הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 1684-11-15

לפני:

כב' השופטת שרה שדיאור
נציג ציבור (עובדים) מר יובל הילב
נציג ציבור (מעסיקים) מר שלמה בראון
התובע
ביאע מחמוד
ע"י ב"כ: עו"ד סאלח דיואני
-
הנתבעים

  1. סאבזירו - שיווק, יזמות השקעות והום דיזיין בע"מ
  2. מ. מיכאל - הום דיזיין ייבוא ושיווק כלי בית בע"מ
  3. זאב מזרחי

ע"י ב"כ: עו"ד אריאל גולן

פסק דין

לפני בית הדין תביעת התובע לזכויות שונות כתוצאה מעבודתו בנתבעות ועם הנתבע 3 מר מזרחי.
הנתבעות הסכימו עם חלק מתביעות התובע, הבראה ופנסיה והתכחשו לתביעות אחרות.

העובדות

המחלוקת

הכרעת הדין
תקופת ההעסקה
התובע, יליד שנת 1980, הועסק על ידי הנתבעים בחנות לכלי בית בירושלים ולאחר מכן כמחסנאי בבית שמש. תחילת העסקתו על ידי נתבע 3 (להלן: זאב) בחודש מרץ 2006. יחד עם זאת, הסכימו הצדדים (החלטה מיום 23/08/17) כי תקופת העסקתו הרציפה והרלוונטית לתביעה הינה מחודש ינואר 2009 ועד 03/2015.
על כן, תקופת העסקת התובע הינה מ-01/2009 עד 03/2015, כ-6 שנים וחודשיים.

התביעה נגד נתבע 3 – מר זאב מזרחי
התובע טען כי זאב העסיקו תחילה באופן אישי (מ- 2006 עד 2009 שאינם נשוא הליך זה) ולאחר מכן באמצעות הנתבעות 1 ו-2.
התובע טוען כי הגיש את התביעה גם נגד זאב מאחר וכל השנים וכל תקופת ההעסקה מי שהעסיקו בפועל הוא זאב עמו היה בקשר יום יומי, נתן לו הוראות ושילם את שכרו ופיקח על עבודתו.
לטענת התובע הנפקת תלושי השכר על שם הנתבעות 1 ו-2 הייתה טכנית בלבד כאשר התובע זאב הינו הבעלים המפעיל והמנהל של הנתבעות 1 ו-2. לצורך כך הוגשו תדפיס רשם החברות המאששים עובדות אלה.
לטענת התובע משהועסק במתכונת עבודה המנוגדת לחוקי העבודה, כגון אי רישום שעות עבודה, שעות נוספות, תלושים לא תקינים, אי הפרשה פנסיה וכדו' אזי יש להטיל על זאב אחריות אישית.
באשר להרמת מסך טוען התובע כי זאב השתמש לרעה במסך ההתאגדות כדי להתחמק מתשלום חובותיו לתובע כעובד וכעלה תאנה להתנהלותו. מכל מקום, התובע עבד באותו מקום ובאותו תפקיד במהלך כל השנים גם תחילה שהועסק באופן ישיר על ידי זאב וגם בהמשך.
הנתבע טען כי יש לכבד את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של תאגיד וכן יש להפריד את הנתבעות 1 ו-2 מנתבע 3 הגם שהוא בעל מניות ומנהל זאת גם על פי סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 וגם לפי הפסיקה המצמצמת הרמת מסך אך ורק למקום בו הוכח שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת עד כדי קיפוח אדם או מעשה תרמית.
בהליך זה גם אם לא הוכח כי זאב פעל כדי להונות את התובע או לקח סיכון בלתי סביר באשר ליכולת הפירעון של הנתבעות 1 ו-2 וגם אם לא נרים את המסך בנסיבות אלה מאחר ולא הוכח כל צורכו הנדרש לפי סעיף 6 לחוק החברות, מכל מקום יש לחייב את הנתבע 3 זאב מזרחי בחובות תביעה זו בשל האחריות האישית.
הוכח כי זאב הוא זה אשר עסק בכל עניין התשלומים ההעסקה והלוואות וכל מה שהיה בין הנתבעות לתובע. הוא זה שקיבל אותו בחזרה מעת לעת והוא היה העד היחידי מטעם הנתבעים. זאב העיד שרואה החשבון טיפל בענייני השכר של העובדים (עמ' 9 ש' 20-21) אולם רואה החשבון לא הובא לעדות. זאב נשאל: "ש. ואם לאחד העובדים הייתה בקשה לתנאי ההעסקה שלו והשכר למי היה פונה. ת. מן הסתם אליי" (עמ' 9 ש' 21-22) (דגש ש.ש.).
יתר על כן, זאב נשאל ביחס לעסק ומציין כי הוא בעל העסק משנת 2004, 2005 חנויות ומחסן וכי הוא זה שמייבא את הסחורה ומפיץ אותה בקמעונאות. עוד ציין, כי לא היו לו מנהלים (עמ' 9) וכי הוא היה תקופה ארוכה מנהל יחיד גם בחנות "... מאז שנכנסתי ועד שסגרתי אותה..." (עמ' 9 ש' 1 4-17, עמ' 10 ש' 1-2).
הוכח אפוא כי הנתבע 3, זאב מזרחי, הינו בעל אחריות אישית לכל הנושא של השכר של התובע ומכוח זה יש לחייבו.
למעלה מן הצורך יאמר, כי אופן ההתנהלות אכן לקה בחסר כפי שיפורט בהרחבה מטה, אולם לא הוכחה מטרה מכוונת לפגיעה להונאה המצדיקה הרמת מסך.

