל 2018, במידה רבה, כך על-פי הנטען, בשל פרסומי לשון הרע נשוא התביעה דנן.

הנתבעת, ד"ר סקיי גרוס ( להלן: "הנתבעת"), סוציולוגית בהכשרתה, שימשה כמנהלת תחום מדעי החברה והרוח במשרד המדע החל מחודש אוקטובר 2015 ועד חודש פברואר 2018, עת התפטרה מעבודתה.
יצוין, כי ממועד שנבחרה התובעת כסגנית המדען הראשי, ובמהלך תקופה בת כשלושה חודשים, שימשה התובעת כאחראית בפועל על עבודתם של המנהלים המדעיים, ובכללם הנתבעת, זאת עד למינויו של מדען ראשי. גם לאחר התקופה הנ"ל התקיימו ממשקי עבודה בין התובעת לנתבעת.

ההליך בבית הדין

התביעה דנן הוגשה מלכתחילה לבית-משפט השלום בירושלים ביום 15.12.2016, אולם בהמשך לטענות הנתבעת, ובהתאם להחלטת השופטת תמר בר-אשר צבן מיום 2.8.2017, הועברה התביעה לבית-דין זה, בהתאם לסמכותו.

במסגרת תביעתה עתרה התובעת לסעדים נוספים לצד תביעתה לפיצויים בגין הפרת חוק איסור לשון הרע. בין היתר עתרה לחייב את הנתבעת לפרסם תיקון או הכחשה של דברי לשון הרע שפורסמו וכן עתרה למתן צו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבעת לפרסם פרסומים נושא התביעה. אולם, בדיון שהתקיים לפני בית-הדין ביום 4.10.2018 הבהירה התובעת כי נוכח סיום העסקתה של התובעת במשרד, הסעד שנותר במחלוקת בתיק הנ"ל הינו הסעד הכספי בלבד.

בהמשך לכך, ומשהוגשו עוד קודם לכן תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, נשמעו לפנינו הוכחות והוגשו סיכומים מטעם הצדדים. אחרון הסיכומים הוגש ביום 5.2.19.

יצוין, כי על אף הודעת התובעת לעניין הסעדים הנתבעים כאמור לעיל, בסיכומיה עתרה התובעת להעניק לה את הצווים הנ"ל.

להלן נביא את טענות הצדדים, נתאר את עיקר הדיון שהתקיים, ונפרט את הכרעת בית-הדין.

טענות הצדדים

טענות התובעת

לטענת התובעת, ביום 4.11.2016 הנתבעת פרסמה דברי לשון הרע על התובעת, זאת באמצעות הודעות דואר אלקטרוני שנשלחו על-ידה למנכ"ל משרד המדע באותה עת, מר פרץ וזן ( להלן: "מנכ"ל משרד המדע" או " מר וזן"), למדען הראשי במשרד, פרופ' אלכסנדר בליי ( להלן: "המדען הראשי" או " פרופ' בליי"), לסמנכ"ל הבכיר למשאבי אנוש של המשרד באותה עת ומנכ"ל המשרד כעת, מר רן בר ( להלן: "סמנכ"ל משאבי אנוש" או " מר בר"), ולתובעת עצמה.

התובעת טענה כי הפרסומים נועדו לפגוע בה וכללו האשמות רבות, קשות וחמורות כלפיה, אשר לטענתה לא היו ולא נבראו, ובהן:

עשיית פעולות על-ידי התובעת על-מנת לפגוע במינויו של המדען הראשי במשרד.
שימוש בתפקידה ובמעמדה של התובעת כדי לפגוע במטרות המשרד.
פגיעה שיטתית של התובעת במטרות המשרד.
עשיית פעולות על-ידי התובעת לביזוי המשרד.
פגיעה של התובעת במוניטין של שר המדע, הטכנולוגיה והחלל; במוניטין של מנכ"ל המשרד; ובמוניטין של המשרד.
בריונות, איומים והתעמרות מצדה של התובעת בנתבעת.

התובעת טענה כי בכל הפרסומים הנ"ל יש משום הוצאת ופרסום לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

נטען, כי הפרסומים פגעו בשמה הטוב של התובעת, גרמו לה לנזקים כבדים ולעוגמת נפש.

נוכח הנזקים שנגרמו לה עתרה התובעת לחייב את הנתבעת לפיצוי בסכום 250,000 ₪, תוך שנטען כי הנזק שנגרם לתובעת גבוה בהרבה אולם נתבע כאמור משיקולי אגרה. עוד נטען, כי בנוסף, או לחילופין, זכאית הנתבעת לקבל פיצוי אף ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 7 א(ג) לחוק איסור לשון הרע בסך של 139,094 בגין כל אחד מהפרסומים האמורים. גם לעניין זה העמידה התובעת את סכום תביעתה על סך של 250,000 ₪. עוד עתרה התובעת, כאמור, להעניק לה אף צו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבעת לפרסם את פרסומי הדיבה נשוא התביעה, וכן צו מניעה אשר יחייב את הנתבעת לפרסם תיקון או הכחשה של דברי לשון הרע שפורסמו על ידה במסגרת פרסומי הדיבה. נוסף על כך, עתרה התובעת לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד.

טענות הנתבעת

הנתבעת, יוצגה בהליך שלפנינו על-ידי פרקליטות מחוז ירושלים ( אזרחי).

הטיעון המרכזי שהוצג על-ידי המדינה הוא כי התביעה דנן מגוללת מסכת אירועים ומעלה טענות אשר המקום הנכון והראוי לבירורם אינו בפני בית-הדין לעבודה, כי אם במסגרת מקום העבודה. נטען, כי בתקשי"ר וכן בנהלים ובהנחיות המפורסמים על-ידי משרדי הממשלה השונים קבועים מנגנונים שונים ליישוב מצבים כגון זה הנדון בתובענה וכי זוהי הדרך העדיפה לטיפול במחלוקת. המדינה ציינה כי לדידה יש לאפשר שיח פתוח במקום העבודה ובמסגרתו לאפשר לעובד להביע את תחושותיו, טענותיו או מצוקותיו בנושאים הקשורים ליחסי עבודה ולהתנהלות במקום העבודה בפני הגורמים המתאימים, זאת מבלי שהעובד יחשוש מתביעת דיבה. נטען, כי הבאת הנושא לדיון בפני בית-הדין עלולה לסכל ולשבש שיח כאמור ובכך את יחסי העבודה במקום העבודה. לפיכך, נטען כי על בית-הדין לדחות את התביעה משיקולים של מדיניות משפטית ראויה, ולקבוע כי סכסוכים לבר משפטיים הקשורים ביחסי עבודה אישיים בין עובד וממונה יש לפתור במקום העבודה ולא בפני בית-הדין בעילה של פרסום לשון הרע. המדינה הבהירה כי על רקע האמור החליטה כי בנסיבות המקרה עליה לייצג את הנתבעת ואף לשאת בעלויות התביעה ככל שיהיו.

בשים לב לאמור נטען, כי הודעת הדואר האלקטרוני שנשלחה על-ידי הנתבעת מהווה ביקורת לגיטימית שהועברה במסגרת יחסי עבודה, כי הביקורת התייחסה ליחסי העבודה עצמם וכי כלל הנמענים להודעת הדואר האלקטרוני, למעט התובעת, הם גורמים הממונים על התובעת והנתבעת במקום העבודה. לפיכך עתרה המדינה, בשמה של הנתבעת, לראות בדברים פרסום מותר שאינו יכול להקים עילה לתביעה לפי חוק לשון הרע בהתאם לסעיף 13(9) לחוק. נטען כי החלת חוק איסור לשון הרע והטלת מגבלות על העברת ביקורת לגורמים הרלוונטיים במסגרת יחסי העבודה, יש בהם כדי לפגוע באופן מהותי ביחסי העבודה וביכולת לתפקד ולנהל יחסי עבודה תקינים בכל מקום עבודה.

כמו-כן, נטען, כי עומדת לנתבעת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק. בכתב ההגנה מטעמה טענה הנתבעת כי בשליחת התכתובת לא חרג הפרסום נשוא התובענה מתחום הסביר והתקיימו מכלול הנסיבות המנויות בס"ק (2), (3), (4) ו- (8) באותו סעיף. עוד נטען, כי הנתבעת לא התכוונה לפגוע בתובעת במידה גדולה מזו שהייתה סבירה לשם הגנה על הערכים המוגנים לפי סעיף 15 לחוק. בסיכומיה הרחיבה הנתבעת את חזית טיעוניה וטענה כי במקרה דנן מתקיימת אף ההגנה הקבועה בסעיף 15(7) לחוק.

