הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 19799-06-16

23 דצמבר 2019

לפני:

כב' השופט דניאל גולדברג
נציג ציבור (עובדים) גב' ציפורה רון
נציג ציבור (מעסיקים) מר דוד זהבי
התובע
איאד אעור, ת"ז XXXXXX959

ע"י ב"כ: עו"ד סופי טיקוצקי
-
הנתבעת
חברת אוטובוסים ירושלים - רמאללה בע"מ
ח.פ 514641570
ע"י ב"כ: עו"ד אשרף עבד- אלקאדר

פסק דין
התובע הועסק על ידי הנתבעת כנהג אוטובוס זעיר (עד 20 נוסעים) תקופה לא רצופה שתחילתה בחודש 7/12 וסיומה בחודש 7/15, כמפורט להלן.
לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים, הגיש התובע תביעה זו בה עתר לקבלת פיצוי לדוגמה לפי סעיף 33יא' לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957 (להלן- חוק הסכמים קיבוציים) בשל פיטוריו מחמת פעילותו כיו"ר ועד העובדים בנתבעת, ולסעדים כספיים נוספים הנובעים מתקופת עבודתו וסיומה.
טענתו העיקרית של התובע בהליך זה היא, כי הנתבעת פיטרה אותו מעבודתו על רקע פעילותו כיו"ר ועד העובדים הראשון בנתבעת בשלבי ההתארגנות הראשונית של העובדים בארגון "כוח לעובדים-ארגון עובדים דמוקרטי" (להלן- ארגון כוח לעובדים), אשר סוכלה עקב פיטוריו בחודש 7/15. התובע טען כי הושב לעבודה בחודש 5/15 במסגרת הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בהליך סכסוך קיבוצי בתיק ס"ק 45299-04-15, שהוגש על ידי ארגון כוח לעובדים (ועל ידי התובע), וכי תוך זמן קצר לאחר מכן פוטר שוב מעבודתו, בהיעדר שימוע ולאלתר, במסגרת ישיבה ספונטנית עם נציגי הנהלת החברה. לטענת התובע, מנהל הנתבעת אמר לו כי אין לו "פרנסה אצלו" כל עוד ממשיך בתפקידו כיו"ר הועד והתנה את המשך עבודתו בהפסקת פעילותו כיו"ר הועד ועבודתו כ"נהג קטן".
הנתבעת הכחישה כי פיטורי התובע היו על רקע פעילותו כיו"ר ועד העובדים בנתבעת. לטענת הנתבעת התובע התפטר מעבודתו ביום 9.7.15 לאחר שסירב להוראות הממונים עליו לעבור לעבוד בקו אחר.

ואלה הן העובדות העולות מכתבי הטענות, העדויות והראיות שהובאו לפנינו:
הנתבעת היא בעלת זיכיון ממשרד התחבורה להפעלת קווי תחבורה ציבוריים בין ירושלים לרמאללה, החל מחודש 7/11. הנתבעת התאגדה בחודש 7/11 על ידי ארבע חברות אוטובוסים שהפעילו את קווי התחבורה הציבוריים בין ירושלים לרמאללה ומחזיקים במניותיה, כדלהלן:
חברת אוטובוסים אל ראם בע"מ, מחזיקה ב-3,134 מניות רגילות.
חברת האוטובוסים –ירושלים- אלבירה- רמאללה וחזרה בע"מ- מחזיקה ב-4,156 מניות רגילות.
חברת שירכאת באסאת ירושלים בית חנינה בע"מ- מחזיקה ב-2,700 מניות רגילות.
חברת האוטובוסים אל-קודס, מטר כפר עקב בע"מ- מחזיקה ב-10 מניות רגילות.
התובע הועסק בנתבעת בתקופות הבאות:
מחודש 7/12 עד חודש 5/13.
מחודש 11/13 עד חודש 2/14.
מחודש 8/14 עד חודש 7/15.
אין חולק על כך שההפסקות ברציפות תקופות עבודת התובע נבעו מהליכים פליליים שננקטו נגדו בחודש 5/13, במסגרתם הוגש נגדו כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים, בו הואשם והורשע בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה והצתה (ת"פ 59378-05-13). התובע נעצר בתאריכים 5.5.13, 16.5.13 ו-19.5.13. מעצרו של התובע מיום 19.5.13 היה למשך תקופה של חמישה חודשים, וביום 12.2.14 נגזר דינו של התובע לביצוע עבודות שירות למשך שלושה וחצי חודשים.
אין חולק על כך שאביו של התובע הוא בעל מניות (בהיקף של כ-1%) בחברת "שרכבת באסאת בית חנינה ירושלים בע"מ", שהיא כאמור אחת מבעלי המניות בנתבעת וכי אחיו של התובע, כאמל, הועסק בעבר אצל הנתבעת.
בחודש 1/15 פנה התובע במכתב לנהגים וקרא להם להקים ועד עובדים שיפעל למען קידום זכויותיהם מול הנתבעת (המכתב חולק לנהגים באופן אישי על ידי התובע). לתובע הצטרפו חמישה נהגים נוספים אשר שימשו ועד פעולה זמני עד לכינון ועד קבוע שייבחר בבחירות שיערכו בין הנהגים.
ביום 23.2.15 נערכו בחירות לוועד העובדים בנתבעת. אין חולק על כך שהבחירות נערכו במשרדי הנתבעת, ומנכ"ל הנתבעת דאז, איהאב קוטוב, נטל חלק בספירת הקולות. בבחירות לוועד התמודדו 16 נהגים, מתוכם נבחרו 8 חברי וועד אשר זכו במספר הגבוה ביותר של קולות: התובע, אוסאמה אבו סנינה, אוסאמה אלגועבה, פאיד אבו רמילה, עיסאם סיורי, מרואן נג'יב ושני חברים נוספים שקיבלו זכות הצבעה של "חצי קול": זכי סלאימה ועבד גיית'. התובע זכה ב-83 קולות שהיה המספר הגבוה ביותר, והוא נבחר ליו"ר הוועד. בבחירות השתתפו 108 נהגים (לטענת התובע מתוך כ-120 נהגים; לטענת הנתבעת מתוך 148 נהגים). תוצאות הבחירות פורסמו גם בעיתון היומי "אל-קודס".
ביום 2.3.15 פנה ועד העובדים הנבחר למנכ"ל הנתבעת דאז, מר קוטוב, ולבעלי מניות הנתבעת, במכתב תודה על שיתוף הפעולה בקיום בחירות ועד העובדים. במכתב פורטו שמותיהם של 8 חברי הועד הנבחר. בתחתית המכתב נרשם: "כמו כן אנו מודים לחברה על הצעד האדיר שנקטתם בפתיחת המסעדה דבר שנתן לנו עוד אמון בכם ואיתכם".
ביום 5.3.15 נפגש הועד הנבחר עם נציג כוח לעובדים, מר יוני בלבן. במהלך פגישה זו החליט הוועד על תחילת ההתארגנות בארגון כוח לעובדים.
ביום 9.3.15 נערכה אסיפת עובדים בה השתתפו כ-50 נהגים, ובה הוחלט על הצטרפות הנהגים לארגון כוח לעובדים והנהגים חתמו על טפסי ההצטרפות. התובע המשיך להחתים נהגים נוספים על טפסי הצטרפות.
ביום 12.3.15 נערכה פגישה נוספת בין חברי הועד אוסאמה אבו סנינה ומרואן נג'ב לבין מנהל הנתבעת, מר ראאד טוויל. בסמוך לפגישה זו התקיימו עוד שתי פגישות בין חברי הועד לבין חשב הנתבעת, מר ג'ודי טוויל (שהנו בן דוד של מנהל הנתבעת, ראאד טוויל). השיחות הוקלטו על ידי אוסאמה אבו סנינה.
ביום 29.3.15 נפגש התובע עם מנהל הנתבעת, ראאד, והקליט את השיחה (השיחה תומללה וצורפה לתצהיר התובע). השניים שוחחו על פעילות הועד בהתארגנות ראשונית בארגון כוח לעובדים. אין חולק על כך שראאד הביע את התנגדותו לשיתוף פעולה עם כל "גוף ישראלי" והביע את עמדתו בדבר העדפת ארגון עובדים פלסטיני.
ביום 9.4.15, בנסיבות השנויות במחלוקת, נמצא התובע במשרדי החברה. התובע נתבקש להיכנס לפגישה עם נציגי הנהלת הנתבעת. אין חולק על כך שבמסגרת פגישה זו הופנו אל התובע האשמות שונות ובתום הפגישה התובע פוטר. לתובע נמסר מכתב פיטורים בו פורטו עילות הפיטורים ומועד כניסת פיטוריו לתוקף ביום 22.4.19, תוך שצוין "בשים לבך שאינך מחויב לבוא לעבודה". לטענת התובע מכתב הפיטורין נמסר לו בדיעבד ביום 14.4.15 אך נשא תאריך של הפגישה מיום 9.4.15.
ביום 13.4.15 פנה ארגון כוח עובדים לנתבעת והודיע כי "בשבועות האחרונים החלו הנהגים העובדים בחברה להצטרף לארגון כוח לעובדים, ולאחר הצטרפות למעלה ממחציתם מהווה היום ארגון עובדים יציג בחברה ע"פ חוק". ארגון כוח לעובדים ביקש לקבוע סדרת פגישות לקיום משא ומתן בין הנהלת הנתבעת לבין הועד והארגון, שמטרתן חתימה על הסכם קיבוצי. אין חולק על כך שלא צורפה להודעת הארגון רשימת עובדים או טפסי הצטרפות.
ביום 14.4.15 פנה, נציג ארגון כוח לעובדים, מר בלבן, במכתב לנתבעת בעניין פיטורי התובע. במכתב צוין, בין היתר, כי בשבועות האחרונים פעלו חברי הועד לצרף את הנהגים לארגון כוח לעובדים על מנת שיתקיימו יחסים קיבוציים עם ארגון מוכר ובעל ניסיון בענף, וכי נציגי הועד ובראשם התובע, נתקלו ב"סדרת איומים והתנכלויות", ובכלל זה "איומים בפיטורים המוניים בחברה כמו גם איומים והתבטאויות בעלי אופי מסית נגד נציגי הועד וציבור העובדים אם יבחרו להצטרף לארגון ישראלי". עוד צוין כי "שיא ההתנכלויות לחברי ועד העובדים הגיע בפיטורים הבלתי חוקיים של יו"ר ועד העובדים בחברה", כאשר "ביום חמישי ה-9.4.15 יו"ר ועד העובדים הגיע למשרדי הנהלת החברה ונתבקש להכנס לשיחה עם מנהלי החברה הבכירים בראשות מר ראאד אלטוויל, שותף בכיר בבעלות החברה. בשיחה נמסר ליו"ר ועד העובדים כי בשבועות האחרונים הנהלת החברה עוקבת אחריו ומחכה שימעד וכי הוא מפוטר באופן מיידי החל מרגע זה". מר בלבן הודיע כי פיטורי התובע נעשו ללא שימוע והנהלת החברה סירבה למסור לו מכתב פיטורים. עוד צוין כי התובע הגיע ביום 13.4.15 לעבודתו, שכן לא קיבל מכתב פיטורים, אך סדרן הנהגים סירב לאפשר לו לעבוד ודרש ממנו לעזוב את משרדי החברה, וכי עד למועד זה טרם נמסר לתובע מכתב פיטורים. מר בלבן עמד על החזרת התובע לעבודתו באופן מיידי, תשלום שכרו המלא בעד הימים בהם לא עבד והפסקת כל התנכלות או התערבות נוספת בהתארגנות עובדי החברה והעמיד את החברה על סמכות בית הדין לפסוק פיצוי בסך 200,000 ₪ בגין כל מקרה של התנכלות או פגיעה בהתארגנות. כן ביקש מר בלבן לקבוע סדרת פגישות עם הנהלת הנתבעת לקיום מו"מ לחתימה על הסכם קיבוצי.
הנתבעת השיבה במכתבה מיום 19.4.15 לארגון כוח לעובדים כי היא כופרת בהודעת היציגות שמסר הארגון ביום 13.4.15, בהיעדר הוכחה.
ביום 20.4.15 מסר ארגון כוח לעובדים לממונה על יחסי העבודה הודעה על סכסוך עבודה לפי סעיפים 5 ו-5א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957. ההודעה נשלחה גם לנתבעת. בהודעה צוין כי מועסקים אצל הנתבעת כ-120 עובדים, ועילות הסכסוך הן "התחמקות המעסיק מכינון יחסי עבודה קיבוציים בחברה, התעלמות מפניות ארגון העובדים לפתוח במו"מ לכריתת הסכם קיבוצי אשר יסדיר את תנאיהם"; "דרישת הנהגים להעלאת שכר הבסיס והשוואתו לשכר המקובל בענף"; "דרישת הנהגים להפסקת היחס המשפיל של ההנהלה לנהגים הכולל איומים, קללות והשפלות חוזרות, בין היתר על רקע הקמת ועד העובדים"; "דרישת הנהגים לתשלום שכר כחוק ובכלל זה: תשלום מלא כחוק על עבודה בשעות נוספות, הפרשה מלאה לפנסיה מכלל השכר ותשלום מלא עבור ימי מחלה וחופשה"; "דרישת הנהגים להפסקת הנוהג של תשלום חלק משכרם שלא דרך תלוש המשכורת"; "התנכלות לחברי ועד העובדים, והשיא, פיטורי יו"ר ועד העובדים, מר איאד אעוור בשל פעילותו בועד העובדים"; "דרישות העובדים להסדרת נושאי סידורי העבודה בקווים השונים בצורה הוגנת ושוויונית". עוד נרשם כי נקבעה שביתה והתאריך שננקב הוא "15 יום לאחר מועד ההודעה, ובכל תאריך נדחה".
ביום 26.4.15 השיבה הנתבעת לארגון כוח לעובדים כי היא דוחה את הטענות שפורטו במכתב מיום 14.4.15. כן טענה הנתבעת כי "נושא התארגנות העובדים כביכול" נודע לחברה לראשונה רק עם קבלת המכתב מיום 13.4.15, וכי רצף כשלים חמורים בעבודת התובע הוביל את החברה לזמנו לפגישת שימוע ביום 9.4.15, בה הועלו טענות החברה כנגד המשך העסקתו וניתנה לו ההזדמנות להשמיע את תגובתו לכל טענה. במכתב פורטו השיקולים הבאים:
קילול הקדוש ברוך הוא בפני נהג אחר של החברה בעת ניסיון איסוף תרומה עבור נהג המועסק בחברה שנגנבו ממנו כרטיסים ופיקדון.
התנהגות פוגענית כלפי מנהל החברה והשמעת מלים גסות ופוגעניות כלפיו במספר הזדמנויות.
בידי מר אעוור נמסרו פיקדונות בסך של 7080 ₪. הפיקדון או הכרטיסים תמורתם אמורים להימצא בידי הנהג בכל עת במהלך עבודתו לצורך קבלת כרטיסים ומכירתם לאזרחים. מר אעוור גם ביום 9.4.15 וגם לפני כן התייצב לעבודתו ללא הכרטיסים ו/או הפיקדון, כל זאת בניגוד לנוהלי החברה. לטענתו השאיר אותם בבית.
אי כיבוד הנוסעים ואף תקיפה פיזית של אחד הנוסעים.
היעדרויות תכופות מהעבודה בלי כל סיבה.
שימוש באוטובוס לצרכים פרטיים. בעניין זה, מר אעוור נטל את האוטובוס לצרכיו הפרטיים לאוניברסיטת אבו דיס והחנה את האוטובוס במקום לא בטוח ובשל כך נופצה שמשת האוטובוס.
ביום 9.4.15 בשעה 11:25 היה אמור מר אעוור לנהוג באוטובוס קו 71, שהינו קו פנימי באזור בית חנינה. מבלי להודיע לסדרן ובלי אישור לכך, נכח מר אעוור במתחם התחנה המרכזית בין השעות 11:25 ועד לשעה 12:35 למרות שהיה עליו לנהוג באותן שעות בקו 71.
הפניית מספר התראות למר אעוור על כך כי במספר הזדמנויות לא העלה נוסעים לאוטובוסים למרות מושבים ריקים.
מר אעוור במספר הזדמנויות הפסיק את עבודתו יותר משעה ללא כל אישור לכך. מר אעוור נתפס ישן באוטובוס למרות שהיה מותנע.
מדו"ח של חברת איתוראן, עולה כי במהלך חודש מרץ 2015 האוטובוס שעמו עבד מר אעוור עמד כשהיה מותנע בשיעור של 48% מזמן התנעתו של האוטובוס לאותו חודש. מדובר בשיעור כפול מהשיעור המקובל."
עוד נטען על ידי הנתבעת במכתב מיום 26.4.15 כי התובע "לא סיפק תשובות המניחות את הדעת לגבי הטענות שהועלו בפניו" ועל כן הנתבעת קיבלה החלטה לפטרו מהעבודה והודיעה לו על כך.
ביום 27.4.15 הוגשה על ידי ארגון כוח לעובדים והתובע בקשת צד בסכסוך קיבוצי 45299-04-15, במסגרתה נתבקשו סעדים זמניים וקבועים נגד הנתבעת. בין היתר, ביטול פיטורי התובע והשבת לעבודתו בתפקידו כנהג, באותם תנאי עבודה לפני פיטוריו ביום 22.4.15; להורות לנתבעת להימנע מכל פעולה לסיכול התארגנות עובדיה בכוח לעובדים, ולהימנע מכל פעולה, העלולה לפגוע במימוש זכות ההתארגנות; לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים למבקשים בגין פגיעה בזכות ההתארגנות והפרת סעיפים 33ח- 33י לחוק הסכמים קיבוציים בסך כולל של 2,000,0000 ₪ בגין למעלה מ-10 הפרות. במסגרת תשובת הנתבעת (מיום 29.4.15) לבקשה למתן צווים זמניים וארעיים, הכחישה הנתבעת כי פיטורי התובע היו על רקע פעילותו כיו"ר ועד העובדים, וטענה כי שיקולי הפיטורים (אשר פורטו במכתב הפיטורים ובפרוטוקול השימוע) היו ענייניים; התובע הוזמן לשימוע וניתנה לו ההזדמנות להגיב לכל הטענות שהועלו נגדו; ארגון כוח לעובדים אינו ארגון יציג של עובדיה, שכן בחודש 3/15 היא העסיקה 148 עובדים (רשימת העובדים צורפה כנספח ב' לתשובה). הנתבעת טענה כי התובע סירב לקבל את מכתב הפיטורים (סעיף 12 לתשובה). כן טענה הנתבעת כי לבקשה צורפו 78 טפסי הצטרפות ולא 83 כנטען; לאחר הגשת הבקשה החלו נהגים רבים להתעניין אם שמם מופיע בטפסי ההצטרפות כביכול, חלק מהעובדים טען כי מעולם לא חתם על טופס הצטרפות, וחלק אחר טען כי נאמר להם כי הם חותמים על מסמכים הנוגעים לועד וכלל לא הבינו ולא הוסבר להם כי הם חותמים על חברות בארגון כוח לעובדים. נטען כי לבקשה צורפו 6 תצהירים של עובדים שטענו כי מעולם לא חתמו על טופס הצטרפות לכוח לעובדים ו-26 תצהירים של עובדים שטענו כי לא הוסברה להם מהות ההצטרפות ולא הוסבר להם כי הארגון יהפוך לארגון יציג עבורם. הנתבעת טענה כי העובדים הצהירו כי לא הסכימו להצטרף לארגון העובדים וכי אין סכסוך קיבוצי ביניהם לבין החברה וכי מדובר בסכסוך אינדיבידואלי בין התובע לחברה. לפיכך, טענה הנתבעת, כי יש לפסול 32 טפסים מתוך ה-78 טפסים שצורפו לבקשה, והתוצאה היא שה-46 הטפסים הנותרים (שטרם הוברר לגביהם אם העובדים חתמו עליהם) אינם מהווים שליש לצורך הודעת יציגות. בתמיכה לתשובת הנתבעת הוגשו תצהיריהם של מר ראאד טוויל (דירקטור בנתבעת), מר וליד תיים (בעל מניות בנתבעת) ומר ג'ודי טוויל (חשב הנתבעת) אשר הוגשו בנפרד ביום 30.4.15 (יחד עם נספחי התשובה ותצהירי העובדים).
ביום 3.5.15, מועד בו נקבע דיון בבקשה בהליך הסכסוך הקיבוצי, הוגשה הודעה לפיה התובע והנתבעת (באמצעות "יו"ר החברה" מר ראיד טוויל ואחד מבעלי הנתבעת, מר פריד טוויל (אביו של ראאד)) הגיעו ביום 2.5.15 להסדר. לפיכך, התבקשה מחיקת בקשת ותביעת התובע לסעדים זמניים בהליך הסכסוך הקיבוצי. ההסדר ותרגומו לעברית צורפו לבקשה. כן נרשם בהודעה כי ארגון כוח לעובדים לא היה ואיננו צד להסכמה בין התובע לנתבעת. עם זאת, בנסיבות שנוצרו הוא מבקש למחוק את בקשת הצד מבלי לוותר על טענותיו. באותו היום ניתן תוקף של פסק דין להסכמת התובע והנתבעת בהליך הסכסוך הקיבוצי, לפיה:
אני מתחייב למחוק את התביעה מבית הדין לעבודה תוך שמירת זכויותי הכספיות ומבלי לחזור בי מדרישותי הכספיות בה.
החזרתי המיידית לעבודתי והתחייבות החברה לשלם את שכרי בגין תקופות אי-העסקתי אחרי פיטוריי ומבלי לגרוע מתנאי עבודתי ערב פיטוריי.
לפעול יחד לקידום ופיתוח החברה להעלאת רמתה.
זה מה שהוסכם עליו בין נציג החברה ראיד טויל ומר איאד אעור, ותקוותם מאלוהים להצליח".
כן ניתן פסק דין למחיקת בקשת הצד מטעם ארגון כוח לעובדים.
בסמוך למועד פיטורי התובע בחודש 4/15, ארבעה חברי ועד התפטרו מתפקידם. חברי הועד הפועל שהמשיכו בתפקידם לאחר חזרת התובע לעבודתו בחודש 5/15 היו: התובע, שהמשיך לכהן כיו"ר הועד, עסאם סיורי, אוסמה אבו סנינה ועבד ג'ית.
בחודש 7/15 מינתה הנתבעת את מר נעים ברכאת למנכ"ל תחת מר קוטוב. אין חולק על כך שעם כניסתו לתפקיד, מר ברכאת יזם מהלך של חלוקת הנהגים למספר קבוצות, כאשר בכל קבוצה של מספר נהגים מונה נהג אחד כיו"ר הקבוצה.
ביום 9.7.15 פנה מר נדאל סיאם, האחראי על הנהגים, לתובע וביקש ממנו לעבור לעבודה בקו נסיעה אחר (74) אך התובע סירב לכך. מר סיאם ביקש מהתובע להשיב את מפתחות האוטובוס לנתבעת. אין חולק על כך שתוך זמן קצר לאחר סיום השיחה, ראאד התקשר אל התובע ובין השניים התקיים ויכוח על רקע סירוב התובע לעבור לעבודה בקו אחר. רא אד ביקש מהתובע להשיב את מפתחות האוטובוס לנתבעת, אך התובע סירב. תוך זמן קצר הגיעו מנהלי הנתבעת, ראאד, מר וליד תיים ומר בהג'ת שוויקי למקום בו נכח התובע עם האוטובוס, בבית חנינה. ראאד ביקש מהתובע את מפתחות האוטובוס. התובע נכנס לאוטובוס על מנת ליטול את דבריו האישיים, אך לאחר מכן נמלט מהמקום כשמפתחות האוטובוס ברשותו. ראאד התקשר לאביו של התובע וסיפר לו את השתלשלות העניינים והשניים סיכמו כי התובע יגיע לפגישה במשרדי ההנהלה בנוכחות אביו.
באותו היום (9.7.15) התקיימה פגישה במשרדי הנתבעת בין מנהלי הנתבעת: ראאד, וליד תיים ובהג'ת שוויקי לבין התובע, אביו ושני אחיו. אין חולק על כך שלאחר פגישה זו, התובע לא חזר לעבודה אצל הנתבעת וכי מפתחות האוטובוס הוחזרו לנתבעת במעמד הפגישה.
הנתבעת ערכה לתובע גמר חשבון במסגרתו שילמה לתובע סך של 5,267 ₪ בגין פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, יתרת דמי הבראה, הפרשות לפנסיה לאחר קיזוז סכום של 7,980 ₪ (480 ₪ בגין חופשה ו- 7,500 ₪ בגין סכומי פיקדון שהתובע היה חייב לנתבעת). כן מסרה הנתבעת לתובע טופס 161.