השכר הקובע
התובע טען כי הועסק בשכר יומי בסך 250 ₪, בגין 6 ימים בשבוע, מהשעה 07:00 עד השעה 20:00.
הנתבע 3 העיד כי התובע הועסק לפעמים שעות נוספות מעבר למשרה מלאה. הן מבחינת ימי העבודה והן מבחינת שעות העבודה. לגרסת הנתבעים, שעות העבודה בחנות הינן מ-08:00 עד השעה 19:00.
בעניין זה העיד התובע כי בתחילה עבד בחנות מ-07:00 בבוקר עד 20:00 בערב, וכי החנות נפתחת ב-07:30 בבוקר, זאב בא ב-08:00 ועובדים אחרים הגיעו מאוחר יותר (עמ' 5 ש' 9-17). לגרסתו, את החנות סגר זאב.
התובע טען כי לעניין מתכונת העבודה, יכול היה הנתבע להביא עובדים אחרים על מנת לשפוך אור על נושא זה ואלה לא הובאו. כמו למשל עובד בשם מוטי שעבד שנים רבות (עמ' 10 ש' 31) . זאת, טען התובע, יש לזקוף לחובת הנתבעים.
הלכה היא כי נטל ההוכחה בעניין ביצוע שעות נוספות ותשלום בגינם מוטל על כתפי הנתבעים.
התובע הועסק גם במחסן בבית שמש, ואין מחלוקת כי הייתה שביעות רצון של הנתבעים מעבודתו (עמ' 10 ש' 10-11).
לגרסת התובע, גם הנתבע אישר ששעות פעילות החנות הן מ-08:00 בבוקר עד 19:00 בימים א-ה וביום ו' מ-08:00 עד 15:00. התובע העיד כי עבד במתכונת קבועה חמישה ימים משבע בבוקר עד שמונה בערב וביום שישי בשבע בבוקר עד שתיים בצהריים (עמ' 5 ש' 6-33).
הנתבע העיד בדבר שעות פתיחת החנות כי "08:00 בבוקר עד 19:00 בערב, חוץ מיום שישי וימים בודדים, יומיים או שלושה לפני סוכות וצאת כיפור היינו פתוחים עוד שעה שעתיים. אולי 3-4 ימים בשנה מכרנו סוכות. ש. ביום שישי מתיי החנות הייתה פתוחה. ת. 08:00 עד 14:00 בשעון חורף ועד 15:00 בשעון קיץ. המחסן היה סגור בשישי. ש. אותה תקופת חגים היית מגייס עוד עובדים. ת. לחנות לא. כל האחיינים היו באים לעזור, לא גייסתי יותר עובדים... ש. היו ימים שהתובע עבד עד 20-21:00 בערב. ת. בימים שהוא עבד עד סגירת החנות ב-19:00 בערב, לפעמים זה גלש ל-19:20 אם היו לקוחות בחנות. הוא היה מגיע למשמרת שנייה משעה 12:00 עד סוף היום. לפעמים הגיע גם ב-11:30. לא הסתכלתי בדיוק, לפעמים היו מאחרים. ש. היו ימים שהוא עבד במחסן עד 20-21:00 בערב. ת. אולי יום יומיים בשנה לפני פסח. ש. ועל ימים האלו שהוא עבד הוא קיבל תוספת שכר. ת. אני לא זוכר, צריך להסתכל בתלושים. אני לא רואה שבחודש אפריל 2014 הייתה תוספת כלשהי... אני חושב שגם במחסן אם הוא נשאר עד מאוחר הוא לא הגיע מוקדם בבוקר..." (דגש ש.ש.).
הנתבע העיד כי התובע החתים כרטיס נוכחות, אולם לא הגיש כרטיס זה ולא הסביר מדוע אינו בידיו. "לתובע היה כרטיס עובד שהוא היה רושם את השעות שהגיע והלך כל יום והייתי חותם ליד. ש. יש לך את הרישומים האלו. ת. לא." (עמ' 10 ש' 22-25). מדברי הנתבע עולה שהרישום נשמר אצל התובע דווקא ואף התובע לא הציג אותו.
