הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 23550-03-13

04 דצמבר 2017

לפני:

כב' השופטת רחל בר"ג-הירשברג
נציג ציבור (עובדים) מר שלמה גולדברג
נציג ציבור (מעסיקים) מר אמנון אמיר
התובע
1. עאבדין סאדק אסמאעיל ת.ז. XXXXXX595
ע"י ב"כ: עו"ד עואודה מרואן
-
הנתבעים

  1. הגר קטני ת.ז. XXXXX329
  2. יצחק קטני ת.ז. XXXXXX792

ע"י ב"כ: עו"ד ניר לוי
פסק דין

  1. התובע, מר עאבדין סאדק אסמאעיל, הועסק משך קרוב ל – 10 שנים בנגריה שהייתה בבעלות הנתבעים, אב ובתו, ושפעלה באזור התעשייה תלפיות בירושלים. יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו עת התפטר התובע. לטענתו, בדין מפוטר.
  2. בכתב התביעה המתוקן עותר התובע לתשלום הפרשי שכר, פיצויי פיטורים, פדיון דמי חופשה, דמי הבראה, פדיון דמי חגים, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה ופיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר.
  3. לתובע העיד הוא עצמו ומר שוויקי עבדאללה מי שהועסק בנגרייה בצוותא עם התובע למשך כ- 7 חודשים בשנת 2011. לנתבעים העידו הם עצמם וכן יעקב קטני, בנו של הנתבע 2 ואחיה של הנתבעת 1. בנוסף העידו לנתבעים ה"ה מר יחזקאל רוחם, אשר עבד בנגרייה בין השנים 2006 - 2008 ומר הנרי כהן, ידידו של הנתבע 2 משכבר הימים וגמלאי אשר נהג לפקוד את הנגרייה לעתים תכופות, ככל הנראה על בסיס יומיומי, בשנים 2010 – 2015. לשם שלמות הדברים נוסיף, כי מלכתחילה הגיש התובע תצהיר של עד נוסף מטעמו, מר אבראהים סרור, אלא שהעד לא התייצב להיחקר על תצהירו ועל כן הוא נמשך מתיק בית הדין.

השתלשלות ההליך בבית הדין
4. בטרם נפנה לתשתית העובדתית הדרושה לעניין מצאנו ליחס מילים קצרות להשתלשלות ההליך בבית הדין. ראשיתו, בפסק דין בהעדר הגנה ועל יסוד כתב התביעה בלבד שניתן ביום 2.10.2013. במסגרת דיון ארוך במיוחד בבקשה לביטול פסק הדין שהגישו הנתבעים ניסו הצדדים, בעזרת בית הדין, לבוא לכדי הסכמה לגוף התביעה. אלא שמכשלו מאמציהם נעתרו להמלצת בית הדין ולפיה על אף התנהלות הנתבעים יבוטל פסק הדין וינתן לכל הצדדים יומם המלא בבית הדין, בכפוף לפסיקת הוצאות לחובת הנתבעים. החלטה ברוח זו ניתנה בתום הדיון ביום 3.2.2014. או אז עתר התובע לתיקון כתב תביעתו ומשהתקבלה בקשתו הוגש כתב הגנה והצדדים עשו מאמץ נוסף לבוא לכדי הסכמה במסגרת ישיבת פישור פנימית בפני נציג ציבור. בתום הישיבה ולבקשתם המשותפת של הצדדים קוימה ישיבה מקדמית נוספת. לאחר מכן נקצבו המועדים להגשת תצהירי הצדדים. ישיבה להוכחות נדחתה פעמיים. פעם אחת בשל מחלת בא כוח הנתבע 2 ובפעם נוספת בשל מחלת הנתבע 2 עצמו . הצדדים סיכמו טענותיהם על-פה בישיבה נפרדת שכונסה לשם כך סמוך לתום שמיעת ראיות הצדדים.
תשתית עובדתית
5. התשתית העובדתית הצריכה לעניין ואשר מרביתה אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים היא זו שתפורט מטה.
6. הנתבע 2 ( להלן: יצחק) והנתבעת 1 ( להלן: הגר), הם אב ובת אשר הפעילו נגרייה באזור התעשייה תלפיות שבירושלים. שמה המסחרי של הנגרייה היה " נגריית איצ'ו". הנגרייה נסגרה בראשית שנת 2016 ( עמ' 46, שורה 25).
7. התובע הוא יליד 1974, תושב בית חנינא נשוי ואב לארבעה ילדים ( קטינים) ונושא תעודת זהות ישראלית ( עמ' 11 שורה 10 ואילך). התובע החל את עבודתו בנגריה ביום 1.8.2003. על פי התובע, עת התקבל לעבודה בנגרייה היה כבר לנגר במקצועו ואילו על פי הנתבעים הוא רכש את רזי המקצוע בעבודתו אצלם. מכל מקום התובע היה לעובד הקבוע של הנגרייה, לבד מיצחק. בנגרייה הועסקו משך השנים, באופן משתנה, עוד עובד אחד ועד שלושה עובדים נוספים ( עמ' 24, שורות 4 -5). רוצה לומר, מדובר בבית עסק קטן באופן יחסי .
8. הבעלות המדויקת בנגריה לא התבררה עד תום. עם זאת עולה מהמסכת הראייתית שנפרשה בפנינו, כי מתחילת עבודתו של התובע בנגרייה ועד לקיץ 2006 הגר סייעה בניהול הנגרייה ועבדה בה, אם כי לא בעבודות נגרות אלא בעבודות משרדיות ( עמ' 23, שורה 19). בכלל זה עסקה הגר ברישומי הנוכחות של עובדי הנגרייה ובהנפקת תלושי שכרם ( עמ' 24, שורות 6 -7). על פי הנתבעים בתקופה זו הגר הייתה גם הבעלים של הנגרייה. מהמסמך היחיד שהגישו הנתבעים לתיק בית הדין, ושעליו אף הצהירו בתצהיר גילוי המסמכים מטעמם, עולה כי בהתאם להודעתה של הגר בדבר הפסקת פעילותה כעוסק במס ערך מוסף סווג תיקה כלא פעיל החל מיום 30.6.2006 ( נספח ב' לבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה). נוסיף, כי תלושי השכר הספורים שהומצאו לתיק בית הדין ילמדו, כי החל מחודש 7/2006 מופיע בראשם יצחק כמעסיק.
9. הגר עזבה את העבודה בנגרייה לגרסתה, משום שרצתה לעסוק בתחומים שקרובים יותר לליבה ובהם בישול ( עמ' 23, שורה 28). על פי יצחק נתגלעו מחלוקות בינו לבין בתו שלא אפשרו את המשך עבודתם המשותפת בנגרייה ( עמ' 44, שורה 31). לענייננו חשוב להדגיש, כי מבחינת התובע לבד משינוי הכיתוב בתלוש השכר לא חל כל שינוי באופן העסקתו עת הפסיקה הגר לעבוד בנגרייה. זאת ועוד. התובע עבד באותו מקום פיסי משך כל שנות עבודתו ויצחק היה לממונה עליו מבחינה מקצועית לאורך כל תקופת עבודתו ( עמ' 28, שורות 1 -3). בכתב הגנתם אף טענו יצחק והגר, כי יצחק היה מעסיקו היחיד של התובע לאורך כל תקופת עבודתו ( סעיף 24).