לצד כל אלה, נטען, כי הגם אם יקבע בית-הדין כי הדברים מהווים פרסום אסור בהתאם לחוק לשון הרע, אזי יש להפחית בפיצוי התובעת עד כדי ביטולו המוחלט, בין היתר משום שהנתבעת לא התכוונה לפגיעה בתובעת. נטען, כי הנתבעת אינה אחראית לנזקיה הנטענים של התובעת וכי התובעת עצמה נושאת באחריות מלאה לנזקיה. עוד נטען, כי הנזקים הנטענים הם מוגזמים ומופרזים; כי אין קשר סיבתי בין פעולת הנתבעת לבין נזקי התובעת; ולחילופין נטען כי הקשר הסיבתי נותק; כמו-כן נטען כי התובעת לא עשתה כל שביכולתה על-מנת להקטין את נזקיה הנטענים.

נוסף על כל אלה, טענה הנתבעת, כי התובעת פעלה בחוסר תום לב בהגשת התביעה, זאת כאשר בחרה להגישה בסמוך למועד הפרסום ועל-מנת להפעיל לחץ על הנתבעת וכן כאשר נמנעה להגיע להסכמות ולפשרה טרם ההליך המשפטי ובמהלכו. עוד נטען, כי התובעת הטעתה את בית-הדין כאשר קשרה בין נושא הורדתה בדרגה בשנת 2016 לתכתובת הדואר האלקטרוני נשוא התביעה, וכן כאשר נמנעה מלפרוס בפני בית-הדין את הסיבה להחלטתה להתפטר מהעבודה במשרד המדע.

נוכח כל האמור, התבקש בית-הדין לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

הראיות

במסגרת כתבי הטענות הוגשה לעיוננו, בין היתר, הודעת הדואר האלקטרוני נשוא התביעה וכן נספחים רלוונטיים. כמו-כן, הוגשו לעיוננו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, על הנספחים הרלוונטיים להם. בהמשך לכך נשמעו הוכחות. מטעם התביעה העידו לפנינו ד"ר יוסי קאליפא, מנהל תחום מדעי החיים במשרד המדע ( להלן: "ד"ר קאליפא"); ד"ר אלה שטראוס, מנהלת תחום כימיה, אנרגיה, ננוטכנולוגיה וחומרים במשרד המדע ( להלן: "ד"ר שטראוס"); מר רוני גולדברג, אשר עבד במשרד המדע כמרכז קשרי חוץ ולאחר מכן כמרכז בכיר קשרי חוץ והיום הוא סגן ראש אגף קשרי חוץ במשרד ( אולם, מתוקף שליחות בן זוגו כקונסול באיסטנבול, נמצא למשך שנה בהשאלה בתפקיד סגן קונסול, אחראי על המדור הקונסולרי בקונסוליה של איסטנבול) (להלן: "מר גולדברג"); וכן התובעת עצמה. יצוין כי לא הוגשו לעיוננו תצהירים מטעם עדי התובעת, שכן כפי שהובהר לפנינו הלשכה המשפטית במשרד המדע לא נתנה להם אישור לתת תצהיר בתיק. מטעם הנתבעת העידו מי ששימש בעת פרסום הדואר האלקטרוני כסמנכ"ל משאבי אנוש, מר בר, אשר היום משמש כמנכ"ל משרד המדע; המדען הראשי במשרד, פרופ' בליי; וכן הנתבעת עצמה. בתום ההוכחות הגישו הצדדים סיכומים מטעמם.

דיון והכרעה

חוק איסור לשון הרע נועד להגן על כבודו ושמו הטוב של אדם באמצעות איסור על פרסום אשר עלול להשפילו, לבזותו או לפגוע בו. זאת, בכפוף לסייגים הקבועים בחוק.

בהתאם לפסיקת בתי-המשפט, התקיימותה של לשון הרע נבחנת בארבעה שלבים:

בשלב הראשון, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על-פי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור " בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר. בשלב השני, יש לברר האם מדובר בביטוי המהווה לשון הרע והאם הביטוי אכן פורסם, זאת על-פי סעיפים 1 ו -2 לחוק; בשלב השלישי, יש לברר האם עומדת למפרסם אחת או יותר מההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק; בשלב הרביעי, אם ממלא הפרסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים, נבחנת שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובע.

בחינת ארבעת השלבים הנ"ל נערכת תוך איזון בין הזכות לשם טוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש ביטוי, זכויות המוגנות כחלק מכבוד האדם במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. איזון זה טבוע עמוק במסגרת תנאי החוק, הן לצורך בירור שאלת האחריות, והן לצורך אומדן הנזק. איזון זה משפיע על פרשנות הוראות החוק ודרך יישומו בכל הקשר.

במערכת של יחסי עבודה קיימים ערכים נוספים שיש לקחתם בחשבון בעת יישומו של החוק, נוכח מאפייניהם הייחודיים של יחסי העבודה, בגינם אף הוקנתה הסמכות הייחודית לבית-הדין לעבודה. בפסיקת בית-הדין הארצי נקבע, כי מקום העבודה הוא מקום אשר יש חשיבות להבטיח בו שיח פתוח, שקיפות, שיתוף וגילוי מרביים. נקבע כי חלק מכך נוגע אף לזכותו, וחובתו, של ממונה להעיר לעובדיו הערות, לבצע לעובדיו הערכות תקופתיות, ולהעביר ביקורת על דרך תפקודם, מבלי שתתלווה לכך עננה של חשש מתמיד מתביעות משפטיות. עוד נקבע, כי יש לתת את הדעת לכך שבמקום עבודה לעיתים נאמרים דברים מתוך רוגז רגעי או סערת רגשות נוכח לחץ העבודה, וכי לא לכל עלבון יש להתייחס כאל לשון הרע במובנה המשפטי, ותיתכן בהקשר זה אף הגנת זוטי דברים.

לצד זאת נקבע, כי יש להתחשב בחובות תום הלב המוגברות המוטלות על צדדים לחוזה עבודה; בפערי הכוחות הקיימים על דרך כלל בין עובד לממונה עליו; ובהשפעה המשמעותית שתיתכן לאמירותיו של ממונה בנסיבות מסוימות. לפיכך, נקבע, כי על שני הצדדים ליחסי העבודה - במסגרת חובתם לנהוג זה כלפי זה בהגינות ותום לב - להיזהר האחד בכבודו של משנהו, תוך הקפדה על מידתיות וסבירות.

הנה כי כן, יש לפרש את חוק איסור לשון הרע בהקשרים של יחסי עבודה, באופן שיגן על הערכים שבבסיס החוק אך מבלי לפגוע במרקם העדין של היחסים במקום העבודה, ומבלי ליצור " משפוט" יתר של כל התבטאות. כאשר האיזונים בקשר לכך עשויים להשתנות מתקופה לתקופה ומהקשר להקשר.

להלן נפנה לבחון האם התקיימה לשון הרע במקרה שלפנינו. אולם, בטרם נעשה כן, אנו רואים לציין כי בכתבי בי-הדין ובמסמכים שהונחו לפנינו וכן תוך שמיעת העדויות בתיק זה, נפרשה לפנינו תמונת מצב של היחסים הבין-משרדיים במשרד המדע בתקופה הרלוונטית. לפיכך, נציג בקצרה את הדברים כרקע לדיון בסוגיה שלפנינו.

הרקע לתביעה שלפנינו

ממכלול החומר שהוצג לפנינו, אם בכתב ואם בעדויות לפנינו, התרשמנו כי בין התובעת לנתבעת התקיימו מחלוקות שונות על רקע עבודתן במשרד המדע. מחלוקות אלה הובילו ליחסים עכורים בין השתיים.

כמו-כן התרשמנו, כי להבדיל מיחסיה עם הנתבעת, יחסיה של התובעת עם עובדי המשרד האחרים, אשר חלקם אף היו כפופים לה תקופה מסוימת ו/או שהייתה בכירה מהם עקב מינוייה לסגנית המדען הראשי, וכן עם מנכ"ל המשרד הקודם, מר וזן, היו יחסי עבודה טובים. התובעת נתפסה על-ידם כעובדת מקצועית ונעימה וזכתה להערכה רבה מצדם. לצד זאת, יחסיה של התובעת עם המדען הראשי, פרופ' בליי, לא היו יחסי עבודה טובים, זאת החל מכניסתו של המדען הראשי לתפקידו, ולמעשה עד להתפטרותה של התובעת מעבודתה במשרד.

