הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 11150-12-15

לפני:

כב' השופטת שרה שדיאור
נציג ציבור (עובדים) גב' פנינה סופר
נציג ציבור (מעסיקים) גב' תמר סליימן

התובע

נחמיה אלעד אברהמי
ע"י ב"כ: עו"ד סברינה בן חיים
-
הנתבעת
אלומה - אלעד מערכות בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד מנחם מור

פסק דין

בפני בית הדין תביעת התובע לפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד על תנאי העבודה, בגין תלושי שכר לא תקינים, פיצויי פיטורים, אי עריכת שימוע כדין, הודעה מוקדמת לפני פיטורים ופיצוי בגין חוק הגנת הפרטיות.
הוסכם על דחית חלק מרכיבי התביעה : התביעה להפרשי פנסיה, לדמי הבראה והפיצוי בסך 10,000 ₪ בגין הטלפון אשר נגרעו מסך הפיצוי של 50,000 ₪ עבור הפגיעה בפרטיות. על כן בגינם לא מתקיים ההליך.

העובדות
בין התובע לנתבעת התקיימו יחסי עובד ומעביד שהסתיימו בתאריך 14.12.2014

המחלוקת
מה היה מועד תחילת עבודתו של התובע. ומה משמעות של מועד זה לעניין הזכויות הנתבעות. האם החל מיום 12.1.14 כגרסת התובע או ביום 1.2.14 כגרסת הנתבעת.
האם זכאי התובע לפיצויי פיטורים, האם נערך לו שימוע כדין, האם זכאי להודעה מוקדמת או שמא קיבל כטענת הנתבעת.
האם זכאי לפיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי העבודה.
האם זכאי לפיצוי לפי חוק הגנת השכר בגין תלושים לא תקינים.
האם זכאי לפיצוי לפי חוק הגנת הפרטיות ולעניין זה לאיזה סכומים ובגין אילו עילות.

הכרעת הדין
מהו מועד תחילת עבודתו של התובע
שאלת מועד תחילת העבודה, משפיעה בין היתר על זכאות לפיצויי פיטורים.
סעיף 3 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 מתייחס לפיטורים בסמוך לסוף שנת עבודה ראשונה וקובע:
"פיטורים סמוך לפני סוף שנת עבודה ראשונה, יראו אותם – אם לא הוכח היפוכו של דבר – כאילו נעשו מתוך כוונה להימנע מחובת תשלום פיצויי פיטורים ואין פיטורים כאלה פוגעים בזכות הפיצויים."
התובע טוען כי החל את עבודתו במהלך חודש ינואר 2014, ליתר דיוק 12.1.2014. התובע צירף לתצהירו אישור מטעם חברת כוח אדם "חבר הון אנושי" אשר שלחו בתאריך 2.1.14 את קורות החיים של התובע אל החברה הנתבעת "אלומה אלעד מערכות". חברת כוח האדם כותבת כי
"ככל הידוע לנו, עבודתו החלה בתאריך 12.1.14".
הוכחה זו אין בה די כדי לעמוד בנטל ההוכחה המוטל על התובע להוכיח את מועד תחילת העבודה. מדובר במסמך המתבסס על מידע שניתן על ידי התובע.
בחקירתו נשאל התובע האם קיבל דמי אבטלה במהלך חודש ינואר, ובתשובתו אישר כי אכן קיבל:
"ש. האם קיבלת דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי לחודשים ינואר פברואר 2011 (הכוונה 2014 ש.ש). ת. זכור לי שהחתמתי בינואר. ונראה לי חודש 12 כי הייתי גם מובטל. ש. האם על חודש ינואר 2014 קיבלת כספים מאחר והצהרת שאתה מובטל. ת. חודש ינואר קיבלתי כסף באותו זמן שלא עבדתי ועבדתי לאחר מכן. זהו.
ש. האם ביקשת משירות התעסוקה לקבל אישור על אותה תקופה. ת. לא ביקשתי מהם אישור, הם הכניסו לי כסף וזהו." (ע' 4-5 ש' 30-5)(דגש ש.ש.)
התובע קיבל דמי אבטלה במהלך חודש ינואר. דמי אבטלה ניתנים כאשר מבוטח מתייצב חודש מלא. ( בל (חי') 20094-09-16‏ ‏ שי ברוקר נ' המוסד לביטוח לאומי, סעיף 161(ה)" ל"חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995.)
משכך יש להניח כי עובדתית התייצב בלשכה בחודש ינואר כולו. דהיינו "מוכן ומזומן לעבודה".
עיון בטופס 101 – "טופס כרטיס עובד", אינו שופך אור לעניין מועד תחילת העבודה.
הנתבע טען לעניין החתימה האלקטרונית על כל טפסי 101 לפי תאריך של 7.1.14 (ע' 11 ש' 30-31) כי מדובר ביישום אוטומטי על כן מדובר במעשה לא תקין. על ממלא הטופס-המעסיק לכתוב בהתאם למועד חתימתו האמיתי בפועל את תאריך החתימה.
נכתב במשבצת "תאריך תחילת העבודה בשנת המס' – 2.3.14" והתובע מעיד כי לא מדובר בכתב ידו: "ש. והתאריך למעלה 02/03/24. ת. אני לא חושב שזה הכתב שלי." (ע' 7 ש' 26-27)
בנוסף, בפרוטוקול הדיון לאחר עיון נרשם: "לא ניתן לדעת בבירור האם האמור ברובריקה ד' 02/03/14 הוא באותו עט בו כתוב כל המסמך." (ע' 8 ש' 11-12). דהיינו עדות התובע בדבר הספק בכתב ידו, מתאשר ובא לביטוי בטופס.
למעשה רב הגלוי על הנסתר בנוגע לטופס "כרטיס עובד" כך שאינו מעיד בבירור לטובת אף לא אחד מהצדדים.
בשלב זה המאזניים מעויינים. נטל ההוכחה בדבר מועד תחילת העבודה על התובע וזה לא הורם.
על כן יש לאתר ראיה נוספת.
חזקת התקינות חלה על תלושי השכר. בתלושי השכר של חודשים פברואר – מרץ – אפריל נכתב כי מועד תחילת העבודה של התובע החל מיום 1.2.14. בנוסף ניתן לראות בתלוש המשכורת לחודש 02.14 תחת סעיף "ניהול היעדרויות" בתיבת היתרה, מופיע יתרת חופשה של 0.83. סכום יתרת החופשה מהווה באופן כמעט מדויק את יתרת החופשה לחודש אחד לפי חישוב של 12 חודשי עבודה חלקי 14 ימי חופשה בשנה. 12/14=0.85. תלוש שכר לחודש פברואר מונפק בתחילת מרץ ומעיד על החודש שלפניו. דהיינו אם התובע החל לעבוד כבר בינואר נכון היה כי תופיע בתיבת יתרת החופשה (בהנחה שהעובד לא ניצל את ייתרת החופשה במהלך שני החודשים הראשונים לעבודתו) יתרת חופשה של 1.67 – סך ימי חופשה בחודשיים. התאריך ברישא התלוש ואינדיקציית החופשה מעידים כי חודש פברואר היה החודש הראשון לעבודתו.
התובע הסתמך על רכיב העמלות בתלושי השכר. אכן תמוה הדבר כי במהלך 3 החודשים הראשונים של העסקת התובע ניתן לו עמלה גבוהה כל חודש אך אין בכך לסתור את האמור לעיל.
אמינות טופס כרטיס העובד מוטל בספק ומסמך חברת כוח האדם "חבר הון אנושי" משקלו מועט. על כן, בהסתמך על תאריך תחילת העבודה הנקוב בתלושי השכר ורישום החופשה, ומשעל התובע מוטל היה נטל הראיה שלא הורם, בין היתר נוכח קבלת אבטלה בגין חודש ינואר, מתקבלת טענת הנתבעת כי התובע החל את עבודתו בחודש 02.14.
מסקנתנו כי מועד תחילת עבודתו של התובע אצל הנתבעת החל בחודש 01/02/14 וסיומה 14/12/14.

