הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 28771-06-15

18 יוני 2018

לפני:

כב' השופט דניאל גולדברג
נ.צ. (ע) יעקב מלול
נ.צ. (מ) יוסף ברק

התובעת
זיוה פינטו ת.ז. XXXXXX714
ע"י ב"כ: עו"ד יהושע ננר
-
הנתבעת
מדינת ישראל - משרד החינוך חברות 510791721145124
ע"י ב"כ: גב' דורין זיני

פסק דין

בהליך זה מבקשת התובעת, גב' זיוה פינטו, לחייב את הנתבעת לשלם לה הפרשי שכר, בשל תשלום "גמול חינוך מיוחד" בשיעור 8.5% במקום בשיעור 14% שהגיע לה, לטענתה, וזאת עבור ה תקופה שבין 1/2001 עד למועד פרישתה בחודש 9/2013.
אין חולק על כך שכבר בחודש 1/2001 - שהינו המועד שהחל ממנו נקבעה זכאות לתוספת גמול חינוך מיוחד בשיעור 14% למורה מוסמך בחינוך מיוחד – הייתה לתובעת ההסמכה הנדרשת לקבלת התוספת בשיעור 14%, אך לטענת הנתבעת , התובעת לא דיווחה למשרד החינוך על השלמת ההסמכה הנדרשת ועל כן לא קמה זכאותה לתשלום התוספת בשיעור 14%.
בהתאם לכך, שתיים הן השאלות הטעונות הכרעה בהליך זה:
האם התובעת דיווחה כנדרש על סיום לימודי ההסמכה המזכים בתוספת בשיעור 14% לפני 1/2001?
גם אם התשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב – האם התיישנה תביעת התובעת? לעניין זה המחלוקת מתמקדת בשאלה האם הוכיחה התובעת את התנאים לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958?