המחלוקות
להלן נפרט את הפלוגתאות הדורשות את הכרעתנו:
האם הנתבעת הפרה את חוק הסכמים קיבוציים בכך שפיטרה את התובע בשל פעילותו בארגון עובדים ובהקמתו? בהתאם לכך- האם יש לחייב את הנתבעת בפיצויים לדוגמה לפי סעיף 33יא לחוק הסכמים קיבוציים, ובאיזה שיעור?
זכאות התובע לסעדים הכספיים שתבע בגין תקופת עבודתו וסיומה:
פיצויים בגין היעדר שימוע.
זכאות התובע להפרשי פיצויי פיטורים. בתוך כך- האם התובע עבד תקופה רצופה או שחלו בה הפסקות הקוטעות את רציפותו בעבודה?
זכאות התובע להפרשי חלף מתן הודעה מוקדמת.
זכאות התובע לגמול עבודה בשעות נוספות.
זכאות התובע לפדיון חופשה.
זכאות התובע לדמי הבראה.
זכאות התובע לפיצויים לדוגמה לפי סעיף 26א' לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן- חוק הגנת השכר).
זכאות הנתבעת לקיזוז סכומים ששילמה לתובע במסגרת גמר חשבון וטענות קיזוז נוספות שהעלתה הנתבעת.

העדויות והראיות
בתמיכה לתביעת התובע הוגשו תצהירי העדים הבאים:
תצהיר התובע.
תצהיר מר יהונתן בלבן, אשר שימש בזמנים הרלוונטיים לתביעה כרכז מטה ירושלים בארגון כוח לעובדים.
תצהיר נג'יב אחמד אעוור, אחיו של התובע.
תצהיר מר אחמד נג'יב אעוור (אחיין של התובע) שהתקבלה בהחלטת בית הדין מיום 19.2.18.
בד בבד עם הגשת תצהירי התובע הוגשה בקשה להזמנת העד, מר אוסאמה אבו סנינה, ששימש כחבר ועד עובדים אצל הנתבעת, והקליט 3 שיחות בין חברי ועד העובדים לבין נציגי ההנהלה (שתי שיחות עם חשב הנתבעת, ג'ודי טוויל ושיחה אחת עם מנהל הנתבעת, ראאד), אשר הוגשו כראיות בבקשת הצד בס"ק 45299-04-15 והתובע ביקש להסתמך עליהן כראיות בהליך זה. כמבואר לעיל, מר אבו סנינה, אשר נכח בשיחות והקליט אותן, לא התייצב למתן עדות בבית הדין, ועל כן נדחתה בקשת התובע להגיש את ההקלטות ותמליליהן כראיות בהליך (בהקשר זה יצוין כי ב"כ התובע טענה כי העד סירב לקבל מהתובע את ההזמנה לדיון -עמוד 7 לפרוטוקול הדיון מיום 16.9.18, שורות 18-23, החלטת בית הדין בעמוד 10 לפרוטוקול הדיון מיום 16.9.18, שורות 6-9).
בתמיכה להגנת הנתבעת הוגשו תצהירי העדים הבאים:
תצהיר מר ראאד טוויל, מנהל הנתבעת.
תצהיר מר ג'ודי טוויל, חשב השכר בנתבעת.
תצהיר מר וליד תיים, בעל מניות ומנהל באחת החברות שייסדו את הנתבעת.
תצהיר עלא אלדין תיים, משלם שכר הנהגים בנתבעת (שהוא אחיו של מר וליד תיים).
תצהיר מר נעים ברכאת, ששימש כמנכ"ל הנתבעת מחודש 7/15.
כן הגישה הנתבעת העתק מתשובתה בס"ק 45299-04-15 ונספחיה.
בתיק התקיימו שלושה דיוני הוכחות.
בדיון הוכחות מיום 16.9.18 העידו התובע ועדיו, מר יהונתן בלבן, אח התובע- נג'יב ואחמד (אחיין של התובע ובנו של נג'יב).
בדיון מיום 23.10.18 העיד מנהל הנתבעת, ראאד. ב"כ הנתבעת הודיע כי הוא מוותר על עדותו של מר נעים ברכאת "לאור העדות של התובע ואחיו" (עמוד 42 לפרוטוקול הדיון מיום 23.10.18, שורה 26).
בדיון מיום 30.4.19 העידו יתר עדי הנתבעת, מר עלא אלדין תיים, מר ג'ודי טוויל.
תצהירו של מר וליד תיים נמחק על פי בקשת הנתבעת, בהיעדר התייצבותו למתן עדות בשים לב למחלתו (עמוד 38 לפרוטוקול, שורות 3-7).
סיכומי התובע הוגשו ביום 16.6.19. סיכומי הנתבעת הוגשו ביום 23.9.19, מכאן פסק דיננו.