אשר לנתבעת - עובדי המשרד אשר העידו לפנינו מטעם התובעת ציינו כי היו להם מחלוקות שונות מול הנתבעת, הן על רקע עבודתה והן על רקע התנהלותה בפן האישי. מנגד, יחסיה של הנתבעת עם המדען הראשי היו יחסים טובים. זאת, בין היתר, וכפי שהובהר לפנינו, אף בשים לב לכך שהנתבעת היא אשר המליצה לפרופ' בליי להגיש מועמדתו לתפקיד המדען הראשי, במהלך פגישת עבודה שניהלו מספר חודשים קודם לפרסום המכרז לתפקיד זה.

השלב הראשון: הביטוי שבמחלוקת

בהודעת דואר אלקטרוני אשר שלחה הנתבעת ביום 4.11.2016 לתובעת וכן למנכ"ל משרד המדע, למדען הראשי במשרד ולסמנכ"ל הבכיר למשאבי אנוש של המשרד, נכתבו, בין היתר, הדברים שלהלן על אודות התובעת, כל זאת על רקע מערכת יחסים בין התובעת והנתבעת במקום עבודתן:
"... שום ניסיון נמוך יותר או פחות לפגוע בעבודתי, שום התעמרות מצדך, לא תביא אותי לרמת שיח שכזו...";
"... מעבר להתעמרות האישית... ...את גם ממשיכה לפגוע שיטתית במטרות המשרד...";
"... את לא בחלת בפגיעה במוניטין של המשרד, של השר שלנו ושל המנכ"ל...";
"... לא סיפרתי על תרגילים שונים ומשונים שהפעלת, כולל את שידוע לשתינו שעשית כדי לפגוע במינויו של אותו מדען ראשי אליו את מפנה כל כך בקלות את האשמה כל אימת שאינך נוהגת כראוי...";
"... כשאת ממשיכה להשתמש בתפקידך ובמעמדך כדי לפגוע במטרות של המשרד... ";
"... אבל אם כבר פותחים את נושא הבריונות והאיומים...";
"... סביב המדענים הראשיים פעלת לביזוי המשרד...";
"... הפגיעה שלך היא פגיעה מערכתית. היא שמה לבוז את כל המשרד ואת כל היחידה שלנו...";
"... האיומים האישיים שלך כלפיי לא יועילו...";
"... סיימתי להיכנע לאיומייך...".

עינינו הרואות כי הנתבעת ציינה בהודעתה כי התובעת פוגעת במטרות המשרד; פועלת לביזויו; פוגעת במוניטין המשרד, השר והמנכ"ל; ניסתה לסכל את מינויו של המדען הראשי; וכן נוהגת כלפיה בהתעמרות, בריונות ואיומים. יצוין, כי עיון בהודעת הדואר האלקטרוני בשלמותה מעלה כי הנתבעת נקטה בלשון קשה ומשתלחת וכי הדברים המפורטים לעיל, הגם שהם עיקר הדברים, מהווים רק חלק מן ההאשמות שהטיחה הנתבעת בתובעת. לצד אלה, טענה הנתבעת טענות קשות כנגד תפקודה ומקצועיותה של התובעת וכל זאת בשפה שניתן בהחלט לומר כי אינה מכבדת לא את הכותבת ולא את התובעת.

השלב השני: בחינת התקיימות לשון הרע לפי סעיפים 1 ו-2 לחוק
סעיף 1 לחוק מגדיר מהי לשון הרע, כדלקמן:
"1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"
ההגדרה הנ"ל היא הגדרה רחבה, הנבחנת, כאמור, בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר. בפסיקה נקבע כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול לפגוע בנכס היקר ביותר לאדם - שמו הטוב וכבודו כאדם בעיני עצמו ובעיני זולתו; היא עלולה להכתים את אישיותו בעיני הזולת, לפגוע בביטחונו העצמי, ולהרוס במחי יד שם טוב שנבנה ועוצב במשך שנים רבות באופן שלא ניתן להחזירו לקדמותו. עוד נקבע, כי אמת המידה לבחינת אמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על-ידי הנפגע, אלא בהתאם להשפעת האמירה על ההערכה לה זוכה האדם בעיני הציבור. אולם, לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה, שכן די שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו.

סעיף 2 לחוק מגדיר מהו פרסום לעניין לשון הרע, כדלקמן:

"2.  (א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
      (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".

במקרה דנן, הנתבעת כתבה בהודעת הדואר האלקטרוני דברים קשים על אודות התובעת, בשפה קשה, ותוך שייחסה לתובעת, תכונות ומעשים, גם כאלה אשר חורגים מיחסיהם האישיים של התובעת והנתבעת, אשר ברי כי יש בהם כדי לבזות את התובעת, להשפילה, ואף לפגוע במשרתה במשרד המדע. ההודעה, כאמור, נשלחה לממונים על התובעת במקום העבודה, ומכאן שאף מתקיימת דרישת הפרסום הקבועה בסעיף 2 לחוק.

אמת, שותפים אנו לעמדת המדינה, אשר הובעה לאורך ייצוגה של הנתבעת בתיק דנן, כי יש לייצר במקום העבודה אווירה במסגרתה יחוש העובד כי אינו צריך לחשוש מהליכים משפטיים נוכח השמעת תחושותיו ומצוקותיו. כמו-כן, שותפים אנו לעמדה לפיה ישנה חשיבות לכך שעובד ישמיע את אשר על ליבו בפני הממונים עליו במקום עבודתו, שכן כך יבואו על פתרונן מחלוקות בין עובדים או לחילופין בין עובדים לבין הממונים עליהם באופן מהיר ופשוט. זאת מבלי להיזקק להליך משפטי ממושך, אשר עלול אף להשפיע לאורך זמן על כלל יחסי העבודה במקום העבודה הנדון. בוודאי כך הוא הדבר כאשר קיימים במקום העבודה מנגנונים מוסדרים לפתרון מחלוקות וכאשר הגורמים הרלוונטיים במקום העבודה מנסים לסייע בפתרון המחלוקת. הדברים אף עולים מפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה אשר הוצגה לעיל והם ברורים.

אולם, אין באמור כדי להכשיר כל פרסום הנעשה במסגרת יחסי עבודה אשר יש בו כדי לפגוע בכבודו של אדם. כפי שצוין בפסיקת בית-הדין הארצי, במסגרת חובתם לנהוג זה כלפי זה בהגינות ותום לב על הצדדים במסגרת יחסי עבודה חלה אף החובה לנהוג זה בזה בכבוד, במידתיות ובסבירות. קרי, על גבולות השיח להיות ברורים גם, ולדידנו אף על אחת כמה, במקום עבודה. שרטוט גבול זה יכול שייעשה, לצד הערכים הייחודיים אליהם יש לתת את הדעת במסגרת יחסי העבודה, אף באמצעות הכלים שמעמיד לרשותנו חוק לשון הרע והערכים הניצבים בבסיסו. לפיכך, אנו סבורים, כי אף אם לעובד יש תלונה או ביקורת כלפי מי מהעובדים, בין אם הוא ממונה עליו אם לאו, בכיר ממנו אם לאו, הרי שישנה דרך ושפה לביטוין. ככל שיחרוג העובד מן הגבולות הראויים ברי כי יכול שיהיה חשוף לתביעה, שכן אין לשלול מן הצד הנפגע את זכות הגישה לערכאות במקרים מעין אלה.

במקרה דנן, כפי שצוין לעיל, עיון בהודעת הדואר האלקטרוני מעלה כי הנתבעת נקטה בלשון קשה ומשתלחת, תוך העלאת טענות חמורות כנגד התובעת, אשר אף חורגות מיחסי העבודה בין השתיים. יתרה מכך, הדברים לא הובאו בפני הגורמים הממונים על התובעת והנתבעת בצורה ישירה וסדורה, תוך בקשת התערבותם או הנחייתם לפתרון המחלוקת כפי שראוי שייעשה עובד במצב זה, אלא הועברו לעיונם כצופים מהצד, בצהרי יום שישי. כאשר כך הם פני הדברים, תמוהה לטעמנו עמדת המדינה, אשר בחרה להגן על התנהלות זו ומבקשת היא אף לקבעה כנורמת התנהגות ראויה ולמעלה מכך כפרסום מותר בהתאם להוראת סעיף 13(9) לחוק ( ועל כך נרחיב בהמשך הדברים).

הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר הנתבעת אף לא טענה לפנינו להגנת האמת שבפרסום. קרי – לא זו בלבד שהדברים פורסמו באופן ובשפה כמתואר לעיל, הנתבעת אף לא טענה לפנינו כי הדברים היו אמת. הנתבעת אמנם התייחסה בתצהירה לנסיבות שקדמו למשלוח מכתבה ושהביאו אותה לכתוב את הדברים. היא אף הסבירה מדוע היא סבורה שהתנהלות התובעת היוותה פגיעה במשרד ובראשיו. עם זאת, כאמור, הנתבעת לא טענה כי ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק מתקיימת במקרה דנן.