התובע העריך את השעות הנוספות שביצע על פי מתכונת עבודה קבועה. מ-07:00 עד 19:00 בימים א-ה ובימי שישי מ-07:00 עד 14:00, לפי נתונים שאישרו גם הנתבעים.
ליום עבודה השתכר 250 ₪ לחלק ל-8 שעות = 31.25 ₪ לשעה. דהיינו, כל יום עבד 4 שעות נוספות, שעתיים בשיעור 125% ושעתיים בשיעור 150%. ימי שישי היו כולן שעות עודפות .
על פי תביעת התובע, הוא זכאי לתשלום בגין הפרשי שעות נוספות בסך 89,375 ₪. (לא למותר לציין כי בכתב התביעה תבע סך של 149,875 ₪).
הנתבע טען כי אין לחשב את כל שעות העבודה בשישי כשעות נוספות כאשר ספק אם עבד קבוע בימי שישי. לעניין ימי שישי העיד התובע כי עבד במקומות אחרים וכי מכר מקררים יד שנייה (עמ' 7 ש' 8-13). כשנשאל מתיי ענה "בימי שישי ושבת".
נוכח עדותו זו אין לזקוף את השעות בימי שישי כשעות נוספות ויש ל מנות את הימים א-ה בלבד. לעניין זה היה התובע עקבי ותואם לנתבע בשעות מ-07:00 עד 19:00. לגביי כל השאר היו לו גרסאות שונות (עמ' 5 ש' 9-10, עמ' 6 ש' 6-22).
כפי שציינו לעיל נטל ההוכחה על הנתבעת בעניין השעות הנוספות.
אכן יש לקבל את טענת הנתבעת לעניין ימי שישי, אולם אין לקבל את טענתה ביחס למתכונת העבודה בימים א-ה.
עיון בתלושי השכר של התובע מצביע כי אין כל רישום של שעות נוספות. בסיס השכר נקבע למשרה מלאה.
בריכוזי השכר אשר זאב טען כי נעשו על ידי חברת רואי החשבון של הנתבעים כתוב התאריך ליום בסכום משתנה בכל חודש. כך בינואר 2012 התעריף ליום הוא 198.91, בפברואר 116.50 וכך באופן משתנה מחודש לחודש התעריף ליום ולשעה. משכך, יש להעדיף את גרסת התובע. יחד עם זאת, ניתן לראות כי מס' ימי נוכחותו השתנה מחודש לחודש ולא תמיד עמד על משרה מלאה, הרבה פחות מזה. כך לפחות עד חודש 07/2014.
מאחר ונטל ההוכחה כאמור על הנתבע ים, טענת התובע ל" מתכונת עבודה" לא נסתרה על ידי הנתבע, חרף הדוחות והתלושים שצורפו לתצהיר התובע. יש לדחות את טע נת הנתבע כי שולם לתובע לפי שכר מינימום שעתי, זאת כעולה למשל מדוח רואה החשבון לפיו בחודש 03/2014 עמד התעריף לשעה על 16.39, ביום על 127 ₪. באותה עת עמד שכר המינימום השעתי על 23.12 ₪ והיומי על 198.46 ₪. וזו רק דוגמא אחת, דוגמאות נוספות הן חודש 12/2013, 08/2013 ועוד. הנתבע נחקר בגין השעות הנוספות והסכים עם ב"כ התובע כי הרישום בדוחות של השעות העודפות הוא נכון (עמ' 11 ש' 30- עמ' 12 ש' 15). בעדותו הסכים הנתבע כי התובע עבד מעבר למשרה מלאה.
אשר על כן, גם לגבי שיעור השכר היומי יש לקבל את גרסת התובע ל- 250 ₪ ולחשב על פיה.
ביחס לימים א-ה זכאי התובע לסך של 243.37 ₪ לשבוע*4 שבועות= 937.5. חישובו של התובע מוטעה מאחר ועבד 74 חודשים. אולם בסיכומיו תבע בגין 65 חודשים בלבד. על כן, 937.5*65= 60,937.5 ₪.
הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובע סך כולל של גמול בגין שעות נוספות בסך 60,937.5 ₪.