עובדות שאינן במחלוקת
התובעת החלה את עבודתה במשרד החינוך בשנת 1974 כעובדת הוראה בלתי מוסמכת. בשנת 1981 הוכרה לתובעת דרגת BA על סמך תעודת "בוגר במוסיקה" שקיבלה מן האקדמיה למוסיקה ע"ש רובין.
בשנים תשנ"ו ו-תשנ"ז עברה התובעת קורס לריפוי במוסיקה במכללת דוד ילין. ביום 9.1.97 וביום 6.2.97, הוצאו לתובעת על ידי גף להשתלמות עובדי הוראה במחוז ירושלים של משרד החינוך, שני אישורים לפיהם התובעת למדה במסגרת הקורס לריפוי במוסיקה 540 שעות (המקנות 5 גמולים) ו-300 שעות (המקנות 3 גמולים), בהתאמה. בכל אחד מן האישורים צו ין ש"העתק אישור זה הועבר לכח אדם במחוז על מנת שיאשר את זכאותך על פי הוראות הגמולים, לשכת כח אדם בהוראה תנפיק ותשלח לך אישור זכאות מוסמך". אין חולק על כך שאישורים אלה הינם אישורים בדבר צבירת שעות השתלמות, כפי שמצוין בהם. באישורים עצמם ישנה רובריקה "מסגרת" ומתחת למילה זו כתוב "לא לתואר".
ביום 3.3.97 שלח מחוז ירושלים של משרד החינוך לתובעת "הודעה על שינוי נתוני העסקה". העתק של ההודעה נשלח לגזברות המחוז, אגף כח אדם בהוראה. בהודעה מצוין "ריפוי במוסיקה – ת. הו". בהתאם להודעה זו שילם משרד החינוך לתובעת את הגמולים בגין שעות ההשתלמות לפי האישורים הנ"ל מיום 9.1.97 ו-6.2.97.
ביום 2.2.99 קיבלה התובעת תעודת הוראה בגין השלמת לימודיה בשנים תשנ"ו-תשנ"ז במכון לחינוך ריפוי בהתמחות של חינוך וטיפול באמצעות מוסיקה. על פי התעודה ( שבכותרתה סמליהם של מכללת דוד ילין והמחלקה להכשרת עובדי הוראה במשרד החינוך), התובעת הוסמכה על יסוד לימו דיה להורות בבתי ספר בחינוך מיוחד כמורה מוסמכת בכירה.
על פי הסכם שכר בין הנתבעת לבין הסתדרות המורים לשנים 1999-2001 , החל מחודש 1/2001 היה זכאי עובד הוראה בחינוך המיוחד במוסדות מיוחדים או במוסדות רגילים בכיתות מקדמות, לתוספת חינוך מיוחד כלהלן: אם סיימו הסמכה לחינוך מיוחד – 14% מהשכר המשולב , ואם לא סיימו הסמכה לחינוך מיוחד – לתוספת 8.5%.
אין חולק על כך שבית הספר בו הועסקה התובעת – בית ספר אילנות – הינו "מוסד מיוחד".
כן אין מחלוקת על כך שתעודת ההוראה של התובעת מיום 2.2.99 הינה אסמכתא שעל פיה התוב עת הייתה זכאית לגמול חינוך מיוחד בשיעור 14%.
בפועל שולמה לתובעת תוספת חינוך מיוחד בשיעור 8.5% החל מ-1/2001 עד לפרישתה בחודש 8/2013.
