הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 29256-09-13

30 נובמבר 2016

לפני:

כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה
נציג ציבור (עובדים) גב' נחמה אנג'ל
נציג ציבור (מעסיקים) מר יצחק אופנהיים
התובעת
1. דפנה שינדלר ת.ז. XXXXXX184
ע"י ב"כ: עו"ד טל שפרנט
-
הנתבעת
1. אנרטי אינטרנשיונל בע"מ חברות 514301712
ע"י ב"כ: עו"ד משה בן שימול

פסק דין
עיקר המחלוקת שבין הצדדים בהליך דכאן נוגע לשאלת נסיבות סיום העסקת התובעת- האם מזכות הן את התובעת בתשלומים שונים בהתאם להוראות חוק עבודת נשים התשי"ד 1954 (להלן: חוק עבודת נשים) וחוק שויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח-1988 (להלן: חוק שוויון הזדמנויות), ולפיצויים בגין העדר שימוע. בנלווה לכך חלוקים גם הצדדים בשאלה מהי התקופה שבה היתה התובעת עובדת הנתבעת . לכך השלכות על תחשיב זכויותיה.

העובדות הצריכות לעניין
התובעת, עולה מארגנטינה, התקשרה בחודש 9/2008 עם חברת אנרטי טכנולוגיות בע"מ ( להלן: "טכנולוגיות") למתן שירותי תרגום ( ספרדית-אנגלית) וכן ניהול משרד ובסיס נתונים, בחוזה נספח 1 לתצהיר התובעת ( להלן: החוזה הראשון). החוזה הראשון הוא חוזה למתן שירותים. (התובעת טוענת כי למרות שכך הוגדר - עסקינן בפועל ביחסי עבודה).
בהתאם לחוזה הראשון קיבלה התובעת תמורה בסך 50 ₪ בתוספת מע"מ לשעה כנגד חשבונית, וכן חויבה לספק לפחות 6 שעות עבודה ביום – 5 ימים בשבוע. כמו כן הוסכם על תשלום החזר הוצאות נסיעה בגין כל יום שבו ביצעה התובעת את תפקידה ממשרדי טכנולוגיות.
בפועל קיבלה התובעת תשלומים כאמור, ודווחה לרשויות המס בגינם. לטענתה, מעבר להתקשרות עם טכנולוגיות לא ביצעה עבודות נוספות ( למעט עבודת תרגום חד פעמית לספק של טכנולוגיות)
משרדיה של טכנולוגיות היו ממוקמים בהר חוצבים בירושלים ( ס' 4 לתצהיר התובעת).
בחודש אוקטובר 2009 החליטו השותפים בטכנולוגיות- דניאל אדם ויהודה חרץ ( להלן: "יהודה") להיפרד. יהודה הקים חברה חדשה- אנרטי אינטרנשיונל בע"מ ( היא " הנתבעת"). עובדי טכנולוגיות קיבלו מכתב בו הוצע להם לעבור לנתבעת, תוך שמירת רצף הזכויות כבר בחודש 11/2009 ( נספח 5 לתצהיר הנתבעת).
אין מחלוקת כי התובעת לא קיבלה מכתב זה. לטענת התובעת הסיבה נעוצה בכך שהייתה בחודשי היריון מתקדם ( ע' 8 ש' 19-17), ואילו הנתבעת טוענת כי התובעת לא היתה עובדת בטכנולוגיות ( תצהיר יהודה ס' 6).
החל מינואר 2010 , החלה התובעת החלה ליתן שרותיה לנתבעת. לא נחתם כל הסכם ביניהם וההתנהלות נעשתה לפי מתכונת ההתקשרות עם טכנולוגיות. התובעת שהתה בחל"ד בחודשים ינואר-מאי 2010. בתחילה היו ממוקמים משרדי הנתבעת במרתף ביתו הפרטי של יהודה ולאחר מכן עברו למשרדים בפארק הטכנולוגי בירושלים.
התובעת הייתה בחופשת לידה בין 30.1.2010 ועד למאי 2010.
ביום 1.1.2011 חתמה על חוזה עבודה עם הנתבעת ( נספח 6 לתצהירה- להלן: החוזה השני). בהתאם לסעיף 5 בחוזה השני, הועסקה התובעת במשרה חלקית (66%), 6 שעות ביום- מהשעה 9:00 ועד לשעה 15:00. שכרה של התובעת לפי חלקיות משרה זו, הועמד על 6 ,500 ₪. (ע"פ חישוב פשוט, ערך שעה עמד על כ-50 ₪.)
כעולה מתלושי השכר של התובעת, קיבלה החל מחודש נובמבר 2011 סך של 9,000 ₪ לחודש כשכר וכן 1,500 ₪ בגין ש"נ גלובליות.
מיום 12.6.12 יצאה התובעת לשמירת הריון ( נספח 8 לתצהירה).
ביום 6.8.12, ילדה תאומים, במזל טוב.
אין חולק כי שני הצדדים סברו בטעות כי תום חופשת הלידה של התובעת הוא בדצמבר 2012 ( תום תקופת הזכאות לגמלה מהביטוח הלאומי). (ר' ס' 19 לתצהיר התובעת, ס' 11 לתצהיר אסף). בפועל, סיום חופשת הלידה בתום החל"ד על פי חוק עבודת נשים היה בפברואר 2013 (26 שבועות מתאריך הלידה- או על פי זכאותה להארכה כמי שילדה תאומים- 29 שבועות- 25.2.13).
אין חולק כי התובעת לא שבה לעבודה במועד תום חופשת הלידה, לא זה שסברו הצדדים כי הוא המועד, ולא זה הנכון.
ביום24.3.12 שלחה התובעת הודעת דוא"ל לאסף חרץ, בנו של יהודה ( להלן: אסף) שלשונה " כמו שסיכמנו לפני מספר חודשים, אני חוזרת לעבודה בתאריך 02.04.2013. תאשר לי בבקשה שקיבלת את ההודעה.". (להלן: המייל) לא הגיעה כל תגובה להודעה זו.
התובעת התייצבה לעבודתה בנתבעת ביום 2.4.2013.
התובעת קיבלה מכתב פיטורין נושא תאריך 2.4.2013 ( נספח 12 לתצהירה)
אשר למה שארע בתקופה שמאז הלידה ועד למשלוח המייל, וכן מאז שנשלח ועד להתייצבות התובעת לעבודה- וכן באשר לנסיבות כתיבת מכתב הפיטורין וטעמיה חלוקים הצדדים. בעוד התובעת טוענת כי פוטרה, הרי שהנתבעת טוענת כי התפטרה וכי מכתב הפיטורין נמסר לה לבקשתה , אשר אותה הסבירה בצרכי קבלת דמי אבטלה והנחה במעון.
בקשר לכך המציאה התובעת לתיק בית הדין הקלטות ( ותמלולים שערכה להן) שבצעה לטענתה ביחס לשתי שיחות שערכה עם אסף ויהודה. האחת, שיחה טלפונית מיום 27.3.13 עם אסף ( נספח 10) והשניה , בשני חלקים, שיחה מיום התייצבותה לעבודה ( נספח 11).
בהתאם למכתב הפיטורין, עבדה התובעת אצל הנתבעת במהלך כל חודש אפריל 2013. אשר לאיכות עבודתה והיקפה באותו חודש, חלוקים הצדדים.

המחלוקת
כאמור מעלה, המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לנסיבות סיום יחסי העבודה ביניהם והזכויות הנובעות מכך.
לשם הכרעה בשאלת שיעורם של חלק מרכיבי התביעה – ככל שיקבע כי התובעת זכאית להם, יש צורך להכריע גם בשאלה האם נצברו לתובעת זכויותיה בתקופה שבה נתנה שירותים לנתבעת תוך המשך מערכת היחסים שהיתה עם טכנולוגיות- קרי, האם למרות האופן בו הוגדרו יחסי הצדדים עסקינן ביחסי עובד- מעסיק? כמו כן יש להכריע האם לצורך צבירת זכויות נתבעות, יש להתיחס גם אל תקופת ההתקשרות של התובעת עם טכנולוגיות עצמה. סוגיות אלה ידונו, במידת הצורך, לפי הסדר האמור.

דיון והכרעה
נסיבות סיום עבודת התובעת
על מנת לבחון אם התובעת פוטרה או התפטרה, עלי לעמוד על שארע בסמוך למועד מסירת מכתב הפיטורין. ואולם על מנת שמסקנותינו בענין זה תתגבשנה, שומה עלינו לבחון גם את השתלשלות הארועים שקדמה לכך. כאמור, חלה טעות בהבנת הצדדים את המועד החוקי לתום החל"ד. אנו נבחן את התנהלותם על יסוד הסברה המוטעית שלהם, בכפוף לכך שמסקנותינו לצורך קביעת זכויותיהם יהיו, כמובן , בהתאם להוראות הדין.

