הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 18617-07-14

21 נובמבר 2017

לפני:

כב' השופטת רחל בר"ג-הירשברג
נציג ציבור (עובדים) מר יעקב מלול
נציג ציבור (מעסיקים) מר רמי לוי
התובעת
1. איילת ג'ייקובס ת.ז. XXXXXX755
ע"י ב"כ: עו"ד רענן קריב
-
הנתבעים

  1. מוסדות קשר ע.ר 580428837
  2. מיכאל שון ת.ז. XXXXXX232
  3. מרים שון ת.ז. XXXXXX808
  4. ברוך דוד סיימון ת.ז. XXXXXXXXXXXX984
  5. עמותת פתח חינוך תורני לכל ילד ע.ר 580110104

ע"י ב"כ: עו"ד יצחק יונגר ועו"ד ישי מאירסדורף

פסק דין

פתח דבר
הצדדים

  1. הנתבעת 1 , עמותת מוסדות קשר, היא עמותה העוסקת בשיקום נוער בסיכון המגיע לישראל מחו"ל. בכלל זה מפעילה העמותה ישיבה בירושלים בשם " גבורת יצחק" שם גם שוכנים משרדי העמותה ( להלן: העמותה או עמותת קשר).
  2. הנתבע 2 , הרב מיכאל אהרון שון, הוא ממייסדי עמותת קשר ומשמש כיושב ראש הוועד המנהל שלה ( להלן: הרב שון).
  3. הנתבעת 3 , הגב' מרים שון, היא רעייתו של הרב שון ומנהלת אדמיניסטרטיבית בעמותת פתח בירושלים, היא הנתבעת 5 . עמותת פתח עוסקת בטיפול בילדים עם ליקויי למידה ומטרתה ליתן לילדים אלה כלים להשתלב ולנהל אורח חיים דתי נורמטיבי לרבות השתלבות במערכת החינוך הדתית ( נספח א/2 לכתב התביעה).
  4. הנתבע 4 , מר ברוך דוד סיימון, הוא חתנם של הרב שון והגב' שון ועובד עמותת קשר. מר סיימון הפעיל בתקופה הרלוונטית מחנה קיץ לילדים בשם ' אדירים' (Camp Adirim).
  5. התובעת, הגב' איילת ג'ייקובס, הועסקה כעובדת מנהלית בעמותת קשר ועל פי טענתה גם על ידי יתר הנתבעים במשותף, זאת מקיץ 2006 ועד ליום 30.6.2013 עת הסתיימו יחסי העבודה בנסיבות השנויות בין הצדדים במחלוקת.
  6. בכתב התביעה עתרה התובעת לתשלום פיצויי פיטורים ופיצוי בגין הלנתם; תמורת הודעה מוקדמת; פיצוי בגין אופן הפיטורים שלא כדין ובהעדר שימוע; פדיון דמי הבראה; פדיון דמי חופשה; פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, פיצויי הלנת שכר ופיצויים סטטוטוריים בגין אי מתן הודעה לעובד ובגין אי מתן תלושי שכר ומסירת תלושי שכר בהם לא נכללים כל פרטי השכר כנדרש בחוק. הנתבעת 1 מצדה הגישה תביעה שכנגד בגין נזקים שהסבה לה לטענתה התובעת בהתפטרותה ובסירובה לחפוף את מחליפתה. כמו גם החזר שכר ששילמה לה לטענתה ביתר, עת נעדרה מעבודתה שלא מטעמים מוצדקים.
  7. התובעת העידה לעצמה. מטעם הנתבעים העידו הרב שון, גב' שון, מר סיימון והרב נחמיה מלינוביץ מי ששימש כרב בישיבת גבורת יצחק משנת 2007 ועד לשנת 2014. הצדדים סיכומו טענותיהם בכתב.

גדרי המחלוקת והלך הדיון
8. לצערנו ועל אף המלצתנו לא באו הצדדים לכדי הסכמה בדבר צמצום יריעת המחלוקת. אשר על כן, אין מנוס מהכרעה בכל אחד מראשי התביעה והתביעה שכנגד. נפתח אפוא במעט עובדות רקע. משם נפנה אל שאלת זיהוי המעסיק ואחר כך נדון בנסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים. או אז נדון בכל אחת מהזכויות הסוציאליות להן עתרה התובעת ובשאלת הפיצויים הסטטוטוריים לרבות פיצויי ההלנה. לבסוף נדון ונכריע בתביעה שכנגד. זאת תוך שנסקור את טענות הצדדים בכל אחת מהסוגיות.
רקע עובדתי
9. דומה שמרבית העובדות הצריכות לעניין הובאו כבר בפתח הדברים אולם נוסיף עליהן, בקצרה, גם את אלה שיפורטו מטה.
10. בכתב התביעה ( סעיף 9) טענה התובעת, כי החלה את עבודתה בעמותת קשר ביום 1.8.2006. כך גם מופיע בכל תלושי שכרה ובאישורה של העמותה למוסד לביטוח לאומי ( נספח ו' לכתב התביעה), במסגרת תביעתה לדמי אבטלה. בתצהיר עדותה הראשית ובעדותה בפנינו טענה התובעת, כי החלה את עבודתה בעמותה כבר ביום 15.7.2006 אך הדבר לא נתמך בראייה אובייקטיבית כלשהי ודומה שבסיכומיה חזרה לטענתה המקורית ( סעיף 4) , אם כי בד בבד טענה גם לגרסתה הנוספת ( סעיף 5). מכל מקום נאמר כבר כאן, כי מעדיפים אנו את גרסתה הראשונית של התובעת שכאמור נתמכת בראיות נוספות וקובעים, כי התובעת החלה עבודתה בעמותת קשר ביום 1.8.2006.
11. יום עבודתה האחרון של התובעת בעמותה, ועל כך הצדדים לא חולקים, היה יום 30.6.2013.
12. התובעת התקבלה לעבודה בעמותה לאחר ראיון שקיים עמה מי שהיה מנהל הישיבה וניהל בשעתו את העמותה ולמצער, סייע לרב שון בעניין זה, מר יהונתן קסלר ( עמ' 2, שורות 19 – 22 ועמ' 16, שורות 29-32). תנאי העבודה סוכמו בעל-פה ולא הועלו על הכתב לאורך כל תקופת העבודה. עם זאת הצדדים מסכימים, כי השכר שסוכם ביניהם סוכם בערכי נטו. לנפקות שמיחסים הצדדים לעובדה זו נחזור בהמשך הדברים.
13. התובעת הייתה לעובדת חודשית. שעות עבודתה וימי נוכחותה בעבודה או היעדרותה ממנה לא תועדו בשעון נוכחות או בכל פנקס אחר. שכרה של התובעת עלה במהלך שנות עבודתה ובסוף תקופת העבודה עמד על 7,203 ₪ ברוטו ( שהם 7,000 ₪ נטו).
14. התמונה המצטיירת מן הראיות היא, כי הרב שון היה הממונה על התובעת, אולם הוא שהה בחו"ל באופן תדיר לרגלי תפקידו בעמותה ובעמותת ' ידידי קשר האמריקאים', שהיא זו שגם נושאת בשכרו ( עמ' 16, שורות 9 – 11).
עד כאן עובדות הרקע ומכאן לשאלת זיהוי המעסיק.
זיהוי המעסיק
15. על פי התובעת " להלכה" היא הועסקה על ידי עמותת קשר. אולם מטלותיה היו רבות ומגוונות וכללו מעבר לתפקידיה המנהליים בעמותה ביצוע מטלות אישיות עבור הרב שון ובני משפחתו ובראשם הגב' שון. לדידה היא הייתה לעוזרת המנהלית של משפחת שון. כך ולשם המחשה בדקה יומית את מצב חשבון העובר ושב של הרב שון; הדפיסה מיילים אישיים שלו; הקלידה מכתבים אישיים למכריו; דאגה להארכת תוקף דרכונו ודרכוני בני ביתו; הסדירה ביטוחי נסיעה; טיפלה בתשלום חשבונות ועוד ( ראו: פרוט בסעיף 5 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת). עבור עמותת פתח הנפיקה קבלות ועדכנה את מסד הנתונים. עבור מר סיימון אספה את הדואר של " אדירים" וביצעה את הרישום למחנה הקיץ. בתמיכה לטענותיה וכדוגמא, צירפה התובעת התכתבות אלקטרונית בינה לבין מר סיימון לגבי סיסמאות לכניסה לחשבונות בנק (" online banking"); 2 הודעות דואר אלקטרוניות מאת גב' שון בהן היא מבקשת מהתובעת באחת, להדפיס 20 עותקים מדבר מה הקשור בעמותת פתח ובשנייה להכין קבלה עבור תורמים ( נספח א/3 לתצהיר התובעת); טופס רישום למחנה " אדירים" בו היא מופיעה כאשת קשר ( נספח א/2 לתצהיר עדות הראשית). כל אלה לטעמה, הופכים את כל הנתבעים למעסיקיה במשותף עם העמותה.