עוד יצוין, כי אף עובדי משרד המדע לא סברו כי הודעת הדואר האלקטרוני מהווה תלונה לגיטימית מצד עובד. כך, בעדותו של מר בר, סמנכ"ל משאבי אנוש באותה עת והיום מנכ"ל המשרד, אשר העיד מטעם הנתבעת, הוא הבהיר כי לא ראה בהודעת הדואר האלקטרוני תלונה, שכן תלונה יש להגיש בדרך מסודרת וכן להגדירה ככזו באופן רשמי. עוד עולה מעדותו כי לא הסכים לסגנון הצגת הדברים בהודעת הדואר האלקטרוני. עוד ציין, כי הוא אינו סבור שעל עובד להעלות במסגרת טענותיו טענות כוזבות. אף מעדותו של מר גולדברג עולה, כי הודעת הדואר האלקטרוני לא נתפסה על-ידי העובדים כביקורת לגיטימית ועניינית: "אני זוכר כשראיתי את הפרסום הזה פעם ראשונה הוא לא מופנה אלי, אני אחרי כמה פסקאות לא יכולתי להמשיך לקרוא את זה מרוב הלם, ותדהמה וזעם. על דבר כזה. זה לא דבר שיעשה בתוך מקום עבודה. זה מה שחשבתי באותו רגע".
בנקודה זו יוער, כי לא מצאנו ממש בטענת הנתבעת לפיה אף התובעת בעדותה הודתה כי המכתב שנכתב הופנה אל הגורמים הרלוונטיים ושליחתו מהווה את הדרך הנכונה בה יש לפעול. התובעת אמנם ציינה כי במקרים מתאימים הייתה פונה לממונים עליה על-מנת לשטוח טענותיה, אולם לא תוך הפצת שקרים והוצאת דיבה.

הנה כי כן, במלאכת האיזון שערכנו בין כלל הערכים המונחים על כפות המאזניים, ובכללם חופש הביטוי, כבוד האדם והערכים הראויים במסגרת יחסי העבודה, ובשים לב לנסיבות המקרה דנן, אנו סבורים כי דברי הנתבעת בהודעת הדואר האלקטרוני מהווים לשון הרע כהגדרתה על-פי חוק.

השלב השלישי: דיון בתחולת ההגנות

לאחר שמצאנו כי הודעת הדואר האלקטרוני מיום 4.11.2016 מהווה לשון הרע וכי זו אכן פורסמה, יש לבחון האם עומדת לנתבעת אחת מן ההגנות אשר לתחולתן טענה. ראשית, נתייחס לטענת הנתבעת לפיה יש להחיל במקרה דנן את ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק, לאחר מכן נתייחס להגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק, אשר לתחולתן טענה הנתבעת.

תחולת ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק

סעיף 13 לחוק קובע מהם פרסומים מותרים, אשר לא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי. המחוקק סבר, כי ישנם מצבים שלגביהם קיים אינטרס ציבורי כה חשוב בהתבטאות חופשית, עד שכל התבטאות באותן נסיבות צריכה להיות מוגנת מפני תביעת דיבה, יהיו מניעיו, כוונותיו ואמונתו של המפרסם אשר יהיו. בהתאם לתפיסה המקובלת בפסיקה ההיתרים שבסעיף 13 מהווים " הגנות מוחלטות", אשר לצורך החלתן אף אין צורך לבחון האם תוכן הפרסום אמתי או כוזב, אם פורסם בתום לב אם לאו, אלא די בקיום התנאים הקבועים באחד מתתי סעיף 13 על-מנת לדחות את התביעה, אף על הסף.
החלת ההיתרים שבסעיף 13 גם על פרסומים שקריים וזדוניים עלולה לגרום עוול לנפגע מהפרסום. לפיכך נקבע, כי יש לפרש את סעיף 13 באופן דווקני, כי אין מקום להרחיב את תחולתו מעבר למתבקש מלשונו, וכי אין להחיל את ההגנה על פרסומים של גופים שאינם נקובים בחוק במפורש.

כאמור, במקרה דנן, טענה הנתבעת כי הדברים שפורסמו מהווים פרסום מותר בהתאם לס"ק (9).

סעיף 13(9) קובע כדלקמן:
"13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
  ....(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;"

עינינו הרואות כי סעיף 13(9) מעניק הגנה מוחלטת לשלושה סוגי פרסומים: פרסומים שהמפרסם חייב לעשותם מכוח הדין; פרסומים שהמפרסם חייב לעשותם מכוח הוראה של רשות המוסמכת כדין לתת הוראה כזו; ופרסומים שהמפרסם קיבל היתר לפרסמם מאת רשות מוסמכת כאמור.

נקבע כי נטל ההוכחה כי מתקיימות נסיבות המקימות הגנה זו מוטל על המפרסם, קרי – על הנתבע. עוד נקבע, כי לשון הסעיף ותכליתו מחייבות כי לצורך הענקת חסינות מוחלטת מפני תביעת לשון הרע יצביע הנתבע על מקור סמכות נורמטיבי קונקרטי אשר חייב אותו או התיר לו לבצע את הפרסום.

במקרה דנן, לא הוכיחה הנתבעת כי מדובר בפרסום שהייתה חייבת לעשותו מכוח הדין או מכוח הוראה של רשות המוסמכת לתת הוראה כאמור. הנתבעת אף לא הוכיחה כי קיבלה היתר לפרסום מאת רשות מוסמכת כאמור.

בתצהירו של מר בר נטען, כי הנתבעת פנתה לממונים עליה ועל הנתבעת מתוקף הוראת סעיף 03.412 לתקשי"ר, אשר עניינה בפתרון בעיותיו של עובד בשירות המדינה. בהוראה זו נקבע כדלקמן:

03.412"
פתרון בעיותיו של העובד בשירות צריך לבוא, בדרך כלל, במסגרת היחידה או המשרד, בהם הוא מועסק. המופקדים על ענייני העובדים (הממונה הישיר, מנהל היחידה, מנהל משאבי אנוש) חייבים להקדיש תשומת לב ומאמצים לאכן בעיות מהסוג האמור ולפתור אותן במקום.
בארגון גדול ומסועף, שמערכות הניהול שלו מסובכות, יש מקום לכך, שאותן פניות ותלונות של עובדים, אשר לא באו על פתרונן בדרך המקובלת במסגרות המשרדיות, יקבלו טיפול מרכזי. לשם כך קיימת בנציבות שירות המדינה לשכה לפניות העובדים, שתפקידיה העיקריים להשיב על שאלות של עובדים בעניין זכויותיהם וחובותיהם, להדריך את הפונים אליה בדבר הדרכים הנכונות לטיפול בענייניהם ולטפל בתלונות של עובדים".

אולם, ההוראה הנ"ל כלל אינה מכשירה פנייה לממונים על העובד באופן מפורש. כל שמצוין בה הוא שישנה עדיפות לפתרון בעיותיו של העובד במסגרת היחידה, אולם ככל שבעיות אלה אינן באות אל פתרונן הרי שקיימת בנציבות שירות המדינה הלשכה לפניות עובדים.

מר בר הפנה להוראות נוספות בתקשי"ר המאפשרות לעובד לפנות לגורמים האחראים בביקורת או בתלונה על הממונים עליו, כדלקמן:

03.42 " - פניות בתוך המשרד
03.421
עובד הרוצה לברר עניין הקשור בהעסקתו בשירות, יפנה אל הממונה עליו. לא קיבל העובד, מן הממונה עלי תשובה המספקת אותו, רשאי הוא לפנות באמצעותו אל האחראי.
03.422
הממונה יעביר את הפנייה אל האחראי תוך שבעה ימים בצירוף הערותיו, ויאשר לעובד את דבר העברת פנייתו.
03.423
פנה עובד אל האחראי כאמור בפסקה 03.421 ולא קיבל ממנו תשובה המספקת אותו, רשאי הוא לפנות בכתב אל הלשכה לפניות העובדים בנציבות שירות המדינה".