גרסת התובע
התובע טען כי החל מחודש 2/15 עד לפיטוריו בחודש 7/15 שימש כיו"ר ראשון של ועד העובדים בנתבעת בשלבי ההתארגנות הראשונית, שנקטעה עקב פיטוריו; ההפסקות שחלו בעבודת התובע עקב מעצרו ועבודות שירות שביצע, היו ידועות לנתבעת, האוטובוס בו עבד לא היה בשימוש בתקופות בהן לא עבד והנתבעת חיכתה לחזרתו ולא היה כל ניתוק יחסי עבודה בין הצדדים; הנתבעת שילמה לתובע שכר מינימום שעתי שהוכפל במספר שעות עבודתו, ללא גמול עבודה בשעות נוספות; הנתבעת לא שילמה לתובע גמול עבודה בימי חג או דמי חג עבור ימי חג בהם לא עבד; הנתבעת לא שילמה לתובע חופשה והבראה; השכר שולם לתובע במזומן והסכום היה שונה מהרשום בתלושי השכר; תלושי השכר כלל לא שיקפו את שעות עבודתו והנתונים שהופיעו בהם כגון: חופשה, גמול שעות נוספות, הבראה אינם נכונים והתובע הלין על כך פעמים רבות בפני ראאד טוויל, אך הדבר לא תוקן; הנתבעת הפרישה דמי גמל בסכומים חסרים ובאיחור; תנאי העבודה הנ"ל חלו על כלל נהגי הנתבעת; חרף הפרות זכויות הנהגים, הנהגים לא התנגדו "בשל פחד" מנציגי ההנהלה ובפרט ראיד טוויל; התובע הבין כי על הנהגים להתאחד ולדבר עם ההנהלה בקול משותף, אחרת המצב לא ישתנה; התובע פנה בחודש 1/15 בכתב לנהגים בהצעה לבחור ועד עובדים שייצג את העובדים בפני ההנהלה; המכתב זכה להדים חיוביים מצד הנהגים, ואל התובע הצטרפו 6 נהגים שהחלו בפעולות לבחירת הועד; ההנהלה שיתפה פעולה בקיום הבחירות ביום 23.2.15 וברכה על המהלך; בבחירות התמודדו 17 נהגים, מתוכם נבחרו 8 חברי ועד והתובע נבחר ליו"ר הועד, שכן זכה ב-83 קולות שהיה המספר הגבוה ביותר; מעל 90 נהגים חתמו על "טופס הצטרפות לועד" שבו אישרו כי הועד הנבחר הנו הגורם המוסמך היחיד לייצגם בפני הנתבעת וגופים אחרים (העתק טפסי ההצטרפות צורפו כנספח ה' לבקשת הצד בס"ק 45299-04-15); סמוך לאחר הבחירות, התובע ביקש להיפגש עם הנהלת הנתבעת לדיון בזכויות הנהגים; המנכ"ל דאז, איהאב קוטוב וראיד טוויל נמנעו מקביעת פגישת עבודה, נקטו סחבת והעלו תירוצים שונים להימנע מדיון בדרישות ועד העובדים; בשלב זה הגיעו חברי הועד למסקנה שאין מנוס משיתוף פעולה עם ארגון עובדים; ביום 5.3.15 התקיימה פגישה של חברי הועד עם נציג ארגון עובדים כוח לעובדים, יוני בלבן, במהלכה הוחלט על תחילת ההתארגנות; ביום 9.3.15 נערכה אסיפת נהגים שבה נכחו מעל 50 נהגים שהצטרפו לארגון כוח לעובדים, והתובע החתים נהגים נוספים לאחר מכן; הנהלת הנתבעת החלה במסע של לחצים ואיומים, בעיקר על חברי הועד, בניסיון להפסיק מעורבותו של "מוסד ישראלי" (כהגדרתה) בענייניה; בפגישה שנערכה ביום 12.3.15 בהשתתפות חברי הועד אוסאמה אבו סנינה (שהקליט את השיחה) ומרואן נג'יב לבין מנהל הנתבעת ראיד טוויל, התבטא ראיד קשות נגד פעילות הועד בהתארגנות העובדים בארגון כוח לעובדים לרבות בקללות; בפגישה זו תיאר ראיד טוויל את הצטרפות העובדים לארגון עובדים "ישראלי" כ"שיתוף פעולה" (במובן השלילי) ואמר כי מי שמייפה את כוחו למוסד ישראלי הוא "כלב בן כלב" והדבר הנו בגדר "בושה"; אוסאמה אבו סנינה הקליט עוד 2 פגישות בין חברי הועד לחשב הנתבעת, ג'ודי טוויל (שהוא בן דוד של ראיד טוויל): בהקלטה הראשונה איים ג'ודי ב"סגירת" החברה ופיזור עובדיה למקום עבודתם הקודם (לפני ייסוד הנתבעת) אם הועד ימשיך בפעילות התארגנות העובדים בכוח לעובדים, ושמבחינתו הדבר בגדר "קו אדום". בהקלטה השניה- נשמע ג'ודי מאיים לפטר את אוסאמה; הלחץ העיקרי של הנהלת הנתבעת בהפסקת התארגנות הנהגים באמצעות ארגון כוח לעובדים, הופעל על התובע בהיותו יו"ר הועד; ביום 29.3.15 התובע נפגש עם ראיד טוויל והקליט אותו. בפגישה זו חזר ראיד על הטענה כי מי שפונה לארגון "ישראלי" הוא "משת"פ" ו"בוגד" והביע את עמדתו החד משמעית כי לא ישתף פעולה עם ארגון כוח לעובדים או כל ארגון "ישראלי" אחר ובסיום הפגישה סירב לשתף פעולה עם ועד העובדים בשל "קשריהם עם כוח לעובדים"; השתלשלות הצעדים בהם נקטה הנתבעת נגד חברי הועד והתובע בפרט, בניסיון לסכל את התארגנות העובדים בארגון כוח לעובדים, בסמוך לפני פיטורי התובע מיום 9.4.15 פורטו בבקשת הצד בס"ק; בשל עמדה כה עוינת של הנתבעת, ובניסיון להמשיך בקו הידברות עם הנתבעת, ועד העובדים נמנע אותה שעה לבקש את התערבות ארגון כוח לעובדים; כך, הנתבעת הבטיחה לתובע כי תפיץ "ספרון" שמאגד את זכויות העובדים והתובע חיכה למהלך זה על מנת לבדוק אם יש היענות לדרישות הועד, אך הנתבעת התמהמה עם עניין זה; ביום 6.4.15 ו-7.4.15 התובע פנה טלפונית למנכ"ל דאז, מר קוטוב, על מנת לברר מדוע טרם שולמו משכורות העובדים, לשאלת סטטוס הספרון, השיב "שבאותו יום יהיה מוכן למסירה לידי". עם זאת הספרון לא התקבל, המנכ"ל לא ענה לטלפונים ולהודעות התובע וראיד ביקש מהתובע "להפחית לחץ על המנכ"ל לקבל את הספרון"; ביום 9.4.15 פנה התובע בדרישה לקבל את הספרון או להיפגש עם הועד כדי לדון בדרישות הנהגים ללא דיחוי, אלא שבהמשך אותו יום פוטר התובע כמפורט בסעיפים 41-47 לבקשת הצד; בעקבות פיטורי התובע, הכריז ארגון כוח לעובדים ביום 20.4.15 על סכסוך עבודה ובהמשך הוגשה בקשת הצד בסכסוך קיבוצי; בעקבות הגשת בקשת הצד בסכסוך הקיבוצי, פעלה הנתבעת נמרצות כדי להשיג "ראיות" לטענתה לפיה ארגון כוח לעובדים אינו הארגון היציג של עובדי הנתבעת והפעילה לחצים על חברי הועד והעובדים; ביום 2.5.15 הנתבעת החזירה את התובע לעבודה ובין התובע לנתבעת נחתם הסכם שהוגש וקיבל תוקף של פסק דין ביום 3.5.15; לאחר החזרתו לעבודה, התובע המשיך בפעילותו כיו"ר הועד, חרף "המלצות" חוזרות ונשנות מצד הנהלת הנתבעת "להנמיך את הפרופיל"; אחד הניסיונות בהם נקטה הנתבעת לפגוע במעמד התובע היה למנות אותו כ"ראש קבוצה" של כ-20 נהגים "כדי לייצגם מול ההנהלה", זאת לצד עובדים אחרים שמינתה כראשי קבוצות. ניסיון אחר היה להציע ל ו עבודה במשרדי הנתבעת, אך הוא לא הסכים לאף אחת מההצעות הנ"ל; הוא המשיך לשמש כיו"ר ועד יחד עם חברי הועד אוסאמה אבו סנינה, עבד ג'ית ועיסאם סיורי (4 חברי ועד אחרים: אוסאמה אלגועבה, פואד אבו רמילה, מרוואן נג'יב וזכי סלאימה פרשו מהועד עקב פיטורי בחודש 4/15); חברי הועד והתובע המשיכו לפנות בעל פה ובכתב להנהלת הנתבעת בתלונות על תנאי העבודה ובדרישות מו"מ עם הועד והתובע נפגש פעמיים עם ראיש טוויל על תנאי העבודה בתקופת הרמדאן והחגים; ביום 9.7.15 התובע קיבל הוראה מהאחראי על הנהגים, נדאל סיאם, לעבור לאוטובוס בקו אחר ולשם כך להפקיד כסף על חשבון כרטיסי הנסיעה. לתובע היה חוב בגין פיקדון בסך של 7,500 ₪ ולכן השיב לנדאל כי איני יכול לעבור לקו זה; מיד בתום השיחה התקשר ראיד אל התובע והודיע לו כי סירובו אינו מוצא חן בעיניו. התובע הזכיר במהלך השיחה, כי לאביו יש מניות בנתבעת וביקש לעבוד בתנאים נאותים, בין היתר, אוטובוס עם מזגן. בתגובה לכך, ראיד צעק על התובע, העליבו ודרש ממנו למסור את מפתחות האוטובוס. ראיד הוסיף כי בכוונתו לבטל את הקו בו התובע עובד, אך בפועל הקו הזה פעיל עד היום; תוך זמן קצר הגיעו ראיד עם נציגי הנהלה נוספים למקום בו נכח התובע עם האוטובוס, ודרש מהתובע למסור לו את המפתחות. בתגובה, טען התובע כי הפעולה אינה חוקית ותגובת נציגי הנהלת הנתבעת היתה "מוגזמת וכמעט גרמה לתגרה"; בהמשך היום נדרש התובע להגיע לפגישה במשרדי הנתבעת. בפגישה נכחו נציגי הנתבעת, ראיד, ווליד תיים. הפגישה התקיימה בנוכחות אבי התובע ושני אחיו, נג'יב וכמאל. ראיד הודיע לאביו של התובע כי אין לתובע "פרנסה אצלו", ככל שימשיך לפעול כיו"ר ועד העובדים והתנה את חזרתו לעבודה בכך שהתובע יעבוד כ"נהג קטן" ובשיטתו הציורית "שרגלי תהיה על ראשו". לאחר פגישה זו הסתיימה עבודת התובע אצל הנתבעת; התובע נמנע מלהגיש הליך משפטי לביטול פיטוריו, בשים לב לכך שלא האמין כי הנתבעת תשיב אותו לעבודה ותאפשר לו להמשיך לפעול כיו"ר ועד העובדים; לאחר פיטורי התובע בחודש 7/15 חברי הועד שנותרו הפסיקו בפעילותם, הופסקה ההתארגנות הראשונית וכוח לעובדים הפסיק את תמיכתו בעובדים לאחר שראה שהנהגים מפוחדים, אינם מלוכדים ואין גורם שיכול להוביל את המאבק.

גרסת הנתבעת
התובע הועסק אצל הנתבעת כנהג אוטובוס לתקופות מקוטעות ולא רצופות. עזיבתו הראשונה של התובע בחודש 5/13, למשך מספר חודשים, היתה על רקע מעצרו והתובע לא שיתף את הנתבעת בעובדה זו; במהלך חודש 11/13 פנה התובע לנתבעת על מנת שתעסיקו. חרף עבודתו הלקויה וזלזולו במקום העבודה הסכימה הנתבעת להעסיקו מחדש, והתובע עבד בחודשים 11/13- 12/13, וכן בחודשים 1/14 ו-2/14 בהיקף של כ-4 ימי עבודה בחודש ואז עזב שוב את עבודתו; התובע פנה שוב לנתבעת בחודש 8/14 בבקשה להעסיקו. תחילה גמלה בליבם של מנהלי הנתבעת שלא להעסיק את התובע, אך לאחר שהתובע הפעיל לחץ באמצעות "כל המי ומי" ואביו הסכימה הנתבעת להעסיקו מחדש לאחר שהתחייב והבטיח כי ישנה את דרכיו ויתנהג באורח חיובי תוך מתן שירות אדיב ומנומס לנוסעים, ישמע להוראות הממונים עליו ויקיים את נהלי החברה, לרבות איסור השימוש הפרטי באוטובוס; לאחר שהתובע החל את עבודתו בחודש 8/14, הוא לא השכיל לשנות מדרכיו והמשיך לזלזל בעבודתו; נציגי הנתבעת קיימו עם התובע מספר רב של פגישות כדי שיתקן את התנהגותו. במהלך תקופה זו הפגין התובע זלזול בעבודתו, תפקודו היה לקוי והתנהג בצורה אלימה; התובע היה מעורב במספר אירועים אשר היה די בכל אחד מהם כדי לפטרו: התובע הפגין אלימות מילולית –קילל את השם בפני נהג אחר, התובע השמיע מילים גסות ופוגעניות כלפי מנהל הנתבעת במספר הזדמנויות, התובע הפגין אלימות מילולית כלפי הנוסעים ואף תקף פיזית את אחת הנוסעות באוטובוס, התובע נעדר רבות מעבודתו ללא כל סיבה, התובע נהג לעשות באוטובוס שימוש לצרכיו הפרטיים (כך למשל, נסע איתו ללימודיו באוניברסיטת אבו-דיס, החנה אותו במקום לא בטוח ובשל כך נופצה שמשמת האוטובוס ונגרם נזק כספי לנתבעת), הנתבעת העירה לתובע על כך שבמספר הזדמנויות לא העלה נוסעים לאוטובוס למרות שהיו מושבים ריקים, התובע במספר הזדמנויות הפסיק את עבודתו ללא אישור למשך יותר משעה, התובע נתפס מספר פעמים ישן באוטובוס מותנע; מעבר לכך, היו מספר אירועים נוספים שהיוו את "הקש ששבר את גב הגמל" וגרמו לנתבעת להזמין את התובע לשימוע: ביום 7.4.15 התובע העליב את מנכ"ל הנתבעת, מר קוטוב ואמר לו כי "אינו רואה אותו ממטר", למחרת היום 8.4.15 התובע העליב שוב את מנכ"ל הנתבעת ואמר לו כי "הוא רק משחק שחמט בידי ההנהלה", התובע התייצב לעבודתו ביום 9.4.15 (וגם לפני כן) ללא הפיקדון וכרטיסי הנסיעה, ביום 9.4.15 בשעה 11:25 התובע היה אמור לנהוג בקו 71 שהנו קו פנימי בבית חנינה, ואולם התובע נכח במתחם התחנה המרכזית עד לשעה 12:35, מבלי להודיע לסדרן וללא קבלת אישור. לאחר שנשאל על כך, השיב התובע כי בא לאכול במסעדה באזור התחנה המרכזית, טענה שהתבררה כלא נכונה. בנוסף, נתונים של חברת איתוראן הראו בתחילת חודש 4/15 כי האוטובוס עליו עובד התובע עמד במקום ולא נסע כלל בפרק זמן של 48% מזמן התנעתו באותו חודש. לאחר שנעשתה בדיקה לגבי החודשים שקדמו לכך, התברר לנתבעת כי בחודשים 12/14 -3/15 שיעור עמידתו של האוטובוס במצב מותנע ללא נסיעה היה 57%, לעומת ממוצע נהגים אחרים שהיה כ-30%. לפיכך, לא נותרה לנתבעת אלא לזמן את התובע לשימוע ליום 9.4.15; בישיבת השימוע הועלו טענות הנתבעת כמפורט לעיל וניתנה לתובע הזדמנות להשמיע את טענותיו; גם בפגישה זו, המשיך התובע להפגין זלזול כלפי הנתבעת והממונים עליו, התובע הודה בחלק ניכר מהטענות שהועלו נגדו ולא סיפק סיבה אחת להמשך עבודתו. לפיכך, ולאחר התייעצות שנערכה לאחר הפגישה עם התובע, לא נותרה בידי הנתבעת אלא לפטרו מעבודתו; בפגישת השימוע מיום 9.4.15 כלל לא עלה נושא ההתארגנות של העובדים או בחירתו של התובע ליו"ר ועד העובדים והנתבעת כלל לא ידעה על הטענה לכאורה בדבר התארגנות העובדים בארגון כוח לעובדים; הצעד של בחירות לועד העובדים נעשה בעידוד הנתבעת ובסיועה והנהגים אף שלחו להנהלת הנתבעת מכתב תודה מיום 2.3.15 ; הועד לא היה פעיל לאחר בחירתו שכן חלק מחברי הועד התפטר ככל הנראה על רקע מחלוקות פנימיות; לנתבעת כלל לא נודע לפני התאריך 13.4.15 כי נהגים הצטרפו כחברים לארגון זה; ה"ספרון" שהזכיר התובע, הוא מדריך זכויות עובדים מפורט, המעגן את זכויות וחובות העובדים. הנתבעת שקדה על הכנת מדריך זה לפני שהתובע נבחר ליו"ר הועד, ומדובר ביוזמה של הנתבעת שהחלה זמן רב לפני שהתקיימו הבחירות לוועד; טענות התובע במסגרת ההליך הקיבוצי נהדפו במלואן וארגון כוח לעובדים ביקש למחוק את תביעתו; מדובר בסכסוך יחיד ולא קיבוצי; לאחר שהוגשה בקשת הצד בסכסוך הקיבוצי החלו נהגים רבים להתעניין אם שמם מופיע ברשימות או בטפסי ההצטרפות. חלק מהעובדים טען כי מעולם לא חתם על טופס הצטרפות וכי החתימות אינן שלהם. חלק אחר של העובדים טען כי נאמר להם שהם חותמים על מסמכים הנוגעים לועד וכלל לא הבינו ואף לא הוסבר להם כי הם חותמים על הצטרפות לארגון כוח לעובדים; על רקע זה קמה מהומה גדולה בקרב נהגי הנתבעת שהרגישו כי התובע השתמש בתחבולה וזיופים. חלקם רצה להגיש תלונה למשטרה על זיוף חתימותיהם. הנהגים חתמו מרצונם החופשי על תצהיר בפני עו"ד המאמת את דבריהם; לבקשת הצד בסכסוך הקיבוצי צורפו 78 טפסי הצטרפות ולא 83 כנטען; לתגובת הנתבעת צורפו 32 תצהירים של עובדים שטענו כי לא חתמו או כי לא הוסבר להם מהות החתימה; לפיכך מה שנותר על הפרק הוא 46 טפסי הצטרפות שאף לגביהם לא הוברר אם הנהגים חתמו או הבינו על מה חותמים; כפי שצוין בתשובת הנתבעת לבקשת הצד- באותה העתק הועסקו 148 עובדים, כך שהיה על ארגון כוח לעובדים להוכיח הצטרפותם של לפחות שליש- 78 עובדים, כך שמספר הטפסים שנותר לא הספיק לכך; משהוכח כי ארגון כוח לעובדים אינו ארגון יציג של עובדי הנתבעת, היה מקום לדחיית בקשת הצד, ואין זה מפתיע כי ארגון כוח לעובדים מחק את בקשת הצד; לאחר שהופעל לחץ כבד על הנהלת הנתבעת, בין היתר, אביו של התובע, ולאור מעורבות נכבדים, וללא קשר לסכסוך שהונח לפתחו של בית הדין, גובשה הסכמה בין הנהלת הנתבעת לבין התובע בדבר מחיקת תביעתו וחזרתו לעבודה כאשר יפעל "אך ורק לטובת קידום ענייניה" של הנתבעת; התובע לא המשיך בפעילות כיו"ר ועד העובדים לאחר חודש 5/15, שכן הועד לא היה קיים לאחר שהתפטרו ממנו חברים; התובע לא קיים פגישות עם הנהלת הנתבעת לגבי תנאי עבודתם של העובדים; עובדי הנתבעת הסתייגו רבות ממעשהו של התובע לאחר שנחשפו טפסי ההצטרפות לארגון כוח לעובדים ומשהתברר כי חתימות רבות זוייפו וכי עובדים רבים חתמו על טפסים מבלי שהוסבר להם מהות חתימתם. לפיכך, לא רק הועד אלא גם התובע איבדו כל לגיטימציה בקרב הנהגים לייצג אותם בכל פעילות; לאחר שמנכ"ל הנתבעת, מר קוטוב, עזב את עבודתו מונה מר נעים ברכת למנכ"ל הנתבעת; מר ברכאת יזם מהלך של חלוקת הנהגים למספר קבוצות כאשר בראש כל קבוצה של 7-8 נהגים מונה אחד מהם כיו"ר הקבוצה על מנת לסייע בהעברת מידע, הנחיות ונתונים בין הנהלת הנתבעת לבין העובדים. התובע מונה כיו"ר של אחת מקבוצות העובדים; התובע לא שיפר את דרכיו והתנהלותו והתנהג באגרסיביות גם כלפי המנכ"ל החדש וסירב לקבל את הוראותיו. לאחר תקרית אלימה בין השניים נערכה ביניהם סולחה בהתערבות הנהלת הנתבעת; בחודש 5/15 הצטבר לתובע חוב בסכום 7,500 ₪ בגין פיקדון כרטיסי נסיעה; התובע עשה שימוש פרטי בכרטיסי הנסיעה שנתנו לו כך שנוצר מצב בו התובע אינו מוכר כרטיסי נסיעה ולנתבעת נגרם נזק כספי; התובע עבד בקו 271 בבית חנינה. בחודש 7/15 בשל לחץ בעבודה שנוצר בקו 274, הקרוב אליו, ביקש האחראי על הנהגים, נדאל סיאם מהתובע לעבור לעבוד על קו 274, אך התובע סירב לכך ואמר כי לא הוא ולא מנהלי הנתבעת יאמרו לו מה לעשות והיכן לעבוד. האחראי על הנהגים ביקש מהתובע להחזיר את המפתחות, אך התובע סירב; מנהל הנתבעת ראאד טוויל שוחח עם התובע והתובע עמד על סירובו לעבור לעבוד בקו אחר וסירב להשיב את מפתחות האוטובוס; מנהל הנתבעת ושותפיו הגיעו למקום עבודת התובע. התובע לקח את דבריו האישיים ואת מפתחות האוטובוס ותוך כדי התרחקות מהמקום החל לצעוק כי הוא רוצה לראות מי יקח ממנו את המפתחות. מנהל הנתבעת התקשר לאביו של התובע, סיפר לו את מה שארע וביקש כי תיערך ישיבה בנוכחותו ובנוכחות התובע; באותו היום נערכה ישיבה בין מנהלי הנתבעת לתובע בנוכחות אבי התובע ושני אחיו. במהלך הפגישה הובהר לתובע כי אינו יכול לעשות מה שבא לו ועליו לעבוד בהתאם להוראות הממונים עליו וצרכי הנתבעת ולעבור לעבוד בקו אחר. התובע סירב לכך והודיע כי אינו מוכן לקבל הוראות מאיש. אביו של התובע החזיר את המפתחות והתובע קם ועזב את הפגישה והודיע כי אינו מוכן לעבוד ולקבל הוראות מאיש. לפיכך, התובע התפטר מעבודתו; למרות שהתובע התפטר ולא היה זכאי לכך, ועל מנת למנוע התדיינויות משפטיות עם התובע, הנתבעת ערכה גמר חשבון ושילמה לתובע פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. הנתבעת אף ערכה תחשיב מלא של פיצויי פיטורים בגין מלוא תקופות עבודתו אצלה חרף אי הרציפות בעבודת התובע. התובע הוזמן למשרדי הנתבעת לצורך התחשבנות והחזרת כספי הפיקדון, אך התובע לא הופיע. לפיכך, הנתבעת ערכה לתובע גמר חשבון ושילמה לו את פיצויי הפיטורים ודמי הודעה מוקדמת, להם לא היה זכאי, וכן את יתר זכויותיו בניכוי החוב שחב לה בגין כספי הפיקדון.

