הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 20244-05-16

22 אוקטובר 2019

לפני:

כב' השופט דניאל גולדברג
נציג ציבור (עובדים) מר רמי אלקנה
נציג ציבור (מעסיקים) מר שלום פישביין
התובע
יעקב ז'אק רוזנבערג

ע"י ב"כ: עו"ד שמעון הלוי
-
הנתבעים
1. המכללה האקדמית הדתית לחינוך ע"ש רא"מ ליפשיץ
ע"י ב"כ: עו"ד ברוך רובין

2. מכללת הרצוג - מיסודן של מכללות ליפשיץ והרצוג
ע"י ב"כ: עו"ד יאיר זלנפרוינד

3. משרד החינוך- מחוז סמינרים
ע"י ב"כ: עו"ד אביגיל ואן-וייק שפיגלמן

ד"ר יעקב הדני - צד ג'
ע"י ב"כ עו"ד מרדכי לוין

פסק דין

לפנינו תביעת התובע, פרופ' יעקב ז'אק רוזנבערג, לפסוק לו את הסעדים הבאים:
הפרשי שכר בסך 3,935,315 ₪, בגין תקופת עבודתו מחודש ספטמבר 2002 עד לדצמבר 2015. הסכום הנתבע מהווה, לטענת התובע, הפרש בין השכר ששולם לו כ"מורה" בדרגת "דוקטור" בדירוג עובדי הוראה במכללות להכשרת מורים, לבין השכר והתנאים הנלווים אשר הובטחו לו, לטענתו, לפי דרגת "פרופסור מן המניין" בדירוג הדרגות האקדמיות הנהוגות במוסדות להשכלה גבוהה.
החזר על חשבון שבתון בסך 559,950 ₪.
ריבית על הסכומים שבפיגור לפי סעיף 11(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התש"ל- 1970.
פיצוי בסך 400,000 ₪ בגין גרם הפרת חוזה.
צו מניעה האוסר על הנתבעים לעשות שימוש בתכנית לימודים לתואר שני ב"חינוך בהגות יהודית", בהיותה "יצירה" שהתובע הוא בעל זכות היוצרים וזכות מוסרית בה. לגבי סעד זה יצויינו שני אלה: ראשית: בסיכומיו הודיע התובע כי הסעד המבוקש לצו מניעה הוא נגד הנתבעת 2 בלבד. שנית: בכתב התביעה נתבע גם סעד כספי בשל הפרת זכות יוצרים אך התובע הודיע במהלך ההליך ששוב אין הוא עומד עליו (דיון 4.3.18, עמ' 88).
בתביעה התבקש גם צו המחייב את הנתבעות להוסיף ולהעסיק את התובע במשרתו כחוקר ומרצה בדרגת פרופסור מן המניין עד לפרישתו לגמלאות, אך סעד זה התייתר בעקבות פרישתו מרצון של התובע מעבודתו בחודש 9/16.
הנתבעים הגישו כתבי הגנה בהם טענו כי דין תביעת התובע להידחות על הסף בשל התיישנות, ו כן הכחישו לגופה את טענת התובע להבטחה מחייבת לשלם לו שכר לפי דרגת "פרופסור מן המניין", והכחישו את זכאותו לסעדים הכספיים שתבע. כמו כן, כפרו הנתבעים בסמכותו העניינית של בית הדין לדון בתביעת התובע בעילה לפי חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2008 וטענו, לחילופין, שדין תביעות התובע לפי החוק להידחות לגופן.
הנתבעת 1 הגיש הודעה לצד ג' נגד צד ג', בה תבעה לשפותה על כל חיוב שבו תחויב בגין הפרשי שכר ושבתון. בהודעת צד ג' נטען שככל שאכן הובטח לתובע שכר לפי דרגת "פרופסור מן המניין", צד ג' הוא זה שנתן את ההבטחה האמורה, בחריגה מסמכותו ובניגוד לדין.
צד ג' כופר בסמכותו העניינית של בית הדין לדון בהודעה לצד ג' ותומך בדחיית תביעת התובע מחמת התיישנות וכן לגופה, ומבקש לחייב את הנתבעת 1 בשכר טרחת עו"ד ובהוצאות.

הצדדים
התובע, יליד 1951, בעל תואר דוקטור (משנת 1984) והסמכה להדריך תלמידי מחקר (משנת 1994) מאוניברסיטת סורבון בפריז.
התובע הועסק כמרצה אורח על ידי אוניברסיטת בר-אילן במחלקה לפילוסופיה משנת 1997, וביום 20.1.99 קיבל דרגת פרופסור מן המניין, רטרואקטיבית מיום 1.4.97. התובע חדל לעבוד באוניברסיטת בר אילן בשנת 1999.
הנתבעת 1 – עמותת "המכללה האקדמית הדתית לחינוך ע"ש רא"מ ליפשיץ – ירושלים", הפעילה סמינר להכשרת עובדי הוראה במערכת החינוך . לימים אושר הסמינר כ"מכללה". הסמינר החל לפעול לפני למעלה מ-90 שנים (להלן: "מכללת ליפשיץ").
הנתבעת 2 – עמותת "מכללת הרצוג – מיסודן של מכללות ליפשיץ והרצוג", הינה עמותה המפעילה מכללה להכשרת מורים שנוסדה בעקבות הסכם מדצמבר 2012 לאיחוד מכללת ליפשיץ ומכללה להכשרת מורים שהופעלה על ידי עמותת ישיבת הר עציון ונודעה כ"מכללת הרצוג" (להלן: "המכללה המאוחדת").
הנתבעת 3 מדינת ישראל– משרד החינוך – העסיקה את התובע במכללת ליפשיץ החל מיום 1.9.02.
צד ג' שימש ראש מכללת ליפשיץ בין השנים 1990-2010.

הרקע העובדתי
בשנת 1992 הסמיכה אספת מכללת ליפשיץ את "פורום צוו ת המינהל ופורום ההנהלה במכללה" לקבל החלטות בשם העמותה "בעניינים הקשורים בתפקוד השוטף והתקין של המכללה" . ביום 22.7.93 אושר לעמותת מכללת ליפשיץ תקנון ח דש שבו נקבע כי "הועד רשאי להאציל מסמכויותיו למנהל המכללה ו/או לצוות המינהלי הבכיר שלה". ביום 2.7.95 החליטה האספה הכללית של העמותה כי "בעקבות בעית המרצים הבכירים ודרכי משיכתם להעדיף עבודה במכללה לנוכח התחרות הגדולה הקיימת עם מוסדות אחרים ולנוכח הצורך לחזק את האקדמיזציה של המכללה... עובד הוראה בכיר שהעסקתו נחוצה מאוד למכללה יש לשאוף להגדיל את היקף משרתו כדי למנוע משיכתו ע"י גופים מתחרים. עובד כנ"ל, העובד בתקן אקדמי לא יקבל כל תמריץ כספי נוסף ויש לחפש דרכים אחרות לבטא את ההערכה כלפיו...". מכוח החלטות מוסדות העמותה האמורות, פעל צד ג' לגיוס מרצים, וביניהם את התובע, כמפורט להלן.
על מכללות אקדמיות להכשרת מורים חל הסכם קיבוצי מיום 22.5.97 בין המדינה לבין הסתדרות המורים בישראל (להלן: "ההסכם הקיבוצי") . ההסכם הקיבוצי מסדיר את תנאי העסקתם של עובדי הוראה במכללות להכשרת עובדי הוראה אשר קיבלו היתר מאת המועצה להשכלה גבוהה. בסעיף 3 להסכם הקיבוצי אומץ עקרון "דרגות קידום" למורים במכללות להכשרת מורים, ונקבעו ארבע דרגות: "מורה", "מרצה", "מרצה בכיר" ו" מרצה בכיר א'". על פי סעיף 4 להסכם הקיבוצי, כתנאי לקבלת דרגת קידום על פי ההסכם, על המורה להיות מורה קבוע, בעל תואר שני או שלישי. כתנאי לקבלת הדרגה העליונה – "מרצה בכיר א'" – נקבע כי "על המורה להיות מועסק באותה מכללה בהיקף משרה קבוע של 100% ומעלה כאשר לפחות 75% משרה במסלולים אקדמיים". בסעיף 4(ה) נקבע כי "סולם דרגות הקידום במכללות להכשרת עובדי הוראה יהיה סולם אחיד ויחול גם על מורים בעלי תואר שני וגם על מורים בעלי תואר שלישי באותו אופן". דרגת השכר הגבוהה ביותר לפי מסלול קידום זה הינה דרגת "דוקטור").
בשנת 2002 ביקש צד ג' לגייס מרצה בעל שם בדרגת פרופסור מן המניין לשורות הצוות האקדמי הבכיר של המכללה. באותה עת, לפי עדותו של צד ג', היה פרופ' חיים גזיאל הדמות האקדמית הבכירה במכללה והוא המליץ לצד ג' לגייס את התובע.
ביום 26.2.02 כתב צד ג' לתובע:

"לכבוד פרופ' יעקב ז'אק רוזנברג
שלום וברכה!