לקראת פרישתה של התובעת היא הגישה תביעה לתשלום קצבת פרישה. לצורך הגשת התביעה היה עליה למלא את פרטי התוספות לשכרה. התובעת מילאה בטופס כי הינה זכאית לתוספת חינוך מיוחד בשיעור 9.5%. מנהלת הגמלאות במשרד האוצר פנתה למשרד החינוך ביום 31.7.13 בבקשה לברר מדוע מילאה התובעת בטופס תביעתה שהיא זכאית לתוספת חינוך מיוחד בשיעור 9.5% בעוד ששיעור התוספת ששולמה לתובעת בפועל היה 8.5%.
לאחר שהתובעת הגישה לבית דין זה הליך ערעור לפי סעיף 44 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970, הוכרה לה תוספת חינוך מיוחד בשיעור 14% כחלק מ"משכורתה הקובעת".
ביום 16.9.13 הגישה התובעת למשרד החינוך את תעודת ההוראה מיום 2.2.99 (כפי שיפורט להלן – התובעת טוענת כי הגישה אותה למשרד החינוך גם סמוך לאחר הנפקתה ב-2/99 ואילו הנתבעת מכחישה טענה זו ).
ביום 25.12.13 אישרה "הוועדה לתשלום רטרואקטיבי" כלהלן:
"הועדה מאשרת הפרשי שכר בין גמול ח"מ (חינוך מיוחד) גבוה לבין גמול ח"מ נמוך (שקיבלה בשכרה) 7 שנים רטרו' ממועד בו המציאה את תעודת ההוראה בחינוך וטיפול באמצעות מוסיקה בחינוך המיוחד (16.9.13) דהיינו מ-1.9.06, וזאת מאחר שהמורה לא המציאה את המסמך שלפיו היא זכאית לגמול ח"מ גבוה ולפיכך במחדלה לא זכתה לגמול זה עם סיום חובותיה לתעודה".
על פי החלטת הוועד לתשלום רטרואקטיבי שולם לתובעת סך 21,629 ₪ בחודש 1/14.

פירוט המחלוקות הטעונות הכרעה
כפי שפורט לעיל, טענות ההגנה של הנתבעת בהליך זה הן שתיים:
התביעה נעדרת עילה, שכן תנאי לזכאות לכל תוספת שכר הינו שעובד ההוראה יקיים את הוראת סעיף 1.41 לתקנות שירות עובדי הוראה, אשר מחייב עובד הוראה להודיע למשרד על כל שינוי אישי שלו - וכל השכלה נוספת היא "שינוי אישי" לעניין זה – וזאת בתוך 30 ימים מהיום בו אירע השינוי, ולצרף תעודות ומסמכים אשר מאשרים את השינוי. מאחר שלטענת הנתבעת התובעת לא קיימה הוראה זו לגבי תעודת ההוראה מיום 2.2.99, התביעה נעדרת עילה, והחלטת "ועדת הרטרו" מיום 25.12.13 הינה אישור של תשלום הפרשי שכר לפנים משורת הדין.
התביעה התיישנה: רוצה לומר, גם אם תתקבלנה טענות התובעת (כפי שתפורטנה להלן), שתוצאתן שהתובעת עמדה בחובת הדיווח על סיום תעודת הוראה בחינוך מיוחד, הרי שהתביעה להפרשי שכר מעבר לאלה שאישרה "וועדת הרטרו" – התיישנה, ובנסיבות העניין התובעת לא הוכיחה את התנאים לתחולת "התייש נות שלא מדעת" לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

