הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 26147-07-15

14 פברואר 2019

לפני:

כב' השופטת רחל בר"ג-הירשברג
נציגת ציבור (עובדים) גב' אסתר סיון
נציג ציבור (מעסיקים) מר צבי גל
התובע
מוחמד סייאד ת.ז. XXXXX729
ע"י ב"כ: עו"ד ולדימיר פוסטרנק
-
הנתבעת
1. קפה לרנר (ירושלים) בע"מ ח.פ. 514984053
ע"י ב"כ: עו"ד מיטל ואקנין-גולד

פסק דין

1. התובע, מר מוחמד סייאד, הועסק משך קרוב לשלוש שנים כטבח בבית קפה "לרנר", אשר פעל בשעתו בהר הצופים בירושלים, עד אשר נסגר. בסמוך למועד סגירת בית הקפה הופנה התובע על ידי הממונה הישיר לעבודה חלופית בבית מלון פרימה פארק בירושלים. עבודה אותה עזב בחלוף יומיים בלבד. האם בנסיבות אלה זכאי התובע לתשלום פיצויי פיטורים? זו אחת משתי המחלוקות העיקריות אשר נטושות בין הצדדים. המחלוקת הנוספת עניינה במבנה השכר של התובע, ובפרט בשאלה האם יש ליתן תוקף לטענת המעסיקה כי מדובר בשכר גלובלי מותר.

תשתית עובדתית
2. העובדות הצריכות לעניין כפי שהתבררו לפנינו הן אלה שיפורטו מטה.

המעסיקות ותקופת העבודה: התובע, תושב הר הזיתים בירושלים, התקבל לעבוד כטבח בבית קפה "לרנר" בקיץ של שנת 2012. מעסיקתו של התובע למן תחילת עבודתו ועד לחודש 1/2014 (כולל) הייתה חברת אל שי סופר קלין בע"מ. מלכתחילה הייתה גם חברה זו צד להליך שלפנינו אלא שלנוכח פירוקה (פר"ק (ת"א) 11012-07-17), עוכבו ההליכים כנגדה (ראו: החלטת ראשת המותב מיום 3.11.2017). החל מחודש 2/2014 ועד לסיום עבודתו בבית הקפה הייתה מעסיקתו של התובע הנתבעת שלפנינו, חברת קפה לרנר (ירושלים) בע"מ. נוסיף מיד כי למן תחילת ההליך הודתה הנתבעת כי כל זכויותיו של התובע בחברת אל שי סופר קלין בע"מ נשמרו אצלה (ראו: סעיף 22 לכתב ההגנה).
לעניין תקופת עבודתו המדויקת של התובע נאמר כי בכל תלושי השכר שהונפקו לו נכתב כי התחיל לעבוד בבית הקפה ביום 9.7.2012. אלא שהנתבעת הודתה כי מדובר בטעות, וכי החל לעבוד בבית הקפה כבר ביום 24.6.2012. עובדה אשר התבררה כנכונה מתוך דו"חות הנוכחות אשר גילתה הנתבעת (עמ' אחרון לנספח ב' לתצהיר עדותו הראשית של התובע). לעת הכרעה לא נותרה בין הצדדים מחלוקת כי יום העבודה האחרון של התובע בבית הקפה היה יום שישי 8.5.2015. וגם עניין אחרון זה נלמד הן מדוחות הנוכחות בבית הקפה והן מדוח הנוכחות של התובע בבית מלון פרימה פארק (נספח לתצהיר מר גרוס).

3. השכר: עיון בתלושי שכרו של התובע מלמד, כי למן תחילת עבודתו בבית הקפה ולמשך חצי שנה, דהיינו עד לחודש 12/12, היה שכרו שכר שעתי. תחילה עמד השכר על 25 ₪ לשעה ועלה עד 28 ₪ לשעה. ל'שכר יסוד' זה התווספו דמי נסיעות ותמורה בעד עבודה בשעות נוספות. החל מחודש 1/2013 ועד לתום תקופת העבודה מופיע בתלושי השכר חלף שכר שעתי שכר יסוד בגובה של כ – 4,500 ₪ נטו ו - 5,080 ₪ ברוטו (שיעלה לכדי 5,126 ₪ ברוטו בתום תקופת העבודה). ו"שעות גלובליות" בגובה של כ – 1,428 ₪ ברוטו (אשר יגיעו לכדי 1,783 ₪ ברוטו בתום תקופת העבודה).

4. מתכונות העבודה וסגירת בית הקפה: כאמור לעיל, בבית הקפה הותקן שעון נוכחות ורישומי הנוכחות צורפו לתצהיר עדותו הראשית של התובע (נספח ג'). שבוע העבודה בבית הקפה כלל 6 ימי עבודה והתובע אכן עבד, ככלל, בימים א' עד ו'. הכל מסכימים כי במהלך חודש 5/15 הופסקה פעילותו של בית הקפה והפעלתו על ידי הנתבעת.
עד כאן עובדות הרקע.

5. ההליך בבית הדין: קיימנו ישיבה אחת להוכחות. לתובע העיד הוא עצמו. לנתבעת העידו גב' נורית גל, עובדת משאבי אנוש אשר עבדה בשעתו בחברת אל שי סופר קלין בע"מ ובנתבעת במקביל (עמ' 11, שורה 10). ומר בנימין גרוס, מי שהיה הממונה על התובע במלון פרימה פארק. מלכתחילה ביקשה הנתבעת להעיד גם את מר יהודה דדוש מי שהיה הממונה הישיר על התובע בתקופת עבודתו האחרונה בבית הקפה. אלא ש'התצהיר' שהוגש מטעמו לא אומת כדין. בקשה לזמנו לישיבת ההוכחות נדח תה בשל העובדה שהוגשה ימים ספורים לפני הישיבה, כך שלא היה סיפק לזמנו לעדות באמצעות בית הדין. והנתבעת לא דאגה לזימון העד בעצמה. הצדדים סיכמו טענותיהם על פה ובהמשך השלימו אותן בכתב.