16. הנתבעים מצדם טוענים, כי אין לדברים שחר כפי שהוכח במהלך עדויות הצדדים עליהן הם עומדים. אולם גם אם יצאו מתוך הנחה, כי מדי פעם ביצעה התובעת " שירותים מינוריים" כלשהם עבור הרב שון, גב' שון או עבור עמותה אמריקאית בשם American friends of Ptach, עדיין אין בכך כדי להפכם למעסיקיה באופן אישי. כך ומבחינת המדיניות השיפוטית הראויה בכגון דא, הרי שעסקינן " במדרון תלול ביותר". הנתבעים מדגישים, כי לכל היותר עלה בידי התובעת להוכיח בהקשר זה מקרים בודדים בלבד בהם עסקה בעניינים שאינם קשורים ישירות לעמותת קשר, וכי לא עשתה לגילוי אסמכתאות נוספות בשלב המתאים והדברים אומרים דרשני. כך, בחינת כל סממני הקשר ילמד, כי התובעת הייתה לעובדת העמותה בלבד. אשר למחנה אדירים הוכח, כי מדובר בחלק מפעילותה השוטפת של עמותת קשר.
17. כאמור בפרק העובדתי בענייננו, לא הועלו פרטי ההתקשרות בין הצדדים על הכתב ועל כן שומה עלינו לברר האם חרגה עבודתה של התובעת מהגדרת תפקידה לאמור מחוזה העבודה בין הצדדים ומה משמעות הדברים . נוסיף מיד, כי דומה שלו הייתה העמותה מקפידה על הוראות הדין, ובכלל זה על מתן הודעה לתובעת על תנאי עבודתה הכוללת, בין היתר, את תפקידה המדויק, לא היינו נדרשים לדיון זה או לדיונים נוספים. דיונים עליהם נעמוד בהמשך הדברים והנוגעים גם הם לתוכן ההסכמות בין הצדדים בכל הנוגע לאופי העבודה ותנאיה. בנסיבות אלה לא נותר אלא לבחון את העולה מהמסכת הראייתית שנפרשה בפנינו ולכך נפנה עתה.
18. דעתנו היא, כי עלה בידי התובעת להוכיח כי אכן עסקה בעניינים אישיים של משפחת שון ובעניינים הקשורים בעמותת פתח (וגם האמריקאית) אולם התדירות המדויקת של אלה לא הוכחה. נציין, כי על החלק הארי של הדוגמאות שהביאה בהקשר זה התובעת בתצהיר עדותה הראשית היא כלל לא נחקרה. עם זאת צודקים הנתבעים, כי מרבית הדוגמאות לא נתמכו בדבר להוציא עדותה היחידה. נוסיף מיד, כי ככלל הותירה בנו עדותה של התובעת רושם אמין.
19. אשר למטלות הנוגעות באופן אישי לרב שון יאמר, ובניגוד לציטוט החלקי המובא בסיכומי הנתבעים ( סעיף 28), כי הודה ואף אם מתוך ניסיון ל'גמד' את הדברים, כי התובעת אכן נתבקשה על ידו לבדוק את חשבונו האישי אולם הוסיף לכך הסבר הנוגע לביצוע הלוואות דרכו ( עמ' 18, שורות 19-21). התכתובת בין התובעת למר סיימון בעניין זה גם היא תומכת בכך, שכן ברור הוא שמר סיימון לא היה פונה אל התובעת בבקשה לקבל את הסיסמאות לכניסה לחשבונות בנק אלה לו לא סבר ואף ידע שהם בידיעתה. כך ברור הוא שאם הם בידיעתה הדבר הוא לצורך טיפול בהם. בה במידה התובעת לא הייתה טורחת לבקש ממר סימון ביום היעדרות עליו היא מודיעה לו, כי יבקש מאחר לשלוח לרב שון את מצב החשבון שלו ( נספח א/6 לתצהיר התובעת). כן הודה הרב שון, כי התובעת האריכה את תוקף הדרכונים שלו ושל בני משפחתו ושהדבר לא היה חלק מעבודתה בעמותה אלא " טובה שהיא עשתה" (עמ' 18, שורה 18). כאמור טענותיה לעניינים נוספים דומים לא נחקרו ולא נסתרו.
20. אשר למטלות הנוגעות לגב' שון ולעמותת פתח יאמר, כי בדומה לבן זוגה גם היא עשתה בעדותה את המירב על-מנת ליתן לדברים נפח קטן ככל הניתן ועדותה הותירה רושם מגמתי. כך לדוגמא, טענה באופן בלתי משכנע, כי אינה זוכרת שהתובעת טיפלה בחוב שלה לחברה סלולרית; כי אינה זוכרת מה התדירות של העזרה שהעניקה לבני משפחתה וכי לעמותת פתח הוציאה כמה קבלות ( עמ' 14, שורות 18, 22, 30). אלא שלמצער מאותן הודעות אלקטרוניות שצירפה התובעת וגם אם אינן רבות, הרושם הוא של ' שגרת עסקים'. דהיינו, התובעת יודעת את מלאכתה ואת חובתה והיא מבצעת אותן לבקשת גב' שון ולמצער בכל הנוגע להדפסות שביקשה, אלה מועברות אליה דרך בן זוגה, כלומר הם אכן 'נספח' לעבודה בעמותה. רוצה לומר שלו אכן היה מדובר בעניינים נדירים יותר, הדעת נותנת שהיה נלווה להם הסבר ובקשה מפורטת יותר ואולי גם הכרת תודה עמוקה יותר. אלא שלא היא.
21. באשר למטלות בהן היה מעורב מר סיימון וביניהן מחנה הקיץ אדירים נאמר, כי לא נסתרה הטענה שמר סיימון הוא שכיר בעמותה. אשר למחנה הקיץ תמימי דעים אנו עם הנתבעים, כי הוכח שמדובר בחלק מפעילותה של עמותת קשר ( ראו: נספח א' לתצהיר מר סיימון). למעשה גם התובעת הודתה בעדותה, כי ראתה במר סיימון כממונה עליה מטעם העמותה בהעדרו של הרב שון ( עמ' 7, שורה 20), ולגבי מחנה אדירים הסתפקה בכך שלא אמרו לה מפורשות שזה חלק מפעילות העמותה ( עמ' 7, שורה 25) . אלא שהדברים אינם משכנעים. הודעת דואר אלקטרוני שצירפה התובעת לתצהיר עדותה הראשית ושבה היא מודיעה למר סיימון על העדרות מהעבודה ( נספח א/6), כמו גם ההתכתבות ביניהם שהבאנו לעיל ביחס לסיסמאות של חשבונות הבנק של העמותה ושל הרב שון באופן אישי, כולן מחזקות את המסקנה, כי עבודתו של מר סיימון והפעילות עליה היה ממונה הן חלק אינטגרלי מפעילות העמותה. ברור אפוא כי מר סיימון לא היה למעסיקה של התובעת.
22. אשר לסטטוס של הרב שון והגב' שון באופן אישי כמו גם עמותת פתח הרי שמסקנתנו היא כי התמונה העובדתית שתיארנו אינה מבססת יחסי עבודה עמם. צודקים הנתבעים עת הם טוענים בסיכומיהם, כי ' מבחני העזר' המקובלים לבחינת קיומם של יחסי עבודה מטים את הכף אל עבר הקביעה, כי עמותת קשר והיא בלבד הייתה מעסיקתה של התובעת. כידוע, זהותו של מעסיק אינה נקבעת על פי הגדרות הצדדים עצמם, כי אם על סמך בחינה מהותית של כלל נסיבות המקרה, "ותוך העמדת תכליתם של דיני העבודה מול עינינו, וביתר ספציפיות - התכלית של הכרה ב"מעסיק" ככזה" (ע"ע ( ארצי) 478/09 יצחק חסידים – עיריית ירושלים, (13.1.2013) ( להלן: עניין חסידים). מבחני העזר שהותוו לצורך כך בפסיקה כוללים, בין היתר, את השאלות מי קיבל את העובד לעבודה ומי הסדיר את תנאי קבלתו אליה; מי קבע את תנאי העסקתו; מי חייב לשאת בתשלום שכרו; ובידי מי הכוח לפטרו ( דב"ע ( ארצי)נב/ 3-142 חסן אלהרינאת – כפר רות, פד"ע כד 535 (1992)). עם זאת מבחני העזר אינם עומדים בפני עצמם, ואין ליישמם באופן טכני; "התשובה לעולם אינה תלויה... בהתקיימות מבחן ספציפי זה או אחר, אלא במכלול התמונה" (עניין חסידים).