האם סוכם בין הצדדים כי התובעת תשוב לעבוד ביום 2.4.13?
כך ציינה התובעת את תיאור ההתרחשויות שבסמוך למועד שבו סברה כי תמה חופשת הלידה ( ס'18-19 לתצהירה):
" 18.בתקופה של חופשת הלידה אני פגשתי את כולם בחתונה.. ושם ישבתי ליד יהודה ואסף. דברנו על החזרה שלי לעבודה ואני שאלתי אם ישמרו את שירה שתהיה לי עזרה. יהודה סיפר לי ששירה בהריון , וגם סיפר לי על בעיות עם הלקוח ההודי של החברה שהיה לקוח עיקרי.
19.לפי מה שאני ידעתי , חופשת הלידה שלי אמורה היתה להסתיים בדצמבר אחרי 16 שבועות. שבוע לפני התאריך שבו חשבתי שאני צריכה לחזור, באתי למשרד ופגשתי את יהודה ואמרתי לו שאני רוצה להאריך את החופשה ולכן אני מציעה שאחזור כששירה תצא לחופשת לידה. יהודה שאל אות י אם אני בכלל רוצה לחזור לעבוד כשאני אמא ל4 ילדים. אמרתי לו שכן. סכמנו שאני אחזור ב2/4" (ההדגשות אינן במקור וכן להלן, אא"כ צוין אחרת)
אם כן, התובעת, לדבריה, סברה כי חופשת הלידה שלה אמורה להסתיים בחודש דצמבר- אחרי 16 שבועות;כשבוע לפני מועד חזרתה בדצמבר כביכול, הגיעה למשרדי הנתבעת ולבקשתה סיכמה עם יהודה כי תחזור ביום 2.4.13, כאשר העובדת המחליפה- שירה, צפויה לצאת לחופשת לידה. כל זאת ארע לאחר שפגשה את אסף ויהודה בחתונה של אחד העובדים, שם התעדכנה כי שירה בהריון.
ראוי לציין כי התובעת אינה טוענת שכשבקרה במשרד פגשה את אסף, אלא את יהודה בלבד. מאידך אסף מציין בתצהירו כי לא נכח בפגישה ואילו יהודה בתצהירו אינו מתיחס כלל לפגישה ואולם אינו מכחיש את קיומה . כל שטוען הוא שמעולם לא סיכם עם התובעת את תאריך שיבתה לעבודה שכן נושא זה בטיפולו של הבן- אסף. יש להסיק מכך שלכל הפחות פגישה בדצמבר במשרד בין התובעת ליהודה , התרחשה. אשר לשאלה האם סוכם בה דבר מה: יהודה מוטעה בח"נ כאשר אינו נשאלה ישירות על הביקור בדצמבר אלא שאלה כללית בדבר שני ביקורים- כאשר בפועל ציין בתצהירו אחד בלבד. גם בתשובה לשאלה זו עקבי יהודה בגרסתו ( ע' 5 ש' 17-15 לפרוטוקול):
"ש: בתצהירך אתה מתאר 2 ביקורים של התובעת. האם דיברת עם התובעת על חזרה לעבודה במפגשים אלה
ת: לא"
מאידך, מתקשים אנו לקבל את ספורה של התובעת כפי שהובא לעיל שכן, מרבית רכיביו המהותיים התבררו כבלתי מהימנים/ בלתי נכונים. ונפרט:

אשר לטענה כי סברה שיש לה חופשת לידה בת 16 שבועות ומשמעותה :
ראשית, 16 שבועות מיום הלידה מסתיימים ביום 26.11.12 כלומר- במהלך חודש נובמבר ולא בדצמבר. אם כן, ככל שהגיעה למשרדי הנתבעת בחודש דצמבר ( ע' 9 ש' 10-11, ע' 11 ש 29-28, ע' 12 ש' 9) הרי שהגיעה לברר " במהלך דצמבר" לגבי שיבתה שכבר היתה צריכה להתרחש כבר קודם לכן.
גם אם אכן לפי חוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב], תשנ"ה-1995, סעיף 50 ( א)(1) ו- 51(א) היתה זכאית לתשלום עבור 17 שבועות. הרי שסיום תשלום הגמלה היה צריך להתרחש ביום 3.12.12. על כן לא יתכן כי הגיעה לביקור " במהלך חודש דצמבר" כשהיא סבורה כי המדובר ב"שבוע לפני המועד שבו חשבתי שאני צריכה לחזור" .
המסקנה המתבקשת היא כי התובעת לא הקפידה על שובה לעבודה בתום החל"ד שלפי ספירתה ולא ראתה עצמה מחויבת לכך. התובעת ערכה מעין ביקור של " רחרוח" להבנת מצב הדברים ועד כמה ממתינים לשובה. התובעת נתנה לנתבעת להבין כי אין לה כל כוונה מיידית לשוב לעבודה (כפי אכן אשרה בסופו של דבר בעדותה).

אשר לתיאור התרחשות הענינים- בסעיפים 18-19 כדלעיל
כפי שהתברר מהחקירה הנגדית ( ע' 11 ש' 22 – ע' 12 ש' 7) התאור הכרונולוגי שבתצהיר התובעת, כפי שהובא מעלה ( קודם מפגש בחתונה עם אסף ויהודה גם יחד וסכום עמם, ולאחר מכן ביקור במשרד ופגישה עם יהודה בלבד) היה לא נכון, ונוכח הנסיבות שוכנענו כי במכוון תואר כך:
ש. אני מפנה אותך לתצהיר שלך בסעיף 18, את אומרת שדיברת עם יהודה לחזרה לעבודה, דיברת גם עם אסף
ת. כן
ש. מה סיכמתם שם
ת. שאני אחזור לעבודה
ש. מתי
ת. מה של ירון גופר היה אחרי שהלכתי לדבר פנים מול פנים עם יהודה חרץ בדצמבר, עם התאומים הלכתי וסיכמתי שאני אחזור בחופשת פסח, אז החתונה היה אחר כך
ש. אני קורא את התצהיר שלך בסעיף 19 את מספרת שחופשה הלידה היתה אמורה להסתיים בדצמבר והגעת למשרד ופגשת את יהודה, לי התקבל הרושם שאת השיחה הראשונה דיברת בחתונה, האם סעיף 19 היה לפני סעיף 18
ת. אם אתה מדבר על מספרים 18 זה לפני 19
ש. הפוך, הסיפור שהיה ב 19 היה לפני הסיפור ב 18
ת. כן
ש. את רוצה להיזכר ולהגיד מתי הייתה החתונה של ירון גופר
ת. בתחילת 2013
ש. קצת יותר מדויק.
ת. דברים שאני זוכרת במדויק אני יכולה להגיד ומה שלא אני לא יכולה"
גרסתה המאוחרת כי החתונה הייתה בתחילת 2013, מתיישבת עם גרסתו של יהודה שבתצהירו ( ס' 12) טען כי חתונת אותו עובד הייתה בחודש פברואר.
לטעמנו אין העוות שיצרה התובעת בתצהירה בסדר הכרונולוגי של ההתרחשויות, מקרי. התובעת מספרת בתצהירה כי למעשה נודע לה על הריונה של שירה ( שהינה, כך לטענתה, ממלאת מקומה) רק בחתונה- קרי רק בראשית 2013. אם כן – מסתבר שכאשר ביקרה במשרדי הנתבעת בחודש דצמבר כלל לא ידעה על ההריון של שירה וכלל לא יכולה היתה לתאם חזרתה לעבודה למועד הלידה הצפויה שלה.
ואכן, בניגוד לאמור בתצהירה ועל מנת לטפל באותה " תקלה" שיצר תיקון העוות דלעיל, כך טוענת בחקירה:
"ת. דצמבר, שבוע לפני שהייתי אמורה לסיים את התקופה של חופשה הלידה בתשלום, הלכתי למשרד עם התאומים ופגשתי את כולם חוץ מאסף שהיה בחו"ל וישבתי עם יהודה ודיברנו וראיתי ששירה בהריון ואמרתי שאני רוצה להאריך את חופשת הלידה שלי ואחזור כשהיא תלד, הייתה מתוכננת חופשת הלידה שלה בערך בפסח"
גרסה כבושה זו סותרת כמובן את שנאמר בתצהיר. מעבר להטעיה שהטעתה התובעת בתאור הדברים הרי שטענה זו מעלה תהייה, איך ידעה התובעת כי שירה צפויה ללדת בחופשת פסח. התובעת כלל לא טענה מי פירט בפניה את התאריך המשוער של לידתה של שירה. התובעת טוענת שלא הכירה את שירה עד לאותו ביקור ( ע' 12ש' 12-11) ולא טוענת, גם בגרסה החדשה, דבר לעניין תקשורת כלשהי איתה אלא רק כי ראתה שהיא בהריון. אם כן, כאשר הגיעה התובעת לאחר תום החל"ד כפי שסברה, לבקר במשרד הנתבעת, ידעה כי היא מבקשת להאריך את החל"ד. ודאי לא ידעה ולא יכולה היתה לדעת יותר מכך, כולל לא מהו תאריך הלידה הצפוי של אותה שירה שהכירה אז. (ר' גם האמור להלן לענין היקף ידיעותיו של יהודה שעמו נפגשה).לכן גם לא יכולה היתה לסכם אז על תאריך שובה לעבודה ב2.4.13 כטענתה.
אשר לעצם ה"סיכום " עם יהודה: טוענים אסף ויהודה ( ועדויותיהם היו מהימנות עלינו בענין זה) כי רק אסף הוא זה שטיפל, מאז הצטרפותו ב 2010, בעניני כח אדם. התובעת עצמה מאשרת זאת ( ע' 9 ש' 7-4). התובעת, כאמור, טוענת כי סיכמה דווקא עם יהודה, באותה שיחה בדצמבר, בעת שאסף בחו"ל , על מועד שובה לעבודה. הדברים אינם מתיישבים עם מדיניותו של יהודה שלא להתערב בעניני עובדים ( ע'4-5), ועם העובדה שמדיניות זו יושמה בפועל כפי שגם ידעו העובדים, כולל התובעת.
אם כן, לא שוכנענו כי התובעת אכן סכמה עם יהודה בפגישה בדצמבר 2012, כטענתה- כי תשוב לעבודה ב2.4.13. הפגישה היתה פגישה שלא נקבעה מראש לשם סכום נושא זה ( אסף היה בחו"ל), שנערכה במועד שהוא " באופן כללי" סמוך למועד שבו סברה התובעת כי היה עליה לשוב לעבודה, ושבמהלכה, כך ניתן להבין, וכפי שהודתה התובעת מפורשות ( סיפת ע'12 ואילך)- התובעת היא שהבהירה כי עדיין אינה מעונינת לחזור לעבודה בעוד יהודה כלל לא גילה התנגדות לשובה המיידי.
שוכנענו כי התובעת הגיעה על מנת להודיע כי עדיין אינה שבה לעבודה, לא היתה מעונינת בקביעת מועד ברור לחזרתה לעבודה ( לא נפגשה עם אסף ולא בררה המצאותו), ולמעשה כלל לא יכולה היתה לדעת כי ניתן יהא לסכם מועד ספציפי, ודאי לא כזה שקשר, כטענתה, בין מועד הלידה הצפוי של שירה, לבין חזרתה. אם כן, מעדיפים אנו את גרסתה של הנתבעת לפיה לא סוכם עם התובעת בפגישה בדצמבר על שובה לעבודה ב 2.4.13 ( לא למותר לציין כי התובעת לא טוענת כי הדבר סוכם בזמן אחר או כי הדבר סוכם עם אסף).
חיזוק נוסף למסקנה זו ניתן למצוא במייל. המייל נשלח אל אסף, כביכול על פי סיכום עמו,אף שכפי שהעידה התובעת, מעולם לא סכמה עמו את חזרתה. לא למותר לציין כי המייל נשלח בערב חג הפסח ממש , כאשר המועד לשובה לעבודה של התובעת כאמור בו, הוא מיד עם תום הפסח. לכן, גם הנסיון להסתמך על כך שהמייל לא זכה למענה, אין לו מקום. דומה כי נשלח בעת שנשלח מתוך בהילות שטעמיה אינם ה"סיכום" שלא היה, אלא אחרים. (בהמשך נעמוד על כך שהאמור במייל גם אינו מתיישב עם יתר השתלשלות הארועים).
לא למותר לציין, עם זאת כי שוכנענו, כי אף שלא היה סיכום, הרי שבפועל המנעותה של התובעת מלשוב לעבודה עם תום החל"ד, היתה נוחה לנתבעת וזו לא ביקשה לברר עמה במדויק מתי תשוב, זאת בשל הקשיים הכלכליים שעמם התמודדה, כטענתה. (עזיבת לקוח גדול מהודו- שאף התובעת טוענת כי סופר לה עליה בחתונה).
בנסיבות אלה , בהעדר כל סיכום על מועד שוב התובעת לעבודה, הרי המסקנה היא כי ביום 25.2.13 הוא יום תום החל"ד לאמיתו של דבר, לא התיצבה התובעת לעבודה בהעדר כל הסכמה בענין זה ואף ללא כל הודעה בדבר הארכת החל"ד ( אם כי גם לא תוך התנגדות מצד הנתבעת).

