הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים סע"ש 1101-05-18

31 אוקטובר 2019
לפני:

כב' השופט כאמל אבו קאעוד – סגן נשיא
נציג ציבור (עובדים) מר נתן מזרחי
נציג ציבור (מעסיקים) גב' מירה חזות
התובע
רבחי עאידי

ע"י ב"כ: עו"ד נור סיאגה
-
הנתבע
משה גפני

ע"י ב"כ: עו"ד תמר אלימלך

פסק דין

התובע, תושב הרשות הפלסטינית, הועסק על פי הטענה בתובענה שלפנינו במשק החקלאי של הנתבע בבקעת הירדן. בתביעתו, הוא טוען כי פוטר מעבודתו והוא עותר לפיצויי פיטורים, הפרשי שכר מינימום וזכויות סוציאליות נוספות בסך 245,416 ₪.

הנתבע הכחיש קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים, טען כי התובע הועסק בשדותיו תקופה קצרה בלבד בשנת 2007, באמצעות קבלן פלסטיני, ומקור היתרי ההעסקה שבידיו חידוש אוטומטי של ההיתרים שלא ביוזמתו.

נביא להלן בתמצית את הטענות שהעלו הצדדים, נתאר את עיקר הדיון שהתקיים ונפרט את הכרעת בית הדין.

טענות הצדדים

טענות התובע

התובע הועסק אצל הנתבע החל משנת 2001 ועד יוני 2014, ובסה"כ 13 שנים וחצי, במשרה מלאה.

במשך כל תקופת עבודתו השתכר התובע סך של 100 ₪ ליום, שכר הנופל משכר המינימום במשק.

בחודש אפריל פוטר התובע מעבודתו.

טענות הנתבעת

התביעה התיישנה.

לא התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעסיק.

לתובע הונפק רישיון עבודה אחד ביום 25.6.2007 אשר הסתיים ביום 2.9.2007 ובתקופה זו בלבד עבד בשדותיו של הנתבע.

רישיון העבודה הוארך 6 פעמים עד ליום 20.11.2008 שלא על דעת הנתבע. רישיונות אלה חודשו אוטומטית על ידי קמ"ט תעסוקה מבלי שנתבקש, והתובע לא עבד בשדות הנתבע בתקופה זו.

בכל מקרה לטענת הנתבע, אין בהיתרי ההעסקה כדי להעיד על קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים.

הנתבע, באמצעות מנהל העבודה שלו, התקשר עם קבלן חקלאות פלסטיני ושילם לו בעבור העבודה שהוזמנה. ככלל, היתרי העבודה שהונפקו היו לבקשתו של הקבלן כדי לאפשר לעובדיו להיכנס לשטחים החקלאיים הישראליים ואין בהם כדי להעיד על קיומם של יחסי עבודה בין הנתבע לתובע.

התובע לא הועסק על ידי הנתבע, ממילא לא פוטר על ידו ואינו זכאי לרכיבי התביעה.
ההליך בבית הדין

התובע הגיש את תביעתו תחילה במסגרת תיק סע"ש 45857-10-15, ביום 22.10.15 ע"ס 315,018 ₪ (להלן: "התביעה הראשונה" או "ההליך הקודם" לפי העניין). תביעתו נמחקה ביום 29.6.17 לאחר שלא הופקדה על ידו ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. בקשה לביטול פסק הדין נדחתה, ולפיכך הוגשה על ידי התובע תביעה חדשה במסגרת ההליך דנן ביום 1.5.18 (להלן גם: "התביעה השנייה").

עם הגשת התביעה החדשה, הנתבע עתר לחיוב התובע בהפקדת הערובה שנקבעה בהליך הוקדם ובתשלום ההוצאות שנפסקו. בית הדין נעתר לבקשה, ולאחר הפקדת הערובה ותשלום ההוצאות, נמשך ההליך כסדרו.

ביום 19.2.19 התקיים דיון מקדמי במסגרתו ניתן צו לתצהירים, וביום 10.10.19 נשמעו ראיות הצדדים. התובע ואחיו מר חסין עאידי נחקרו על תצהיריהם, ומטעם הנתבע העיד הוא בעצמו ואביו מר יעקב גפני מנהל העבודה במשק החקלאי.