בענייננו, העמותה היא שקיבלה את התובעת לעבודה וקבעה את תנאי עבודתה; העמותה אף הייתה המוסמכת להפסיק את יחסי העבודה בין הצדדים; העמותה שילמה את שכר התובעת; עבודת התובעת בוצעה במשרדי העמותה בלבד ותוך שימוש בציוד שבבעלות העמותה; התובעת הודתה בעדותה בפנינו כי בכל עניין הנוגע לתנאי העסקתה פנתה לעובדי העמותה בלבד – הרב שון כממונה עליה או מנהלת החשבונות הגב' בלומה שפר ( ראו למשל: עמ' 11, שורות 27-9), וכאמור בעניינים שוטפים לעתים גם למר סיימון. כלומר, התובעת ( וגם העמותה) ראו את היחסים ביניהם כיחסי עבודה בינם בלבד וכך גם דיווחו לרשויות. זאת ועוד ברור הוא שבקביעת יחסי העבודה בדרך זו לא ' הפסידה' התובעת דבר לרבות לא הגנה קיבוצית כלשהי.
כללם של דברים בפרק זה, התובעת הייתה לעובדת עמותת קשר בלבד. נטעים, כי בקביעה זו אין למעט מכך שהיה על העמותה לוודא כי התנהלותה והתנהלות העומד בראשה תקינה וכי התובעת אינה נדרשת למטלות אישיות כאלה ואחרות של משפחת שון שאינן במסגרת הגדרת תפקידה.
מכאן לנסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים.
נסיבות סיום יחסי העבודה
23. על פי התובעת לאורך כל שנות עבודתה הולן שכרה תדיר, לא שולמו זכיותיה הסוציאליות ובפרט לא הופרשו לזכותה כספים לקרן פנסיה ואף לא נמסרו לה תלושי שכר באופן סדיר אלא רק לבקשתה. לעתים אף נמסרו לה מספר תלושי שכר שונים לאותו חודש. בחודש 1/2013 התריעה התובעת בפני הרב שון בכתב ( נספח א/14 לתצהיר עדותה הראשית), כי זכויותיה הסוציאליות לא שולמו כדין. ביום 4.6.2013, ולאחר שטרם שולם לה שכר חודש 4/13, התריעה התובעת בפני הרב שון בכתב ( ולטענתה גם בעל פה), כי אם שכרה לא ישולם לאלתר ומכאן והלאה במועד היא תאלץ להתפטר בחלוף 30 ימי הודעה מוקדמת. שכר חודש 4/13 שולם לה לבסוף במחצית חודש 6/13 והיא סברה שבכך יושרו ההדורים. אלא שבשעות אחר הצהריים של יום 30.6.2013, סמוך לשעת סיום עבודתה ולהפתעתה מסרה לה מנהלת החשבונות, גב' פרץ, מעטפה ובה מכתב פיטורים שהוסווה כ"אישור למוסד לביטוח לאומי". בכך הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים.
24. גרסת העמותה לנסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים ידעה התפתחות מסוימת. בכתב ההגנה כמו גם בתצהיר עדותו הראשית של הרב שון נטען, כי התובעת עשתה כל שלאל ידה כדי להביא לפיטוריה ובתוך כך ניצלה את היעדרויותיו התכופות של הרב שון מהארץ ונעדרה מעבודתה ללא הצדקה או איחרה אליה. משהתנהגותה החמורה לא הועילה לה התפטרה " והוציאה במרמה" את ' מכתב הפיטורים', שהוא מכתב שהוצא בחוסר סמכות " מאחורי גבו" של הרב שון והתובעת עצמה חולקת על תוכנו ולפיו " הוסדרו כל התשלומים שמגיעים לה". כך ולטענה, כי זכויותיה הסוציאליות לא שולמו אין שחר. הצדדים סיכמו במפורש את גובה שכר התובעת ב"נטו" "הכולל את כל ההפרשות הסוציאליות". בסיכומי העמותה התפתחה הגרסה ועתה נטען, כי התובעת התפטרה כבר בתחילת חודש 6/13 אלא שלאחר זמן קצר הבינה, כי לצורך קבלת גמלת אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי היא זקוקה למכתב פיטורים. אשר על כן חזרה לעבודה בעמותה למשך מספר שבועות וזאת למראית עין בלבד עד אשר עלה בידה להוציא מהגב' שפר את המכתב המיוחל.
25. נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי על יסוד מכלול העדויות וחומר הראיות שנפרש בפנינו הגענו לכלל מסקנה, כי התובעת פוטרה כגרסתה וטעמינו למסקנה זו יפורטו מטה.
נתחיל בכך שעיון זהיר בטעוני העמותה ילמד, כי היא אינה מכחישה את העובדה שבראשית חודש 6/13 שכר חודש 4/13 טרם שולם לתובעת. יצוין, כי בהתכתבות אלקטרונית בין התובעת לרב שון מאמצע חודש 1/13 הרב גם איננו מכחיש את העובדה שמדובר " בתקופה כלכלית קשה עבור הישיבה" ומוסיף, כי השכר לחודש 12/12 ישולם בצ'ק במועד כתיבת הודעתו, כלומר רק ביום 20.1.13 ( נספח א/14 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת בתרגום שלי – ר.ב.ה). רוצה לומר שגם בהתעלם מהשאלה האם זכויותיה הסוציאליות של התובעת משולמות אם לאו, ולכך נדרש בהמשך הדברים, העמותה אכן נתקלת בקושי מתמשך לעמוד בהתחייבויותיה לתשלום השכר החודשי הבסיסי במועד. כלומר מכתב ההתראה שכותבת התובעת לעמותה, באמצעות הרב שון, בראשית חודש 6/13 ושהאיחור בתשלום השכר החודשי הוא עיקר התלונה בו, העמותה אינה מכחישה את קבלתו, אלא מסתפקת בטענה כי הוא ' למראית עין' או נולד לצורך התביעה ( סעיף 36). אלא שלא היא. המכתב משקף אל נכון את מצב הדברים בפועל. אשר על כן ובניגוד לטענת העמותה רצונה של התובעת להתפטר נשען על אדנים מוצקים ויש לומר מוצדקים ולא נולד לצורך ההליך. לא למותר להוסיף, כי בחקירתה הנגדית עומדת התובעת איתן מאחורי הדברים ( ראו למשל: עמ' 8, שורה 4). נותר רק לתהות, כפי ששאלנו את העמותה עוד בישיבה המקדמית, כיצד יתכן שהמכתב לא זכה לתשובה, לא כל שכן אם אין מאחוריו דבר? לכך לא ניתנה תשובה מניחה את הדעת עד עתה. אין זאת אלא שאין בפי העמותה תשובה טובה למצב דברים אסור זה וכטענת התובעת, מבחינתה, הגיעו מים עד נפש והיא אינה מוכנה עוד להסכין עם מצב של איחור שיטתי בתשלום שכרה.
נוסיף, כי מקובלת עלינו טענה נוספת שהשמיעה התובעת בסיכומיה ולפיה, לו אכן רצתה להתפטר בדין מפוטרת לא הייתה צריכה לעמול כה קשה כפי שטוענת העמותה, ולעסוק בתחבולות והפרות משמעת שיובילו לפיטוריה. שכן ממילא עד חודש 1/13 הייתה יכולה להתפטר לשם טיפול בתינוקת שלה שאך נולדה, ומדובר בתקופה סמוכה לפיטוריה בפועל. כאמור לעיל, בתכתובת אלקטרונית בינה לבין הרב שון מאמצע חודש 1/13 התובעת דווקא מגלה הבנה למצב הכלכלי הקשה בו נתונה העמותה. לאמור, העובדה שלא התפטרה סביב לידת ביתה תומכת בגרסתה.
26. אשר להמשך הדברים ולהתרחשויות ביום 30.6.2013 נאמר, כי דעתנו היא שהאמת נשמעה מפי הרב שון דווקא בישיבה המקדמית, וזכתה לאישוש בחקירתה הנגדית של התובעת. בשל חשיבות הדברים נביא אותם כלשונם: "...אני הרגשתי שזה (תשלום השכר – ר.ב.ה) היה בזמן כל הזמן בגלל שהיא לקחה חופשה, כל פעם שנסעתי לחו"ל היא לא הייתה אבל היא רוצה לעזוב ונתתי מכתב, היא אמרה כמו שהיא אמרה, אמרתי שאחשוב מה לעשות ועזבה בסוף יוני. חשבתי אם אני יכול לשלם בזמן כמו שהיא מבקשת, לא יכולתי להבטיח 100%" ( עמ' 3, שורות 7-11).