השתלשלות הארועים שעובר להתייצבות התובעת בעבודה ב2.4.13- האם פוטרה או התפטרה?
התובעת טוענת כי בתחילת מרץ, לאחר שדיברה עם אחד העובדים והתברר לה כי שירה יצאה לשמירת הריון, דיברה עם אסף והציעה לו להקדים את חזרתה. לדבריה, אסף סרב. הנתבעת מכחישה קיומה של שיחה זו. נוכח מסקנותינו דלעיל לא מצאנו מקום ליתן אמון בגרסת התובעת, אשר אף הועלתה לראשונה במסגרת התצהיר ( למרות שבכתב התביעה מפורטות יתר השיחות כדבעי).
כמו כן טוענת כי שבועיים טרם מועד חזרתה האמור בתחילת אפריל, יצר עמה אסף קשר כדי לעדכן אותה כי מצב החברה לא טוב וכי אין טעם שתחזור. התובעת בתצהירה מציינת כי נאמר לה כי: "אם יהיה שינוי הוא יעדכן אותי עד סוף השבוע" (ס' 21 ) . התובעת שוב דיברה עם אחד העובדים אשר לדבריה, לא ידע על מצב החברה האמור. לדבריה, משלא יצרו עמה קשר, כתבה לאסף את המייל. מעבר לקשיים שצוינו מעלה ביחס למייל , הרי שאינו מתיישב גם עם טענתה בדבר תוכן השיחה עם אסף ימים ספורים קודם לכן (" כשבועיים לפני יום החזרה האמור" מביאנו לתאריך 20.3.13 לערך ). אם סיכום השיחה היה כי אין טעם שתחזור אא"כ יודע לה אחרת, הרי שבהעדר הודעה היתה אמורה שלא לחזור, ולכל היותר לכתוב מכתב המתיחס לסכום שכזה. במקום זה כתבה התובעת המייל, שאין בו כל אזכור לשיחה או לסכומה. אף שנחקרה בענין זה , לא היה בפי התובעת מענה ראוי לקושי המתעורר נוכח הדברים ( ע' 15 ש' 23-3).
אסף מכחיש שיחה זו לחלוטין ולגרסתו, כפי העולה מתצהירו, שיחת הטלפון היחידה עם התובעת התרחשה במהלך חופשת הפסח ( ס' 15 לתצהירו), ועל כך יורחב להלן.
בנסיבות הענין מהימנה עלינו גרסתו של אסף ואנו מקבלים אותה. עם זאת ונוכח העובדה שהתובעת מציינת גם בתצהירה וגם בח"נ ( ע' 17 ש' 16 ואילך) כי דברה עם עובדים אחרים, סבורים אנו כי התובעת אכן הבינה מאותם עובדים כי הנתבעת מצויה בקושי כלכלי. לטעמנו זו היתה המוטיבציה האמיתית של התובעת לחדש את הקשר עם הנתבעת .

השיחה הטלפונית שאינה שנויה במחלוקת
הצדדים לא חלוקים על כך שהייתה שיחת טלפון טרם התייצבותה של התובעת לעבודה, כמו כן אין מחלוקת שהתובעת התקשרה לאסף. המחלוקת נוגעת לשאלה מה הוביל לשיחה ,ולתוכנה.
לטענת אסף, במהלך חג הפסח, התקשרה התובעת ובקשה מכתב פיטורים לצורך דמי אבטלה והנחה למעון ( ס' 15 לתצהירו). בשל טוב ליבו וכיון שממילא לא היה לו צורך בכוח עבודה נוסף לא ראה קושי להענות לבקשת התובעת. אסף מדגיש ( ס' 19 לתצהירו) כי במהלך השיחה אמר לתובעת כי סבר כי היא התפטרה עוד בעצם אי שובה לעבודה עם תום החל"ד, ואולם, לדבריו, מחקה התובעת מתוך ההקלטה והתמלול שהגישה לבית הדין חלק זה מהשיחה.
לטענת התובעת, ביום 27.3.13 קיבלה שיחת טלפון מספק שירותי ויזה בענינם של יהודה ורעייתו. בשל כך התקשרה לאסף. לאחר שהשיחה נותקה וחודשה, רק אז הקליטה התובעת את השיחה ובחלק זה דיברו השניים על מכתב פיטורים .
לטעמנו, התובעת רקחה סיפור אשר יצדיק את יצירת הקשר הטלפוני עם אסף וזאת על מנת לקבל " גיבוי" נוסף למייל, שכן ידעה כי האמור בו אינו תואם את העובדות כלל. גם הטענה בדבר עצם ביצוע ההקלטה רק בחלק השני של השיחה , שעליה נחקרה התובעת ( ע'15), היתה בלתי משכנע תבאופן מובהק וחזקה בלבנו את המסקנה בדבר חוסר מהימנותה של התובעת. לטעמנו לא היה כל קשר בין מה שתארה התובעת באשר לטעם ליצירת קשר זו לבין הטעם האמיתי שבגינו התקשרה ובין מה שמתארת כתוכן החלק הראשון לבין התוכן האמיתי ,ולכן בחרה שלא להציג הקלטת החלק הראשון של השיחה . המנעותה מהבאת הראיה , עומדת לחובתה. לא זו אף זו, כפי שטוענת הנתבעת בצדק, גם ההקלטה שבחרה היא לתמלל ( ולא גורם מקצועי) נדמית על פניה כקטועה- לכל הפחות בחלקה הראשון. מתוך מה שכן נאמר בה , נדמה כי אכן – היתה ברקע הדברים שתומללו גם שיחה בענין דמי האבטלה.
עם זאת, מעיון באותו תמלול עולה כי גם אסף ביטא בשיחה זו קושי כלכלי של הנתבעת ועמידה בשלב של פיטורים של עובדים אחרים. אלא שכאשר אנו באים לקבוע מיהו זה שהיה בעל המוטיבציה ליצור קשר עם הצד שכנגד ולהביא לסיום יחסי העבודה – התובעת או הנתבעת- הרי שהמנעות התובעת מלהביא לעיון בית הדין את שנאמר בחלק הראשון של אותה שיחה ( כשלדבריה כלל השיחה נערכה לאחר שאבדה אמון בנתבעת(ע' 17 ש' 20-18).)- מביאה אותנו לכלל מסקנה כי התובעת היא זו שבקשה במהלך השיחה להתפטר ולקבל מכתב פיטורין כטענת הנתבעת .