האם התובעת קיימה את הוראת סעיף 1.41 לתקנון שירות עובדי הוראה
התובעת טוענת בהקשר זה שתי טענות:
האישורים לשעות גמול מתאריכים 9.1.97 ו-6.2.17 והודעת מחוז ירושלים על שינוי תנאי העסקתה מיום 3.3.97, מוכיחים שהיה אצל אגף כוח אדם בהוראה כל המידע שהיה דרוש לו כדי לזכות את התובעת בתוספת חינוך מיוחד בשיעור 14% החל מחודש 1/2001.
התובעת העבירה לאגף כוח אדם בהוראה העתק של תעודת ההוראה מיום 2.2.99 באמצעות מזכירות בית הספר "אילנות" שבו הועסקה.
הנתבעת כופרת בשתי טענות אלו. לטענת הנתבעת האישורים מיום 9.1.97 ו-6.2.17 הינם אישורים לגמול השתלמות בלבד, ואינם מהווים אסמכתא בדבר סיום חובות התובעת לתעודת הוראה. באשר לטענת התובעת כי דיווחה לאגף כוח אדם בהוראה על סיום חובותיה לתעודת הוראה בחינוך מיוחד בכך שהעבירה לאגף העתק מתעודת ההוראה מיום 2.2.99 באמצעות הנהלת בית הספר – טענה זו הוכחשה על יסוד עדותה של סגנית מנהל גף כוח אדם בהוראה, גב' ביאן זועבי, לפיה תעודת ההוראה מיום 2.2.99 לא נמצא בתיקה האישי של התובעת באגף. גב' זועבי העידה בתצהירה, לעניין זה, ש"בשל השינויים הרבים אשר נעשים בפרטיהם האישיים של עובדי ההוראה השונים, באחריותו של עובד ההוראה לעדכן את המשרד בדבר שינויים בפרטיו האישיים ואין זה ביכולתו ו/או מתפקידו של המשרד לעקוב ו/או לעדכן את פרטיו האישיים של העובד בלא שפעל בהתאם לנהלים ופנה מרצונו על מנת לעדכן את המשרד בשינויים, בצירוף אסמכתאות מתאימות". בעדותם כפרו עדי הנתבעת, גב' זועברי ומר אליקים שליכטר, חשב מחוז ירושלים במשרד החינוך, בטענת התובעת כי לאחר קביעת הזכאות לגמול חינוך מיוחד בשיעור 14% לעובדי הוראה "שעברו קורס בחינוך מיוחד" בתחולה מ-1/2001, היה מוטל על המשרד לפנות לעובדי ההוראה, ובכללם התובעת, ולהעמידם על כך שעשויה לקום להם זכאות לתוספת בשיעור 14% כפוף לכך שימציאו את תעודות ההסמכה המתאימות.
לאחר שמיעת העדים ועיון בטענות הצדדים, בית הדין הגיע לכלל מסקנה שאין לקבל את טענת התובעת כי די היה באישורים מיום 9.1.97 ו-6.2.97 כדי שיהיה אצל הנתבעת המידע הנדרש לתשלום תוספת חינוך מיוחד בשיעור 14%, ולעניין זה מקובלת על בית הדין עדותה של גב' זועבי שהאישורים הנדונים אינם מעידים על סיום חובות לימודי ההסמכה שלה.
עם זאת, בית הדין סבור שהתובעת קיימה את הוראת סעיף 1.41 לתקנון שירות עובדי הוראה , בכך שהיא העבירה לאגף כוח אדם בהוראה העתק של תעודת ההוראה מיום 2.2.99 באמצעות בית הספר שבו לימדה.
בתצהירה העידה התובעת כי מיד לאחר שהיא קיבלה את תעודת ההוראה מיום 2.2.99 היא המציאה אותה למשרד החינוך באמצעות מזכירות בית הספר בו לימדה. התובעת עמדה על טענה זו בחקירתה הנגדית ואישרה שאין לה אסמכתא על כך שהמציאה את התעודה למשרד החינוך.
בתצהירה טענה גב' זועבי כי מילוי הוראת סעיף 1.41 לתקנון שירות עובדי הוראה חייב להיות באמצעות מסירת המסמכים והתעודות ישירות על ידי העובד למדור כוח אדם בהוראה במחוז, ואולם במהלך חקירתה הנגדית של גב' זועבי התברר כי טענה זו אינה מדויקת שכן על פי הוראת סעיף 1.41 לתקנון שצורף לתצהירה , "גננות תמסורנה את התעודות ישירות למנהל מדור כוח אדם במחוז" ואילו "מורים ימסרו את ההודעות למנהלי בתי הספר, המנהלים יעבירו אותן למנהלי מדור כוח אדם במחוז, ומנהלי מדור כוח אדם ידווחו על כך לגזברות המתאימה".
תקנון שירות עובדי הוראה אינו קובע כלל ראייתי נוקשה באשר לאופן שבו יוכל עובד הוראה שהינו מורה (להבדיל מגננת) להוכיח שמסר תעודה רלוונטית למנהל בית ספר, על מנת שימסרנה למדור כוח אדם במחוז, על מנת שידווח עליה לגזברות המתאימה.
בנסיבות העניין, בית הדין מקבל את עדותה של התובעת. בית הדין אינו סבור, בנסיבות העניין, כי העדות של גב' זועבי בדבר היעדרו של העתק מתעודת ההוראה מיום 2.2.99 בתיקה האישי של התובעת באגף כוח אדם בהוראה, הינה עדות מספקת לסתירת עדותה של התובעת, מנימוקים אלה:
עדות התובעת נתמכת במקרים קודמים שבהם נהגה לדווח על שינויים בהשכלתה, כעולה הן מתצהירה והן מתצהירה של גב' זועבי, וכן מוצג נ/2.
תהליך העברת האסמכתאות על פי סעיף 1.41, עד לדיווח לגזברות, הינו תלת-שלבי, דבר המגביר את הסיכון לתקלות בהעברת התעודה מבית הספר עד לתעודתו (תרתי משמע) האחרונה במשרד החינוך.
גב' זועבי לא הייתה מודעת לאפשרות, הנתונה למורה (להבדיל מגננת), למסור אסמכתא בעניין השכלה נוספת באמצעות בית הספר.
בהתאם לכך, בית הדין דוחה את טענת ההגנה של המדינה לפיה התביעה נעדרת עילה. בהתאם לכך, נעבור לדון בטענת ההגנה השנייה לפיה התביעה התיישנה.