בהמשך לשיחותניו הקודמות הנני מתכבד להודיעך כי קבלנו סיכום עקרוני לקלוט אותך עמנו במכללה לשנה"ל הבעל"ט ובמשרה מלאה.
אנו מצפים להמשך המגעים כדי שנוכל לממש את הסיכום הנ"ל בהתאם לאפשרויות ולצרכים של המכללה.
בברכה,
ד"ר יעקב הדני
מנהל המכללה"

ביום 21.8.02 קיבל התובע מ"מחוז סמינרים" במשרד החינוך, הודעה על שיבוצו כעובד הוראה לשנת הלימודים תשס"ג במכללת ליפשיץ בדרגת דוקטור עם וותק הוראה של 22 שנים. על פי עדותו של התובע, הוא קיבל הודעה דומה בתחילת כל שנת לימודים עד לשנת 2005, שבה קיבל הודעה כי משרד החינוך אישר לו קביעות במכללה בדרגת דוקטור.
אין חולק על כך ששכרו של התובע במכללת ליפשיץ שולם לו לפי דרגת "דוקטור" על פי ההסכם הקיבוצי .
ביום 3.9.02 פנה מנכ"ל המכללה, מר אשר רביב, למחלקת כ"א ושכר במכללה והינחה כדלקמן :

"אל: מירה/יפית
מאת: אשר רביב
הנדון: פרופ' ז'ק רוזנברג תשס"ג

ע"פ הסיכום עם יעקב הדני, יעבוד פרופ' רוזנברג בסמסטר ראשון תשס"ג 1/2 משרה וסמסטר ב' משרה מלאה.
התשלום: לפי טבלה מעודכנת – פרופ' מן המניין לא כולל קרן לקשרי מדע בינלאומיים ומענק שבתון שבטבלה.
הפרשים אם מגיעים יקבל לאחר תיאום מס.
הנושא מטופל ע"י מירה מול המשרד.
להפקיד בקרן השתלמות של המורים כמו כולם".

ביום 10.9.02 השיבה גב' "מירה" למר רביב:

"לאשר שלום
לידיעתך – במשרד החינוך א ין תשלום עפ"י דרגת פרופסור.
המקסימיום הינו ד"ר + הותק האישי.
פרופ' רוזנברג זכאי לקבל לפי ד"ר + 22 שנות וותק.
בברכה מירה".

ביום 24.11.02 פנתה מכללת ליפשיץ, באמצעות צד ג', למנהלת תחום כוח אדם באגף להכשרת עובדי הוראה במשרד החינוך, גב' כוכבה וולף. בפנייה ביקשה המכללה "לערער על הקביעה למנוע מפרופ' י"ז רוזנברג את ההכרה בהשכלתו הפידגוגית הגבוהה. זאת לדעת, כי מלבד היותו פורפ' חשוב ומן המניין באוניברסיטה הצרפתית היוקרתית הסורבון, הוא גם בוגר הדרגה הגבוהה ביותר בחינוך והוראה בצרפת ... והוא אף לימד בפועל במשך 5 שנים במוסד להכשרת מורים בפריז... ואף לימד בתכניות להכשרת מורים בביה"ס לחינוך של אוניברסיטת בר אילן".
אין טענה כי ערעורה של מכללת ליפשיץ התקבל על ידי משרד החינוך וכאמור, אין חולק על כך שמשכורתו של התובע שולמה לפי דרגת ד"ר לפי ההסכם הקיבוצי.
כמו כן אין חולק על שסמוך לתחילת העסקתו של התובע, צד ג' פעל לאשר לו "תקן אקדמי" מטעם משרד החינוך, המאפשר תשלום שכר לפי 140% משרה עבור תפקידים נוספים מעבר לתפקידי הוראה , ותוך הפחתת שעות ההוראה משתים עשרה שעות שבועיות לשמונה שעות שב ועיות. מתצהירו של מר דוד בוסקילה, מפקח באגף הכשרת מורים במשרד החינוך, שלא נסתר, עולה כי התובע הועסק בתקן אקדמי בין השנים 2002-2011.
ביום 24.7.05 הודיע ראש מכללת ליפשיץ, ד"ר הדני, לתובע כי משרד החינוך והתרבות אישר ל תובע קביעות במכללה.
ביום 13.3.08 חתמו התובע וצד ג' על מזכר שבו צד ג' מודיע לתובע, בעקבות סיכום פגישה שהתקיימה ביניהם "בדבר העסקתך בעתיד", כדלהלן:

"1. אם תצליח לגייס סכום מקרן חיצונית עבור המכון החדש ל"יהדות ואנושות" באופן שיכסה את עלות שכרך החדשי, תמשיך המכללה לשלם את שכרך חודש בחדשו כפי שקיבלה עד כה.
2. במידה שלא תצליח בזאת, תבקש לצאת לחצי שבתון לשנתיים הקרובות והמכללה תעסיק אותך ב-4 ש"ש (חצי משכרך דהיינו 70%).
3. אחרי שנתיים תחזור למשרה מלאה (140%) לשנה אחת, שאחריה תוכל לפרוש לגימלאות מהמשרה בצרפת, והמכללה תוכל להעסיק כפי שתמצא לנכון ובתנאים שהיא תקבע.
4. באשר לסמסטר הקרוב, סוכם כי תוציא בקשה מיוחדת על כך".

ואכן, על פי האמור בתצהירו של מר דוד בוסיקלה, שלא נסתר, התובע קיבל הודעת שיבוץ כעובד מדינה בדרגת דוקטור 01 החל מ-1.9.02 וקיבל הודעה על קבלת קביעות כעובד משרד החינוך החל משנת הלימודים תשס"ה, ובשנת 2008-2009 שהה התובע בשבתון חלקי על חשבון קרן השתלמות.
בשנת 2010 חדל משרד החינוך לאשר "תקן אקדמי" למרצים במכללות האקדמיות להכשרת מורים. בעקבות זאת מכללת ליפשיץ דרשה מהתובע בשנת 2011 להגדיל את היקף ההוראה שלו במכללה. לפני שנת הלימודים תשע"ב, אף בוטל האישור שניתן להגדלת היקף משרתו של התובע ל-140%. התובע פנה בעניין זה להנהלת מכללת ליפשיץ. ביום 9.9.12 פנתה המשנה האקדמית של המכללה, פרופ' לובה חרל"פ, לראש המכללה ד"ר יאיר ברקאי, והביעה עמדתה שיש לקבל את בקשת התובע לתקן אקדמי והמליצה כי ד"ר ברקאי יפעל אצל הפיקוח והאגף להכשרת עובדי הוראה במשרד החינוך למתן אישור לכך.
בחודש 12/12 נחתם הסכם בין עמותת ישיבת הר עציון לבין מכללת ליפשיץ על פיו הוסכם על הקמת המכללה המאוחדת. ההסכם נחתם בתמיכתם של המועצה להשכלה גבוהה ומשרד החינוך, על פי מדיניות שמטרתה לקדם איחוד של מכללות להכשרת עובדי הוראה. סעיף 9 להסכם קובע:

"עם העברת הפעילות האקדמית (או כל חלק ממנה) מאחד הצדדים לעמותה המאוחדת תיבחן העברת הסגל האקדמי של אותה פעילות אקדמית, והעברת סגל מינהלי למכללה המאוחדת (חבר הסגל האקדמי וחבר הסגל המינהלי ייקראו להלן – חבר סגל). העברת חברי סגל תיעשה בכפוף לצרכי המכללה המאוחדת. להבטחת מימון העסקתם, לרמתם האקדמית או המקצועית של חברי הסגל ולשיקולים נוספים אקדמיים ומינהליים רלוונטיים".