10. בנגרייה הותקן שעון נוכחות. חלק בלתי מבוטל מכרטיסי הנוכחות שהחתים התובע, החל מחודש 8/2005 ואילך, הוגשו לתיק בית הדין ( נספח ב' לכתב התביעה).
11. התובע עבד בנגרייה 6 ימים בשבוע, בימים א' עד ו' (כולל). תחשיב השכר נעשה על בסיס ימי העבודה בפועל כפי שהשתקפו בכרטיסי הנוכחות. תמורת 8 שעות עבודה ביום השתכר התובע, בסוף תקופת עבודתו, 270 ₪ ליום ( ראו, בין היתר, הודעתו של יצחק לפרוטוקול הדיון מיום 3.2.2014, שורה 15). ככל שעבד התובע בהיקף שעלה על 8 שעות שולמו לו תוספות שכר.
12. שכרו של התובע השתלם תמיד במזומן ( עמ' 31, שורות 22 והלאה). התובע אינו מחזיק בחשבון בנק ומעולם לא החזיק בחשבון בנק ( עמ' 11, שורות 23 – 26). הנתבעים לא החתימו את התובע על קבלת הכסף. נוסיף, כי התובע מצוי במצב של העדר אוריינות, דהיינו, הוא אינו יודע קרוא וכתוב וגם לא בשפת אמו, ערבית ( עמ' 17, שורה 6; עמ' 16, שורה 25), להוציא זיהוי וכתיבת שמו.
13. תלוש השכר ' המאוחר' ביותר שהוצג בפני בית הדין הוא לחודש 7/2007. לאחר מועד זה לא הוצגו תלושי שכר כלשהם.
14. התובע התפטר מעבודתו ביום 8.2.2013. אין מחלוקת כי התובע עבר מיד לעבוד בנגרייה סמוכה לנגריית אי'צו ובלשונו " לשכן למטה" (עמ' 17, שורה 11). התובע המשיך לעבוד בנגרייה האחרת גם במועד ברור תביעתו בבית הדין.
15. היחסים בין התובע לנתבעים מהלך תקופת עבודתו, ועד להגעתם לשערי בית הדין, היו טובים מאד ואף למעלה מכך. עיון בעדויות הנתבעים ילמד, כי כולם, ללא יוצא מהכלל, העריכו את התובע כאדם. יצחק העיד, כי התובע הוא "... בנאדם, אהבתי אותו מאד" (עמ' 44, שורה 2) וכי לו נדרשה לתובע חס וחלילה עזרה בשל פציעה או מחלה " הייתי עושה בשבילו הכל...הוא היה בן משפחה, אהבתי אותו" (עמ' 47, שורות 5, 13) . מר כהן תיאר בעדותו את התובע כאדם " עם לב זהב גדול, אדם תמים" (עמ' 34, שורה 3); יעקב קטני הגדיר את התובע " אחלה בחור. לא היתה שום בעיה איתו..." (עמ' 36, שורה 30); ואילו הגר חשבה שהעובדה שהסכימה לבקר בביתו בעזריה ולשמוח אתו ועם בני משפחתו לרגל הולדת בנו אומרת דרשני על יחסה אליו והערכתה אליו בתקופת עבודתו ( עמ' 25, שורות 12-14).
עד כאן העובדות ומכאן לראשי התביעה.
הפרשי שכר
16. על פי התובע במשך כל שנות עבודתו שולם שכרו לשיעורין ( עמ' 16, שורות 30 – 31), ולעתים נותרו חובות שלא נפרעו והם אלה שנתבעים כאן. כאמור בפרק העובדתי, הכל מסכימים, כי תחשיב השכר החודשי נערך בהתאם לכרטיסי הנוכחות שעותקים מהם הוגשו לתיק בית הדין. בנוסף הוגשו 13 כרטיסי נוכחות מקוריים ( ת/1 – ת/12) שלהם צורפו פתקיות בכתב יד, אף הן מקוריות. מרביתן בכתב ידה של הגר שאותו זיהתה ואישרה ( ראו לדוגמא: עמ' 25, שורות 15-16, 24-25, 31-32). על גבי פתקיות אלה נערך תחשיב השכר החודשי של התובע ונרשם הסכום ששולם לו בפועל כמו גם הסכום שנותר לתשלום אם לא שולם במלואו. כך לדוגמא בחודש 5/05 ( ת/1) נרשם על גבי הפתקית המצורפת לכרטיס הנוכחות שהתובע עבד באותו החודש 27 ימים בתעריף יומי בן 165 ₪. על כן הוא זכאי ל – 4,455 ₪. מתוכם שולמו 455 ₪ בלבד ו"נשאר" 4,000 ₪. הדברים חוזרים על עצמם בסכומים שונים בכל אחד מן החודשים שלגביהם הוגש כרטיס נוכחות ופתקית ועל כן לא נאריך בדברים ודי אם נפנה לפרוטוקול דיון ההוכחות . על פי התובע צירוף הסכומים שבכרטיסיות שהגיש מעלה, כי הנתבעים חבים לו 32,271 ₪.
17. בתמיכה לטענת אי תשלום השכר ומתוך רצון להוכיח ' שיטה' הובאה עדותו של מר שוויקי שהעיד גם הוא שתחשיב השכר נעשה חודשית על פי הנתונים שעל גבי כרטיסי הנוכחות ( עמ' 20, שורה 23 ואילך). על גבי כרטיס הנוכחות נרשם כמה שכר מגיע בעד אותו חודש, כמה שולם ואיזה סכום נותר לתשלום ( עמ' 21, שורות 1 -2). תשלום השכר נעשה במזומן ולשיעורין ( עמ' 19, שורה 18). לא ניתן לו תלוש שכר ( עמ' 21, שורות 3 -4), וגם לו נותר יצחק חייב 6,000 ₪
או 7,000 ₪ ( עמ' 20, שורה 6). כל אלה ובפרט אי הנפקת תלושי השכר גרמו לו להתפטר מעבודתו בנגרייה.
18. הנתבעים מצדם טענו בכתב הגנתם, כי התובע עצמו הוא שחישב את השכר שמגיע לו ורשם אותו על גבי אותן פתקאות שהוצגו ( סעיף 28), וכן כי הסכום שהציג בכתב התביעה נעדר פירוט ( סעיף 30). בתצהיר עדותו הראשית טען יצחק, כי התובע קיבל את כל שכרו, השכר מעולם לא הולן והוא אינו חב לו כסף כלשהו ( סעיפים 7 -8). הגר מצידה טענה, כי ככל שידיעתה מגעת פני הדברים הם כפי שאביה מצהיר וממילא אין זה סביר שעובד ששכרו מולן ממשיך לעבוד משך למעלה מ – 9 שנים ( סעיפים 12 – 14). בסיכומיהם הוסיפו וטענו הנתבעים, כי מדובר בלא יותר " ממסע דיג עם תחשיבים תאורטיים שבעצם אין להם על מה להישען" וכי ביחס להפרשי השכר הנטענים הרי שהתובע כלל לא עמד מאחוריהם בעדותו ולא ידע לומר בדיוק מה הם החובות להם הוא טוען. כך סבר שחבים לו בגין שנת 2007 5,000 ₪ אך לא זכר האם דרש אותם מהנתבעים ומתי. בתמיכה לטענותיהם הובאו גם תצהירי העדים הנוספים.