האם נערך לתובע שימוע כדין
התובע טוען כי לא נערך לו שימוע כדין. לטענתו פוטר בשיחת טלפון בתאריך 1.12.14 מבלי שניתנה לו האפשרות להסביר את עצמו כראוי, ללא זימון לשימוע וללא פרוטוקול.
עד הנתבעת , במהלך חקירתו בעניין רכיב השימוע, חסר עקביות:
"ש. מתי ערכת לו שימוע. ת. ב-30.10. ש. מפנה לתמלול עמוד 45. קראת לשיחה שיחת שימוע. השימוע נערך לפי התמלול לפי ההגדרה בתחילת דצמבר. ת. לא. לדעתי זה היה בנובמבר. טעות שלי." (ע' 14 ש' 21-25).
בהמשך חקירתו- "ש. זו השיחה שפיטרת אותו. ת. כן כנראה. ש. תאשר שהוא לא קיבל זימון לשימוע בכתב. ת. הוא קיבל זימון לשימוע. ש. איפה הזימון בכתב. ת. מדפדף. אני חושב שיש פה טעות ב.. עד כמה שאני זוכר היה זימון בכתב. ש. מתי נתת לו את הזימון. ת. אני לא זוכר כנראה שההגדרה של הקובץ לא נכונה. ש. תאשר שבמהלך השיחה לא אמרת לו שזה שימוע. ת. עד כמה שאני זוכר אמרתי לו שזה שימוע. ש. תאשר שלא נערך פרוטוקול שימוע. ת. לא נערך פרוטוקול שימוע. (ע' 15 ש' 6-17) (דגש ש.ש)
מתוך חקירת עד הנתבעת עולה כי לא נעשה שימוע כדין לתובע ולא קויימו כללי השימוע. לא בוצע זימון בכתב לשימוע, לא ניתן לתובע זמן נאות ובכלל להיערך, לא צוין בפני התובע כי הוא רשאי לבוא עם אדם נוסף לשימוע, לא הוגדרה בצורה ברורה כי מהות השיחה והיותה "שימוע" ומשכך לא עלה בידי התובע להסביר את עמדתו כראוי. בנוסף לא נערך פרוטוקול שימוע.
מעבר לאמור, יש לציין כי לתמלול הקלטות עד הנתבעת לא צורפו תאריכי השיחות ואף לא צורף אישור של החברה המתמללת כך שמשקל הראיות נמוך בהתאם. ענין זה נזקף לחובתה של הנתבעת.
הוכח כי לא נערך לתובע שימוע כדין. הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בגין אי עריכת שימוע כדין בסך 6,000 ₪.

