הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 25889-03-15

-11 יולי 2019

לפני:

כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה – סגנית נשיא
נציג ציבור (עובדים) גב' פנינה סופר
נציג ציבור (מעסיקים) גב' שרה זימן
התובע
מיכאל סלוצקי ז"ל

ע"י ב"כ: עו"ד סדוקוב ודן
-
הנתבעת
אוניברסיטת אריאל בשומרון

ע"י ב"כ: עו"ד הילה קוסיאק

פסק דין

מהן הנסיבות שהביאו לפיטורי התובע – זוהי המחלוקת העיקרית שבין הצדדים. מענה לשאלה זו יאפשר הכרעה בר כיבי התביעה השונים של התובע הנוגעים כולם לסיום עבודתו.

רקע נדרש
בפתח הדברים יאמר כי התובע ז"ל נפטר , למרבה הצער, לאחר שהוגשו סכומי הצדדים ובטרם מתן פסק הדין. עם זאת, לשון פסק הדין תתייחס אל התובע המנוח בלשון הווה, בהתאם לאופן שבו התייחסו אליו הצדדים במסגרת ההליך כולו.
התובע , בן 68 עם סיום עבודתו, עלה ארצה בשנת 1992.
התובע בעל תואר שני בפיזיקה תאורטית מחו"ל ולדבריו גם מילא חובות לצרכי תואר שלישי.
במהלך השנים עבד התובע במקומות עבודה שונים ורכש גם ידע בתכנות בשפות המרכזיות שנעשה בהן שימוש במדע. כמו כן ידע לבצע עבודות טכניות ומקצועיות שונות במעבדה מתוקף הכשרתו ונ יסיונו. לשיטתו, אף שלא עסק בתחום מוליכות העל, הוא בעל השכלה ב תחום זה שכן למד כמה קורסים בתחום.
החל משנת 2004 נתן התובע לנתבעת שירות כעצמאי בתחום ייעוץ וניהול פרויקטים מדעיים. מי שמולו עבד כבר אז היה פרופ' (כת וארו היום וד"ר, כתוארו אז) אלי פרבר (להלן: פרופ' פרבר או פרבר)
החל משנת 2009 החל התובע לעבוד בנתבעת בהיקף של חצי משרה, אשר כדבריו, (עמ'15 ש'30 ואילך), היווה תחליף להיקף השירות שלו כעצמאי בהתקשרות עם הנתבעת. בין הצדדים נחתם הסכם העסקה (נספח מ/1 לתצהירי הנתבעת ) שבו מוגדר תפקידו כמהנדס מעבדה ונאמר כי הגדרת התפקיד ומסגרתו תקבע ע"י הנתבעת והיא רשאית לשנות את תפקידו מעת לעת לפי צרכי העבודה (ס2.1). עוד נקבע שם כי העובד כפוף לראש מחלקת הנדסת חשמל ואלקטרוניקה.
בשנת 2012 החל התובע לעבוד במשרה מלאה (הסכם בנדון צורף כנספח מ/2 לתצהיר הנתבעת) . גם באשר לנסיבות שהביאו להגדלת היקף המשרה של התובע חלוקים הצדדים.
בהסכם מ/2 אשר נערך באופן ספציפי עבור התובע הוגדר תפקידו ביתר פירוט, כך: "התפקיד יכלול, בין השאר, אחזקת מעבדות, בטיחות במעבדות, סיוע למחקר, הוראה במחלקה והנחיית פרויקטים וכל זאת בהתאם להנחיות ראש המחלקה כפי שיקבעו מעת לעת" (ס' 2.1) בה תאם למ/2 (ס' 2.2) התובע כפוף ל"ראש המחלקה ומנהל מנהל טכנולוגיה והנדסה" מקצועית וראש מינהל תכנון מינהלית . עוד נקבע במ/2 כי 80% מהמשרה ישמ שו לעבודתו כמהנדס המעבדה ואילו השלמה ל100% משרה תעשה ע"י העסקה כעובד מחקר בהתאם לתקציב מחקר כפי שיקבע מעת לעת (סעיף 5.1) .
במשך כל תקופת עבודתו עבד התובע כמהנדס מעבדה ובעיקר במעבדה של פרופ' פרבר, כשהממונה עליו מקצועית היה פרופ' פרבר (התובע אמנם טוען כי לא היה כפוף לפרבר ואולם כפי שיובהר להלן, לא מצאנו ממש בטענה זו) .
בשנים 2009-2010 עבדו במעבדה של פרופ' פרבר על מחקר בתחום העל-מוליכות. בקשר לכך נעשה ניסיון בשנת 2011 לפרסם מאמר ששותפים בו פרופ' פרבר, הדוקטורנט מר דן לביא וכן הסטודנט נמרוד בכר. טיוטת המאמר (נספח מ"ד לתצהיר התובע , בנוסחו הלא סופי, ונספח ד לחוו"ד פרופ' שטיינברג מטעמו- להלן- הנוסח הראשון) נשלחה לכתב עת רלבנטי, אך אושרה לפרסום רק בכפוף לעריכת תיקונים משמעותיים (major revisions). ה שינויים לא בוצעו לפי דרישות מערכת כתב העת.
בסופו של דבר פורסם מאמר ביחס לאותו מחקר ובהשתתפות אותם שותפים בתוספת 4 שותפים נוספים, בכתב עת מדעי אחר, אשר עוסק בתחום של טכנולוגיה הנדסית ( ס' 44 לסיכומי הנתבעת , עדות פרופ' שטינברגר מטעם התובע בעמ' 10 ש' 16-17 ). אליבא דתובע (ועדיו) המדובר במאמר שמתמצת ודומה באופן משמעותי למאמר שטיוטתו נדחתה כאמור לעיל . המאמר שפורסם יקרא להלן: המאמר.
אין חולק כי התובע אף שעבד במעבדה בתקופת המחקר נשוא המאמר, לא אוזכר כשותף ואף לא קיבל קרדיט כלשהו במסגרת המאמר (על הטעמים והמשמעות שיש לכך, חלוקים הצדדים) על טיוטת הנוסח הראשון נרשם לכתחילה שמו של התובע כמחבר ולמעשה ניתן לראות ששמו מוסף ביחד עם שמו של אדם אחר לאחר שככל הנראה בטיוטא קודמת לא הופיעו. למרות זאת בנוסח הראשון כפי שנשלח למערכת כתב העת לא מופיע שם התובע (נספח ג' לחוו"ד פרופ' שטינבר בהשוואה לנספח ד' שלו,ר' עדות הפרופ' בעמ 9 לפרו ' מ6.12.19 , עדות התובע ע' 23 ש23). גם במאמר (נספח ה' לתצהיר פרופ' שטינברג) אין שמו של התובע מופיע. אליבא דתובע, הוא ביקש להשמיט שמו מהנוסח הראשון. (עם זאת מעדותו עלה כי היה אמביוולנטי ביחס לכך)
המאמר נמסר לפרסום בסוף 2012 ופורסם ביום 30.12.12. יאמר כבר עתה כי אליבא דתובע, כבר בעת עריכת המחקר חשש כי הנתונים שנצפו הם בלתי ודאיים ובלתי נכונים, אלא שבעת נ יסיון הפרסום הראשון, לא התנגד לכך שכן לא הייתה מבחינתו וודאות לקיומם של ה פגמים שחשש מהם (הנוגעים בעיקרם לכיול מכ שיר המדידה באמצעותו נעשה המחקר - קורבינו). לאחר בדיקות נוספות שערך, לטענתו מאז 2010 ועד ל2012 , הגיע למסקנה סופית שיש פגמים בממצאי המחקר בשל אותו פגם בקורבינו .
להשלמת התמונה יאמר כי ישנו הבדל מבחינת האורך ומבחינת התוכן בין הנוסח הראשון לבין המאמר . אליבא דנתבעת השוני נובע מכך שהמאמר הראשון התמקד בפן הפיזיקלי, בעוד השני בפן ההנדסי. אליבא דפרופ' שטיינברג- המאמר השני דומה ב77% לר אשון ובאין בו שום חידוש לעומתו. עם זאת חסרים בו בעיק ר נתוני הכיול אשר אליבא דתובע ופרופ' שטיינברג, אין כל משמעות לנתוני המחקר בלעדיהם (על כך כשלעצמו גם כן חולקת הנתבעת) .
בחודש אוגוסט 2013, התרחש אירוע אשר התובע עצמו (ר' ס' 53 לתצהירו)מגדיר כ"קרע" בינו לבין פרופ' פרבר. כאשר ביקרו פרופ' פרבר, התובע וכן הסטודנט בכר באוניברסיטת תל אביב לצרכי מחקר משותף עם אוניברסיטה זו. במהלך אירוע זה שמע התובע אדם שלישי - מנהל מעבדה שם - שמכנה את פ רבר גנב לאחר שזה נטל מחדר מעבדה ציוד מסוים , בעוד פרופ' פרבר מתקומם נגד התנהלות אותו מנהל מעבדה. לאחר מספר ימים פנה התובע לפרופ' פרבר במהלך שיחה ביניהם ואמר לו שלדעתו הוא ביצע גניבה ויש להחזיר הציוד שנלקח לאותו מנהל מעבדה.
בחודש 11/13 נוהלה התכתבות בין התובע לפרופ' פרבר בקשר לציוד בו עושה שימוש התובע (נספח מ"ג לתצהיר התובע)
לטענת התובע , בינואר 2014 הוברר לו כי המאמר פורסם. לשיטתו, פרסום נתונים שמראש ידוע כי אינם ודאיים, מהוה "עוולה מדעית". (ס' 68 לתצהירו)
בחודש מרץ 2014 בוצעה הערכת עובד לתובע. התובע קיבל ציונים חיוביים ובמקרים רבים גם חיוביים ביותר במרבית הפרמטרים. עורך המשוב היה מר בוסקילה מהנדס המחלקה להנדסת חשמל ואלקטרוניקה בנתבעת. הנקודה לשיפור שצוינה ע"י המעריך נגעה לסובלנות שעל התובע לגלות (נספח ל' לתצהיר התובע).
ביום 3.4.14 נוהלה התכתבות בין התובע לפרופ' פרבר שעניינה השגותיו של פרופ' פרבר על אי מילוי דרישותיו ע"י התובע. התובע נימק את התנהלותו בתשובה לפנייה (נספח ל"ד לתצהיר התובע) . התכתבות דומה ביחס לדרישותיו של פרופ' פרבר נוהלה גם בפברואר אותה שנה (נספח ל"ה לתצהיר התובע).
בימים 5-7/4/2014 פנה פרופ' פרבר לגורמים בנתבעת על מנת לגייס מועמדים לתפקיד מהנדס מעבדה בהיקף ראשוני של חצי משרה (נספח מ/21 לתצהירי הנת') . אליבא דפרבר , בשלב זה לא תכנן עדיין הפסקת עבודתו של התובע אלא רק תגבור באמצעות עובד נוסף שאולי בעתיד יחליף את התובע ( ר' ס' 31 לתצהירו)
ביום 7.4.14 פנה התובע אל פרופ' פרבר בבקשה לחופשה בת 16 יום שתחילתם ב22.4.14 וסופם ב15.5.14. היציאה לחופשה הייתה חלק מתכנית רחבה יותר של התובע כעולה מהמובא להלן.