6. גדר המחלוקת: כאמור בפתח הדברים שתיים הן המחלוקות העיקריות אשר נטושות בין הצדדים: האחת, נוגעת לזכאותו של התובע לתשלום פיצויי פיטורים. השנייה, נוגעת למבנה השכר של התובע ולגובה שכר הבסיס ממנו יש לגזור את תשלום הזכויות הסוציאליות שאותן הוא תובע כמו גם את השכר הקובע לצורך תשלום פיצויי פיטורים. על כן דומה שיש לפתוח דווקא בה. אם נקבל את טענות התובע ביחס לגובה שכר הבסיס יהיה עלינו להידרש להפרשים הנובעים מכך לרבות, בכל הנוגע לתשלום בעד עבודה בשעות נוספות. לאלה מצטרפות גם טענות התובע לזכויות סוציאליות נוספות ולפיצויים סטטוטוריים שונים אותן נפרט בהמשך הדברים.

שעות נוספות גלובליות האמנם?
7. כאמור בפרק העובדתי החל מראשית שנת 2013 השתנה מבנה שכרו של התובע וחלף תשלום שעתי, לרבות תשלום בעד שעות נוספות, מראים תלושי השכר "שכר יסוד" קבוע ו"שעות גלובליות" קבועות. על פי התובע מדובר בפיקציה אשר נועדה לחמוק מתשלום זכויות סוציאליות על פי השכר הנכון. בנוסף על כך מדובר בשכר כולל האסור על פי סעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958. מנגד טוענת הנתבעת כי מדובר בהסדר של גמול שעות נוספות גלובלי מותר המקיים אחר הוראות הדין. מאחר שהתשלום מופיע בתלושי השכר הרי שהוא לא חייב את עדכון ההודעה לעובד. ההסדר נעשה מתוך ציפייה שהתובע יעבוד בימי שישי וכך עלה גם מחקירתו הנגדית. מוסיפה הנתבעת וטוענת כי קבלת טענת התובע משמעותה כי הסכימה, בבת אחת, להעלות את שכרו השעתי של התובע מ – 28 ₪ לשעה ל – 39 ₪ והדבר "משולל כל יסוד ואין בו שום הגיון". בפרט מקום בו הוברר שקודם לכן הועלה שכרו בשקלים בודדים בלבד.

8. המסגרת הנורמטיבית: בעניין ע"ע (ארצי) 23402-09-15 אוריאל ברד – קנסטו בע"מ (28.2.2017) (להלן: עניין ברד) עמד בית הדין הארצי, מפי כבוד השופטת חני אופק גנדלר, על המודלים האפשריים לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות ובכללם "המודל האריתמטי" שאימץ המחוקק הישראלי בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951. מודל המבוסס על מעקב חודשי הדוק של היקף השעות הנוספות שעבד העובד. כן הבהיר שלצד המודל האריתמטי הוכרה בפסיקה, לפני למעלה משלושה עשורים, אפשרות תשלום "גמול שעות נוספות גלובלי". ובלבד שתכלית חוק שעות עבודה ומנוחה לא תסוכל. מבלי למצות את הדברים קבע בית הדין בעניין ברד חמישה תנאים מרכזיים החולשים על השימוש במודל 'הגלובלי': " ראשית, צורת תשלום זו – ובעיקר ההנחות לגבי ממוצע השעות הנוספות שהיא מהווה תמורה להן – צריכה לבוא לידי ביטוי בהסכמה ברורה ומדעת, כך שהסכמת העובד לצורת תשלום זו על הנחותיה תהא מושכלת ומדעת. שנית, שיעור הגמול צריך להיות הוגן וסביר במובן זה שנדרש כי "בממוצע, וכמכלול – מקבל העובד לכל הפחות תמורה שוות ערך לזו המגיעה לו מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה " ....שלישית, המעסיק נדרש לעקוב אחר היקף השעות הנוספות שעבד העובד בפועל, וזאת על מנת שמטרתו הסוציאלית של החוק תוגשם ועל מנת שניתן יהא לבחון באופן שוטף את הוגנותו של גמול השעות הנוספות הגלובלי כמכלול בנסיבות הענין. חובת המעקב נדרשה טרם תיקון 24 לחוק הגנת השכר, ומשנחקק תיקון 24 הרי שמנגנון המעקב צריך לעמוד באמות המידה שהותוו בו לרבות עריכת חובת רישום היקף השעות הנוספות בפנקס ובתלוש השכר, כפי שהותווה בתיקון 24. רביעית, ההסכמה צריכה למצוא ביטוי גם בתלוש השכר, שתהא בו הפרדה ברורה בין שכר היסוד לבין גמול השעות הנוספות הגלובלי. בדרך זו מוגשמים ערכים של שקיפות ובהירות בנוגע לשיעורו. מפאת הפרדה זו גמול שעות נוספות גלובלי אינו נתפס באיסור הקבוע בסעיף 5 לחוק הגנת השכר.... חמישית, כל אחד מהסכומים הנפרדים – קרי השכר וגמול שעות נוספות גלובלי – צריך לעמוד באופן עצמאי בדרישותיה של חקיקת המגן. במילים אחרות, אין בתשלום גמול שעות נוספות גלובלי כדי לפטור את רכיב השכר, שהוא מובחן ונפרד מכוח התנאי הרביעי לעיל מגמול השעות הנוספות הגלובלי, לעמוד בדרישותיה של חקיקת המגן לרבות חוק שכר מינימום. כמו כן, אין בתשלום שעות נוספות גלובלי כדי לפטור את המעסיק מתשלום תוספות שכר אחרות שהוא חב בהן בהתאם לכל דין".

מוסיף בית הדין הארצי ומבהיר כי "התנאים המנויים מהווים אפוא ערובה לכך שתשלום גמול שעות נוספות גלובלי יהווה מזיגה מאוזנת בין גמישות ליציבות, כך שעל אף התנודתיות הצפויה בהיקף השעות הנוספות אותן צפוי העובד לעבוד מדי חודש, אזי התשלום בגינן יהא קבוע, והכל מבלי שתכליות חקיקת המגן יפגעו".

כשעיקרים אלה לפנינו נשוב לענייננו ונבחן אם גמול השעות הנוספות ששילמה הנתבעת לתובע מקיים אחר חמשת התנאים המנויים. עם זאת נקדים אחרית לראשית ונאמר כי דעתנו היא שהתשובה לכך היא בשלילה.