זכאות להודעה מוקדמת
התובע עבד במשך 11 חודשים החל 1 מפברואר ועד חודש דצמבר 2014.
הודעה מוקדמת הינה – יום אחד בגין כל חודש עבודה בששת החודשים הראשונים ו2.5 ימים על כל חודש נוסף. 6 ימים + 2.5X5 חודשים אחרונים= 18.5 ימי הודעה מוקדמת.
התובע טוען כי זכאותו עומדת על 16 יום סה"כ ומתוכם שולמו 3 ימים בתלוש האחרון של חודש 12.14 ועל כן הוא זכאי להשלמת 13 ימים שנותרו כדמי הודעה מוקדמת.
בתמלול שיחותיו של עד הנתבעת מול התובע עולה כי אותה שיחה שבה הודיע הנתבעת על פיטוריו של התובע, נאמר לו גם כי נותרו לו עוד שבועיים להודעה מוקדמת החל מיום הפיטורים, קרי- יום השיחה האמורה.
הנתבע טוען בחקירותו כי נתן לתובע הודעה מוקדמת של שבועיים לפני הפיטורים והודעה זו ניתנה באחת משיחותיו אשר לדבריו זו הייתה שיחת הפיטורים.
"ש. בהמשך השיחה אתה אומר לו שיש לו שבועיים לעבוד הודעה מוקדמת. מפנה לעמוד 51 שורה 21
ואילך. ת. מעיין.
ש. זו השיחה שפיטרת אותו. ת. כן, כנראה." (ע' 15 ש' 3-7).
מעיון בעמוד 51 שורה 21 והלאה לתמלול שיחות הנתבע עם התובע עולה כי אכן מדובר בשיחת פיטורים שכאמור ניתנו לתובע שבועיים שבהם יוכל להחליט אם לעבוד או לא לעבוד.
סעיף 2 (ג) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001- קובע כי:
"הודעה כאמור בסעיף זה תינתן בכתב ותציין את יום הוצאת ההודעה ואת יום הכניסה לתוקף של הפיטורים או ההתפטרות, לפי הענין, והכל בהתאם להוראות חוק זה ." (דגש ש.ש)
מעסיק המעוניין לפטר עובד, מחויב לעשות זאת בהתראה מראש ובכתב- קרי חובת הודעה מוקדמת ובנוסף שתיעשה בכתב.
במקרה דנן, חובת המעסיק לא בוצעה כדין. ההודעה המוקדמת לא ניתנה בכתב אלא נאמרה בע"פ במהלך שיחת טלפון ולא באופן מובהק דיו . ונוסף על כך, משך הזמן שניתן לתובע עד למועד גמר עבודתו היה 14 ימים בניגוד לקבוע בחוק- 18.5 ימים.
התובע תבע רק 16 ימי הודעה מוקדמת ומתוכם הצהיר התובע כי שולמו לו רק 3 ימים, על כן התובע זכאי להשלמת תשלום בגין 10 ימים בסך2,886 ₪ .

חופשה ומחלה

עד הנתבע טוען כי שולמו לתובע פדיון חופשה ודמי מחלה. אלו לא הוזכרו במחלוקת שנקבעה בפלוגתאות , ולא הוזכרו בסיכומי התובע. משכך נזנחו ונדחים.

פיצויי פיטורים
חוק פיצויי פיטורים תשכ"ג 1963 קובע כי הזכות לקבלת פיצויי פיטורים מותנית בעבודה במשך שנה אחת לפחות. חריג לכלל הנ"ל הוא סעיף 3-
"פיטורים סמוך לפני סוף שנת עבודה ראשונה, יראו אותם – אם לא הוכח היפוכו של דבר – כאילו נעשו מתוך כוונה להימנע מחובת תשלום פיצויי פיטורים ואין פיטורים כאלה פוגעים בזכות הפיצויים ." (דגש ש.ש)
על פי האמור בחוק, קיימת חזקה כי פיטורים הנעשים בסמוך לסוף שנת העבודה הראשונה, יראו אותם כאילו סיבת הפיטורים היא כדי להימנע מתשלום פיצויים פיטורים. נטל ההוכחת ,היפוכו של דבר" בהתאם לסעיף 3 לחוק מוטלת על הנתבע, ועליו להוכיח כי הסיבה לפיטורים לא הייתה לצורך התחמקות מתשלום הפיצויים אלא מסיבה עניינית ורלוונטית אחרת לפי נסיבות המקרה.
בנסיבות המקרה לא הוכח על ידי הנתבעת שהפיטורים היו ענייניים ולא נבעו מהתחמקות מתשלום פיצויים. משכך, עומדת לחובת הנתבעת החזקה בדבר פיטורים בסמוך לסוף שנת העבודה כניסיון להימנע מתשלומי פיצויי הפיטורים.
בתצהירו, טוען התובע כי סבל מהתעמרויות חוזרות ונישנות מצד עובד ותיק יותר אשר שהה בחופשת מחלה בזמן שהתובע החל לעבוד בחברה. לטענה זו מצרף התובע את תמלול שיחתו עם שותפו לעבודה בעבר מר טל גבריאל, ובה הלה אומר כי אכן התובע סבל התייחסות לא ראויה מצד העובד צדוק כהן. "כן, אני ראיתי שצדוק כאילו מירר לך" (ע' 3 ש' 23 לתמלול שיחת התובע על מר טל גבריאל, נספח ג' לתצהיר תובע)
יש לציין כי העובד הנ"ל, מר צדוק כהן עדיין עובד אצל הנתבעת במשך 12 שנים כעולה מחקירתו של עד הנתבעת-
"ש. כמה זמן צדוק עבד אצלך והאם הוא עדיין עובד. ת. עדיין עובד. 12 שנה. והוא עובד טוב מאוד." (ע' 13 ש' 28-29).
הנתבעת יכלה להביא את מר צדוק כהן לעדות בפני בית הדין על מנת לנסות לסתור את גרסתו של התובע בעניין זה. משלא עשתה כן, יפעל הדבר לרעתה הוכחה גרסת התובע כי אכן סבל מהתייחסות עוינת במהלך עבודתו אצל הנתבעת.
בחקירת התובע עולה כי הלה ביקש "חודש- חודשים" על מנת לבחון האם ההתעמרות שחווה מצד צדוק כהן עשויה להיפסק במהלך תקופה זו, כאינדיקציה להמשך העבודה.
"ש. אני מפנה אותך לתצהיר בסעיף 16, מה ביקשת ממשה.
ת. בשיחה עם משה עצמה הייתי מאוד מדוכדך בגלל העובד צדוק, הוא השפיל אותי מבחינה מילולית, נלקחה ממני השליטה בעבודה, הפכתי מעובד בכיר לעוזר כלים. ביקשתי ממשה לקחת חודש חודשיים, לחשוב עם עצמי אם זה משתנה, במידה וזה לא משתנה אומר לו שלא מתאים לי כאן. בפועל זה השתנה לרעה.
ש. כלומר, אתה אומר אם זה לא ישתפר אז אעזוב". (ע' 7 ש' 12-16)
הנתבעת טוענת כי התובע הודה בחקירתו כי הוא עשוי לעזוב מרצונו במידה וההתעמרות תימשך וכך מוכח, לטענת הנתבעת כי אין בפיטורי התובע כדי להימנע מתשלום פיצויי הפיטורים.
הוכח ההיפך, התובע היה מעוניין להמשיך בעבודה אך היחס שחווה בעקבות חזרתו של צדוק כהן לעבודה הקשה עליו מאוד התובע קיווה כי המצב ישתנה לטובה ויוכל להמשיך לעבוד.
מעבר לאמור, עד הנתבעת העיד מספר פעמים כי התובע הוא עובד טוב ולראיה לכך קיבל מס' בונוסים במהלך שנת עבודתו.
"ש. האם חמי קיבל בונוס במהלך העבודה. ת. בוודאי, במהלך שלושת החודשים הראשונים שהוא עבד והוא קיבל במהלך חודש יולי הוא קיבל בונוס מאחר וראיתי ירידה בתפקוד שלו ורציתי לתת לו תמריץ שיחזיר אותו להיקף עבודה שבו הוא עבד בחודשים הראשונים." (ע' 10 ש' 26-29)
הנתבעת לא הרימה את נטל הוכחת, היפוכו של דבר, לפי סעיף 3 לחוק פיצויי פיטורים, בנוסף לכך שהנתבעת לא ביצעה את הליך הפיטורים כדין (שימוע והודעה מוקדמת). הוכחה גרסת התובע כי פוטר בעת שפוטר על מנת להימנע מתשלום רכיב פיצויי הפיטורים.
הנתבעת תשלם לתובע את מלוא פיצויי הפיטורים בגין עבודתו אצל הנתבעת בסך של 6,254 ₪.