ביום 1.1.13 החליטה המועצה להשכלה גבוהה לאשר את האיחוד בין המכללות תחת המכללה המאוחדת, לפרסם את פתיחתה, לרשום תלמידים ולקיים לימודים במסגרתה, ולהעניק תארים שונים, בהם "בוגר בהוראה" ו"מוסמך בחינוך".
בהתאם למתווה המוסכם בהסכם האיחוד, שתי עמותות האם המשיכו ללמד את התלמידים שלהן עד תום לימודיהם האקדמיים בסוף שנת הלימודים תשע"ו, אך הן לא רשמו תלמידים חדשים החל משנת הלימודים תשע"ג.
בהתאם לעדותו של עו"ד יהושע הרלינג, סמנכ"ל משאבי אנוש של המכללה המאוחדת, שלא נסתרה, התובע לא נקלט לעבודה כעובד המכללה המאוחדת.
ביום 3.4.14 פנה מ"מ מזכ"ל הסתדרות המורים למכללת ליפשיץ בשמו של התובע בטענה כי בעת שהתובע הצטרף לסגל מכללת ליפשיץ בשנת 2002, הובטח לו שיקבל תנאי שכר של פרופסור באוניברסיטה. במכתב נדרשה מכללת ליפשיץ לשלם לתובע את הפרשי השכר הנובעים מכך. למכתב צורף מכתב של צד ג' מיום 3.7.12, שנכתב על נייר פירמה של מכללת ליפשיץ, בזו הלשון:

"הריני מאשר בזאת שבחודש פברואר 2002, כאשר הייתי מנהל המכללה, בקשנו מפרופ' יעקב ג'ק רוזנברג להצטרף לסגל של המכללה באותם תנאים שהוא קבל באוניברסיטת בר-אילן כפרופ' מן המניין. פרופ' רו זנברג הגיע אלינו בהמלצתו של פרופ' חיים גזיאל שהשתדל להביא למכללה פרופ' מן המניין. פרופ' רוזנברג התחיל ללמד אצלינו ב-1 בספטמבר 2002".

מכללת ליפשיץ השיבה ביום 22.4.14 כי מכתבו של צד ג' מיום 3.7.12 נכתב לאחר סיום תפקידו כראש המכללה, כי במהלך 10 שנות עבודתו הראשונות של התובע (מ-2002-2012) שולם לו שכרו בהתאם לטבלת שכר המרצים המקובלת במכללות האקדמיות לחינוך, כי התחייבות לשלם שכר למרצה שכר לפי דרגת פרופסור לפי טבלת שכר המקובלת באוניברסיטאות, מנגודת להסכמי השכר המקובלים במכללות ואם הייתה התחייבות כזו היא נעשתה בניגד להוראות משרד החינוך והמועצה להשכלה גבוהה.
בהמשך לחילופי מכתבים אלה התקיימה חליפת מזכרי דואר אלקטרוני בין התובע לבין גורמים במכללת ליפשיץ, ביניהם ראש המכללה ד"ר ברקאי ויו"ר העמותה מר שלמה בקיש. בפנייתו דרש התובע "את כל ההפרש שמגיע לי כפרופ' מן המניין כולל: שכר משולב, תוספת אקדמית, קרן קשרי מדע, מענק שבתון, ותק תחילתי וקידום וותק".
מספר שבועות לפני ההתכתבות הנ"ל בין התובע והסתדרות המורים לבין מכללת ליפשיץ, פנה התובע בדואר אלקטרוני לד"ר יהודה שוורץ, מפקח באגף להכשרת עובדי הוראה במשרד החינוך. בפנייתו גולל התובע את טענותיו בעניין ההבטחה שקיבל מצד ג' בשנת 2002 לתנאי שכר של פרופסור מן המניין באוניברסיטה, וטען כי בנה את כל הקריירה שלו על הבטחת הנהלת מכללת ליפשיץ, וכי הוא עדיין מקווה שהיא תקיים אותה בעקבות תזכורות שנתיות שהוא מעביר לה. התובע שאל את ד"ר שוורץ אם "יש לך איזה דרך לשכנע את הנהלת ליפשיץ בנוגע להבטחה זו". לכך השיב ד"ר שוורץ:

"לפרופ' רוזנברג הנכבד,
שלום
צר לי על השתלשלות העניינים בנוגע להעסקתך במכללת ליפשיץ.
אנחנו כמשרד לא היינו מעורבים בזה ולא היינו מאשרים דבר כזה בזמנו ועל כן גם היום אין הצדקה לגרור אותנו לוויכוח.
כל תלונותיך על מכללת ליפשיץ ולא על משרד החינוך.
בהצלחה,
יהודה שוורץ".

בתחילת חודש 9/14, לאחר שהתובע קיבל שיבוץ לשנת הלימודים תשע"ה, הוא פנה לד"ר ברקאי והודה לו על אישורו כי יקבל את משכורתו ממשרד החינוך בלבד ולא מעמותה אחרת. התובע הוסיף כי "כמובן אין לי שום זיקה או הסכם הנחתם עם מכללת הרצוג לפני התאריך 31 במאי 2014". ד"ר ברקאי אישר ל תובע כי אכן הגורם המממן את עבודתו בשנים הבאות הוא משרד החינוך, אך אין הוא מאשר את הערת התובע לפיה אין לו שום זיקה או הסכם עם מכללת הרצוג לפני 31.5.14, מאחר שהתובע משובץ לשנת תשע"ה בבית הספר ללימודים מתקדמים שהינו חלק ממכללת הרצוג המאוחדת, וכי מכללת ליפשיץ תסיים להתקיים כגוף עצמאי בסוף שנת הלימודים תשע"ו.
סמוך לאחר מכן, ביום 7.9.14 שלח ראש המכללה המאוחדת, ד"ר יהודה ברנדס, לד"ר ברקאי שאלה בנוגע לשיבוץ של התובע. ד"ר ברנדס ביקש לדעת מדוע נשלח לתובע מכתב שיבוץ שלא מטעם המכללה המאוחדת ותהה אם משמעות הדבר היא שהתובע מועסק בשנת תשע"ה על ידי מכללת ליפשיץ ולא על ידי המכללה המאוחדת. לכך השיב ד"ר ברקאי ביום 7.9.14:

"שלום ר' יהודה
...
בצרופה שיבוץ מעודכן לפרופ' יעקב רוזנברג לתשע"ה, עומד על 12 ש"ש..
המכתב נשלח על-ידי לפי סיכום עם נציג האגף, ד"ר שוורץ וראש האגף מר גרינפלד, בו נקבע שהאגף ישא בעלות שכרו של פרופ' רוזנברג עד יציאתו לגמלאות.
דברי תקפים ומבוססים על הסיכום הנ"ל, בהנחה שמכללת ליפשיץ אכן תקבל את המימון הנדרש ותוכל לשלם למרצה את משכורתו כנדרש".

בשנת 2015 הגיש התובע לבית דין זה תובענה לחייב את מכללת ליפשיץ לשלם לו הפרשי שכר בהתאם לשכר פרופסור מן המניין. התביעה נמחקה בהיעדר כימות. התובע פנה למומחה על מנת שייתן חוות דעת שתכמת את הפרשי השכר הנתבעים. בדעת התובע היה לשוב ולהגיש את תביעתו להפרשי שכר בצירוף חוות דעת המומחה. סמוך לפני הגשת התביעה ננקטו בעניינו של התובע הליכי פיטורים מינהליים, כמפורט להלן, ובנסיבות אלה כלל התובע בתביעתו בהליך זה, שהוגשה ביום 9.5.16, הן תביעה למניעת פיטוריו והן תביעה להפרשי שכר ותנאים נלווים בסכום של 5,137,994 ש"ח.
הליכי הפיטורים המינהליים של התובע נפתחו בכך שביום 14.4.16 פנו אל התובע מנכ"ל מכללת ליפשיץ וסמנכ"ל משאבי אנוש של המכללה המאוחדת, במכתב שבו נאמר כי בעקבות הסכם איחוד המכללות והשינויים המבניים הנגזרים ממנו ולאור הקטנת מכסות התלמידים הצפויות בתשע"ז על ידי משרד החינוך, נדרש מהלך של צמצום משרות ופיטורי מורים, ועל כן נשקלת הפסקת עבודתו בסוף שנת הלימודים תשע"ו. התובע הוזמן לטעון כנגד הפסקת עבודתו בישיבה שתקויים במכללת ליפשיץ. השימוע התקיים ביום 9.5.16 בנוכחות התובע, בא כוחו, נציג הסתדרות המורים מר שלום קיסר, מנכ"ל מכללת ליפשיץ מר אשר רביב וסמנכ"ל המכללה המאוחדת עו"ד הרלינג. ב"כ התובע מסר לעורכי השימוע את כתב התביעה בהליך זה שהוגש באותו יום לבית הדין והפנה אליו. במהלך השימוע, לאחר שנציג הסתדרות המורים טען טענותיו ופירט בקשותיו, יצאו התובע ובא כוחו להתייעצות אך לא שבו לישיבה.
למחרת, ביום 10.5.16, התקיימה ישיבה של הוועדה הפריטטית לפי ההסכם הקיבוצי בין המדינה לבין הסתדרות המורים, אשר בהתחשב בהוראותיו גובש "נוהל סיום העסקה מטעמים מנהליים של חבר סגל אקדמי במכללות להכשרת עובדי הוראה" של משרד החינוך. בדיון השתתפו נציג האגף להכשרת עובדי הוראה מר דוד בוסקילה והמפקח ד"ר יהודה שוורץ, התובע, נציגי הסתדרות המורים גב' נחמה רבנר ומר שלום קיסר, ד"ר יאיר ברקאי ומר אשר רביב מטעם מכללת ליפשיץ ומר הרלינג מטעם המכללה המאוחדת. התובע הקליט את הישיבה באמצעות מכשיר הקלטה שהוסתר תחת בגדו, ללא ידיעת הנוכחים. בסוף הישיבה נשאל התובע אם הוא מקליט את הישיבה והתובע אישר זאת.
הסתדרות המורים הודיעה בוועדה הפריטטית כי לא תייצג את התובע לאור בקשתו לנהל הליך משפטי זה באמצעות עורך דינו. בפרוטוקול הוועדה הפריטטית נרשם:

"עמדת המשרד: תומכים בעמדת המכללה המאוחדת מאחר והמרצה מצהיר שאינו מתכוון ללמד בהרצוג אלא בהתאם להסכם שהיה לו בזמנו בליפשיץ כפרופסור מן המניין. לא ניתן לחייב את המכללה המאוחדת הרצוג לקיים הסכמים פרטניים שהיו למרצה הנ"ל בליפשיץ ואין להם תוקף במסגרת ההסכמים שבין המשרד להעסקת מורים במכללות. יש לציין – אין תנאי שכר של אוניברסיטאות במכללות ואין העסקה לפי תקן אקדמי בכל המכללות למורים.
סיכום/החלטה: פיטורים מינהליים בסוף שנת תשע"ו – יש לציין שהמרצה לא משתף פעולה ויושב בוועדה כמשתתף פסיבי בעמדת הקשבה בלבד.
כמו כן התברר שהקליט את כל הדיון ללא הודעה מראש".

ביום 18.5.16 התקיים לתובע שימוע לפני מנהל האגף להכשרת עובדי הוראה במשרד החינוך, מר נח גרינפלד. בישבה נכח גם ב"כ התובע, שעל פי פרוטוקול הישיבה טען כי "בכל ההליך שהתקיים עד עכשיו לא היה הליך שמקובל ביחס לפרופסורים שקשור להערכה מקצועית כדוגמת וועדה מקצועית. במוסדות אקדמיים אין דבר כזה שמפטרים פרופסור אקדמי"..."דנים בעניין של פיטורי פרופסור מן המניין לאחר שנים ארוכות וכברת דרך שאושרה במל"ג. אך אחד בהליך לא מעלה טענה מקצועית". בשלב זה הבהיר מר גרינפלד כי אין מדובר בפיטורים פדגוגיים אלא בהליך מינהלי. ב"כ התובע טען בהמשך כי מכללת ליפשיץ הבטיחה להעסיק את התובע עד גיל הפרישה, על דעת משרד החינוך. התובע העלה טענה בדבר הבטחה שניתנה על ידי משרד החינוך שאף מורה לא ייפגע מהליך איחוד המכללות.
ביום 29.5.16 החליטה מנכ"ל משרד החינוך, גב' מיכל כהן לפטר את התובע ביום 31.8.16 עקב צמצומים במסלול בו הועסק ואיחוד המכללות. המדינה צירפה אישור על משלוח דבר דואר רשום ביום 29.5.16. התובע צירף אישור בדבר מסירת דבר דואר לסניף דואר ביום 1.6.16 ועל מסירתו בפועל ביום 23.6.16.
התובע הגיש ערעור על החלטת מכתב הפיטורים לשר החינוך. שר החינוך דחה את הערעור בהחלטה מיום 21.8.16. בנימוקי החלטתו כתב שר החינוך:
"השתכנעתי, כי איחודה של מכללת ליפשיץ עם מכללת הרצוג חייב רה ארגון. במסגרת זו לא ניתן היה להמשיך ולהעסיק אותך בתנאים בהם הועסקת בכללת ליפשיץ, בהתייחס לאלה אשר נעשו בחריגה מתנאי ההסכמים וההוראות החלים על מרצים עובדי מדינה במכללות להכשרת עובדי הוראה ואשר נתנו ללא הסכמתו של משרד החינוך.
השתכנעתי, כי משרד החינוך הציע לך להשתבץ במכללה המאוחדת לפי היקף משרתו הקבועה במשרד החינוך ולפי הדרגה שנקבעה לך בהתאם להסכם הדרגות החל במכללות להכשרת עובדי הוראה, אך סירבת לקבל הצעה זו. כמו כן, נוכחתי לדעת, כי הוצעו לך תנאי פרישה עם ההטבות המכסימליות, אך סירבת לכך".
אשר לטענות העולות במכתב בא כוחך:

  1. הועסקת על ידי משרד החינוך ותנאי העסקתך נקבעו לפי ההסכמים החלים על מרצים במכללות להכשרת עובדי הוראה. לפיכך, אין בידי לקבל את טענותיך לעניין זכותך לתנאי העסקה ושכר שונים מכך. כל הבטחה שקבלת על ידי גורם אחר, אין בהם כדי לחייב את משרד החינוך כמעסיק.
  2. הטענה כי מכללת ליפשיץ לא נסגרה אינה נכונה. על פי המידע שנמסר לי על ידי האגף להכשרת עובדי הוראה, המכללה נסגרה וכיום קיימת מכללה אחרת – המכללה המאוחדת, אשר קיימת לה, ככל מכללה אקדמית, האוטונומיה להעסיק ולשבץ מרצים בהתאם לצרכיה האקדמיים. על אף זאת, משרד החינוך עמד על המשך שיבוצך במכללה המאוחדת, כעובד מדינה בהתאם להיקף משרדתך הקובעה במשרד החינוך (משרה מלאה) ולדרגתך במכללה. אופן שיבוצך נתון לשיקול דעתה של המכללה האקדמית.

כאמור, סירבת לכך ועמדת על דרישותיך באשר לאופן שיבוצך, למרות שלמכללה קיימת כאמור האוטונומיה לקביעת עניין זה. כמו כן, עמדת על תשלום שכר החורג מההסכמים וההוראות החלים על מרצים במכללות להכשרת עובדי הוראה, אשר משרד החינוך כמעסיק לא אישר ולא שילם לאורך תקופת עבודתך במכללת ליפשיץ.
3. אין בידי לקבל את הטענה כי פוטרת בשל היותך ותיק ובעל שכר גבוה. מהנתונים שהובאו בפניי אין אלה הטעמים שהובילו לפיטוריך.

לאור האמור לעיל, החלטתי כי אין מקום לקבל את טענותיך ולהשאיר את החלטתה של המנהלת הכללית בדבר פיטוריך המינהליים על כנה".

על פי הסכמה בין התובע לבין המדינה, ביום 7.9.16 פרש התובע פרישה מוקדמת לגמלאות כעובד המדינה ושולמו לו תשלומי פרישה שכללו מענק בסך 50,000 ₪, שישה חודשי הסתגלות ופנסיית גישור עד לגיל פרישת חובה.
עם הגשת תביעה זו, הגיש התובע בקשה לסעדים זמניים למניעת פיטוריו. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 31.8.16. בקשת רשות ערעור שהגיש התובע נדחתה על ידי בית הדין הארצי לעבודה ביום 25.9.16 (בר"ע 38949-09-16).

המחלוקות הטעונות הכרעה
המחלוקות הטעונות הכרעה בשלב זה של ההליך הינן כדלהלן:
האם דין התביעה להפרשי שכר להידחות מחמת התיישנות, כולה או חלקה?
האם התובע הוכיח את טענתו להסכם עבודה מחייב לפיו ישולמו לו שכר ותנאים נלווים לפי דרגת "פרופסור מן המניין"? לעניין זה החליט בית הדין ביום 4.3.18 כי תחילה תוכרע שאלת החבות של הנתבעים, וככל שתיקבע חבות כזו, תידון ותוכרע בהמשך שאלת כימותה, לרבות התביעה לריבית על הפרשי השכר.
האם מוסמך בית הדין לדון בתביעת התובע לצו מניעה האוסר על הנתבעות 1-2 לעשות שימוש ב תכנית לימודים לתואר שני שנלמדת אצל הנתבעות? ככל שהתשובה הינה בחיוב – האם תכנית הלימודים הינה "יצירה" של התובע לפי חוק זכויות יוצרים, תשס"ח-2008, והאם הנתבעות מפרות זכות יוצרים זו או זכות מוסרית שנתונה לתובע באופן המזכה אותו לצו מניעה האוסר על שימוש בה?