התערבות בהתארגנות, הפרעה, והבעת עמדה בדבר העדפה לארגון עובדים אחר מטעמים "לאומיים"
בפסיקה נקבעו כללים אשר מטרתם לספק הגנה מיוחדת לזכות ההתארגנות הראשונית במקום העבודה. כך נקבע כי פעולות המעסיק, בין במעשה ובין בהתבטאות, כלפי עובדים פעילים בהתארגנות בנוגע לפיטורים או תנאי עבודתם, מקימות חזקה בדבר שיקולים שאינם ענייניים ומטילות נטל מוגבר על המעסיק לשכנע אחרת (עס"ק (ארצי) 34526-09-14 מסיעי שדרות-כהן ובניו בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, ניתן ביום 13.5.18 והאסמכתאות המובאות שם):
"כך למשל בעניין פלאפון נקבעו גבולותיו של חופש הביטוי של המעסיק בנסיבות של התארגנות עובדים ראשונית במפעלו. באותו עניין נקבע, כזכור, כי במצב של התארגנות ראשונית, טרם כינונו של ארגון עובדים יציג, התבטאות המעסיק בנוגע להתארגנות במקום העבודה, מקימה חזקה של השפעה אסורה ולחץ בלתי הוגן על העובד בנוגע להתארגנות; כי חל על המעסיק איסור להתערב "במהלכי ההתארגנות במקום העבודה, במעשה או בהתבטאות השוללים את ההתארגנות, במישרין או בעקיפין" או לפנות לעובדים בכל דרך או לקיים עימם פגישות אישיות או קבוצתיות "בכל הנוגע להתארגנות והשלכותיה ולמימוש הזכות להתארגנות", וכן כי חל על המעסיק איסור לנצל את כוחו בהפעלת לחץ על העובדים "בהפחדות או באיומים בפיטורים, או בפיטורים, בגין התארגנותם... על רקע התאגדותם בארגון עובדים או פעילותם בו". עוד נקבע בעניין פלאפון כי "פעולות המעסיק, במעשה או בהתבטאות, כלפי עובדים פעילים בהתארגנות, בנוגע לסיום יחסי עבודה או המשפיעות על תנאי עבודתם, מקימות חזקה לשיקולים שאינם ענייניים, ומטילות נטל מוגבר על המעסיק לשכנע אחרת".
מכוח חזקה זו, בתקופת ההתארגנות הראשונית עד לכינונו של ארגון יציג, גבולותיו של חופש ההתבטאות של המעסיק, בהתייחס להתארגנות העובדים והשלכותיה, ייבחנו בצמצום רב ובשים לב לנסיבות המקרה.
אנו סבורים כי הראיות שהובאו לפנינו תומכות בטענת התובע כי הנתבעת התערבה בהתארגנות הראשונית של עובדיה בארגון כוח לעובדים. מהראיות שהובאו לפנינו עולה כי הנתבעת הביעה את עמדתה החד משמעית לפיה היא מתנגדת להתארגנות עובדיה בארגון עובדים ישראלי, מטעמים לאומיים.
כאמור, אין חולק על כך שהתובע החל לכהן כיו"ר ועד העובדים לאחר הבחירות שהתקיימו ביום 23.2.15. התובע טען כי סמוך לאחר בחירת הועד הוא ביקש להיפגש עם הנהלת הנתבעת לדון בזכויות העובדים, אך מנכ"ל הנתבעת דאז, מר קוטוב, ומנהל הנתבעת, ראאד, התחמקו מקיום פגישות, נקטו סחבת והעלו תירוצים שונים על מנת להתחמק מדיון בדרישות ועד העובדים, כך שלא נותרה לוועד ברירה אלא להתארגן בארגון עובדים.
מר ראאד לא הכחיש בתצהירו כי התחמק מבקשת התובע לקיום פגישות עם הועד שמטרתן דיון בתנאי העבודה, ותצהירו של מר קוטוב נמחק, כך שטענת התובע בעניין זה לא נסתרה.
מר ראאד העיד בתצהירו כי הועד כלל לא היה פעיל, שכן ימים ספורים לאחר שהתקיימו הבחירות לועד, חלק מחברי הועד התפטר בשל מחלוקות פנימיות שהתעוררו ביניהם. כן העיד מר ראאד בתצהירו כי הנתבעת כלל לא ידעה על התארגנות עובדיה בארגון כוח לעובדים לפני יום 13.4.15, המועד בו הכריז הארגון על יציגותו. עדותו של מר ראאד בעניינים אלה אינה מתיישבת עם כלל הראיות והעדויות שהובאו לפנינו, כמו גם עם עדותו עצמו.
מהראיות והעדויות שהובאו לפנינו עולה כי הועד הנבחר היה פעיל ונקט בצעדים שמטרתם התארגנות ראשונית של עובדי הנתבעת בארגון כוח לעובדים. כך הועד נפגש עם נציג ארגון כוח לעובדים, מר בלבן ביום 5.3.15, ושטח בפניו את העניינים בהם הועד מבקש לקיים משא ומתן עם הנהלת החברה (עדות מר בלבן התומכת בגרסת התובע, בקשת הצד ותצהירי התובע ומר בלבן שצורפו בתמיכה לבקשה). כן קיים הועד אסיפת נהגים ביום 9.3.15 בה נכחו מעל 50 נהגים, במהלכה הוסבר לעובדים על מהלך ההתארגנות הראשונית בארגון עובדים כוח לעובדים, והנהגים חתמו על טפסי הצטרפות והתובע המשיך להחתים נהגים נוספים על טפסי הצטרפות (טפסי ההצטרפות מתאריכים 9.3.15 ו-10.3.15 צורפו לבקשת הצד).
אכן, אין חולק על כך שחלק מחברי הועד התפטרו מתפקידם כחברי ועד, כך שנותרו ארבעה חברי ועד פעילים. מהראיות שהובאו לפנינו, אקט זה נעשה בסמוך לפיטורי התובע בחודש 4/15, ולא מיד לאחר הבחירות לוועד כטענת הנתבעת. מכל מקום, מהראיות והעדויות שהובאו לפנינו עולה התפטרות חלק מחברי הועד כי לא מנעה את המשך פעילות הועד (עדות התובע ומר בלבן שלא נסתרה).
הנתבעת לא סתרה את טענת התובע בדבר לחצים ואיומים שהחלה לנקוט כלפי חברי הועד (ובפרט התובע), בניסיון להפסיק את התארגנות עובדיה בארגון כוח לעובדים. התובע טען כי בעקבות ההכרזה על סכסוך קיבוצי מיום 20.4.15 ובקשת הצד שהוגשה פעלה הנתבעת נמרצות על מנת להשיג "ראיות" לביסוס טענתה כי ארגון כוח לעובדים אינו הארגון היציג של עובדי החברה ובתוך כך הפעילה לחצים על חברי הועד והעובדים. גרסת התובע בעניין זה מתיישבת עם טענות הנתבעת בעניין אי כשירותם של 32 טפסי הצטרפות שצורפו לבקשת הצד. בהקשר זה נזכיר את ההלכה לפיה ביטול חברות של עובדים בארגון עובדים לאחר מועד ההודעה למעסיק בדבר הפיכת הארגון לארגון היציג של עובדיו, מקימה חזקה הניתנת לסתירה, לפיה ביטול חברותם של העובדים נעוצה בלחץ בלתי הוגן של המעסיק (סב"א 32690-10-10 הסתדרות העובדים הכללית נ' כוח לעובדים, ניתן ביום 20.1.11).
טענת התובע לפיה מנהל הנתבעת, מר ראאד התבטא קשות נגד פעילות הועד בהחתמת הנהגים על הצטרפותם לארגון עובדים "ישראלי" בפגישה מיום 12.3.15 עם שני חברי הועד, אוסאמה אבו סנינה ומרואן נג'יב, לא נסתרה. כאמור, השיחה הוקלטה על ידי מר אבו סנינה, אך לא התקבלה כראיה בהליך בשל אי התייצבותו של מר אבו סנינה למתן עדות, על אף שהוזמן. עם זאת, מר ראאד לא הכחיש בתצהירו את האמירות המיוחסות לו לפיהן אמר למר אבו סנינה כי התארגנות העובדים בארגון עובדים "ישראלי" הינה "בושה" והיא מהווה "שיתוף פעולה" (במובן השלילי), ומי שייפה את כוחו ל"מוסד ישראלי" הוא "כלב בן כלב". לעניין זה טען מר ראאד בתצהירו כי "כל מה שנאמר היה באופן כללי לעניין פניה לארגון ישראלי, אולם לא ספציפית לארגון כוח לעובדים, שכלל לא הוזכר באותה שיחה". ויודגש, כי הודאת מנהל הנתבעת בתצהירו במקצת מגרסת התובע, סותרת את גרסת הנתבעת בתשובתה לבקשת הצד, שם הכחישה באופן גורף כי התקיימה שיחה בין התובע לבין ראאד ביום 29.3.15:
"הטענה לגבי פגישה נטענת מיום 29.3.15 עם מר ראאד טוויל אודות פניית חברי הוועד אל ארגון ישראלי היא טענת חסרת יסוד. לא זכור למר ראאד טוויל כי התקיימה פגישה כאמור והטענה כי חברי הוועד כונו על ידו כבוגדים היא טענה חסרת כל יסוד."
מתמלול השיחה בין התובע למר ראאד מיום 29.3.15, עולה כי הנתבעת ידעה כבר במהלך חודש 3/15 על התארגנות עובדיה בארגון כוח עובדים. עוד עולה כי הנתבעת התנגדה לקיום משא ומתן עם כל ארגון עובדים ישראלי, בו יושבים נציגים יהודים, והביעה את עמדתה והעדפתה להתארגנות עובדיה בארגון עובדים פלסטיני, בו יושבים נציגים פלסטינים.
כפי שעולה מתמלול השיחה, כבר בפתיחת השיחה, החל התובע לנסות "להצדיק" את פנית הועד לארגון עובדים ישראלי, בכך שתחילה פנה לארגון עובדים פלסטיני: "תהיה בטוח שבהתחלה אני פניתי לרשות הפלסטינית ואם אני שקרן תשאל את החבר'ה!" (עמוד 2 לתמלול, שורות 2-3). בהמשך השיחה התובע ניסה להסביר לראאד כי הנהגים הסכימו להצטרף לארגון עובדים ישראלי וכי הוא לא לקח "בכוח" את מספרי תעודות הזהות שלהם, אלא הם חתמו מרצונם: "תהיה בטוח שאני לא לוקח מספר תעודת זהות של אף איש בכוח, כולם חתמו, ואמרו לי תפנה לאיזה גוף ישראלי שאתה רוצה" (עמוד 2 לתמלול, שורות 4-5). בתגובה לכך השיב ראאד: "אני רוצה להגיד לך משהו, אני לא רוצה לשתף פעולה עם אף גוף ישראלי, נקודה שורה חדשה" (עמוד 2 לתמלול, שורות 7-8). בהמשך ראאד אמר לתובע כי אינו "מאשר" לו לפנות בעניין זה לבית המשפט: "אני כחברה לא נותן לך את הזכות לפנות לביה"מ" (עמוד 2 לתמלול, שורה 11).
כפי שעולה מהמשך תמלול השיחה, התובע השיב כי יש לו זכות "להגן על עצמו", וכי קיימים נהגים החברים בהסתדרות, אך ראאד מיד השיב כי ההסתדרות הוא "גוף ישראלי", ועל כן לא ישתף פעולה. כן הוסיף מר ראאד כי מבחינתו, "מי שרוצה לשתף פעולה עם היהודים", "שילך לעבוד" אצלם ויצטרף להסתדרות "ולכל גוף שרוצה": "מבחינתי ההסתדרות היא גוף ישראלי ואני לא משתף פעולה עם אף גוף ישראלי.... מבחינתי כל מי שרוצה לשתף פעולה עם היהודים הנה יש להם הרבה חברות שילך לעבוד שם, וישתייך להסתדרות ולכל גוף שהוא רוצה, אני כל מה שהפלסטינים קובעים עלי אפילו אם זה כפול ממה שקובעים היהודים אני מסכים לו, אני לא אתן לישראלים לשלוט בפרנסה שלי ושלך" (עמוד 3 לתמלול, שורות 31-35)
מתמלול השיחה עולה בבירור כי ראאד הביע את עמדתו החד משמעית בפני התובע, כי לא ישתף פעולה ולא ישב למשא ומתן עם שום ארגון עובדים ישראלי בו יושבים נציגים יהודים. עוד עולה כי ראאד הביע את העדפתו הברורה להתארגנות עובדי החברה בארגון עובדים פלסטיני, אף אם יידרש לשלם "כפול ממה שקובעים היהודים".
בהמשך ניסה מר ראאד להצדיק את סירובו מטעמים פוליטיים, אך בהמשך השיחה הודה בפני התובע כי סירובו מבוסס על טעמים לאומיים. מר ראאד אמר לתובע כי "הם עושים כנסים לבחירות של מפלגת העבודה" והתובע השיב כי "לפני הכל, ארגון כוח לעובדים לא שייך לאף מפלגה" (שורות 39-40 לתמלול השיחה). מר ראאד ביטל את דבריו של התובע ואמר כי לא ישתף פעולה עם ארגון עובדים ישראלי, אף אם ההשלכות שיהיו לכך יובילו ל"הריסת" החברה: "אנחנו רוצים לעבוד.... .... ואני מבחינתי לא משתף פעולה עם אף גוף ישראלי אפילו אחרי 100 שנים ואפילו אם החברה הזאת נהרסת, זכותך לשמור על הזכויות שלך אבל אני לא משתף פעולה עם אף גוף ישראלי" ( ההדגשות הוספו. שורות 43-45). התובע השיב לראאד: "זכותך".
בהמשך השיחה ראאד אמר לתובע כי הוא "חבר פעיל בלשכת התחבורה הפלסטינית בארגון החברות הפלסטיניות" והתובע חזר על טענתו כי כבר פנה לארגוני העובדים הפלסטינים, אך הם עצמם אישרו לו כי אין להם את היכולת לעמוד על זכויותיו: "הייתי בארגונים הפלסטינים, קודם כל אין לארגונים הפלסטיניים יכולת לקבל החלטות ולפעול ואמרו לי שאנחנו לא נוכל להשיג לך אף זכות מהזכויות שלך" (שורות 47-49 לתמלול).
ראאד השיב לתובע כי כנראה לא פנה לגורמים הנכונים, והפנה אותו "לעמנואל אלעאל" או "שקיר", תוך שהזכיר כי גורמים אלה פנו אל הנתבעת וביקשו לייצג את העובדים: "יש לך את עמנואל אלעאל, יש את שקיר, מיליון פעם פנו אלינו ואמרו לנו תנו לנו לייצג את העובדים שלכם ושיהיו תחת מסגרת מסודרת, אמרתי להם הנה הם, אני אף פעם לא מתנגד לזה..." (שורות 56-58 לתמלול). לשאלת התובע "כלומר אנחנו מתייחסים לזה כארגון לאומי" השיב ראאד בחיוב: "כן" (שורות 60-61 לתמלול).
בעדותו בבית הדין אישר ראאד כי "עמנואל" שהוזכר על ידו בשיחה מיום 29.3.15, הוא "ערבי" וכי הוא "בארגון התאחדות העובדים" (עמוד 40, שורות 20-23).
אם, כן הוכח כי הנתבעת הפריעה להתארגנות הראשונית של עובדיה בארגון כוח לעובדים, והביעה את התנגדותה החד משמעית לשיתוף פעולה עם ארגון עובדים ישראלי בו יושבים נציגים יהודים. בהתאם לכך, קמה חזקה כי פיטורי התובע, נעשו מטעמים שאינם ענייניים, ועל הנתבעת מוטל נטל מוגבר לשכנע אחרת.