9. כאמור התנאי הראשון שצריך להתקיים על מנת שהדרך של תשלום שעות נוספות גלובליות תחשב חוקית הוא שתנאי ההסדר ימצאו ביטוי בהסכמה ברורה ומדעת. כך ולשם המחשה בעניין ברד נחתם בין הצדדים הסכם מפורט בכתב בו נקבע למפרע כי בהתחשב במהות תפקיד העובד – מתכנת – מילויו יהיה כרוך בעבודה בשעות נוספות בממוצע של 30 שעות נוספות חודשיות, בגינן ישולם שיעור קבוע ומוסכם. כן הובהר כי גמול זה ישולם בין אם העובד עובד בפועל שעות נוספות בהיקף הצפוי ובין אם לאו, וכי מגמול זה יבוצעו ניכויים לביטוח ולקרנות.
שונים הם פני הדברים בענייננו. לאחר ששקלנו את מכלול טענות הצדדים ובחנו את המסכת הראייתית שנפרשה לפנינו דעתנו היא כי אין המדובר במצב בו התגבשה הסכמה מדעת של התובע לתשלום שעות נוספות גלובליות.
אמנם נכון הוא שהתובע הודה בחקירתו לפנינו כי המעבר מתשלום שכר שעתי לתשלום 'גלובלי' הוסכם בין הצדדים (עמ' 7, בשורות 7-8). אלא שהתברר כי כל שידע לגביו הוא את 'השורה התחתונה', דהיינו כמה הוא צפוי להשתכר בסוף החודש (עמ' 7, בשורות 26-27). ולא ידע מה הם פרטי ההסדר או תכליתו. בדומה לא יכול היה לאשר כי נועד לאפשר את העבודה בימי שישי כטענת הנתבעת (עמ' 8, בשורות 5 -6). ונוסיף אנו כי עיון בדוחות הנוכחות ילמד, כפי שקבענו בפרק העובדתי, כי גם קודם להסדר הגלובלי ולמעשה בכל תקופת עבודתו עבד התובע בימי שישי גם אם לא בכל יום שישי. על כן נותר לתהות מה השתנה בין התקופות?

למעשה דעתנו היא כי המסכת הראייתית מלמדת כי כלל לא הוסכם בין הצדדים על מודל גלובלי כלשהו אלא שהנתבעת על דעת עצמה החליטה לפצל את שכר התובע. תמיכה למסקנה זו מצאנו באלה: ראשית, פרטי ההסכמה ובכלל זה כמות השעות הנוספות הצפויה לא באה לידי ביטוי בהסכם בעל פה או בכתב. בתוך כך עדות התובע שלפיה לא ידע דבר בעניין ההסדר הנטען לא נסתרה. בניגוד לעדות הגב' גל, אשר לא יכולה הייתה להעיד על פרטי ההסכמה מעבר לאמור בתלוש השכר (עמ' 11, בשורות 20-121). ואף הודתה כי לא הכירה את התובע ולא באה עמו במגע קודם לסיום יחסי העבודה בין הצדדים (עמ' 10, בשורות 24 – 25 ועמ' 12, בשורה 8), הרי שעדות התובע הייתה ישירה. על כן יש להעדיף אותה. כאמור, הסכם בכתב או למצער, הודעה מעודכנת לעובד לא ניתנה. ובעניין אחרון זה נוסיף כי איננו מקבלים את טענת הנתבעת כאילו העניין בא בגדר עדכון שכר שאיננו מצריך גם את עדכון ההודעה לעובד כאמור בסעיף 3(2) לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב – 2002 (להלן: חוק הודעה לעובד). דעתנו היא כי בנסיבות העניין אין המדובר בעדכון כי אם בשינוי.

שנית, עיון בדוחות הנוכחות לתקופה הרלבנטית ילמד כי על מרביתם נרשם "6,300 נטו מאשר אבישי", שהוא מי שהתברר מחקירת עדת הנתבעת, גב' גל, היה אחד הממונים הישירים על עבודת התובע (עמ' 11, בשורה 28). דהיינו גרסת התובע כי סוכם על שכר נטו, הא ותו לא, מוצאת חיזוק בראיות הנתבעת עצמה. שהרי לו אכן סוכם על מודל גלובלי יש להניח כי הדברים היו מוצאים ביטוי גם באישורים החודשיים.

שלישית, ההנחה שהתובע הסכים להסדר איננה מסתברת ונבהיר. תמיכה עיקרית לאותנטיות של ההסדר מוצאת הנתבעת בכך שלדידה לא יתכן כי הסכימה להעלאת שכר דרסטית (כ – 10 ₪ לשעה) בבת אחת. על כך נשיב ובראש כי מדובר לכל היותר בהנחה בעלמא שלא נתמכה בדבר, דוגמת רמת ההשתכרות של עובדים מקבילים אחרים. ובפרט כאשר התובע הבהיר כי היה טבח שברבות הזמן הפך לוותיק מבין עובדי, ובפרט טבחי, בית הקפה (עמ' 7, בשורה 30). בנוסף על כך ובה במידה אין זה מתקבל על הדעת כי התובע הסכים לירידה בשכר ונפרט.
הכל מסכימים כי קודם למעבר למה שנטען על ידי הנתבעת כי הוא מודל 'גלובלי' השתכר התובע 28 ₪ לשעה. ברור הוא אפוא כי בהיקף משרה מלאה, דהיינו 186 שעות חודשיות, פוטנציאל ההשתכרות של התובע, ללא עבודה בשעות נוספות, עמד על 5,208 ₪ נטו שהם כ- 5,481 ₪ ברוטו. אגב כך נוסיף כי בחודש דצמבר 2012 שהוא החודש הקודם למעבר 'לשיטה הגלובלית' השתכר התובע, ללא עבודה בשעות נוספות, שכר יסוד בן 5,025 ₪ ברוטו. מנגד עם המעבר לשיטה 'הגלובלית' ירד שכרו היסודי של התובע , כפי שהראנו בפרק העובדתי, לכדי 4,500 ₪ נטו ו – 5,080 ₪ ברוטו. ומדוע שיסכים?