יעקב קטני הצהיר, כי התובע מעולם לא ציין בפניו, כי יש בעיות הנוגעות לשכרו ( סעיף 9). מר רוחם הצהיר, כי החליף בנגרייה את הגר לאחר שעזבה והמשיך לערוך את תחשיבי השכר החודשיים לעובדים באותה הדרך בה היא ערכה אותם, ודאג שיצחק ישלם לתובע את שכרו. כן הצהיר כי התובע קיבל את כל שכרו ולא הלין בפניו על כך ששכרו הולן ( סעיפים 3, 4 ו - 9). מר כהן הצהיר, כי מספר רב של פעמים ראה את יצחק משלם לתובע את שכרו במזומן ( סעיף 3).
19. דין טענות הנתבעים דחייה. ראש וראשית נזכיר, כי בהתאם להלכה הפסוקה טענת מעסיק, כי שילם לעובד שכר ותשלומים אחרים שהגיעו לו בקשר לעבודתו או לסיום עבודתו היא במהותה טענת " פרעתי" והנטל להוכיח אותה מוטל על המעביד ( ראו למשל: דב"ע ( ארצי) נד/188 – 3 חליל אחסן מוחסן – מרכז מוסדות זוועהיל (27.10.1992); דב"ע ( ארצי) נד/ 3-19 פרחי השרון סדרס חיים בע"מ – יוסף גאנם ואח' (19.12.1994); בר"ע ( ארצי) 20311-05-10 אופוס שירותי כ"א בע"מ – חנה מהדרי (17.10.2010); ע"ע ( ארצי) גד גולן ( יואב ברמץ) – נגריית שירן בע"מ (18.3.2013) ( להלן: ענין שירן)).
בעניין שירן פסק בית הדין הארצי, כי ככל שמדובר בהוכחת תשלום שכר, על המעביד להציג הוכחה לביצוע התשלום בפועל, דוגמת מסמך המעיד על העברה בנקאית, המחאה שנמסרה לעובד, אישור חתום על ידי העובד, וכיוצא באלה. כן הובהר, כי משקל הראיה שבהגשתה מרים המעסיק את נטל הראייה תלוי בנסיבות המקרה ובתוך כך בשאלה האם עסקינן במקום עבודה שהוא חברה בע"מ או עסק החייב בניהול ספרי חשבונות ולו הנהלת חשבונות מסודרת או שמא בהעסקת עובד במשק בית פרטי שאינו לצורך עסקו או משלח ידו של המעסיק. ככל שמדובר בעסק וככלל, על המעסיק להציג מסמך המעיד על תשלום השכר בפועל, ובהעדר הסבר משכנע לאי הצגת המסמך, לא ירים המעסיק את נטל הראיה המוטל עליו.
20. בענייננו מדובר בעסק – נגרייה - ולא בהעסקה שלא לצורך עסק או משלח ידו של המעסיק. לפיכך ברור הוא שבהצהרת הנתבעים שאינה נתמכת ולו בבדל מסמך ולפיה "הכל שולם", לא סגי. היה על הנתבעים להציג ראיות לתשלום מלוא שכרו של התובע בחודשים הרלבנטיים על מנת שיקבע, כי הרימו את הנטל להוכיח את תשלום מלוא הפרשי השכר הנתבעים. אלא שלא רק שהנתבעים ביכרו שלא להציג ולו מסמך בודד שיסתור את טענות התובע ויעיד על תשלום השכר בפועל, ואף לא הציעו הסבר משכנע כלשהו לאי הצגת המסמכים. אלא שהמסמכים שהוגשו לתיק ושהם מסמכים שהנתבעים עצמם מודים, כי הם עצמם ערכו מוכיחים את ההיפך. משמעות הדברים היא אפוא שהנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם, וכבר מטעם זה דין חלקה זה של התביעה להתקבל.
21. על האמור נוסיף, כי הטענה ולפיה התובע הוא שערך את תחשיבי השכר לחודשים הנטענים ועל כן הם לא בהכרח נכונים נאמר, כי היא נסתרה מיני וביה בעדותה של הגר. הגר אישרה שדווקא היא שערכה את התחשיבים וכי הם בכתב ידה. אשר לעדות התובע נאמר, כי ככלל היא הותירה בנו רושם אמין. בניגוד לטענות הנתבעים התובע דווקא אישר בחקירתו הנגדית, כי הנתבעים חייבים לו מן השנים האחרונות הפרשי שכר בגובה 32,000 ₪ (עמ' 13, שורה 25). כן הוסיף, כי לאורך כל תקופת עבודתו ועד אשר עזב " הייתי מקבל תשלומים 1,000 ₪, 500 ₪. לא הייתי מקבל 6,000 ₪ מכה אחת הייתי מקבל תשלומים" (עמ' 14, שורה 21) וכי " אף פעם לא קיבלתי משכורת שלמה" (עמ' 18, שורה 13). לחוסר היכולת שלו לפרוט את הדברים ' לפרוטות' נשיב, כי בשים לב לראיות בכתב שהציג ולכך שהנטל בעניין זה מוטל דווקא על הנתבעים ספק אם יש לכך נפקות ממשית. הדברים זוכים למשנה תוקף בשים לב למצב האוריינות של התובע עליו עמדנו בפרק העובדתי . בהקשר זה נעיר, כי בכל פעם שנשאל על מסמך כלשהו נדרש מתורגמן בית הדין להקריא לו את הכתוב בו ( ראו למשל: עמ' 14, שורה 29), וגם כאשר היה מדובר בספרות.
אשר לעדותם של העדים הנוספים נאמר כך: יעקב קטני העיד, כי בשנים 2005 – 2013 התגורר באוסטרליה ( עמ' 36, שורה 12) ועל כן ברור הוא שידיעותיו הן לכל היותר ' מכלי שלישי' ולשאלה אם התובע שיתף אותו בחובות השכר שנצברו אם לאו אין כל נפקות. עדויות שני העדים הנוספים גם הם אינן נוגעות לתקופה הרלבנטית, קרי לחודשים שלגביהם טוען התובע להפרשי שכר. מר רוחם החל לעבוד בנגרייה רק אחרי שהגר עזבה ואילו כל חוב השכר הנטען, קודם לתקופה זו ואילו מר כהן החל לבקר בה לטענתו על בסיס קבוע החל משנת 2010. לשאלה אם התובע התלונן בפניהם על חובות שכר מן העבר אין כדי להוריד או להעלות.
22. בטרם נפנה לגובה החוב נטעים, כי ערים אנו לכך שכל החודשים לגביהם נדרשו הפרשי שכר נוגעים לתקופה העולה על 7 שנים קודם להגשת כתב התביעה. אלא שהנתבעים לא טענו טענת התיישנות ועל כן נדרשנו לראש תביעה זה לגופו.