פיטורי התובע מיום 9.4.15
הנתבעת טענה כי התובע התמקד בתקופה שקדמה לפיטוריו ביום 9.4.15, אך לא היה מקום להעלאת טענות בגין תקופה זו שכן התובע הוחזר לעבודתו בחודש 5/15, ועבד מספר חודשים עד לסיום עבודתו בחודש 7/15.
אין בידינו לקבל טענה זו של הנתבעת. אין לנתק את השתלשלות העניינים בין התקופה שקדמה לפיטורי התובע בחודש 4/15 לבין האירועים שהתרחשו לאחר שהתובע הושב לעבודתו בחודש 5/15, בפרט לאור היעדר קיומה של הכרעה שיפוטית בטענות שהועלו בבקשת הצד, שעניינם התערבות, פגיעה והתנכלות בהתארגנות ראשונית שהגיעה לשיאה בפיטורי התובע בחודש 4/15. אמנם, ארגון כוח לעובדים ביקש למחוק את בקשתו ותביעותיו בהליך הסכסוך הקיבוצי, בהתחשב בכך שהושג הסעד העיקרי להחזרת התובע לעבודתו, ואולם הודיע כי אינו צד להסכמה שהושגה בין התובע לנתבעת.
העובדה כי ערב הדיון בבקשת הצד, גובשה הסכמה בין הנהלת הנתבעת לבין התובע, בדבר "מחיקת תביעת התובע והחזרתו לעבודה אצל הנתבעת כאשר יפעל אך ורק לטובת קידום עניינים של הנתבעת" יש בה משום חיזוק נוסף לחזקה כי פיטוריו בחודש 4/15 היו בשל פעילותו לטובת התארגנות העובדים. השימוש במילים "יפעל אך ורק לטובת קידום עניינים של הנתבעת" מבטא את רצונה של הנתבעת להשליט מרות על התובע ולהגביל את צעדיו כיו"ר הועד, בכל עניין שאינו "מקדם את ענייניה". על רקע זה, בצירוף הוכחת עובדת התנגדות הנתבעת להתארגנות עובדיה בארגון כוח לעובדים, יש לבחון את כלל טענות הנתבעת בהליך שלפנינו.
נקדים ונציין כבר כעת, כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוגבר עליה להוכיח כי פיטורי התובע בחודש 4/15, נעשו משיקולים ענייניים ולא על רק פעילותו כיו"ר ועד העובדים.
ראשית, נסתרה טענת הנתבעת לפיה המועד בו נודע לה לראשונה על התארגנות עובדיה בארגון כוח לעובדים היה ביום 13.4.13.
שנית, פיטוריו התובע ביום 9.4.15, נעשו בסמוך לשיחת התובע עם מנהל הנתבעת, ראאד, מיום 29.3.15.
שלישית, ראאד הודה בעדותו בבית הדין כי לתובע לא נמסר מכתב זימון לשימוע וכי הפגישה מיום 9.4.15 לא היתה ישיבת שימוע בניגוד לטענת הנתבעת: "לא היה שימוע בעניין באופן הנכון" (עמוד 47, שור33, עמוד 48, שורה 1).
רביעית, האמירות ה"פוגעניות" וה"גסות" המיוחסות לתובע כלפי מנכ"ל הנתבעת דאז, מר קוטוב, לא הוכחו על ידי הנתבעת, משהעד לא הובא למתן עדות והתובע הכחיש בעדותו אמירות אלה. התובע העיד בבית הדין כי היה ביחסים טובים עם המנכ"ל דאז, ועדותו בעניין זה נתמכת בעובדות שאינן במחלוקת לפיהן, מר קוטוב שיתף פעולה בקיום עריכת בחירות לועד ופעל להוצאת "ספרון" שהנו מדריך זכויות שהנתבעת הכינה (כפי שיפורט בהמשך). אין גם חולק על כך שבתקופת עבודתו של מר קוטוב, הנתבעת פעלה לסבסוד ארוחות נהגים במסעדה, כפי שעולה במכתב התודה של הועד למר קוטוב.
חמישית, הנתבעת לא עמדה בנטל המוגבר המוטל עליה להוכיח את יתר טענותיה בעניין תפקודו של התובע. ראאד העיד בבית הדין כי השיקולים שהובילו לפיטוריו המיידים של התובע בחודש 4/15 היו היעדרויותיו הרבות מהעבודה (עמוד 42, שורות 12-14), אך דו"חות הנוכחות הממוחשבים שצורפו לתצהיר הנתבעת, אינם מתיישבים עם טענה זו. כן העיד מר ראאד כי "פיטרנו אותו בגלל שהוא היה אלים" (עמוד 43, שורה 16), אולם הנתבעת לא עמדה בנטל המוגבר עליה להוכיח את טענתה כי התובע היה אלים. מדובר בטענה לה דרושה מידת הוכחה מוגברת. כך גם לא הוכחה טענת הנתבעת לפיה התובע תקף פיזית את אחת הנוסעות.
ראאד העיד כי התובע היה "מפעיל את האוטובוס יותר מ50 אחוז, היה מניע את האוטובוס ולא נוסע. הוא היה מפעיל את האוטובוס בקיץ למזגן ובחורף לחימום. אני לא יכול לממן 50% מההוצאות האוטובוס" (עמוד 42, שורות 22-23). לשאלה מתי נודע לנתבעת כי התובע נוהג להתניע את האוטובוס אך לא נוסע, השיב ראאד "כשאספנו את כל הדברים השליליים שבו והתחלנו לחקור את העניין" (עמוד 44, שורות 2-3). לשאלה, מתי החלה הנתבעת "לחקור" את העניין השיב ראאד: "אני לא יודע אם זה היה בזמן שהוועד כבר עבד" (עמוד 44, שורות 4-5). בהמשך עדותו אישר כי המסמך נערך על ידי חברת איתוראן וחשב הנתבעת ג'ודי (עמוד 44, שורות 10-15).
חשב הנתבעת ג'ודי העיד בבית הדין כי המסמך מחודש 3/15 שצורף לתצהירו ובו נתונים בדבר אחוזי עמידת האוטובוס בו עבד התובע במצב מותנע ללא נסיעה "זה דו"ח איתוראן שהופק מהמערכת שמעיד על אחוז העמידה מנוע מונע בלי נסיעה בלי עבודה" וכי מדובר ב"אחד הדו"חות החשובים בחברה להפחתת הוצאות הדלק" (עמוד 42, שורות 28-30). עיון בדו"חות שצורפו לתצהיר העד מעלה כי תקופת החישוב היא חודשים 12/14 עד 3/15.
בניגוד להודאתו של ראאד לפיה הנתבעת לא מסרה לתובע מכתב זימון לשימוע וכי לא נערך לתובע שימוע "באופן הנכון" העיד מר ג'ודי, שהשתתף בישיבה מיום 9.4.15 כי התובע קיבל מכתב זימון לשימוע (עמוד 51, שורות 8-11). לשאלה, מדוע לא צורף המכתב לתצהירי הנתבעת, השיב ג'ודי כי "מה שאני זוכר שלפני הפגישה הוא קיבל, כמה ימים לפני, לא צורף כי הוא חזר לעבודה" (עמוד 51, שורות 12-13).
בהמשך עדותו של ראאד בבית הדין, נשאל העד, אם הוא זוכר את רצף האירועים שהובילו לפיטורי התובע ביום 9.4.15, וראאד השיב: "אנחנו לא פיטרנו אותו אף פעם" וחזר על כך בהמשך עדותו: "אנחנו לא פיטרנו אותו. זה פעם ראשונה שהוא סיים לעבוד. היו לו בעיות בעבודה. לא שאמרנו לו תלך. זה היה שימוע" (עמוד 46, שורות 21-25). עדותו של ראאד בעניין זה היא בסתירה לעובדת פיטורי התובע בחודש 9.4.15, שאינה במחלוקת.
לשאלת ה"דחיפות" ועיתוי פיטורי התובע ביום 9.4.15 השיב ראאד "אנחנו לא פיטרנו אותו, זה שהוא עזב לא אמרנו לו לא להתראות פעם ראשונה שהוא עזב, היינו במשרד, יש מסעדה בבאב אל עמוד שבה הוא ישב שהוא היה צריך לעבוד, הוא עזב את העבודה וישב במסעדה. היינו במשרד אני והשותף שלי וישבנו איתו ורק שאלנו אותו למה עזבת את העבודה שלך ובאת לפה. הוא אמר שהוא בא לקחת אוכל לו ולנהגים, אמרנו שיש לו מנהל שהיה צריך לבקש ממנו ויש סידור עבודה שיש לו הפסקה, שהיה עושה את זה בהפסקה" (עמוד 48, שורות 2-7). ולשאלה- האם זו הסיבה לפיטוריו חזר ראאד על טענתו כי "לא פיטרנו אותו, הייתה בעיה והוא עזב" (עמוד 48, שורות 8-11).
אם כן, עדי הנתבעת לא היו עקביים בעדותם בבית הדין ומסרו עדות הסותרת עובדות שאינן במחלוקת (כגון פיטורי התובע ביום 9.4.15). עדי הנתבעת אישרו עובדות התומכות בגרסת התובע (בין היתר, העובדה כי התובע לא זומן לשימוע, הישיבה מיום 9.4.15 לא היתה שימוע, הנתבעת ידעה על התארגנות עובדיה בארגון כוח לעובדים כבר במהלך חודש 3/15 והתנגדה לכך בתוקף מטעמים לאומניים).
על יסוד האמור לעיל, אנו קובעים כי הנתבעת לא עמדה בנטל המוגבר עליה להוכיח כי פיטורי התובע ביום 9.4.15, במהלך ההתארגנות הראשונית, הייתה משיקולים ענייניים. על רקע זה יש לבחון את כלל טענות הנתבעת בעניין נסיבות סיום עבודת התובע בחודש 7/15, תוך קביעה כי אי עמידתה של הנתבעת בנטל המוגבר עליה להוכיח כי פיטורי התובע ביום 9.4.15 היו משיקולים ענייניים, מחזקת את גרסת התובע כי פוטר בחודש 7/15 על רקע פעילותו כיו"ר ועד העובדים.