כפי שנראה בהמשך הדברים משך כל תקופת ההסדר 'הגלובלי', שהוא בן כשנתיים וארבעה חודשים, עבד התובע בסך הכל 154 שעות נוספות בגינן היה זכאי לקבל גמול בגובה 125%, ועוד 37 שעות המזכות בגמול בגובה 150%. ובסך הכל 191 שעות נוספות. דהיינו ממוצא של 6.8 שעות נוספות בחודש. עתה נותר רק לתהות מדוע שתסכים הנתבעת לשלם בעד 6.8. שעות חודשיות אלה עד 1,783 ₪, כאשר בהסדר השעתי הקודם יכולה הייתה לשלם בעד אותן שעות (למשל 4 שעות בגמול בן 125% ו עוד 2.8 שעות בגמול בן 150%) כ - 258 ₪ (מעוגל) בלבד? כך, עיון בדוחות הנוכחות ילמד כי היקף עבודת התובע נותר לכל אורך תקופת עבודתו פחות או יותר זהה. אין מחלוקת כי הנתבעת לא ה תכוונה להפריש לקרן הפנסיה גמולים על רכיב השעות הנוספות. כלומר אין המדובר 'בהסדר מיטיב' כלשון בית הדין הארצי בעניין ברד. ובחודש היחיד בו נעדר התובע מעבודה בבית הקפה לרגל חתונתו, אוקטובר 2013, הפחיתה הנתבעת את גמול השעות הנוספות בהתאם. הנה כי כן ועל אף שלכל היותר עובד התובע בהיקף שעות נוספות המזכה בכמה מאות שקלים בחודש, ואף פחות מכך בלא מעט חודשים, הנתבעת חוסכת מבחינת תשלום זכויות סוציאליות חלק בלתי מבוטל מגובה שכרו. הסדר שכזה ובהצטרף לכל האמור לעיל, לא יכול להיחשב להסכמה מדעת כמשמעה בעניין ברד. על כן איננו נותנים לה תוקף.
בנסיבות אלה אין לנו צורך לבחון את יתר התנאים שנקבעו בעניין ברד וגם אם חלקם התקיימו בענייננו.

כללם של דברים, על יסוד המסכת הראייתית שנפרשה לפנינו אנו קובעים כי הנתבעת פיצלה את שכרו של התובע לשכר יסוד ושעות נוספות גלובליות שלא על דעתו ושלא כדין. על כן אנו קובעים כי שכרו הקובע של התובע בסוף תקופת העבודה עמד על 6,909 ₪ שהם – 37 ₪ לשעה.

10. גמול בעד עבודה בשעות נוספות: משקבענו כי הסדר תשלום השעות הנוספות הגלובלי לא היה חוקי זכאי התובע לתשלום בעד עבודה בשעות נוספות. לתצהירו צירף התובע תחשיב יומי וחודשי המבוסס על דוחות הנוכחות ואשר לא נסתר. על פי התחשיב החל מחודש ינואר 2013 ועד לסוף תקופת עבודתו בבית הקפה בתחילת חודש מאי 2015 עבד התובע 154.5 שעות המזכות בגמול בגובה 125% וכן 74.88 שעות המזכות בגמול בגובה 150%. דהיינו התובע זכאי ל – 11,302 ₪ (מעוגל) (154.5 * 37 * 125% + 74.88 * 37 * 150%). הנתבעת מצדה לא הציגה תחשיב נגדי כלשהו אלא הסתפקה בטענה כי תחשיב התובע שגוי. אלא שבכך לא שגי. על כן אנו מקבלים את רישומי התובע ותחשיביו. יחד עם זאת נאמר כי בניגוד לאמור בסיכומיו הסכום לו הוא זכאי עומד כאמור על 11,302 ₪ ולא 12,228 ₪ (או 13,636 ₪ כאמור בעמודה ה – 15 ל'דוח החודשי' שצורף כחלק מנספח ה' לתצהיר עדותו הראשית של התובע).

11. הפרשי תגמולים: על פי התובע הנתבעת לא הפרישה את מלוא חלקה בכספי התגמולים בקרן הפנסיה כאשר את תחשיביו ערך בהתאם לצו ההרחבה הכללי במשק (ראו: סעיף 22(ה) לתצהיר עדותו הראשית). הנתבעת מצדה טענה כי התובע היה זכאי להפרשות לקרן פנסיה רק בחלוף חצי שנה מתחילת עבודתו וכי לא נותרה יתרה לתשלום.
התובע לא הוכיח כי היה מבוטח בקרן פנסיה קודם לתחילת עבודתו אצל הנתבעת. על כן צודקת הנתבעת בטענתה כי היה עליה להפריש תגמולים לקרן פנסיה מחודש ינואר 2013 ואילך. עיון בריכוזי המשכורות השנתיים של התובע (נספח ב' לתצהיר התובע) ילמד כי בשנת 2013 השתכר 76,711 ₪; בשנת 2014 השתכר 76,122 ₪; בשנת 2015 השתכר 29,381 ₪ (הסכומים כוללים את רכיב השעות הנוספות הגלובליות ודמי חופשה). על כן היה התובע זכאי בשנת 2013 לתגמולים בגובה 3,836 ₪ (מעוגל) (76,711 ₪ * 5%). ובשנים 2014 ו – 2015 ל – 6,330 ₪ (76,122 + 29,381 * 6%). ובסה"כ 10,166 ₪. מפירוט צבירת הכספים שצירף התובע לתצהיר עדותו הראשית (נספח ד') עולה כי הצטברו לזכותו בקרן הפנסיה ברכיב התגמולים 10,891 ₪. על כן לא נותרה יתרה לתשלום.

נסיבות סיום יחסי העבודה
12. כאמור בפרק העובדתי התובע חדל לעבוד בבית הקפה נוכח הפסקת פעילותו והפעלתו באמצעות הנתבעת. על פי הנתבעת ביום 6.5.2015, שהיה יום רביעי בשבוע, נמסר לתובע, ידנית, מכתב מאת מנהל בית הקפה, מר יהודה דדוש, המזמין אותו לשימוע שיתקיים ביום שישי, 8.5.15. התובע סירב לחתום על קבלת 'מכתב השימוע' אך הוא מודה כי קוימה עמו פגישה בה הוסבר לו כי בית הקפה נסגר וכי מר דדוש הציע לו להשתלב בעבודה חלופית במלון פרימה פארק בירושלים. התובע נענה להצעה של מר דדוש ולמעשה אין עוד מחלוקת כי התובע עבד בפועל במלון בימים 10 ו – 11 במאי 2015, וכי עזב את העבודה במלון מיוזמתו. על פי הנתבעת נאמר לתובע מפורשות כי הוותק והזכויות שצבר בעבודתו בבית הקפה ימשיכו לחול במקום העבודה החדש. על כן הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים. למעשה משחדל לעבוד במלון ללא התראה זכאית הנתבעת לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת.
התובע מצדו מסכים למרבית ההשתלשלות העובדתית המתוארת ובפרט כי הסכים לנסות את העבודה במלון וניסה אותה בפועל. אלא "שיהודה סיכם איתי...לך תנסה (את העבודה במלון – רב"ה) אם זה מתאים לך אם זה לא מתאים לך אני אסגור וייתן לך מכתב פיטורים" (עמ' 9, בשורות 7-8). אלא שהבטחות לחוד ומעשים לחוד. העבודה בבית המלון התבררה כהרעת תנאים, בין היתר, במובן זה שההגעה לשם הייתה ארוכה בהרבה מזו שלבית הקפה; תחילת העבודה הייתה בשעה מוקדמת יותר מזו שאליה התרגל בבית הקפה, ואופי העבודה כלל מתן שירות ישיר לסועדים מה שהתובע לא היה מעוניין בו.