האם התובעת הוכיחה את התנאים לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות?
תביעת התובעת הוגשה בחודש 6/2015, ולפיכך התביעה להפרשי שכר בגין התקופה מחודש 1/01 עד חודש 8/06, התיישנה לכאורה , שכן עילות התביעה לתשלום ההפרשים נוצרו קודם לשבע שנים לפני מועד הגשת התביעה.
סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושבזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
התובעת טוענת שיש להחיל בעניינה את סעיף 8 לחוק ההתיישנות ולקבוע כי תקופת ההתיישנות החלה במועד בו גילתה, בשנת 2013, את דבר זכאותה לתוספת חינוך מיוחד בשיעור 14%.
לעניין זה העידה התובעת בתצהירה כי היא לא הייתה מודעת לכך שהיא זכאית לתוספת גמול חינוך מיוחד בשיעור 14% החל מ-1.1.2001, בשל העובדה שלא צוין בתלושי השכר שיעור התוספת, אלא סכום התוספת בלבד. עוד העידה התובעת כי נודע לה על זכאותה לתוספת בשיעור 14% החל מ-1/2001 רק סמוך לפרישתה, וזאת לאחר שקיבלה בחודש 8/2013 העתק מפניית מנהלת הגמלאות במשרד האוצר למשרד החינוך מיום 31.7.13, אשר בעקבותיו היא ערכה בירור לגבי זכויותיה עם הסתדרות המורים ועם משרד החינוך.
התובעת הוסיפה והעידה כי לאורך שנות העסקתה היא הייתה משוכנעת שסכום התוספת ששולם לה מבטא את שיעורה הנכון ולא העלתה על דעתה שיש צורך לבדוק את נכונות תחשיבי משרד החינוך שהוכנו על ידי חשבי המשרד ועובדי הגזברות שלו.
הנתבעת טוענת כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות בעניינה, שכן לטענתה דבר הזכאות לתוספת חינוך מיוחד בשיעור 14% התפרסם בפרסומים הפתוחים לציבור עובדי ההוראה.
לאחר עיון בטענות הצדדים בית הדין סבור שיש לקבל את טענת ההתיישנות שלא מדעת שהעלתה התובעת.
הנטל להוכיח את התקיימות התנאים של סעיף 8 לחוק ההתיישנות מוטל על התובעת.
על פי הפסיקה, הבחינה אם אי הידיעה של תובע את העובדות המהוות עילת התובענה הייתה מסיבות שלא היו תלויות בו ושבזהירות סבירה הוא לא יכול היה למנוע אותן, נעשית על פי מבחנים של סבירות.
העובדות המהוות את עילת התובענה של התובעת הן קיומו של הסכם שכר שזיכה מורים לחינוך מיוחד אשר עברו קורס לחינוך מיוחד בשיעור 14%.
לפיכך על בית הדין לבחון אם אי ידיעת התובעת אודות הזכאות לתוספת בשיעור 14% למורים לחינוך מיוחד בעלי הסמכה החל מ- 1/2001, שהקים הסכם השכר בין הנתבעת לבין הסתדרות המורים לשנים 1999-2001 , הייתה בשל סיבות שלא היו תלויות בתובעת ושבזהירות סבירה לא הייתה יכולה למנוע אותה.
בע"א 1349/05 שוב – בנק ירושלים (18.3.09) נקבע ע ל ידי המשנה לנשיא, כב' השופט א. ריבלין, כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות מתמקד בסבירות התנהגותו של התובע, ולא בשאלה אם העובדות המהוות את עילת התובענה היו ניתנות להשגה ולידיעה בנקל, וכי אין לקבוע כי יש לדחות טענה להתיישנות שלא מדעת בכל מקרה שבו היו העובדות המהוות את עילת התובענה ניתנות להשגה בנקל. לקביעה עקרונית זו הצטרף כב' השופט ג'ובראן.
בנסיבות המיוחדות של עניינה של התובעת, כפי שעלו מן העדויות והראיות בתיק זה, בית הדין סבור שעלה בידי התובעת להוכיח שאי ידיעתה על הזכאות שנקבעה בהסכם השכר לשנים 1999-2001 לתוספת חינוך מיוחד בשיעור 14% למורים בעלי הסמכה בחינוך מיוחד, הייתה סבירה, וכי העובדות נעלמו ממנה בשל סיבות שבזהירות סבירה לא הייתה יכולה למנוע אותן.