נסיבות סיום ההעסקה- פוטר או התפטר
אין מחלוקת כי הנתבעים היו שבעי רצון מעבודת התובע גם בחנות וגם במחסן. על כן לא הייתה מבחינתם כל עילה לפטרו.
לטענת התובע, משגילה כי הוא זכאי להפרשות לקרן פנסיה פנה לזאב, ומשלא קיבל מענה פנה שוב ושוב ופניותיו נענו ריקם. מסיבה זו לטענת התובע, בחודש מרץ 2015 החליט זאב לפטרו באופן פתאומי ללא סיבה וללא מתן הודעה מוקדמת (סעיפים 6-8 לתצהיר התובע).
משכך, פנה באמצעות בא כוחו ביום 05/05/15 במכתב דרישה וביום 14/06/15 הוגשה תגובת הנתבעים באמצעות בא כוחם בטענה כי התובע נטש את מקום עבודתו.
בתצהיר זאב נטען ביחס לסיום תקופת העבודה כי התובע עזב מיוזמתו את העבודה, מעת לעת מבלי שנתן הודעה מוקדמת על כך. מאחר והיה נחוץ במקום העבודה נתקבל לעבודה כאשר חפץ בכך וכי מעולם לא פוטר ולא הייתה סיבה לפטרו. עוד טענו הנתבעים כי טענת התובע שפוטר על רקע התחמקות מפתיחת קופת פנסיה אינה נכונה מאחר ובאפריל 2014 נפתחה לו קופת פנסיה באיילון חברה לביטוח.
לקופה לא שולמו תשלומים רטרואקטיביים. בחקירתו הנגדית טען הנתבע כי "ת. הוא לא התפטר, עזב את העבודה וחזר כל הזמן. בפעם האחרונה לא חזר, התפטר... ש. חודש מרץ 2015 הוא מפסיק להגיע לעבודה, אתה מנסה ליצור איתו קשר לשאול מה קורה. ת. לא. ש. מבחינתך הוא עזב וזהו. ת. כרגיל. היה עוד עסק שהוא הפעיל במקביל אליי, שהוא קונה ומוכר ציוד תוך כדי עבודה אצלי של כמה מסעדות... הוא עבד במקום שנקרא אנדרגראונד זה היה פאב מאוד מפורסם... במקביל לשם הוא גם עבד אצלי ואצל עוד מישהו..." (עמ' 12 ש' 16-32). עיון בנספח ז' לתצהיר התובע, מסמך המוסד לביטוח לאומי בדבר רשימת תקופת דיווח ותקופות עבודה של התובע, מצביע כי אכן התובע עבד בנתבעים לסירוגין תקופות שונות ובלא רצף מ-2006 ואילך. למעשה התקופה הרציפה הייתה כאמור לעיל מ-01/1/09. יחד עם זאת, נראה בעליל כי במהלך התקופה הרציפה בה עבד בנתבעים, עבד במקביל תקופות ניכרות אצל מעסיקים אחרים. כך ב- 2006, ב-2007 במוניות, ב-2008 וב-2013 בשירותי ניקיון. טענה זו של הנתבע אם כן קיבלה אישוש במסמך אובייקטיבי זה. כמו כן, קיבלה אישוש בעדות התובע (עמ' 7 ש' 11-17). בחקירתו הנגדית טען כי זאב שלח אותו הביתה לשבוע שבועיים וזאת "כשלא הייתה עבודה" (עמ' 7 ש' 