ההוראות הנ"ל אכן נועדו להסדיר את פנייתו של העובד לממונים עליו בנושאים הקשורים בעבודתו. לצד זאת, הן נועדו לאפשר לעובד לפנות לגורם נוסף בנציבות שירות המדינה, הלשכה לפניות עובדים, ככל שהוא חש שאינו זוכה למענה מספק. אולם, איננו סבורים כי יש בהוראות אלו כדי להוות היתר לפרסום נשוא התביעה דנן בהתאם ללשונו של סעיף 13(9). ובוודאי שאין בהוראות אלה כדי להכשיר את פנייתה של הנתבעת לממונים עליה ועל התובעת באופן ובשפה בה נעשו. במקרה שלפנינו, כפי שכבר צוין, אין מדובר בהגשת תלונה רשמית באופן מוסדר וברור. כמו-כן, דברי הנתבעת לפיהם התובעת פוגעת במטרות המשרד; פועלת לביזויו; פוגעת במוניטין המשרד, השר והמנכ"ל וניסתה לסכל את מינויו של המדען הראשי, אינם דורשים בירור אשר להעסקת הנתבעת בשירות. קרי - הדברים שפרסמה הנתבעת על אודות התובעת רובם ככולם אינם נוגעים לתחום תפקידה.

נוכח האמור אנו דוחים את טענות הנתבעת לפיהן מדובר בפרסום מותר בהתאם לסעיף 13(9) לחוק.

להלן נפנה לבחון האם חלה לנתבעת אחת מן הגנות תום הלב הקבועות בסעיף 15 לחוק אשר לתחולתן טענה.

תחולת ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק

כאמור, בכתב ההגנה מטעמה טענה הנתבעת כי בשליחת התכתובת לא חרג הפרסום נשוא התובענה מתחום הסביר והתקיימו מכלול הנסיבות המנויות בסעיף 15 (2), (3), (4) ו- (8) לחוק. עוד נטען, כי הנתבעת לא התכוונה לפגוע בתובעת במידה גדולה מזו שהייתה סבירה לשם הגנה על הערכים המוגנים לפי סעיף 15 לחוק. יצוין, כי הנתבעת לא פירטה בכתב ההגנה כיצד ההגנות אשר לקיומן טענה חלות על הפרסום. בסיכומיה התייחסה הנתבעת לתחולת ההגנות הקבועות בסעיף 15(7), 15(8) ו-15(2) לחוק. קרי, מחד גיסא הרחיבה הנתבעת את חזית טיעוניה וטענה כי במקרה דנן מתקיימת אף ההגנה הקבועה בסעיף 15(7) לחוק, ואילו מאידך גיסא לא כללה בטיעוניה התייחסות לתחולת ההגנות הקבועות בסעיפים 15(3) ו 15(4) לחוק.
הגנות תום הלב הקבועות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע דומות מבחינת הרציונל העומד בבסיסן להגנות המוחלטות שבסעיף 13 לחוק. המחוקק סבר, כי קיימים מצבים נוספים, לבד מאלה הקבועים בסעיף 13 לחוק, בהם יש חשיבות להתבטאות חופשית, ואלה עשויים להצדיק מתן הגנה למפרסם אף אם הפרסום לא היה אמת. מדובר על מצבים בהם תוצדק החלת ההגנה על הפגיעה בשמו הטוב של אדם, אם יתקיים באותו פרסום רכיב נוסף והוא שהפרסום נעשה בתום לב. סעיף 15 לחוק מונה 12 נסיבות בהן יהיה פרסום מוגן אם נעשה בתום לב.

נטל הוכחתן של כל אחת מן ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק מוטל על הנתבע, כך הן באשר להוכחת הרכיבים המנויים בכל אחת מן ההגנות והן אשר לתום ליבו. נקבע, כי קנה המידה לתחולת הנסיבות המפורטות בכל אחד מתתי הסעיפים שבסעיף 15 הוא קנה מידה אובייקטיבי, וכי לצורך הכרעה בשאלת התקיימות הנסיבות המפורטות בסעיף בית-המשפט לא ייחס כל חשיבות לאמונתו הסובייקטיבית של המפרסם בדבר התקיימות הנסיבות.

אשר לתום הלב – בענייננו יש לבחון סוגיה זו לאורם של סעיפים 15 ו-16 לחוק.
נקבע, כי אף שדרישת תום הלב מופיעה כבר ברישא של סעיף 15, יש לבחון את תום הלב ביחס לכל אחד מן הסעיפים הקטנים שבסעיף. כך שלמעשה אין לדבר על משמעות אחת למונח תום לב, אלא על 12 משמעויות שונות, כמספר המצבים המפורטים בסעיף. מהותו של תום הלב הנדרש בכל אחת מן ההגנות הספציפיות נגזרת מהאינטרסים שלמענם נקבעה אותה הגנה. תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסוימת ולמצב נפשי מסוים אשר בהצטרפותם לעשיית הפרסום בנסיבות הנדרשות בהגנה הספציפית, יצדיקו את הפגיעה בתובע לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה.

כאמור, את תום הלב ניתן לבחון בהתאם למאפיינים עובדתיים התנהגותיים ובהתאם למאפיינים הנוגעים למצבו הנפשי של המפרסם. המאפיינים ההתנהגותיים עוסקים בהתנהגות המפרסם בטרם עשה את הפרסום ובמעשה הפרסום עצמו. כך, לדוגמה, הקפדה על כללי הצדק הטבעי, וכן פרסום זהיר ומתון בלשונו, שאינו פוגע בנפגע מעבר לסביר, ילמדו על תום ליבו של המפרסם. כאשר מנגד, יצירת דרמטיזציה בפרסום באמצעות הכללה מודעת של פרטים לא מדויקים, או ניסוח בוטה ומעליב, עשויה להעיד על העדר תום ליבו של המפרסם.

בחינת היסוד הנפשי בעת הפרסום מתמקדת במניעי המפרסם ובמידת אמונתו באמיתות הפרסום. עשיית הפרסום מתוך מניעים טהורים תהווה אינדיקציה לקיומו של תום לב בעוד שעשיית הפרסום בזדון ומתוך כוונה לפגוע תלמד על העדרו של תום לב. על מניעי המפרסם אפשר ללמוד הן מהמפרסם עצמו, אם יעיד וייחקר ביחס למניעיו, והן מנסיבות אובייקטיביות. כך, למשל, ניתן ללמוד על כוונת זדון מגילוי יחס עוין לנפגע או מקיומה של יריבות בין הצדדים. באותו אופן, אמונה כנה באמיתות הפרסום תהווה אינדיקציה לתום ליבו של המפרסם, ולהפך. גם אם קנה המידה הוא סובייקטיבי ייתכנו מקרים שבהם אי אפשר יהיה להוכיח את אמונת המפרסם, אלא באמצעות שימוש במבחנים כלליים ואף על-ידי השוואת התנהגותו עם התנהגות האדם הסביר.

לצד זאת, כאמור, סוגיית תום הלב תיבחן אף לאורו של סעיף 16 לחוק. בסעיף 16 לחוק ניצבות חזקות הקובעות נסיבות שבהן חזקה על המפרסם שעשה את הפרסום בתום לב ( בהתאם לסעיף 16( א) לחוק), או שלא בתום לב ( בהתאם לסעיף 16( ב) לחוק). סעיף 16 אינו מגדיר את תום הלב הנדרש בסעיף 15 לחוק אולם ניתן ללמוד ממנו אילו עניינים עשויים להוות אינדיקציה לקיומו או להעדרו של תום הלב. כך, בית-המשפט רשאי ללמוד מהנסיבות המפורטות בסעיף 16( א) לחוק על קיומו של תום לב מהותי ומהנסיבות המפורטות בסעיף 16( ב) על העדרו. לפיכך, הסבירות שבפרסום, מידת אמונתו של המפרסם באמיתות הפרסום, מידת הזהירות של המפרסם בבודקו את אמיתות הטענות שבפרסום וכן הכוונות שהניעו אותו, כולן רלוונטיות לבחינת תום ליבו של המפרסם.

לעניין פרשנות סעיף 16 לחוק, בין היתר נקבע, כי בדיקת השאלה האם הפרסום חרג מתחום הסביר תעשה בעיקרה באמצעות בחינת הפרסום עצמו, כאשר לשונו של הפרסום מהווה קנה מידה מרכזי לסבירות הפגיעה שנעשתה בו. לצד זאת, בית-המשפט ייבחן אף האם היה ניתן להשיג את המטרה הלגיטימית של הפרסום בדרך שתפגע פחות בנפגע. כאשר מדובר בהבעת דעה תישקל מידת הקשר ההגיוני בין הדעה שהובעה לבין הנתונים שעליהם היא מסתמכת והאם הדברים שנאמרו בו לא היו גורפים מדי.

להלן נביא את לשון סעיף 15, על הסעיפים הקטנים הרלוונטיים לדיון שלפנינו, נבחן את סוגיית תום ליבה של הנתבעת בכלל וכן בפרט ביחס לכל אחד מן הסעיפים האמורים, וכן נבחן את התקיימות הנסיבות המובאות בסעיפים הנ"ל.

סעיף 15 לחוק קובע כדלקמן:
"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
... (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;...
... (7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור;
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".