13. הדין עם התובע. נפתח בכך שמחקירתו הנגדית של הממונה על התובע בבית המלון, מר גרוס, הסתבר כי בבית המלון עבד התובע בחברת א.ש. פטיו (עמ' 13, בשורות 31-32), שהיא מעסיקה אחרת מהנתבעת. כלומר מדובר במקום עבודה אחר ובמעסיקה אחרת. לא הוצגה לפנינו התחייבות בכתב כלפי התובע שלפיה חברת א.ש. פטיו מתחייבת ליטול על עצמה את האחריות לתשלום פיצויי הפיטורים להם היה זכאי מהנתבעת נוכח סיום פעילותה (ראו: סעיף 1 ובפרט 1(ב)לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963). על כן וכבר מטעם זה זכאי התובע לתשלום פיצויי פיטורים. ערים אנו לטענת הנתבעת כי נטלה על עצמה לשמור על הוותק של התובע וכל תנאי שכרו גם בעבודתו במלון ויתכן שגם התובע הבין שתנאי שכרו ישמרו לו (עמ' 9, בשורות 20-21). אלא שלא רק שבכך לא די אלא שהקשר בין הנתבעת לחברת א.ש. פטיו, וככל שיש כזה, לא הוכח לפנינו. העדה מטעם הנתבעת, גב' גל, הסתפקה בכך "שהסברתי לו שתנאי ההעסקה שלו לא יפגעו", אלא שמכאן לא ניתן להסיק דבר ביחס לתשלום פיצויי פיטורים על תקופת העבודה בבית הקפה. כך לא הונח לפנינו תלוש שכר בעד עבודת התובע בבית המלון. על כן גם לא היה בידנו לאמת את טענת רצף הזכויות. התובע הוסיף והשקיע מאמצים בלתי מבוטלים בהוכחת טענתו כי העבודה במלון הייתה בבחינת 'הרעת תנאים'. אלא שדעתנו היא כי לנוכח האמור אין לנו צורך לקבוע מסמרות בעניין ועל אף שברור הוא כי בית המלון מרוחק מהר הזיתים יותר מאשר הר הצופים. על כן גם טענה זו מסתברת.

זאת ועוד. לא נסתרה טענת התובע להתחייבות 'חוזית' לתשלום פיצויי הפיטורים. כפי שהראנו התובע טען לאורך כל ההליך, וטענתו לא נסתרה, כי מר דדוש הבטיח לו שאם העבודה בבית המלון לא תתאים לו יערך 'גמר חשבון' וישולמו פיצויי פיטורים. מר דדוש לא הובא לעדות לפנינו והתרשמותנו היא כי חלקה של גב' גל במעבר היה ליתן פרטים ביחס לעבודה במלון פארק. כלומר, שם הממונה, אופי העבודה וכדומה (עמ' 11, בשורות 5-7). על כן גם כאן עדיפה בעניינו גרסת התובע שאף נדמת כמסתברת והגיונית מקום בו בית הקפה נסגר.

כללם של דברים, אנו קובעים כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים בגובה 19,575 ₪ (6909* 34/12). מפירוט צבירת הכספים בקרן הפנסיה עולה כי מתוך הסכום האמור הופרשו לקרן על ידי הנתבעת 6,158 ₪. על כן זכאי התובע להשלמת פיצויי פיטורים בסך 13,417 ₪.

14. אשר לפיצויי הלנת פיצויי הפיטורים – על פי התובע לא הוכחו בעניינו חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים שיש בהם ממש. שכן לא הוגשה ראיה פוזיטיבית שיכולה לתמוך בגרסת הנתבעת דוגמת הודעה על שינוי תנאי עבודה ולא הובא עד רלבנטי. מנגד סבורה הנתבעת כי דווקא הוכחו חילוקי הדעות.
אשר לדעתנו. בפסק הדין בעניין מוטור אפ (ע"ע) 473/09 מוטור אפ בע"מ – יניב ורד (1.11.2011) עמד בית הדין הארצי, מפי השופטת סיגל דוידוב –מוטולה, על מהותם של פיצויי ההלנה, תכליתם ודרך הפעלת שיקול הדעת בפסיקתם. נפסק כי לבית הדין מוקנה שיקול דעת רחב בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנה והפחתתם. באשר לדרך הפעלת שיקול הדעת נפסק כי -
"יש לבצע איזון עדין, הלוקח בחשבון את תכלית החוק; את הצורך בהרתעת מעסיקים; את חשיבות תשלום השכר במועד לשם פרנסת העובד ומשפחתו; את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כתוצאה מאי קבלת שכר במועד עבור עבודתו; את החשש כי אי קבלת השכר במועד יפגע בזכותו של העובד לקיום בכבוד; ומאידך את משמעותה הקשה של פסיקת פיצויי ההלנה לקניינו של המעסיק ויכולתו להפעיל את עסקו, כך שהנזק הנגרם כתוצאה מפסיקתם של פיצויי הלנה גבוהים – לרבות לעובדים אחרים של המעסיק עלול להיות כבד מהתועלת שתושג באמצעותם....
במסגרת זו יש לבצע שקלול של כלל נסיבות המקרה, לרבות התנהגות הצדדים ותום לבם, סוג המעסיק, סיבות ההלנה, מאפייני ההלנה (דוגמת משך האיחור, גובה השכר המולן והאם מהווה כל שכרו של העובד) ועוד, תוך הקפדה על עקרונות של סבירות ומידתיות".