23. הנה כי כן ולאחר שעיינו בכל המסכת הראייתית שנפרשה בפנינו ובפרט במוצגים ת/1 עד ת/12 הרינו קובעים כי, הנתבעים חבים לתובע הפרשי שכר בגובה 32,284 ₪. בסיכומיו העמיד התובע את חוב השכר על 32,271 ₪ ועל כן ועל פי הכלל שאין פוסקים לתובע יותר מתביעתו התובע זכאי ל – 32,271 ₪. פיצויי הלנת השכר להם עתר התובע התיישנו.
טרם סיום פרק זה נוסיף ונדגיש, כי כל חובות השכר נוגעים לתקופה שבה הגר לטענתה הייתה הבעלים של הנגרייה. דהיינו, כל החובות שהוצגו קודמים לחודש 7/2006 שלאחריו אכן שוכנענו, כי הגר לא הייתה עוד פעילה בנגריה. אלא שיצחק לא נטל על עצמו במפורש את האחריות לתקופה זו והסתפק בטענה, כי גם בה העסיק את התובע. בהתאם ועל פי הודעת הנתבעים עצמם אנו קבועים, כי בתקופה הרלבנטית לראש תביעה זה היו יצחק והגר מעסיקיו במשותף של התובע ועל כן הם חבים בהפרשי השכר יחד ולחוד.
התפטרות בדין מפוטר
24. על פי התובע לאורך כל תקופת עבודתו שכרו השתלם לשיעורין ונצברו חובות שכר כבדים שלא נפרעו. בנוסף לא הונפקו ולו ולמצער לא נמסרו לו תלושי שכר בצורה סדירה בתקופה שבה הגר טענה לבעלות על הנגרייה. החל מסמוך למועד שבו יצחק הפך למעסיקו היחיד חדל לקבל תלושי שכר בכלל. בגין כך נצברו לו חובות כבדים גם למוסד לביטוח לאומי ולקופת חולים שאותם נדרש לשלם. מצבו הכלכלי התדרדר ולכך נוספה העובדה שלא שולמו לו זכויות סוציאליות כלשהן דוגמת אלה שהוא תובע כאן. בשל הצטברות הטעמים האמורים החליט, לאחר ששוחח עם יצחק, כי אין מנוס מעם להתפטר מעבודתו בנגרייה. על פי התובע מקום העבודה אליו עבר מקפיד על זכויותיו כעובד.
25. הנתבעים מכחישים את כל טענות התובע. לדידם התובע התפטר מיוזמתו במפתיע, מבלי שנתן להם הודעה מוקדמת ועבר לנגריה שכנה. זאת על אף שנהגו בו כבן משפחה והוא לא הלין על דבר בכל תקופת עבודתו ואף עשה לביתו בנגרייה שלהם במובן זה שעשה הרבה מאד עבודות פרטיות על חשבונם. מוסיפים הנתבעים וטוענים, כי דרושה לא מעט תעוזה לטעון לכשלים להם טוען התובע מקום בו הוא עצמו זה שדרש מהם שלא להוציא לו תלושי שכר. זאת לנוכח חובות ועיקולים שצבר ומשום ש"אינו מכיר בקיומה של מדינת ישראל ואישיותה" (סעיף 28 לכתב ההגנה).
26. המסגרת הנורמטיבית: לאחרונה עמד בית הדין הארצי בהרחבה, מפי כבוד השופטת רונית רוזנפלד, על הפרשנות הנכונה שיש ליתן להוראות סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים עת פסק כך:
"על עובד המבקש כי התפטרותו תראה כפיטורים מחמת הרעה מוחשית שביחסי עבודה או מחמת נסיבות שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, להוכיח את התנאים הבאים:
"ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה " הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או ' נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו'; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון. לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת" (ע"ע ( ארצי) 26706-05-11 חיים שבתאי - טכנובר בע"מ (10.6.13) ).
הוסיף וביאר בית הדין הארצי את התנאים האמורים משקבע:
"ראשית נציין, בקשר לתנאי הראשון אותו חייב העובד המתפטר להוכיח, בדבר קיומה של " הרעה מוחשית בתנאי העסקה" או " נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו", כי בתנאי זה מנויים לאמיתו של דבר שני מצבים שאינם זהים, שבשניהם תקום לעובד זכאות לפיצויי פיטורים. כך, המצב הראשון, הוא מצב בו יש הרעה מוחשית בתנאי העסקתו של העובד. הרעה שכזו כשלעצמה, היא בבחינת נסיבות שבהן אין לצפות מעובד כי ימשיך בעבודתו אצל המעסיק, ובהתקיים יתר התנאים כפי שנקבעו בפסיקה, תקום לו זכאות לפיצויי פיטורים. המצב השני הוא מצב שבו קיימות נסיבות שכאלה, מבלי שהן תולדה של הרעה מוחשית כאמור. כגון, שעובד הועסק במשך כל תקופת עבודתו תוך פגיעה בזכויות קוגנטיות, ואפילו הסכים לכך. בנסיבות שכאלה אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו, אף אם לא כרוכה בכך " הרעה מוחשית" בתנאי העסקתו, ויש לראותן כעונות על דרישת הסעיף. יפים לעניין זה דברי חברתי השופטת גליקסמן בעניין טכנובר בציינה כי:
"... גם אם במהלך תקופת העבודה לא שולמו לעובד זכויותיו מכוח החוק, הסכמים קיבוציים או צווי הרחבה והעובד לא העלה טענה בעניין זה, בין בשל אי ידיעה על זכויותיו ובין מכל סיבה אחרת, כגון חשש לאבד את מקום עבודתו, העובד אינו חייב להמשיך להשלים עם התנהלות זו של המעביד, וזכותו להתפטר על פי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, גם אם לא חלו שינוי או הרעה בסמוך למועד התפטרותו מעבודה. התנהלות המעביד, אי כיבוד זכויותיו של העובד, מהווה ' נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו'" (שם, בפסקה 27.3).
שנית, אך ברור הדבר, כי ככל שהפגיעה בזכויותיו של העובד חמורה יותר, ופרושה על פני תקופה ארוכה יותר, כך תגבר ותתחזק ההנחה שבחוק כי אין לדרוש ממנו להמשיך להיות מועסק באותם התנאים. בהנחה זו, הטמונה בהוראת הדין, יש כדי להשליך על רמת ההוכחה הנדרשת מן העובד להוכחת תנאי הזכאות לפיצויי פיטורים לפי הוראת הסעיף. על כן, ככל שהפגיעה בעובד חמורה יותר, ופרושה על פני תקופה ארוכה, כך מן הסתם יידרש העובד לרמת הוכחה פחותה יותר. מכאן גם החריג כפי שנקבע לתנאי השלישי לזכאות לפי הוראת סעיף 11 לחוק לפיו " אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת" ...וכך בפרשת דורי הובהר כי: "כלל הוא כי מוטלת חובה על העובד למסור למעסיק התראה על כוונתו להתפטר מחמת הרעת תנאי עבודה, אולם לפנינו חריג לכלל ... במקרה שבו הסיכוי שההרעה המוחשית בתנאי העבודה תבוטל הוא מזערי, לא מוטלת על העובד חובת להתרות בפני המעסיק על כוונתו להתפטר. ... יתרה מזו, יש לראות את התפטרותם זו כ"פיטורים", על שום שנבעה מאי-תשלום שכרם משך זמן ממושך"..." (ההדגשות במקור – ר.ב.ה) (סע"ש ( ארצי) 60018-12-14 יורדאו אסמרא – שאען אחזקות בע"מ (29.9.2016) ( להלן: עניין אסמרא).
