הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 21751-09-13

26 מרץ 2019

לפני:
כב' השופט אייל אברהמי, נשיא
נציג ציבור (עובדים) מר שלמה גולדברג
נציג ציבור (מעסיקים) גב' מרים קפלן

התובע
טארק עאיש

ע"י ב"כ: עו"ד שלום פוריס
-
הנתבעים

  1. שמעון אוחנה
  2. אנט אוחנה
  3. יצחק חיים טוויל
  4. א.ב.ט. כיד המלך שרותי קייטרינג בע"מ
  5. כיד המלך קייטרינג פלוס בע"מ

ע"י ב"כ: עו"ד אברהם שבתאי

פסק דין

התביעה שבפנינו הינה תביעה להרמת מסך ההתאגדות מעל חברה המפעילה שירותי הסעדה, וחיובם של הנתבע ים, בא ופן אישי -ביחד ולחוד- בתשלום כספים בגין הפרש פיצויי פיטורים, שעות נוספות וזכויות סוציאליות נוספות.

כללי
נתבע 1 הוא בעל ה מניות ומנכ"ל בחברת "סגול קייטרינג בע"מ" (להלן: חברת סגול ) המפעילה שירותי הסעדה.
נתבעת 2 היא אשתו של נתבע 1 אשר עבדה בחברת סגול בתקופה הרלוונטית לתביעה.
נתבע 3 הוא בעל מניות יחיד בנתבעות 4-5, כמו כן שימש כמנהל של חברת סגול.
התובע, תושב יהודה ושומרון, הועסק על ידי חברת סגול כטבח ראשי ממאי 1998 ועד אפריל 2011, משך כ -13 שנים. שכרו של התובע עמד על 9,000 ₪ נטו ו שולם לו במזומן, בהמחאות ובהעברה בנקאית לחשבון הבנק של אשתו.
ביום 24.1.2008 נסגר המטבח של חברת סגול עקב הרעלת מזון. בעקבות זאת, נקלעה החברה לקשיים כלכליים ופורקה בהתאם להחלטה מיום 30.3.2014 בתיק 44937-10-12.
לאחר פירוק החברה, קיבל התובע מביטוח לאומי סך של 112,424 ₪ בגין פיצויי פיטורים.
התובע מבקש להרים את מסך ההתאגדות בין חברת סגול לבין הנתבעות ולחייב את הנתבעות לשאת בהתחייבויותיה של חברת סגול. בין היתר, תובע השלמת פיצויי פיטורין, פיצוי בגין שעות נוספות, פיצוי בגין העדר שימוע, חלף הודעה מוקדמת, אי מתן תלושי שכר, חלף הפרשה לפנסיה, דמי נסיעות, פדיון חופשה שנתית, דמי הברא ה והלנת שכר.

תמצית טענות התובע

התובע טוען כי נתבעים 1-3 הפעילו יחד, באופן אישי וכן באמצעות 3 חברות שונות שבבעלותם, עסק למתן שירותי הסעדה. לטענתו, נתבעות 4-5 וכן חברת סגול הינם יחידה כלכלית א חת. שלוש החברות פעלו מאותה כתובת, השתמשו באותו המטבח ובאותם הכלים, העסיקו את אותם העובדים ו סיפקו שירותי הסעדה לאותם הלקוחות. במחסני החברה לא הייתה כל הפרדה בין החומרים והציוד של חברת סגול לבין אלה של נתבעות 4-5. נתבעים 1 ו-3 הם אלה שניהלו את העסק, היו אחראים בפועל על כל תחומי פעילותו והציגו עצמם כמעסיקים במשותף של התובע.

תמצית טענות הנתבעות

ראשית טוענות הנתבעות כי חלה התיישנות על חלק מרכיבי התביעה ויש להביא זאת בחשבון ממועד תיקון כתב התביעה בשלישית מיום 4.11.2015 (כשנתיים לאחר הגשת כתב התביעה המקורי). כמו כן טוענות לשיהוי בהגשת כתב התביעה כשנתיים לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים.