הודעה על תנאי עבודה
הנתבעת טוענת בתצהירה כי ניתנה לתובע הודעה לעובד ובה פירוט על תנאי העבודה במועד הסמוך לתחילת העסקתו שהחלה ב2.2.14. (סעיף 8 לתצהיר)
בחקירת עד הנתבעת עולה כי למעשה לא נמסרה לתובע הודעה לעובד אלא סוכמו בע"פ תנאי עבודתו בשיחת טלפון המצורפת בתמלול הנתבעת
"ש. מסרת אותו לתובע.
ת. כן.
ש. הוא חתם לך עליו שהוא קיבל אותו.
ת. הוא לא חתם, זה לא היה חוזה.
ש. אני מפנה אותך לכתב ההגנה סעיף ל"א, שם ציינת כי התובע לא דרך לקבל את המסמך הזה, ז"א שלא מסרת לו אותו. מסרת או לא מסרת לו אותו.
ת. את המסמך, נספח ב' לתצהירי, מסרתי לו. אני מסרתי לו את זה בשיחה שהייתה לנו" (דגש ש.ש).

והועד: "ש. אז למה בכל התמלול של השיחה אין התייחסות למסמך הזה, אתה לא מסביר לו על המסמך וכו'.
ת. המסמך כעיקרון הוכן לפני השיחה. השיחה נסובה על איך הוא התרשם מהעבודה ובסיום השיחה הוא קיבל את המסמך הזה שלמעשה הוסכם עליו גם בראיון העבודה" (ע' 12-13 ש' 29-6).
בהמשך לחקירתו, עולה כי עד הנתבעת כלל אינו מבין את ההבדל בין טופס הודעה לעובד לבין הודעה מוקדמת לעובד לפני פיטורים-
"ש. אתה יכול להסביר לי מה רשום בסעיף הזה. מה אפשר להבין מהסעיף, שלא נתת טופס הודעה לעובד נכון. ת. למיטב הבנתי, חשבתי שזו הודעה לעובד לפני פיטורים" (ע' 13 ש' 14-16).
רבות דובר על חשיבותה של הודעה זו בתחילת היקשרות בין מעסיק לעובד ובין היתר נפסק:
"סעיף 1 לחוק הודעה לעובד קובע כי: "מעסיק ימסור לעובד, לא יאוחר משלושים ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו, ואם היה העובד נער כהגדרתו בחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953 (להלן – נער) – לא יאוחר משבעה ימים, הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד לפי הוראות חוק זה (בחוק זה – הודעה על תנאי עבודה)." סעיף 5 (א) (1) לחוק הודעה לעובד מסמיך את בית הדין לעבודה, במקרה בו הופרה החובה האמורה, בין היתר, "לפסוק פיצויים, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין", ובמקרה של הפרה "ביודעין" של החובה האמורה אף מוסמך בית הדין, מכוח הוראת סעיף 5 (ב) לחוק, לפסוק "פיצויים לדוגמא" שאינם תלויים בנזק בסכום שלא יעלה על 15,000 ₪ (כפי עדכונו מעת לעת). בר"ע (ארצי ) 31443-03-16 א.מ.י אוזן בנייה בע"מ - אורן אברהם (פורסם בנבו, 04.04.2016)
לאור האמור ובשים לב לחשיבותה של ההודעה לעובד, כפי שנקבע בפסיקה לא אחת, נביא גם את דברי בית הדין הארצי לעבודה בעניין שניידר - ע"ע (ארצי ) 154-10 קלרה שניידר - ניצנים אבטחה בע"מ (פורסם בנבו, 03.05.2011):
"מצאנו לנכון להבהיר את הדברים הבאים:
א. חוק הודעה לעובד מטיל חובה על מעסיק למסור לעובדו, תוך 30 יום לכל המאוחר ממועד תחילת עבודתו, הודעה בכתב, בה יפורטו תנאי עבודתו של העובד. החוק אינו מסתפק בהטלת חובה כללית ומפרט את העניינים שיש לכלול בהודעה כאמור, את צורת ההודעה, וכן חובה להודיע על שינויים, ככל שיחולו, בתנאי העבודה.
ב. הדרישה למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי עבודתו אינה עניין טכני, אלא מהווה חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ביחסי העבודה. בין תכליותיה – ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו; לייתר אי הבנות או סימני שאלה ביחס לתנאי העבודה; ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה המוסכמים.
ג. הפרתו של חוק הודעה לעובד מהווה עבירה פלילית, אך יש לה גם השלכות במערכת היחסים המשפטית שבין העובד למעסיק. כך, וכדוגמא, הפרת החוק עשויה להעביר את הנטל למעסיק, ככל שקיימת מחלוקת על תנאי העבודה. בנוסף, עצם הפרת החוק אפשר שתגרום לנזק לא ממוני שהעובד זכאי לפיצוי בגינו – מבלי שמוטלת עליו חובה להוכיח נזק ממוני או קונקרטי לצורך כך.
ד. מסירת הודעה בעל פה על תנאי העבודה, אין בה כדי לייתר את החובה הכלולה בחוק להודעה מפורטת בכתב, ואין בה משום טענת הגנה המצדיקה אי פסיקת פיצוי כספי בגין הפרת החוק."
במקרה דנן, הוכח כי לא נמסרה לתובע "הודעה לעובד" כדין ואין בשיחות הנתבעת המוקלטות שתומללו כדי לפטור את המעסיק מחובה זו.
הנתבעת תשלם לתובע סך של 6,000 ₪ בגין אי מתן הודעה לעובד על תנאי העסקתו.