14-18). כשעומת עם הטענה של בא כוחו במכתב מיום 25/06/15 (נספח ט' לתביעה) שפוטר בשל מצבי רוח ומחמת שהעניש את התובע, ענה "לא זוכר". "מה קרה בחודש 03/2015. ת. עבדתי אצלו ואני לא זוכר. לא יודע מה קרה בחודש 3 2015. ש. מתיי סיימת לעבוד. ת. לא זוכר... אני יודע מה כתוב בתצהיר אך לא זוכר הכל... הוא פיטר אותי, אמר לי ללכת הביתה זאב." (עמ' 7 ש' 16-32). ובהמשך "אמר לי "לך הביתה". אני לא יודע למה הוא אמר לי." (עמ' 8 ש' 2).
חקירתו הנגדית של התובע סותרת את האמור בנספח ב' לתצהיר התובע מכתב בא כוחו מיום 25/06/15 בו נכתב "עבודתו של מרשי הייתה לפעמים מופסקת לתקופות קצרות וזאת מאחר ומר מזרחי זאב היה מעניש את מרשי, מפסיק את עבודתו ושולח אותו לביתו בשל מצבי ה רוח והקפריזות של מר מזרחי". בנוסף, האמור במכתב זה סותר את מכתב ב"כ התובע מיום 05/05/15 ואת התצהיר, בהם מצוין כי פניית התובע לזאב בקשר לפנסיה לא נענתה ובשל כך פוטר באופן פתאומי.
לאור האמור גרסת התובע בנוגע לנסיבות סיום עבודתו איננה עקבית, משתנה ולא מניחה תשתית עובדתית אחידה. הפסיקה קובעת כי נטל ההוכחה לפיטורים מוטל על כתפי התובע הטוען שפוטר שלא כדין. בנסיבות אלה, לא הוכיח התובע פיטורים נוכח ריבוי הגרסאות. מנגד, גרסתו של הנתבע נתמכת בגרסת התובע באופן זה שמעת לעת חדל התובע לעבוד, אולם מאחר והיה עובד טוב הוחזר על ידי הנתבע. בכך נשמטת טענת התובע לאי רצון להעסיק אותו. מתקבלת על הדעת גם טענת הנתבע כי לא חיפש את התובע לאחר שעזב, מאחר ומניסיון קודם ידע שכשהתובע יצטרך יחזור לעבוד.
בנסיבות אלה, משלא הוכח כי התובע פוטר, התביעה לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת נדחית. כך גם נדחות תביעות התובע לפיצויי בגין פיטורים שלא כדין וללא שימוע. שוכנענו כי התובע עזב מרצונו כפי שעשה פעמים רבות. הוכח כי הופרש לו לפנסיה כבר מאפריל 2014, ולכן זו לא הייתה עילה אמיתית להפסקת עבודתו של התובע מיוזמתו שלו.
הנתבע טען כי הוא זכאי לקיזוז של הודעה מוקדמת מהתובע. שקלנו אף זאת. מאחר והתובע מידי פעם חדל לעבוד מיוזמתו ואז שב הרי שלא היה הנתבע מופתע ולכן גם לא חיפש אחריו. בנסיבות אלה לא מתקיים הרציונל של הודעה מוקדמת מאחר והנתבע ים הסתדרו בלעד יי התובע. גם טענת הקיזוז מטעם הנתבעת נדחית.