מהות ההתחייבות כלפי התובע
נידרש תחילה למחלוקת בין התובע לבין הנתבעות וצד ג' בנוגע למהותה של ההתחייבות שניתנה לתובע בקשר לתנאי העסקה של פרופסור מן המניין.
התובע בתצהירו טען ש בראשית שנת 2002 ניהלה אוניברסיטת בן גוריון מו"מ עמו לקבלתו כפרופסור מן המניין, ובמקביל הוא פנה למכללת ליפשיץ לאחר ששמע שהיא מחפשת לגייס פרופסור מן המניין כדי להקים חוג חדש בתואר שני בפילוסופיה יהודית. בפגישה מחודש 3/02 הבטיח לו צד ג', בשם המכללה, ש"כל התנאים שקבלת באוניברסיטת בר אילן תקבל אצלנו". הוא הבין מצד ג' שהמכללה מעוניינת מאוד בשירותיו ושיש לה אפשרות לשלם לו שכר ותנאים של פרופסור מן המניין. לדבריו, צד ג' ידע שבדרך כלל פרופסור מן המניין רק משלים את משרתו "באיזה מכללה", באותם תנאים שהוא מקבל באוניברסיטה. התובע טוען שהמכללה חזרה ואישרה את מחוייבותה מספר פעמים, ובין היתר בתחילת כל שנת לימודים לפרופ' חיים גזיאל אשר הבטיח לתובע שכאשר המכללה תעבור לפיקוח ות"ת, המכללה תממש את הבטחתה.
בית הדין סבור שהתובע לא הרים את הנטל להוכחת גרסתו ומעדיף את גרסת מכללת ליפשיץ וצד ג', שפעל מטעם מכללת ליפשיץ במגעים לקליטת התובע, כפי שתפורט להלן.
התובע אינו מציג מסמכי העסקה פורמליים התומכים בגרסתו. במסמך המינוי הפורמלי שהתובע קיבל – הודעת שיבוץ של משרד החינוך – נקבע כי שכרו ישולם לפי דרגת "דוקטור" בדירוג עובדי הוראה במכללות להכשרת מורים.
צד ג' בתצהירו הסביר כי בהתאם להחלטות מוסדות העמותה, הוא הוסמך לגייס מרצים, ובהמלצת פרופ' גזיאל הוא פנה אל התובע, שהסביר לו שהוא חזר משהות באוניברסיטת סורבון בפריז ואין בדעתו לחזור לאוניברסיטת בר-אילן. בהתאם לכך, הוא הגיע להסכמה כי המכללה תשאף להשוות את שכרו של התובע במכללה לשכר אותו היה משתכר כפרופסור מן המניין באוניברסיטת בר אילן. באותה עת המכללה הייתה כפופה למשרד החינוך ודרגת דוקטור הייתה הדרגה הגבוהה ביותר, אך הייתה ציפייה שבעתיד תעבור המכללה למל"ג כך ששכר המרצים יוכל להשתוות לנהוג באוניברסיטאות וניתן יהיה לאשר את העסקת התובע בתנאים המקובלים באוניברסיטאות. עם זאת, לגרסת צד ג' בתצהירו, מעולם לא ניתנה התחייבות למתן השכר לפי תנאי פרופסור מן המניין כעובדה מוגמרת, והיה ברור לתובע שהמכללה תשאף לכך, אך אין היא מתחייבת לכך לתוצאה. צד ג' שיתף גורמים נוספים במכללה בהתחייבות שניתנה לתובע לשאוף להשוות את שכרו ותנאיו לשכר ולתנאים של פרופסור מן המניין, ובהם מר אשר רביב וד"ר יאיר ברקאי. ואולם, כבר בתחילת דרכו של התובע במכללה התחוור כי תנאי שכרו כפרופסור מן המניין אינם מאושרים על ידי משרד החינוך, ועל כן הוחלט לאשר לתובע "תקן אקדמי", שמשמעותו הגדלת היקף משרתו ל-140% והפחתת שעות ההוראה השבועיות מ-12 ל-8. התובע היה מודע לכך והמשיך לעבוד בתנאים אלה.
כעניין שבעובדה, בית הדין מעדיף את עדותו של צד ג' בתצהירו בעניין תוכן ההתחייבות שניתנה לתובע, לאמור: התחייבות לשאוף להשוות את תנאיו לתנאי פרופסור מן המניין ולא התחייבות להשוואה מוחלטת או לתוצאה של השוואה מוחלטת. כמו כן, מהתנהגות הצדדים עולה כי הסיכום נגע בעיקרו של דבר לשכר, ולאו דווקא לכלל תנאי ההעסקה הנלווים של פרופסור מן המניין.
גרסת צד ג', כפי שפורטה בתצהירו, נתמכת במכתבו לתובע מיום 26.2.02, ממנו עולה כי הסיכום בין התובע לבין צד ג' היה כפוף ל"אפשרויות ולצרכים" של המכללה. מכתב זה תומך באופן הצגת ההתחייבות על ידי צד ג' בתצהירו ובעדותו בבית הדין (להבדיל מן האופן החסר שבו תיאר צד ג' את חילופי הדברים בינו לבין התובע במכתב מיום 3.7.12 שהתובע צירף לכתב התביעה).
התובע בחקירתו הנגדית חיזק את עדותו של צד ג', בכך שאישר שברקע הסיכום בינו לבין צד ג' הייתה ציפייה למעבר עתידי של המכללה לפיקוח המל"ג.
המכללה קיימה את מחוייבותה לשאוף להשוואת תנאיו של התובע לתנאי פרופסור מן המניין, בכך שלאחר שהתובע קיבל ממשרד החינוך , ביום 21.8.02, הודע ה רשמית על שיבוצו כעובד משרד החינוך במכללה בדרגת דוקטור, ניתנה הנחיה ביום 3.9.02 למחלקת השכר במכללה לפעול מול משרד החינוך למימוש הסיכום בדבר מ תן תנאי פרופסור מן המניין לתובע. אלא שסמוך מאוד לאחר מכן הודיע משרד החינוך – ביום 10.9.02 - ש סיכום כאמור אינו מאושר על ידו, כעולה מן המזכר של "מירה" למר רביב מיום 10.9.02. המכללה לא אמרה נואש ו פנתה בערעור למשרד החינוך על החלטתו ביום 24.11.02, אך אין מחלוקת כי מעולם לא ניתן אישורו של משרד החינוך לכך.
התובע אישר בעדותו שמר רביב הודיע לו סמוך לתחילת העסקתו ש הוא קיבל הנחיה מהנהלת המכללה "לקיים את ההבטחה". התובע העיד שמר רביב דיווח לו על כך שהמכללה פנתה למשרד החינוך, וכדברי התובע "...הוא עשה כל מה שאפשר כדי לקיים את ההבטחה....הם ראו שיש בעיה הם פנו למשרד החינוך שענה בשלילה".
עדות זו מאשרת את גרסת צד ג' ואת עדותו של מר רביב, לפיהן התובע עודכן בפניות של המכללה למשרד החינוך בבקשה לאישור ההשוואה לתנאי פרופסור מן המניין, ועודכן בתשובתו השלילית של המשרד.
התובע לא טען באותה עת כי בכך שהמכללה אינה משלמת לו שכר ותנאים נלווים לפי דרגת "פרופסור" חרף עמדת משרד החינוך, היא מפרה את הסיכום עמו, אלא הצדדים פעלו במשותף כדי לממש, עד כמה שניתן במסגרת הכללים המחייבים את המכללה , את ההבטחה לשאוף לתנאי שכר של פרופסור מן המניין. מן העדויות עולה שהסדרת התקן האקדמי עבור התובע הייתה הדרך שהצדדים מצאו לעשות כן. כך, התובע העיד שהוסבר לו שהסדר ה"תקן האקדמי" שלפיו היקף משרתו יחושב לפי 140% הינו "בהמתנה לקיים את ההבטחה...עד שנסדר את העניין" (פרוטוקול 4.3.18, עמ' 64, שורות 3-7). ביטוי להיותו של הסדר התקן האקדמי תחליף ראוי, לשעתו, שהיה מקובל על התובע, נתן התובע בהודעת דוא"ל ששלח למר ברקאי מיום 27.4.10, שבו התובע התייחס ל"מעמדי הנוכחי במכללה", ואישר ש"משרה מלאה של 140 אחוז הייתה לי כבר משנה"ל תשס"ג".
העובדה שהסדר ה"תקן האקדמי" נתפס בקרב בכירי המכללה כ"ביצוע בקירוב" מוסכם של התחייבות המכללה לתובע לשאוף להשוות את שכרו לשכר פרופסור מן המניין, עולה גם ממכתבה של המשנה האקדמית של המכללה, פרופ' לובה חרל"פ , לד"ר ברקאי מיום 9.9.12.
התובע הודה בחקירתו הנגדית ש"באתי כפרופ' מן המניין ואמרו לי זה מה שיש. ועוד מעט נעבור לותת ותקבל הכל. אז חיכיתי בסבלנות" (פרוטוקול 4.3.18, עמ' 65, שורות 16-17). עדות זו של התובע תומכת בגרסת צד ג' לפיה תוכן ההבטחה שלו לתובע היה שהמכללה תשאף להשוואת שכרו ללא התחייבות מוחלטת, תוך ציפייה לשינוי הסטטוס האקדמי של המכללה.
היעדרה של התחייבות מוחלטת להשוואת מכלול תנאי העסקתו של התובע למכלול תנאי ההעסקה של פרופסור מן המניין במוסד אקדמי, נלמד גם ממכתב של התובע למכללה מיום 2.4.03, שבו כתב התובע:

"אני יודע שאין למכללה שלנו "קרן קשרי מדע אבל הבנתי שבשביל ארגון כנס בינלאומי קיימת אפשרות של מימון לפחות עבור הטיסות. דברתי היום עם אשר אבל שכחתי להזכיר את הכנסה ואת שתי טיסות אלו.
אני חושב לפרסים אחר כך את הרצאות הכנס, אז אציין בגוף הספר את העזרה של מכללת ליפשיץ.
מצ"ב .. המסמכים המעודכנים.
(א)ודה על התייחסותך לבקשתי".

מכתב זה, משנת עבודתו הראשונה של התובע במכללה, מעיד על ידיעת התובע כי לא ניתנה כלפיו התחייבות להשוואה מוחלטת של כלל תנאי ההעסקה של פרופסור מן המניין במוסד להשכלה גבוהה.
בחקירתו הנגדית הודה התובע שהבין שקיימת מגבלה לקיים את ההתחייבות להשוואת שכרו לשכר פרופסור ככל שהוא מועסק כעובד משרד החינוך, אך טען שהוסתרה ממנו האפשרות שהוא יועסק שלא באמצעות משרד החינוך, אלא על ידי המכללה (פרוטוקול 4.3.18, שורות 18-23).
עדות זו של התובע אינה מקובלת עלינו. בית הדין מקבל את עדותו של מר אשר רביב, לפיה התובע לא רצה לקבל משכורת מהמכללה והתעקש להיות עובד מדינה (פרוטוקול 26.3.18, עמ' 99, שורות 27-30, עמ' 100, שורות 1-3).
מר בוסקילה העיד כי בהתאם לכללי משרד החינוך, העסקת עובד הוראה במכללה להכשרת מורים במסלול לתואר שני, הייתה אפשרית במסגרת תאגיד המכללה בלבד, ואילו העסקת התובע כעובד מדינה הייתה אפשרית רק במסלול הוראה לתואר ראשון. מכללת ליפשיץ הייתה מורשית להעניק באותו שלב תואר ראשון בלבד, ועל כן מסקנתנו הינה כי היה ברור לתובע כי בהתאם לכללי משרד החינוך לא ניתן לשלם את משכרותו לפי דרגת פרופסור. מכל מקום, התובע המשיך לעבוד במכללת ליפשיץ תקופה ארוכה בתנאים אשר אינם תואמים את ההבטחה שעליה מבוססת תביעתו.
מכלל האמור לעיל עולה כי יש להעדיף את עדותו של צד ג' באשר לתוכן ההבטחה שניתנה על ידו לתובע – הבטחה לשאוף להשוות את תנאי שכרו לתנאי השכר של פרופסור מן המניין. כן קובע בית הדין שהתנהגותם הנמשכת של הצדדים מלמדת על קיומו של מו"מ מתמשך בין הצדדים לגבי אופן יישום ההשוואה, כאשר עד 2011, ראו הצדדים במנגנון ה"תקן האקדמי" חלופה ראויה ליישום ה"שאיפה להשוואה".
כעולה מן המסמכים, הקושי צף כאשר הסדר התקן האקדמי שוב לא היה מאושר על ידי משרד החינוך. באותו שלב, נמצאו פתרונות משלימים על ידי תשלום חלק משכרו של התובע באמצעות המכללה (עדות התובע, פרוטוקול 4.3.18, עמ' 65, שורות 20-27).
אלא שאז התובע החל להעלות טענתו להתחייבות מוחלטת של המכללה כלפיו להשוואה מוחלטת של כלל תנאי ההעסקה שלו לכלל תנאי ההעסקה של פרופסור מן המניין. תחילה, בשנת 2011, פנה להסתדרות המורים וזו פנתה בשמו בדרישה שהוצגה בהליכים שהגיש התובע בשנת 2014.
בית הדין אינו מקבל את טענת התובע לפיה הותאם לו דירוג שכלל אינו מתאים לכישוריו או לעיסוקו, שכן הוא כלל לא הועסק כ"מורה" אלא כ"חוקר". התובע היה מודע מתחילת העסקתו לפיקוח של אגף הכשרת עובדי הוראה במשרד החינוך על תנאי ההעסקה של העובדים במכללה ולמסגרת ההעסקה המאושרת לגביו, וקיבל על כך הודעה בכתב בתחילת כל שנת לימודים. הוא היה מודע לכך שהמועצה להשכלה גבוהה התירה באותו שלב למכללת ליפשיץ להעניק תואר ראשון בלבד.
התובע אף עסק בהוראה – גם אם בשעות מופחתות על פי "תקן אקדמי" שאושר למכללה. לא למותר לציין את מכתבו של התובע מיום 2.4.03 שבו הסביר התובע שקבע את תאריכו של כנס בחו"ל כדי לא להיעדר מהמכללה בזמן הלימודים.
בהתאם לכל האמור לעיל, אנו סבורים שדין תביעת התובע להפרשי שכר ותנאי עבודה אשר כומתו בהתאם לעילת תביעה המחייבת השוואה מוחלטת בין מכלול שכרו ותנאי עבודתו של התובע לבין מכלול השכר ותנאי העבודה של פרופסור מן המניין – להידחות לגופה.

התיישנות
אנו סבורים כי דין תביעה זו להידחות גם מחמת התיישנות, מנימוקים אלה:
סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע:

"תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה".

5 לחוק ההתיישנות קובע:
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –
בשאינו מקרקעין – שבע שנים".

סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע:
"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