זכאות לפיצוי בגין תלושים לא תקינים
התובע תובע בכתב התביעה טענות לפיצוי בגין רכיב תקינות תלושי השכר בהתאם לסעיפים 24(א), 24(ב), 24(ב)4(2) לתוספת, 24(ב)8(3) לתוספת וסעיף 24(ג) לחוק.
התובע טוען כי לא הופק לו תלוש משכורת עבור חודש ינואר בניגוד לסעיף 24(א) ועל כן הוא תובע 5,000 ₪.
התובע טוען כי בתלושי השכר בחודשים 2,3,4/14 נכתב תשלום פיקטיבי שהופיע כרכיב "עמלות" בניגוד לסעיף 24(ב) לחוק.
התובע טוען כי לא נכתבו מספר ימי העבודה שבהם עבד כדין בניגוד לקבוע בחוק בסעיף 24(ב)4(2) לתוספת. לטענתו, בתלושי השכר נכתב שהתובע עבד 22 ימים בחודש אך התובע טוען כי נתון זה אינו משקף את המציאות.
התובע טוען כי לא צוין בתלושי השכר אופן העברת התשלום לתובע – העברה בנקאית – בניגוד לאמור בתוספת לחוק בסעיף 24(ב)8(3) ובנוסף נכתב ברוב תלושי השכר רכיב החזקה רכב בעוד שבפועל התובע החזיק ברכב פחות מהזמן האמור בתלושים.
התובע טוען כי תלושי השכר בחודשים 7,8,9,10,11,12/14 ניתנו לו באיחור.
בגין רכיבי תקינות התלושים תובע התובע סך של 11X5,000 ₪ (לכל תלוש) = 55,000 ₪. בגין רכיב איחור במסירת תלושי השכר תובע התובע סך של 5X5,000 ₪ (לכל תלוש) = 25,000 ₪.
מהכלל את הפרט-
לעניין תלוש השכר של חודש ינואר, הוכח לעיל ברכיב "מועד תחילת עבודתו של התובע" כי הוא החל לעבוד החל מחודש 02/14. יש לציין בנוסף את טענת התובע בחקירתו כי בחודש 01/14 קיבל דמי אבטלה. על כן מוכח כי אכן כדין לא הונפק לו תלוש שכר לחודש 01/14 ולא קמה זכות לפיצוי בגין כך. תביעה זו נדחית.
בהמשך לקביעת בית הדין בגין מועד תחילת עבודתו של התובע, נקבע כי עומדת לתלושי השכר חזקת התקינות הן לעניין מועד תחילת עבודת התובע והן לעניין תוספות השכר ששולמו לתובע בחודשים 2,3,4/14. הנתבע העיד כי שולמו עמלות. מאחר ולא הוכח אחרת על ידי התובע, בית הדין מקבל את רישום רכיבי העמלות כתקינים.
לעניין טענת התובע כי הנתבעת לא כללה את מספר ימי עבודתו בחודש כראוי- טענה זו לא הוזכרה בתצהירו , בדיון ההוכחות ובסיכומי התובע. מכאן שזנח טענה זו. מעבר לאמור התובע לא עמד על הפגמים האמורים ולא הוכיח מה היה צריך להיכתב בפועל. גם משכך, נדחית הטענה.
לעניין אופן התשלום שנעשה בהעברה בנקאית ולא צוין כי זו צורת התשלום לתובע:
סעיף 24(ב)8(3) בתוספת לחוק קובע-
"דרך תשלום השכר; לעניין שכר המשולם שלא במישרין, בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק, יש לציין את הגורם שבאמצעות משולם השכר, ואם התשלום נעשה באמצעות חשבון בנק, לרבות הדואר – מספר החשבון ופרטי הבנק" (דגש ש.ש)
סעיף זה דן במקרה שבו התשלום מועבר לעובד שלא במישרין. במקרה דנן, אין עוררין כי העברת תשלום לעובד באמצעות העברה בנקאית ישירות לחשבונו האישי, מהווה תשלום במישרין ומשכך אין רלוונטיות לסעיף האמור. לא חלה על הנתבעת החובה לכתוב בתלושי השכר כי התשלום הועבר באמצעות העברה בנקאית ולא קמה זכות לפיצוי. תביעה זו נדחית.
לעניין רכיב החזקת הרכב שבו נטען כי התובע החזיק ברכב פחות זמן מהאמור בתלושי השכר:
התובע אומר בחקירתו כי ניתן לו רכב לתקופה של 4 חודשים –
"ש. כשהיה לך את הרכב, כמה זמן היה לך. ת. אני מעריך ש-4 חודשים.
ש. באותה תקופה של 4 חודשים הוא קיזז לך את הנסיעות. ת. לא. כי לא כל פעם קיבלתי את האוטו. (ע' 4 ש' 20-23)
בחקירת עד הנתבעת עולה חיזוק לטענת התובע להחזקת הרכב פחות מהאמור בתלושי השכר-
"ת. ביולי זה היה תמריץ שהחלטתי להעניק לו בשביל להחזיר אותו לתלם מבחינה מקצועית. נראה לי שזה היה באופן טבעי בגלל שלקחו ממנו את הרכב, ניסיתי כעיקרון בכל דרך לתקן את עצמו לא רק באמצעות בונוס וזה לא עבד. לגביי עמלות או בונוס אלה דברים שרואה החשבון מחליט עליהם ואין לי מושג למה." (ע' 11 ש' 1-4) (דגש ש.ש)
ניתן לראות כי תקופת החזקתו בפועל של התובע ברכב ארכה עד חודש יולי ובסה"כ לא יותר מ5 חודשים. בית הדין מקבל את טענת התובע כי הרכב הוחזק בידו פחות זמן בפועל מאשר מצוין בתלוש השכר אך אין ברכיב פגם מהותי בתלושי השכר. פגם כזה שאליו התכוון המחוקק הינו פגם מהותי המערים קשיים ועיכובים על העובד על מנת לממש את זכויותיו.