כשעיקרים אלה מנחים אותנו נחזור לענייננו.
27. כפי שקבע בית הדין הארצי בעניין אסמרא עובד המועסק משך כל תקופת עבודתו או משך תקופה ממושכת תוך פגיעה בזכויותיו הקוגנטיות, ואפילו הסכים לכך, אינו צריך להסכין עם מצב דברים זה ואם התפטר בגין כך תבוא התפטרותו בגדר ' המצב השני' המנוי בסעיף 11 ( א) לחוק פיצוי פיטורים. היינו נסיבות ביחסי העבודה שבהן אין לדרוש ממנו, כי ימשיך בעבודתו אצל אותו המעסיק. כך ככל שהפגיעה חמורה יותר ופרושה על פני תקופה ארוכה יותר תגבר ותחזק אותה הנחה שבחוק לפיו אינו צריך עוד להיות מועסק בתנאים אלה. במקביל תפחת רמת ההוכחה שתדרש מן העובד להוכחות הנסיבות האופפת את התפטרותו.
28. בענייננו וכפי שהראנו לעיל, במועד התפטרותו נותרו הנתבעים חבים לתובע הפרשי שכר בשיעור ניכר ודומה שכבר מטעם זה קמה לו הזכות שבדין להתפטר בדין מפוטר, ואף אם מדובר בחובות עבר. מעבר לכך גם הנתבעים אינם חולקים על כך שמשך שנים ארוכות, ובפרט בתקופה שבה יצחק ניהל את הנגרייה בכוחות עצמו, לא הונפקו לתובע תלושי שכר וכפי שעוד נראה בהמשך הנתבעים גם לא שילמו לו את זכויותיו הסוציאליות הבסיסיות על פני כמעט עשור, ולא ביטחו אותו בקרן פנסיה או במוסד לביטוח לאומי, בחלק המעסיק. צדק התובע עת טען בסיכומיו, כי בשים לב לכך שעבד במקום עבודה שהסיכונים הבטיחותיים בו הם רבים, לנוכח המכשירים בהם עושים שימוש בנגרייה, נותר רק לנשום לרווחה מכך שלא נגרם לו נזק גופני שהיה יכול לפגוע בכושרו להשתכר. ובתורו להותיר אותו חסר כל בשים לב לכך שלא בוטח בביטוח נפגעי עבודה בביטוח הלאומי או באובדן כושר עבודה בקרן פנסיה.
29. הטענה לפיה התובע הוא זה שדרש שלא יונפקו לו תלושי שכר לא עמדה במבחן החקירה הנגדית. נפתח בכך שהטענה לחובות כבדים שכביכול צבר התובע ועיקולים שהוטלו עליו ושבגינם ביקש, כי הנתבעים יחדלו להנפיק לו תלושי שכר גם היא לא הוכחה. למעשה כל שעלה מחקירתו הנגדית של התובע הוא שצבר חובות כבדים למוסד לביטוח לאומי ולקופת חולים בשל מחדליהם הקשים של הנתבעים עצמם! כך העיד, כי ביקש מיצחק לסייע לו בחוב בן כ – 15,000 ₪ שצבר לקופת חולים אך הוא סירב ( עמ' 10, שורה 30 ועמ' 11, שורה 1). התובע נאלץ להתמודד גם עם תביעה שהגיש כנגדו המוסד לביטוח לאומי בגין החובות שצבר כלפיו. התביעה הוגשה על פי זכרונו בשנת 2011 או 2012 ועל כן ברור הוא שמדובר בחובות הנובעים מהתקופה שבגינה לא הונפקו לו תלושי שכר ולא נוכו סכומים לטובת תשלומי חובה ( עמ' 12, שורה 1). פרט לכך נפתח כנגדו בשנת 2007 תיק הוצאה לפועל יחיד בגין " מישהו שנכנסתי לו באוטו, אני לא ידעתי כלום מזה. לא היה לי ביטוח" (עמ' 12, שורה 23). תיק זה בוודאי אינו מצדיק מחשבה על אי הנפקת תלושי שכר למשך 5 שנים לאחר מכן. לא למותר להוסיף, כי העובדה שהנתבעים לא עמדו על גילוי מסמכים בהקשר לחובות הנטענים של התובע אומרת לכשעצמה דרשני. אין זאת אלא שהבינו שהמסמכים לא יסיעו בידם.
הטענה, כי התובע איננו מכיר במדינת ישראל לא הועמדה למבחן החקירה הנגדית כלל, ועל כן נותרה כלא יותר מניסיון להשחיר את פני התובע.
30. לכל האמור מצטרפת התמונה העגומה של אי תשלום זכויות סוציאליות שצריכות להתווסף לשכר התובע ובפרט אי ביטוחו בקרן פנסיה. כמו גם תשלומי שכר שוטף, בחלק שכן השתלם, ל'שיעורין'. היינו על פי תזרימי המזומן של הנגרייה. בניגוד לטענת הנתבעים הרי שמוסר תשלומים עגום זה משתקף במסמכים שהם עצמם ייצרו ובהם כל אותן פתקיות שעליהן עמדנו לעיל. הדברים מצאו ביטויים גם בעדותו של יצחק עצמו שהודה שתשלום שכרו של התובע היה לשיעורין וכלל לא הבין מה רע טמון בכך ( עמ' 47, שורה 9). הדברים משתמעים גם מעדותו של מר כהן שטען, כי ראה אין ספור פעמים תשלום שכר לתובע ( עמ' 33, שורות 21 ואילך) חלף פעם אחת בחודש לכל היותר, וכי היה עד לוויכוחים בין התובע ליצחק על זכויות התובע ( עמ' 25, שורה 10). הד דומה מצוי גם בעדות מר רוחם שגם הוא העיד, כי שכר התובע לא תמיד השתלם במלואו ובאחת ( עמ' 39, שורה 26).
31. אשר למתן ההתראה בדבר הכוונה להתפטר. בעניין זה לא שוכנענו מגרסת התובע. היינו יתכן שהתובע אכן שוחח עם יצחק על חובות השכר מן העבר, על אי מתן תלושים ועל ותנאים סוציאליים אחרים. אלא שלא שוכנענו, כי ניתנה על ידו ליצחק התראה כמשמעותה בדין בדבר כוונתו להתפטר. למעשה דעתנו היא, כי יצחק אכן הופתע מכך שבחלוף עשור של התנהלות פגומה ומקפחת התובע עזר אומץ לשים לכך קץ והחליט לעבור לעבוד אצל השכן. עם זאת לא נותר בנו ספק, כי בשים לב למכלול הראיות לא היה בהתראה כדי לשנות את פני הדברים ועל כן חל כאן החריג עליו עמדנו בפרק הנורמטיבי ולפיו במקרה שבו הסיכוי שההרעה המוחשית בתנאי העבודה תבוטל הוא מזערי, לא מוטלת על העובד חובת להתרות בפני המעסיק על כוונתו להתפטר. נוסיף, כי עובדה היא שגם בהתערבות בית הדין סירבו הנתבעים לאורך כל ההליך לצמצם את יריעת המחלוקת וגם מקום שהדבר התבקש. הנה כי כן, יש להניח שאם בית הדין לא הצליח לשכנע את הנתבעים, לא היה התובע לבדו מצליח בכך.