בחקירתה הנגדית של התובעת נמצאה לגרסה זו חיזוק עת העידה התובעת בעדות שנאמנה עלינו, כי לאחר שנתנה לרב שון את מכתב ההתראה בראשית חודש 6/13 ושוחחה עמו הוא אמר " שהוא יחשוב על זה, הלכתי בחזרה למשרד" (עמ' 8, שורה 7).
על האמור נוסיף, כי התרשמותנו מעדותו של מר שון היא שסבר באמת ובתמים שאת מרבית הזכויות להן היא זכאית תקבל התובעת מאת המוסד לביטוח לאומי " אני מתאר לעצמי שהיא קיבלה את הסכומים שהמוסד לביטוח לאומי נותן.. מה שמגיע לה" (עמ' 19, שורות 1 ו - 3).
27. צא ולמד, בהגינותו הבין הרב שון שאי תשלום שכר במועד איננו מצב נכון או רצוי ולא רצה לבוא לידי עבירה כלשהי. כך לא מן הנמנע שסבר שהעלות הנלווית לסיום יחסי העבודה עם התובעת תהא קשה לעמותה ועל כן הדרך שמצא לצאת מהסבך ( יתכן שבעצה אחת עם מנהלת החשבונות), הוא לתת לתובעת מכתב סיום העסקה אשר מופנה למוסד לביטוח לאומי.
28. כידוע, וכפי שנפסק לא אחת ובפרט בעניין ע"ע ( ארצי) 256/08 מחמד בשיר קוקא ו – 16 אח' – יוסי שוורץ (13.2.2011) "בבירור השאלה בדבר נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים יש לברר האם במכלול הנסיבות הגיעו היחסים בין הצדדים לידי גמר, כתוצאה מביטולם על ידי המעביד או על ידי העובד...לעניין זה, הפיטורים או ההתפטרות יכול שיבואו לידי ביטוי בכתב, בעל פה או בהתנהגות...".
דעתנו היא שכאן הגיעו היחסים לידי סיום כתוצאה מביטולם על ידי העמותה שבאה לידי ביטוי בכתב ובהתנהגות. כלומר העמותה מסרה לתובעת מכתב שבין אם מופנה אליה או אל המוסד לביטוח לאומי משמעותו היא אחת: פיטורים. לא למותר להוסיף, את ההלכה המושרשת ולפיה מתן מכתב מעין זה שניתן לתובעת והמופנה למוסד לביטוח לאומי לצורך קבלת גמלה, יוצר חזקה כי העובדת פוטרה והנטל על המעסיקה להוכיח אחרת ( ע"ע ( ארצי) 65/99 אליאנס חברה לצמיגים (1992) בע"מ – מימון תורג'מן (22.10.00)). אלא שכאמור, הדבר לא עלה בידה.
29. אשר ל'אוטנטיות' של המכתב מיום 30.6.2013 נוסיף הערות אלה. ראש וראשית, מקום בו הרב שון עצמו הודה בפנינו, כי מסר לתובעת את המכתב לא ברור על מה ' המהומה'. שנית, בהינתן שהתובעת הציגה את המכתב והצרופה לו – ראיות אובייקטיביות בכתב - שהעמותה אינה כופרת כי הוצאו על ידי מי מטעמה, וטענת העמותה היא שהוצאו ללא סמכות, הרי שברור הוא כי הנטל להוכיח זאת מוטל על שכם העמותה. אלא שהיא ביכרה שלא להביא לעדות את מי שחתומה על המסמכים ושאין מחלוקת, כי מסרה אותם לידי התובעת, מנהלת החשבונות של העמותה הגב' שפר. חלף זאת הסתפקה בעדותו של הרב שון שכאמור הודה שהמכתב ניתן על דעתו וגם אם בחקירתו הנגדית ניסה בדיעבד לטעון שזו " בלומה" (עמ' 18, שורה 9). בד בבד הודה כי אותה בלומה, היא הגב' שפר, היא עובדת עמותה ותיקה, מורשית חתימה לרבות על כל תלושי השכר ( עמ' 18, שורות 10-15). אשר על כן הגרסה ולפיה התובעת הצליחה להערים עליה אינה משכנעת כלל ועיקר. נוסיף, כי הגרסה שבאה לעולם בסיכומי העמותה ולפיה נדרשו לתובעת מספר שבועות כדי לשכנע את אותה גב' שפר לסייע לה להערים על העמותה גם היא קלושה עד מופרכת. הנה כי כן, לא נסתרה חזקת הפיטורים.
30. כללם של דברים, בסופו של יום פוטרה התובעת מעבודתה בעמותה ועל כן היא זכאית לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת. מעבר לדרוש נוסיף, כי גם אם ניתן לסבור שהלכה ולמעשה מתן המכתב מיום 30.6.2013 הוא בבחינת קבלה של העמותה את הודעת ההתפטרות של התובעת לא יהא בכך כדי לשנות את פני הדברים. שכן בין אם כך ובין אם אחרת זכאית התובעת לפיצויי פיטורים. דומה שאין צורך להכביר מילים על כך שעובד ששכרו אינו משולם במועד ובאופן שיטתי רשאי להתפטר והתפטרותו תחשב כפיטורים. אולם כאמור דעתנו היא שהמסכת הראייתית מבססת את טענת הפיטורים.
שכרה האחרון של התובעת עמד על 7,203 ₪ ברוטו ועל כן היא זכאית לפיצויי פיטורים בסך 49,821 ₪ (7,230 ₪ * 83/12). אולם על פי הכלל שאין פוסקים לתובעת יותר מתביעתה הרינו מעמידים את פיצויי הפיטורים על 49,773 ₪ בלבד. לשאלת פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים נתייחס בהמשך הדברים. כן זכאית התובעת לתמורת הודעה מוקדמת בסך 7,203 ₪.
31. אשר לפיצויי בגין אופן פיטוריה של התובעת ובהעדר שימוע, הרי שתמימי דעים אנו עמה כי משבא הרב שון לידי החלטה, כי אינו יכול להבטיח ששכרה ישולם תמיד במועד, ועל כן הוא נאלץ להביא את יחסי העבודה בין הצדדים לידי סיום, היה עליו לשוב ולזמן את התובעת אליו ולערוך לה שימוע " כהלכתו". זאת על מנת להעמידה על מצב הדברים לאשורם ולאפשר לה להודיע את עמדתה ויתכן אף לנסות לבוא עמה לכדי הסכמה כלשהי. אלא שבד בבד ברור הוא, כי המצב הכלכלי של העמותה לא היה זר לתובעת וממכתבה מראשית החודש ברור הוא שהתובעת גמלה בליבה לא להמשיך ולהסכים למצב בו למצער, שכרה אינו משולם במועד. אשר על כן ספק בעניינו אם היה השימוע מביא לידי תוצאה אחרת. בהקשר זה נוסיף, כי לא שוכנענו מעדות התובעת בפנינו כי הייתה חוזרת לשגרת איחורי תשלום שכרה ( עמ' 8 שורות 1 – 12). בנסיבות מיוחדות אלה דעתנו היא שאין הצדקה לפסיקת פיצוי כלשהו ועל אף הפגמים שנפלו בהליך הפיטורים ( ראו והשוו למשל: ע"ע ( ארצי) 93/07 גיורא ארבל – א.ס.ס ניורומסקולאר אלקטריקל סיסטמס בע"מ (19.11.2008)). עם זאת הפגם שנפל בהתנהלות העמותה יובא בחשבון בעת פסיקת ההוצאות.
זכויות סוציאליות
32. כאמור בפתח הדברים, בהקשר זה עותרת התובעת לתשלום דמי הבראה, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה ופדיון דמי חופשה. נדון אפוא בתביעות אלה כסדרן אולם קודם שומה עלינו להתייחס לטענה מקדימה שבפי העמותה והיא ששכרה של התובעת כלל בחובו את תשלום כל הזכויות האמורות שכן כך סוכם בין הצדדים. הנה כי כן, פסיקה של זכויות אלה, על פי העמותה, יהא פשוט משום " תשלום בכפל". העמותה מדגישה כי התובעת עצמה הודתה בחקירתה הנגדית, כי סוכם בין הצדדים על שכר " נטו".