בתום הדיון סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה. בתום הדיון התובע ביקש להגיש אסמכתאות משפטיות וניתנה לו הזדמנות לעשות כן עד ליום 27.10.19, אולם הוא בחר שלא לעשות כן.

דיון והכרעה

לאחר שעיינו היטב בכתבי הטענות, ושמענו את עדויות הצדדים וסיכומיהם, הגענו לכלל מסקנה כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה בתקופה הרלוונטית לתביעה.

העדר יחסי עבודה בין הצדדים

להוכחת קיומה של יריבות בין הצדדים, התובע נסמך על היתרי העבודה אשר הונפקו ע"ש התובע לעבוד אצל הנתבע.

על אף טענתו של התובע להעסקה משך 13 שנים, הונפקו לו היתרי העסקה מיום 25.6.2007 ועד ליום 30.12.2008 בלבד – דהיינו למשך תקופה כוללת של 18 חודשים.

בהתאם לדו"ח המנהל האזרחי הנ"ל, לתובע הונפקו היתרי עבודה אצל מעסיקים אחרים החל מיום 20.11.2008 ואילך. כך, הונפקו לתובע היתרי עבודה אצל המעסיק "קיבוץ גלגל" ואצל המעסיק "מושב רועי" ברציפות עד מרץ 2011.

פסיקת בתי הדין האזוריים נדרשה למשמעותם הראייתית של היתרי עבודה שניתנו עבור עובדים פלסטינים, בכל הנוגע להוכחת העסקה ותקופת העבודה שבמחלוקת. בחלקה נקבע כי היתרי העסקה כשלעצמם אינם מלמדים על העסקה בכלל, ועל משך ההעסקה בפרט. עם זאת, נקבע בפסיקה כי הגשת היתרי עבודה שהונפקו על ידי המנהל האזרחי עבור העסקת עובדים פלסטינים, מחייבת בפועל את המעסיק שעל שמו הוצאו אלה להפריך את האמור בהיתרים. משלא עמד בכך, תיטה הכף למסקנה כי העובד עבד אצל המעסיק לכל הפחות בתקופות עבורן הוצאו ההיתרים. כמו כן, נקבע בפסיקת בית הדין הארצי, כי בעצם קיומן של אשרות עבודה שהונפקו על שמה של המעסיקה עבור עובד זר יש כדי לבסס טענה בדבר מועד תחילת העבודה, ולהעביר את הנטל אל האחרונה להוכיח כי אין להסתמך על היתרים אלה בעניין זה.

כאמור, לא רק שהתובע לא מחזיק בהיתרי העסקה אצל הנתבע מיום 20.11.2008, הונפקו לו היתרי העסקה לעבודה אצל מעסיקים אחרים ממועד זה ואילך. מכאן, התובע מחזיק בראשית הראיה לתקופה מצומצמת בלבד כאמור.

בהעדר ראיות לא מצאנו אומנם לקבל את טענותיו של הנתבע לפיהן לכאורה היתרי העבודה חודשו באופן אוטומטי אולם עלה בידיו להזים את ראשית הראיה שהעמיד התובע באופן אחר. כך, מעדותו של הנתבע, לכל אורך החקירה, עולה כי לא הייתה לו כל נגיעה בניהול המשק החקלאי מושא ההליך שלפנינו, מלבד העובדה כי המשק רשום על שמו. הנתבע מתגורר בצור הדסה, הרחק מהמשק החקלאי, עסק בעבודות אחרות - הנוכחית שבהם בתיווך, וכל מה שהוא יודע לגבי המשק והעבודה בו הוא מאביו יעקב ומביקוריו במשק בסופי שבוע .

חיזוק לעדותו של הנתבע מצאנו בעדותו של מר יעקב גפני, ממנה עולה מפורשות כי הוא היה הגורם הדומיננטי בניהול המשק החקלאי, הוא היה האחראי על ניהולו השוטף, הוא זה שהתעסק עם הכספים, ספקים וכיו"ב.

תמיכה לעדותו של הנתבע מצאנו גם בעדותם של התובע ואחיו. כך התובע העיד שהנתבע לא היה מדבר אתו כלל ומי שעמד עמו בקשר היה יעקב גפני והוא זה ששילם את שכרו . אחיו של התובע העיד כי השניים עבדו אצל יעקב ולא אצל משה, וכי יעקב היה "בעל הבית" לגישתו.

לפיכך, על אף היתרי העבודה, מכלל העדויות שנשמעו בתובענה דנן, הוכח כי הנתבע לא העסיק את התובע.