לגופו של עניין טוענות הנתבעות כי לא היה מקום לצרף לתביעה את נתבעים 2-5. לטענתם, המעסיקה היחידה של התובע היא חברת סגול קייטרינג ו בעל המניות היחיד בחברה הוא נתבע 1. נתבעת 2 עבדה בחברה תקופה קצרה בתפקיד מזכירותי והיא איננה בעלת מניות בחברה. נתבע 3 הוא בעל המניות בנתבעות 4-5 ואינו נמנה על בעלי המניות של חברת סגול. מכל מקום, לטענתן, לא מתקיימות בענייננו העילות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות.
לעניין התביעה לתשלום שעות נוספות , דמי חופשה וזכויות סוציאליות נוספות, הנתבעות טוענת כי התובע היה אחראי על עובדים רבים תחתיו ושימש בפועל כאחד מחברי ההנהלה, ולכן חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל עליו. שכרו של התובע בסך 9,000 ₪ נטו הינו שכר כולל המגלם בתוכו רכיבים אלה . מכל מקום, לטענתן, התובע לא עבד שעות נוספות, לעיתים עבד פחות ממשרה מלאה, ולא עבד בחגים ובחול המו עד. כמו כן המשיך לקבל שכר על חשבון ימי חופשה ,גם בתקופה בה נסגר מטבח החברה, עקב הרעלת ה מזון ולכן לא נותרו לו ימי חופשה לפדיון .
לעניין טענות התובע להיעדר שימוע והודעה מוקדמת, הנתבעות טוענות כי התובע, מתוקף תפקידו כמנהל , ידע כי החברה נקלעה לקשיים ועומדת בפני סגירה ולכן לא היה צורך בעריכת שימוע ובמתן הודעה מוקדמת.

ההליך
בפנינו העידו התובע, מר שמעון אוחנה (נתב ע 1), גב' אנט אוחנה (נתבעת 2) ומר יצחק טוויל (נתבע 3). הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

דיון והכרעה
השאלה העיקרית הצריכה הכרעה בענייננו, הינה אפוא, האם יש הצדקה להרמת מסך בין התאגידים, והאם יש בנסיבות המקרה דנן עילה להרים את מסך ההתאגדות של החברות ולחייב את נתבעים 1-3, בגין חובותיה של חברת סגול כלפי התובע .

נקדים אחרית לראשית ונאמר כי לאחר שבחנו את מכלול הראיות שהוצגו בפנינו, לרבות המסמכים שהוגשו והעדויות שנשמעו, הגענו למסקנה כי דין התביעה להידחות.
להלן יפורטו הטעמים העו מדים בבסיס החלטנו.

המסגרת הנורמטיבית
הדוקטרינה של הרמת מסך מעוגנת בחקיקה, בסעיף 6(א)(1) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), הקובע כדלקמן:

"בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה".

כלל הוא כי חברה הינה תאגיד הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין, וכי לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו (דב"ע נג/3-205 מוחמד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כז 345, 350).
יחד עם זאת, יצר המשפט מנגנון המונע ממי שמקים חברה ופועל שלא בתום לב ובכוונה לרמות ולהונות את נושיה, ועובדיה בכלל זה, להתחמק מהתוצאות של מעשיו. בהתאם ללשון סעיף 6 לחוק החברות, ניתן אפוא לבצע הרמת מסך, כאשר השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם ו "בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן". זאת כאשר היה יסוד להניח שניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה והיה בניהול זה משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. אולם, בתי המשפט נוקטים זהירות רבה שעה שמשתמשים בדוקטרינה של "הרמת מסך".

בדונו בסוגיית הרמת מסך, במסגרת יחסי עבודה, א בחן בית הדין הארצי לעבודה בין מעמדם של כלל הבאים במגע עם החברה לבין עובדיה. נקבע, כי העובדים אינם מתקשרים רגילים, ומעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד (ע"ע 1170/00 מרים פרידמן נ' יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית בע"מ, ניתן ביום 27.11.02; ע"ע 1452/04 שלמה אביר - מנסור חוסיין, [פורסם בנבו] ניתן ביום 22.5.06).

בפס"ד בעניין ערב חדש (ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עתונות) ואח', [פורסם בנבו] ניתן ביום 17.2.02), נקבע כדלקמן:

"העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד... קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אימון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם. אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו".

מן המקובץ עולה, כי לפי ההלכה הפסוקה, הרמת מסך ו/או חיובו של מנהל בחיובי החברה ייעשו במקרים חריגים ובמשורה. המבחן המרכזי להרמת מסך הוא מבחן השימוש לרעה במסך ההתאגדות הנלמד על פי הנסיבות.