ההתייצבות לעבודה ביום 2.4.13
נקודת המוצא בדיון זה היא כי התובעת הגיעה במועד האמור לעבודה, על דעת עצמה – זאת נוכח האמור מעלה. למעשה אף התובעת טוענת כך, כשלדבריה בהעדר מכתב פיטורין או כל הודעה אחרת בחרה להתייצב לעבודה.
ביום 2.4.13 התייצבה לעבודה ואתה מכשיר הקלטה. התובעת טוענת כי הביאה מכשיר זה על מנת למנוע ויכוחים ( ס' 24 לתצהיר). למשמע השיחה הנעימה בינה לבין אסף מיום 27.3.13, דומה כי טעמיה היו אחרים. גם הפעם מסבירה התובעת כי החליטה להקליט את השיחה בשל העדר אמון. כנשאלה בענין זה הסבירה כי השאלה מה היא עושה במקום העבודה גורמת לאובדן אמון. טענה זו הייתה יכולה להיות אמינה לולא הצטיידה מבעוד מועד במכשיר הקלטה . יצוין כי באורח פלא, דווקא משפט שטוענת כי נאמר לה, לא מצוי בהקלטה. (את הגרסה לענין אבדן אמון שינתה אח"כ ( ע' 21 ש' 12-9). על כל פנים, ככל שההקלטה נועדה להבהיר את אשר בפועל נאמר בשיחה לבל ייטען אחרת- הרי שהחטיאה מטרה זו.
ספק גדול האם מה שהוצג בפני בית הדין ( נספח 11) הוא השיחה כפי שאכן התקיימה. הדבר מביאנו למסקנה כי אין לתת משקל נכבד להקלטה – אשר לא הוגשה כדין. על כל פנים, מההקלטה ה-1 עולה כי התובעת היא זו אשר העלתה לראשונה את נושא הצורך לעבוד חודש הודעה מוקדמת, וזאת בניגוד לגרסתה בכתב התביעה כביכול הנתבעת היא שנסתה להפטר ממנה בעלות הודעה מוקדמת בלבד: " דפנה: בכל אופן יש חודש לא? שאני אצטרך לעבוד?" משמעות אמירה זו אחת היא בין אם התובעת שיבשה את ההקלטה ובין אם לא, וזאת בשל אמירותיה בחקירה כי ( ע' 18 ש' 32-23):
"ש. אני מפנה להקלטות השניות, נספחים 11, הקלטה 2, את מכירה את החוק של חודש הודעה מוקדמת
ת. בשם הזה הכרתי אחר כך, אבל החודש שאני צריכה לעבוד שמעתי על זה, חודש לפני שמפטרים
ש. שמעת על זה לפני הפגישה
ת. כן
ש. מי חייב לתת חודש הודעה מוקדמת
ת. חברה שלי מארגנטינה הסיבה לי וזה לא אותו חוק, אם אני עוזבת אני נותנת
ש. בהקלטה 2, ש' 3, אסף אומר לך שאת רוצה חודש ואת עונה לו שאת לא רוצה חודש אלא זה מה שאת צריכה לתת, למה את צריכה לתת חודש אם את מפוטרת מהעבודה
ת. כי לא ידעתי "
ראוי להוסיף בענין זה, בית הדין האזין שוב להקלטת שיחה זו לקראת כתיבת פסק הדין. מתוך ההקלטה עולה בבירור כי התובעת, אף שהציעה ליתן הודעה מוקדמת- לא תכננה כי תועסק במהלך תקופה זו בפועל. התובעת נשמעת כמי שמופתעת מדרישתו של אסף כי כנגד שכר הודעה מוקדמת תהיה גם עבודה, והיא " אוספת את עצמה" כשהיא בסופו של דבר מסכימה לכך (" סבבה" כלשונה). הדבר משקף לטעמנו הן את העובדה שהתובעת בפועל לא תכננה כלל לחזור לעבוד בפועל בנתבעת , אלא רצתה להסדיר סיום יחסי העבודה בתשלום, והן את העובדה שגם לא תכננה ביום התייצבותה זה לעבודה- לעבוד בו עצמו.
אינדיקציה נוספת המעלה תהייה לגבי גרסת התובעת מצויה בסתירה בגרסתה בשאלה מתי הבינה שהנתבעת טוענת כי היא זו אשר התפטרה. בכתב התביעה, בסעיף 41.3 כתבה כי נתבע 3 ניסה לטמון לה פח כדי לטעון בהמשך כי התובעת זנחה את עבודתה. בחקירתה אמרה כי רק בכתב הגנה נחשפה לראשונה לעמדה זו של הנתבעת ( ע' 19 ש'20- ע' 20 ש' 18:
"ש. אבל את מסכימה איתי שפוטרת מהעבודה שלך לטענתך בטלפון
ת. אוקי, כן
ש. אחרי זה התנהלה בינך לבין אסף חרץ לטענתך, שיחה שבה הוא אומר שיעביר לך את המכתב
ת. הוא אמר שיעביר
ש. ביום ה 2.4 קיבלת את המכתב שלך ביד
ת. כשהגעתי למשרד
ש. אז אין חולק שבתפיסת המציאות שלך פוטרת מהעבודה, מישהו אמר לך שלא פוטרת מהעבודה בחודש אפריל
ת. לא
ש. זה כתב התביעה שהגשת, מציג לה את המסמך
ת. כן
ש. מה הרגע שבו נודע לך שאסף חרץ בתפיסת המציאות שלו לא פיטר אותך מעולם
ת. לא יודעת
ש. ניגשת אליו במאי ואמרת לו שמגיע לך והוא אמר לך שאת התפטרת, האם ראית את זה לפני כתב ההגנה
ת. לא
ש. אז את מסכימה איתי שבפעם הראשונה שאסף חרץ טוען שאת התפטרת מהעבודה היה כשקיבלת כתב הגנה ובו רשום שאת התפטרת
ש. בית הדין: גברתי יודעת שבכתב ההגנה כתוב שאת התפטרת
ת. כן, קראתי את זה
ש. בית הדין: לפני כן ידעת שהם חושבים שאת התפטרת
ת. בשום פנים ואופן לא
ש. בכתב התביעה סעיף 41.3, מדובר בנבואה, הוא נתן לך מכתב פיטורים ואין חולק שכשכתבת את כתב התביעה חשבת שהוא פיטר אותך, מאיפה ידעת את זה שהוא יטען שהתפטרת כשבכתב ההגנה זו הפעם הראשונה שראית שהוא טוען שהתפטרת
ת. אני לא מבינה את השאלה
ש. בית הדין: רשום שהוא ניסה לגרום לך לא להתייצב לעבודה
ת. הוא אמר לי " לא צריך לחזור, תודה" . במרץ בכלל לא דיברנו על פיטורים. כששמעתי שהמחליפה נכנסה לשמירת הריון והתקשרתי חזור הוא אמר לי " לא צריך תודה".
ש. בית הדין: איפה הבנת שהם מנסים לגרום לך לעזוב
ת. לא ידעתי שזו תהיה הטענה שאני זו שעזבתי"
אם כן, היה ברור לתובעת עצמה כי היא מתפטרת- וכדי לטשטש זאת טענה כי המדובר בטענה מניפולטיבית של הנתבעת.
העולה מן האמור מעלה הוא כי שוכנענו כי התובעת היא שיזמה ויצרה קשר עם הנתבעת בסוף חודש מרץ 2012 על מנת להתפטר ולקבל זכויותיה בדין מפוטרת.
אלא שזו אינה כל התמונה-אסף בתצהירו העיד כי ייתכן והיה נאלץ לפטר את הנתבעת ממילא וזאת בשל פרויקט שלא יצא לפועל ( ס' 16 לתצהירו). הנתבעת גם מאשרת כי בתקופה שבה הוצא לתובעת מכתב פיטורין פוטרו גם כמה עובדים אחרים ואף מכתב הפיטורין עצמו , אינו אלא העתק של מכתבים שהוצאו לעובדים אחרים. אם כן, לא רק שהנתבעת הסכימה לשתף פעולה עם רצון ההתפטרות של התובעת ואף לכתוב עבורה מכתב פיטורין עקב כך, אלא שלמעשה הנתבעת ידעה היטב כי גם אם התובעת לא מעוניינת להתפטר, הרי שבפועל , לא יהא מנוס מפיטוריה. הדברים לא עולים רק מתוך דברי אסף, אלא גם מתוך הקטעים שהובאו בתמלולי השיחות.
סכום בינים: הגענו אם כן למסקנה כי התובעת יצרה עמעום מכוון של מטרותיה במשך כל התקופה שמאז חודש דצמבר 2012 שבה סברה כי תמה חופשת הלידה ועד למועד שסמוך להתייצבותה לעבודה, שאז ביקשה להתפטר. לנתבעת נוח היה מאוד בכך , היא לא נצרכה באופן מיידי לשירותיה של התובעת שכן נקלעה למשבר עסקי. היתה זו עצימת עינים מבירור חובותיה של הנתבעת כמעסיק לגבי חובות וזכויות הנובעות ממצב מעומעם זה. (נוכח המסקנות בדבר זכויותיה החוקיות של התובעת להאריך החל"ד ונוכח המנעות הנתבעת מלברר עם התובעת מועדי שובה לעבודה גם כאשר נפגשו עמה נציגי הנתבעת- אין לומר כי מדובר בזניחת עבודה).
לכן, לטעמנו, כאשר החליטה התובעת לשוב וליצור קשר עם הנתבעת – חודשים רבים אחרי תום החל"ד לסברת שניהם, ולמעלה מחודש מאז תמה באופן חוקי - לא התעלמה מכך הנתבעת ולא טענה, כפי שטענה בהליך דכאן- כי התפטרה בעצם זניחת העבודה , לפני זמן רב. למעשה סבורים אנו כי לו היתה התובעת חוזרת לעבודה מיד עם תום החל"ד החוקית שלה, קרי ב25.2.13- היתה בלאו הכי מפוטרת נוכח המצב 2012 ( ר' בין היתר ס'13,16 לתצהיר אסף). אם כן, אף שיזמת סיום יחסי העבודה היתה של התובעת, הרי שלמעשה היה בכך גם מימוש רצונה של הנתבעת, לא פחות מכך. (אף כי יתכן שרצון זה היה מתעורר בעת אחרת לו היתה התובעת פונה בעת אחרת).
בנסיבות אלה , בחירת הנתבעת ליתן בידי התובעת מכתב פיטורין, לא נעשתה רק " לטובתה" אלא גם מתוך הערכה אמיתית של מצב הדברים ולפיכך מצאנו מקום לתת לה תוקף ככל שהדבר נוגע לפיטורין עצמם. עם זאת יינתן תוקף מלא לכך שהנתבעת היא זו שבקשה להתפטר וכי כל המהלך ניזום והוסכם על ידי התובעת.
האם היתה מניעה מפיטורי התובעת בעת שבוצעו?
בהתאם להוראות סעיף 7( ד) (1) לחוק עבודת נשים:
עובדת רשאית להיעדר מהעבודה, מתום תקופת הלידה וההורות, מספר חדשים כרבע מספר החדשים שבהם עבדה אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה, אך לא יותר משנים עשר חודשים מיום הלידה וחלק של חודש לא יבוא במנין, ואולם ממספר החודשים שתהיה העובדת רשאית להיעדר בהתאם לפסקה זו, יופחתו מספר השבועות שבהם עלתה תקופת הלידה וההורות שנוצלה על ידי העובדת לפי סעיף 6( ב)(1), על ארבעה עשר שבועות, או על תקופה של ארבעה עשר שבועות, בתוספת הארכות;
(2)העדרה של העובדת מעבודתה מכוח פסקה (1) דינו כדין חופשה ללא תשלום וזמן העדרה לא יבוא במנין לגבי זכויות התלויות בותק;
(תיקון מס' 2)
תשכ"ד-1964
(תיקון מס' 55) תשע"ו-2016
(תיקון מס' 2)
תשכ"ד-1964
(תיקון מס' 55) תשע"ו-2016