כללם של דברים, עסקינן במקרה מובהק בו התפטרות התובע באה בגדר התפטרות בדין מפוטר. אשר על כן זכאי התובע לפיצויי פיטורים על פי שכר קובע בן 6,480 ₪ (270 * 24 ימי עבודה), שהם 61,560 ₪ (270*114/12). יצחק הוא המעסיק האחרון ואף זה שטען כי העסיק את התובע לכל אורך תקופת עבודתו בנגרייה ועל כן בפיצויי הפיטורים חב הוא לבד.
זכויות סוציאליות
32. תחולת צו ההרחבה בענף הנגרות ובניין רהיטים: בטרם נבחן את כל אחד מראשי התביעה בפרק זה נקדים ונקבע, כי בשים לב לעיסוקם של הנתבעים והיקף עסקם, כפי שהבאנו בפרק העובדתי, חל על יחסי הצדדים צו ההרחבה בענף העץ למי שמעסיקים עד 20 עובדים ( להלן: צו ההרחבה). נטעים, כי תחולת צו ההרחבה נטענה על ידי התובע ולא נסתרה על ידי הנתבעים.
33. פדיון דמי הבראה: לטענת התובע לא שולמו לו דמי הבראה בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעים ואת תביעתו העמיד על 14 ימי הבראה בגובה 5,194 ₪.
הנתבעים מצדם לא הביאו כל ראייה לסתור את טענות התובע למעט הטענות הכלליות שהשמיעו ביחס לכל תביעתו.
על פי צו ההרחבה ( סעיף 15) זכאי התובע על פי וותקו ל – 18 ימי הבראה על פי התעריף הקבוע בהסכם בין ההסתדרות הכללית לבין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, כפי שהוא נקבע מעת לעת. אולם על פי הכלל שאין פוסקים לתובע יותר מתביעתו הרינו קובעים, כי התובע זכאי ל – 14 ימי הבראה בגובה 5,194 ₪ (371 * 14). דמי ההבראה נוגעים לתקופה שבה יצחק בלבד העסיק את התובע ועל כן הוא שחב בהם.
34. פדיון דמי חופשה: על פי התובע הוא לא הוצא לחופשה בתשלום משך כל תקופת עבודתו ובסיומה אף לא שולם לו פדיונה. מטעמי התיישנות העמיד את תביעתו על 48 ימי חופשה בשלוש שנות עבודתו האחרונות.
בכתב ההגנה הכחישו הנתבעים את זכאות התובע לפדיון חופשה וטענו, כי בכל שנה משנות עבודתו אצלם נטל חופשה בת שבוע עד עשרה ימים לשם ביקור קרוביו בירדן.
35. נפתח בכך שבצו ההרחבה לא קבועות מכסות חופשה ועל כן הדין המחייב הוא זה הקבוע בחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 ( להלן: חוק חופשה שנתית). לכך נוסיף כי תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעים נפרשת על שנים שקדמו לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 ( להלן: חוק הגנת השכר), אשר נכנס לתוקפו בראשית חודש פברואר 2009 , ולשנים שלאחר התיקון. עם זאת בכל הנוגע לחובה לנהל פנקס חופשה ושכר הרי שאלו חלו לאורך כל תקופת העבודה והנתבעים נמנים עם סוגי המעבידים החייבים בניהול פנקסים אלה . זאת ועוד וכידוע, נטל ההוכחה בדבר כמות ימי החופשה לפדיון בסיום יחסי העבודה מוטל על המעסיק.
36. התובע נחקר בחקירתו הנגדית על ההיעדרויות הנטענות לצורך ביקורי משפחה בירדן והשיב, כי נסע אחת לשלוש או ארבע שנים ( עמ' 15, שורה 31 עד עמ' 16, שורה 4), אולם לא פירט את אורכה של ההיעדרות ואף לא הוכח, כי זו הייתה בתשלום כנדרש בדין. כאמור הנתבעים לא הציגו פנקסי שכר או חופשה ואף לא תלושי שכר לתקופה הרלבנטית עם זאת הונחו בפנינו כרטיסי נוכחות לא מעטים. אלא שלא מצאנו בהם כל תיעוד ליציאה לחופשה בתשלום. אשר על כן דעתנו היא, כי דין ראש תביעה זה להתקבל. נוסיף, כי בהתאם להוראות חוק חופשה שנתית וותקו של התובע במקום העבודה הוא זכאי לפדיון דמי חופשה העולים על אלה שתבע (77 ימים בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק), אלא שעל פי הכלל שאין פוסקים לתובע יותר מתביעתו הרינו קובעים, כי התובע זכאי לפדיון 48 ימי חופשה בסך 12,960 ₪ (270 * 48). פדיון דמי החופשה משתלמים לעת סיום יחסי העבודה וכאן נוגעים לתקופה שבה יצחק בלבד העסיק את התובע ועל כן הוא שחב בהם.
37. פדיון דמי חגים: התובע טוען, כי מאז שנת 2008 לא שולמו לו דמי חגים ועל כן הוא זכאי לפדיון 45 ימי חג. בכתב הגנתם טענו הנתבעים, כי דמי חגים שולמו לתובע על פי חגי ישראל וכי תביעתו אינה מפורטת כנדרש. בתצהירו הסתפק יצחק בטענה, כי אינו חייב לתובע דבר.