מן הכלל אל הפרט

הרמת מסך ביחס לנתבעת 2 – גב' אנט אוחנה
התובע טוען יש להרים את מסך ההתאגדות כנגד הנתבעת 2 הואיל והייתה שותפה פעילה בניהול העסק. כמו כן, לטענתו, העובדה ששמה של הנתבעת 2 הופ יע בשם החברה הקודם, אשר שונה ביום 18.8.2010 - "שמעון וענת א וחנה קייטרינג שירותי מזון בע"מ", מעיד על הקשר שלה לניהול החברה.

אין מחלוקת כי נתבעת 2 לא הייתה בעלת מניות בחברת סגול בתקופה הרלוונטית לתביעה . הנתבעות טוענ ות כי למעשה, נתבעת 2 עבדה בחברה מספר חודשים בלבד בתפקיד מזכירותי (פרוטוקול, עמ' 21, ש' 6-7). התובע לא הפריך טענה זו ולא הציג בפנינו עדויות ומסמכים המצביעים על מעמדה של נתבעת 2 בחברה ועל תפקידה הניהולי לכאורה. כאשר נשאל התובע בחקירתו האם הנתבעת 2 הייתה בעלים של החברה, השיב: "הייתה במשרדים. מנהלת עושה דברים. לא יודע מה התפקיד שלה. כל אחד היה נותן הוראות. אז כולם מנהלים" (פרוטוקול, עמ' 12, ש' 25-26). שמה של הנתבעת 2 אינו מופיע על מסמכי החברה ואין בחומר הראייתי שהוגש כדי להעיד על מעמדה בחברה. ה עובדה ששמה הקודם של החברה כלל את שמה של הנתבעת 2 אינה מובילה בהכרח למסקנה כי הייתה שותפה בניהול החברה ואין בכך כדי להטיל עליה אחריות למעשי החברה . נוכח האמור, מש אין מחלוקת כי הנתבעת 2 אינה בעלת מניות בחברה ומשלא הוכח בפנינו כי לקחה חלק פעיל בניהול החברה, אין הצדקה להרמת מסך והתביעה כנגדה נדחית.

הרמת מסך הנתבעות 4-5 א.ב.ט כיד המלך בע"מ,כיד המלך קיטרינג פלוס בע"מ
התובע טוען כי קיימת זהות מוחלטת בין חברת סגול לבין נתבעות 4-5 והשלוש התנהלו כיחידה כלכלית אחת, באופן המצדיק הרמת מסך ההתאגדות ביניהן.
על פי ההלכה הפסוקה, כשם שניתן להרים את מסך ההתאגדות בין חברה לבין בעלי עניין בה, כך ניתן להרים את מסך ההתאגדות בין שתי חברות קשורות אשר פעלו כיחידה עסקית אחת , כאשר מוכח כי האחת הוקמה למראית עין, במטרה להבריח את נכסיה של השנייה ו להתחמק מחובותיה או כאשר יש ערבוב נכסים ואי הקפדה על הפרדה בין החברה לבעליה .

בעניין ע.א. 1371/90 דמתי ואח' נ. גנור ואח' פד"י מד (4) , בית המשפט העליון "הציץ" מאחורי הפרגוד של שתי חברות, כדי לעמוד על הקשרים האמתיים ביניהם כפועלות כיחידה ע סקית וכלכלית אחד, ביהמ"ש העליון קבע כי שתי חברות הן זהות למטרת תוכן התחייבותו של המערער, לאו דווקא ולא רק משום שבעלי המניות בשתי החברות הם המשיב וא שתו, ומנהלם המשותף הוא המשיב, אלא בעיקר משום ששתי החברות פעלו כיחידה כלכלית אחת, ובאותו משרד, ומבחינה מעשית עבד המערער עבור שתיהן.

במקרה שבפנינו, בו מדובר בחברות שאינן קשורות מבחינה משפטית, ואין יחסי בעלות של חברה אחת בחברה האחרת היוצרים קשר של חברה אם-חברה בת , יש לבחון האם מבחינה מהותית מדובר בחברות דומות שהוקמו ונוהלו על ידי אותם בעלים או על ידי בעלים שיש קשר משפחתי או חברי ביניהם, ו האם אכן פעלו כיחידה כלכלית ועסקית אחת (ראו ת"א 11644-11-12 א.דניאל פירזול בע"מ נ' א.ד כיפוף ומעקות בע"מ ואח', ת"א (שלום נצרת) 61254-01-12 א.א.ל אשכול יבוא ושיווק חומרי בנין בע"מ נ' א.כ אימפריית הברזל בע"מ (08/03/15 ).
ברע"א 510/00 ח. רשף קבלנים (1990) בע"מ נ' אילנה ענבר, פ"ד נד(2) 712, 716). נקבע כי שתי חברות: "שהן חברות קשורות שהוקמו ונוהלו בידי אותו בעלים, הן, למעשה, ישות כלכלית-עסקית אחת, וההפרדה ביניהן מלאכותית...שתי החברות...התנהלו, לאמיתו של דבר, כגוף אחד, וההבחנה ביניהן הייתה מלאכותית ועקרה במציאות העסקית היומיומית. לאור האמור... החברה המבקשת והחברה החייבת הינן חברות קשורות אשר בנסיבות העניין ראוי להרים את המסך ולראותן כישות כלכלית-עסקית אחת".