הדברים יפים בשינויים המחויבים גם לתשלום פיצויי פיטורים. ונוסיף כי מטבע הדברים מקום בו מתעוררת מחלוקת ביחס לזכאות לתשלום פיצויי פיטורים מעדיף בית הדין גרסה אחת על פני רעותה. דהיינו שלא בכל מקרה שכזה משמעות הדברים היא כי מי שגרסתו נדחתה לא הוכיח עילה המצדיקה את הפחתת פיצויי ההלנה. אלא שלאחר ששקלנו את המסכת הראייתית שנפרשה לפנינו ומשתמימי דעים אנו עם התובע כי לגרסת הנתבעת לא נמצאה תמיכה בדמות ראיה אובייקטיבית ובפרט בכתב, הרי שאין בידנו לקבל את טענתה כי פיצויי הפיטורים לא שולמו מחמת טעות כנה או חילוקי דעות בדבר עצם החוב שיש בהם ממש. ובפרט שעד מועד זה לא הציגה הנתבעת ולו מכתב שחרור לכספים שנצברו עבור התובע בקרן הפנסיה ושהם בבחינת 'הסכום שאינו שנוי במחלוקת'. נשוב ונדגיש כי בכל אחד מהמצבים שמנינו לעיל, דהיינו בין אם נוכח סגירת בית הקפה, המעבר לעבודה אצל ישות משפטית אחרת ובמקום פיסי אחר ומבלי שניתנה לתובע התחייבות בכתב לשמירת זכויותיו. ובין אם לנוכח ההבטחה שניתנה לתובע על ידי הממונה הישיר לתשלום הפיצויים אם העבודה בבית המלון לא תתאים לו היה על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים. אלא שחלף זאת ביכרה לנהל הליך ארוך בעניין זה על אף שלא היה בידה להוכיח גרסתה. ודעתנו היא שעם מצב דברים זה אין להסכים ויש ליתן לו את הנפקות שבחוק. עם זאת ומתוך הקפדה על עקרונות של סבירות ומידתיות הרינו מעמידים את סכום פיצויי ההלנה על 10,000 ₪.

15. פיצוי בגין היעדר שימוע: בתצהיר עדותו הראשית טען התובע כי לא נערך לו שימוע קודם לפיטוריו מבית הקפה. אמנם זכר שיהודה מסר לו מסמך כלשהו, ולא שלל את האפשרות שמדובר היה בזימון לשימוע שהציגה הנתבעת. עם זאת טען כי משהביא לידיעת יהודה את רצונו להיוועץ בעורך דין נטל יהודה את המכתב ולא הותיר בידו עותק. כן טען כי בפועל לא קוים שימוע אלא שהוחלפו בין יהודה לבינו דברים "על הדרך" (סעיף 22 (ב)). הנתבעת מצדה עמדה לכל אורך ההליך על טענתה כי קיימה לתובע שימוע אף כי לא הציגה פרוטוקול ממנו.
מחקירת התובע לפנינו עלה כי הוא היה מודע לסגירת בית הקפה כחודשים קודם לסגירתו בפועל. מעבר לכך גרסתו לא הייתה עקבית. מחד טען כי אינו זוכר במדויק את השתלשלות העניינים סביב סגירת בית הקפה (עמ' 8, בשורה 32). ומאידך אישר כי יהודה ישב ושוחח אתו על כך (עמ' 8, בשורה 30) ובו זמנית כי ההודעה על סגירת בית הקפה הייתה פתאומית וכי לא ידע מתי בדיוק סוגרים את המקום (עמ' 9, בשורות 2 -3). עדת הנתבעת, גב' גל, העידה כי קודם לסיום פעילותה של הנתבעת בבית הקפה היא שוחחה עם התובע בטלפון כאשר יהודה גם הוא 'נוכח' באותה שיחה, באופן שדבריה נשמעו דרך רמקול (עמ' 11, בשורות 5-8). כן העידה כי הציעה לתובע יחד עם יהודה לעבור לעבוד בבית המלון וכי השיחה לא התקיימה ביום שבו נסגר בית הקפה (עמ' 10, בשורה 33). בסוגיה זו מעדיפים אנו אפוא את גרסת הנתבעת משהייתה עקבית ומשכנעת.
אין לכחד כי תיאור הדברים אינו בבחינת 'שימוע כהלכתו' כפי שנקבע בפסיקת בתי הדין (ראו מיני רבים: ע"ע (ארצי) 14039-07-11 חנה סולטני – מדינת ישראל – משרד החינוך (30.12.2013) בסעיף 97 והאסמכתאות שם), ובכלל זה וכאמור לא הוצג פרוטוקול הדברים. עם זאת ומשהתובע עצמו מודה כי דבר סגירת בית הקפה היה ידוע לו לפחות חודשיים לפני שנסגר; יהודה ביקש למסור לו מה שיכול להיות הזימון לשימוע והוא סירב לחתום עליו. עובדה העולה בקנה אחד עם האמור על המסמך עצמו והמלמדת כי היה בדעת הנתבעת לקיים שימוע; ומששוכנענו כי אכן קוימה עם התובע שיחה שתוכנה אינו שנוי במחלוקת ואשר כללה את ההצעה לעבור לעבוד בבית המלון דעתנו היא כי תכלית השימוע קוימה. בנסיבות אלה לא מצאנו לפסוק לתובע פיצוי בראש תביעה זה.

זכויות סוציאליות נוספות ופיצויים סטטוטוריים
16. החזר הוצאות נסיעות: גם אם לא מלכתחילה הרי שלעת הכרעה מסכים התובע כי דמי הנסיעות ששולמו לו לאורך כל תקופת עבודתו והמופיעים בתלושי השכר אינם רכיב פיקטיבי כי אם אמתי. אלא שגרסתו היא שלא היה בסכום ששולם - 'חופשי חודשי' - כדי לכסות את ההוצאות להן נדרש לצורך הגעתו לעבודה בבית הקפה לנוכח מקום מגוריו. על כן הוא תובע הפרש דמי נסיעות בגובה 11 ₪ ליום עבודה (5.5. ₪ לכל כיוון), ובסה"כ 8,433 ₪. לדידו, ידיעת דיינים היא כי עובדים המתגוררים בפאתי ירושלים נדרשים לתחבורה נוספת ממקום מגוריהם ועד לנקודה בה הם 'מתחברים' לתחבורה עירונית שעלותה מכוסה 'בחופשי חודשי'. הנתבעת מצדה סוברת כי התובע איננו זכאי לתשלומים נוספים כלשהם בגין החזר הוצאות נסיעה. וממילא מדובר בסכומים העולים על השיעור המקסימלי לעניין החזר הוצאות נסיעה, כפי שנקבעו בצו ההרחבה לעניין השתתפות מעביד בהחזר הוצאות נסיעה. בסיכומיה הוסיפה הנתבעת וטענה כי במהלך כל תקופת העבודה לא הלין התובע על חסר כלשהו בעניין תשלום דמי נסיעות ואף לא ביאר בתצהירו או תמך בראיות את טענותיו. דהיינו, לא הבהיר היכן בדיוק הוא גר, לאיזה תחבורה נוספת נדרש, מה הייתה עלותה המדויקת וכדומה.