מכללת ליפשיץ העלתה טענת התיישנות בבקשה שהגישה (ביום 13.6.16) לסילוק הבקשה לסעדים זמניים על הסף, בתגובתה לבקשה לסעדים זמניים ובכתב הגנתה. הנתבעות 2-3 אף הן העלו טענת התיישנות בכתבי הגנתן.
ואכן, על פני הדברים, תביעת התובע מעוגנת בהבטחה שניתנה ובהסכם שנכרת בינו לבין מכללת ליפשיץ – באמצעות צד ג' – בשנת 2002, שאז נולדה עילת התובענה.
בתשובה שהתובע הגיש (בים 29.6.16) לבקשת מכללת ליפשיץ לסילוק הבקשה לסעדים זמניים על הסף, טען התובע בתשובה לטענת ההתיישנות:
על פי סעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, התיישנות תביעה אינה מבטלת את הזכות גופה.
יש לדחות את טענת ההתיישנות לפי הוראות סעיף 4 לחוק ההתיישנות.
כאשר נטענות כלפי תובע טענות מטעות שאין בהן אמת, מירוץ ההתיישנות כלל אינו מתחיל, בהתאם להוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות.
נציגי הנתבעות הודו בזכותו של התובע, באופן המחדש את מירוץ ההתיישנות, בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, במסמכים הבאים: מכתבה של המשנה האקדמית של המכללת, פרופ' לובה חרל"פ, לד"ר ברקאי מיום 9.9.12; בהתכתבות של התובע עם גורמים במכללה מיום 23.4.14 ; בהתכתבות של התובע עם המכללה בימים 7-8.9.14.
מטיעוני הצדדים עולה כי התובע כלל אינו חולק על כך שהתמלאו לגבי התביעה הוראות הרישא של סעיף 2 וסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, קרי: שהתביעה הינה לקיום זכות שעילתה קודמת לשבע שנים לפני מועד הגשת התביעה. המחלוקת הטעונה הכרעה, בהקשר זה הינה, על פי טיעוני הצדדים – האם מתקיימים תנאי סעיפים 7 או 9 לחוק ההתיישנות?
סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע:
"מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תביעה תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לענין זה "הטעיה" – לרבות אי גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה".
הנטל להוכיח התקיימותן של נסיבות כאמור בסעיפים 7 לחוק ההתיישנות – מוטל על התובע.
התובע אינו מעלה טענה להפעלת כוח על ידי מי מהנתבעות או לקיומה של מצוקה שלו וניצולה על ידי מי מהן. מתוך הנסיבות שיש בהן כל "להשעות" את מרוץ תקופת ההתיישנות – הטענה היחידה שהעלה התובע היא ל"הטעיה".
בתצהירו של התובע לא פורטה באופן ברור טענה שלפיה התובע נמנע מלהגיש את תביעתו בשל הטעיה. התובע טען שבכל שנה הוא שאל את אנשי הנהלת המכללה מתי המכללה תקיים את הבטחתה לתת לו את כל התנאים שקיבל באוניברסיטת בר אילן ופרופ' גזיאל, שהיה ראש הוועדה האקדמית העליונה של המכללה, השיב לו "כל הזמן" לא לדאוג מכיוון שהמכללה אמורה לעבור לוועדה לתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה, ואז יקבל את שכרו וזכויותיו כפרופסור מן המניין, וכל שנה הודיעו לו שזה יקרה בקרוב, אך זה לא קרה. ראוי להביא מעדותו של התובע בחקירתו הנגדית בנקודה זו:

"...כל הזמן הייתי בקשר עם פרופ' גזיאל שאמר נעבור לות"ת ותקבל הכל.
ש. מתי הפעם האחרונה שפרופ' גזיאל אמר לך את זה?
ת. כבר ב-2003 נדמה לי.
ש. שראית שאתה לא מקבל את התנאים.
ת. כן. פניתי אליו. הוא אמר תקבל אל תדאג.
ש. גם כן ב-2004?
ת. גם ב-2005 וכן הלאה.
ש. עד מתי אמר לך את זה פרופ' גזיאל?
ת. כל שנה שאלתי.
ש. לא היה נראה לך שאתה כבר 10 שנים שואל את השאלה הזו ולא מקבל שום תשלום כפרופ' מן המניין ואתה לא אומר סליחה כמה זמן אפשר לחכות אתם כל שנה מספרים לי את הסיפור הזה?
ת. העניין הוא ששאלתי כל שנה ושנה והייתי בטוח שיתנו לי. עד שגיליתי שהיה בקופת המכללה 45 מיליון ₪ ואז מיד פניתי להסתדרות המורים. במפורש אם ידעתי בהתחלה מיד הייתי תובע את המכללה.
ש. מזה קשור אם מגיע לך?
ת. אמרו לי כל הזמן שאין כסף המצב הכספים גרוע. כך כתב ד"ר ברקאי לחרל"פ ששאלת על התנאים של פרופ' מן המניין. מפנה לנספח 45 לתצהירי. הוא כתב מה נעשה המצב של המכללה של טוב. אם המצב היה שפיר היינו נותנים לו בלב רחב. כך כותב ד"ר ברקאי. נספח 45 לתצהירי.
לשאלת בית הדין:
לא כתבת בתצהירך שסיבת ההמתנה בהגשת התביעה היתה שהציגו לך מצב שמצב העמותה אינו שפיר.
ת. אני בטוח שכתבתי כך ואני מפנה לסעיף שמזכיר את המכתב של פרופ' חרלפ סעיף 18 לתצהירי ומסביר בסעיף 19".

אין חולק על כך שפרופ' גזיאל מילא פונקציה אקדמית במכללה, ולא עסק בענייני שכר והעסקת עובדים. על כן יש קושי לקבל את טענת התובע שבשל אמירות אלה של פרופ' גזיאל, הוא נמנ ע מהגשת תביעתו לאכיפת ההתחייבות, בשים לב להיותו של פרופ' גזיאל דמות אקדמית ולא מנהלית.
התובע גם אישר בחקירתו הנגדית שבשנת 2007 הוא מונה להיות ממלא מקומו של פרופ' גזיאל בראשות המועצה האקדמית של המכללה, ומתוקף תפקידו הוא הבין שגם אם המכללה תעבור לפיקוח ות"ת, לא יינתן אישור רטרואקטיבי להשוואת תנאי עבודתו של התובע לתנאי פרופסור מן המניין (פרוטוקול 4.3.18, עמ' 77, שורות 22-29).
התובע העיד בתצהירו שבשנת 2008 מנכ"ל המכללה, מר אשר רביב, אמר לו שהמצב הכלכלי של המכללה גרוע ואין לה כעת אפשרות לקיים את הבטחתה כלפיו, והם שוחחו על הרעיון שהתובע יגייס כסף עבור מרכז המחקר "יהדות ואנושות". כן העיד התובע ש בשנת 2008 התובע נפגש עם צד ג' ואמר שהוא מבין שאין למכללה אפשרות לקיים את הבטחתה מסיבות תקציביות, והצ יע דרכים לחסוך כסף כדי להכין מקור כספי כדי להכין מקור כספי לשלם לו. בשנים 2010-11 ד"ר ברקאי אמר לו שאין מספיק סטודנטים ולכן המכללה לא תוכל לקיים את הבטחתה כלפיו והתובע הבין שד"ר ברקאי מתכוון לנקוט צעדים להגדלת מספר הסטודנטים, אך הנהלת המכללה והיו"ר לא היו מעוניינים לדון בתכנית של ד"ר ברקאי. עם הזמן הוא הבין שהסיבה לכך הייתה לשמר מספר סטודנטים נמוך כדי להצדיק את האיחוד עם מכללת הרצוג. כאשר ראה שאין התקדמות בנושא הבטחת זכויותיו כפרופ' מן המניין הוא כתב ליו"ר העמותה, מר שלמה בקיש, ביום 8.5.11 וביקש להיפגש עמו ועם המשנה האקדמית של המכללה, פרופ' לובה חרל"פ. בפגישה זו הוא שב והעלה טענתו על הבטחת המכללה לשלם לו תנאים של פרופסור מן המניין . מר בקיש לא השיב בחיוב לטענתו ולא התייחס להצעה של התובע לקבל סכום חד פעמים בתמורה לסילו ק תביעתו, טען שאינו עוסק בשכר ושלמכללה אין תקציב לכך ומצבה הכספי לא טוב. בהמשך הביעו נציגי המכללה עמדתם שהיו שמחים לתגמל את התובע כראוי לו, אך מצבה הכספי של המכללה אינו מאפשר זאת, וסמוך לאחר מכן הוא שמע שהמכללה הסכימה לשלם לפרופ' שמואל גליק 1.5 ₪ בהסדר גישור, הוא שאל את "אנשי המכללה מאיפה הייתה אפשרות לשלם סכום כזה לאור המצב הכלכלי של המכללה, אמרו לי שיש בקופת המכללה קרוב ל-45 מיליון שקל יתרות. הרגשתי מרומה והבנתי שכל התירוצים שנתנו לי במשך כל השנים היו כוזבים, וסתם הפסדתי את קרן ההשתלמות שלי וצומ צמה משרתי והבנתי שלא הייתי צריך להיפגש עם בקיש ולשוחח איתו על פשרה".
עדויות אלה שבתצהיר התובע אינן מבססות נסיבות שבהן "יושעה מרוץ ההתיישנות". התובע אינו משכנע שמאן דהוא במכללה הטעה אותו, וממילא גם לא מתקיים היסוד הנדרש שלפיו אותה הטעייה היא זו שתמנע מהתובע להגיש את התביעה. הגורמים המוסמכים במכללה פירטו לפניו באופן ברור את היעדרו של תקציב להעסקת פרופסור מן המניין במסגרת מכללה להכשרת מורים, והצדדים פעלו במשותף, עד לשנת 2011, ל"ביצוע בקירוב" מוסכם של עקרון ההשוואה בדרך של העסקת התובע בתקן אקדמי.
התובע אינו מפרט, אם כן, כל השהייה בהגשת התביעה שנבעה מהטעייה שאיננה עצם הפרת ההבטחה הנטענת לתנאי פרופסור מן המניין.
טענה נוספת שהעלה התובע היא שניתנו על ידי המכללה הודאות בזכותו של התובע להשוואה מוחלטת של מכלול תנאי העסקתו למכלול תנאי העסקתו של פרופסור מן המניין, ואולם התובע לא היפנה לכל הודאה כאמור. התובע אישר שכאשר העלה בפני מר בקיש את טענתו בדבר הבטחה לשלם לו תנאי פרופסור מן המניין בחודש 5/2011, מר בקיש לא אישר את טענתו. כאשר הסתדרות המורים פנתה בשמו של התובע למכללה בשנת 2014, תשובת המכללה לא היוותה הודאה בקיום זכות כנטען על ידי התובע. ככל שהתובע טוען כי מכתבו של צד ג' מיום 3.7.12 מהווה "הודאה בקיום זכות", הרי שבמועד שבו ניתן מכתבו של צד ג', הוא כבר לא שימש כאורגן של המכללה. מכתבה של פרופ' חרל"פ מיום 9.9.12 היוותה התכתבות פנימית בין גורמים במכללה, וממילא לא הייתה יכולה להוות הודאה כלפי התובע, וממילא המכתב תומך במסקנה שלא הייתה כל הטעייה של התובע, אלא כי הצדדים פעלו במשותף ליישם את הסדר ה"תקן האקדמי" כ מודל למימוש ההבטחה לשאוף להשוואת תנאים לתנאי פרופסור מן המניין.
ניתן איפוא לומר, כי "תשובת" התובע לטענת ההתיישנות אינה "מגלה עילת תשובה", במובן זה שאין היא מפרטת עובדות המקיימות את היסודות שבהן, על פי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, יושעה מרוץ תקופת ההתיישנות.
אשר על כן דין תביעת התובע להפרשי שכר ותנאים נלווים להידחות גם מחמת התיישנות.