33. דין טענות העמותה דחייה. ראש וראשית נזכיר, כי ברור הוא שבהעדרה של הודעה לעובד הנטל להוכיח את תשלום הזכויות הסוציאליות מוטל על העמותה וכפי שנראה היא לא עמדה בו. כך צודקת התובעת בטענתה, כי מעבר לכך שלא הסכימה לכך שזכויותיה הסוציאליות יכללו בשכר שסוכם, שכר הכולל בחובו זכויות דוגמת חופשה או הפרשה לביטוח פנסיוני איננו חוקי. אשר לדמי הבראה, בהעדרה של הודעה מסודרת על תנאי העבודה או חוזה עבודה הדברים אינם מקיימים אחר הוראות הדין. לאמור, אמנם נכון הוא שעל פי הפסיקה הקיימת אין בהוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר כדי לגרוע מהסכמת הצדדים לכלול בשכר הכולל דמי הבראה ובתנאי שההסכמה לכך תהיה מפורשת וחד משמעית ( דב"ע ( ארצי) שן/7-1 אליקים הרי - אורינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ פד"ע כג' 45 - 47, 48 (1991); דב"ע ( ארצי) 63-3/98 גלי בובליל - א.א.צ. שירותים משפטיים בע"מ פד"ע לב' 91 (1998)). עוד נקבע באותה פסיקה, כי כאשר עולים תעריפי דמי ההבראה יש לעדכן את השכר הכולל בשיעור ההעלאה של תעריפים אלה. כאמור, בענייננו אין בפנינו הסכמה מפורשת וחד משמעית.
34. זאת ועוד. כאמור בפרק העובדתי הכל מסכימים כי את ראיון העבודה לתובעת ואת סיכום תנאי העבודה עמה ערך מר קסלר. הנה כי כן, בעוד שעדות התובעת ביחס להסכמות עמה היא עדות ישירה של מי שנכחה במקום. הטענות של העמותה אינן כאלה ומר קסלר לא הובא לעדות. כך לא מצאנו שהעובדה, לה מסכימה גם התובעת, שנמסר לה מה יהיה שכרה ' נטו' ומה יהיו שעות עבודתה יש בו כדי להעיד בהכרח, כי הוסכם שזכויות סוציאליות כלשהן יכללו באותו שכר נטו. מכל מקום עוד בתקופת העבודה ובזמן אמת מעמידה התובעת את העמותה על כך שמעולם לא סוכם עמה, כי שכרה יכלול זכויות סוציאליות כלשהן וכי יש לשלמן בנפרד ( נספח ה' לתצהיר התובעת). גם בכך יש כדי לחזק את גרסתה. בעדותה בפנינו עמדה על דעתה, כי עניין הזכויות הסוציאליות שב ועלה לדיון ( ראו למשל עמ' 4, שורות 8-9, 16 - 31).
35. העמותה הובילה קו חקירה נגדית ארוך ולפיו התובעת הסכימה לוויתור על זכויותיה הסוציאליות וכי היה זה בעצה אחת עם בן זוגה. בכתב ההגנה ובסיכומיה שבה העמותה על הטענה שמדובר במצב דברים מוסכם שנעשה לבקשת התובעת שכן כך גדל שכר " הנטו" וחזקה על כך שהייתה ערה לכך " נוכח היותו של בעלה עו"ד" (ראו למשל: סעיף 1 לסיכומי העמותה). על מועד הסמכתו כעורך דין ועוד נשאלה התובעת גם בחקירתה הנגדית והתברר שהיה זה בשנת 2011 ( עמ' 3, שורה 22).
ובכן דומה שאין צריך להזכיר, כי וויתור על זכויות קוגנטיות איננו תופס לא כל שכן כאשר הדברים אינם מוסכמים במפורש ומקום בו אפשר להסכים. כפי שהראנו לעיל הסכמות שכאלה ממילא מצומצמות ביותר ולא הוסכמו כאן. כך לא מצאנו שהתובעת הפרה בדרך כלשהי את חובת תום הלב. לא נכחד, כי סברנו לתומנו שקו חקירה לפיו אישה עובדת ומתפרנסת היא לא הרבה יותר ממי שבן זוגה אחראי או שולט על מעשיה והחלטותיה במקום העבודה ובכלל, עבר מן העולם. אולם אם לא כן ראוי שכך יהיה בטרם יכה שורש. התובעת היא אישה נבונה ועצמאית העומדת בזכות עצמה. לא למותר להוסיף, כפי שהראנו, כי בן זוגה של התובעת הוסמך לעריכת דין שנים ארוכות לאחר שתנאי העבודה הוסכמו בין הצדדים ואין טענה כי הוא היה נוכח בעת קביעתם.
כללם של דברים, שכרה של התובעת לא כלל זכויות סוציאליות כלשהן.
מכאן לתביעות לגופן.
36. פדיון דמי הבראה: העמותה אינה מתכחשת לכך שדמי הבראה לא שולמו על ידה ואף לא כפרה בחישובים שערכה התובעת בהקשר זה והמקובלים על דעתנו. היינו שבתום יחסי העבודה היא זכאית ל – 14 ימי הבראה בגובה 5,236 ₪ (14 * 374) ועל כן כך אנו פוסקים. נטעים, כי בסיכומיה ביקשה התובעת להסב תשומת לבנו לתיקון מראשית חודש 1/17 בצו ההרחבה בדבר תשלום קצובת הבראה, ולפיו בוטלה ההגבלה בדבר האפשרות לתבוע לאחר סיום יחסי העבודה דמי הבראה לשנתיים האחרונות בלבד. אלא שגם התובעת מסכימה כי תיקון זה איננו חל על עניינה ואף דעתנו היא שתוחלתו היא פרוספקטיבית ועל כן אין בדברים כדי לשנות מעמדתנו.
37. פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה: בדומה לאמור לגבי דמי ההבראה הנתבעת מסכימה, כי לא הפרישה לתובעת כסף כלשהו לקרן פנסיה ולא חלקה על תחשיב התובעת. אשר על כן אנו פוסקים לתובעת פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בסך 11,908 ₪.
38. פדיון דמי חופשה: שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לפדיון דמי החופשה. על פי התובעת העמותה לקתה משלא ניהלה פנקס חופשה ואף לא בתלוש השכר ועל כן יש לזכותה בפדיון 85 ימי חופשה בגין כל תקופת עבודתה.
העמותה מצדה ביכרה שלא לטעון טענת התיישנות ( על אף שיכולה הייתה לעשות כן). עם זאת טענה, כי התובעת זכאית, בהתאם להיקף משרתה ל – 55.85 ( צ"ל 55 בלבד – ר.ב.ה) ימי חופשה לכל היותר. אלא שלדידה אלה נוצלו על ידה ואף ביתר. כך ולשיטתה הוכח כי מדי שנה משרדי העמותה לא היו פתוחים בכל ערבי החג ( בסיכומים הוסף גם ערב חנוכה); בחול המועד סוכות ובחול המועד פסח ואלה לא הורדו משכר התובעת ועל אף שלא עבדה בהם. בדומה, התובעת נטלה חופש בכל חודש אוגוסט ובמהלך תקופת עבודתה אף נסעה לאמריקה למשך שבועיים וחצי לפחות, וגם אלה לא הורדו משכרה. מוסיפה העמותה וטוענת, כי התובעת נעדרה בשנת עבודתה האחרונה בכל חודש 10 ימים לפחות עת שהה הרב שון בחו"ל. סיכום של כל אלה ילמד כאמור, כי התובעת זכתה לחופשה בתשלום ביתר.
אשר לדעתנו. התובעת אכן הודתה, כי לא עבדה בערבי חג ( עמ' 5, שורות 29-30) ובחול המועד סוכות ופסח ( עמ' 5, שורות 31 -32), כי נטלה חופש בחודש אוגוסט אף אם רק " לכמה ימים" (עמ' 6, שורה 9) וכי שהתה בחו"ל משך שבועיים וחצי לרגל חתונת אחותה ( עמ' 5, שורה 28), אם כי לשיטתה חלק מהתקופה חפף לחול המועד פסח. כן טסה לטורונטו לרגל חתונת אחיה וחלק מהתקופה חפפה לחול המועד סוכות ( עמ' 10, שורות 22 – 23). לכך יש להוסיף ימי העדרות הבאים לידי ביטוי בחלק מהודעות הדואר האלקטרוני שצירפה לתצהיר עדותה הראשית ואשר הודתה כי לא נוכו משכרה ( עמ' 7, שורות 6 -7). הנה כי כן, בין אם נקבל את גרסת התובעת ביחס להיקף החופשה המגיעה לה ובין אם נאמץ את גרסת הנתבעת, לא נותרה הנתבעת חייבת לתובעת פדיון דמי חופשה.
מכאן לתביעות לפיצויים סטטוטוריים.