אם כן, על מנת לעמוד על הקשר בין החברות, יש לבחון את מאפייני הזהות ביניהן, הכתובת ממנה פעלו, הקשר בין בעלי המניות והאורגנים בחברות, הפעילות עסקית, הלקוחות ו העובדים.

התובע טוען כי לא הייתה כל הפרדה בין הפעילות של חברת סגול והנתבע 1 לבין פעילותן של נתבעים 3-5. לטענתו שלוש החברות פעלו מאותה כתובת, השתמשו באותו המטבח, באותם הכלים ובאות ו הציוד, העסיקו את אותם העובדים וסיפקו שירותי הסעדה לאותם הלקוחות. כמו כן טוען כי נתבעים 1 ו-3 הם אלה שניהלו את העסק בפועל, היו אחראים על כל תחומי פעילותו, לרבות פיקוח ו תנאי עבודה ושכר, והציגו עצמם כמעבידים במשותף של התובע.

מעיון בנסח רשם החברות שצירף התובע לתצהירו עולה כי כתובת החברות הנתבעות שונה. כתובתה של חברת סגול מצויה בשכונת הר גילה בירושלים, ואילו כתובתה של נתבעת 4 ברח' דב סדן וכתובתה של נתבעת 5 בכפר עציון (נספחים 1-3 לתצהירו של התובע). על אישורי הכניסה שהונפקו לתובע מופיע שמה הקודם של חברת סגול (נספח 4 לתצהירו של התובע).כמו כן, על ההמחאות ששולמו לתובע עבור שכרו החודשי מופיע שמה הנוכחי והקודם שלחברת סגול (נספח 67-70 לתצהירו של התובע).למעשה, מהמסמכים שצירף התובע לתצהירו, לרבות תלושי השכר, רישיונות העבודה והמחאות שניתנו לתובע לא עולה כל קשר בין חברת סגול לבין נתבעות 4-5.
להוכחת טענתו, צירף התובע לתצהירו שני רישיונות עבודה יומיים שהונפקו עבורו בשנת 2005 על שמה הקודם חברת סגול - "שמעון וענת אוחנה שירותי מזון", ושני תגי עובד מטעם רבש"צ כפר עציון, לאותם תאריכים, עליהם נכתב "מטבחי כיד המלך" (נספח 10 לתצהירו של התובע). אכן, העובדה שרישיון העבודה הונפק על ידי חברת סגול בשמה הקודם-" שמעון וענת אוחנה שירותי מזון" , למרות שהתובע עבד באותם תאריכים במטבחי "כיד המלך" (נתבעות 4-5 ),עשויה להעיד על קשר בין החברות. עם זאת , אין בראיה זו לבדה כדי להצביע על כך שמדובר בחברות הפועלות ומנוהלות כיחידה עסקית אחת. הנתבעות ציינו כי התובע עבד במקביל משך תקופה מסוימת גם בנתבעות 4-5 ("כיד המלך") (סעיף 1 לתצהירו של מר יצחק טוויל). כמו כן, אישרו כי בין החברות התקיים קשר עסקי (סעיף 5 לתצהירו של מר טוויל), וכי נתבע 3, בעל המניות בנתבעות 4-5 שימש כמנהל בחברת סגול, וקיבל דמי ניהול על פי חשבוניות אותן סיפק לחברה. נוכח האמור, ובהיעדר ראיות נוספות, לא ניתן לשלול את האפשרות שנתבעות 4-5 השתמשו בקשריהם עם חברת סגול אך לצורך הנפקת רישיון עבודה יומי עבור התובע בגין עבודתו בנתבעות 4-5.

כאמור, התובע קיבל מביטוח לאומי סך של 112,000 ₪ עבור פיצויי פיטורין בגין עבודתו בחברת סגול. תביעתו של התובע לביטוח לאומי וקבלת כספים עבור פיצויי פיטורים, בגין פירוקה של חברת סגול, מעידה אף על כך שהתובע היה מודע ואף אישר כי חברת סגול היא המעסיקה שלו.