למחרת היום, ערך פרבר שיחה עם התובע בה העלה את סוגי ית מערכת היחסים העכורה ביניהם תוך שהוא מציין את התנהגותו באותה עת. (ס' 72 לתצהיר התובע ועדותו בעמ ו 27 ש' 30 ואילך. בס' 38 לתצהירו מתיחס פרופ' פרבר לשיחה ללא פירוט תוכנה ).
ביום 22.4.14, יום החופשה הראשון שלו, פנה התובע במה שהגדיר ובהמשך לכך הוגדר ע"י הצדדים כ" מכתב הביקורת" (מ/4 לתצהירי הנתבעת). מכתב הביקורת הופנה אל סגן נשיא הנתבעת ונשלח עם העתקים ל גורמים נוספים בנתבעת: מר דני חרדון – ראש רשות המחקר וראש מינהל טכנולוגי (להלן: מר חרדון), ראש המחלקה להנדסת חשמל פרופ' שטרנקלר, פרופ' לבקוביץ ראש המחלקה לפיזיקה ופרופ' פרבר. מכתב הביקורת עוסק בהשגות שהיו לתובע על התנהלות המעבדה בראשות פרבר, הן מבחינה מקצועית, כשלטענתו בפועל המעבדה אינה עושה דבר (ובכלל זה בענין המאמר והמחקר שעמד בבסיסו) , הן מבחינת ניצול משאבים, והן מבחינת האוירה במעבדה. בכלל זה מתייחס התובע לפרבר "כמי שמעורב בהונאה" וכן מתאר "שקר הופך להיות שגרת חייה של המעבדה." לדבריו "יהיה לי קשה להמשיך לעבוד תחת פיקוחו של בן אדם כזה " (ס' 8 שם) . לטענת התובע במכתב הביקורת, לא יוכל ללכת בדרך של "סיוע לפעולות זיוף עבודה מדעית". כן ציין שם "אני מקבל באופן סדרתי הוראות ופקודות איך להלחים, איך להבריג, איך לכוון וכד' משום שההוראות בדרך כלל אנאלפביתיות, איכות עבודות ואפילו יכולת לעבוד נפגעות". בסופו של דבר הוא מודיע שהשקיע הרבה מאמצים ואף כספים אישים לקידום עניני המעבדה "אבל איני רואה שום טעם ואפילו אפשרות לעבוד ללא מטרה. ללא תועלת, ללא ניהול מסוד ר ובאוירת חוסר תום לב. לכן החלטתי להשבית את עבודתי ולקחת חופש עד קבלת תגובתך והתבררות המצב".
לא למותר לציין כי התובע אישר בעדותו שתנאי מבחינתו לכך שהיה ממשיך לעבוד עם פרבר הוא שזה יחזיר המאמר, תהיה תכנית עבודה שלא הייתה לו, ועוד (סיפת עמ' 29 לפרו') כן מציין שאמר שאם אפשר שלא יקבל הוראות מסוג אלה שפרבר נותן לו, יוכל להמשיך לעבוד.
בעקבות מכתב הביקורת מינה דיקן הנתבעת (או גורם אחר באוניברסיטה, הדברים לא הובהרו, ר ' למשל עדות מר חרדון בעמ 59 וכן עדות פרופ' שטרנ קלר בעמ' 48 ש' 15-16) ועדת בדיקה בת 3 חברים (אליבא דתובע שנים מהם היו בעלי ענין שכן מושאי הביקורת היו תחת אחריותם ושנים מתוכם שהיו בעלי הידע המקצועי ואחד מי שאינו בקי בתחום עיסוקם של המעבדה והמאמר ). החברים היו פרופ' שטרנקלר, פרופ פרידמן מנהל המחלקה לחשמל ואלקטרוניקה - שבדקן הטענות בפן האקדמי, ומר חרדון שבדק הטענות בפן המנהלי .
ביום 14.5.14 נערכה פגישה בין התובע לבין מר חרדון. בשלב זה טרם התגבשו ממצאי הוועדה. הוסכם בין הצדדים כי התובע ימשיך ב"חופשתו". בשאלה מי זה שהיה מעונין בכך אין הצדדים תמימי דעים (ר' ס2 85 לתצהיר התובע, ועדותו בעמ' 29 ש' 8 ואילך וכן ר' עדות מר חרדון בעמ' 56 ש' 29 ואילך ועדות מר חריטן מנהל משאבי אנוש בנתבעת (להלן: מר חריטן) בעמ 61) יאמר כבר עתה כי נוכח הודעתו של התובע במכתב הביקורת כי מסרב להמשיך לעבוד עם פרבר עד להשלמת דרישותיו, ברי כי היה זה אינטרס שלו , שאף התאים באותה עת לנתבעת.
ביום 1.6.14 נערכה פגישה נוספת בין התובע לבין מר חרדון במהלכה הובהרה לתובע עמדת הנתבעת כי ממצאי הבדיקה שבוצעה העלו שאין ממש בטענותיו . בהמשך לכך נאמר לתובע שמתכוונים לזמנו לשימוע ויש לו אופציה לפרוש בעצמו כדי להימנע מכך. חופשתו של התובע הוארכה בהסכמתו (ר' עדותו ב עמ' 29 ש' 8 ואילך , עדות מר חריטן ב עמ' 61 ס' 11 לתצהיר מר חרדון וס' 103 לסכומי הנתבעת). כאמור לעיל , סבורים אנו כי יציאת התובע לחופשה ואף הארכתה היו לרצונו ועל פי תכנונו. אליבא דתובע נאסר עליו החל מיום 1.6.14 להיכנס למעבדה .
ביום 2.6.14 שלח התובע למר חרדון תשובה לאופציה שהציב לו מר חרדון (נספח מט לתצהירו) ובה הבהיר בין היתר כי מדובר בפיטורין בפועל ללא הודעה רשמית וכי יתייצב לעבודה ביום 8.6.14 וימתין שם עד להודעה היכן לעבוד.
ועדת הבדיקה בדקה את טענותיו של התובע מיד לאחר קבלת מכתב הביקורת. עמדת ה ביחס לטענות אלה באה עלי כתב בחוות הדעת שהוגשו על ידי כל אחד מחברי הועדה בתחומו (עמדתו של פרופ' שטרנקלר – נספח 5, עמדתו של פרופ' פרידמן נספח 6, עמדתו של מר חרדון – נספח 24) יצוין כי נוכח עדותו של פרופ' שטרנקלר, לא ברור כיצד מונו דווקא הוא ופרידמן לוועדת הבדיקה, ו האם הודע על המינוי בכתב או בעל פה. כמו כן לא הומצאה לתיק בית הדין אסמכתא להוצאת כתב מינוי לוועדה בהתאם להחלט ת מי מגורמי האוניברסיטה.
על פי ממצאי ועדת הבדיקה , נדחו טענות התובע. בעיקרו של דבר, ביחס למאמר , צוין כי הטענות נבדקו בשיחה עם פרופ' פרבר ; כי נוכח תשובותיו ; נוכח העובדה כי המאמר התקבל לפרסום ע"י כתב עת, ובהכרח, לכן ,נבדק כדבעי ואושר; נוכח העובדה שתוצאות המדידות עליהן הסתמך המאמר הן "הגיוניות" כיון שהופיעו גם במאמרים אחרים (ובכך כשלעצמו, כך אליבא דנתבעת אין משום פלגיאט ואף לא משום ראיה להעדר חידוש מדעי) , הרי שאין מקום לקבל טענות התובע. מעבר לכך הוסף בענין זה כי גם אם היה מכשיר הקורבינו שבאמצעותו בוצע המחקר, תקול ולא בוצעה לו קליברציה (כיול) כנדרש, אין בכך כדי לפגוע בתוצאות שהתקבלו שכן בפועל מדובר במשלוח והחזר של גלים שהתוצאות המתקבלות ביחס אליהם הן יחסיות באופן שפגם בכיול ככל שהיה , מתאפס. הועדה גם בדקה טענות ביחס לשיתוף של "שותפים" נוספים לנוסח החדש של המ אמר, אף שאין בו, כך אליבא דתובע, שום שינוי או עבודה נוספת לעומת הנוסח הראשון שלא התקבל, ומצאה נוכח הסברי פרבר הצדקה להכללתם.
ביום 1.6.2014 פנה פרופ' פרבר למר חרדון במכתב ובו בקשה לפטר את התובע. (מייל בנדון צורף לבקשה מיום 1.3.16. ור' עדות פרופ' פרבר בנדון בעמ' 35 ש' 25-30)
ביום 8.6.14 נשלח אל התובע זימון לשימוע לקראת פיטורין (להלן: הזימון לשימוע) בצירוף חוו"ד של פרופ' שטרנקלר, פרופ' פרידמן ומר חרדון. כמצוין שם, סיבות הפיטורין היו אי התאמה מ קצועית ומשבר אמון בין התובע לבין פרופ' פרבר בעקבות מכתב הביקורת .
התובע פנה ב15.6.14 בדרישה לפירוט נימוקי הפיטורין הכלליים. המכתב נענה במכתבו של פרופ' פרבר (נספח ו' לכתב התביעה ) מיום 23.4.14 הכולל פירוט טענות. התובע טוען כי אין ממש בטענות שנכללו במכתב זה.
התובע סבר שממצאי הבודקים פרופ' שטרנקלר ופרופ' פרידמן הם כוזבים ופנה, לכן, ביום 26.6.14 (נספח ז' לכתב התביעה) לדיקן הפקולטה להנדסה בתלונה בנדון ובבקשה להעביר טענותיו בעניינם של אלה לוועדת משמעת.
לבקשת התובע נדחתה ישיבת השימוע והתקיימה לבסוף בנוכחות באי כוחו דאז ביום 30.6.14. פרוטוקול הישיבה צורף כנספח 11 ל תצהירי הנתבעת. בישיבת השימוע הכחיש התובע את כלל הטענות שנטענו כלפיו ואף הגיש מסמך הכולל 43 דפים לתמיכה בטענותיו.
התובע יידע את נציגי הנתבעת בדבר הגשת התלונה בפתח ישיבת השימוע והובהר לו שגם נושאים אלה רצוי שיועלו במהלך השימוע (עמ' 7 לתמלול השימוע- נספח 11 לתצהירי הנתבעת- להלן: התמלול)
הנתבעת החליטה על פיטורי התובע, אשר נכנסו לתקפם ביום 5.8.14 . הודעה בדבר תוצאות הליך השימוע וכן מכתב פיטורין נשלחו אליו ביום 15.7.14 (נספח 3 לתצהירי הנתבעת). מאליו יובן כי התובע חולק על הבסיס שפרטה הנתבעת לנימוקי הפיטורין.
יוער כי מעדותו של מר חריטן (ע 61-63) שלדבריו ערך את מכתב ההודעה על הפיטורין ואף את סיכום שימוע (סומן כמ/12 – להלן :" סיכום השימוע"), לא התקבלה תמונה ברורה באשר לשאלה כיצד ומתי התגבשה ההחלטה שבעקבות השמוע , לסיים עבודתו של התובע (בכלל זה אחד מהיושבים בישיבה, היה בחו"ל בין 1.7.14 ל- 1.8.14 היינו בעת הוצאת המכתבים האמורים ).