אף על יסוד טענת הנתבעת לפיה תחילת תקופת העסקת התובעת היתה בחודש ינואר 2011, הרי שבמועד שבו " האריכה" את חופשת הלידה שלה- קרי החל מחודש פברואר 2013, היתה זכאית לעשות כן לתקופה של 6.5 חודשים, בניכוי עודף החל"ד שמעבר לאותם 16-17 שבועות בתשלום גמלה. התובעת בפועל " האריכה" את תקופת העבודה בכחמישה שבועות בלבד- דהינו במסגרת ההארכה המותרת לה. בהתאם להוראות סעיף 9( ג)(2) לחוק עבודת נשים מנועים פיטוריה של עובדת בתקופת הארכה כאמור.
שוכנענו עם זאת כי פיטורים מוסכמים אלה נעשו ללא שמי מן הצדדים מודע למגבלות החוקיות שהתקימו אותה , נוכח הטעות של שני הצדדים בענין מועד סיום חופשת הלידה, והזמן הארוך שמאז ועד שיצרה התובעת קשר עם הנתבעת לענין שובה לעבודה. לו היה מצב הדברים כפי שסברו השניים- לא היתה כל מניעה לפיטורין בעת שבוצעו. לכל אלה תהיה משמעות כאשר נדון בזכויות התובעת להלן.

זכאות התובעת לתשלומים שונים הנובעים מפיטוריה
פיצוי בגין פיטורין בתקופה המזכה
נוכח האמור מעלה, הרי שפיטוריה של התובעת בתקופה המוגנת ( קרי בתוך 60 יום לאחר חזרתה מחופשת הלידה)- היו שלא כדין. בפועל פוטרה מיידית בהודעה בת חודש ולפיכך זכאית לפיצוי בסך של משכורתה ל60 יום.
אשר לגובה המשכורת הרלבנטי: אין חולק כי שכרה של התובעת היה 6,500 ₪ עבור עבודה בהיקף של 6 שעות ביום במשך חמישה ימים בשבוע. אין גם חולק כי החל מחודש 11/2011 הועלה היקף שכרה והועמד על 9,000 ₪.+ 1,500 ₪ בגין ש"נ גלובליות.
המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם מדובר בהעלאת שכר – קרי תשלום יותר עבור אותן שעות עבודה, או שמא- המדובר בתוספת בגין הוספת שעות עבודה.
בח"נ הודתה התובעת כי אכן עסקינן בתוספת שכר כנגד תוספת עבודה וכלשונה:
ש. כשחתמת על החוזה, הוא מה 1.1.2011 מה השכר שאת אמורה לקבל
ת. משרה מלאה או 66%
ש. תעני איך שאת רוצה
ת. ל 66% משרה קיבלת 6,500 ש"ח
ש. את מסכימה שכשקיבלת תלוש שכר מה 1.1.2011 ובמהלך כמעט כל השנה עבדת לפי שכר של 9,000 ₪ או יותר וקיבלת 6,500 ₪ כי זה היווה כ 66% משרה
ת. כן
ש. מה קרה בנובמבר 2011, את מקבלת 9000 ₪ מה קרה
ת. אני במהלך כל השנה עבדתי מלא שעות נוספות ובסוף אמרתי שאני עובדת מלא שעות נוספות מהבית
ש. ולא קיבלת עליהם שכר
ת. לא
ש. עורך הדין שלך עשה עבודה מעולה וסך התביעה מגיע לכ 311,000 ₪, למה לא תבעת את השעות הנוספות האלה
ת. כי אני יצאתי לחופש ולא היה לי מספיק ימי חופש אז אמרתי לאסף בוא נקזז את השעות הנוספות שעבדתי על ימי החופש שהייתי זקוקה להם
בהתעלם מהטענה החדשה לענין זכאות לתשלום בגין שעות נוספות, הרי שגם התובעת מסכימה כי מדובר בשינוי בחלקיות המשרה.
לטעמנו אין בכך כדי לשנות מן התוצאה. העובדה היא כי במשך 7-8 חודשים רצופים ( עד היציאה לשמירת הריון) קבלה התובעת תשלום בגין משרה מלאה, היא המכתיבה את גובה השכר לו היתה זכאית עם שובה מחופשת הלידה. צמצום המשרה, גם לו היה נדרש מטעמים עניינים בשל צמצום עסקיה של הנתבעת, היה צריך להעשות בהתאם להוראות חוק עבודת נשים- קרי באישור הממונה- שאין חולק כי לא ניתן.
נוכח האמור זכאית התובעת לפיצוי בגובה שכר עבור חודשיים ובסה"כ 18,000 ₪. (ולא 21,000 ₪ כנתבע- שכן , כאמור מעלה 1,500 ₪ נוספים מדי חודש היו בגין שעות נוספות-שהתובעת טוענת כי בטרם הלידה עבדה כאלה רבות, ולא חלקה על כך שלא עשתה זאת באותו חודש, ואשר להן ודאי אין מחויב המעסיק).

הפרשי שכר חודש אפריל 2013
נוכח מסקנותינו דלעיל ברי כי השכר לו היתה התובעת זכאית בגין חודש אפריל 2013 אף הוא של 9,000 ₪ ומשכך זכאית היא להפרש בין מה ששולם לסך זה 1,000 ₪. ( שולמו 6500 כשכר ו1500 בגין ש"נ גלובליות- לדברי הנתבעת בטעות שיש לקזזה, וגרסת הנתבעת לענין זה מקובלת עלינו).
יוער בענין זה כי טענותיה של הנתבעת על כך שהתובעת לא תפקדה למעשה באופן מלא בחודש זה והיתה נעדרת רבות, היתה טענה כללית שלא נתמכה בכל דוחות נוכחות או ראיה אחרת ולפיכך אין בה כדי לבסס הצדקה להפחתת שכרה.
(שאלת קיזוז דמי החופשה שבוצע במסגרת משכורת זו- תידון בראש הפרק שיעסוק בחופשה).

פיצוי לפי סעיף 13 א(ב)(1) לחוק עבודת נשים
ראשית יאמר כי אכן, צודקת הנתבעת בטענתה כי משניתנה הודעה מוקדמת בת חודש הרי שבחודש הראשון של התקופה המוגנת, עבדה התובעת ולא פוטרה. (כמובן זכאית לכך שתקופת ההודעה המוקדמת תספר מתום התקופה המוגנת). משכך נותר לדיון חודש מאי 2013 בלבד.
ולגוף הפיצוי: בהתאם להוראות סעיף זה, זכאית התובעת לפיצוי בשעור 50% מגובה השכר לו היתה זכאית בתקופה המוגנת, ואולם רשאי בית הדין לקבוע שיעור אחר " מנימוקים אחרים שירשמו". הפיצוי שקבע המחוקק נועד להרתיע מעסיקים מלמלא חובותיהם החוקיות על פי חוק עבודת נשים, ולהטיל נטל כספי משמעותי על מי שאינו שת ליבו להוראות חוק זה. אין הפיצוי מיועד לשמש כלי להכנסה נוספת בידי העובדת. על כן הבחינה שיש לבחון לענין הפיצוי היא האם אכן עסקינן בנסיבות שבהן יש בפסיקת פיצוי כדי להרתיע מעסיקים מהתנהגות דומה , או כדי " לקנוס" את המעסיק הספציפי בשל התנהלותו. לטעמנו הפך הדבר במקרה דכאן.
נסביר טעמינו: כאמור לעיל המדובר אמנם בפיטורין, ואולם הם ניזומו בעת שבה ניזומו, על ידי התובעת עצמה- אשר הודיעה כי היא רוצה להתפטר. התובעת לא ביקשה אלא לקבל מכתב פיטורין והיא זו שלמעשה " הנחתה" את הנתבעת בדבר חובתה שלה- של התובעת- לתת הודעה מוקדמת בת חודש בלבד. (ר' המובא לעיל).
יותר מכך , נוכח הטעות המשותפת של הצדדים בדבר מועד סיום החל"ד, הרי ששני הצדדים סברו כי מעבר להודעה מוקדמת לא מגיע דבר לתובעת ( ואכן לו היתה החל"ד מסתיימת ב12/12 הרי שפיטורי התובעת בתום הודעה מוקדמת בת חודש לא היו בגדר הפרת חוק עבודת נשים). התנהלות הנתבעת מגלה כי היא פעלה בהתאם למה שסברה שזכאית לו התובעת , ואף מעבר לכך- היא לא מינפה את רצון התובעת להתפטר בנסיון להתחמק מחובותיה. הטעות המשפטית המשותפת שלפיה התנהלו הצדדים, מצביעה על כך שלו היו הם מודעים לכך שזכותה של התובעת לעבוד במשך התקופה המוגנת- היתה זו ממומשת. יותר מכך, כאמור, התרשמנו שהתובעת לא התכוונה בפועל לעבוד אצל הנתבעת. (איננו מוצאים גם פגם בכך שגם לאחר יעוץ משפטי שניסה אסף לקבל על אתר עם התייצבותה של התובעת במשרדי הנתבעת- לא התבררה התמונה הנכונה ביחס לזכויות התובעת מכח חוק עבודת נשים בנסיבות אלה).
(יצוין עוד כי הטענה שנשלפה בח"נ ( ע'4)לפיה יום לפני ה2.4.13 הכניסה את ילדיה למעון ובמשך תקופת ההודעה המוקדמת החזיקה את התינוקות שם והוציאה אותם משם עם סיומה – אינה אמינה ולא גובתה בכל ראיה. כאמור- מצאנו כי התובעת הופתעה כי נדרשה להתייצב לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת ולכן בלתי מתקבל על הדעת כי נערכה מראש לכך שילדיה יוחזקו במעון. יותר מכך, ה1.4.2013 היה בסיום חג הפסח. טענה זו אינה אמת איפוא- והיא , כטענות רבות נוספות שבפי התובעת מבטלת כל שארית מהימנות לגרסתה.) עוד יצוין כי כפי שעולה מחקירתה הנגדית תכננה התובעת לכתחילה להתחיל לעבוד רק בספטמבר, "כי ספטמבר מתחיל מעון" (רישת עמ' 5)- נדמה כי התובעת לא רצתה כלל לעבוד קודם לכן.
אם כן , איננו סבורים כי למקרה כגון זה נקבע הכלל הקבוע בסעיף , אלא זהו מאותם מקרים שבהם ראוי לחרוג ממנו.
נוכח האמור אנו פוסקים לתובעת סך של 1,000 ₪ כפיצוי בגין הפיטורין בתקופה המוגנת בגדר הסעיף שבכותרת.