פיצויי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העסקה
התובע לא קיבל הודעה על תנאי העסקה (מוסכמה 3, החלטה מיום 23/08/17).
אשר על כן זכאי לפיצויי בגין אי מסירת הודעה על פי חוק. התובע תבע ברכיב זה 10,000 ₪.
הנתבע טען כי התובע מעולם לא הלין על כך שלא קיבל הודעה, עבד שנים רבות והתפרנס בכבוד. נוכח אורך התקופה ידע על תנאי העסקתו. יש לדחות טענה זו.
הוראות החוק ברורות וחד משמעיות, לתובע לא נמסרה הודעה לעובד. יתר על כן, בכל פעם שחזר מהפסקת עבודתו מיוזמתו היה מקום לעדכן את פרטי העסקתו.
יחד עם זאת, מצאנו לשנות מהסכום הנתבע. הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובע בגין אי מתן הודעה לעובד סך כולל של 5,000 ₪.

תקינות תלושי השכר
עיון בתלושי השכר שצורפו לתצהיר התובע, מצביע על מס' פגמים. הנתבע נשאל בנוגע לתלושי השכר, ומאשר כי התלושים לא משקפים שעות עבודה בהם עבד באופן אמיתי (עמ' 10 ש' 10-16, ש' 28, עמ' 11 ש' 3, עמ' 11 ש' 28- עמ' 12 ש' 14). מעדותו עולה כי היה רישום של שעות אבל לא תשלום בהתאם. הנתבע טען כי רואה החשבון הוא זה שעשה את התלושים ולא מתמצא בכך.
בדיקת התלושים מעלה כי אינם מכילים מידע מדויק לגביי ימי ושעות העבודה (2009-2010), הפרשות לפנסיה (2009 עד 02/2014), מעקב ימי הבראה (כל התלושים) וחופשה (2009).
לטענת התובע התלושים נמסרו באופן זה במטרה לפגוע בזכויותיו ולגרום לו הפסדים. הנתבע טען כי לא ידע ש יש פגם בתלושים מחמת שנעשו אצל רואה חשבון עליו סמך.
התובע טען כי בגין 65 חודשי עבודה זכאי ל-1,000 ₪ פיצוי לכל תלוש. לצורך כך הביא דוגמאות של הפסיקה ביחס לשיעור פיצוי זה.
הנתבע טען כי השינויים בסכומים ובתקופות העבודה שקבע התובע יעמדו לו לרועץ גם בעניין פיצוי זה וגם בעניינים אחרים. אין לקבל טענה זו. לאחר שהובא בפני התובע המידע המפורט במל"ל שינה את התביעה על פי הנתונים וטוב שכך.
מצאנו כי נוכח התקופה הארוכה, והפגמים החלקיים בחלק מהתלושים, יש מקום לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בסך כולל של 55,000 ₪.