דעתנו כדעת הנתבעת. נפתח בכך שהכל מסכימים כי הנתבעת שילמה לתובע 'חופשי חודשי' ובכך לכאורה יצאה ידי חובתה. שכן כידוע, על פי פסיקת בית הדין הארצי עובד זכאי להחזר הוצאות נסיעה כשהן מחושבות על פי עלות נסיעה ברכב ציבורי, גם שעה שהעובד משתמש ברכבו הפרטי (דב"ע (ארצי) נו/3-46 עילם – אטלס שירותי כוח אדם בע"מ פד"ע ל' 65 (1997)). על כן הנטל להוכיח כי בתשלום החופשי החודשי לא מוצתה זכות התובע לדמי נסיעה מוטל עליו. אלא שלא עלה בידו להרימו. למעשה בתצהיר עדותו הראשית לא פירט התובע דבר לעניין זה והסתפק ב'תביעה גורפת' של מכפלת ימי העבודה שעבד בבית הקפה ב – 11 ₪ ליום (ראו: סעיף 22(ז) לתצהיר עדותו הראשית של התובע). אלא שלאו הוכחה היא. התובע לא פירט את כתובתו המדויקת, את נתיב התחבורה הציבורית המדויק לו נדרש ממעונו לבית הקפה, ואף לא הוכיח את עלותו ולו בראשית ראיה. בתוך כך לא שוכנענו כי מהר הזיתים אין תחבורה שעלותה מכוסה ב'חופשי חודשי'. נטעים כי לאחרונה קבענו בעניין דומה כי יכול שדווקא יש כזו (ראו והשוו: סע"ש (י-ם) 51757-05-16 מוחמד עומר אבו אל הווא – מ.ר. שם טוב בע"מ (29.11.2018)). לבסוף, דומה שטענות התובע כאן לעניין הצורך בתחבורה ציבורית נוספת על זו שבעדה שולם לו, סותרת את טענתו ביחס לנסיבות סיום יחסי העבודה שם עמד על מידת 'הנוחות' שהייתה לו בהגעה ממעונו לבית הקפה לעומת הדרך שנדרש לה בהגעה לבית המלון. וגם בכך יש כדי לכרסם בגרסתו כאן.

17. הבראה: על פי התובע בכל שנות עבודתו היה זכאי ל – 16.5 ימי הבראה ובסך הכל ל – 6,237 ₪ (16.5 * 378 ₪). בפועל שילמה לו הנתבעת 2,966 ₪ (530 ₪ בכל אחד המחודשים 7/13, 9/13 ו – 10/13 וכן 703 ₪ בחודשים 3/15 ו – 4/15). על כן נותרה הנתבעת חייבת לו 3,271 ₪ (6,237 ₪ - 2,966 ₪). בסיכומיו הפחית התובע את הסכום הנתבע לכדי 3,052 ₪ לנוכח תעריף יום ההבראה בתקופה הרלבנטית. כן הבהיר כי לשיטתו את הסכומים ששולמו בשנה הראשונה והשנייה יש לזקוף אחורנית. הנתבעת מצדה טוענת כי בתקופה הרלבנטית ניתן היה לתובע דמי הבראה בעד שנתיים קודם לסיום יחסי העבודה בלבד. וכי לנוכח העובדה ששילמה 2,966 ₪ בשנים אלה נותרו לתשלום לכל היותר 1,540 ₪.

בסוגיית האפשרות לזקוף את תשלומי ההבראה לאחור השלימו הצדדים טיעוניהם בכתב בדרך של הפנייה לפסיקה. התובע הפנה, בין היתר, לפסיקתו של בית דין הארצי, מפי כבוד השופטת לאה גליקסמן, בעניין ע"ע (ארצי) 3501-10-11 מוחמד עליאן – דרמוני אלקטרוקופי 1994 בע"מ (18.12.2014) (להלן: עניין עלי אן) כמו גם לפסיקת בית דין זה מפי חברי השופט דניאל גולדברג, בס"ע 12906-11-11 פרנקין סטניסלב – סער בטחון בע"מ ואח' (31.8.2014)) . הנתבעת מצדה הפנתה לפסיקת בית הדין הארצי, מפי כבוד השופט רועי פוליאק, בעניין ע"ע (ארצי) 42510-06-16 אלכסנדר פינדיורין – בן ציון זיסמן ואח' (3.5.2017). נאמר מיד כי עיון בכל מראי המקום ילמד כי הם עולים בקנה אחד זה עם זה. מכל פסקי הדין עולה כי נדרשת ראייה לכך שדמי הבראה ששולמו בשנתיים האחרונות שולמו בעד אותה תקופה ולחילופין בעד תקופה קודמת. שאם לא כן יזקפו בעד השנתיים האחרונות ויופחתו מהחבות הכוללת בשנתיים אלה. וזאת בהיקש להוראות סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 המקנה לחייב, בענייננו הנתבעת, את הזכות לקבוע את החיוב בגינו מבוצע התשלום. אלא שלדעת חברי השופט גולדברג מאחר ובמקרה שבא לפניו לא ציינו הנתבעות בתלושי השכר כי התשלומים הם בגין שתי שנות העבודה האחרונות רשאי היה התובע שם לציין את החיוב בדרך אחרת בכתב תביעתו. בדומה, נמצא בעניין עליאן כי הנתבעת שם נהגה לשלם בכל חודש יולי ואוגוסט דמי הבראה בעד השנה החולפת. על כן נזקפו התשלומים בהתאם.