בית הדין הארצי עמד על כך כי "עמדתנו היא כי בפסיקת שיעורם של "הפיצויים לדוגמה" (כהגדרתם בסעיף 26א(ב)(1) לחוק הגנת השכר) בגין הפגמים האמורים בתלושי השכר, היה מקום ליתן משקל למהות אי ההתאמה שבין הנתונים בתלושים ובין דרישות התוספת לחוק הגנת השכר, שבה מפורטים הפרטים שעל תלוש שכר לכלול (להלן – התוספת), ולא להסתפק במניין ההפרות שבכל תלוש ותלוש. דינו של תלוש שכר הנוקב בשכר שאין לו קשר לשכר המשולם בפועל, שונה מדינו של תלוש שכר שנתוניו הכלליים (כגון פרטי הצדדים, מספר ימי העבודה במקום העבודה וכיוצא באלה פרטים כלליים) אינם מדויקים."
לאור הפסיקה נדחה הסכום הנטען ע"י התובע לפיצוי בגין רישום רכיב החזקת הרכב בניגוד למועדי החזקתו בפועל. פגם מסוג זה מקנה לתובע פיצוי נמוך וסמלי ביותר ובשיעור של 250 ₪ לכל תלוש פגום .
במכלול הפגמים שנקב התובע ביחס לתלושים , שנדחו לעיל , התקבלה רק הטענה הזו. הנתבע ישלם לתובע סך של 250 ₪ X 4 תלושים (8,9,10,11.2014) = 1,000 ₪.
לעניין מסירת תלושי השכר באיחור-
סעיף 24(ג) לחוק הגנת השכר מטיל על מעסיק חובה למסור לעובד תלוש שכר לא יאוחר מ"היום הקובע", שהינו לפי סעיף 1 לחוק הגנת השכר "היום התשיעי שלאחר המועד לתשלום שכר העבודה..", ואין חולק על כך שמדובר ב-9 לחודש שלאחר החודש בעדו ניתן התלוש. סעיף 26א(ב) לחוק הגנת השכר מסמיך את בית הדין לפסוק פיצוי לדוגמה עד 5,000 ₪ בגין כל תלוש שלגביו המעסיק לא מסר ביודעין לעובד תלוש עד ל"מועד הקובע".
התובע טוען כי נמסרו לו תלושי השכר באיחור רב וכראיה לכך הוא מציין כי מועד הנפקת תלושי השכר המצוי בתלושים עצמם, לא תואם את הקבוע בחוק. בהמשך טוען התובע בחקירתו כי הסיבה לאיחור במסירת תלושי השכר נבעה מכיוון שלעד הנתבעת לקח זמן להביא את תלושי השכר ממשרדי הנהלת החשבונות-
"ש. בתצהירך בסעיף 11, מה אתה מצהיר שם.
ת. לא קיבלתי תלוש ינואר ולא שמתי לב לתאריך הלא נכון של תחילת העבודה. לא הייתי נוהג לבדוק את התלושים. יש לי כרטיס עובד 101 שאני מילאתי, התאריך שרשום בתחילת העבודה זה לא כתב היד שלי. היה לפעמים במועד של התלוש עצמו שהייתי מקבל הוא היה בא באיחור. לקח למשה זמן עד שהוא הביא את זה ממנהלת החשבונות. סמכתי עליו מאוד שלא יגע בשום דבר כי היה בנינו אמון וגם אני הייתי היחיד שם לכן לא היה ניתן לשחק עם בן אדם מסוים. (דגש ש.ש) " (ע' 5 ש' 22-27)
מהאמור עולה כי הנתבעת שילמה את השכר במועד והתובע לא עמד בנטל ההוכחה לעניין מסירה מאוחרת של תלושי השכר. (ינואר כאמור לא עבד) .אין בטענתו שמועד הנפקת התלושים אינו כדין כדי להוכיח שלא נמסרו לו תלושי השכר בזמן וכדין. ייתכן מצב בו עובד מבקש מהחברה להדפיס לו את תלוש השכר ומועד ההדפסה שנכתב אינו המועד שבו התלוש הונפק אלא אותו מועד שבו העובד מבקש. מעבר לאמור, התובע בחקירתו מחזק את הטענה כי הסיבה לאיחור נבעה מכיוון שלקח לעד הנתבעת זמן להגיע להנהלת החשבונות להביא את התלושים ולא מכיוון שהתלושים לא הונפקו בזמן. ייתכן כי התלושים אכן הונפקו בזמן אך לא הגיעו לידי התובע עד "למועד הקבוע" לא נטען ולא הוכח כי לא יכול היה ליטול אותם במועד. זאת ועוד, ב"כ התובע לא העלה טענה בדבר איחור מסירת התלושים בחוקרו את עד הנתבעת.
בנסיבות אלו, הטענה בדבר מסירה מאוחרת של תלושי השכר נדחית.
רובן של הטענות שהועלו בפני בית הדין לעניין רכיב "הפרת הוראות חוק הגנת השכר" לא הוכחו על ידי התובע, ולאחר שנידונה כל טענה לגופה ברכיב זה, לא מצא בית הדין לנכון לקבל את הטענות האמורות. פרט לפיצוי על סך 1,000 ₪ בגין סעיפי "שימוש ברכב" שעה שלא נעשה שימוש בפועל על ידי תובע.