המחלוקות
אליבא דתובע , הסיבות שנמנו במכתב פירוט הזימון לשימוע לפיטוריו אינן הסיבות האמיתיות אלא סיבות שקריות. למעשה פוטר אך ורק כיון שהטיח ביקורת שעלולה היתה לפגוע במוניטין של הנתבעת ושל חלק מהצוות שלה (ובכלל זה אלה שהשתתפו בהליך הפיטורין) בין היתר בהיותה ביקורת הנוגעת להפרת האתיקה המדעית.
לטענת התובע הנתבעת לא בצעה בדיקה מעמיקה של טענותיו והתעלמה במכוון מהן. השימוע בוצע למראית עין; הנתבעת פעלה בחוסר תום לב כשנמנעה מדיון במהלך השימוע בתשובותיו למסקנות ועדת הביקורת ולבירור הסוגיות האקדמיות שהעלה.
התובע טוען עוד שטענות שונות שהועלו כלפיו במסגרת הליך השימוע הן בגדר הוצאת דיבה. לטענתו
לטענת התובע פיטוריו נעשו בניגוד להוראות סעיף 2 לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במנל התקין) התשנ"ז-1997 (להלן: חוק הגנה על עובדים). בגין כך הוא תובע פיצוי בסך 300,000 ₪.
כן טען כי בנסיבות העניין משפיטוריו בוצעו בחסור הגינות, חוסר סבירות וחוסר תום לב ולאחר הליך שימוע פגום - הוא זכאי לפיצוי בגין פיטורין שלא כדין בשווי 24 משכורות ובסה"כ בסך 231,000 ₪.
עוד טען כי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו בשל התנכלות מצד הנתבע ופגיעה בשם הטוב יש לפסוק לו פיצוי בסך 50,000 ₪.
אליבא דנתבעת התנהלותו של התובע הביאה למשבר אמון ביחסיו עם מנהלו הישיר, פרופ' פרבר, באופן שמנע אפשרות להמשך עבודה משותפת של השניים. זאת בצירוף תפקוד בינוני במיוחד הביאו לכלל מסקנה כי יש לפטר את התובע. סיום העבודה נעשה בהליך מסודר ו תקין במסגרתו נשמעו ונבדקו טענותיו של התובע.
התובע נקט פעולות בפורומים שונים (ובכלל זה בפניה לוועדת המשמעת בתלונה על הפרופסורים שבחנו טענותיו, בהליך לביהמ"ש במסגרת חוק חופש המידע (שבו נדחו טענותיו) וכן בהליך זה תוך שהוא משתלח בנתבעת ועובדיה.
אשר לחוק הגנה על עובדים - טוענת הנתבעת כי התובע אינו זכאי לסעד על פיו שכן את תלונתו הגיש לאחר שבמשך שנים שמר על טענותיו ולא העלה אותן. ככל הנראה הוגשו התלונות משיקולים זרים ובחוסר תום לב כיון שהבין שפרופ' פרבר דירג אותו בדוח הערכת עובדים כבעל ביצועים בינוניים ביחס לעובדים אחרים. מכל מקום טענותיו נבדקו ונמצאו לא נכונות.
התובע לא חשף כל שחיתות או פגיעה בטוהר המידות או במנהל התקין. טענותיו בכל הנוגע לשימוש לא כשורה בתקציבי מחקר וכיו"ב נבחנו ונמצאו לא נכונות. מכל מקום לא נגרמו לתובע נזקים והוא אף לא הקטין נזקיו ככל שהיו , בניגוד לחובתו.
לעניין עגמת הנפש – טוענת הנתבע כי הפך הדבר הוא הנכון, התנהלותו שלא בתום לב היא שגרמה הטרדה ועגמת נפש. הנתבעת מכחישה כי הוציאה דיבתו של התובע רעה.

דיון והכרעה
להלן ידונו עילות התביעה כפי שנכללו בכתב התביעה בהתאם לסדר הבא: העילה מכוח חוק הגנה על עובדים; התביעה לפיצוי בגין עגמת נפש בשל לשון הרע; התביעה לפיצוי בגין פיטורין שלא כדין.
בטרם נעמוד על עילות התביעה נקדים ונתייחס לשני עניינים שהבהרתם דרושה כרקע לבחינת גוף טענות הצדדים:

בית הדין לא יתערב בהפעלת שיקול דעת אקדמי
נחזור על ההלכה הפסוקה לפיה אין בידי בית הדין הכלים ולא היכולת לשפוט תקינותה של התנהלות אקדמית ובכלל זה גם לא רמה אקדמית של מאמר זה או אחר, או האם יש ממש בטענותיו של איש אקדמיה כזה או אחר בדבר פגמים מדעיים שנפלו בעבודת מחקר/ בתיעוד שלה או בפרסום שלה. לענין זה ר' את האמור בבג"צ צמח קיסר [בג"ץ 7793/05 אוניברסיטת בר-אילן נ' בית הדין הארצי לעבודה ירושלים,פ"ד סד(3) 1 (2011)] –
"אכן, החלטה בדבר מינוי מורים והעלאתם בדרגה היא בגדר רשות היחיד של המוסד (ראו: בג"ץ 175/71 פסטיבל למוסיקה אבו-גוש קרית יערים, אגודה רשומה נ' שר החינוך והתרבות פ"ד כה(2) 821, 829 (1971)), על כן ימנעו רשויות השלטון, ובית המשפט בתוכן, מלהכתיב למוסד אקדמי מי מחבריו יזכה במינוי ומי יקודם בדרגה. בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתה של ועדת המינוי בשיקול דעתו ולא יבחן את סבירות החלטתה המקצועית. עילה להתערבותו של בית המשפט תקום במקום בו מתעורר חשש להפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, ובמצבים קיצוניים מהם עולה כי יחסה של הוועדה אל המועמד היה נגוע בשרירות, שיקולים זרים או משוא פנים, אך לא במקרה שבו משיג המועמד על אופן הפעלת שיקול דעתה המקצועי של הוועדה בעניינו. תפקידו של בית המשפט אינו לוודא כי התקבלה ההחלטה הנכונה ביותר, אלא כי מדובר בהחלטה חוקית שאינה פוגעת בזכויותיו של המועמד."
בהליך זה הובאו עדויות רבות שנועדו להבהיר מדוע נפלו או לא נפלו פגמים אקדמיים מקצועיים באופן שבו נכתב המאמר כשלעצמו (בהתבסס על נתוני מחקר בלתי נכונים, כך אליבא דתובע), ובהצדקה האקדמית שהייתה לפרסומו על רקע דחית הנוסח הראשון ע"י כתב העת המדעי הראשון. כמו כן הועלו טענות שלבית הדין אין כלים כלשהם לבחון אותם, בדבר רמתם של כתבי העת המדעיים השונים , בדבר המשמעות שיש לפרסום או הימנעות מפרסום מאמר ע"י כתב עת כזה או אחר וכיו"ב עניינים. בית הדין לא יידרש לטענות בעניינים אלה.

מיהו הממונה על התובע?
אין חולק כי טענותיו העיקריות והראשוניות של התובע נגעו להתנהלותו של פרופ' פרבר ברמות ובתחומים שונים. (לאור תגובת הנתבעת למכתב הביקורת העלה התובע גם טענות קשות ביחס למי שהשתתפו בועדת הבדיקה של הנתבעת ובכלל זה מר חרדון ופרופ' שטרנקלר, אלא שעיקר הטענות לגביהם עניינו הבדיקה שבוצעה על ידם ביחס להשגותיו שבמכתב הביקורת ועצם בחירתם כמי שיבחנו השגות אלה- כאמור)
למרות זאת ולמרות שבפועל מאשר התובע כי עבד בעקרו של דבר במעבדה שמנוהלת ע"י פרופ' פרבר (והוא אף נוטל לעצמו חירות לשבות מעבודתו בשל חוסר יכולת לעבוד רק עם הלה- כטענתו), טוען הוא כי אין פרופ' פרבר ממונה עליו.
אכן נכון, בהסכמי ההעסקה מש/1 ומש/2 מציינים ממונים אחרים (בתחום האקדמי מנהל המחלקה להנדסת חשמל ואלקטרוניקה , ובתחום המנהל, מר חרדון). אלא שבפועל התובע מאשר כי נתן שירותים ועבד עם ומול פרופ' פרבר בכל שנות העבודה ולפניה כנותן שירותים עצמאי . התובע גם מאשר שפרבר הוא זה שהביא לכך שהפך לעובד והוא אף מאשר כי פרבר הוא שהביא לכך שתאושר לו משרה מלאה (עמ' 15), כולל אף ע"ח תקציב המחקר הספציפי של המעבדה של פרופ' פרבר. גם מטרתו בהגדלת המשרה, לשיטתו היתה "לעזור" למעבדה של פרבר.
מר חרדון מעיד שגם אם פורמלית כפוף היה התובע לראש המחלקה , פרופ' שטרנקלר, הרי הכפיפ ות המקצועית בפועל היא עדיין לפרבר (עמ' 53-4). הדברים נאמנים ומתיישבים היטב הן עם העובדה שבפועל עבד ברוב הזמן אם לא כול ו במעבדת פרופ' פרבר, הן עם התנהלותו בבחירה לכתוב את מכתב הביקורת, תוכנו ואף התנהלותו בקשר לכך. התובע עצמו לא מצא לנכון לבקש לעבור לעבוד במעבדה אחרת תחת ראש המחלקה אלא עניינו היה מול פרבר ורצון להוקיעו. על כן, אנו סבורים כי גם אם הממונה ה"עליון" על התובע מבחינה אקדמית היה פרופ' שטרנקלר ראש המחלקה, ככתוב בהסכמים הנ"ל עדיין בפועל ראו כל הצדדים את פרופ' פרבר כממונה ישיר. בכלל זה הוא גם זה שמילא לתובע את טופס הערכת עובד נספח ל' לתצהירו של התובע , למרות שהחתום על הטופס הוא מר בוסקילה. (כך על פי עדותו של פרבר בעמ' 48 ש' 14-18 .) התובע עצמו מאשר זאת כאשר טוען שפרבר הוא זה שאישר בהערכת העובד את שביעות הרצון ממנו .

פיצוי לפי חוק הגנה על עובדים
על הרציונל שביסוד חקיקת חוק הגנה על עובדים עמד בית הדין הארצי בענין אברג'ל (עע ( ארצי) 41182-02-12 יורם אברג'ל - ג'וינט ישראל ומחלקת חמ"ע בג'וינט ישראל )(20.2.2017)) :
"נראה כי אין חולק על כך שלעובדים עשויה להיות תרומה אפקטיבית במיוחד לחשיפת עבירות או לחשיפת פגיעה במנהל התקין וזאת, נוכח היכרותם העמוקה והקרובה עם ההתרחשות בארגונם ונגישותם למידע פנים ארגוני, וכן נוכח יכולתם להתניע, בנסיבות מסויימות, תהליך של בירור פנימי יעיל, שישרש אי סדרים קיימים וימנע אותם בעתיד. בספרות המשפטית קיימת התייחסות לתפקיד החשוב שממלאים עובדים באכיפה של הוראות חוק, כחלק מן המגמה המתפתחת של "ביזור האכיפה". מגמה הנסמכת על כוחן של מערכות חברתיות ותאגידים, שאינם מהווים חלק ממנגנוני האכיפה הרשמיים, להגביר את היקף הציות לחוק.."
עם זאת מגביל החוק את החלת הגנתו על עובדים ובכלל זה, בהתאם להוראות סעיף 3א ל חוק הגנה על עובדים:
בתובענה של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהיה חובת ההוכחה על הנתבע כי פעל שלא בניגוד להוראות הסעיף האמור, אם טרם חלפה שנה מיום הגשת התלונה על ידו או בסיועו כאמור באותו סעיף, ואם הוכיח העובד את כל אלה:

(1)כי המעסיק פגע בענייני עבודתו או פיטר אותו או כי הממונה מטעם המעסיק פגע בענייני עבודתו או גרם לפגיעה בענייני עבודתו או לפיטוריו, לפי העניין;
(2)כי לא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפגוע בענייני עבודתו או לפטרו, ולענין פגיעה בענייני עבודה שלגביהם נקבעו תנאים או כישורים - גם כי התקיימו בו התנאים או הכישורים האמורים. (ההדגשות הוספו וכן להלן אא"כ יצוין אחרת)
כן מוגבל ת ההגנה על העובד המתלונן רק למצבים בהם "התלונה הוגשה בידי העובד בתום לב או שהעובד סייע בהגשת התלונה בתום לב" (סעיף 4 לחוק הגנה על עובדים) . בעניין אברג'ל נאמר בסוגיה זו כך:
"סימני שאלה אלה אף חייבו התמודדות עם שאלת היקף ההגנה שתינתן לעובד כאמור, בנסיבות שבהן הגשת התלונה או התנהלות העובד לאחר הגשתה - הוכתמו בשיקולים זרים או בחוסר תום לב: כך למשל, שעה שעולה כי המניע לחשיפת אי סדרים היה נעוץ בעויינות או ברצון לנקום בנילון בשל "חשבון פתוח" שבינו לבין העובד המתלונן או בשל כעס או תסכול אישי מהתנהלות המעסיק - ולאו דווקא מתוך מניע מוסרי; או שעה שהעובד המתלונן ניסה לתקוע טריז בהליך הבדיקה או לערער את הלגיטימציה שלו על מנת להשפיע על תוצאותיו. ו זאת בנסיבות שבהן לא הייתה לעובד כאמור סיבה לחשוד כי מדובר בבדיקה מוטה או חסרת תוחלת..."
מוקד הבחינה ככל שהדבר נוגע להתנהלות המתלונן אינו נעוץ בשאלה האם צדק בתלונתו, ולהפך- החוק מגן גם על מי שסבר בתום לב שתלונתו מוצדקת, אך התברר כי שגה. זאת מתוך אותן מגמות שאוזכרו לעיל (ר ' ע"ע 537/07 צבי טל - אילנות בטוחה בית השקעות בע"מ(10.6.10)).הדגש הוא, מבחינת המתלונן, על התנהלות בתום לב מחד גיסא (סעיף 4 לחוק) ו על העדר טעמים התלויים בהתנהגותו לנקיטת צעדים ע"י המעסיק, כגון פיטורין, מאידך גיסא (סעיף 3ב' לחוק).
אשר לעניין תום הלב, מדגיש בית הדין בענין אברג'ל כי בחינת קיומו או העדרו של תום לב תעשה על בסיס מבחן המידתיות, כלשון בית הדין שם:
בנוסף על כך צריך שאופן ניסוח התלונה וכן דרך הגשתה ופרסומה יעלו בקנה אחד עם מבחני המידתיות, כך שלא יהיה בהם כדי לפגוע במידה גדולה מהנדרש לשם הגשמת הערכים המוגנים מושא החוק.... גם בשאלת זהותו של הגורם שאליו בחר המתלונן להגיש אותה ("גורם מוסמך" או כשיר לטיפול בה בתוך הארגון או מחוץ לו). שאלה המקבלת משנה תוקף בנסיבות שבהן אין בידי המתלונן תשתית ראייתית מוצקה בנוגע לנכו נותה.
כמו כן ועל רקע האמור, אין לשלול את האפשרות שעובד ייחשב כמי שפעל "בתום לב" (כמשמעותו בחוק) גם שעה שבינו לבין הנילון קיימות עוינות או איבה, העשויה להשליך על המוטיבציה של העובד להגיש את התלונה. זאת, כל עוד יש למתלונן בסיס סביר לחשוב כי יש בה ממש; כל עוד הוא נוקט באמצעים סבירים, בנסיבות העניין, לבדוק את אמיתותה, וכל עוד הוא פועל באופן מידתי על מנת למנוע פגיעה מיותרת במי שנגדו מופנית התלונה, במעסיק בעובדים או בצדדים שלישיים.
חובת תום הלב, מתפרשת גם על התנהגותו של העובד לאחר הגשת התלונה ובכלל זה במתן הזדמנות ראויה למיצוי בדיקת טענותיו (כל עוד הוא סובר שהבדיקה ראויה) , במניעת העלאת טענות פוגעניות כלפי הגוף הבודק ובלגיטימיות שלו תוך כדי הבדיקה (שלא בנסיבות דלעיל), ובכלל זה בהימנעות מהפצה כלפי חוץ של טענות בעניין זה (וזאת כאמור נוכח מטרת חוק הגנה על עובדים- מתן אפשרות להביא מתוך מידע פנימי לכך שגוף יבדוק עצמו כראוי על מנת לקעקע שחיתויות). כן י ינתן משקל ללשון שבה נוקט המתלונן ולבחירת תוכן רלבנטי ולגיטימי - "על העובד המעלה טענה בעניין חשיפת שחיתויות או פגיעה בטוהר המידות או במנהל תקין, מוטלת חובה לפעול בנאמנות ובתום לב כלפי המעסיק בשלושה היבטים: הן בהיבט "הסגנוני", שלפיו מצופה מעובד להימנע מהתבטאות או נקיטה בסגנון בוטה ומעליב בקשר לתלונה שהגיש; הן בהיבט של "ערוצי התקשורת" שבהם בוחר המתלונן להביע את טענותיו לאחר הגשת התלונה ל"גורם המוסמך" והן בהיבט התוכני - הנוגע למידה שבה הדברים שאותם בוחר העובד לומר - לאחר הגשת התלונה - פוגעים ביכולתו למלא את תפקידו באופן ראוי." (ענין אברג'ל)
ואולם ככל שהתנהלות המתלונן מידתית, הרי שאין חשיבות לא לשאלת מניעיו ולא לשאלה האם בפועל התברר כי התלונה מוצדקת אם לאו.

מן הכלל אל הפרט
אין מחלוקת כי התובע פוטר. אין גם חולק כי הפיטורין התרחשו בסמוך לאחר משלוח מכתב הביקורת, ולמעשה לאחר תום הבדיקה שבצעה הנתבעת לשיטתה, את טענות התובע הגלומות שם. יותר מכך, בזימון לשימוע, באופן מפורש , מקשרת הנתבעת בין מכתב הביקורת לבין כוונת הפיטורין וכלשון המכתב "(בסעיף 4ב'):
"מכתב אשר נשלח על ידך לאחר שנודע לך על הכוונה לצמצם את היקף משרתך כלל האשמות חמורות... ממצאי הבדיקה הסותרים טענות אלה ומשבר האמון שנוצר עקב כך בינך לבין ראש המעבדה אשר אינם מאפשרים המשך עבודה משותפת ביניהם (גם לגישתך) החלטה הנהלת האוניברסיטה לזמנך לשימוע".
אם כן, התובע עמד בנטל להראות קיומן של הוראות סעיף 3(א) לחוק הגנה על עובדים שהיא תנאי להחלת ההגנה עליו.
עוד יאמר כי שוכנענו כי התובע אכן האמין כי הפגמים שמצא בהתנהלותו של פרופ' פרבר, הן במישור ניהול המעבדה (הקצאת ושימוש בתקציבים) והן בכל הנוגע למאמר והתנהלותו האקדמית, היו לטעמו פגמים של ממש וכאשר התלונן עליהם, עשה כן מתוך אמונה שלמה שישנם פגמים שכאלה שראוי להציף אותם (אם כי, כפי שיפורט להלן, ספק בלבנו אם עשה כן מתוך כוונת תיקון אמתית חלף כוונת הוקעה אמתית).
על רקע האמור, 3 ענינים, יש להם השלכה על השאלה האם זכאי התובע לפיצוי מכ וח חוק הגנה על עובדים וכן בשאלה, ככל שזכאי , מה שיעורו. אלה הם העניינים שידונו לפי סדר הבאתם:
האם כרונולוגית היה מכתב הביקורת הסיבה לפיטורין?
האם נפל פגם בהתנהלותו של התובע שהצדיק הפיטורין?
האם התנהלות התובע מצביעה על חוסר תום לב, ולו מבחינת מידתיות?

הקשר בין מכתב הביקורת לפיטורין:
כאמור, בסמיכות למכתב הביקורת והבירור שבעקבותיו, פוטר התובע. (אמנם בזימון לשימוע הועלו גם טענות ביחס למקצועיותו של התובע-אלה לא ידונו בסוגית חוק ההגנה על עובדים). ואולם, לטעמנו, כוונת פיטורין היתה קיימת אצל פרופ' פרבר עוד קודם למכתב הביקורת ולמעשה מכתב הביקורת, כפי שטוענת הנתבעת (ושלא הוכחש ע"י התובע) בא לעולם בעת שבה , דווקא נוכח הבנת התובע כי יש כוונה לצמצם משרתו.
כאמור לעיל, כבר בראשית חודש אפריל 2014 פנה פרבר בבקשה לאתר עבורו מנהל מעבדה . כפי שהסביר (וגרסתו לא נסתרה). הכוונה לכתחילה היתה להוסיף גם אותו לצוות ביחד עם התובע, תוך צמצום היקף המשרה של התובע. עם זאת אישר כי חשב שלטווח הרחוק הוא גם יחליף את התובע.
לטענת התובע בעדותו (ע' 28) הוא לא היה מודע לכוונתו של פרבר לצרף ראש מעבדה נוסף גם לא מפי השמועה, וזאת עד למסגרת הליכים אלה. מתקשים אנו לקבל גרסתו של התובע בענין זה שכן צירוף הנסיבות שבהן מיד בסמוך לאחר שפרבר מפרסם שהוא מחפש מהנדס מעבדה, יוצא התובע לחופשה המתוכננת, שממנה, כך הבין כבר אז, לא ישוב, ושולף את מכתב הביקורת, מתיישב עם המסקנה כי אכן היה מודע לכוונתו של מר פרבר. לא למותר לציין כי הקשר בין הדברים הועלה גם בזימון לשמוע (סעיף 4ב' שם ). למרות זאת התובע לא הכחיש הדברים אלא לראשונה בח"נ (היינו לא בתצהירו וגם לא בשימוע עצמו (גם אם מציין בס'72-73 לתצהירו שפעל מתוך טובת האוני' ולא מתוך מניעים זרים) )
ראוי בהקשר זה להביא דבריו של התובע בעניין השיחה כלשונם (עמ' 27 החל מש 30):
"מבחינתי זו לא הייתה שיחה משמעותית זה היה מונולוג של אלי פרבר, הוא ניסה לברר מה עמדתי מדוע אני מתנהג כמו שאני התנהגתי באותו הזמן, יותר מזה זה היה בסוף היום ואלי פרבר אמר שרוצה לדבר איתי, ואני אמרתי לו שאני לא רוצה לדבר איתו, הוא דרש שנלך לדבר ואמרתי לו שאלך לקראתו ונדבר בזמן הזה אלי פרבר דיבר ואני שמעתי בסוף אני אמרתי "כן מצוין... אני אחשוב" באותו זמן כבר הייתה מוכנה לי טיוטת מכתב של אותו נספח 4. אני ביקשתי חופש לפני השיחה הזו, השיחה התנהלה שעות ספורות לפני פסח. אני מפנה את תשומת בית הדין ביום הזה לא חזרתי למעבדה ולא נשארו הדברים שלי למעבדה, אני הייתי בטוח שלא אחזור לשם, שאלי פרבר יכול לעשות לי צרות.
בכל אלה אין לא רק הכחשה של הקשר למידע על הכוונה להוסיף מהנדס אלא גם לא הסבר אחר כלשהו ללוח הזמנים שנבחר ע"י התובע.
זאת ועוד, התובע עצמו מסביר כי מה שהביא אותו לכתוב את מכתב הביקורת היה הגילוי של פרסום המאמר, גילוי שעליו נודע לו רק בינואר אותה שנה, לדבריו, כאמור מהסטודנט מר בכר. גרסה זו מעוררת מספר קשיים: ראשית, מר בכר לא הובא לעדות. שנית, התובע טוען כי ענין פרסום המאמר אל מול דחיית הנוסח הראשון נעשה במכוון ובהסתר ממנו (ע' 24 ש'23), אלא שבהמשך התברר (ע' 25 ש' 20) כי דבר לא הוסתר ממנו, אלא, כך אישר למשל שנמצא תיעוד לדחיית הנוסח הראשון במייל ששלח לו בזמן אמת פרופ' פרבר (אלא שלדבריו –בהם לא נתנו אמון-לא היה טורח תמיד לקרוא המיילים ששלח לו זה האחרון ולכן לא היה מודע לכך). הטענה בעדותו כי רק בדיעבד ידע שהנוסח הראשון נדחה עומדת בסתירה לטענותיו בסעיף 6 סיפא למכתב הביקורת . אם כן, גרסת ההסתרה של המידע שיכולה היתה להסביר ולו חלקית, מדוע התעורר התובע דווקא אז, מעוררת קושי. יוסף עוד לעניין זה כי בסעיפים 4-5 למכתב הביקורת קושר התובע בין החלטתו לכתוב המכתב דווקא לשיחה שערך עמו פרבר (יום לאחר שפרבר פרסם חיפוש מנהל מעבדה) - היינו לא התוועדותו לדבר פרסום המאמר הביאה לכך.
ואולם, גם אם נניח כי אכן התברר לתובע דבר פרסום המאמר בינואר 2014, אין בכך כדי לשנות מן העובדה שפרופ' פרבר, כשלעצמו, שלא היה מודע לכך שאז רק נודע לתובע על כך, התכוון מבחינתו לעשות שינוים בכוח אדם ביחס למנהל המעבדה, שינויים שבהכרח הייתה להם השפעה מיידית על התובע. על כן, בזמן אמת, אם אלו אכן פני הדברים הרי שבפועל , כל אחד מן השניים שקל צעדיו לקראת ה יפרדות מהאחר. (אינדיקציה לכך שפרבר עצמו חש בשינוי בהתנהגות התובע עולה מעדות התובע עצמו ביחס לשיחה שנוהלה ב 8.4.14, שצוטטה מעלה).אם כן- בזמן אמת ועוד בטרם מכתב הביקורת, הי יתה כוונה של פרבר לערוך שינוי במעמדו של התובע, על כן, לטעמנו, גם אם מכתב הביקורת הביא לפיטורין, לא היה זה אלא משום זרז בלבד.
הדברים נאמרים שכן אף אם סבורים אנו כאמור כי נוכח דברים מפורשים של הנתבעת , למכתב הביקורת הייתה השפעה על הפיטורין, הרי שדומה שלא הם הולידו אותם ולכך השפעה על שקול דעתנו בעת נדון בתביעת הפיצוי לפי חוק הגנה על עובדים.