התביעה לצו מניעה לאיסור שימוש בקניין רוחני
התובע טען בכתב התביעה שהוא יצר תכניות מיוחדות שאושרו ללימודים אקדמיים ישראל על ידי המועצה להשכלה גבוהה בשל ייחודן ואיכותן, לרבות תכנית לואר שני בתחום ה"הגות בחינוך היהודי". לטענת התובע, הנתבעות קיבלו את אישור המועצה להשכלה גבוהה ללמד את התכנית לתואר שני ב"הגות בחינוך יהודי" ולא כיבדו את התובע והעלימו את שמו כמי שיצר ועמל לחבר את תכנית הלימודים, למרות שבשנת 2003, כאשר הוגשה התכנית, שמו של התובע צוין כראש התכנית המיועדת ל"הגות בחינוך יהודי". התובע הוסיף וטען שהוא "הותיר תביעת איכות אישית ייחודית ומיוחדת שהיא פרי יצירתו המבוססת על השכלתי ועל בסיס הידע המיוחד שיצר במהלך מחקריו כאיש מחקר". התובע הוסיף וטען ש"תרומתו המיוחדת של התובע ליצירת הקניין הרוחני העניקה לתכניות הלימודים שאושרו מאפיינים איכותיים ייחודיים שעניינם קניין רוחני", ותכניות הלימודים הייחודיות שיצר הן "יצירה רוחנית" לפי חוק זכויות יוצרים, התשס"ח-2008, וחלה על הנתבעים החובה לשמור על שמו של היוצר בהקשר ליצירה ולייחסן ליוצר, שכן זה מרכיב חשוב במוניטין האקדמיים שלו. התובע טוען שהמכללה המאוחדת עושה שימשו בתכניות הלימודים לתואר שני בחוג להגות בחינוך יהודי שאותן כתב התובע, ללא זכות שבדין, ללא זכות מוסרית וללא זכות שביושר, וכי התובע לא היה עובד בתנאים בהם עבד לו ידע מראש על הזלזול של הנתבעים בו.
על יסוד טיעון עובדתי זה ביקש התובע בכתב התביעה צו מניעה האוסר על הנתבעות 1-2 לפרסם את התכנית לתואר שני בשם "הגות בחינוך יהודי", כפי שאושרה במועצה להשכלה גבוהה, או לעשות כל שימוש בתכנית הקורסים, בשמותם, ברשימת הקורסים בתכנית זו (סילבוסים), עד להסדרת עניין זכויות היוצרים עם התובע והסכמה עם התובע".
כאמור לעיל, במהלך השמעת סיכומי הנתבעת 1, הודיע ב"כ התובע כי "החזית" של התובע בנוגע לתביעה זו היא עם הנתבעת 2, ומכאן עולה שתביעה זו שוב אינה מכוונת נגד מכללת ליפשיץ, אלא נגד המכללה המאוחדת בלבד.
הנתבעות 1-2 כפרו בסמכותו של בית הדין להיזקק לתביעה זו ולחילופין טענו שככל שתכנית לימודים כלשהי הינה בגדר "יצירה", זכות היוצרים הראשונית בה נתונה למעסיק לפי סעיף 34 לחוק זכויות יוצרים.
מאחר שהתובע הבהיר כי תביעתו בעניין זה הינה נגד המכללה המאוחדת בלבד , בית הדין סבור שיש מקום לדחות את תביעת התובע מחוסר סמכות, שכן התובע לא היה עובד המכללה המאוחדת. לעניין זה מקובלת על בית הדין עדותו של עו"ד יהושע הרלינג, סמנכ"ל משאבי אנוש של המכללה המאוחדת, לפיה במסגרת הליכי איחוד המכללות, התובע סירב להיקלט כעובד המכללה המאוחדת שלא בהתאם לתנאים שאותם דרש, ובשל כך מעולם לא נקלט כעובד המכללה המאוחדת.
הואיל וכך, עילת התביעה של התובע נגד המכללה המאוחדת אינה ביחסי עובד ומעביד, והסמכות לדון בה נתונה לבית המשפט המחוזי לפי סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

התוצאה
לאור כלל האמור לעיל, בית הדין מחליט לדחות את תביעת התובע נגד הנתבעות .
התובע ישלם לכל אחת מן הנתבעות שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪.
איננו מקבלים את טענת צד ג' לחוסר סמכות של בית הדין לדון בהודעה לצד ג'. מדובר בתביעה שעילתה בהפרה נטענת של חובות חוזיות צד ג' כעובד המכללה שלא לפעול מחוץ לגדרי סמכותו או לגדרי האישורים הרגולטוריים המחייבים. מכל מקום, בהיעדר חיוב של מכללת ליפשיץ, שולחת ההודעה לצד ג', דין ההודעה לצד ג' להידחות.
בית הדין אינו סבור, כטענת צד ג', שההודעה לצד ג' הוגשה בחוסר תום לב וכי המניע ביסודה היה רדיפה של צד ג' על ידי מר בקיש, כפי שטען צד ג'. צד ג' פעל בעניין תביעתו של התובע, באופן שביסס למכללת ליפשיץ הצדקה להעלות נגדו טענת שיפוי , למקרה שהתביעה תתקבל. צד ג' "צייד" את התובע במכתב שעשוי היה לתמוך בתביעתו (מיום 3.7.12), מבלי שהבהיר במכתב זה את מלוא גרסתו, הן לעניין סמכותו לפי מסמכי היסוד של עמותת מכללת ליפשיץ והן לגבי ההבהרות שנתן לתובע לגבי היותה של ההבטחה להשוואת תנאי לתנאי פרופסור מן המניין – בגדר שאיפה שהמכללה מתחייבת להשיג ולא התחייבות מוחלטת, כמו גם הבנת התובע את דבר כפיפותה של המכללה להסדרי השכר המאושרים על ידי משרד החינוך. צד ג' לא חלק על טענת מכללת ליפשיץ שהוא לא הסכים לשתף פעולה עם באי כוח המכללה בהגנה על המכללה. עניינים אלו הובהרו על ידי צד ג' בעקבות צירופו להליך כצד ג'.
אשר על כן בית הדין מחליט לדחות את בקשת צד ג' לפסיקת הוצאות ושכר טרחת עו"ד.

סוף דבר
התביעה נדחית. התובע ישלם לכל אחת מהנתבעות 1-3 שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪.
ההודעה לצד ג' נדחית. אין צו להוצאות בהודעה לצד ג'.
זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.

ניתן היום, כ"ג תשרי תש"פ, 22 אוקטובר 2019, במעמד הנוכחים ויישלח אליהם.
"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".

נציג ציבור

נציג ציבור

דניאל גולדברג, שופט