סיום יחסי העבודה בחודש 7/15
התובע טען כי הוא חזר לעבודה אצל הנתבעת בחודש 5/15 לאחר שראה כי הנתבעת הוציאה את "הספרון" (מדריך זכויות) שהבטיחה לוועד המעגן את זכויות הנהגים. מר בלבן העיד בתצהירו כי הועד השתהה עם הגשת טפסי ההצטרפות לארגון כוח לעובדים (נחתמו בתאריכים 9.3.15 ו-10.3.15) שכן קיווה כי הנתבעת תעגן את זכויות העובדים בספרון, אך התקוות לא יצאו לפועל שכן התובע פוטר ביום 9.4.15.
הנתבעת הכחישה כי הוצאת הספרון היתה יוזמת התובע, אך לא הוכיחה את טענתה בעניין זה על אף שניתן היה לעשות זאת בנקל. זאת, בשים לב לטענותיה לפיהן, "שקדה על הכנת מדריך זה הרבה לפני שהתובע נבחר לוועד העובדים" ושקדה "עליו במשך מספר חודשים עד שזה הופץ בין כל העובדים". הנתבעת טענה כי מדובר ביוזמה של החברה, אך לא פירטה את הרקע ליוזמה זו. כך הנתבעת לא פירטה מיהו הגורם המוסמך בנתבעת אשר העלה את הרעיון, מה השיקולים שהובילו אותו לקבלת החלטה כאמור ומה היתה המטרה בהוצאת הספרון על ידי הנתבעת באופן חד צדדי, ללא מעורבות ועד העובדים או ארגון עובדים. כן טענה הנתבעת כי שכרה שירותי חברת ייעוץ חיצונית לצורך הוצאת הספרון, אך לא פירטה את המועד בו שכרה את שירותי חברת הייעוץ החיצונית, ולא הציגה כל התכתבות או מסמך אחר היכול לאשר את טענותיה בעניין זה. כאמור, מנכ"ל הנתבעת דאז, מר קוטוב, היה מעורה בפרטי המשא ומתן עם ועד העובדים, ובכלל זה בכל הנוגע לרקע להוצאות הספרון, ולפניותיו של התובע אליו בימים שקדמו לפיטורי התובע ביום 9.4.15 בעניין הפצת הספרון, אך הוא לא הובא לעדות מטעם הנתבעת, ויש לזקוף את אי העדתו של עד חשוב ורלוונטי זה לחובתה.
התובע העיד בתצהירו כי לאחר חזרתו לעבודה בחודש 5/15 הוא המשיך לכהן כיו"ר ועד העובדים חרף "המלצות" חוזרות ונשנות של הנהלת הנתבעת כי "ינמיך את הפרופיל". התובע העיד כי המשיך לפעול כיו"ר הועד, יחד עם ארבעה חברי הועד שנותרו, וכי פנה בעל פה ובכתב להנהלת הנתבעת וכי קיים שתי פגישות עם ראאד בעניין תנאי העבודה בתקופת הרמדאן והחגים (עותק מכתבי הפניה שצורפו לתצהירו). ראאד הכחיש בתצהירו טענות אלה.
כן העיד התובע בתצהירו כי אחד מניסיונות הנתבעת לפגוע במעמדו כיו"ר הועד היה מינויו כ"ראש קבוצה" של כ-20 נהגים "כדי לייצגם מול ההנהלה", לצד עובדים אחרים שמונו על ידה כראשי קבוצה. ניסיון אחר היה להציע לו עבודה במשרדי הנתבעת. מר ראאד אישר בתצהירו את טענת התובע כי מנכ"ל הנתבעת, מר ברכאת (שמונה בחודש 7/15) יזם מהלך של חלוקת הנהגים למספר קבוצות ומינוי נהג כ"יו"ר הקבוצה", אך טען כי בכל קבוצה היו 7-8 נהגים. ראאד העיד כי התובע מונה ל"יו"ר של אחת מקבוצות העובדים". יצוין כי עובדת מינויו של התובע "כיו"ר קבוצה" מתמיהה בשים לב לטענות החמורות שהעלתה הנתבעת בעניין תפקודו. כן אישר ראאד את טענת התובע כי הנתבעת הציגה את המהלך ככזה הנועד "לסייע בהעברת מידע, הנחיות ונתונים בין הנהלת הנתבעת לבין העובדים".
כאמור, מר ברכאת, אשר יזם את המהלך של חלוקת הנהגים לקבוצות ויכל לשפוך אור על השיקולים שעמדו ביסוד מהלך זה, לא העיד מטעם הנתבעת ותצהירו נמחק.
מר בלבן העיד בתצהירו כי לאחר שהתובע הוחזר לעבודתו בחודש 5/15, חלק מחברי הועד ניתקו קשר עם הארגון והפסיקו לתמוך בתובע ונהגים רבים שיתפו קשר עם הנהלת החברה עד כדי ביטול חברותם בארגון, כך שלא ניתן היה להמשיך בהתארגנות עובדי הנתבעת. מר בלבן העיד בבית הדין כי הארגון הבין כי העובדים מפחדים להתארגן (לאור ביטול חברותם) "...במועד שמחקנו את התביעה, הבנו שבשטח אין לנו יכולת לפעול כארגון יציג לאור חששם של העובדים, נשארתי בקשר טלפוני עם יו"ר הועד ואולי חבר נוסף" (עמוד 26 לפרוטוקול הדיון מיום 16.9.18, שורות 24-28).
בניגוד לעדותו בתצהירו, אישר ראאד בעדותו בבית הדין כי ראה את המכתבים שצורפו כנספח ט' לתצהיר התובע "(מעיין) הם היו שנפגשנו והיו כוונות טובות. היה ועד" (עמוד 48, שורות 24-31). ראאד הופנה למכתבים ואישר כי "זה היה שאמרנו בפגישה שאנחנו רוצים לעבוד למען חזון אחד. שהעבודה של הוועד תהיה שהם יעקבו אחר עבודת הנהגים" (עמוד 48, שורות 6-7). בהמשך עדותו של ראאד ניכר היה כי מזהה את המכתבים, והוא אישר בעדותו את גרסת התובע לפיה הועד נפגש עם ההנהלה וביקש לדון בזכויות הנהגים ובכלל זה העלאת שכרם ו"בקשות" נוספות. כן העיד ראאד כי ההנהלה היתה מוכנה לשתף פעולה עם הועד בתמורה לכך שהועד "יפקח על הנהגים מבחינת עבירות תנועה" וכי באותה העת ארגון כוח לעובדים כלל לא אוזכר (עמוד 50, שורות 2-5).
כאמור, ביום 9.7.15 התובע נתבקש על ידי האחראי על הנהגים, נדאל סיאם, לעבור לעבודה בקו אחר, ומשסירב הוא התבקש להחזיר את המפתחות של האוטובוס. לאחר זמן קצר ראאד התקשר אל התובע, אמר לו שסירובו אינו מקובל עליו וביקש ממנו להשיב את מפתחות האוטובוס, אך התובע סירב לעשות כן. יצוין בהקשר זה כי בדיון ההוכחות הודיע ב"כ הנתבעת כי קיימת הקלטה של השיחה הטלפונית בין ראאד לבין התובע מאותו היום. הקלטה זו לא גולתה ולא הוגשה כראיה בהליך, ויש לפרש את אי גילויה לחובת הנתבעת.
התובע העיד כי הוא סירב לעבור לעבודה בקו אחר מכיוון שלא היו לו כרטיסי נסיעה והאוטובוס עליו נסע לא היה ראוי לנסיעה בכביש ראשי (לא היה מזגן, בעיות מכניות והשאסי היה שבור, כך שלא יכל לעמוד בלחץ של הכביש), בעוד הקו עליו נסע קודם לכן היה קו פנימי בבית חנינה (עמוד 20, שורות 8-12). ראאד אישר בעדותו בבית הדין כי בשיחה מיום 9.7.15, התובע התלונן על כך שהוא עובד על אוטובוס "מקולקל" והתנה את מעברו לעבודה בקו האחר בכך שימסרו לו אוטובוס חדש, אך טען כי השיב לתובע כי התובע אינו קצין בטיחות ואינו יכול לקבוע אם האוטובוס כשיר לנהיגה או לא (עמוד 47, שורה 1).
התובע העיד בבית הדין כי תוך זמן קצר לאחר סיום שיחתו עם ראאד הגיעו ראאד עם שותפיו למקום בו נכח התובע עם האוטובוס וביקשו ממנו את המפתחות של האוטובוס. כן העיד התובע כי מסר את המפתחות, אך בעקבות הערה מתגרה של אחד השותפים בחברה, הוא לקח את המפתחות והתרחק מהמקום (עמוד 21 לפרוטוקול הדיון מיום 16.9.18, שורות 15-22):
"לא בדיוק. באו 7 אנשים עלי. ביקשו ממני את המפתח, אמרתי בסדר, המפתח באוטובוס, והמטען והתיק שלי גם שם, עמדו 3 מצד ימין של הדלת, שוויקי התיישב על המושב, המפתח היה בסוויץ', הוא הניע ואני לא התנגדתי לזה. הוא אמר, עוד לא נולדה האישה שתלד מישהו שיקבע לנו. ואז משכתי את המפתח מהסוויץ בשביל ויצאתי החוצה".
ראאד אישר בעדותו בבית הדין כי הגיע למקום שבו נכח התובע עם האוטובוס, לקח את המפתחות מהתובע ועלה עם השותף שלו לאוטובוס. לאחר מכן התובע עלה לקחת את הדברים האישיים שלו ואז לקח את המפתחות ונמלט לנווה יעקב (עמוד 47 לפרוטוקול הדיון מיום 23.10.18, שורות 4-9).
אין חולק על כך שבעקבות האירוע הנ"ל התובע זומן לפגישה במשרדי הנהלת הנתבעת, בנוכחות מנהלי הנתבעת, אביו של התובע ושני אחיו.
התובע העיד בתצהירו כי בישיבה שהתקיימה ביום 9.7.15 בנוכחות התובע, אביו ושני אחיו לבין נציגי ההנהלה, הודיע ראאד לאביו "שאין לי "פרנסה אצלו", כל עוד אני ממשיך לפעול כיו"ר ועד העובדים והוא התנה את חזרתי לעבודה בכך שאחדל להיות יו"ר הועד ואעבוד כ"נהג קטן", והוסיף בשיטתו הציורית: "שרגלי תהיה על ראשו". התובע חזר על כך בעדותו בבית הדין כי ראאד אמר לו "אתה תעבוד כמו הפועל הכי פשוט, עם הרגל שלי על הראש שלך, ותעזוב את הוועד" (עמוד 22, שורות 1-2). ראאד לא הכחיש בתצהירו את טענתו המפורשת של התובע בעניין זה, כך שטענתו לא נסתרה.
ראאד אישר בעדותו בבית הדין כי ידע שאין לתובע כרטיסי נסיעה "תמיד אין לו כרטיסים" (עמוד 51, שורה 32, עמוד 52, שורה 1), כך שלא מן הנמנע כי הנתבעת ציפתה לסירובו של התובע לעבור לעבודה בקו אחר.
אם כן, הנתבעת לא הרימה את הנטל המוגבר המוטל עליה להוכיח כי בקשתה להעביר את התובע לעבודה בקו אחר בחודש 7/15 לא היתה על רקע פעילותו כיו"ר ועד. הנתבעת לא הביאה לעדות את מר נדאל סיאם, האחראי על הנהגים על מנת לבסס את טענתה בדבר "הלחץ" וה"עומס" שנוצר בקו בו נתבקש התובע לעבוד ואת הרקע לבקשה. כך לא פירטה הנתבעת את הנסיבות שהובילו ל"לחץ" וה"עומס" בעבודה בקו הנסיעה אליו נתבקש התובע לעבור (למשל: האם העומס נוצר בשל אילוצי הנתבעת, כגון חוסר בנהגים, או שמא העומס נוצר בשל אילוצים חיצוניים, ומהם).
הנתבעת לא הוכיחה כי החלטתה להעביר דווקא את התובע לקו אחר, בעיתוי בו הדבר נעשה (חודשיים לאחר שהושב לעבודתו), ובאופן מיידי, אינה קשורה לפעילותו כיו"ר הועד.
הנתבעת לא סתרה את טענת התובע כי בישיבה מיום 9.7.15 מנהל הנתבעת, ראאד, הורה לו להקטין ראש ולעזוב את הוועד, כתנאי להמשך עבודתו.
לעניין זה נפסק כי "כשם שעובד אינו יכול להכתיב למעבידו כי במידה וינקוט או יימנע מלנקוט בפעולה זו או אחרת הוא יראה עצמו כמפוטר, כך אין המעביד יכול ליצור מראש מעשה התפטרות רצוני מצד העובד במידה וינקוט העובד בפעולה מסוימת (דב"ע לה/3-85 עיריית כפר סבא נ' כהן, פד"ע ז 175; דב"ע לב/3-58 רשות השידור נ' אשל, פד"ע ד, 298).
כן נפסק כי בעת ההכרעה בשאלה, מי מהצדדים רצה להביא את היחסים לידי סיום, יש לבחון גם למי מהצדדים הייתה המוטיבציה להביא לניתוקם של יחסי העבודה. לא רק מי יזם את ניתוק יחסי העבודה, אלא גם מי היה הצד המעוניין בניתוקם, שכן לעתים נגרר הצד היוזם את הפסקת העבודה בפעולתו אחר התנהגות הצד המעוניין בכך. במקרים כאלה, יתכן כי מה שנראה על פניו כהתנהגות המלמדת על התפטרות, הוא למעשה, פיטורים - או ההפך" (יצחק לובוצקי, סיום יחסי עבודה, הוצאת ניצן מהדורת 2007- פרק 2 עמ' 7-9).
בענייננו, אין חולק על כך שהנתבעת לא הודיעה לתובע על פיטוריו והתובע לא הודיע על התפטרותו. לפיכך, סיום יחסי העבודה נלמד מהתנהגות הצדדים ומכוונותיהם. בענייננו, אין חולק על כך שהתובע עזב את הפגישה מיום 9.7.15 מיוזמתו, תוך עמידה על סירובו לעבור לעבודה בקו אחר כך, שלכאורה, נראה כי התובע התפטר. ואולם אם נבחן את הרקע לעזיבת התובע את הפגישה, נגיע למסקנה כי הנתבעת "גררה" את התובע לנסיבות אותן יצרה, שכן הנתבעת היתה הצד המעוניין בסיום יחסי העבודה ולא התובע (כפי שהיתה הצד המעוניין בכך שלושה חודשים קודם לכן).
כאמור, התובע נדרש ביום 9.7.15 לעבור לעבודה בקו אחר, באופן פתאומי (ללא כל שיחה מקדימה) בהיעדר כרטיסי נסיעה וכאשר הוא חב לנתבעת בגין פיקדון סכום של 7,500 ₪, כך שלא היה באפשרותו לרכוש כרטיסי נסיעה נוספים. הנתבעת לא סתרה את טענת התובע כי האוטובוס עליו נסע לא היה ראוי לנסיעה בקו הנסיעה אליו נתבקש לעבור (כאמור ראאד אישר בעדותו בבית הדין כי התובע העלה נושא זה בפניו ביום 9.7.15). אין חולק על כך שהתובע נדרש באותו היום, פעמיים, להחזיר את מפתחות האוטובוס, דבר המצביע על כוונת הנתבעת לסיים את עבודתו. אחד מן השותפים בנתבעת (מר שוויקי) התגרה בתובע לאחר שהאחרון כבר השיב את המפתחות לראאד, תוך היכרות עם מזגו החם של התובע וציפייה כי התובע יעשה "טעות" נוספת. עובדות אלה יש בהן כדי להצביע על כוונתה ורצונה של הנתבעת לסיים את עבודתו של התובע. מעבר לכך, הנתבעת לא סתרה את טענת התובע כי ראאד התנה את המשך עבודתו של התובע ב"הקטנת ראש" ועזיבתו את הוועד, ובמילים אחרות, "אם לא תעשה כך וכך.. תפוטר"- התנהגות המלמדת על אקט של פיטורים, הגם שלא היה הליך פורמלי.
סיכומו של דבר, את האירוע מיום 9.7.15 יש לבחון על רקע התערבות הנתבעת בהתארגנות ראשונית של עובדיה בארגון כוח לעובדים, ובהמשך ניסיונותיה להשליט משטר חלופי להתארגנות עובדיה בארגון עובדים, שבאו לידי ביטוי בהפצת מדריך זכויות חד צדדי בחודש 5/15 (מועד השבת התובע לעבודתו) וכחודשיים לאחר מכן במהלך חלוקת הנהגים למספר קבוצות ומינוי של נהג כ"יו"ר" לכל קבוצה בחודש 7/15 (בכללם התובע). אנו סבורים כי פעילויות אלה נעשו על ידי הנתבעת על מנת "לדכא" את מעמדו של התובע כיו"ר ועד העובדים ולהצר את צעדיו ופעילותו, וההחלטה להעבירו לעבודה בקו אחר ביום 9.7.15, היא נדבך נוסף בפעילויות אלה.
בנסיבות אלה, יש לראות בהתנהגות הנתבעת ביום 9.7.15 כפיטורים.
העובדה כי הנתבעת "הסכימה" לשלם לתובע פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת מחזקת מסקנה זו.
לפיכך, אנו קובעים כי פיטורי התובע ביום 9.7.15 נעשו בניגוד לסעיף 33י' לחוק הסכמים קיבוציים, על רקע פעילותו כיו"ר ועד העובדים.