הודעה לעובד על תנאי עבודתו
39. דומה שאין עוד מחלוקת בין הצדדים, כי הודעה בכתב על תנאי עבודתה של התובעת לא נמסרה לה ולמצער, לא הוצגה כזו בפנינו. הרב שון אף הודה בחקירתו הנגדית, כי אינו מסוגל להציג הודעה שכזו ( עמ' 16, שורה 21-22). על פי התובעת בנסיבות אלה יש לזכות אותה בפיצוי הקבוע בסעיף 5( ב) לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה ( תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב – 2002 ( להלן: חוק הודעה לעובד). העמותה מצידה ביכרה שלא לטעון דבר בהקשר זה בסיכומיה. אף על פי כן דעתנו היא כי דין ראש תביעה זה דחייה ונבאר.
40. אמנם נכון הוא שהיה על העמותה למסור לתובעת הודעה בדבר תנאי עבודתה, תוך 30 ימים מהיום שבו החלה לעבוד אצלה, קרי, עוד בחודש 9/2006. לפי סעיף 3 לחוק, על המעסיקה לשלוח הודעה נוספת, כאשר חלים שינויים בתנאי העבודה. בית הדין הארצי עמד על חשיבות ההקפדה על קיום הוראות חוק הודעה לעובד עת קבע כי:
"הדרישה למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי עבודתו אינה עניין טכני, אלא מהווה חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ביחסי העבודה. בין תכליותיה – ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו, לייתר אי הבנות או סימני שאלה ביחס לתנאי העבודה; ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה המוסכמים." (ע"ע ( ארצי) 154/10 שניידר – ניצנים אבטחה בע"מ (3.5.2011)). כפי שפרטנו לעיל הדברים זוכים למשנה תוקף בענייננו.
בהתאם להוראות סעיף 5( א) לחוק מקום בו מופרות הוראות החוק נתונה לבית הדין סמכות ייחודית זו:
"(א) לבית הדין האזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי על הפרת הוראות חוק זה והוא רשאי –
(1) לפסוק פיצויים, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין;
(2) ליתן צו עשה לתיקון ההפרה."
על פי הוראות סעיף 5(ב) לחוק סכום הפיצוי שרשאי בית הדין לפסוק ככלל לא יעלה על 15,000₪. הסמכות לפסיקת הפיצוי האמור גם בלא הוכחת נזק הוספה לחוק בתיקון מספר 4 אשר פורסם ביום 11.8.2011 (ס"ח התשע"א עמ' 1029). בהוראות התיקון נקבע כי "תחילתו של סעיף 5(ב) לחוק העיקרי, כנוסחו בסעיף 2(3) לחוק זה, ארבעה חודשים מיום פרסומו של חוק זה, והוראותיו יחולו על הודעות שיש למסרן לפי החוק העיקרי מיום תחילתו של הסעיף האמור ואילך."
41. לאמור, תחולתו של סעיף 5(ב) לחוק היא מיום 11.12.2011, והוראותיו יחולו על הודעות שצריך היה למוסרן ממועד זה ואילך בלבד. בענייננו, לא נדרשה הנתבעת למסור לתובעת הודעה על תנאי עבודה וגם לא הודעה מעדכנת במועד שלאחר 11.12.2011 ולפיכך אין לחייבה לשלם לתובעת פיצוי מכח סעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד. נטעים, כי שינויים ,ככל שחלו, בגובה שכרה של התובעת לאחר 12/11 באים לידי ביטוי בתלוש השכר עצמו ועל כן ובהתאם להוראות סעיף 3(3) לחוק אינם מחייבים מתן הודעה מעדכנת. עם זאת ברור הוא שאין באי פסיקת הפיצוי מכוח החוק כדי למעט מחשיבות מסירת ההודעה כאמור בפסיקת בית הדין הארצי ומהפסול שבאי מסירתה עליו עמדנו גם לעיל.
פגמים בתלושי השכר והטענה בדבר אי מסירת תלושי שכר
42. על פי התובעת תלושי השכר נמסרו לה באופן לא סדיר ורק כאשר ביקשה. כך, לא צוין באף אחד מהם יתרות החופשה והמחלה. משכך עותרת התובעת לתשלום בגובה 5,000 ₪ עבור כל תלוש פגום החל מכניסתו של תיקון 24 לחוק הגנת השכר לתוקף, בחודש 2/09, ועד לסיום יחסי העבודה בין הצדדים בחודש 6/13, קרי 53 חודשים שמצטברים כדי 265,000 ₪.
העמותה מצדה טוענת בסיכומיה, כי תלושי השכר דווקא נמסרו לתובעת ועובדה היא שצורפו לכתב התביעה במלואם. אשר לאופן הצגת הנתונים בתלוש השכר נטען " מבלי להיכנס לגוף הדברים", כי תיקון 24 לחוק הגנת השכר הוא משנת 2014, קרי זמן רב לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים.
43. על מנת להעמיד דברים על מכונם ובראש נאמר, כי צודקת התובעת כי הוראות סעיף 26 א לחוק הגנת השכר בה הוסמך בית הדין האזורי לעבודה לפסוק "פיצויים שאינם תלויים בנזק… בסכום שלא יעלה על 5,000 שקלים חדשים… בשל כל תלוש שכר שהמעסיק "...לא מסר לעובדו, ביודעין... עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעסיק מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב)...", פורסם ביום 6.7.2008 ועל פי הוראות סעיף 11 לתיקון 24, נכנס לתוקפו ביום 1.2.2009, והדברים הלא הם ידועים. זאת מבלי למעט מכך שאכן החוק תוקן גם בשנת 2014.
על כך נוסיף, שלפי סעיף 24( ב) לחוק, הוא הסעיף הקובע כי פרטי השכר שיש לכלול בתלוש השכר הם אלה המנויים בתוספת, הרי שהם הכוללים, בין היתר, את אלה שמנתה התובעת. על פי האמור בסעיף 26 א ( ב)(2):
"מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק ביצע הפרה כאמור בפסקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעסיק ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת".
44. על אמות המידה שצריכות להנחות את בית הדין בבואו ליישם את הוראות החוק עמד בית הדין הארצי לעבודה, מאת כבוד השופט רועי פוליאק, בעניין ע"ע ( ארצי) 28228-03-15 לוקס – זיסמן (31.10.2016) עת קבע כך:
"בעת יישום הוראות החוק יש להתייחס, בין היתר, לחומרת ההפרה, למשכה, לתום לבם של הצדדים וכמובן לתכלית ההרתעתית של הוראות סעיף 26 א לחוק הגנת השכר ( ראו על דרך ההיקש: ע"ע ( ארצי) 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ – יעקב זואילי [פורסם בנבו] (16.11.2011) בסעיף 36 לפסק הדין)..".
נוסיף, כי תלוש השכר הוא כלי מרכזי למימוש זכותו של העובד לזהות את מרכיבי שכרו ולוודא שזכויותיו משולמות לו כדין. אך ברור הוא כי אי מסירת תלושי שכר או מסירת תלושים שהנתונים בהם אינם נכונים או שחסרים בנתונים מהותיים פוגעת ביכולתו של העובד לממש זכות זו. בענייננו נאמר, כי לא הוכח שאכן תלושי השכר לא נמסרו לתובעת ואף אם לא נמסרו באיזה חודשים במדויק. אשר לפרטים החסרים הרי שהם אכן חסרים אולם כפי שנפסק בעניין זיסמן יש להבחין בין תלוש שכר שאינו משקף כלל את מצב הדברים בפועל לבין תלוש שחסרים בו פרטים.
הנה כי כן ונוכח מכלול הנסיבות החלטנו להעמיד את שיעור הפיצוי במקרה זה על 10,000 ₪.
פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים
45. פיצויי הלנת השכר: על פי התובעת במהלך כל שנות עבודתה חלו עיכובים בתשלום שכרה באופן קבוע וכך ששולם לאחר ה- 9 לחודש. בתמיכה לעדותה בהקשר זה צירפה התובעת לתצהיר העדות הראשית טבלת עזר המפרטת את מועדי תשלום המשכורת בכל שנות עבודתה ( נספח ג'); דפי בנק המעידים על המועדים בהם הפקידה את הצ'קים שנתנה לה העמותה בכל חודש ( נספח ד') ושהם לטענתה הבסיס לטבלת העזר שערכה. נוסיף, כי ראש תביעה זו לא כומת על ידה ואף לא בסיכומיה.
העמותה מצדה טענה בסיכומיה, כי בעדותה לא ידעה התובעת להעיד מידיעה אישית דבר אודות אותה טבלה מרכזת, ובה בעת שמדובר בעדות יחידה של בעל דין המעוניין בתוצאות ההליך, ועל כן טענתה לא הוכחה. עוד מוצאת העמותה פגם בכך ' שבזמן אמת' לא הלינה התובעת על האיחור הנטען בתשלום שכרה " וממילא הפיצוי שנתבע חסר כל פרופורציה להיעדר הנזק שנגרם".