מעבר לצורך יוטעם עוד כי התובע לא העמיד תשתית עובדתית על פי מבחני הפסיקה לקיומם של יחסי עבודה בין הנתבע לבינו.

אמנם איננו יכולים לשלול כי התובע עבד בשדותיו של הנתבע עד ליום 20.11.2008 אולם, שוכנענו כאמור מכלל העדויות שבפנינו, כי הנתבע לא היה מעסיקו בשום שלב.

ממילא התובע לא הוכיח כי עבד אצל הנתבע או בשדותיו לאחר 20.11.2008

התובע לא הביא ראיות של ממש שיש בהן כדי לבסס את התביעה במידה מספקת. כך, על אף שטען כי הועסק למשך 13 שנים לא הוצגו על ידו ראיות מוחשיות כלשהן שיש בהן כדי להעיד על קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים; על אף שטען כי קיבל את שכרו בהמחאות, הוא לא הגיש העתקים מהם לתיק ביה"ד; לא צורפו על ידו תמונות או ראיות אחרות שיוכיחו עבודה במשק של הנתבע בתקופה הרלוונטית; מלבד אחיו שגם הוא מנהל תביעה נגד הנתבע לא הזמין עובדים או עדים אחרים שיוכיחו את קשריו עם הנתבע.

בנוסף, התובע לא מסר פרטים מהותיים על אופן ההתקשרות עם הנתבע. כך למשל, התובע לא הבהיר כיצד נודע לו על העבודה במשק, מי קיבל אותו לעבודה, עם מי סוכמו תנאיו, מי טיפל בחופשותיו ובתנאי עבודתו, באיזה אופן היה מגיע לעבודה ובאיזה אופן נסע חזרה לביתו, מה היה אופי עבודתו, באילו עונות עבד, שעות וימי עבודתו, וכיו"ב, ותביעתו אפוא כוללנית וחסרה פרטים מהותיים.

התובע הציג לנתבע ואביו בחקירתם הנגדית בקשות להיתרי העסקה החתומים לכאורה על ידי מי מהם בשנת 2012, אולם הוא נמנע מהגשתם לבית הדין מסיבות השמורות עמו.

זאת ועוד, בית הדין נעתר לבקשת התובע להורות לחברת סלקום בע"מ להנפיק לתובע פלט שיחות יוצאות ונכנסות ממנוי שבבעלות הנתבע, ולאחר מכן ממנוי שבבעלות מר יעקב גפני, למנוי שהיה בשימוש התובע וזאת כדי לסייע בידו להוכיח זיקה בין הצדדים בתקופה הרלוונטית לתביעה. אלא שהתברר כי מספר הטלפון שנחזה להיות בשימוש התובע לא היה בבעלותו והתובע לא הצליח להוכיח את הזיקה שלו למנוי.

בנוסף, על אף שהתובע טען בתצהירו כי כלל תושבי היישוב הכירו אותו ואת אחיו, וכי הוא מכיר את אשתו של מר יעקב גפני, הוא לא הזמין מי מהם לעדות ואף לא טרח לחקור את הנתבע ואת העד מטעמו אודותיהם כדי להפגין את ידיעותיו.

בהתאם לפסיקה, אי הבאת ראיות ועדים רלוונטיים והימנעות מחקירה נגדית בנושאים מהותיים משמעותה כי תעמוד לרעת בעל הדין שנמנע מכך בעת שקילת מאזן ההסתברויות . יפים הם דבריו של י' קדמי לעניין זה:

"יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד או להימנעות מחקירה נגדית של מי שעדותו הוגשה בתעודה בכתב שנחתמה על-ידו.
התנהגות כזו, בהיעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית – היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב." [.' קדמי, "על הראיות", מהדורה משולבת ומעודכנת (2003) חלק שלישי, 1649.] [ההדגשות הוספו כ.א.ק].

התובע הסתפק בהגשת יומן נוכחות אשר לטענתו ערך בזמן אמת, אלא שאין ביומן שהוצג רמז כלשהו המקשר בינו לבין הנתבע או מי מטעמו - התובע הסכים בעדותו כי אין ביומן רישום כזה.