האם לא הייתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפגוע בענייני עבודתו או לפטרו?
כאמור בזימון לשימוע, הועלו כלפי התובע טענות הקשורות גם לאיכות עבודתו. לא מצאנו צורך לדון בכל אחד מהאלמנטים שנזכרו במכתב השימוע ובמכתב הפירוט שנשלח לבקשתו בעניין זה. (נספח מ/10). אמנם נכון, ככל הנראה היו גם כשלים בעבודתו של התובע. כך למשל לענ יין הטענה כלפיו כי הכשיל פרויקט משותף עם אוניברסיטה גרמנית.(מר חרדון בעמ' 55 מאשר כי יכול היה לסייע בכך אף שאין זה מתפקידו); מחקירתו הנגדית של פרבר עולה כי אכן יש דברים שאינם כלולים בהגדרת התפקיד אך הי יתה ציפייה "מקובלת" שהתובע יבצע (RF) כי יש לו יכולת לימוד גבוהה, וכי הגדילו לו את המשרה (כך ביחס לתיקון של לוק אין- שפרבר אומר לשאלה "האם צריך לדעת את זה", "היה עדיף שידע לעשות את זה וגם לדעת להשתמש בזה, והוא לא ידע גם את זה" (ע' 50) .
בתגובה לכך (ר' ס' 24-26, 92 לתצהירו של התובע , ועדותו בעמ' 16 ש' 18-24 ) נאחז התובע בהגדרה שאותן משימות שלא ביצע חורגות מתוקף תפקידו. אלא ש שוכנענו כי הטיפול במשימות אלה התבקש בנסיבות העניין - ויוזכר כי 20% מתפקידו הוגדרו כעובד מחקר ולא כמהנדס מעבדה. יותר מכך- יש בתשובה זו סימפטום לגישה האמביו ולנטית שאפיינה את האופן שבו התייחס לתפקידו כמפורט בהמשך (ובקצרה- מצד אחד אהב את המסגרת המצומצמת של הגדרת תפקידו, ומצד שני בהיותו בעל השכלה רחבה יותר ביקש להשפיע ולעשות מעבר לתחום תפקידו אך בלי לשאת באחריות לכך)
עם זאת, כאמור , לא שוכנענו כי הליקויים בעבודתו המקצועית של התובע היו באמת ובתמים הטעם לסיום העסקתו:
פרופ' פרבר בעדותו מאשר שהוא טכנאי טוב ואיש נחמד אך לא קל. ביחס לנספח מו לתצהיר התובע (ההמלצה עליו) מאשר ודומה שלא בנקל, שהוא כתב . הסבריו לפיהם חשב באותו זמן, 2008 ,(ואח"כ כבר לא) שהוא בסדר אינם יכולים לעמוד נוכח המשך ההתקשרות עם התובע, הפיכתו לעובד והגדלת משרתו במהלך השנים.
גם ניסיונותיו של פרבר בדיעבד להמעיט מערכו של התובע יצרו רושם בלתי מהימן. כך למשל נספח ל"ג לתצהיר התובע (הודעת מייל של פרבר ה מאשר ש"המערכת פותחה על ידי התובע") מ2012 (הכוונה היא למערכת הקורבינו שבה עסקו הצדדים בהליך זה רבות.). בעדותו (עמ' 47) מנסה פרופ' פרבר להפחית ממשקל תרומתו של התובע.( הסברים כגון: מי שבכלל בנה זה סטודנט, התובע עשה הרבה טעויות, כתבתי כי הייתי חייב לקבל תקציב אז כמובן שלא הדגשתי חסרונות...) .
לא זו בלבד שההתקשרות עם התובע, במהלך השנים, ובתמיכה ישירה של פרבר רק הלכה והעמיקה, הרי שגם במועד שבו היה מקום לשקול סיום עבודתו, עם הגעתו לגיל פרישה, לא נעשה כל צעד מצד הנתבעת (או פרבר מטעמה) לכיוון זה.
פרופ' פרבר מסביר (עמ' 48 ) זאת בכך שכשיש מהנדס מעבדה המחזיק בפועל במשרה מלאה (כפי שהיה התובע) והיחיד שהיה בנתבעת, לא מוותרים עליו שמא יאבד התקן . עוד מסביר(ע 52) שהובהר לו שחשוב לשמור על שטח ותקנים ולא להסכים לוותר. אף אם יתכן שכך הוא, לא שוכנענו כי זה היה הטעם בזמן אמת שלא לוותר על התובע. וההמשך יעיד- הנה בראשית 2014 ביקש פרבר למרות זאת להביא מהנדס מעבדה נוסף... יוזכר לענין זה כי הגעת התובע לגיל פרישה היתה כשנה לפני מועד סיום עבודתו.
לא זו אף זו, אף בסמיכות ממש לסיום ההעסקה נכתבה על התובע הערכת עובד גבוהה (נספח ל' לתצהירו.) הסייג היחיד נוגע ליחסי אנוש שלו, אך לא למקצועיותו. הנתבעת אמנם טוענת שמדובר בהערכה מקובלת ולא חריגה לטובה (ואף נמוכה ביחס לאחרות שהובאו כמש/28). עם זאת ברי גם בהשוואה לאותן דוגמאות, שהתובע עובד מקצועי ביותר. ויוזכר כי כאמור, למרות שהערכת העובד נחתמה ע"י מר בוסקילה , בפועל פרופ' פרבר הוא האחראי לה.
אם כן סבורים אנו כי לא השיקולים של איכות עבודתו המקצועית של התובע עמדו כטעם אמיתי לפיטוריו (גם אם נפלו פגמים מקצועיים בקשר לעבודתו).
מאידך גיסא סבורים אנו שהתנהלותו ביחסי אנוש שמשה בסיס לכוונת הפיטורין עוד בטרם מכתב הביקורת ובוודאי לאחריו. נפרט:
התנהלותו של התובע מבחינת יחסי אנוש אכן הוותה גורם שלילי מבחינת פרבר ועל כן גם מבחינת הנתבעת. כאמור לעיל גם בהערכת העובד, הקושי שצויין ביחס לתובע היה בתחום יחסי אנוש בנקודות שטעונות שיפור נרשם "לגלות יותר סבלנות". (אם כי, למשל, בסיכום פגישת המשוב "יכ ולות בינאישיות" נמצא תחת הנושאים שיש לשמר (ולא לשפר)). בעדותו אישר התובע כי צעקות שלו (להן קורה "הרמת קו ל" המופנות לפרו' פרבר היו חזון נפרץ (עמ' 28 ש' 6-11 : ש. למעשה מיולי 2013 היו בינך לבין פרופסור פרבר חילוקי דעות מקצועיים? ת. לא, אני לא נתתי לעצמי אפשרות להיכנס לחילוקי דעות. אני מהנדס אני יכול להגיד את עמדתי וזהו, אבל לא להתווכח. ש. לא היו פעמים שאתה צעקת על פרופסור פרבר ואז התנצלת בפניו? ת. לא צעקתי אבל היה מקרים שבהם התנצלתי כי הרמתי קול, זה לא צעקות. כשאני מתעניין במשהו הקול שלי עולה.
כפי שניתן להיווכח מהכלול בפרק העובדתי לעיל, התובע פיתח עם הזמן יחס מזלזל ומתנשא כלפי פרופ' פרבר, יחס שבלבל מבחינתו את היוצרות עד שדימה בנפשו שהוא ראוי לנהל את פרבר , הפך המצב בפועל.
הסברו של התובע ביחס לטעמי המעבר לעבודה במשרה מלאה בנתבעת מרמזים על הקושי המובנה בהתיחסותו לתפקידו : "אני הסכמתי לעבוד שם במשרה מלאה לא רק בגלל הכסף אלא שראיתי שמר פרבר בחוסר אונים כמדען, וחשבתי שאני בשקט בשקט, ואני אוהב עבודה פיזיקלית, מבלי לקפוץ ממסגרת תפקידי אני קצת אקדם את העבודה "..(ע' 16 )
במכתב הביקורת מתבררת באופן מוקצן יותר עמדתו המזלזלת בממונה עליו והוא מהין לומר כי הלה נותן לו הוראות אנאלפבתיות (כמצוטט מעלה) ועוד כהנה וכהנה התבטאויות המשקפות זלזול אישי ומקצועי בפרבר ויכולותיו האקדמיות. מאליו יובן כי התובע רשאי היה לחשוב את מחשבותיו ולמוד במידותיו את פרופ' פרבר ואולם בין כך לבין הבעת עמדות אלה בפני הממונה עצמו- פרופ' פרבר ו צדדים שלישיים, המרחק רב.
ברי, כי מערכת יחסים שבה התובע, מהנדס המעבדה שהממונה עליה הוא פרבר, מזלזל ברמתו המקצועית של פרבר ומביע עמדה זו בפרהסיה באופן הפוגע במעמדו ובכבודו, היא מערכת יחסי עבודה לא בריאה שקשה ביותר להתנהל במסגרתה.
אך לא רק במערכת היחסים עם פרופ' פרבר פגע התובע ולו במכתב הביקורת. התובע פגע גם במרקם היחסים עם המעסיקה עצמה. במכתב הביקורת מעלה התובע שורת דרישות מהנהלת הנתבעת שמשתמע כי הם"תנאי להמשך העסקתו" (וכאמור אושר כך מתוך עדותו (עמ' 29 ש26 ואילך) .בכלל זה הוא דורש שלא לקבל הוראות אנאלפבתיות (ר' עדותו ברישת עמ' 30) , שהתובע ימשוך בחזרה את המאמר (ויוער- גם אם נפל פגם אקדמי במאמר, ואיננו מביעים, כאמור, כל עמדה לענין זה), הרי לא יתכן שהעובד הוא שיכתיב לנתבעת את הסנקציות שינקטו בשל פגם זה כלפי פרבר. העובדה שהתובע סבר שהוא כעובד יכול להציב תנאים (כולל אף כאלה שאף אינם נוגעים ישירות לעבודתו שלו) בפני מנהליו- כדי להמשיך לעבוד , היא עצמה מהווה ביטוי לבלבול היוצרות מ צד התובע וטעם של ממש לפיטורין.
אם כן, לטעמנו, לא ניתן לומר כי לא היתה כל סיבה בהתנהגותו ובמעשיו של התובע כבסיס לפיטוריו. ודוק, בנסיבות בהן מועלות תלונות של עובד לפגיעה במנהל תקין, בהכרח נוצר מתח בינו לבין הנילונים וכן ישנה אפשרות (אם כי לא הכרח, ור' לענין זה הדיון בענין אברג'ל) כי גם ייווצר מתח בין המעסיק בכללותו לבין העובד. אם כן יש להבחין הבחן היטב בין ענינים שהם השלכות התלונה שבהכרח אינן נוחות, לבין ענינים שאינם השלכות התלונה אלא השלכות של דברי זלזול של התובע בפרבר (ושלמעשה אין להם שום קשר לבירור חשש לפגיעה במנהל תקין), שהתובע בחר לשלב אותם עם הגשת התלונה.
ואולם דקדוק בטעמים שפורטו בזימון לשימוע מעלה כי גם הנתבעת נגררה אחר התובע ושלבה בין דחיית טענותיו בקשר לפגיעה במנהל התקין לבין טענותיו הפוגעניות כלפי גורמים שונים ובראשם פרבר. .
סבורים אנו כי, כפי שפרש ביה"ד הארצי בענין אברג'ל את האופן היחסי והמידתי שבו צריך להתקיים התנאי של תום לב הקבוע בסעיף 4 לחוק הגנה על עובדים, כך יש גם מקום לפרש את שאלת קיומם של פגמים בהתנהלות העובד המתלונן שבסעיף 3(ב) לחוק האמור באופן יחסי . היינו, אין די בכך שנמצא פגם כלשהו, ולו זניח בהתנהלות העובד כדי למנוע העברת הנטל משכמו לשכם המעסיק להוכחת העדר פגיעה בו בשל הגשת התלונה.
מכל מקום, גם ככל שנותר הנטל מוטל על כתפי התובע כאן, להוכיח כי פיטוריו בעת שנעשו (גם אם יתכן והיו מגיעים בלאו הכי כמפורט לעיל) כרוכים במכתב הביקורת, הרי שעמד בנטל זה והדברים מפורשים מתוך הזימון לשמוע (מ/7) ועצם הכריכה בינו לבין ממצאי חברי ועדת הביקורת ו כך גם במכתב סכום השימוע (מ/12). העובדה שאכן נפלו גם פגמים בהתנהלות התובע תבוא לידי ביטוי בהמשך דיוננו ובמסקנותי נו שבהמשך.