פיצוי בגין פיטורין שלא כדין והעדר שימוע
לא הוברר מתוך כתב התביעה והסכומים מה הבדל יש בין " שלא כדין" לבין " העדר שימוע" שכן ככל שהטעמים לפגמים בפיטורים נוגעים לכך שהמדובר בפיטורין בניגוד להוראות חוק עבודת נשים או חוק שויון הזדמנויות- הרי בקשר לכך נתבעו רכיבי תביעה נפרדים. משכך נסיק כי המדובר באותה עילה ממש.
בנסיבות הענין לא מצאנו כל מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין שימוע. כאמור, שוכנענו כי היא זו שביקשה לסיים את יחסי העבודה בין הצדדים- והיא גם שקבעה לעצמה מהו המועד שבו תבקש להגיע לתוצאה זו לאחר ששמרה על עמעום במשך חודשים לגבי מועד שובה לעבודה , ובכלל זה גם בתקופה שבה האריכה ( בלא ליידע את המעסיק) את העדרותה. משכך לא הוטלה כל חובה על הנתבעת לערוך לה שימוע, גם אם רצון התובעת תאם את רצון הנתבעת וגם אם בשל כך נכתב מכתב פיטורין.
מכל מקום, ברי כי כלל השיחות – באופן החלקי המכוון שבו מצאה התובעת להציג אותן, שיקפו מבחינה אמיתית את הבירורים שנדרשו בין הצדדים כדי להביא למסקנות שאליהן הגיעו וששניהם היו מעונינים בהן. התביעה ברכיב זה נדחית.

פיצויים סטטוטוריים לפי חוק עבודת נשים ללא הוכחת נזק
כאמור מעלה , לא מצאנו כי מדובר בסיום העבודה בהסכמה ולמעשה ביזמת התובעת. התובעת לא פרטה כל נזק בלתי ממוני שנגרם לה ( למעט התאור על חודש עבודה בתנאים בלתי נעימים כפי שציינה לגבי חודש אפריל 2013- אשר לנוכח האזנה להקלטה מסופקנו אם אכן כך היה) ומכל מקום ודאי אינו רלבנטי לענין חוק עבודת נשים.
בנסיבות שתוארו לעיל בהן תמרנה התובעת את כל מהלך פיטוריה, איננו סבורים כי זהו המקרה שבו זכאית לפיצוי נוסף מעבר לשנפסק לעיל והנימוקים שהובאו מעלה יפים גם לענין זה.
התביעה ברכיב זה נדחית

פיצויים ללא הוכחת נזק לפי חוק שווין הזדמנויות בעבודה
נבהיר כי בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק שויון הזדמנויות בעבודה , עובר הנטל להוכחת העדר אפליה לשכמו של המעסיק, אם הראה העובד כי לא נפל פגם בהתנהלותו.
לא נטען , ודאי לא הוכח כי נפל פגם, בהתנהלותה של התובעת אשר הצדיק פיטוריה ( למעט לעניין חודש ההודעה המוקדמת- שאינו רלבנטי לשאלה שלפנינו).
משכך, מקבלים אנו כי ככל שהופלתה התובעת לרעה עקב היותר בחל"ד- הרי שיש מקום לפצותה בגין כך.
ציינה התובעת את האופן שבו בחרו אסף ויהודה לתאר את הטעם בגינו נראה היה להם הגיוני שהתובעת לא תרצה לחזור לעבודה -כמי שהיא אם לארבעה ילדים בהם התינוקות התאומים ( ר' הציטוטים הרלבנטיים בס' 26 לסכומי הנתבעת). לכאורה אמירות אלה ספוגות בדעה קדומה שאין לה מקום בדבר מידת רצונה של אם לעבוד. אלא שקושי עומד בפני טיעון התובעת שהרי המחוקק עצמו בחוק עליו נסמכת התובעת- הכיר בצורך הטבעי של הורה לטפל בילדיו הנולדים ומצא מקום להגן עליו ובין היתר בחוק עבודת נשים עצמו ואף בחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג -1963 - המכירים בכך כטעם לדחות מועד חזרה לעבודה או אף כי אם תתפטר בשל כך בדין מפוטר. ואולם אף אם הביעו אלה דעה קדומה, אין בכך כדי להצביע על אפליה שהופלתה התובעת. אין חוק שויון הזדמנויות נועד למנוע מחשבות והנחות של מעסיקים, אלא למנוע כל התנהגות מפלה שיתכן והיא פועל יוצא של מחשבות שכאלה.
בניגוד לסברת התובעת בסכומיה , איננו סבורים כי ישנו קשר מעשי בין מחשבות אלה לבין כך ש"הנתבעת לא קיימה את חובתה להערך לחזרתה של התובעת אלא להפך, נערכה דווקא לאי חזרתה של התובעת" ( ס' 26 שם).
כאמור, שוכנענו כי התובעת היא זו שלא רצתה לחזור לעבודה , לא בחודש דצמבר, עת סברה שתמה החל"ד, לא בחודש פברואר, כאשר בפועל תמה, וגם לא לאחר מכן, כאשר יצרה קשר עם הנתבעת שנועד להביא לכך שתפוטר ותקבל זכויותיה. לכן, בין אם הניחו יהודה ואסף בצדק כי התובעת אינה רוצה לחזור לעבוד בשל הטיפול בילדים ובין אם לאו ( שכן התובעת כאמור, בחרה להיות עמומה ולא להבהיר רצונותיה)- לא זה שהכתיב את התנהלותם. התנהלות זו ( אף שהיתה נוחה לנתבעת) הוכתבה כאמור על ידי התובעת עצמה.
הנתבעת לא נערכה לקבל את התובעת לעבודה , שכן לא נתבקשה לכך. גם האמירה המצוטטת מפי אסף לפיה " אם היתה חוזרת בזמן יתכן שעדיין היתה ממשיכה בעבודה עד היום אצלנו" (ע' 10)
אין ליחס לה משמעות כביכול שילמה התובעת את מחיר ניצול חופשת הלידה והארכתה- באופן מפלה. לטעמנו נאמרו הדברים שכן נכון לדצמבר 2012 טרם החמיר מצבה של הנתבעת עד כדי פיטורי חלק נכבד מעובדיה. שונה היה הדבר בחודש מרץ 2013.( וכאמור, לטעמנו, זו הסיבה שהאיצה בתובעת לפעול כפי שפעלה).
וזאת יש לזכור, בעת הזו פוטרו הרבה מעובדי הנתבעת, כך שגם לא ניתן ליחס אפליה כלפי התובעת בקשר לצורך בפיטורין- גם לו עסקינן בפיטורין ביזמת המעסיק.
אם כן, שוכנענו כי התובעת לא הופלתה בפועל בשל הריון/לידה , ועל כן אינה זכאית לפיצוי.