הגם שנקבע כי יש לבחון את תום הלב ביחס לכל אחד מן הסעיפים הקטנים שבסעיף 15 לחוק, כאמור לעיל, הרי שקודם לדיון בהתקיימות ההגנות להן טוענת הנתבעת, ולצורך יעילות הדיון, אנו רואים להתייחס התייחסות כוללת לסוגיית תום ליבה של הנתבעת.

במקרה דנן פרסום הנתבעת, ועמדנו על הדברים לעיל, נקט בשפה קשה ובוטה, תוך השתלחות בתובעת. לטעמנו, ברי כי היה בפרסום זה כדי לפגוע בתובעת מעבר לסביר, ובכך יש להשליך אף על תום ליבה של הנתבעת בביצועו. הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לכך שהנתבעת שלחה את הודעת הדואר האלקטרוני פעם אחת בשגגה ולפני שסיימה לכתוב את הדברים, ובהמשך פעם נוספת. קרי – היה לנתבעת חלון הזדמנויות לבחינת הדברים ולברירה קפדנית של מילותיה, אולם היא שבה וחזרה על אותם הביטויים ואף הוסיפה על הכתוב. זאת ועוד; ממסכת העדויות שנפרשה לפנינו בתיק זה, התרשמנו כי אכן הייתה יריבות בין התובעת והנתבעת הן בפן המקצועי והן בפן האישי, וזו השליכה הן על תוכן הפרסום והן על השפה בה נקטה הנתבעת. כך, הנתבעת לא הבהירה מדוע לא פנתה אל התובעת ושוחחה עמה על הדברים אשר בליבה טרם הפרסום; לא הבהירה מדוע לא פנתה בתלונה מסודרת לממונים עליה על-מנת לשטוח את מצוקותיה או טענותיה; וכן לא הבהירה מדוע נקטה בלשון בה נקטה. קרי – הנתבעת לא הבהירה מדוע לא נקטה בדרך אשר פגיעתה בתובעת היא פחותה. כמו-כן, הגם שהנתבעת ניסתה להסביר בתצהירה מדוע ייחסה לתובעת מעשים כגון פגיעה במשרד המדע, במי מראשי המשרד ובמינוי המנכ"ל, הרי שמעדותה לא התרשמנו כי האמינה במכלול טענות אלה בלב שלם ולראיה, כאמור, אף לא טענה לפנינו את טענת האמת שבפרסום. הנה כי כן, אנו סבורים כי בהתנהלות הנתבעת יש כדי להעיד על העדר תום ליבה בביצוע הפרסום הנדון.

יצוין, כי התנהלות זו רלוונטית אף לסוגיית תום הלב כפי שהיא משתקפת בסעיפים הקטנים לסעיף 15 לחוק אליהם נתייחס להלן.

דיון בהגנה הקבועה בסעיף 15(2)

טענת ההגנה שבסעיף 15(2) כוללת 4 מרכיבים מצטברים. ראשית, על המפרסם להראות שהייתה עליו חובה לעשות את הפרסום; שנית, יש להצביע על כך שהחובה חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום; שלישית, יש להוכיח שהחובה אכן חייבה את הנתבע לפרסם את הפרסום המסוים המהווה את עילת ההליך; ורביעית, על הפרסום להיעשות בתום לב. העדרו של מרכיב אחד מתוך ארבעת המרכיבים הנ"ל ישלול את תחולת ההגנה.

הנתבעת טענה כי ארבעת המרכיבים לעיל התקיימו במקרה דנן. נטען, כי לאור הנסיבות במסגרתן חשה הנתבעת מצוקה אל מול התובעת, יחסיהן עלו על שרטון והדבר השפיע על ההתנהלות המקצועית, הרי שלתפיסת הנתבעת חלה עליה חובה להעלות את הדברים על הכתב ולפנות לממונים עליה בנושא. נטען, כי הדברים אמורים בפרט ביחס למקום עבודה ציבורי בו לליקויים ולכשלים עשויה להיות משמעות כלפי כלל הציבור.

אין אנו שותפים לעמדתה של הנתבעת. אף אם נניח כי חלה על הנתבעת חובה מוסרית או חברתית לביצוע הפרסום, על מנת להתריע על התנהלות התובעת בפני הממונים עליהן, כמי שפועלת לפגיעה במשרד, במי מראשיו או בנתבעת או כמי שניסתה לפגוע במינויו של המדען הראשי, הרי שהנתבעת לא הוכיחה בפנינו שתוכן הפרסום לא חרג מביצוע החובה. קרי – אנו סבורים כי היה בידי הנתבעת לפנות בצורה רשמית ומסודרת לממונים עליה, תוך נקיטה בשפה מעודנת יותר ולהציג בזהירות את הטענות שייחסה לתובעת. לכך יש להוסיף את האמור לעיל לעניין תום ליבה של הנתבעת.
לפיכך, אין אנו סבורים כי מתקיימת במקרה הנדון ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק.

דיון בהגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק

כאמור, הנתבעת לא פירטה בכתב הגנתה מדוע היא סבורה כי עומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף זה והיא אף זנחה לחלוטין את הדיון בסעיף זה במסגרת סיכומיה. עם זאת, ובבחינת למעלה מן הצורך, ראינו להבהיר כי אף נסיבותיו של סעיף זה אינן מתקיימות במקרה דנן.

סעיף 15(3) מקנה הגנה לפרסום אשר נועד להגן על עניין אישי כשר של הנתבע. בפסיקה נקבע כי ההגנה האמורה עשויה לחול, בין היתר, במקרים בהם יש דיווח על תפקוד לקוי של עובד. אף אם כך היה הדבר בענייננו ( וזאת, כאמור, לא הוכח בפנינו), הרי שתנאי לתחולתה של ההגנה הקבועה בסעיף הוא שהפרסום לא יעבור את השיעור המספיק להגנת העניין הכשר. המבחן לקיומו של תנאי זה הוא מבחן הקשר ההגיוני, הקובע כי ההגנה תחול רק אם לשון הרע שפורסמה רלוונטית להגנת העניין הכשר. במקרה דנן, כפי שכבר ציינו לעיל, חרגו דברי הנתבעת מן השיעור המספיק. קרי – אף אם הנתבעת הייתה מעוניינת להתריע על התנהלות התובעת ותוצאותיה האפשריות, ברי כי היה עליה לעשות זאת תוך פנייה סדורה לממונים עליה ותוך נקיטה בשפה זהירה המכבדת את התובעת. הדברים אף מתיישבים עם האמור לעיל אשר לסוגיית תום הלב במקרה דנן.

הנה כי כן, כאמור, אף ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק אינה מתקיימת במקרה דנן.

דיון בהגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק

אף לעניין הגנה זו טענה הנתבעת כי היא עומדת לה בכתב הגנתה, זאת ללא כל פירוט, אולם זנחה את הטענה בסיכומיה. גם כאן ובבחינת למעלה מן הצורך, אנו רואים להבהיר כי הנסיבות המנויות בסעיף אינן מתקיימות.

סעיף 15(4) לחוק מקנה הגנה לפרסום ככל שהפרסום מהווה, בין היתר, הבעת דעה על התנהגות הנפגע בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי. נקבע, כי פרסום יוגדר כהבעת דעה אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצדו. קרי – על הפרסום להיות מנוסח כדעה. עוד נקבע, כי צריכה להיות הפרדה ברורה בין תיאור העובדות ובין הבעת הדעה על אותן עובדות. כמו-כן; נקבע כי על העובדות עליהן נשענת הדעה להיות נכונות.

במקרה הנדון, מילותיה המפורשות והקשות של הנתבעת כנגד התובעת, כפי שצוטטו לעיל, לא היו מנוסחות כהבעת דעה. יתרה מכך, דברים אלה כביכול בוססו על התנהלותה של התובעת סביב מקרים ספציפיים אליהם הפנתה הנתבעת, אשר גם הם לא נוסחו כהבעת דעה, ומנגד אף לא הוכחה בפנינו נכונותם. במצב דברים זה אף לא התקיימה כל הפרדה בין תיאור עובדות לבין הבעת דעה בפרסום הנדון.

הנה כי כן, כאמור, אף ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק אינה מתקיימת במקרה דנן.