התנהגות בתום לב
כאמור לעיל ,מצאנו פגמים בהתנהלותו של התובע בהשתלחותו בפרופ' פרבר הן במכתב הביקורת והן בשימוע שהוא גם הכר שבו ניתנה לו ההזדמנות לשטוח טענותיו בענין מסקנות הוועדה.
עם זאת סבורים אנו כי פגמים אלה עולים לכדי חוסר תום לב ברמה המופחתת שלו, ויש להם השלכה רק על שיעור הפיצוי ולא על עצם הזכאות לו.

ביקורת התובע על הרכב ועדת הבדיקה ועל מסקנותיה
מצאנו מקום להעיר בסוגיה שבנדון את הדברים הבאים: גם ביקורת לא ענינית על הגורמים שמונו ע"י המעסיק לבדוק את התלונה שמגיש העובד, עשויה להוות התנהגות שבחוסר תום לב, כאמור בענין אברג'ל. גם בענין זה המבחן הוא מבחן המידתיות- היינו האם הביקורת הושמעה בפורומים הרלבנטיים בלבד , בהתבטאות הראויה בלבד וכיו"ב.
התובע ביקר בחריפות את חברי הוועדה וטען כי למעשה כולם לא כשירים וראוים לדון בעניניו- פרופ' שטרנקלר ומר חרדון- כיון שהנושאים שנבדקו מצויים תחת סמכויותיהם, פרופ' פרידמן- כיון שלדעת התובע אינו בקיא בתחומים הרלבנטיים. התובע אף נקט בלשון חריפה ביחס למסקנותיהם שלדעתו הן רשלניות או מסלפות/ עוברות את גבול האתיקה האקדמית (ס' 94 ,96 98,99לתצהירו); כך אף ביחס לפרופ' פרידמן טען שהוא " מסלף עקרונות בסיסיות של כל מדע נסיונ י" (ס' 95); "מר פרידמן מסר מידע כוזב לגבי עלות נסיונות " (ס' 96). איננו מוצאים מקום להדרש לשאלה האם היתה זו ביקורת ענינית או כזו המגלמת חוסר תום לב. טעם הדבר נעוץ בכך שהתובע, על אף שידע מראש על הרכב ועדת הבדיקה (בס' 84-85 לתצהירו הוא טוען כי ביום 14.5.14 הוא זומן לשיחה עם מר חרדון ששם הוא מסר לו שפרופ' שטרנקלר ופרופ' פרידמן מונו לבדוק את טענותיו מהפן האקדמי ). לא מצא לנכון להשיג על פגמים בעצם המינוי- והרי פגמים אלה נעוצים במיהותם לשיטתו הוא. התובע מצא מקום להסתייג מהרכב הוועדה רק בדיעבד נוכח בחינת ממצאיה. בכך אנו מוצאים פגם. מכל מקום לטעמנו די ביתר מסקנותינו דלעיל כדי להשלים דיוננו ברכיב תביעה זה.
העולה מן המקובץ מצאנו כי פיטורי התובע היו קשורים באופן ישיר להגשת התלונה.(כפי שאף צוין בזימון לשימוע) אמנם נכללו בטעמי הפיטורין גם טענות נוספות כלפי תפקודו המקצועי, ואולם התרשמנו כי הן נאספו מן הגורן ומן היקב על מנת להציג טעמים חיצוניים לתלונה ואף שאין הם מתיישבים עם כלל התנהלותם של פרבר והנתבעת ביחסיה עם התובע עד למכתב הביקורת.
גם אם אליבא דנתבעת , התלונות שהלין התובע במכתב הביקורת היו תלונות שווא, הרי שהיה עליה להמנע מפיטורין בקשר להגשת התלונה.-שהרי זו מטרת חוק הגנה על עובדים.
אמנם כאמור, דומה שהיתה כוונה מעורפלת להביא בהמשך לסיום עבודת התובע בלאו הכי, ואמנם התובע חרג ממסגרת בירור התלונות על פגמים במנהל תקין והשתלח בפרבר מעבר לצרכי אותה תלונה. (ולאחר מכן , ובדיעבד , גם בחברי ועדת הבדיקה) עם זאת לא השתכנענו כי רק התנהלו ת זו הביאה לפיטורין אלא החלטת הפיטורין נתגבשה כתגובה לכלל מעשיו ומילותיו של התובע ובאופן מובהק גם מעצם משלוח מכתב הביקורת ומסקנות הועדה שבעקבותיה.

אשר לגובה הפיצוי (וכן לתביעה לפיצוי בגין עגמת נפש בשל התנכלות)
בהתאם להוראות סעיף 3(א)(1) לחוק הגנה על עובדים רשאי בית הדין:
לפסוק פיצויים אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין, וכן רשאי הוא לחייב את המפר בתשלום פיצויים שאינם תלויים בנזק (בסעיף זה – פיצויים לדוגמה), בסכום שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים; ואולם רשאי בית הדין לפסוק פיצויים לדוגמה בסכום שלא יעלה על 500,000 שקלים חדשים, בשל חומרת ההפרה או נסיבות הנוגעות להפרה, לרבות התנהגות המפר או היותה הפרה חוזרת;
הסעיף מאפשר פסיקת פיצוי בגין נזק שאינו נזק ממוני (כגון בגין עגמת נפש) וכן פיצוי שאינו תלוי בנזק- פיציים לדוגמא.
התובע לא מפרט מהו סוג הנזק הלא ממוני שנגרם לו וניתן להניח כי הוא טוען כי נגרמה לו עגמת נפש . הוא אמנם טוען בסעיף 112 לתצהירו כי מצבו הפיזי היה תקין עובר לפיטוריו אך אין כל טענה שמצב זה השתנה עקב הפיטורין ואף אין כל ראיה לטענה כזו לו הי יתה.
מאידך גיסא, טענותיו לעניין עגמת נפש מרוכזות לעילת התביעה לפיצוי בגין התנכלות ולשון הרע במסגרת הליכי הפיטורין ובעקבות מכתב הבקורת . עם זאת, מצאנו לנכון להתיחס כבר עתה לנושא עגמת הנפש הכרוכה בהתנכלות:
אשר לפיטורין עצמם, שהם למעשה היו ה"התנכלות" ה"יחידה" (כמובן מבלי להמעיט מחומרתה כשלעצמה וכמפורט בהמשך) בשל מכתב הביקורת: כל פיטורין כורכים עמם עגמת נפש מסוימת ויש להניח שכך הדבר גם ביחס לתובע . כבר נפסק רבות כי רק במקרים חריגים יפסק פיצוי בגין עגמת נפש. אלא שלטעמנו בנסיבות הענין התובע היה אינדיפרנטי לפיטוריו. למעשה קצה נפשו של התובע בעבודתו עם פרבר והוא התכוון ורצה בסיומה ואף בסיום עבודתו עם הנתבעת . על כן גם הציב "תנאים" ספציפיים להמשך עבודתו שלא צפה כי יתקבלו , על כן גם לא ביקש בכל אופן שהוא (כולל לא במסגרת השימוע) כל בקשה המבטאת רצון למנוע הפיטורין (כגון על דרך מעבר לעבודה במעבדה אחרת או בתפקיד אחר בנתבעת ). הדברים נלמדים גם מן האופן המתוכנן שבו קבע בעצמו את עיתוי הגשת התלונה, את הערכותו לאיסוף כל רכושו מהמעבדה בטרם יציאתו ל"חופשה" לשם משלוח מכתב הביקורת. למעשה לטעמנו התובע תכנן סיום עבודתו ועיקר מעייניו היו , כפי שאף הבהיר במהלך הדיונים בבית הדין, לא לנוח ולא לשקוט עד אשר יחשפו ויוקעו הפגמים שמצא בהתנהלות הגורמים הרלבנטיים אצל הנתבעת.
הפיצוי לפי חוק הגנה על עובדים , לא נועד לפצות על נזק שנגרם לעובד במהלך היותו חשוף למה שלשיטתו מהווה מנהל לא תקין או בהיותו עובד בתנאי עבודה שבהם מתקיים מנהל לא תקין,(מצב שטוען התובע שהיה מצבו במעבדתו של פרבר)- אלא לנזק שסבל כתוצאה מהפרת חובות המעסיק בהתאם לסעיף 2 לחוק האמור (קרי בשל פגיעה של המעסיק בעניניו של העובד או בשל פיטורי העובד עקב הגשת תלונה).
בנסיבות אלה איננו סבורים שלתובע נגרם נזק לא ממוני החורג מן הרגיל מעצם הפיטורין ועל כן אין מקום לפסוק לו פיצוי בגין נזק שכזה ללא הוכחת נזק .
עם זאת יש מקום לפסוק לתובע פיצוים לדוגמא כאמור בסעיף 3(א)(1) לעיל שכן כאמור מצאנו קשר ישיר בין התלונה לבין פיטורי התובע. בנסיבות הענין אין עסקינן בהתנהגות חוזרת על עצמה וכאשר התובע עצמו לא ביקש בכל אופן שהוא להמשיך לעבוד בנתבעת ולמעשה הבהיר שאינו מעונין בכך. מנגד כאמור מצאנו גם פגמים בכך שהתובע לא התמקד רק בטענות הנוגעות למנהל תקין אלא השתלח בפרופ' פרבר גם בתחומים שמעבר לכך תוך התכסות באיצטלת חושף שחיתויות לשם כך. על כן אין מקום לחרוג מהגובה הבסיסי של הפיצוי לדוגמא שקבע המחוקק.
על כן זכאי התובע לפיצוי מכח החוק בסך של 50,000 ₪ כשהם משוערכים בהתאם להוראות סעיף 3(א2) לחוק .