38. צו ההרחבה קובע ( סעיף 13), כי עובד לאחר 75 ימי עבודה בפועל במפעל יהיה זכאי למפרע מתחילת עבודתו ל – 10 ימי חג, ובלבד שלא חלו בשבת. על פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בתביעה לדמי חגים יש לבחון קיומה של זכאות לדמי חגים לגבי כל חג וחג ובשים לב למקור הנורמטיבי שמכוחו חלה חובת התשלום – בענייננו צו ההרחבה בענף העץ. הנטל המוטל בהקשר לתביעה לדמי חגים על התובע הוא לפרט את ימי החגים שבגינם הוא תובע. זאת על מנת להוכיח שהם מקימים לו זכאות לתשלום, למשל ימי חג שלא חלו בשבת ( ראו: ע"ע ( ארצי) 44382-04-13 מנצורי – גז חיש בע"מ (4.5.2015); ע"ע ( ארצי) 21920-02-13 דיאמנט צעצועים בע"מ – ולטינה פרנצב (1.6.2015); ע"ע ( ארצי) 47268-07-13 איליאסייב – כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (19.2.2017) ( להלן: עניין איליאסייב). כן נקבע בעניין איליאסייב שאין מקום לנקוט תביעה גורפת שהיא מכפלה של הוותק במספר ימי החג השנתיים אלא יש לפרט במדויק את ימי החג המזכים. התובע נקט בגישה הגורפת והסתפק בטענה הכללית, כי משנת 2008 לא שולמו לו דמי חגים כלל. דעתנו היא כי בהתאם להלכה הפסוקה בכך לא סגי ועל כן הרינו דוחים חלקה זה של התביעה. נוסיף, כי שקלנו האם בשים לב להעדרם של תלושי שכר בתקופה שלגביה מתייחסת התביעה כאן והעובדה שהתובע לא נחקר בסוגיה זו בכל זאת יש מקום לקבל ראש תביעה זה ולו בחלקו. אלא שלאחר שעיינו בכרטיסי הנוכחות מצאנו, כי רישום של ימי חגים מופיע בו לעתים וכי לפחות בשנים המוקדמות נהג תשלומם ועל כן לא שוכנענו, כי מצב דברים זה השתנה ( ראו למשל: כרטיס נוכחות לחודש 4/05 ת/2 ). התובע עצמו הוביל קו חקריה ממנו עלה, כי שולמו לו דמי חגים ( עמ' 31, שורה 17). מכל מקום וכאמור היה על התובע להוכיח את תביעתו ולא להסתפק בטענה גורפת.
39. פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה: על פי התובע הוא לא בוטח בקרן פנסיה ועל כן הוא זכאי לפיצוי בגובה הפרשות המעסיק המתחייבות בהתאם לצו ההרחבה בגובה 6% לחודש על פני כל תקופת עבודתו – 114 חודשים.
הנתבעים מצדם אינם מכחישים, כי לא נפתח לתובע חשבון בקרן פנסיה וכי לא הפרישו לזכותו כספים לחסכון פנסיוני. אלא שטענתם החוזרת היא, כי חלף ההפרשה שולמה לתובע במזומן וכי העובדה שלא הפרישו כסף לקרן פנסיה נעוצה בכך שהתובע עצמו דרש שלא ינפיקו לו תלושי שכר.
40. עיון בצו ההרחבה ילמד, כי סעיף הפנסיה לא הורחב. עם זאת הוא מפנה להוראות צו ההרחבה בדבר הנהגת פנסיית זקנה משלימה ( יסוד) וכן לצו ההרחבה בדבר הגדלת תשלומים לפנסיה מקיפה.
טענת הנתבעים כאילו שילמו לתובע את ההפרשות המיועדות לקרן פנסיה במזומן ולידיו אין לה כל אחיזה בחומר הראיות ולא הוכחה. נוסיף, כי התובע כלל לא נחקר בסוגיה זו. לעניין דרישתו הנטענת של התובע, כי לא יוצאו לו תלושי שכר התייחסנו בפרוטרוט בפרק שעסק בנסיבות סיום יחסי העבודה ולא נחזור על הדברים.
כללם של דברים, התובע זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה. אשר לגובה הפיצוי נאמר, כי את תחשיביו ערך התובע על פי השכר האחרון (370 ₪ או 6,480 ₪). זאת למרות שגם לגישתו, כפי שהשתקפה בקווי החקירה הנגדית שהוביל ביחס לגובה שכרו היומי, אין זה מצב הדברים. לא נכחד, כי לא כל הפרטים הדרושים לעניין הונחו בפנינו באופן סדור וכי הנתבעים לא חלקו על תחשיבי התובע ולא הציעו תחשיבים אלטרנטיביים. עם זאת ועל פי חומר הראיות וגם אם חלקית על דרך האומדנא הרינו קובעים, כי התובע השתכר בשנים 2003 – 2005 שכר יומי בגובה 165 ₪; בשנים 2006 – 2008 – 200 ₪; בשנים 2009 עד למועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים – 270 ₪. אשר עלכן זכאי התובע לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בסך: 31,665 ₪. נטעים, כי הנתבעים לא טענו טענת התיישנות גם לגבי רכיב זה וכפי שהראנו הוא נוגע לכל תקופת העבודה ועל כן החבות בו תחול על יצחק והגר יחד ולחוד.
41. פיצוי סטטוטורי בגין אי מתן תלושי שכר: בראש תביעה זה עותר התובע לפיצוי בגובה 180,000 ₪ בגין 36 חודשים בהם לא הונפקו לו תלושי שכר. התובע הדגיש לכל אורך ההליך ובפרט בסיכומיו את הנזק הרב שנגרם לו כתוצאה לאי הנפקת תלושי השכר כמו גם את העובדה שגם כאשר ניתנו לו תלושי שכר הם לא שיקפו את מצב הדברים הנכון בפועל וכי יש ליחס לדברים חומרה רבה.
כמפורט בפרקים הקודמים הנתבעים תלו את האשמה באי הנפקת תלושי השכר בתובע עצמו ובסיכומיהם אף הרחיבו וטענו, כי התובע מונע " מבעלי אינטרסים". לנסיבות אי הנפקת תלושי השכר כבר ייחדנו דברים ולא נחזור עליהם. בהתאם להם אנו סבורים, כי התובע זכאי לפיצוי.
42. אשר לגובה הפיצוי - בסעיף 26 א לחוק הגנת השכר הוסמך בית הדין האזורי לעבודה לפסוק "פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן - פיצויים לדוגמה)… בסכום שלא יעלה על 5,000 שקלים חדשים… בשל כל תלוש שכר שהמעסיק לא מסר לעובדו ביודעין. על פי האמור בסעיף 26 א ( ב)(2):
"מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק ביצע הפרה כאמור בפסקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעסיק ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת".
43. על אמות המידה שצריכות להנחות את בית הדין בבואו ליישם את הוראות החוק עמד בית הדין הארצי לעבודה, מאת כבוד השופט רועי פוליאק, בעניין ע"ע ( ארצי) 28228-03-15 לוקס – זיסמן (31.10.2016) עת קבע כך:
"בעת יישום הוראות החוק יש להתייחס, בין היתר, לחומרת ההפרה, למשכה, לתום לבם של הצדדים וכמובן לתכלית ההרתעתית של הוראות סעיף 26 א לחוק הגנת השכר ( ראו על דרך ההיקש: ע"ע ( ארצי) 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ – יעקב זואילי [פורסם בנבו] (16.11.2011) בסעיף 36 לפסק הדין)..".
נוסיף אנו, כי תלוש השכר הוא כלי מרכזי למימוש זכותו של העובד לזהות את מרכיבי שכרו ולוודא שזכויותיו משולמות לו כדין. אך ברור הוא כי אי מסירת תלושי שכר לא כל שכן משך תקופה ארוכה פוגעת אנושות ביכולתו של העובד לממש זכות זו ודומה שמסכת הראיות שנפרשה בפנינו בהליך זה מוכיחה קביעה זו במלואה. כך הראינו, כי אי הנפקת תלושי השכר הובילה לכך שגם לא נוכו או שולמו תשלומי חובה, לרבות למוסד לביטוח לאומי, והדבר הוביל לנזקים כבדים ויש להניח כי גם בעת מימוש זכויות במוסד לביטוח לאומי. התקופה בה לא הונפקו תלושים היא ארוכה מאד ועל כן דעתנו היא שמצב דברים זה מצדיק פסיקת פיצוי ברף גבוה. הנה כי כן ונוכח מכלול הנסיבות החלטנו להעמיד את שיעור הפיצוי במקרה זה על 35,000 ₪. הפיצוי נפסק בגין תקופה בה יצחק בלבד העסיק את התובע ועל כן הוא שיחוב בו.