חופשה והבראה
בתלושי השכר לא נערך רישום בדבר ימי ההבראה להם זכאי התובע. התובע תבע עבור שנתיים אחרונות בשל תחולת ההתיישנות בסך של 2,996 ₪ (בתביעה תבע 5,264 ₪).
בסיכומי הנתבע מאשר הוא כי יש לפסוק לתובע את יתרת ימי ההבראה שלא שולמו בסך 2,996 ₪.
הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובע סך דמי הבראה כולל של 2,996 ₪.
הצדדים הסכימו (מוסכמה 4) כי לא נוהל פנקס חופשות ע"י הנתבעת. חובה זו חלה עליה מכוח החוק והפסיקה.
התובע טען כי עיון בתלושי השכר וריכוז השכר השנתי מצביע על רישום לא אמיתי בדבר יתרת וכמות ימי החופשה, וכי שולם לתובע פדיון חופשה באופן חלקי, תוך כדי תקופת ההעסקה וקיום יחסי עובד מעסיק מבלי שהתובע ינצל בפועל את ימי החופשה. כמו כן טען כי בתום ההעסקה לא שולם לתובע פדיון ימי חופשה, זאת על פי תלוש פברואר 2015, התלוש האחרון שהוצג על ידי הנתבעים ובו קיימת יתרה לתשלום של 25.83 ימי חופשה.
התובע תבע בגין שלוש השנים האחרונות פדיון ימי חופשה בסך 15,000 ₪.
הנתבע טען כי סכום זה הוא סכום גלובאלי לא מפורט, שלא על פי השכר הקובע שהוא עצמו טען לו. אולם למרות שהנתבע לא ניהל פנקס חופשות, הופיעו ימי החופשה בצורה מסודרת בתלושי השכר , החל מ-2012.
עוד טען הנתבע כי התובע עבד בין השנים 2013-2015 23 חודשי עבוד ה בלבד ובגינם תובע 60 ימי חופשה, לגרסת הנתבע מדובר בסכום מוגזם.
טענות הצדדים בעניין זה לא עלו בקנה אחד עם הרישום בתלושים וריכוזי השכר.
מעקב אחר התלושים מצביע כי נערך חשבון חופשה כולל צבירה, למעשה שנים רבות. (תלושי 2011,2012,2013).
התובע נחקר ביחס לחופשה, וביחס לחגים ואישר כי ביום כיפור היה סגור, בראש השנה היה סגור, בחול המועד הוא לא ידע, התחתן במהלך העבודה אצל זאב ואישר כי לקח חופש לצרכי חתונה "אני חושב, לא זוכר." (עמ' 8 ש' 6-20). בנוסף אין זה סביר כי במהלך כל השנים לא לקח אפילו יום חופשה אחד.
מכל מקום הצדדים הסכימו במוסכמות כי ניהול החופשות היה בתלוש השכר (מוסכמה 4).
על כן יש מקום לקבל כנכון על פניו את מס' הימים המופיע בתלוש פברואר 2015 בסך 25.83 ימי חופשה. סכום זה יש להכפיל בסך 250 ₪ ליום, שזהו שכרו הקובע.
הנתבעים ישלמו בגין פדיון ימי חופשה לתובע סך כולל של 6,457.5 ₪.