חוק הגנת הפרטיות
התובע טען כי מנהל הנתבעת הניח במקום מסתור ברכב הנתבעת ששימש את התובע, מכשיר טלפון ובו מערכת GPS למעקב אחר הרכב ומערכת האזנת סתר (להלן: "מכשיר הטלפון למעקב"). ביצוע מעקב, ללא ידיעתו וללא הסכמתו, מהווה לטענת התובע פגיעה חמורה בפרטיותו. להוכחת טענתו, צרף התובע תמלול שיחה בינו לבין עובד אחר, טל גבריאל, שנכח עמו בעת מציאת מכשיר הטלפון למעקב. התובע עתר לפיצוי בסך 40,000 ₪ בגין הפרת חוזה העבודה, חוסר תום ליבה של הנתבעת, הפרת חובה חקוקה, הפרת חוק הגנת הפרטיות וחוק האזנת סתר, נוכח החומרה הרבה שיש ליחסי למעשי הנתבעת בכלל וקלות הדעת בה גרמה לפגיעה בכבודו ובצנעת חייו של התובע, ושל עובדים נוספים.
הנתבעת טענה כי לבית הדין אין סמכות לדון בעילה זו, מאחר ובסעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות נקבע שפגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית, וחלה עליה פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בהתאם לסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, עילת הפגיעה בפרטיות אינה בסמכותו העניינית של בית הדין. הנתבעת הפנתה לס"ע (ת"א) 18054-01-11 מלכה טאפירו נ' מועצה אזורית עמק לוד).
כפי שיפורט בהמשך, התובע לא הוכיח תביעתו ביחס להפרת הפרטיות, ובנסיבות אלה, לא מצאנו מקום להכריע בשאלת הסמכות. יחד עם זאת, מקובלים עלינו בעניין זה דברי כבוד השופט דורי ספיבק בס"ע (ת"א) 29090-05-12 אנה גורליק נ' איליה אנבינדר ואח':
"בטרם נחתום את הדיון בנושא הפגיעה בפרטיות התובעת, נציין שלא נעלמה מאיתנו שורת פסקי דין שניתנו בשנים האחרונות על ידי בתי דין אזוריים, שבהם נקבע שהעוולה הנזיקית של פגיעה בפרטיות, בניגוד לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, אינה באה בגדר סמכותו של בית דין זה (ראו: תא 9331/09 סלם נ' עיצובים גרפיקה ותקשורת (5.2.13, מותב בראשות כב' השופטת דגית ויסמן); סע 1554-03-12 פרץ נ' נתניהו (12.1.12, מותב בראשות כב' השופטת עפרה ורבנר); סע 18054-01-11 טאפירו נ' מועצה אזורית עמק לוד (13.2.13, מותב בראשות כב' סגנית הנשיאה הדס יהלום); סע 30929-12-10 סלמאן נ' עליימי (20.6.12). נציין שבית הדין הארצי טרם פסק בסוגייה זו, אך פסקי הדין שלעיל מבוססים בין היתר על פסיקת בית הדין הארצי בעוולה דומה, של לשון הרע (דב"ע נה / 283-3 מרגלית נ' פז, פדע כט (1) 264 (27.1.95), פסיקה שניתנה טרם התיקון לחוק שבו הוספה עוולה ספציפית זו לסמכותו של בית דין זה).
אשר לדעתנו, מן הנימוקים אותם נציג בפיסקה הבאה, איננו צריכים להביע עמדה בסוגייה מורכבת זו. עם זאת נעיר, באמרת אגב, שנוכח התפתחויות שחלו בפסיקת בית הדין הארצי מאז ניתן פסק הדין שלעיל בעניין מרגלית נ' פז, לפיהן יש מקום לפרש באופן מהותי ופחות דווקני מבעבר את סמכותו העניינית של בית דין זה (ראו למשל: עע 655/06 אטיאס נ' עיריית בית באר שבע (3.6.07)), אנו נוטים לדעה שפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק בגין פגיעה בפרטיות דווקא באה בגדר סמכותו של בית דין זה. זאת במיוחד במקרה כמו זה שלפנינו, שבו כוללת התביעה שהגישה העובדת רכיבי תביעה רבים נוספים. פסיקה לפיה דווקא עילת תביעה זו אינה מצוייה בגדר סמכות בית הדין מובילה לתוצאה מסורבלת ובלתי יעילה לפיה התדיינות לא מורכבת במיוחד כמו זו שלפנינו, שעניינה פרשה עובדתית אחת של סיום יחסי עובד ומעביד, היתה מפוצלת מבחינת הסמכות העניינית לדון בה בין שתי ערכאות שונות.
ומדוע איננו נדרשים להכריע בנושא הסמכות העניינית? הטעמים לכך הם שניים:
ראשית הנתבעים בתיק זה, שהיו מיוצגים, לא העלו לאורך כל ההליך טענה שבית הדין אינו מוסמך לפסוק פיצוי כפי שהתבקש בכתב התביעה בגין הפגיעה הנטענת בפרטיות. משכך, יש לדעתנו לראות את הנתבעים כמי שהסכימו לסמכותו העניינית של בית דין זה לדון גם בעילת תביעה זו (להלכה לפיה ייתכנו סיטואציות שבהן צדדים שלא העלו טענה בדבר סמכות עניינית בראשית ההליך יהיו מנועים מלהעלות טענה זו באיחור, ראו: בג"צ 1555/05 לוי נ' בית הדין הרבני האזורי (16.7.09) והאסמכאות שם).