דיון בהגנה הקבועה בסעיף 15(7) לחוק

כאמור, במסגרת סיכומיה הרחיבה הנתבעת את חזית טיעוניה וטענה כי במקרה דנן מתקיימת אף ההגנה הקבועה בסעיף 15(7) לחוק. טענה זו כאמור לא נטענה בכתב ההגנה והיא מהווה הרחבת חזית אסורה ועל כן אין צורך להידרש לה.
במאמר מוסגר יוטעם כי ממילא הטענה אף לא יכולה להתקבל לגופה, שכן בהתאם לסעיף 15(7) תינתן הגנה לפרסום ככל שהפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אופיו של הנפגע בעניין שבו הנתבע ממונה על הנפגע מכוח דין או חובה, והפרסום היה מוצדק מכוח יחסי ממונה-כפוף שבין הצדדים. במקרה דנן, הפרסום נעשה על-ידי הנתבעת, אשר אינה ממונה על התובעת. כמו-כן, כפי שכבר צוין, בפרסום נקטה הנתבעת שפה בוטה ופוגענית, שוודאי אף לא היה לה מקום גם לוּ הנתבעת הייתה ממונה על התובעת במקום עבודתן. זאת ועוד; ועל כך עמדנו לעיל, הפרסום לא היווה הבעת דעה.

דיון בהגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק

סעיף 15(8) לחוק מקנה הגנה למפרסם ככל שהפרסום היה בהגשת תלונה לממונה על הנפגע. במקרה דנן, אמנם הנתבעת שלחה את הודעת הדואר האלקטרוני לממונים על התובעת במקום העבודה, אולם כפי שכבר צוין לעיל, אין המדובר בהגשת תלונה רשמית באופן סדור וברור. הודעת הדואר האלקטרוני נכתבה אל התובעת עצמה ולא אל הממונים עליה, וכאמור אף השפה שננקטה בה חרגה מן הסביר. אף סמנכ"ל משאבי אנוש דאז ומנכ"ל הנתבעת היום, מר בר, העיד כי אין המדובר בתלונה רשמית, ועמדנו על הדברים לעיל. במצב דברים זה, ברי כי ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) אינה מתקיימת במקרה דנן. בנקודה זו, נשוב ונדגיש כי על אף החשיבות בכך שעובד יציף מצוקותיו לממונים עליו במקום העבודה, הרי שיש דרך להצפת המצוקה כאמור ועל הדברים להיות מובעים במידתיות, בסבירות ותוך שמירה על כבודו של הנילון.

הנה כי כן, אף ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק אינה מתקיימת במקרה דנן.

מששללנו את כלל הגנות תום הלב להן טענה הנתבעת, ומששללנו עוד קודם לכן את תחולת ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק, נדון להלן בשאלת הסעדים המתאימים במקרה שלפנינו.

השלב הרביעי: שאלת הסעדים

מיום 4.4.1984 סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע קובע שלשון הרע היא עוולה אזרחית אשר ניתן לתבוע בגינה סעדים בהתאם לדיני הנזיקין. המדובר בסעדים ממוניים ולא ממוניים. סעיף 7 א לחוק קובע כי בית-המשפט רשאי לקבוע פיצוי בגין עוולה זו אף ללא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 50,000 ₪. ואם הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע – כפל הסכום. ליליחי לצד זאת יצוין, כי המחוקק לא קבע קביעה מפורשת המתנה אף את סעד הפיצויים לפי סעיף 7 בקיומו של נזק. ולמעשה תובע יהיה זכאי לפיצויים בגין הפגיעה בשמו הטוב גם אם לא הביא כל ראיה להוכחת נזקיו, שכן הוא יכול להסתמך על החזקה הקובעת כי פרסום לשון הרע גורם נזק כלשהו מעצם טיבו.

לאור אופייה של עוולת לשון הרע, ובשים לב לכך שלא אחת קשה לאמוד את נזקיה במושגים ממוניים, נקבעו במהלך השנים אמות מידה ייחודיות לחישוב פיצויים בשל פגיעתה. אמות מידה אלה נגזרות מן הערכים המוגנים ומן התכליות הייחודיות שבבסיס העוולה.

לפיצויים בגין עוולת לשון הרע מספר מטרות: מטרתה תרופתית, שעניינה פיצוי בגין הפגיעה בשמו הטוב של הנפגע ובגין עוגמת הנפש אשר נגרמה לו בשל כך. זאת, לצד הכרה שיפוטית בכך שנעשתה כלפיו עוולה כאמור; מטרה עונשית, שעניינה הפעלת סנקציה כלפי המעוול, שמטרתה לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו. אולם פיצויים מסוג זה ייפסקו רק כאשר יש פגיעה קשה וזדונית בנפגע; והן מטרה חינוכית-הרתעתית, שעניינה חינוך הציבור והרתעתו מפני פגיעה בכבודו של אדם.
בשים לב לאמור, על בית-המשפט לשקול שיקולים שונים בבואו לפסוק את גובה הפיצוי המתאים לנסיבות המקרה שלפניו, ובכללם: הנזק שנגרם לתובע ( כאמור, אף ללא הוכחת נזק הלכה למעשה); אופייה של הפגיעה ונסיבותיה; זהירות המפרסם בעשיית הפרסום והכוונות שהתלוו לעשייתו; חומרת האשמות ועוצמת העלבון שבפרסום; לשון הפרסום, כאשר ניסוח חריף או עשיית שימוש בתארים פוגעים במיוחד יובילו להגדלת סכום הפיצוי; היקף תפוצת הפרסום; הדרך בה נהגו הצדדים לאחר עשיית הפרסום וכדומה. יצוין, כי בסעיף 19 לחוק קבועות נסיבות בהן בית-המשפט רשאי להתחשב לטובת הנתבע בבואו לפסוק את סכום הפיצוי: לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך; הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע; הוא לא נתכוון לנפגע; הוא התנצל בשל הפרסום.

במקרה דנן, עתרה התובעת לפיצוי בגין כל אחת מן האמירות הפוגעניות אשר הופיעו בהודעת הדואר האלקטרוני והעמידה את סכום תביעתה הכולל על סך של 250,00 ₪. יובהר כבר עתה כי אנו סבורים כי סכום פיצוי זה גבוה יתר על המידה בנסיבות העניין. עם זאת, בחינת מכלול הנסיבות במקרה שלפנינו מביאה למסקנה כי לא ניתן להימנע מהשתת פיצוי משמעותי על הנתבעת. כך הם הדברים על אף שתפוצת הפרסום הייתה מוגבלת, על אף שהפרסום נעשה במסגרת יחסי עבודה, על אף תחושתה של הנתבעת כי התובעת הגיבה בצורה לא נעימה להודעת דואר אלקטרוני ששלחה לה הנתבעת, על אף שהתובעת עצמה צירפה לתשובתה הנ"ל את המדען הראשי, ועל אף טענות הנתבעת כי הייתה שרויה בסערת רגשות בעת פרסום הדברים.

כפי שכבר צוין לעיל, במקרה שלפנינו נשא הפרסום לשון חריפה והאשמות חמורות כנגד התובעת. האשמות אלה היו שזורות לכל אורכו של הפרסום. ברי כי היה בהאשמות אלה כדי לפגוע בשמה הטוב של התובעת אל מול הממונים עליה, תוך הצגתה באור שלילי כמי שפועלת על מנת לפגוע במשרד המדע ובעומדים בראשו וכן כמי שפוגעת בעובדת המשרד ומתעמרת בה.
התרשמנו כי הדברים שנכתבו גרמו לתובעת לעלבון רב, הובילו להשפלתה וגרמו לה סבל מכך שראתה עצמה כמוכפשת בפני הממונים עליה. עוד התרשמנו, כי הנתבעת לא נזהרה בדבריה בפרסום האמור. היא שלחה את הודעת הדואר האלקטרוני בטעות לפני שסיימה לכתוב אותה, ולאחר מכן שלחה את ההודעה בשלמותה בשנית. קרי – אף אם הנתבעת כתבה את הדברים מתוך סערת רגשותיה, כפי שהצהירה והעידה לפנינו, הרי שהייתה בידה השהות לבחון את אופן וסגנון הצגת הדברים, אולם היא לא עשתה כן. יתרה מכך, אף-על-פי שהנתבעת ציינה בתצהירה כי לא כתבה את הדברים בכוונה לפגוע בתובעת, אלא במטרה להביא לפתרון המחלוקות בינה ובין התובעת במקום העבודה, הרי שאנו התרשמנו כי הדברים נכתבו מתוך כוונה לפגוע במעמדה של התובעת אל מול הממונים עליה, להביאם לראותה באור אחר ואף להניע אותם לשקול בשנית את מינויה לתפקיד אותו נשאה. התרשמות זאת נשענת הן על ההאשמות החמורות שכלל הפרסום ועל הלשון בה נקטה הנתבעת, והן על מערכת היחסים בין התובעת והנתבעת, כפי שנפרשה לפנינו במסגרת הליך זה. זאת ועוד; הדברים נכתבו מבלי שנבדקו לעומקם טרם פרסומם . הנתבעת לא ציינה כי בעת פרסום הדברים האמינה באמיתות כלל האשמות שכלל הפרסום ואף נמנעה מלטעון להגנת האמת שבפרסום. נוסף על כל אלה, הנתבעת נמנעה מלהתנצל בפני התובעת על פרסום הדברים או לפחות על אופן ניסוחם. בכל אלה יש בכדי להוביל למסקנה כי על סכום הפיצוי במקרה דנן להיות משמעותי ולשקף את שלוש המטרות שבבסיס הפיצויים בגין עוולת לשון הרע עליהן עמדנו לעיל.