הפרשה לפנסיה
התובע תבע הפרשה לפנסיה בסך של 10,382 ₪.
הנתבעת הסכימה על השלמת הפרשות לפנסיה, פיצויים ותגמולים בסך 10,382 ₪ כמפורט בסיכומי התובע.
לפיכך, ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד לתובע בגין הפרשות לפנסיה, פיצויים ותגמולים סכום כולל של 10,382 ₪.

דמי חגים וגמול עבודה בחגים
התובע תבע גמול עבור עבודה בחגים ודמי חגים בסך 20,625 ₪. בתביעתו הביא את רשימת החגים מ- 2009 ואילך סך הכל 55 ימים של חגים מו סלמים.
כמו כן תבע הלנת שכר בגין רכיב זה , אל ההלנה נתייחס מטה.
התובע נחקר בעניין עבודה בימי חג וציין כי עבד בחגים של המוסלמים וגם ברמדאן וגם בחגי היהודים (עמ' 7 ש' 3, עמ' 8 ש' 1-7).
הנתבעים טענו כי אין לשלם לתובע ימי חג מוסלמים מאחר ועמדו לרשותו ימי החג היהודיים בהם המקום היה סגור. עוד טענו כי התובע עבד בחגי המוסלמים על פי רצונו והיו תקופות שלא עבד כלל. לגרסת הנתבע הנחת התובע כי על כל יום עבודה בחג יש לשלם גם עבור יום עבודה וגם תוספת אינה נכונה. לפיכך טען כי לכל היותר יש לחשב לתובע את התוספת ליום חג (50% מערך היום) מאחר וקיבל את השכר בסך 100% לאותו יום.
אכן עובד העובד ביום חג זכאי לתשלום עבור אותו יום כיום עבודה. שכר זה בסך 100% שולם לתובע בגין אותם ימים. התובע אישר שהסכומים שהופיעו בתלושים שולמו לו.
נות ר אפוא תשלום של 50% מעבר לשכר עבודה וחג אותם על הנתבעים לשלם.
על פי רשימת החגים שצורפה זכאי התובע ל- 55 ימים , תוספת 50% בסך כולל של 6,875 ₪.
הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו בגין דמי חגים סך כולל של 6,875 ₪.

הלנה/הצמדה וריבית
שקלנו בכובד ראש את טענת התובע בעניין החיוב של הנתבעים לפיצויי הלנה על הרכיבים השונים אשר נושאים הלנה.
כפי שצוין לעיל, לא הוכחה כוונת זדון בהתנהלות הנתבעים הגם שהתגלו אי סדרים רבים.
בנסיבות אלה לא מצאנו כי יש לחייב בפיצויי הלנה אולם יש לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בהפרשי הצמדה וריבית בגין כלל הסכומים המפורטים לעיל מסיום יחסי העבודה 30.3.15 ועד ליום התשלום בפועל. הסכומים ישולמו תוך 30 יום.

סוף דבר
הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובע את הסכומים הכוללים כמפורט לעיל וכלהלן:
בגין שעות נוספות סך של 60,937.5 ₪.
בגין היעדר הודעה על תנאי ההעסקה סך של 5,000 ₪.
בגין פגמים בתלושי השכר סך של 55,000 ₪.
בגין הפרש הבראה סך של 2,996 ₪.
בגין פדיון חופשה סך של 6,457.5 ₪.
בגין אי הפרשה לפנסיה סך של 10,382 ₪.
בגין דמי חגים סך של 6,875 ₪.
סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית מסיום יחסי העבודה 30.3.15 ועד ליום התשלום בפועל. הסכומים ישולמו תוך 30 יום.
פרט לכך כל שאר רכיבי התביעה נדחים מהטעמים שפורטו בפסק הדין. נדחתה גם טענת הקיזוז מטעם הנתבעים.
מעבר לסכומים המפורטים לעיל לתשלום בכל רכיב ורכיב, ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד שכר טרחת ב"כ התובע בסך 14,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום ואם לא ישולם במועד יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ד שבט תשע"ט, (20 ינואר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .
החתימה המקורית של נציג הציבור מצויה בתיק בית הדין.

נציג ציבור עובדים,
מר יובל הילב

נציג ציבור מעסיקים,
מר שלמה בראון

שרה שדיאור, שופטת