אלא שבענייננו לא הובאה ראייה לכך שתשלומי ההבראה ששולמו לתובע בשנתיים האחרונות להעסקתו שולמו בעד תקופה קודמת או כי כך הוסכם בין הצדדים. למעשה נציגת הנתבעת כלל לא נחקרה בעניין. כפי שהראנו ובשונה מעניין עליאן התשלומים לא נעשו בחודשים קבועים. בנוסף על כך איננו סבורים כי בנסיבות העניין קמה לנתבעת חובה שבדין לציין בתלושי השכר בעד איזה תקופה משולמים דמי ההבראה. על כן דעתנו כדעת הנתבעת והרינו קובעים כי היא זכאית לזקוף את תשלומי ההבראה בגין החבות בשנתיים האחרונות ולהפחית תשלומים אלה מחבותה הכוללת. התובע זכאי אפוא להפרשי דמי הבראה בגובה 1,006 ₪ (מעוגל). נבהיר כי עיון בתלושי השכר ודוחות הנוכחות ילמד כי התובע זכאי בשנתיים האחרונות ובהתאם להיקף משרתו (86% ו – 91% בהתאמה) ל – 10.62 ימי הבראה בתעריף יומי של 374 ₪ (10.62 * 374 – 2,966 ₪).

18. פיצויים סטטוטורים: [1] תלושי שכר פגומים: על פי התובע תלושי שכרו לא עמדו בדרישות חוק הגנת השכר שכן נעדר מהם פירוט של שעות עבודתו בפועל; שכרו פוצל שלא כדין והם נעדרו פירוט של ימי חופשה וזכאות לימי מחלה. הנתבעת מצדה טוענת כי תלושי השכר שנמסרו לתובע משקפים נאמנה את עבודתו ואת הסכמות הצדדים.
כפי שקבענו לעיל אין בידנו לקבל את עמדת הנתבעת כי תלושי השכר שנמסרו לתובע משקפים נאמנה הסכמות אליהן באו הצדדים. למעשה על פי קביעתנו מדובר בהחלטה חד צדדית של הנתבעת לפצל את שכר התובע לשכר יסוד ושעות גלובליות. פיצול אשר לא היה חוקי וגרם לתובע נזק בכל הנוגע לזכויותיו הסוציאליות. כך דעתנו היא שמקום בו הפרת הוראות החוק מקדמת אפשרות לפגיעה בזכויות העובד על ידי יצירת אי וודאות שלמניעתה נחקקו הוראות סעיף 26 א לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 יש לקבוע כי מדובר בכוונה שנעשתה ביודעין ולפסוק בגין כך פיצוי. זאת על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקת בית הדין הארצי בעניין ע"ע (ארצי) 28228-03-15 לוקס – זיסמן ( 31.10.2016) (להלן: עניין זיסמן), וכאשר מביאים אנו בחשבון כי תלוש השכר הוא כלי מרכזי למימוש זכותו של העובד לזהות את מרכיבי שכרו ולוודא שזכויותיו משולמות לו כדין. הנה כי כן ולאחר ששקלנו את מכלול נסיבות העניין הרינו מעמידים את הפיצוי כאן בסך 10,000 ₪.

[2] הודעה לעובד: ממשיך התובע וטוען כי הנתבעת לא הציגה הודעה לעובד מטעמה כי אם מחברת אל שי סופר קלין בע"מ. וממילא ההודעה שנטען כי נמסרה לו עם תחילת עבודתו בבית הקפה ועל אף שהדבר אינו זכור לו, אינה ממלא ת אחר הוראות החוק על כן עתר לפיצוי בגובה 5,000 ₪. הנתבעת מצדה סבורה כי די בהודעה שנמסרה לתובע וכי במהלך תקופת עבודתו לא חל שינוי שהצריך את עדכון ההודעה. כפי שקבענו לעיל אין דעתנו כדעת הנתבעת ולא נחזור על הדברים. במהלך תקופת עבודתו של התובע חלו שינויים שהצריכו מתן הודעה נוספת ובהם החלפת זהות המעסיקה. נוסיף כי עיון בהודעה שנטען כי נמסרה לתובע מלמד כי היא חסרה בפרטים מהותיים דוגמת תאריך תחילת העבודה. למעשה דעתנו היא כי האופן הרשלני בו מולאה מלכתחילה הוביל, לשם המחשה, לטעות העקבית בתלושי השכר של התובע ביחס למועד תחילת עבודתו וברור הוא שעניין זה גורם לעובד נזק . עיון בהודעה שהוצגה לנו מלמד כי היא מולאה ביום 9.7.2012 וכאמור בפרק העובדתי זה הוא המועד שנרשם בכל תלושי שכר התובע כמועד תחילת עבודתו בבית הקפה. אלא שהנתבעת עצמה הסכימה כי מדובר בטעות. על כן זכאי התובע לפיצוי והרינו מקבלים תביעתו כאן במלואה.

19. סוף דבר – על יסוד כל האמור התביעה מתקבלת בחלקה והרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים המפורטים מטה:

[א] גמול בעד עבודה בשעות נוספות בסך 11,302 ₪ ברוטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע תקופת עבודתו בבית הקפה, היינו מיום 1.12.2013 (להרחבה בנושא פסיקת הפרשי הצמדה וריבית לרכיבים שמועד תשלומם חל במהלך תקופת העבודה ראו: ע"ע (ארצי) 2365-01-15 מוחמד – שורי (23.1.2018)).
[ב] השלמת פיצויי פיטורים בסך 13,417 ₪ בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך
10,000 ₪.
[ג] דמי הבראה בסך 1,006 ₪ (מעוגל) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מטעמי נוחות החישוב, מיום 8.5.2015.
[ד] פיצוי בגין פגמים בתלושי השכר בסך 10,000 ₪.
[ה] פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך 5,000 ₪.

בנוסף תישא הנתבעת בשכר טרחת בא כוח התובע ובהוצאות בסכום כולל של 8,500 ₪. לא ישולמו שכר הטרחה וההוצאות במועד יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

20. זכות ערעור: על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא לצדדים.

ניתן היום, ט' אדר א' תשע"ט, (14 פברואר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .
פסק הדין נחתם בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בית הדין, לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופטת לבדה.

נציגת ציבור עובדים ג ב' אסתר סיון

רחל בר"ג-הירשברג, שופטת

נציג ציבור מעסיקים מר צבי גל