בנוסף, כאמור לעיל, מריכוז היתרי ההעסקה שהוגש עולה כי מיום 20.11.2008 הונפקו לתובע היתרי העסקה אצל מעסיקים אחרים. התובע לא טען בתביעתו כי עבד אצל הנתבע עם היתרי עבודה של מעסיקים אחרים, ובתצהיר עדותו הראשית מסר גרסה חדשה ובלתי מבוססת לפיה עבד לכאורה בקיבוצים ומושבים אחרים "באמצעות הנתבע" - טענה שהופרכה מפורשות על ידי אחיו, אשר על פי הטענה עבד כתף אל כתף עם התובע בכל התקופה הרלוונטית.

מכאן, לא הוכח בפנינו כי התובע עבד בשדותיו של הנתבע בתקופה שמיום 20.11.2008 ואילך.

יוער כי טענת התובע לפיה לכאורה לא היה צורך בהיתר העסקה להעסקתו בשדותיו של הנתבע, אין בה כדי לסייע לתובע להוכיח את תביעתו. ראשית, עובדה היא כי לתובע הונפקו היתרי העסקה, והתובע נסמך עליהם בתביעתו. שנית, לתובע הונפקו היתרי העסקה אצל מעסיקים אחרים מ-20.11.2008 ואילך והתובע לא סתר אותם ולא הוכיח כיצד עבד אצל הנתבע בעוד שהונפקו לו היתרי עבודה אצל מעסיקים אחרים. שלישית, לתובע לא הייתה ראשית ראיה להוכחת עבודה כלשהי בשדותיו של הנתבע לאחר ה- 20.11.2008.

לא מצאנו לקבל את טענת התובע בסיכומיו לפיה יש לזקוף את אי זימונו של "הקבלן" לחובתו של הנתבע. אמנם הקבלן היה יכול לשפוך אור על המחלוקות המתעוררות בתובענה דנן, אולם נטל ההוכחה הראשי מוטל על התובע, ומשנטל זה לא הורם אי הזמנת עד לא תיזקף לחובת הנתבע.

לא נתנו משקל לטענותיו של התובע המפנות להליך שהתקיים בבית הדין בנוגע לתביעתו הראשונה, שכן הפרוטוקולים של ההליך הקודם לא הונחו בפנינו, וממילא אין באמירות שנאמרו על ידי הנתבע או אביו בהליך הקודם כדי לחייב במסגרת ההליך דנן.

פלט השיחות שצורף לתצהירו של מר חסין עאידי, אינו רלוונטי לעניננו. הקשרים שבין מר עאיד למר יעקב גפני איננו מושא ההליך שלפנינו, וממילא אין בפלט שהוצג די כדי להוכיח קיומם של יחסי עבודה בין השניים.

התיישנות

כאמור, התובע הגיש את התביעה הראשונה ביום 22.10.2015 וזו נמחקה ביום 29.6.17. תביעתו השנייה הוגשה רק כעבור כ-11 חודשים - ביום 1.5.18.

סעיף 5 לחוק ההתיישנות חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע, כי תקופת ההתיישנות בנוגע לתביעה שאינה במקרקעין הנה 7 שנים.

סעיף 6 ל חוק קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה.

סעיפים 15 ו-16 לחוק הרלוונטיים לענייננו, קובעים כדלקמן:

"15. תובענה שנדחתה
הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה.
16. תקופת ההתיישנות לאחר עיכוב
נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב;....".

בעניין פרג עמד בית הדין הארצי על תכליתו של סעיף 15 ככזה שנועד " להקהות את עוקצה של חרב תקופת ההתיישנות המדויקת אשר – על פי טיבה של כל תקופה קצובה – יש בה מידה מסוימת של שרירות....".

מפסק הדין בעניין פרג עולה כי תחולתו של סעיף 15 תלויה בשלושה: ראשית, האם ההליך הראשון עניינו " בתובענה שנדחתה"? הלכה היא כי תביעה שנמחקה מפסיקה את מרוץ ההתיישנות, לרבות במצב דברים של מחיקה מחמת חוסר מעש. שנית, האם ההליך השני הינו " תובענה חדשה בעילה זהה לזו שבהליך הראשון"? שלישית, האם התובענה הראשונה נדחתה באופן שאינו מונע הגשת תובענה חדשה באותה עילה? בעניין פרג הנ"ל נפסק בהקשר זה כי:

"כאשר מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית, בהתנהגות חסרת תום לב או בניצול לרעה של הליך משפטי לא יחול סעיף 15 ומרוץ ההתיישנות לא ייפסק. כך, בפסק הדין בעניין מקיאס נאמר מפי חברי השופט צור, כי " אין הצדקה להכיר בתחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות בנסיבות בהן ההליך הראשון הינו טורדני גרידא או שהוא הוגש בחוסר תום לב, תוך שימוש לרעה בהליכי בית המשפט וכדי להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות. בנסיבות שכאלה ניתן לטעון כי התנהגות התובע משמיטה את הרציו העומד ביסוד סעיף 15 לחוק ההתיישנות וניתן להימנע מלהכיר בהארכת תקופת ההתיישנות". עם זאת, "מחיקת הליך קודם בשל טעות או רשלנות בניהול ההליך שאינם מגיעים לכדי התנהגות בחוסר תום לב או שאינם טורדנים או כרוכים בשימוש לרעה בהליכי בית המשפט, אינם מצדיקים סיוג או שלילת תחולת החריג הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות". בהקשר זה הוסיף חברי השופט צור ואמר: "רשלנות גרידא בטיפול בהליך המביא למחיקתו מחמת חוסר מעש או מחיקה בשל אי תשלום אגרה שאין בהם כדי להצביע על חוסר תום לב בנקיטת ההליך – הם פגמים טכניים שאין בהם כדי להצדיק שלילת הזכות המהותית בשל פגמים פרוצדורליים".

בענייננו, תביעתו הראשונה של התובע נמחקה בשל אי הפקדת ערובה, ובמחיקתה לא נוצר מעשה בית דין המונע הגשת תביעה נוספת באותן עילות. מדובר בזהות עילות בשני ההליכים כמובנו של מושג זה בדיני מעשה בית דין, שכן שתי תובענות מושתתות על אותה מערכת עובדתית ומשפטית, בעלי הדין בשתי התביעות הם אותם הצדדים ועל אף שהסכומים שונים מדובר באותם סעדים. לא נטען בפנינו וממילא לא שוכנענו כי רשלנותו של התובע בהליך הקודם עולה לכדי מידה של חוסר תום לב או שימוש לרעה בהליכי משפט באופן שיצדיק את שלילת תחולת החריג שבסעיף 15 לחוק ההתיישנות.
לפיכך, על יסוד ההלכה הפסוקה כפי שהובאה עד כה, בשים לב כי לא חלפה שנה ממועד מחיקת התביעה הראשונה הרי שמבחינת דיני ההתיישנות התביעה השנייה כמוה כתביעה הראשונה. בהתחשב בכך שהיתר העבודה האחרון הסתיים ביום 20.11.2008 והתביעה הראשונה הוגשה ביום 22.10.15, בחלוף 6 שנים ו-11 חודשים, הרי שאף אם היינו קובעים כי התובע עבד אצל הנתבע בתקופה בה הונפקו היתרי העבודה, הרי שהתביעה התיישנה למעט לעניין פיצויי הפיטורים והזכויות הנובעות מחודש עבודתו האחרון בלבד.

בשים לב לאמור, ממילא היה מקום לדחות את רוב רובה של התביעה מטעמי התיישנות. מעבר לצורך יוטעם כי היה מקום לדחות את התביעה לפיצויי פיטורים גם לגופה, שכן התובע לא הוכיח ולו בראשית ראיה את נסיבות הפסקת עבודתו. במיוחד נכונים הדברים עת ניכר כי לתובע הונפק היתר עבודה אצל מעסיק אחר טרם הסתיים היתר העבודה האחרון אצל הנתבע.

נוכח האמור ומשלא שוכנענו בקיומם של יחסי עבודה בין הצדדים, דין התביעה להידחות.

סוף דבר

אשר על כן, התביעה נדחית.

התובע יישא בהוצאות הנתבע בסך 3,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים. לא ישולמו הוצאות המשפט במועדם, יהיה הנתבע רשאי לפנות לבית הדין בבקשה לחלט את הערובה שהופקדה בקופת בית הדין.

ערעור על פסק דין זה הוא בזכות. ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא לצד המבקש לערער.
 
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' חשוון תש"פ, (31 אוקטובר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר נתן מזרחי,
נציג ציבור (עובדים)

כאמל אבו קאעוד,
סגן נשיא

גב' מירה חזות,
נציגת ציבור (מעסיקים)