עוד נציין, כי בקביעת גובה הפיצוי ראינו אף לתת ביטוי לדברים שנכתבו בסעיף 18 לתצהיר התובעת, אשר עלו גם בעדותה, אשר להתנהלות המדען הראשי כלפיה לאחר הפרסום האמור. לעניין זה יצוין, כי הגם אם יחסי העבודה בין השניים לא היו טובים עוד קודם לפרסום, ברי כי הפרסום תרם למתח בין השניים, בוודאי בשים לב להאשמה החריפה שיוחסה לתובעת בדבר ניסיונה לסכל את מינויו של המדען הראשי. התרשמות זו התחזקה אף מעדותו של פרופ' בליי, במהלכה התחדדו טיבם של היחסים בינו לבין התובעת.

כמו-כן, אנו סבורים שברי שהפרסום האמור, אשר השפיע על מערכת היחסים כאמור ועל מעמדה של התובעת במשרד, אף עמד ברקע החלטתה לסיים את עבודתה במשרד המדע בסופו של יום, זאת אף אם היו שיקולים נוספים אשר הובילו את התובעת להחלטתה לסיים את תפקידה, כפי שנטען בפנינו.

נוכח כל אלה אנו מצאנו לפסוק לתובעת פיצוי בסך 40,000 ₪.

בטרם נחתום את סוגיית הסעדים נציין, כי אף-על-פי שהתובעת הודיעה לבית-הדין בדיון שהתקיים לפני בית-הדין ביום 4.10.2018 כי הסעד שנותר במחלוקת בתיק הנ"ל הוא הסעד הכספי בלבד, הרי, כאמור, בסיכומיה עתרה התובעת להעניק לה אף צו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבעת לפרסם את פרסומי הדיבה נשוא התביעה, וכן צו מניעה אשר יחייב את הנתבעת לפרסם תיקון או הכחשה של דברי לשון הרע שפורסמו על-ידה במסגרת פרסומי הדיבה.

יובהר, כי אמנם סעיף 9 לחוק איסור לשון הרע מאפשר להטיל את הסעדים המבוקשים על הנתבעת, אולם בשים לב לכך שהתובעת והנתבעת סיימו את עבודתן במשרד המדע זה לא מכבר, וכן בשים לב לתפוצת הפרסום, איננו סבורים כי יש טעם במתן הצווים המבוקשים.

שתי הערות בטרם חתימה

בטרם נחתום את פסק-הדין, ולמען שלמות התמונה, ברצוננו להתייחס לשתי סוגיות אשר העלתה הנתבעת לפנינו.

ראשית, הנתבעת טענה בסיכומיה כי התובעת פעלה בחוסר תום לב ובהעדר ניקיון כפיים בהגשת התביעה, תוך הצגת מידע חלקי ומוטעה בפני בית-הדין. לדידה, הדבר הוא כך הן בשים לב לסכום התביעה הנתבע, אשר גבוה משמעותית מסכום הפיצוי שדרשה התובעת מן הנתבעת במכתב ששלחה לה באמצעות בא-כוחה טרם הגשת התביעה; הן בשים לב לכך שהתובעת לא הוכיחה את הנזקים להם טענה ולכן סכום התביעה נועד לשם הפעלת לחץ על הנתבעת להיענות לדרישתה לעיל; הן בשים לב לכך שהתובעת סירבה לפתור את המחלוקת מחוץ לכותלי בית-הדין; הן בשים לב לכך שהתובעת לא שטחה בפני בית-הדין את כלל הנתונים הנוגעים לפגיעה בשכרה עקב הורדתה בדרגה. פגיעה אשר התובעת ייחסה לפרסומי הנתבעת בעניינה; הן בשים לב לטענות הנתבעת לפיהן לא הפרסום שפרסמה הנתבעת הוא אשר הוביל את התובעת להחלטתה לסיים את תפקידה, אלא מעורבותה בפרשה אחרת שעניינה שיחה שערכה עם עיתונאי.

יצוין, כי לא מצאנו ממש בטענותיה אלה של הנתבעת. כך, רשאית התובעת לדרוש ולתבוע את סכום הפיצוי לו היא מאמינה שהיא זכאית ואף נתונה לה הזכות לדרוש פיצוי גבוה יותר ככל שהיא נדרשת, כך על-פי תפיסתה, לפנות לערכאות משפטיות לצורך ליבון המחלוקת. כמו-כן, בתצהירים מטעם הנתבעת הובהר כי התובעת שיתפה פעולה עם ניסיונות המשרד לפתור את המחלוקת בינה ובין התובעת. העובדה שהפתרונות שהוצעו לא היוו תחליף לליבון המחלוקת בפני בית-הדין לטעמה של התובעת אין בה כדי להעיד על העדר תום לב או ניקיון כפיים. נוסף על כך, בשים לב למכלול החומר שהוגש לעיוננו התרשמנו כי התובעת חשה שלא בכדי חלה פגיעה בדרגתה בסמוך לאחר פרסום המכתב האמור, הגם אם לא הוכח קשר בין שני המקרים. לכן, לא מצאנו דופי באזכור כי הדבר קרה בסמוך לאחר הפרסום. זאת ועוד; כפי שצוין לעיל, הגם אם היו סיבות נוספות אשר הובילו את התובעת להחליט לסיים את עבודתה במשרד, הרי שמהחומר שהונח בפנינו התרשמנו כי אף פרסום המכתב תרם לכך במידה רבה. משכך, אנו דוחים את טענת הנתבעת אף לעניין זה.

שנית, וכפי שצוין אף בפתח פסק-הדין, הנתבעת שבה וחזרה בכלל כתבי הטענות מטעמה על עמדתה העקרונית לפיה טוב היה אם התביעה דנן כלל לא הייתה מוגשת. לדידה של הנתבעת היה מקום לפתור את המחלוקת בין התובעת והנתבעת במסגרת מקום העבודה. נטען, כי מתן גושפנקה לתביעה כאמור על-ידי בית הדין עלולה להיות בעלת השלכות מזיקות ומרחיקות לכת על עובדים אשר יחששו להתלונן כנגד עובדים בכירים מהם.

לעניין זה נשוב ונדגיש, כי איננו שותפים לעמדת הנתבעת לפיה הפרסום שביצעה הנתבעת מהווה הגשת תלונה לגיטימית על עובד. כך הם הדברים בשים לב לאופי הטענות ולדרך ולשפה בה הוצגו. חוק איסור לשון הרע מבטא איזון בין זכויות - הזכות לכבוד ולשם טוב, לצד הזכות לחופש ביטוי. כפי שכבר צוין, עת אנו עוסקים ביחסי עבודה נכנסים למערכת האיזונים שעל בית-הדין לפעיל בעת יישום החוק אף שיקולים נוספים. כפי שהובהר לעיל, באיזון בין כלל השיקולים במקרה דנן לא זו בלבד שאנו סבורים שלא היה מקום לשלול את זכות גישתה של התובעת לערכאות על הסף, אף ראינו לקבל את תביעתה. אנו תקווה כי פסיקתנו זו תהווה סמן אשר לנורמות ההתנהגות הראויות במקום העבודה ואף תוביל את המדינה כמעסיק לשוב ולבחון עמדתה לעניין זה.

סוף דבר
נוכח מכלול הטעמים שפורטו לעיל אנו רואים לקבל את תביעת התובעת וקובעים, כאמור, כי הפרסום שפרסמה הנתבעת בהודעת הדואר האלקטרוני מהווה לשון הרע. לפיכך, הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך 40,000 ₪.

כמו כן, תישא הנתבעת בהוצאות משפט ושכ"ט ב"כ התובעת בסך כולל של 10,000 ₪.

התשלומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים. לא ישולמו הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד במועדם, יתווספו אליהם הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ערעור על פסק דין זה הוא בזכות. ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא לצד המבקש לערער.
 
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ה' ניסן תשע"ט, (10 אפריל 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר רמי אלקנה,
נציג ציבור (עובדים)

כאמל אבו קאעוד,
סגן נשיא

מר מימון אסולין
נציג ציבור (מעסיקים)