הנתבעת לא הציגה כל ראיה לכך שהיא, כמעסיקתם של עובדי ההוראה, הביאה לידיעתם את הזכאות לתוספת חינוך מיוחד בשיעור 14% החל מחודש 1/2001, שנקבעה בהסכם השכר לשנים 1999-2001 למורים בעלי הסמכה בחינוך מיוחד. כל שנאמר בתצהירי המדינה לעניין זה הינו האמור בתצהירו של מר שליכטר, כי דבר הזכאות נקבע בתקנון שירות עובדי הוראה. הנתבעת בסיכומיה היפנתה לחוזרי מנכ"ל מהשנים 1979 ו-1988 שפירטו הוראות בדבר זכאות עובדי הוראה לגמול חינוך מיוחד. לא הובאה בתצהירי המדינה כל ראיה שחוזר מנכ"ל כזה פורסם בעקבות הסכם השכר לשנים 1999-2001.
אין חולק על כך ששיעור התוספת שהגיע לתובעת – 14% - לא צוין בתלוש השכר שלה.
על רקע זה, בית הדין סבור שבבחינה התנהגות התובעת באמת מידה של סבירות, אי ידיעתה אודות הזכאות שהקים הסכם השכר לשנים 1999-2001 לתוספת חינוך מיוחד בשיעור 14% למורים בעלי הסמכה בחינוך מיוחד, הייתה בשל סיבות שבזהיר ות סבירה לא ניתן היה למנוע אותן, בשל היעדר חוזר מנכ"ל ספציפי בעניין זה.
לאחר דיון ההוכחות בהליך הגישה המדינה את פרק 13.6.1 לתכ"ם של אגף החשב הכללי. עיון בהוראות מעלה כי נקבעו בו, בסעיף 4, הנחיות לפרסום שינויים ועדכונים בתנאי הזכאות של עובדי המדינה ל הטבות שכר. מדובר בנוסח שהינו מאוחר למועד הנדון בהליך זה, קרי: מאוחר לשנת 2001, ואולם ההוראה בנוסח שהוגש מהווה אינדיקציה לאמת מידה של התנהגות סבירה המצופה ממשרדי הממשלה, אשר מקבלים מאגף השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר עדכונים על תנאי זכאות של עובדיהם להטבות שכר שונות, והם נדרשים לפרסמם בקרב עובדיהם. כאמור, הנתבעת לא השכילה להצביע בהליך זה על עדכון של עובדי ההוראה בדבר השינוי בשיעורי הזכאות לתוספת חינוך מיוחד שחל החל מ-1.1.2001.
בהתאם לכך, בית הדין סבור כי יש לקבל את טענת ההתיישנות שלא מדעת שהעלתה התובעת ולקבל את התביעה.
אשר לחישוב הסעד הכספי, בית הדין מקבל את חישוב ההפרש החודשי שהתובעת טענה לו בסיכומיה, בסך 361.41 ₪ לפי 5.5% מהשכר המשולב של התובעת בחודש 7/2013. לעניין זה ציינה הנתבעת שלפי הוראות התכ"ם, כאשר קיימת זכאות לתוספת שלא שולמה, יש לשלמה לפי ערך נוכחי. אלא שלא ברור מדוע התובעת טוענת כי יש לפסוק הפרש זה עבור 164 חודשים. לפי החישוב של בית הדין, מחודש 1/2001 עד לחודש 8/2013 חלפו 152 חודשים. לפיכך יחושב הסעד הכספי לפי מכפלת 153 ב-361.41 = 54,934 ₪. על סכום זה יש לפסוק הפרשי הצמדה וריבית מיום 1. 9.2013, ולהתיר לנתבעת לקזז מן הסכום המתקבל סכום של 21,629 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.2014 עד למועד הקיזוז.
בית הדין דוחה את תביעת התובעת לפיצויי הלנת שכר על הפרשי השכר לשנת 2013, בשל חילוקי דעות שיש בהם ממש לגבי הזכאות להפרשי השכר הנתבעים.

סוף דבר
התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת סך 54,934 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.13 עד לתשלום בפועל.
מן הסכום שנפסק בסעיף 44 רשאית הנתבעת לקזז סך 21,629 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.14 עד למועד הקיזוז.
הנתבעת תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.

ניתן היום, ה' תמוז תשע"ח, (18 יוני 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .
"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".

נציג ציבור

נציג ציבור

דניאל גולדברג, שופט