ושנית אין חולק על כך שבית דין זה מוסמך לפסוק לעובד פיצוי לא ממוני בגין עוגמת נפש שנגרמה לו עקב פגיעה אסורה בפרטיותו מצד המעביד. זאת, בהינתן שהקפדה על פרטיות העובד הינה תנאי משתמע בכל חוזה עבודה (ראו: עע 90/08 איסקוב נ' מדינת ישראל (8.2.11)). מבחינה זאת, המקרה שלפנינו שונה ממקרה של חוסר סמכות "מובהק" שבו המסכת העובדתית יכולה להיות מתוארת אך ורק כעוולה נזיקית שאינה בסמכות בית הדין. על כן, אפילו נניח שבית דין זה אינו מוסמך לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לחוק הגנת הפרטיות, הרי שניתן לייחס את הפיצוי אותו פסקנו לתובעת בגין הפגיעה בפרטיותה כפיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לה בשל הפרת מחויבותו החוזית של המעסיק כלפיה". (דגש ש.ש.)
לצורך ה וכחת טענתו, צרף התובע תמלול של הקלטת שיחה בינו לבין מר טל גבריאל (עובד אחר של המשיבה):
"טל גבריאל: טוב, אז עכשיו הכל טוב? מה אתה עושה עכשיו?
נחמיה אברהמי: עכשיו אני עובד במצלמות, גם תקשורת עם בנאדם פרטי. הוא לא גונב, והוא גם לא שם באוטו האזנת סתר בג'י. פי. אס כמו החולה ההוא.
טל גבריאל: וואלה, אה, בדקת את זה?
נחמיה אברהמי: כן.
טל גבריאל: למה, הוא נתן לך רכב?
נחמיה אברהמי: נתן לי רכב, לא, עובדים יחד אבל אתה יודע לפעמים כשהוא לא נמצא אז אני, הוא מביא לי עוד מישהו מבוגר, אנחנו עובדים יחד.
נחמיה אברהמי: ותאמין לי, איך מצאת אז את הטלפון שמה באוטו של משה.
טל גבריאל: כן
נחמיה אברהמי: לא אשכח את היום הזה. איך הוא החביא אותו. שם אותו עם סלוטייפ אדום כדי שלא יקבל רעש בלאגן, תאמין לי.
טל גבריאל: כן, יש מקרים כאלה.
נחמיה אברהמי: מה, עד כדי כך אנשים ככה? גם ג'י פי אס וגם האזנת סתר בתוך האוטו.
טל גבריאל: יש מקרים כאלה, למה אמרת לו משהו על זה?
נחמיה אברהמי: מה פתאום, נראה לך? שיש לי מה להגיד לו? טפו עליו, תאמין לי איזה אנשים
טל גבריאל: איך ניתקת לו את זה יום אחד, אה?
נחמיה אברהמי: איזה בן אדם, אתה יודע מה, הייתי בהלם. טל, אחרי שמתחת לרדיו הוצאת את זה, אני זוכר, כשהיינו אצל אחד הלקוחות.
טל גבריאל: כן.
נחמיה אברהמי: ואז משה זיגודה דיבר איתנו, איפה אתם, מה פה, איפה, מה שם.
טל גבריאל: ואז הבנתי שמשהו חשוד.
נחמיה אברהמי: וכן, ואז נכנסנו לאוטו, ואז איכשהו אמרת נראה לי שיש פה איזה ציתות או מעקב, הוא יודע איפה אנחנו נמצאים, איך שפתחת את מתחת לרדיו אני הייתי בהלם. אתה יודע מה, זה נתן לי בום רציני.
טל גבריאל: כן.
נחמיה אברהמי: אני גם לא אשכח את הרגע שאתה פתחת את התא כפפות (נשמע צחוק).
טל גבריאל: פירקתי לו את התא כפפות אני מפרק את זה.
נחמיה אברהמי: אני יודע, היינו בצור הדסה.
טל גבריאל: כן" (תמלול שיחת התובע עם מר טל גבריאל נספח ג' לתצהירו ע' 4-5).
מההקלטה עולה כי במועד שאינו ידוע, לאחר שיחה עם מר משה זיגודה, העלה התובע חשד כי יש ברכב מכשיר ציטוט או מעקב, ולאחר בדיקה מצא מתחת לרדיו של הרכב, מכשיר טלפון מודבק בסלוטייפ אדום.
התובע לא הבהיר אם מדובר במכשיר מעקב, או במכשיר ציטוט, והאם נעשה בו כל שימוש. לא הוכח כלל כי מכשיר זה עבד או מסר נתונים בדבר התובע. בנסיבות אלה, התובע לא הוכיח פגיעה בפרטיות.
התובע לא הביא לעדות את מר טל גבריאל, בקשתו המאוחרת להזמנת העד לישיבת ההוכחות, ללא תצהיר, נדחתה. ואולם, נוכח מהות ההקלטה נראה כי לא היה בעדותו כדי להוכיח טענת התובע בדבר הפגיעה בפרטיות.
עד הנתבעת הודה בעדותו כי הם מתקינים מצלמות נסתרות בבתים של אנשים סיעודיים, אולם גם בכך אין בכך כדי להוכיח טענות התובע (ע' 17 ש' 13-18).
נוכח כל האמור, התביעה בגין רכיב הפיצוי בגין הפגיעה בפרטיות נדחית.

סוף דבר
הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים בגין הרכבים כדלקמן:
א. בגין אי עריכת שימוע כדין סך 6,000 ₪
ב. בגין השלמת ימי הודעה מוקדמת 2,886 ₪.
ג. בגין פיצויי פיטורים סך6,254 ₪.
ד. בגין אי מתן הודעה לעובד על תנאי עבודתו 6,000 ₪.
ה. בגין הפגמים בתלושי השכר סך 1,000 ₪.
שאר הרכיבים נדחו.
כמו כן תשלם הנתבעת שכ"ט ב"כ התובע בסך 2,500 ₪.
סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום. אם לא ישולמו במועד יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, ד' אדר ב' תשע"ט, (11 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

החתימה המקורית של נציג הציבור מצויה בתיק בית הדין.

נציג ציבור עובדים

נציג ציבור מעסיקים

שרה שדיאור, שופטת