לסיכום, התובע לא הוכיח בפנינו כי הנתבעות פועלות מאותה הכתובת ומאותו המטבח. לא הוכיח כי פעילותן העסקית זהה וכי הן מספקות שירותי מזון לאותם הלקוחות, ולא הוכיח כי החברות העסיקו את אותם העובדים כפי שטוען. התובע לא זימן לעדות אף עובד מטעם חברת סגול או מטעם נתבעות 4-5, או לקוח של מי החברות, דבר שעשוי היה לשפוך אור על פעילותן של החברות, מתכונת ההעסקה, בעלי התפקידים וזהות העובדים. הימנעות התובע מהבאת עדים כה חיוניים להוכחת טענותיו, שהיה באפשרותו להביא על נקלה, מקימה חזקה, לפיה הבאתם הייתה פועלת לחובת ו.

יתר על כן לא הובאו לנו ראיות על ערבוב נכסים בין החברות או על אי שמירת ההפרדה בין חברה לבעלי מניותיה.
נוכח האמור, והואיל ולא הוכח בפנינו כי בין חברת סגול שפורקה כאמור לבין נתבעות 4-5 היה עירוב כספים ושיתוף נכסים , לא ניתן לקבוע כי מדובר בחברות קשורות הפועלות כיחידה כלכלית-עסקית משותפת וכי יש הצדקה להרמת מסך . לפיכך, התביעה להרמת מסך כנגד נתבעות 4-5 נדחית .

הרמת מסך נגד נתבעים 1 ו-3,שמעון אוחנה,יצחק טוויל
התובע טוען כי יש להרים את מסך ההתאגדות כנגד נתבעים 1 ו-3, הואיל והשניים התנהלו בחוסר תום לב, נקטו בדפוס פעילות עסקית פסול העולה כדי תרמית והשתמשו במסך ההתאגדות על מנת לקפח את זכויותיו. כמו כן טוען לעירוב נכסים וכספים ביניהם לבין חברת סגול.
לחילופין טוען כי יש לראותם כמעסיקים ישירים ולחייבם באופן אישי, הואיל והם אלה שניהלו את העסק בפועל , היו אחראים על כל תחומי פעילותו, לרבות פיקוח על העובדים, שכר ותנאי עבודה, והציגו עצמם כמעסיקים במשותף.

תרמית
התובע טען כי תלושי השכר והאישורים שהועברו אליו ביום 28.9.2014 נחזים להיות מזו יפים או מפוברקים. לטענתו, העובדה שלא ניתנה הצהרה על ידי הנתבעים או מי מטעמם לגבי אוטנטיות המסמכים מעידה על הבעייתיות שבהם.
טענה זו לא הוכחה בפנינו, התובע לא חקר את הנתבעים בעניין זה ולא הציג בפנינו ראיות המצביעות על בעייתיות בתלושי השכר. ציון תאריך הנפקתם של התלושים במועד בו החל ההליך המשפטי, אינו מלמד על תאריך הנפקתם במקור ואין להסיק מכך כי הם זויפו. נציין כי מערכות השכר יכולות להפיק תלושים שכבר הוצאו כאשר ירשם בהם מועד ההוצאה החדש ואין בכך כל פסול. נוכח האמור, טענה זו נדחית.

עירוב כספים
לטענת התובע, נתבע 1 נהג לשלם את חובות החברה מכספיו הפרטיים ומכספיה של אשתו-הנתבעת 2. התובע לא הביא כל ראיה להוכחת טענה זו בכל אופן העובדה שבעל מניות פועל להצלת החברה ומזרים כספים אישים כדי להצילה ולשלם חובות אין די בה כדי לומר כי יש כאן ערבוב נכסים. הלוואת בעלים אינה דבר חריג במקומותינ ו וכאמור אין בכך פסול. לנוכח כל האמור הטענה שיש הצדקה להרמת מסך נדחית.