46. דומה שנשכח מהנתבעת שהאיחור בתשלום שכרה של התובעת ולמצער זה שלא הוכחש על-ידה לחודש 4/13 היוו את הזרז לסיום יחסי העבודה בין הצדדים. כך שהתובעת דווקא כן " פצתה פיה" ובזמן אמת. על כך שתשלום שכר באיחור גורם נזק דומה שאין צריך להכביר מילים שאם לא כן לא היה מוצא המחוקק לייחד לו סנקציה ממין פיצויי ההלנה שהוגדרה לא אחת בפסיקה כ"סנקציה דרקונית".
ערים אנו לכך שהתמיכה שהציגה התובעת לטענה, כי שכרה הולן באופן שיטתי וקבוע אינה הראיה ' הטובה ביותר'. כלומר חסרים הצ'קים עצמם שנמסרו לה על ידי העמותה ( להוציא צ'ק אחד שאינו קריא). לו הוצגו אלה בצרוף לספחי הבנק ניתן היה להוכיח, ללא ספק, שמועד קבלת הצ'ק והפקדתו הוא זהה או סמוך. אף על פי כן ומקום שהעמותה, ועל אף שכל המידע מצוי אצלה, ביכרה שלא להביא ראייה כלשהי לסתירת טענות התובעת וגם אם נצא מתוך הנחה שיתכן וצ'ק לא הופקד ביום קבלתו, עדיין שוכנענו כי שכרה של התובעת הולן לפחות 3 פעמים בתקופה של שנים עשר חודשים רצופים קודם לסיום יחסי העבודה בין הצדדים. מאחר שמדובר בשכר ששולם אך באיחור ובהתאם להוראות סעיף 17 א(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 נמנית תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים – שהעמותה לא טענה לגביה דבר אך היא מהותית ולא דיונית – מן היום שבו קיבל העובד את השכר שבו קשורה התביעה וזו הוגשה ביום 9.7.2014 ( ראו והשוו: ע"ע ( ארצי) 195/95 אורלי מרוביץ – עמישב שרותים בע"מ, פד"ע ל"ד 198 (1999); ע"ע ( ארצי) 1089/04 סאוסן מחאמיד- מועצה מקומית בסמ"ה (27.3.06); ע"ע (ארצי) 1182/02 עו"ד חיים קאזיס- תאופיק ארייט פד"ע לח, 394 (2002); ע,ע (ארצי) 402/07 ניצנים – חברה לאבטחה וניהול פרוייקטים בע"מ - חודאדי (19.1.2010); עניין זיסמן).
47. אשר לגובה הפיצוי - בעניין ע"ע ( ארצי) 473/09 מוטור אפ בע"מ – יניב ורד (1.11.2011) עמד בית הדין הארצי לעבודה בהרחבה, מפי כב' השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, על התכליות שביסוד פיצויי ההלנה, כמכשיר הרתעתי במהותו " in teroorem", שנועד לשמש תמריץ כלכלי מרתיע מפני הפרת הוראות החוק. כן הודגש הצורך להביא בחשבון את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כאדם ולתנאי מחייתו הבסיסיים, מקום בו העמיד את כושר עבודתו ולא שולם לו שכר עבודתו במועד. עם זאת הוברר, כי נוכח חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כמו גם שימת הדגש הגוברת בפסיקה על עקרונות תום הלב והשגת הצדק במקרה הקונקרטי, התרחב מרחב שיקול הדעת הנתון לבית הדין בפסיקת פיצויי ההלנה. כך שכיום, "טרם פסיקת פיצויי ההלנה על בית הדין להפעיל שיקול דעת, הן לגבי פסיקתם והן לגבי שיעורם". עליו לבצע שקלול של כלל נסיבות המקרה, לרבות התנהגות הצדדים ותום ליבם, סוג המעסיק, סיבות ההלנה, מאפייני ההלנה ( דוגמת גובה השכר המולן והאם מהווה את כל שכרו של העובד) והכל תוך הקפדה על עקרונות של סבירות ומידתיות.
48. עיון בנספח ג' ילמד, כי היו מעת לעת תקלות בתשלום השכר במועד. עם זאת חודשים רבים שולם השכר אף קודם למועד, היינו ביום האחרון של חודש העבודה. איחורים קשים יותר בתשלום השכר אכן ניכרים מראשית שנת 2013. אמנם קשה למצוא נקודות זכות לעמותה בהקשר זה ובפרט כאשר לא פרשה את אלה בפנינו. עם זאת ובהתחשב במכלול הנסיבות לרבות העדר כימות התביעה בהקשר זה אנו סבורים, כי נכון לחייב את העמותה בפיצויי הלנת שכר משמעותיים, גם אם לא מלאים, בשיעור של 10,500 ₪.
49. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים: אשר לאלה נאמר, כי לגבי נסיבות סיום יחסי העבודה ניטשה בין הצדדים מחלוקת עובדתית ממשית. באופן טבעי היה על בית הדין לבחור באחת מן הגרסאות, אך דעתנו שאין בכך כדי לשלול את קיומה של מחלוקת ממשית בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים. אשר על כן אנו קובעים, כי יש מקום להפחית את פיצויי ההלנה לכדי הפרשי הצמדה וריבית ( על פי המועדים שנקבע בסוף הדברים).
התביעה שכנגד
50. לתביעה שכנגד שלושה ראשים: האחד, נוגע לטענה כי סירובה של התובעת ליתן תקופת הודעה מוקדמת ו סירובה לחפוף את מחליפתה הסבו לעמותה נזקים קשים בהפסדי תרומות ובהקצאת עובדים לחפיפת העובדת החדשה בגובה של 130,000 ₪. השני, נוגע לטענה כי בשנת עבודתה האחרונה איחרה התובעת כל יום בשעה לעבודתה ואילו בשנים קודם לכן בחצי שעה ועל כן עליה להשיב לעמותה 36,958 ₪. השלישי, דומה לשני ועל פיו התובעת החסירה בכל חודש בשנת עבודתה האחרונה לפחות 10 ימי עבודה ואת שווים עליה להשיב לעמותה (38,181.6 ₪).
51. דעתנו היא כי דין התביעה שכנגד דחייה ואף טוב היה לולא הוגשה משהוגשה ונפרט.
52. אשר לנזקים הנטענים – דעתנו היא כי המסכת הראייתית שנפרשה בפנינו לא רק שאינה תומכת בטענות העמותה אלא מלמדת את ההיפך הגמור. התובעת צירפה כבר לכתב התשובה לתביעה שכנגד ( נספח ה') ושוב לתצהיר עדותה הראשית ( נספח י'), תכתובות בטלפון סלולארי ובדואר אלקטרוני שניהלה עם מחליפתה כמו גם ראייה לפגישת חפיפה מסודרת שקיימה עם מחליפתה ובנוכחות הרב שון, ביום 10.7.2013. כל אלה מעידים שלא רק שהתובעת לא הסבה נזק כלשהו לעמותה בעזיבתה אלא שעשתה את המיטב והמצופה מכל עובדת כדי להעביר את תפקידה בצורה מסודרת ואף בנועם הליכות. כך לדוגמא, כאשר מתנצלת העובדת החדשה על הטרחת התובעת בשאלות רבות היא משיבה:
"No. prob(lem). If I can and availavble – it's my pleasure!"
דומה שעל מילים אלה אין צריך להוסיף דבר למעט העובדה שההתכתבויות בין התובעת למחליפתה ממשיכות גם לאחר הפגישה, פנים אל פנים, סמוך לעזיבתה. בעדותה בפנינו אישרה התובעת את הדברים והוסיפה, כי לבקשת העמותה הגיעה למשרדיה לאחר סיום יחסי העבודה ביניהם בין חמש לשש פעמים ללא קבלת תמורה כלשהי, והכל על-מנת לעזור לעובדת החדשה " לפתור דברים" (עמ' 11, שורה 4). אין אלא להצטער שגמולה הוא תביעה שכנגד שברכיב זה בלבד עומדת על 130,000 ₪! נטעים, כי מר סיימון העיד, כי היחסים עם התובעת היו מצוינים ( סעיף 7 לתצהירו), ודומה שנותרו כאלה עד לשערי בית הדין לעבודה.