התביעה לפי חוק אסור לשון הרע
בס' 40 לכתב התביעה, פרט התובע את הפרסומים שלטענתו מהווים לשון הרע. ראוי להדגיש תחילה, כי כל פרסומים אלו לקוחים מתוך חוות הדעת במסגרת הבדיקה , מכתבו של פרבר מיום 23.6.14 (נספח ו' לכתב התביעה ) מהזימון לשימוע ומפרוטוקול השימוע עצמו. כך למשל, ועל מנת לסבר את האוזן לסוג המימרות שהתובע טוען כי הן מהוות לשון הרע, מובאות להלן דוגמאות אותן ציטט התובע: מתוך הזימון לשימוע – ביצע ניסיונות סרק בפיתוח מערכות כיול שונות; מתוך מכתבו של פרבר אימרה שכוונה כלפיו לפיה הוא "אינו יכול להביא אף אחת מהמערכות למצב עבודה"; מתוך פרוטוקול השימוע - "חיזק טרמוטרים עם ברגים (בניגוד להוראות היצרנים) ובדרך הזו שבר מספר פרומטרים"
בס' 77ב לכתב התביעה טוען כי דברים אלו הופצו לפחות ל-6 אנשים מלבדו, וזאת מבלי לפרט את שמם. מטבע הדברים, בהעדר פירוט נניח כי מתיחס למכותבים בהעתקי המסמכים . אכן, חוות הדעת, המכתב של פרבר מיום 23.6.14 והזימון לשימוע מוענו לתובע, אך בד בבד נשלחו לגורמי ההנהלה, או למי שהיה מעורב בבדיקה או בהליך פיטוריו.
בפסיקה נקבע, כי פרסום לגורמים בעלי עניין רלבנטי במקום העבודה (ודאי כמו בעניינו לגורמים שקיבלו את ההחלטה בעניינו של התובע, אינו מהווה חריגה מהסביר – (ר' ע"ע (ארצי) 46548-09-12 לירן אבידן - פלאפון תקשורת בע" מ ( 31.3.15) . והשוו - לגבי חובת מעסיק להעביר דיווח על מקרים של הטרדה מינית שטופלו על ידו - ת"א (שלום ת"א) 64840/04 מרציאנו נ. מירס תקשורת בע"מ (22.2.07)) ."
כבר נפסק כי –
"בכתב תביעה במשפט לשון הרע יש להצביע על העובדות המקימות את כל מרכיביה של העוולה האזרחית, היינו את מרכיב 'הפרסום', מרכיב 'לשון הרע' והעובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים. ..". (א' שנהר, דיני לשון הרע, 420 -421 (תשנ"ז, 1977); ראו גם: ע"ע (ארצי) 7192-02-13 די.אס.פי גרופ בע"מ – אסולין [פורסם בנבו] (16.9.2013) פסקאות 12 - 20).
עוד נקבע, כי היעדר פירוט, די בו כדי לדחות התביעה, ללא בירור טענות ההגנה –
"הנה כי כן, אנו דוחים את ערעור שדה על דחיית תביעתה בעילת לשון הרע לנוכח היעדר פירוט – ולו מינימלי – בכתב התביעה, מבלי שאנו מחווים דעתנו בסוגיות הסמכות, בשאלה האם אכן הוציאו המנהלות את דיבתה של שדה ובתחולת הגנות החוק על מכתב המנהלת" (ע"ע (ארצי) 39172-11-16 מדינת ישראל משרד החינוך - דניאל שדה (3.6.18))
יפים הדברים לעניינינו - היעדר פירוט בנוגע לזהות נמנעי הפרסום, בייחוד שצריך להראות כי הפרסום נעשה לאנשים שאינם "מהמעגל של מקבלי החלטות" די בו כדי לדחות התביעה ברכיב זה.
ר' למשל ע"ע (ארצי) 7192-02-13 די.אס. פי גרופ בע"מ נ' אלי אסולין(16.9.13):
"לטענת העובד, האמירות פורסמו הן בקרב עובדי החברה והן בקרב גורמים מחוץ לחברה. עם זאת, לא ניתן על ידי העובד פירוט למי מעובדי החברה או למי מהגורמים החיצוניים נאמרו הדברים, המועד בו נאמרו הדברים ובאילו נסיבות, ועל ידי מי מטעם החברה (אורגן או עובד) נאמרו הדברים, ומדוע אמירתם יוצרת אחריות לחברה. צודקים המערערים כי הפירוט שבכתב התביעה בעניין אמירות אלה חסר".
אין בידינו לקבל את טענת העובד כי כדי להקים את יסודות העוולה נדרש התובע לפרט רק את האמירות שנאמרו בפועל, והוא אינו נדרש לפרט את נסיבות הפרסום ועובדות נוספות - מועד הפרסום, מקום בו בוצע, המסגרת בה נאמרו האמירות, זהות המפרסם וכו'. ..
ור' גם ס"ע (נצ') 28964-04-11 שופאני יוסרא נ' בית ספר סמינר סנט ג'וזף (אקלירקי)[פורסם בנבו](10.8.14) – שם טענה התובעת ללשון הרע שנכתבו בזימונים לשימוע ובמכתב ההתפטרות. התביעה נדחתה כי התובעת לא הוכיחה כי נעשה פרסום מעבר למעורבים בפרשה.

לאור הלכה זו, בהיעדר פירוט מינימאלי לכך שהפרסום נעשה לאנשים שאינם "ממעגל מקבלי ההחלטות", התביעה ברכיב זה נדחית (זאת אף בלא צורך להיזקק להגנות הקימות בחוק שעליהן בפרוטורוט כלל לא הצביעה הנתבעת.

פגמים בשימוע
לטענת התובע, השימוע נעשה למראית עין בלבד, כאשר ההחלטה לפטרו נעשתה מבעוד מועד, בטרם עריכת השימוע. לדידו, היו מספר אירועים שהצביעו על כך: פנייתו של פרבר ביום 1.6.14 לממונים עליו, במסגרתם דרש לפטר את התובע; העובדה כי כבר ביום 14.5.14 נאסר עליו להיכנס למעבדת פרופ' פרבר, כך שלשיטתו כבר ביום זה ניתנה ההחלטה לפטרו; בשיחה מיום 1.6.14 הובהר לתובע על ידי מר חרדון כי יש כוונ ה לפטרו וכי עדיף לו לפרוש מרצון; התעלמותה של הנתבעת מהמסמכים הרבים שהתובע הציג במהלך השימוע מגלמת חוסר ענין אמיתי לשמוע טענותיו ; החלטת הפיטורים נתקבלה מיד לאחר ישיבת השימוע (ובאופן שמטיל ספק בכך שהתקבלה כראוי) ;
על מקומה המיוחד של זכות טיעון אמיתית עמדה השופטת נילי ארד בעניין גוטרמן (ע"ע 01/ 1027 ד"ר יוסי גוטרמן - המכללה האקדמית עמק יזרעאל, פד"ע לח, 448):
זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה "טֶקֶס" גרידא שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת ידי חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו.....
עד כאן הזכות וממנה נובעת החובה המוטלת על המעביד – להציג בפני העובד את הטענות המופנות כלפיו, את השאלות שעלו בעניינו אשר יש בהן כדי להשפיע על מקבל ההחלטה. כל זאת בפתיחות, בהגינות ובתום-לב מבלי לכחד דבר מן העובד. .. עיקרו של דבר בחובתו של המעביד ליתן דעתו לטיעוניו של העובד ולשמוע אותם בלא פניות, בלב נקי ובנפש חפצה, קודם שתיפול ההחלטה הסופית העשויה, לא אחת, להיות בלתי הדירה ומכרעת לגביו. (ההדגשה הוספה)
עוד נפסק בעניין גוטרמן, כי "החופש האקדמי" אינו מאפשר למוסד "הנחות" בהקפדה על קיומו הליך שימוע ראוי והוגן:
"מוסד אקדמי, אינו פטור מהקפדה על קיומה של זכות הטיעון, אשר מקום של כבוד שמור לה במשפטנו מקדמת דנא. זכות יסוד זו, לא רק שאינה נדחית מפני החופש האקדמי שהקנה המחוקק למוסדות ההשכלה הגבוהה, אלא, שיש לראות בה חלק בלתי נפרד מאותו חופש אקדמי שהקנה המחוקק למי שעיסוקו העולם האקדמי ..."