השלמת תשלום פיצויי פיטורין
עיקר המחלוקת שבין הצדדים נוגעת לשאלה מהו מועד תחילת העסקתה של התובעת לצורך חישוב פיצויי הפיטורין. שתי שאלות דורשות הכרעה לענין זה: האחת- האם יש לראות בתקופת ההתקשרות בין הצדדים על פי חשבוניות כתקופת עבודה, השניה- האם יש להכיר בתקופת העבודה או ההתקשרות בטכנולוגיות כחלק מתקופת העבודה .
סוגיה זו תידון איפוא להלן:
האם היתה התובעת עובדת הנתבעת מאז ראשית 2010 והאם יש להביא בחשבון זכויותיה את תקופת ההתקשרות עם טכנולוגיות
נקדים ונאמר כי לטעמנו יש לראות בתובעת כעובדת הנתבעת החל מראשית 2010. עם זאת אין להכיר בתקופה שבה התקשרה עם טכנולוגיות כחלק מהתקופה בגינה זכאית לפיצויי פיטורין מעם הנתבעת ( מבלי לקבוע כל מסמרות כמובן, בדבר זכאותה לכך מאת טכנולוגיות).נסביר:
כידוע, המבחן לקביעת קיומם של יחסי עובד או מעביד הוא " המבחן המעורב", המורכב משילוב של מבחנים שהדומיננטי שבהם הוא מבחן ההשתלבות ( דב"ע נב/3-158 יאיר - גליברמן [ פורסם בנבו] (1992); ע"ע 300256/98 אייזיק – תה"ל (2002) ; ע"ע 478/99 חסידים - עיריית ירושלים (13.1.11) . למבחן ההשתלבות שני פנים: הפן החיובי והפן השלילי. במסגרת הפן החיובי נבדקת השאלה אם מבצע העבודה השתלב בעסקו של מזמין העבודה. ככל שהתשובה לשאלה זו חיובית, נבחן הפן השלילי במסגרתו נבדקת השאלה אם מבצע העבודה ביצע את העבודה במסגרת עסק עצמאי משלו, המשרת את המפעל כגורם חיצוני ( ע"ע 300021/98 טריינין – חריש ומפלגת העבודה (2002) ; בג"צ 5168/93 מור – בית הדין הארצי לעבודה (1996); ע"ע 14122-07-10 מכללת רמת גן – פרייס (13.9.12).
מבחני עזר נוספים המהווים חלק מהמבחן המעורב הם: מבחן הקשר האישי; כפיפות ופיקוח; אספקת כלי העבודה; אופן ביצוע התשלום; תלות כלכלית במעסיק; אופן הצגת ההתקשרות בפני צדדים שלישיים, לרבות מס הכנסה והמוסד לביטוח לאומי; בלעדיות הקשר; סדירות הקשר, התמשכותו ורציפותו; הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה. בהתאם לפסיקה אף אחד מהמבחנים אינו מכריע לבדו אלא יש לראות את התמונה בכללותה, וליתן משקל מתאים לכל אחד מהנתונים הרלבנטיים.
אין חולק כי לנתבעת " מפעל" שעסק, כפי שציין אסף בס'5 לתצהירו, בתחום הקמת תחנות כוח סולאריות . התובעת עסקה במפעל זה בשני עיסוקים- תרגומים מחד, ושרותי ניהול משרד ובסיס נתונים מאידך. אף אם יכולנו להניח כי עבודת תרגום המסמכים אינה משולבת בפעילות הנתבעת, אלא למעשה היא שירות נלווה לו- שכן התרגום אינו חלק מהקמת תחנות כח ( ובמקרים רבים תרגום מתקבל מספקי שרותים), הרי שלא ניתן לומר זאת על שירותי ניהול המשרד ובסיס הנתונים שלו, אלו הם תפקידים שהם מליבת פעילות המפעל עצמו.
התובעת פרטה ואף צרפה אסמכתאות ( נספחים לתצהירה) לכך שעסקה בעניינים האחרונים. הנתבעת בתצהיריה כלל לא הכחישה זאת וגרסת התובעת לא נסתרה. כמו כן לא הוצגה על ידי הנתבעת כל גרסה לפיה שירותי התרגום היו עיקר הפעילות. משכך , מצאנו כי יש מקום לקבוע כי התובעת השתלבה בעסקה של הנתבעת. גם העובדה שבפועל התחייבה התובעת לשעות מוסדרות של עבודה – שלפחות חלקה צריכה היתה להתבצע ממשרדי הנתבעת- מצביעה על השתלבות במפעל.
אמנם אין חולק כי התובעת ביצעה עבודתה מחוץ למסגרת עסקה של הנתבעת באופן פורמלי ( קרי באמצעות עסקה הפרטי) ואולם , כפי שטענה התובעת, וטיעוניה לא נסתרו, היא נתנה שירותים לנתבעת בלבד ( למעט מקרה אחד שבו בצעה תרגום לספק של הנתבעת).
אם כן מבחן ההשתלבות על שני פניו מעיד על קיומם של יחסי עו"מ.
גם במבחן הקשר האישי עומדת התובעת: לא זו בלבד שבפועל סיפקה באופן אישי את השירותים שלהם התחייבה, (ובכלל זה כשיצאה לחל"ד הראשונה, לא נטען כי ספקה שרותים באותו זמן), אלא שכך גם נקבע בחוזה הראשון. (ודוק- החוזה הראשון נחתם עם טכנולוגיות, ואולם אין חולק כי שני הצדדים דכאן העתיקו את אותם תנאים בפועל כאשר התקשרו ביניהם);
אמנם הפעלת מבחן הכפיפות והפיקוח על נסיבות הענין אינה מצביעה על קיום יחסי עו"מ באופן מובהק, שכן התובעת יכולה היתה ובפועל היתה מבצעת חלק משמעותי מעבודתה מביתה ומגישה דוחות שעות שעל פיהן שילמה הנתבעת. עם זאת התובעת טענה בתשובה לשאלות הנתבעת, כי תיאומים בדבר חופשות, העדרויות נעשו מול אסף ( ר' רישת עמ' 9) אם כן ברי כי היו תיאומים כאלה.
לאספקת כלי עבודה אין משמעות ממשית נוכח סוג העבודה של התובעת.
כאמור , אין חולק כי התשלום נעשה ע"ד הוצאת חשבוניות- ומשכך גם הוצג הדבר כך בפני רשויות המס. אף אין חולק כי התובעת התקשרה באופן זה שכן הדבר היה רצוי בעיניה ואף סרבה לעבור למנגנון של יחסי עו"מ בראשית 2010 לפי הצעת יהודה. עם זאת התובעת טענה כי ההצעה לעבוד באופן זה היתה של דני אדם- שהיה מנהל בטכנולוגיות. גרסתה לא נסתרה. כמו כן, התובעת פרטה בח"נ כי ההצעה המקורית לעבור לעבוד על בסיס שכר, היתה כנגד כך שתקבל 35 ₪ לשעה בלבד ולכך לא הסכימה עת כקבלנית קיבלה 50 ₪ לשעה ( ע' 7). הנתבעת לא הראתה איך שקלול כלל התנאים הסוציאליים בהצטברם לערך השעה האמור מהווה תשלום בפועל של 50 ₪ ומכאן שאין לנו אלא לקבל את הטענה כי היה בכך כדי לפגוע בתנאי ההתקשרות. על כן אין למצוא אסמכתא משמעותית בהתעקשותה של התובעת שלא לשנות את אופן ההתקשרות. כמו כן, ראינו כי כאשר הציע לה אסף 6500 ₪ שכאמור מהווים תשלום של 50 ₪ לשעה, הסכימה לכך. אין גם חולק כי השינוי בהגדרת סוג ההתקשרות בין הצדדים לא שינה את אופי עבודת התובעת. אם כן, יש לומר כי גם מבחינות אלה יש לראות בתובעת עובדת הנתבעת.
מבחן התלות הכלכלית ובלעדיות הקשר כלולים למעשה במבחן ההשתלבות כדלעיל ואילו מבחני סדירות הקשר ורציפותו- בהתחשב בתקופה הלא ארוכה – קשה למצוא בהם אינדיקציה לכאן או לכאן.
סכומו של דבר, סבורים אנו כי מסקנת מרבית המבחנים שנקבעו בפסיקת בית הדין הארצי, היא, כי בין הצדדים נתקימו יחסי עו"מ, וזאת ללא קשר לשם שניתן להם, וכך החל מראשית 2010.
אשר לתקופת ההתקשרות עם טכנולוגיות- ראשית יאמר כי הניתוח דלעיל אינו מחיב בהכרח מסקנה ( גם לא ביחסים שבין הצדדים דכאן)כי גם ההתקשרות שבין התובעת לטכנולוגיות היתה בפועל התקשרות של יחסי עבודה. זאת כיון שחסרים בידינו פרטים רלבנטיים מאת טכנולוגיות.
מכל מקום, גם לו היו אלה יחסי עבודה, לא מצאנו לקשור בין תקופת עבודת התובעת בטכנולוגיות לבין תקופת העבודה אצל הנתבעת. אכן , יהודה היה מנהל בשתי החברות אך הרכב בעלי המניות בהן שונה ו אין חולק כי לא הוא שהתקשר עם התובעת מטעם טכנולוגיות ואף טען בעדותו כי כלל לא עסק בכך. יותר מכך, יהודה טען כי עיסוקי שתי החברות היו שונים. טענתו לא נסתרה. על כן אין לראות זהות או טענת " הרמת מסך" כפי שהגדירה הנתבעת- בין שתי החברות ואין להסיק כי כיון שיהודה היה בעל תפקיד בטכנולוגיות, הרי בהכרח ישנה המשכיות של ההעסקה מטכנולוגיות לנתבעת. לא למותר לציין כי התובעת לא קיבלה מכתב כפי שקיבלו עובדי טכנולוגיות ( נס' 5 לתצהירה) ואף מועד ה"מעבר" שלה היה שונה מהמצוין במכתבים אלה.
עוד קשה לקבל כי כאשר הסכימה הנתבעת להתקשר עם התובעת ( על יסוד היכרותו של יהודה עם התובעת), כאשר אין חולק כי התובעת לא טענה כלפי טכנולוגיות שהיתה עובדת שלה, הרי שתעשה התובעת " קפיצת הדרך" – תחשוף את הנתבעת לסיכון שבהעסקת מי שאינו עובד לפי הידוע לה, ולחובות בגין עבודת עבר שלה.
ואולם למעלה מן הכל, כאמור מעלה, מקום העבודה אצל טכנולוגיות היה שונה לחלוטין מזה שבנתבעת.
בהתאם להוראות סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג-1963 רצף עבודה לצרכי פיצוים מוכר מכח העסקה אצל אותו מעביד ( בעניננו , כאמור, אין חולק כי הנתבעת- משפטית, עניינית ופרסונלית אינה אותו מעסיק כטכנולוגיות), או כאשר מועסק העובד באותו מקום עבודה. (כאמור מעלה לא כך ארע בענין דכאן).
אם כן, הגענו לכלל מסקנה כי אין לראות בתקופת ההתקשרות עם טכנולוגיות חלק מתקופת העבודה המחייבת את הנתבעת.