פיצוי לדוגמה לפי סעיף 33יא' לחוק הסכמים קיבוציים
סעיף 33יא לחוק הסכמים קיבוציים מסמיך את בית הדין לפסוק פיצויים לדוגמה נגד מעסיק שהפר את הוראות סעיפים 33ט או 33י לחוק הסכמים קיבוציים. בהתאם לסעיף 33יא(ב)(1) סכום הפיצויים לדוגמה לא יעלה על 50,000 ₪, ואולם רשאי בית הדין לפסוק סכום גבוה יותר ובלבד שלא יעלה על 200,000 ₪ בהתחשב בחומרת ההפרה או נסיבותיה.
סעיף 33י קובע את האיסורים החלים על המעסיק לפגוע בעובד בקשר לחברותו בארגון או לפעילותו בארגון עובדים או בוועד עובדים, ובכלל זה האיסור לפטר עובד או להרע את תנאי עבודתו בשל חברותו או פעילותו בארגון עובדים או בהקמת ועד עובדים. על רקע עקרונות אלה נקבעו בפסיקה כללים שנועדו לספק הגנה מיוחדת לזכות ההתארגנות הראשונית במקום העבודה, לאור פערי הכוחות שבין המעסיק לעובדים, וכן על רקע מציאות קיימת בה מעסיקים נוטים לפעול כנגד ההתארגנות הראשונית ולסכל אותה כבר בשלביה המוקדמים (עס"ק פלאפון לעיל, עס"ק (ארצי) 34526-09-14 מסיעי שדרות-כהן ובניו בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, ניתן ביום 13.5.18).
עוד נקבע בהקשר זה כי אי הציות למגבלות החלות על חופש הביטוי של המעסיק בשלב ההתארגנות הראשונית מהווה פגיעה אסורה בזכות ההתארגנות, על אף שמגבלות אלה אינן נקובות באופן מפורש בסעיף 33י' לחוק הסכמים קיבוציים, שכן היא פרי פסיקה כחלק מן הפגיעה האסורה "בתנאי העבודה" בסעיף 33י' לחוק. "תנאים" אלה כוללים בחובם גם את הזכות המוקנית לכל עובד להתארגן במסגרת ארגון עובדים על פי בחירתו: זכות שמולה עומדת החובה של המעסיק להימנע מביצוע פעולות הפוגעות בה, ככל שנקבע לגביהן כי אין הן לגיטימיות בשלב ההתארגנות הראשונית (עס"ק 34526-09-14 לעיל).
בהתייחס לשיקולים שיש להביא בחשבון בפסיקת פיצוי לפי סעיף 33יא לחוק הסכמים קיבוציים נקבע בעס"ק 34526-09-14 לעיל, כי יש לשים דגש מיוחד על מהותה של ההפרה מצד המעסיק ולמידת חומרתה. כך למשל, נקבע כי פיטורי עובד יחשבו בדרך כלל להפרה חמורה יותר מאשר פגיעה בתנאי שכרו או בקידומו; כי יש לתת את הדעת לעיתוי ההפרה, למשך הזמן שבו היא התבצעה, לאמצעים שבהם המעסיק השתמש כדי לנסות ולפגוע בהתארגנות, וכן למידת תום לבם של הצדדים ואופן התנהגותם במסגרת הליכים שיפוטיים שהתנהלו בהקשר הזה. בנוסף יש לשקול את מספר ההפרות שאותן ביצע המעסיק, כאשר לעניין זה נדרש בית הדין לבחון האם מדובר "בהפרה כשיטה נוהגת אצל אותו מעסיק" שבגינה מוסמך בית הדין לפסוק פיצוי נפרד בגין כל הפרה והפרה. יש להתייחס לשלב שבו מצויה ההתארגנות ולראות בחומרה יתירה ניסיון לסכל את ההתארגנות בשלב העוברי הראשוני; כי יש להתייחס לזהות הגורמים המעורבים בהפרת הזכות להתארגנות, כאשר ככל שההפרה הייתה מכוונת כלפי העובד או העובדים אשר עומדים בראש ההתארגנות וקיומה של ההתארגנות תלוי בהם, יהווה הדבר סיבה להחמרה בקביעת שיעור הפיצוי. כך גם ההשלכות שהיו להפרה בפועל עשויות להיות שיקול להגדלת סכום הפיצוי. ככל שהתנהלות המעסיק הובילה לפגיעה קשה יותר בזכות ההתארגנות ואף לסיכולה הלכה למעשה, כך תהיה הצדקה לפסיקת פיצוי בסכום גבוה יותר. עוד נקבע כי יש ליתן משקל גם לגודל החברה ולאפיוני המעסיק: ככל שמדובר במעסיק גדול יותר, כגון קונצרן שחולש על פני מספר חברות ורשתות ומעסיק מאות או אלפי עובדים, כך הצורך בהרתעה גדול יותר, והפרת זכות ההתארגנות מצד מעסיק מסוג זה תיבחן בחומרה יתרה. זאת משום שלמעשה הפרה בנסיבות אלה יש השפעה רחבה יותר, על מספר עובדים גדול יותר.
התובע עתר לתשלום בסך 50,000 ₪. לטענת התובע יש לקחת בחשבון קביעת הפיצוי כי התובע היה יו"ר ועד ראשון בנתבעת אשר פעל להתארגנות ראשונית של עובדי הנתבעת; עקב פעילותו הנ"ל הוא פוטר, הוחזר לעבודה ופוטר שוב תוך חודשיים; בסופו של יום, מעשי הנתבעת הובילו לחיסול כל מאמצי ההתארגנות בקרב עובדי הנתבעת; מדובר בחברה פרטית המעסיקה כ-120 נהגי אוטובוסים ציבוריים בענף הסובל מניצול עובדים ומחוסר ייצוג הולם; עובדי הנתבעת שייכים למגזר הערבי-פלסטיני שנתקלו בקשיים כפולים במימוש זכות ההתארגנות שלהם: התנגדות הנתבעת לאבד את כוחה במאזן הכוחות בין מעסיק לעובד והתנגדותה למעורבות ארגון עובדים ישראלי.
הנתבעת לא טענה לגובה הפיצוי בשים לב להכחשתה את טענת התובע כי פיטוריו בחודש אפריל 2015 או יולי 2015 היו על רקע פעילותו כיו"ר ועד.
לאחר ששקלנו את כלל השיקולים שהותוו בפסיקה לפסיקת פיצוי לדוגמה לפי סעיף 33יא' לחוק הסכמים קיבוציים, החלטנו לקבל את תביעת התובע לפיצוי בסך 50,000 ₪.זאת, בהתחשב בחומרת ההפרה והישנותה, התערבות הנתבעת בהתאגדות עובדיה בארגון עובדים מטעמים לאומיים תוך הבעת העדפתה לארגון עובדים פלסטיני, פגיעה בהתארגנות הראשונית של עובדיה בארגון כוח לעובדים שהובילו לחיסול התארגנות עובדיה.

פיצוי בגין פיטורים בהיעדר שימוע
התובע עתר לתשלום פיצוי בסך 13,200 ₪ (שווי ערך לשתי משכורות בסך 6,600) בגין פיטוריו ביום 9.7.15 בהיעדר שימוע, תוך שנדרש להשיב את מפתחות האוטובוס למנהל הנתבעת לאלתר.
הנתבעת הכחישה את זכאות התובע לפיצוי בגין היעדר שימוע. לטענתה, נערכו לתובע שתי ישיבות שימוע: הראשונה- ביום 9.4.15 והשניה- ביום 9.7.15 והתובע עזב את עבודתו בחודש יולי 2015, ועל כן אין יסוד לטענתו בדבר פיטורים ללא שימוע.
לאחר שקבענו כי התנהגות הנתבעת ביום 9.7.15 מהווה פיטורים, ובשים לב לכך שהתובע נדרש ביום 9.7.15 להתייצב לישיבה במשרד הנהלת הנתבעת, מבלי שנאמר לו כי מדובר בישיבת שימוע ומבלי שפורטו בפניו השיקולים לקיום ישיבת השימוע וכוונת הנתבעת לפטרו, הרי שממילא לא ניתנה לו שהות והזדמנות להתכונן ולהתגונן כראוי לישיבה זו, ולטעון את טענותיו נגד כוונת הנתבעת שלא פורטה בעניינו. בשים לב לנסיבות קיום הפגישה ולכך שמדובר בפעם שניה, התובע זכאי לקבלת פיצוי.
לפיכך, החלטנו לקבל את תביעת התובע לקבלת פיצוי בסך 13,200 ₪ בגין הפרת חובת השימוע (שהם כ-3.2 משכורות לפי שכר קובע בסך 4,058 ₪).

הפרשי פיצוי פיטורים
התובע עתר לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים בסך 13,801 ₪.
לטענת התובע, יש לחשב את פיצוי הפיטורים המגיעים לו בהתחשב בגובה שכרו השעתי האחרון ובשים לב להיקף עבודתו בממוצע של 11 שעות ליום (ללא גמול עבודה בשעות נוספות). לטענת התובע שכרו הקובע לפיצויי פיטורים הוא 6,600 ₪ (11 שעות כפול 25 ₪ לשעה כפול 24 ימים בחודש).
לעניין זה מפנה התובע לפסיקה בדב"ע לז/3-87 מדינת ישראל נ' נתן סברינסקי, פד"ע ט', 251, שם נקבע בסעיף 5 לפסק הדין כי לעובד יש זכות לעבוד ביותר ממשרה אחת עם חישוב פיצויי פיטורים ללא הגבלה למשרה אחת, לאחר שתקנה 1א' לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים, תשכ"ד-1964, הוכרזה על ידי בית דין זה כ- ultra vires (דב"ע לו/3-69- לא פורסם).
החלטנו לדחות את תביעת התובע לקבלת הפרשי פיצוי פיטורים לפי חישוב משרה של 11 שעות, שהיא עבודה נוספת מעבר לחישוב משרה אחת אצל אותו מעסיק. הפסיקה אליו מפנה התובע אינה תומכת בתביעתו, שכן באותו מקרה העובד עבד בשתי משרות שונות ונפרדות ב"מפעלים" שונים, בשעות שונות, אצל אותו מעסיק (המדינה) בגינן קיבל שכר נפרד בתלושים נפרדים, כך שלא דובר בעבודה נוספת אצל אותו מעסיק ובאותו מפעל, כבענייננו.
תקנה 1א' לתקנות פיצויי פיטורים קובעת:
"לענין חישוב פיצויי הפיטורים המגיעים לעובד על פי תקנות אלה ממעביד פלוני, יובא בחשבון שכר העבודה שהשתלם לעובד על ידי אותו מעביד בעד משרה אחת בלבד כמקובל באותה עבודה."
אמנם, בדב"ע לו/3-69 פיינשטיין נ' לנדר (לא פורסם), נקבע כי תקנה 1א לתקנות פיצויי פיטורים הותקנה תוך חריגה מסמכות שניתנה לשר בחוק, ועל כן איננה מחייבת. עם זאת, העיקרון שנקבע בתקנה 1א' לתקנות פיצויי פיטורים אומץ בפסיקה, תוך פיתוחו. כך נקבע כי הכלל הוא שעבודה נוספת אצל אותו מעסיק נחשבת לעבודה "מחוץ למשרה אחת" ואינה מזכה בתשלום פיצויי פיטורים. פסיקה זו התייחסה, בין היתר, לפסיקה בדב"ע לז/3-87 אליו הפנה התובע (דיון נא/211-3 (ארצי) בית חולים נוה יצחק בע"מ נ' , פד"ע כד(1) 454):
"הכלל הוא, כי עבודה נוספת אצל אותו מעביד נחשבת כעבודה מחוץ למשרה אחת, כגון שעות נוספות וכו'. היוצא מן הכלל הוא, שתי עבודות (נפרדות) אצל מעביד אחד, אז זכאי העובד לפיצויי פיטורים בגין כל עבודה (משרה). זאת, כאשר העבודות לא נעשו על פי חוזה עבודה אחד, במסגרת אותה התקשרות בין הצדדים וב"מפעל" אחד.
בדב"ע לז/3-87 הנ"ל נדונה עבודה אצל מעביד אחד בשתי משרות נפרדות, ונקבע כי העובד אצל מעביד אחד (המדינה) זכאי לקבל פיצויי פיטורים בגין שתי משרות, משרה אחת- מהנדס במחלקת התכנון של התע"ש, ומשרה שניה- מורה ומחנך כתה בבית-הספר שליד תע"ש. העבודות בוצעו ב"מפעלים" שונים של תע"ש, והיתה הפרדה בין שעות העבודה של שתי המשרות (במשרה אחת העבודה הסתיימה בשעה 16:00)."
לפיכך, התביעה להפרשי פיצויי פיטורים לפי חישוב משרה לפי 11 שעות עבודה, נדחית.
הנתבעת טענה כי פיצוי הפיטורים ששולמו לתובע חושבו לפי "בסיס שכר בשנת עבודה אחרונה בסך של 3715 במכפלת תקופות עבודתו".
בהתאם לפסיקה, חישוב השכר לתשלום פיצוי פיטורים לעובד שעתי יעשה לפי חלקיות המשרה המשתנה לאורך כל תקופת עבודתו ולאוו דווקא בשנת עבודתו האחרונה (ע"ע (ארצי) 64836-09-16 י.ב. שיא משאבים בע"מ נ' Gebre Okubazgy מיום 9.8.17)
לפי חישוב שערכנו, בהתאם להיקף משרתו המשתנה של התובע לאורך כל תקופת עבודתו, המבוסס על פירוט שעות עבודתו כמפורט בדו"חות ריכוז תלושים שצורפו לתצהירי הנתבעת, השכר הקובע של התובע הוא 4,058 ₪ (לפי שכר מינימום אחרון למשרה מלאה בסך 4,650 ₪ כפול היקף משרתו המשתנה של התובע בכל תקופת עבודתו: בשנת 2012- לפי היקף משרה 57.3% כפול 6 חודשי עבודה =15,986 ₪ ; בשנת 2013- לפי היקף משרה 97% כפול 6.16 חודשי עבודה= 27,781 ₪; בשנת 2014- לפי היקף משרה 94.9% כפול 5.26 חודשי עבודה= 23,211 ₪; בשנת 2015- לפי היקף משרה 100% כפול 6.26 חודשי עבודה=29,109 ₪. התוצאה המתקבלת מחיבור סכומים אלה וחלוקתם במספר חודשי עבודתו של התובע היא: 96,087 ₪ חלקי 23.68 = 4,058 ₪).
לפי חישוב זה, התובע היה זכאי לקבל פיצוי פיטורים בגין תקופת עבודתו בסך 8,008 ₪, סכום נמוך במקצת מהסכום ששולם לתובע כמפורט בתחשיב הנתבעת לפיו בוצע לתובע גמר חשבון (8,048 ₪).
הנתבעת טענה כי אין רציפות בין תקופות עבודתו של התובע, וככל שהתובע היה זכאי לפיצויי פיטורים הרי שאין להתחשב בתקופות עבודה הקודמות לחודש 8/14. כן טענה הנתבעת כי התובע לא השלים שנת עבודה רצופה מחודש 8/14 ועד ליום 6.7.15, לפיכך אינו זכאי לפיצוי פיטורים בגין תקופה זו. טענה זו איננה מקובלת עלינו.
אין חולק על כך שהתובע לא עבד בחודשים 6/13 עד 10/13 ו- 3/14 עד 7/14. מדובר בשתי הפסקות בעבודה לתקופה של חמישה חודשים, כל אחת, שאינן קוטעות את רציפות עבודתו לצורך חישוב הזכאות לפיצויי פיטורים, לפי סעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963.
מעבר לכך, הנתבעת עצמה הסכימה לחשב את זכאותו לפיצויי פיטורים, כאילו עבד ברציפות, וחזרתה מהסכמה זו, כתגובה להגשת התביעה מהווה התנהגות בחוסר תום לב.
מכל מקום, הנתבעת לא הוכיחה את טענתה כי שחררה לתובע את הסכומים שהופרשו עבורו לקרן הפנסיה בחברת ביטוח מנורה בגין פיצוי פיטורים בסך של 2,049 ₪ (עליהם הצהירה בטופס 161), וטענתה כי "נכון להיום" הסכום גבוה יותר בסך 2,400 ₪ לא הוכחה.
לפיכך, התובע זכאי לקבלת הסכום שהופרש עבורו ולא שוחרר בסך של 2,049 ₪ וזה הסכום שאנו פוסקים לתובע בגין רכיב זה.