ומן הכלל אל הפרט:
אשר לטענה כי השימוע נעשה למראית עין בלבד, כאשר ההחלטה לפטרו ניתנה מבעוד מועד, בטרם עריכת השימוע: לשימוע נקרא מי שהמעסיק סבור נכון לאותו מועד כי יש מקום לפטרו. מטרתו של ההליך כאמור הוא לאפשר לעובד להשמיע את ה"אידך גיסא" ולשכנע בכך. על כן העובדה שפרופ' פרבר ביקש כבר בראשית חודש יוני 2014 לפטר את התובע, אין בה כדי לגזור מסקנה שמדובר בעריכת שמוע למראית עין, שהרי זהו הדבר שהניע את הליך הפיטורין.
גם העובדה שבישיבת השימוע נכח פרופ' פרבר עצמו אינה מעוררת קושי, בסופו של דבר ההזדמנות שניתנת לעובד בהליך שימוע, היא לשכנע את מי שסובר כי יש מקום לפטרו . לו היה נוכח בהליך השמוע רק פרופ' פרבר היה בכך טעם לפגם שכן ראוי כי שיקול הדעת שיופעל על ידי הנתבעת כמעסיקה, יהיה רחב יותר ואישי פחות. אלא שבפועל אכן נכחו בישיבת השימוע גם (מלבד התובע ובא-כוחו דאז) מר חריטן, פרופ' יוסי פנחסי, מר דני חרדון, גב' מלכא פדרא (ממדור ופרט ורווחה של הנתבעת) , עו"ד רפאל פדר(היועץ המשפטי של הנתבעת) .
הדברים יפים בשינויים המחויבים גם באשר לנוכחותם בשימוע של פרופ' שטרנקלר ומר חרדון. אכן, שניהם נכללו בוועדת הבדיקה ומסקנותיהם היו שיש לדחות טענות התובע במכתב הביקורת. אלא שבהתאם להסכם ההעסקה של התובע מש/2– ראש המחלקה (פרופ' שטרנקלר) ומנהל מנהל טכנולוגיות והנדסה (אדון חרדון) הם הממונים , המקצועי והמנהלי על התובע, כך שנוכחותם בהליך השמוע מתבקשת. ושוב, גם אם היו נוכחים רק הם או הם ופרבר בלבד בהליך השימוע, היה מקום לסבור כי נפל פגם מסוים בכך שכן הסמכות לקבל החלטת פיטורין אינה שלהם והם אכן היו מעורבים בהליך בירור התלונה.
אכן נקיות הדעת מחייבת כי לא על פיהם בלבד יישק דבר. ואולם כאמור הנתבעת לא הסתפקה באותם גורמים והשימוע נעשה גם בפני הגורמים הבכירים ביותר והרלבנטיים לענין בנתבעת- הם מר חריטן מנהל משאבי אנוש ופרופ' יוסף פנחסי שהוא דיקן הפקולטה להנדסה. פרופ' פנחסי, דיקן הפקולטה להנדסה, בכיר מפרופ' שטרנקלר, ראש המחלקה .
למען הסר ספק נציין כי איננו סבורים כי בהכרח היה מקום שהליך השימוע ייעשה בפני אותם שני בכירים בלבד . על מנת שיערך בירור אמיתי וענייני, ראוי גם הגורמים "הנוגעים בדבר" ישמעו את דברי העובד באופן שיתאפשר להם להעריכם ולשקלם ואף ליתן להם מענה בפני הגורמים המכריעים במידת הצורך. עדות מר חריטן בעמ' 61 שמסביר הנוהל בענין זה מקובלת.
התובע טען כאמור כי כבר ביום 14.5.14 נאסר עליו להיכנס למעבדת פרופ' פרבר, כך שלשיטתו כבר ביום זה התגבשה ההחלטה לפטרו. פרבר נחקר בעניינים אלה בעמ' 50 ואילך ומאשר שרצה שהתובע לא יגיע למעבדה, אך לא נקט בצעדים כלשהם לשם כך. וגם כתב לו מייל שלא יביא ציוד מהבית ולהפך כיון שחשש ממנו (ש3-4), כשנשאל האם החליף מנעולי המעבדה אמר שבעצמו לא עשה כן אלא רק אלא רק הביע חששותיו. מכאן ברור שלפי אותם חששות אכן פעלה הנתבעת להחלפת מנעולי המעבדה.
אף אם יתכן שהיה חשש של ממש מבחינתו של פרבר בנסיבות הענ יין לכך שהתובע ימשיך להסתובב במעבדה, ספק אם הליך כאמור תואם כוונה אמיתית לשקול תשובות שיהיו בפי התובע לטענות שיועלו כלפיו במסגרת הליך השימוע. אלא שבאותו מועד כלל לא התגבשו מסקנות הוועדה וטרם נודעו מסקנותיה. על כן מתקשים אנו להניח שבאותה עת כבר התגבשה מסקנת הפיטורין. מאידך גיסא , נוכח נוסחו הבוטה של מכתב הביקורת, ברור היה לכולם (ובראש ובראשונה לתובע) ששיתוף פעולה עתידי ביניהם הוא בלתי אפשרי. על רקע זה מניעתו מלהכנס למעבדה , היתה מובנת. גם פרופ פרבר ידע שאף אם אינו מעונין בכך שהתובע ימשיך לעבוד עמו, אינו יכול לבקש פיטוריו בטרם נסתיים הליך הבדיקה ויוברר מהן מסקנות הוועדה . כך שנעילת המעבדה בפניו היתה קשורה להליך הבירור ולמכתב הביקורת ופחות להליך הפיטורין שכלל לא החל אז. עם זאת ינתן משקל מועט לענין זה.
אשר לשיחה מיום 1.6.14 בה הובהר לתובע על ידי מר חרדון כי יש כוונה לפטרו וכי עדיף לו לפרוש מרצון: פיטורין הם צעד שלרוב אינו תורם לשמו הטוב של עובד (בין אם בצדק ובין אם שלא בצדק) . אין גם ספק שנוכח מכתבו של פרבר מאותו יום, עניין הפיטורין אכן עמד על הפרק. העובדה שגורם שאינו מכריע (מר חרדון) מעלה הצעה שכזו, משקפת את הבנתו כי בכך ניתן יהיה "למתן" את הסערה (לסברתו כנראה, לטובת שני הצדדים). עם זאת לא הוא הגורם המכריע הבלעדי ויחוס דבריו שלו לגיבוש מסקנה סופית של כלל הגורמים הרלבנטיים בנתבעת, נדמה מרחיק לכת. ושוב יוזכר - ברור כי כוונת הפיטורין מתגבשת בטרם זימן לשימוע, שהרי לשם כך מזומן השימוע.
כשלעצמו לא היינו מוצאים בענין זה כראיה לפגם בהליך השמוע, אך הוא יצטבר ליתר מסקנותינו לעיל ולהלן.
אשר לטענת התובע כי העובדה שהנתבעת התעלמה מהמסמכים הרבים שהציג במהלך השימוע מגלמת חוסר ענין אמיתי לשמוע טענותיו - עיון בפרוטוקול השימוע מעלה כי נתנה לתובע מלוא האפשרות להעלות כלל טענותיו. איננו סבורים כי במסגרת "סיכום השימוע" - המכתב המפרט את התגובה לשימוע חובה הייתה על הנתבעת להתייחס לכל מסמך ומסמך שצרף התובע, מה גם שהרבה מסמכים התייחסו לעניינים שנבדקו במסגרת חוות הדעת. כאמור, למעשה הפך התובע את השימוע מאמצעי להנאת הנתבעת מפיטוריו ל אמצעי להעמידו על הטעויות המקצועיות בחוות דעת,
עוד טוען התובע כי החלטת הפיטורים נתקבלה מיד לאחר ישיבת השימוע (ובסכומיו, בהמשך לחקירה הנגדית אף העלה תהיה באשר לאופן שבו התקבלה ההחלטה כאשר פרופ' פנחסי יצא לחו"ל מיד למחרת השימוע ושב ארצה רק לאחר משלוח מכתב הפיטורין. העדים לא ידעו להשיב בבירור להעיד באופן ברור כיצד התקבלה החלטת הפיטורין , (ר' עמ' 58 ש6 שהתכנסו ,עמ 62 ש' 16-17)
ככלל גיבוש החלטת הפיטורין יכול היה להיעשות גם בסיום השימוע , והעדר זיכרון בעניין זה אינו מעיד בהכרח על כך שלא נתקבלה עמדה מגובשת של הגורמים הרלבנטיים. עם זאת , דווקא בנסיבות העני ין דכאן ,כאשר אכן היה מקום שמי שמקבל ההחלטה יהא פתוח לשמיעת גרסתו של התובע בדיוק כפי שהיה פתוח לשמוע את מסקנות הועדה ועמדת פרופ' פרבר, יש חשש שלא ניתן מקום בפועל לגיבוש דעה ע"י הגורמים הבכירים יותר והם נסמכו על עמדותיהם של מי שבלאו הכי השתתפו בוועדת הבדיקה . עם זאת אין חולק כי בפועל עומדת הנתבעת אחר ההחלטה באופן מלא ועל כן מצאנו מקום ליתן משקל מופחת לחשש (ואין עסקינן ביותר מחשש) זה.
פיצוי בגין פגמים בשימוע נועד לשפות את העובד על נזק שנגרם לו נוכח פגמים אלה- היינו מתוך הנחה שפגמים אלה לא היו מתרחשים, יתכן שהיה בכך כדי לשנות את התוצאה מבחינת החלטת המעסיק. כאמור איננו סבורים שהתובע היה מעונין לשוב לעבודתו ועצם העלאת התנאים הבלתי סבירים לכך שיסכים לעבוד עם פרופ' פרבר ונקיטת לשון משתלחת כלפיו וכן הימנעות מבקשה להצעות חלופיות להמשך העסקתו מצביע על כך.
עדיין ,ככל שעסקינן בהעלאת טענות מקצועיות נגד איכות עבודתו של התובע, הרי שיתכן שפגמים שנפלו בהליך הש ימוע אכן השליכו על מסקנותיה של הנתבעת (כאמור , מבחינה מקצועית לא מצאנו שהיה ממש בטענות הנתבעת אלא הן הועלו בדיעבד ועל מנת לעבות את הטענות שנגעו למכתב הביקורת). בגין פגם זה שלא זו בלבד שמהווה הטעיה באשר לשיקולי הפיטורין, אלא גם יתכן שמנע בכל זאת האפשרות של התובע להשתבץ במקום עבודה אחר בנתבעת, ראוי לפסוק פיצוי מסוים.
(ככל שעסקינן בנושאים הנוגעים לבירור הטענות שבמכתב הביקורת, הרי שלטעמנו גם אם נפלו פגמים בחוסר נכונות של הנתבעת להשתכנע בצדקת טענות התובע במכתב הביקורת והעדפת פיטוריו על פני אפשרות זו, הרי שבכך עברה הנתבעת על הוראות חוק הגנה על עובדים וענין השימוע טפל ונלווה לכך. פיצוי בגין כך כבר ניתן כאמור לעיל.)
בנסיבות אלה ונוכח שקלול כלל הנתונים אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין פגמים בהליך הפיטורין בסך של 10,000 ₪.

סוף דבר
לאור מסקנותינו לעיל, הנתבעת תשלם לתובע כדלקמן:
פיצוי מכוח חוק הגנת עובדים בסך של 50,000 ₪ כשהוא משוערך בהתאם להוראות סעיף 3(א)(2) לחוק הגנה על עובדים.
פיצוי בגין פגמים בהליך הפיטורים בסך של 10,000 ₪.
כאמור לעיל, התביעה לפיצוי בגין הוצאת לשון הרע נדחית. כך גם התביעה (בנפרד) לפיצוי בגין עגמת נפש ככל שנסמכת על טענת התנכלות.

בשים לב למסקנותינו מחד ולפער שבין הסכומים הנתבעים לסכומים הפסוקים מאידך, מצאנו להעמיד את ההוצאות ושכ"ט עו"ד שתשלם הנתבעת לתובע ע"ס כולל של 7500 ₪.

ניתן היום, ח' תמוז תשע"ט, (11 יולי 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

פנינה סופר, עובדים

שרה ברוינר ישרזדה, שופטת

שרה זימן, מעסיקים