המסקנות המתחחיבות
הוותק שנצבר
התובעת עבדה בנתבעת החל מחודש ינואר 2010 ועד לתום החל"ד ב25.2.2013. כמו כן יש לצרף לתקופת ההעסקה גם 3 חדשים כאמור מעלה. סה"כ עבדה התובעת 3 שנים וחמשה חודשים. מאידך מקובלות עלינו טענות הנתבעת בסכומיה ( ס' 172 על האסמכתאות המובאות בו) כי תקופת שמירת ההריון היא בגדר חל"ת ( על כן שבועיים מתוכה מוכרים לצרכי ותק). כמו כן, בהתאם להוראות סעיף 7( ד)(2) לחוק עבודת נשים, גם התקופה שמאז תום החל"ד בפועל- היא חל"ת שאינה נצברת לוותק .
עם זאת , בהתאם להוראות סעיף 6( ט) לחוק עבודת נשים, הרי שבניגוד לטענת הנתבעת- כלל החל"ד – קרי עד 2 5.2.16 נכלל בוותק שצברה התובעת. אם כן, נצבר לתובעת ותק של 3 שנים ושניים וחצי חודשים.

חשבון הפיצויים
לצורך חישוב פיצויי הפיטורין יש להתחשב בשינוי בחלקיות המשרה של התובעת. בהעדר טיעון אחר ( אלא בסכומים) ונוכח ההתאמה שיש בין שעות העבודה לפי החוזה הראשון ולפי החוזה השני, הרי שיש לקבוע כי בתקופה שמ 1.1.2010 ועד 11/2011 היתה התובעת זכאית לשכר של 6500 ₪ ( לפי 66% משרה) ולכן ביחס לתקופה זו זכאית לתשלום של 12,458 ש"ח ( לפי 23/12*6500)
החל מחודש 12/2011 ועד לחודש 6/2013 בניכוי חודשים וחצי, ובסה"כ 16.5 חודשים- עבדה התובעת בחלקיות משרה של 90% ולפיכך התחשיב בגין תקופה זו מחייב פיצויי פיטורין בסך של 12,375 ₪. (לפי 9000*16.5/12)
משכך זכאית היתה התובעת לפיצויי פיטורין בסך של 24,883 ₪.
כאמור , אין חולק כי התובעת קיבלה בתלוש 6/13 סך של 12,968 ₪. כמו כן נצברו לזכותה סך של 5,543 ₪ בקופת הבטוח ( נספח 15 לתצהירה). אם כן , בהפחתת סכומים אלה זכאית התובעת להפרש פיצויי פיטורין בסך של 6322 ₪.
דמי הבראה
לתובעת שולם פעם אחת, במסגרת תלוש 6/13 סך של 2,783 ₪ בגין דמי הבראה.
לטענת התובעת היא זכאית ל7 ימי הבראה בשנה*שנתיים לפי תעריף של 374 ₪ ליום ובסה"כ ל 5,236 ₪. (אין רלבנטיות לטיעוני התובעת בענין צבירת ימי התקופה המזכה וכו' שכן בלאו הכי זכאית לתשלום בגין שנתיים). משכך , לסברתה, נותרה יתרת חוב ע"ס 2453 ₪.
הנתבעת מבהירה כי יש להביא בחשבון הזכאות תעריף נכון של יום הבראה (365 ש"ח לשנת 2011 ו 371 ₪ ליום לשנת 2012. כמו כן לטעמה יש להביא בחשבון את חלקיות משרתה. עוד טוענת כי התובעת לא היתה זכאית לצבירת זכאות לדמי הבראה כשהיתה נתונה בשמירת הריון או חל"ד.
מקבלים אנו הטענה כי יש לערוך תחשיב ימי הבראה בהתחשב בחלקיות המשרה של התובעת. ואכן חלקיות המשרה היתה 66% עד חודש 11/2011 ו90% (על אותו בסיס) החל מאותו חודש. אשר לתקופות שנצברות לצרכי ותק חל האמור מעלה. על כן יהא חישובינו כדלקמן:
לגבי מחצית שנת 2011, בהתאם לתעריף ולוותק של שנה שניה ולחלקיות המשרה 723 ₪.
לגבי שנת 2012 בהתאם לתעריף של שנה שלישית עבור 10 חודשים ( לא כולל תקופת שמירת ההריון) ובחלקיות משרה של 90%- 801 ₪
לגבי שנת 2013, עבור 5 חודשים- 982 ₪
סה"כ – 2506 ₪.
משכך שולם לתובעת ביתר , כטענת הנתבעת .
היות והנתבעת בסעיף 26 לכתב ההגנה טענה לקיזוז סך של 249 ₪, הרי שסך זה יקוזז כנגד חובת הנתבעת.
דמי חופשה
בחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי למעשה בפועל אינה זכאית לכל תשלום בגין חופשה עד עד סוף 2011 שכן לבקשתה נצלה מעבר לכך ( ע10). בס' 34 לתצהירה מאשרת התובעת את יתרות החופשה שלה נכון ליציאתה לשמירת הריון בחודש 6/12, והיא כמופיע בתלושי השכר -1.17 יום. בהתאם לזכאות לצבירת ותק כמתואר מעלה, נצברו לתובעת מאז סה"כ 10 חודשים נוספים - קרי צבירה של 10 ימי חופשה נוספים. סה"כ זכאית התובעת לפדיון 11.17 ימי עבודה. שוויו של יום עבודה הוא 409 ₪ ( לפי 9000/22). משכך זכאית לפדיון חופשה בסך 4,570 ₪.
(לענין זה איננו מקבלים טענת הנתבעת כי שילמה לתובעת בעודף ימי חופשה, שכן ככל הנראה הדבר נעשה בהסכמה ויש לקבל כי רישום ימי החופשה כמשתקף בתלוש 6/2012 אכן משקף את היתרה ( גם אם הוסכם לתת לתובעת מתנות- אין מקום ליטול אותן כעת). משכך יש להוסיף לסך האמור גם 217 ₪ שקוזזו בתלוש 4/13.
סה"כ זכאית איפוא התובעת לתשלום פדיון חופשה סך של 4,787 ₪.

הפרשות לפנסיה
התובעת טוענת כי זכאית לסך של 11,092 ₪ בגין הפרשות חסרות לפנסיה בתקופה שמאז יציאתה לשמירת הריון ועד חודש יוני 2013. כן טוענת שהבסיס לחישוב הוא 8.34%. לא ניתן להבין כיצד הגיעה התובעת לתחשיב זה: כך- על פי צו ההרחבה הכללי במשק לענין הפרשות פנסיוניות, היה שיעור ההפרשות לגמל(חלק מעביד) עומד בשנים הרלבנטיות- 2012-2013 4.18% ו-5% בהתאמה. כמו כן , צודקת הנתבעת בטענתה כי בהתאם להוראות סעיף 7 א(א) לחוק עבודת נשים זכאות התובעת לתשלום הפרשות לפנסיה היא ביחס לתקופת שמירת הריון וחל"ד ( ולא תקופה מוארכת שלאחריה) וכן , כל זאת בתנאי שהעובדת שילמה את התשלומים המגיעים ממנה ביחס לאותה תקופה.התובעת לא הצביעה על כך ששילמה חלק העובד לפנסיה באותה תקופה.
הנתבעת ציינה שבחודש 6/13 בוצעה הפרשה ע"ס 1763 ₪ נוכח הסכמת התובעת להעברת הפרשות כנגד כך. עיון מעלה כי 5% משכרה של התובעת לאותו מועד עומד על 450 ₪ לחודש ולכן נדמה כי הסך ששולם כיסה כ-4 חודשי שכר. לא הובהר מהו חשוב זה. מכל מקום, היות והתובעת לא המציאה כל אסמכתא לתשלום חלקה בהפרשות הפנסיוניות, לא מצאנו מקום לפסוק מעבר לכך דבר- זאת למעט רכיב אחד- והוא ההפרשה בגין החודשים אפריל-יוני 2013. בתלוש אפריל 2013 אין ביטוי לכל הפרשה. ביחס לחודשי התקופה המזכה, נוכח הכחשת הנתבעת זכאות התובעת, ודאי לא שולם דבר. אם כן היה על הנתבעת לשלם 5% מסך של 27,000 ₪, קרי סך של 1,350 ₪, וכך אנו פוסקים איפוא.

העולה מן המקובץ
על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
פיצוי בגובה שכר עבור חודשיים ובסה"כ 18,000 ₪.
הפרשי שכר לחודש 4/2013 1,000 ₪.
פיצוי לפי הוראות סעיף 13 לחוק עבודת נשים-1000 ש"ח
הפרש פיצויי פיטורין בסך של 6322 ₪.
פדיון חופשה בסך של 4,787 ₪.
מתוך הסכומים דלעיל יש להפחית סך של 249 ₪ בגין תשלום ביתר של דמי הבראה
סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה ורבית כדין החל מיום 1.5.2013 ועד התשלום המלא בפועל.

אשר לשאלת ההוצאות: סכום התביעה הגיע לכדי פי 10 מן הסך הפסוק כדלעיל. עיקר הסכום נצבר בשל טענות הנוגעות לאופן פיטורי התובעת. מחלוקות אמיתיות ודאי ראויות להתברר וגם אם מסתבר כי הצדק עם אחד הצדדים, אין הדבר בהכרח מחייב הטלת חיובי הוצאות על הצד שכנגד. לא כן הם פני הדברים במקרה דנן, לא זו בלבד שסכום התביעה חרג מכל פרופורציה סבירה, אלא שגם שוכנענו כי תוכננה תוך שהתובעת נוהגת בכחש שוב ושוב. כל אלה הצריכו את הנתבעת להוצאות משמעותיות.
בנסיבות אלה אנו קובעים כי על התובעת לשלם לנתבעת ולו דמי השתתפות בהוצאותיה, בסך של 5,000 ₪.

ניתן היום, כ"ט חשוון תשע"ז, (30 נובמבר 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נחמה אנג'ל, עובדים

שרה ברוינר ישרזדה, שופטת

יצחק אופנהיים, מעסיקים