עניינים שטרם זכו להתייחסות
44. טרם חתימה מצאנו להתייחס בקצרה לטענות שהשמיעו הנתבעים ואשר טרם זכו להתייחסות.
[א] טענת קיזוז – הנתבעים חזרו וטענו, כי לנוכח האמון הרב שרכשו לתובע אפשרו לו לעשות עבודות פרטיות רבות בנגרייה לביתו, לבני משפחתו וללקוחותיו הפרטיים, תוך שימוש בציוד שלהם. כן טענו כי החומרים ששימשו לצורך ביצוע העבודות היו שלהם וכי העלות הגיעה לכדי "עשרות רבות של אלפי שקלים" (סעיף 12 לכתב ההגנה). על עיקרי הדברים חזרו גם בתצהירי העדות הראשית מטעמם. בחקירת התובע עמתו אותו עם תשובות לשאלון שהוחלף בין הצדדים ( שלא על דעת בית הדין או בידיעתו) ובו הוא הודה, בניגוד לתשובות שסיפק בחקירתו הנגדית, כי פעם אחת בנה ארון עבור חמותו ( עמ' 14, שורות 6 - 17 ו - נ/1, נ/2). לשם הדיוק נוסיף, כי בתשובה לשאלה שנשאל בהקשר זה באותו שאלון הוסיף, כי עלות הארון הייתה 7,000 ₪ וכי את החומרים לבנייתו קנה על חשבונו. מכל מקום דעתנו היא כי טענת הקיזוז נותרה כללית, לא מפורטת ולא מוכחת ברמה מספיקה ועל כן אנו דוחים אותה.
[ב] אמינות התובע בזיקה לשאלון - הנתבעים חזרו וטענו בסיכומיהם כי אין ליתן בעדות התובע אמון כלשהו בשים לב לסתירות המהותיות, לשיטתם, שנתגלו בין עדותו בבית הדין לבין תשובותיו לשאלון שהציגו לו. כידוע, שאלון אינו כלי מקובל בבתי הדין. מכל מקום דעתנו היא כי גם אם נמצאו סתירות מסוימות בין עדותו של התובע בבית הדין לבין המענה שסיפק לשאלון שהוצג לו אין המדובר בעניינים מהותיים. בפרט מקום בו ברבים מראשי התביעה, כפי שהראנו, הנטל להוכחתם רובץ דווקא על כתפי הנתבעים.
[ג] טענת החזרה לעבודה – הנתבעים טענו כי לאחר התפטרותו של התובע מעבודתו אצלם בחודש 4/13 הוא חזר לעבוד אצלם וגם בכך יש כדי להשליך על אמינות טענותיו ותביעתו בכלל. דין הטענה דחייה. הנתבעים לא דייקו בגרסתם. התברר מעדות התובע ומעדותו של יעקב קטני, כי עם שובו של האחרון מאוסטרליה להתגורר בישראל, בשנת 2013 ואגב שיפוץ דירה עבורו בבית אביו ".. .נשאר לי עוד חדר ארונות שריציתי לעשות זה עניין של כמה שעות עבודה, לאבא שלי באותה תקופה לא היה לו זמן, אני עשיתי את הרוב ופניתי לתובע ושאלתי אם הוא מוכן לבוא בשבת לעשות את זה והוא הסכים" (עמ' 37, שורות 22 – 24). לא למותר להוסיף, כי כשנשאל יעקב מדוע פנה לתובע השיב: "הוא אחד מהמשפחה פחות או יותר" (עמ' 37, שורה 26). כלומר על פי הנתבעים עצמם בחודש 4/13 יעקב ביקש מהתובע לסייע לו בעבודת נגרות מצומצמת והאחרון הסכים. דהיינו שבין זה לבין חזרה לעבודה אצל הנתבעים אין דבר.
45. סוף דבר: על יסוד כל האמור התביעה מתקבלת בחלקה הארי והרינו קובעים כמפורט מטה:
[1] הנתבעים 1 ו – 2, הגר קטני ויצחק קטני, יישאו ביחד ולחוד:
[א] בהפרשי השכר להם זכאי התובע בסך 32,271 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק שהחלטנו, בנסיבות העניין ובשים לב לשנים הרבות שחלפו עד להגשת התביעה, לחייבם בהם מיום הגשת התביעה המתוקנת (על פי הרשות שניתנה לכך), דהיינו מיום 6.5.2014 .
[ב] פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בסך 31,665 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה (1.1.2008) ועד למועד התשלום המלא בפועל.
הסכומים האמורים בסעיף 1[א] ו – 1[ב] ישולמו תוך 30 ימים מיום שיומצא ל נתבעים פסק דין זה.
[2] הנתבע 2, מר יצחק קטני, ישלם לתובע תוך 30 ימים מיום שיומצא לו פסק דין זה, את הסכומים המפורטים להלן:
[א] פיצויי פיטורים בסך 61,560 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.2.2013 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
[ב] פדיון דמי הבראה בסך 5,194 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה (9.2.2012) ועד למועד התשלום המלא בפועל.
[ג] פדיון דמי חופשה בסך 12,960 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה (1.8.2012) ועד למועד התשלום המלא בפועל.
[ד] פיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר בסך 35,000 ₪.
46. אשר להוצאות המשפט – בשים לב לכלל נסיבות העניין ובפרט הרושם העגום שהותירו הנתבעים בכל הנוגע להקפדתם על חקיקת המגן ובתוך כך על תשלום שכר מלא , תשלום שהוא מעיקרי משפט העבודה המגן הישראלי ומאושיותיו של משפט העבודה הישראלי בכלל. משפט שתכליתו להבטיח רמת חיים מינימאלית ולצמצם את ממדי העוני, והוא מהווה נדבך מרכזי בהבטחת כבודם וביטחונם של כל עובדת ועובד ובני משפחתם. דומה שלא נעשה מלאכתנו שלמה בהקשר זה אם לא נוסיף ונזכיר, כי עניין לנו בעובד שאינו יודע קרוא וכתוב ושהנתבעים פגעו בזכויותיו הבסיסיות ביותר, משך קרוב לעשור. הנה כי כן, יישאו הנתבעים 1 ו - 2, יחד ולחוד, בהוצאותיו ובשכר טרחת בא כוחו בסכום כולל של 20,000 ₪. לא ישולמו ההוצאות ושכר הטרחה תוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין לנתבעים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

47. זכות ערעור: לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ט"ז כסלו תשע"ח, (04 דצמבר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .
פסק הדין נחתם בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בית הדין, לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופטת לבדה.

נציג ציבור עובדים מר שלמה גולדברג

רחל בר"ג-הירשברג, שופטת

נציג ציבור מעסיקים מר אמנון אמיר