53. איחורים בהגעה לעבודה: כאמור ראש תביעה זה נחלק לשניים: איחורים בני חצי שעה משך כ – 6 שנות עבודה. היינו הגעה לעבודה ב – 09:00 חלף 08:30, ואיחור בן שעה בשנת העבודה האחרונה. לעניין הראשון נאמר כי לגרסת התובעת שעות העבודה השתנו משך השנים ובשנים האחרונות נקבעו להיות בין 09:00 ל – 15:30. העמותה מצדה גורסת כאמור, כי יום העבודה צריך היה להתחיל בשעה 08:30. לתמיכה בגרסה זו הביאה הנתבעת את עדותו של הרב מלינוביץ', רב בישיבת גבורת יצחק שעל פי טענתו היה עד לאיחוריה של התובעת ולכך שהביאה עמה את בנה התינוק לעבודה. כך העיד גם הרב שון, כי התובעת הייתה אמורה להתחיל לעבודה בשעה 08:30 ( עמ' 18, 25).
נפתח בכך שבהעדר רישום כלשהו ביחס לשעות עבודתה של התובעת המדובר בתביעה שהיא לא יותר מאומדנא וכבר מטעם זה דינה דחייה. כך על פי הרב שון הוא שוהה תקופות ארוכות בארצות הברית שכידוע הבדלי השעות בינה לבין ישראל הם ארוכים. אשר על כן עדותו בעניין זה אינה מועילה וגם אם לשיטתו הוא קם מדי בוקר ב 03:45 שעון ארצות הברית, שהוא 10:45 שעון ישראל ( בחורף), עניין שלכשעצמו מוטל בספק ( עמ' 18, שורה 7).
על כך נוסיף, כי דעתנו היא שגרסת התובעת ולפיה שעת תחילת העבודה נקבעה להיות 09:00 היא הנכונה ונלמדת מעדויות העמותה עצמן. כך כשנשאל הרב שון כיצד הוא מיישב את טענתו שהתובעת נדרשה להתחיל לעבוד ב – 08:30 עם העובדה שהמסרונים בין התובעת למחליפתה מלמדים, כי גם המחליפה החלה את עבודתה בשעה 09:00 וזו הייתה שעת תחילת העבודה גם של העובדת שקדמה לתובעת. השיב " בגלל שהיא רצתה משכורת יותר גבוהה אני אמרתי שהיא צריכה לבוא ב – 08:30 " (עמ' 18, שורה 30). התשובה אינה משכנעת ובפרט משלא הוכח שהעובדת שקדמה לתובעת או זו שהחליפה אותה השתכרו שכר שנפל מזה שלה. על האמור נוסיף, כי עיון בטופס ההרשמה למחנה אדירים שניסחה העמותה עצמה ( נספח א/2 לתצהיר התובעת) מלמד, כי נרשם בו ששעות הפעילות של משרד העמותה ושל התובעת באופן אישי הם מהשעה 09:00 ועד השעה 14:00. נותר אפוא לתהות מדוע אם התובעת נמצאת במשרדים כבר בשעה 08:30 לא נרשמו שעות המענה הטלפוני בהתאם. אין זאת אלא שהתובעת החלה לעבוד, על דעת העמותה, בשעה 09:00.
אשר לעדותו של הרב מלינוביץ' נאמר שלא רק שהיא עדות 'מטעם' מובהקת אלא שהוא הודה, כי לא היה קשור לעבודת המשרד של העמותה; לא הכיר את סדרי העבודה במשרד; את שעות העבודה בו; את התפקידים של העובדים; גובה השכר ולא היה ממונה על התובעת ( עמ' 12, שורות 29-32; עמ' 13, שורות 1-4 _____________________________________________________________________________________________________________________________). למעשה ידיעתו הנטענת נובעת מכך שהוא עצמו הגיע לישיבה, לדבריו, כל בוקר בין 08:15 ל – 08:30 " ואף פעם לא היתה מזכירה לפני 09:00 ". כך לשיטתו עובד צריך להתחיל לעבודה בין 08:00 ל – 08:30 בבוקר ללא כל תלות להסכמה החוזית בין הצדדים ( עמ' 13, שורות 5 -8). הנה כי כן, גם עדותו של עד זה תומכת בגרסת התובעת. אשר לטענה, כי התובעת הביאה עמה את בנה לעבודה נאמר שאינה צריכה לעניין אולם לא מן הנמנע, כי היה זה כגרסתה עת נדרשה לשוב לעבודה לאחר 6 שבועות בלבד מיום לידת בנה.
54. העדרות מעבודה: כאמור עול פי העמותה התובעת נעדרה למצער, 10 ימים בכל חודש משנת עבודתה האחרונה ואת שווים של ימים אלה עליה להשיב לעמותה. גם כאן מדובר לכל היותר באומדנא שלא נתמכה בדבר ואף לשיטת הרב שון, שכאמור שהה בארצות הברית באותם ימי היעדרות, מדובר לכל היותר " בהערכה לזכותה" (עמ' 19, שורה 12), ובכך לא סגי. על האמור נוסיף, כי לדידנו הרב שון טוען דבר והיפוכו. מחד, שהתובעת נעדרה בכל תקופת שהותו התכופה בחו"ל ומנגד, כי המשיך לנהל את העבודה השוטפת גם בתקופה זו. בנסיבות אלה נותר רק לתהות באמצעות מי, אם לא התובעת. זאת ועוד. אין זה מתקבל על הדעת כי עמותה שלה קשיים כלכליים, כפי שניכר מהאיחורים בתשלום שכרה של התובעת בשנת עבודתה האחרונה, פשוט ' תתנדב' לשלם שכר לעובדת, שהלכה ולמעשה, אינה עובדת כמעט מחצית מכל חודש. לבסוף, גם אם התובעת נעדרה מעבודתה מכסת ימים העולים על מכסת החופשה הקבועה בדין הרי שבהעדר הסכמות כתובות בעניין זה ומשהעמותה נזכרה בדבר רק לעת התביעה העיקרית הרי שלא נותר אלא לקבוע, כי הימים שעלו על המכסה הקבועה בדין היו לחלק מתנאי עבודתה של התובעת ומההסכמות אליהן באו הצדדים בזמן אמת ועל כן דין התביעה שכנגד גם בעניין זה דחייה.
55. סוף דבר: על יסוד כל האמור התביעה מתקבלת בחלקה והרינו מורים לנתבעת 1 בלבד לשלם לתובעת, תוך 30 ימים מיום שיומצא לה פסק דין זה, את הסכומים המפורטים מטה. התביעה כנגד יתר הנתבעים (2 עד 5) נדחית. הנתבעת 1 תשלם אפוא לתובעת כדלקמן:
[א] פיצויי פיטורים בסך 49,773 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.6.2013 ועד למועד התשלום המלא בפועל;
[ב] תמורת הודעה מוקדמת בסך 7203 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.6.2013 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
[ג] פדיון דמי הבראה בגובה 5,236 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (30.6.2012) ועד למועד התשלום המלא בפועל.
[ד] פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בסך 11,908 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (1.1.2011) ועד למועד התשלום המלא בפועל;
[ה] פיצוי בגין פגמים בתלושי השכר בסך 10,000 ₪.
ו] פיצויי הלנת שכר בסך 10,500 ₪;
56. אשר להוצאות המשפט – כפי שנפסק לא אחת על ידי בית הדין הארצי, שיקול מרכזי וחשוב אותו על בית הדין להביא בחשבון בעת פסיקת הוצאות הוא התנהלות הצדדים בהליך (ראו: ע"ע (ארצי) 15070-09-12 מרנין – אס.ג'י.די הנדסה בע"מ (28.10.2013); ע"ע (ארצי) 48431-02-11 חננאל – אינטרפרייס פרטנרס אינטרנשיונל לימיטד (15.9.2014). דעתנו היא, כפי שקבענו גם בראשית הדברים, שיריעת ההתדיינות הורחבה מגבולות המתבקש ו לכך שותפים שני הצדדים. עם זאת התמונה שהצטיירה בכל הנוגע להקפדה של העמותה על חקיקת המגן ועל חובותיה הרישומיות כמו גם על הגדר תפקידה של התובעת אינה משביעת רצון כלל ועיקר, ולכך יש להוסיף את דחיית התביעה שכנגד על כל ראשיה ואת החלטתנו להביא בחשבון את הפגמים בהליך הפיטורים בעת פסיקת ההוצאות. הנה כי כן ולאחר ששקלנו את כל אלה הרינו מעמידים את ההוצאות ושכר הטרחה על סכום כולל של 15,000 ₪. לא ישולמו ההוצאות ושכר הטרחה תוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין לצדדים, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד למועד התשלום המלא בפעול.
57. זכות ערעור: לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ג' כסלו תשע"ח, (21 נובמבר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .
פסק הדין נחתם בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בית הדין, לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופטת לבדה.

נציג ציבור עובדים מר יעקב מלול

רחל בר"ג-הירשברג, שופטת

נציג ציבור מעסיקים מר רמי לוי