הפרשי חלף מתן הודעה מוקדמת
הנתבעת שילמה לתובע דמי הודעה מוקדמת בסך 3,715 ₪.
התובע עתר להפרשי חלף מתן הודעה מוקדמת בסך 2,885 ₪, לאור "שכרו הקובע" בסך 6,600 ₪ לפי חישוב משרה של 11 שעות ביום.
כאמור, דחינו את טענת התובע בדבר זכאותו לחישוב שכר קובע לפיצויי פיטורים לפי משרה הכוללת עבודה נוספת.
עם זאת, בשים לב לכך ששכרו הקובע לפיצוי פיטורים הוא 4,058 ₪, הרי שזה השכר הקובע המגיע לו גם בעד הודעה מוקדמת.
הנתבעת שילמה לתובע דמי הודעה מוקדמת בסך 3,715 ₪, על כן היא נותרה חייבת לו בגין רכיב זה סך של 343 ₪ וזה הסכום שאנו פוסקים לו.

גמול עבודה בשעות נוספות
התובע טען כי הנתבעת לא שילמה לו גמול עבודה בשעות נוספות. לטענתו, בהיעדר דו"חות נוכחות ובהתחשב בכך שתלושי השכר אינם משקפים נכונה פרטים אחרים הרשומים בהם, אין לתובע כלים לבדוק את אמיתות התשלומים שצוינו בתלושי השכר מחודש 3/15 כשעות נוספות שכן רכיב זה בתלושי השכר הקודמים לחודש 3/15 לא משקף את שעות העבודה בפועל של התובע.
לטענת התובע הוא זכאי לגמול בגין 3 שעות נוספות ליום, 24 ימים בחודש, עבור 23 חודשי עבודה מלאים בתקופת עבודתו, בסך של 12,635 ₪.
הנתבעת הכחישה את זכאות התובע לגמול בעד עבודה בשעות נוספות. לטענת הנתבעת, התובע קיבל גמול בעד עבודה בשעות העבודה בהן עבד בפועל, כפי שעולה מתלושי המשכורת, ומעולם לא פנה אליה והלין על כך שלא מקבל גמול בעד עבודתו בשעות נוספות.
החלטנו לדחות את תביעת התובע לגמול בעד עבודה בשעות נוספות. אכן, מעיון בתלושי המשכורת של התובע עולה כי הנתבעת שילמה לו גמול בעד עבודה בשעות נוספות, בשיעורים של 125% ו-150%, תוך פירוט מספר השעות הרגילות בהן עבד ומספר השעות הנוספות שעבד בחלוקה לפי 125% ו-150% ותעריפיהם. התובע לא הצביע אף לא על חודש עבודה אחד בו לטענתו עבד מעבר לשעות העבודה שפורטו בתלושי המשכורת וטענתו לפיה הוא קיבל שכר בתעריף שכר מינימום, ללא גמול בעד כל שעות עבודתו אינה מתיישבת עם הסכומים שפורטו בתלושי המשכורת או עם התשלומים שאישר בעדותו שקיבל על בסיס היקף עבודתו בפועל.
התובע אישר בעדותו בבית הדין כי קיבל שכר בהתאם לשעות עבודתו (עמוד 12 לפרוטוקול הדיון מיום 16.9.18, שורות 23-26).
לפיכך, התביעה לגמול בעד עבודה בשעות נוספות נדחית.

פיצוי בגין הפרשה לפנסיה בחסר
התובע עתר לתשלום בסך 7,094 ₪ בגין רכיב זה. לטענת התובע, הוא היה זכאי להפרשות פנסיוניות בתום 6 חודשי עבודה, קרי מחודש 11/13 ואילך עבור כל חודשי עבודתו. לטענת התובע, על הנתבעת היה להפריש את הסכומים לפנסיה מהשכר הקובע לפיצוי פיטורים בסך 6,600 ₪ ובהתאם לשיעורי ההפרשה הקבועים בצו ההרחבה לפנסיה חובה משנת 2011, בסך של 11,267.64 ₪, אך בפועל הנתבעת הפרישה עבורו סך של 1,438 ₪, ולאחר הפיטורים שילמה לו סך של 2,774 ₪, כך שנותרה חייבת לו 7,094 ₪ בגין רכיב זה.
החלטנו לדחות את תביעת התובע בשים לב לכך שהתובע לא הוכיח זכאות להפרשות פנסיוניות לפי חישוב משרה של 11 שעות עבודה, והתובע לא טען כי זכאי לסכום אחר לפי תחשיב אחר.

דמי הבראה
התובע טען כי בגין תקופת עבודתו הוא היה זכאי לקבלת 11 ימי הבראה לפי תעריף של 378 ₪ ליום, בסך 4,536 ₪, אך הנתבעת שילמה לו בפועל בתקופת עבודתו סך של 2,170 ₪ ובסיום יחסי העבודה סך של 787 ₪ נוספים.
הנתבעת טענה כי שילמה לתובע סך של 2,480 ₪ כמפורט בתלושי המשכורת ובסיום עבודתו השלימה לו סך של 787 בגין הבראה, ובסה"כ 3,267 ₪. הנתבעת הוסיפה כי במהלך השנתיים האחרונות, התובע היה זכאי לדמי הבראה בניכוי תקופת היעדרותו מחודש 3/14 עד 7/14. על כן הסכום המגיע לתובע הוא בגין 1.58 שנים מתוך השנתיים האחרונות, והתובע זכאי לתשלום בעד 8.5 ימי הבראה בסך 3,213, והנתבעת שילמה לו סכום גבוה יותר כך שלא נותרה חייבת לו בגין רכיב זה.
לא ירדנו לסוף דעתה של הנתבעת בעניין זה. התובע היה זכאי לדמי הבראה בגין שתי שנות עבודה, שכן ההפסקות בעבודה לא הובאו בחשבון לצורך חישוב הזכאות, והתובע לא תבע מעבר לזכאות המגיעה לו בגין שתי שנות עבודתו האחרונות. בשתי שנות עבודתו האחרונות, הנתבעת לא שילמה לתובע את המגיע לו.
מעיון בתלושי המשכורת של התובע עולה כי הנתבעת שילמה לתובע סך של 2,790 ₪ (155 ₪ כפול 18 חודשים, החל מחודש 4/13) וסכום נוסף בסך 787 ₪ בתלוש 10/15, ובסה"כ 3,577 ₪. בגין שנת עבודתו הראשונה היה התובע זכאי לדמי הבראה בסך 1,870 ₪ (374 כפול 5 ימים) ובגין שנת עבודתו השניה לסך של 2,268 ₪. בגין כל תקופת עבודתו היה זכאי התובע לקבלת סך של 4,138 ₪. הנתבעת שילמה לתובע סך של 3,577 ₪, על כן נותרה חייבת לו סך של 561 ₪ וזה הסכום שאנו פוסקים לו בגין רכיב זה.

פדיון חופשה
לטענת התובע, בהתאם לנתונים המפורטים בתלושי המשכורת, בחודש 12/13 עמדו לזכותו 11.86 ימי חופשה, שאופסו ללא כל תשלום עם חזרתו לעבודה בחודש 1/14. בנוסף, בחודש 7/15 עמדו לזכות התובע 10.34 ימי חופשה בגינם לא בוצע כל פדיון, לפיכך על הנתבעת לשלם לו פדיון חופשה בגין 22.2 ימים לפי שכר יומי בסך 220 ₪ (לפי חישוב שכר קובע בסך 6,600 ₪ חלקי 30) ולהשיב לו סך של 480 ₪ שנוכה בגין חופשה בגמר החשבון שערכה הנתבעת בתלוש משכורת חודש 10/15, ובסה"כ 5,364 ₪.
הנתבעת טענה כי היא קיזזה לתובע סך של 480 ₪ בגין פדיון חופשה של 4 ימים ששולמו לו ביתר, שכן התובע ניצל 30 ימי חופשה בתשלום בעוד שהיה זכאי לכל היותר ל-26 ימים. כן טענה הנתבעת כי היה עליה לקזז לתובע 3.5 ימים נוספים, ועל כן היא מבקשת לקזז מכל סכום שיפסק לתובע סך של 700 ₪.
בשים לב לתקופת עבודתו של התובע הוא היה זכאי ל-23 ימי חופשה בתשלום. הנתבעת לא הוכיחה את טענתה לפיה התובע ניצל 30 ימי חופשה בתשלום, לא נקבה במועדי החופשה ובמועדי התשלום (לעניין זה נציין כי עיון בתלוש משכורת חודש 4/15 מעלה כי שולם לתובע סך של 5,395 ₪ בגין "חופשה", אך הנתבעת לא טענה וממילא לא יכולה להביא תשלום זה בחשבון, בשים לב לכך שהתובע פוטר על ידה והיא התחייבה להשיבו לעבודה ולשלם לו את "שכרו" בעד תקופה זו (סעיף 2 להסכם שהוגש ביום 3.5.15 בבקשת הצד). ממילא אין מדובר ב"חופשה" כחוק.
על כן החלטנו לקבל את תביעת התובע לפדיון חופשה. הסכום לו היה זכאי התובע בגין תקופת עבודתו הוא סך של 4,278 ₪ (לפי חישוב שכר מינימום יומי אחרון בסך 186 ₪, לעובד המועסק 6 ימים בשבוע, כפול 23 ימים להם היה זכאי בגין תקופת עבודתו).
בנסיבות אלה אנו דוחים את טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת.
הנתבעת תשיב לתובע את הסך של 480 ₪ שקיזזה לו בתלוש משכורת 10/15 בגין חופשה ותשלם לו את סכום פדיון החופשה שחבה לו בסך 4,278 ₪.
הנתבעת תשלם לתובע בגין חופשה סך של 4,758 ₪.

פיצוי לפי סעיף 26א' לחוק הגנת השכר
התובע עתר לתשלום פיצויים לדוגמה לפי סעיף 26א(ב) לחוק הגנת השכר בסך 5,000 ₪ בגין 27 תלושי משכורת בסך 135,000 ₪.
התובע טען כי תלושי השכר לא שיקפו את הסכומים ששולמו לו בפועל, לרבות גמול עבודה בשעות נוספות, הבראה, שעות עבודה, חופשה וכדומה.
התובע לא הוכיח את טענתו הנ"ל. התובע לא הצביע על חודשים ספציפיים בהם לטענתו תלושי המשכורת לא שיקפו את שעות עבודתו, סכום השכר ששולם לו בפועל או כל נתון אחר. התובע לא הוכיח כי קיבל סכומים גבוהים מהסכומים שפורטו בתלושי המשכורת.
לפיכך, התביעה נדחית.

טענת קיזוז שהעלתה הנתבעת
כמבואר לעיל, משקבענו כי התובע פוטר, הנתבעת אינה רשאית לקזז סכומים ששילמה לתובע בגין פיצויי פיטורים או דמי הודעה מוקדמת וטענת הקיזוז בעניין פדיון חופשה נדחתה.
הנתבעת העלתה טענת קיזוז בגין סכום הפיקדון בסך 7,500 ₪ שהתובע חב לה. לעניין זה טענה הנתבעת כי אמנם סכום זה קוזז מהסכומים ששילמה לתובע עם סיום יחסי העבודה, אך בהתחשב בכך שהסכומים הנ"ל שולמו לו לפנים משורת הדין, עליו להשיבם, והנתבעת זכאית לקזזו מכל סכום שייפסק לתובע. טענה זו איננה מקובלת עלינו. כפי שקבענו לעיל, התובע היה זכאי לקבלת הסכומים ששולמו לו על ידי הנתבעת במסגרת גמר חשבון, ואף נמצא זכאי לקבלת הפרשים נוספים. סכום הפיקדון בסך 7,500 ₪ קוזז במסגרת גמר חשבון והנתבעת אינה זכאית לקבלתו בחזרה לצורך "קיזוז מחדש". על כן, הטענה נדחית.
כן עתרה הנתבעת לקיזוז סכום בסך של 50,000 ₪ בגין "שכר ביתר ששולם לתובע במשך השעות בהן היה יוצא לסידורים פרטיים בעיצומו של יום עבודה". הנתבעת לא הוכיחה את מספר השעות בהן התובע נעדר מעבודתו לצורך "סידורים פרטיים", או את גובה השכר ששולם לו בגין ההיעדרויות הנטענות. הנתבעת מעולם לא נתנה התראה לתובע כי תנכה משכרו שעות היעדרות אם יעדר, ולא עשתה כן במהלך תקופת עבודתו. העלאת טענה זו בתום יחסי העבודה, כתגובה לתביעה מהווה התנהגות בחוסר תום לב והיא נדחית בזאת.
הנתבעת עתרה לקיזוז סכום של 100,000 ₪ "על דרך האומדנא" בגין הפסדי הכנסה שנגרמו לה, לטענתה, על ידי התובע בתקופת עבודתו בשים לב לכך שהתובע לא החזיק בכרטיסי נסיעה ולא מכר כרטיסי נסיעה. אכן, מהראיות שהובאו לפנינו עולה כי לכל הפחות מחודש 4/15 לא היו בידי התובע כרטיסי נסיעה והתובע היה חב לנתבעת סך של 7,500 ₪ בגין פיקדון כרטיסי הנסיעה. התובע אישר בעדותו כי היו מקרים בהם העלה נוסעים לאוטובוס אך לא גבה מהם תשלום בשל היעדר כרטיסי נסיעה (שעלותם 4 ₪), אך טען כי היות ומדובר בקו נסיעה שמהווה מעבר לקו נסיעה אחר, ממילא נדרשו הנוסעים לשלם את עלות הנסיעה בקו הנוסף אליו עלו בהמשך, וכי הדבר נעשה "באישור" הנתבעת. אכן, יש פגם בטענה זו של התובע, ואולם הנתבעת היתה מודעת למצב זה ולא פעלה לתיקונו בשלב קיום יחסי העבודה. העלאת טענה זו בדיעבד, בסיום יחסי העבודה מהווה התנהגות בחוסר תום לב, מה גם שהנתבעת לא הוכיחה את היקף הנזק הנטען. לפיכך, טענת הקיזוז בעניין זה, אף היא נדחית.

סוף דבר
התביעה מתקבלת ברובה. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.7.15 ועד לתשלום בפועל:
פיצוי לדוגמה לפי סעיף 33יא לחוק הסכמים קיבוציים בסך 50,000 ₪.
פיצוי בגין פיטורים בהיעדר שימוע בסך 13,200 ₪.
הפרשי פיצויי פיטורים בסך 2,049 ₪.
הפרשי פיצוי חלף מתן הודעה מוקדמת בסך 343 ₪.
דמי הבראה בסך 561 ₪.
פדיון חופשה בסך 4,758 ₪.
הנתבעת תשלם לתובע הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ה כסלו תש"פ, (23 דצמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".

נציג ציבור

נציג ציבור

דניאל גולדברג, שופט