העדפת נושים
התובע טוען כי הנתבעים פעלו כדי לפרוע את חובות חברת סגול, להם היו ערבים באופן אישי, עוד טרם פורקה החברה.
הנתבע 1 אישר בחקירתו כי פרע את החובות לספקים להם היה ערב באופן אישי (פרוטוקול עמ' 38, ש' 26). לא ברור כי הנתבעים 1 ו 3 העדיפו נושים. אם אכן היו ערבים אישית והביאו כסף "מהבית" כדי לפרוע ההלוואה לה ערבו באופן אישי לא די בכך כדי לומר כי לפנינו העדפת נושים אסורה. בכל אופן לא הובאו ראיות לפיהם נעשתה, על ידי נתבעים 1 ו 3 העדפת נושים שלא כדין מכספי חברת סגול. לנוכח האמור אין מנוס מדחיית טענה זו.

מימון דק
טענת התובע למימון דק הובאה לראשונה בסיכומים ואינה חלק ממסגרת הדיון בענייננו. מכל מקום, טענה זו לא הוכחה בפנינו ועל כן יש לדחותה. נעיר כי חברת סגול פעלה שנים רבות וקריסתה ארעה בשל הרעלת מזון שהביאה את משרד הבריאות להפסקת עבודתה. קריסתה לא נבעה ,כך התרשמנו, מתזרים כספים בחסר או קשיים מימונים .

לאור כל המקובץ לעיל, לא הוכח בפנינו כי התנהלותם של נתבעים 1 ו-3 התאפיינה בחוסר תום לב בתרמית או כי היה ערבוב נכסים וכיוצ"ב. לא מצאנו אפוא כי מתקיימת בענייננו אחת העילות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות כנגד נתבעים 1 ו 3 .

אשר לחיובם של הנתבעים 1 ו-3 באופן אישי, לטענת התובע, הנתבע 1 נהג לעיתים למסור את כתובת מגוריו ככתובתה של חברת סגול (נספח 8 לתצהירו). על תלושי השכר שהועברו אליו ביום 28.9.2014 מופיע שמו של הנתבע 1 ולא שמה של חברת סגול. כך גם באישורים שהועברו במקום טופס 106 (נספחים 6-7). כמו כן טוען כי הנתבע 1 הנפיק עבורו רישיונות עבודה, הן על שמה של חברת סגול והן על שמו הפרטי.

מעיון ברישיונות העבודה שצירף התובע לתצהירו, עולה כי שמו הפרטי של נתבע 1 אכן מופיע לצד "פרטי המעסיק" (נספחים 6-7 לתצהירו של התובע), עם זאת, מדובר ברישיונות עבודה שהונפקו בתקופה בה נקראה החברה על שמם של הנתבע 1 ואשתו (הנתבעת 2) "שמעון וענת אוחנה שירותי מזון" ולכן הנפקת רישיון עבודה על שמו האישי אינה מביאה בהכרח למסקנה כי העסיק את התובע באופן ישיר. ניכר כי ברישיונות העבודה שצירף התובע לתקופה שלאחר שינוי שם החברה נרשמה
חברת סגול כמעסיקה.

לא הוכח בפנינו כי התנהלותו של נתבע 1 כבעל שליטה התאפיינה בחוסר תום לב המצדיק חיוב ו באופן האישי. העובדה שהחברה נקלעה לקשיים עד כדי חדלות פירעון אינה מצדיקה לבדה הטלת אחריות אישית על בעל השליטה בה. הוכח בפנינו כי חברת סגול שילמה עבור התובע דמי ביטוח לאומי, והתובע אף מיצה חלק מהזכויות המגיעות לו מחברת סגול למול המוסד לביטוח לאומי. נוכח האמור, התביעה לחיובו של נתבע 1 באופן אישי נדחית.

באשר לנתבע 3, אין חולק כי שימש כמנהל בחברת סגול והוא אינו בעל מניות בחברה. לא הוכח בפנינו כי במסגרת תפקידו פעל בחוסר תום לב, בתרמית או באופן המצדיק הרמת מסך כנגדו, ולכן לא ניתן לראות בו מעסיק ישיר באופן המצדיק חיובו באופן אישי. נוכח האמור התביעה כנגד נתבע 3 נדחית .

לסיכום יוער כי התשתית העובדתית שנפרסה בפנינו הייתה דלה מאוד. התובע לא ביקש לזמן עדים ולא הציג בפנינו די ראיות המאששות את גרסתו. נוכח האמור, אין מנוס מדחיית התביעה.

סוף דבר
התביעה נדחית.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש תוך 30 יום לבית הדין הארצי בירושלים.

ניתן היום, י"ט אדר ב' תשע"ט, (26 מרץ 2019), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

גב' מ רים קפלן,
נציג ציבור ( עובדים)

אייל אברהמי, נשיא

מר שלמה גולדברג
נציג ציבור ( מעסיקים)