הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים ס"ע 42803-10-17

25 מאי 2019

לפני:

כב' הרשמת אסתר שחור

התובע
מוחמד פאקיה

-
הנתבעים
1. חיה הופמן

2. אלכסנדר הופמן

פסק דין

התובע, יליד 1945, עבד כעובד ניקיון בביתם של הנתבעים. התובע תבע פיצויי פיטורים וזכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתו אצל הנתבעים ומסיומה.

כללי
לטענת התובע בכתב התביעה, עבד אצל הנתבעים בעבודות ניקיון 19 שנים. התובע טען כי עבד פעם בשבוע ו גובה שכרו היה 300 ₪ ליום, כ- 1200 ₪ לחודש. התובע תבע פיצויי פיטורים בסך 22,800 ₪, חופשה עבור שבע שנים אחרונות (2010- 2017) בסך 2400 ₪, נסיעות בסך 2016 ₪, הבראה בסך 2083 ₪. התובע ציין כי לא שולמה לו פנסיה וחגים אולם לא כימת תביעתו לגביהם.
הנתבעים הם בעל ואישה, שנישאו בשנת 2010. הנתבעת היתה נשואה קודם לכן לאדם אחר, שנפטר בשנת 2008. בכתב ההגנה טענה הנתבעת שהתובע עבד בפרקי זמן מצטברים של כשנתיים סך הכל, "לא במרוכז" דהיינו, אם מחברים את כל ימי העבודה. בדיון הובהר לנתבעים כי לא ניתן לחשב כך שנות עבודה במשרה חלקית. לפיכך מסרה הנתבעת כי התובע עבד אצלה "למקוטעין" משנת 2005 עד שנת 2016.
לטענת הנתבעים התובע עבד באופן לא רצוף אלא בפרקי זמן פזורים. לטענתם, שיטת העסקתו היתה כזו בשל נסיבות חייה המורכבות של הנתבעת. הנתבעת התגוררה עם משפחתה למעשה בשני מרכזי חיים, בירושלים ובצפון. לפיכך, מדי פעם היתה הפסקה ארוכה יותר מאחרות, אבל לא היה בכך משום פיטורים. הנתבעים חזרו וטענו שמעולם לא פיטרו את התובע. הנתבעים טענו כי התובע השתכר 250 ₪ ליום, ובא לעבוד פעם בשבועיים, כאשר בסיום ההעסקה הגיע פעם בשבוע.
הצדדים אינם מיוצגים. הצדדים טענו טענותיהם בעל פה וכן העידו בדיון ההוכחות שהתקיים בפניי, ולאחר מכן סיכמו סיכומיהם בכתב.

פיצויי פיטורים
התובע טען בראשית כתב התביעה כי "הם פיטרו אותי לא רצו שאמשיך לעבוד, לא יודע למה". אולם בהמשך פירט "לא הצלחתי לדבר איתם, לא עונים לי לטלפון ולא בבית, לא מצליח לתפוס אותם. סגרו את הבית ונעלמו ואין לי עבודה ואין לי עם מי לדבר." בדיון הבהיר התובע כי לא היה אקט של פיטורים אלא ניתקו עם התובע את הקשר ולא השיבו לו לטלפונים במשך מספר חודשים (פרוט' עמ' 3 ש' 14-15).
הנתבעת טענה בכתב הגנתה בקצרה "עבודת התובע לא הופסקה. הוא החליט לא לשוב לעבודה". בעדותה טענה הנתבעת כי הודיעה לתובע מראש שלא תהיה חצי שנה כי הם נוסעים לצפון (פרוט' עמ' 5 ש' 17-18).
כשנשאל על כך בחקירתו הנגדית הכחיש התובע כי קיבל שיחת טלפון כלשהי מהנתבעת ולטענתו ניתקו עמו הקשר ולא הודיעו לו כלום (פרוט' עמ' 4 ש' 16).
הנתבעת לא הבהירה מתי הייתה ההודעה על הפסקה של חצי שנה ואם אכן בטלפון או שנותק הקשר עם התובע כפי שטען.
מכל מקום, העובדות המרכזיות העומדות ביסוד נסיבות סיום ההעסקה עולות למעשה משתי הגרסאות באופן המשלב ביניהן. אין מחלוקת כי במשך תקופה מסוימת לא נכחו הנתבעים בביתם ולפיכך לא יכול היה התובע לעבוד אצלם – וממילא לא עבד.
השאלה העיקרית בה נחלקו הצדדים הייתה אם היה בכך משום פיטורי התובע.
לטענת הנתבעים מדובר במצב שגרתי שאירע מדי פעם, כאשר הנתבעים העתיקו את מרכז חייהם לצפון ואז חזרו לירושלים לאחר תקופה, ואין בכך משום פיטורים. לטעמי גם אם כך היה מתווה ההעסקה, של העסקה אקראית עם הפסקות ממושכות, הפסקה כה משמעותית של חצי שנה מהווה פיטורים. הודעה לעובד לפיה אל לו להגיע חצי שנה לעבודה מהווה פיטורים גם אם היו תקופות קודמות בהן הפסיק הקשר לפרקי זמן דומים.
התובע פוטר אפוא וזכאי לפיצויי פיטורים.

נפנה אפוא לבחון את שאלת משך תקופת ההעסקה ורציפותה. התובע תבע פיצויי פיטורים בסך 22,800 ₪, לפי תקופת עבודה של 19 שנה. בתחילת הדיון טען כי עבד אצל הנתבעים משנת 1998 ועד חודש 8/2017 במשך 21 שנים, ועוד שנה במשרד אותה לא הביא בחשבון, שלא ברור מתי היתה (פרוט' עמ' 1 ש' 17- 18). עת נשאל בעדותו על עניין זה לא ידע התובע להצביע על תימוכין כלשהם לשנה אותה כתב בכתב התביעה, שנת 1998. כך השיב בעדותו - " איך ידעתי לומר בכתב התביעה שנת 1998 אני משיב כי אני לא יודע שנים. אני בא כשאומרים לי. גידלתי אותה אצל אמא שלה" (פרוט' עמ' 5 ש' 1).
בשנת 2008 נפטר בעלה הראשון של הנתבעת ז"ל (להלן: "בעלה המנוח") ולאחר שנתיים נישאה מחדש לבעלה הנוכחי, הנתבע 2. הצדדים התייחס ו לפטירת הבעל המנוח כאל ציון דרך בתקופת ההעסקה ועל כן כך נתייחס אליה גם אנו, ולא בכדי, כפי שנראה להלן.
כך מסר התובע בהתייחס לשנות עבודתו, כשהוא מתייחס אליהן לפני ואחרי פטירת הבעל: "עבדתי 7 שנים לפני שבעלה הראשון נפטר, עבדתי שנתיים לאחר שבעלה נפטר. עבדתי 21 שנה ועוד שנה אחת במשרד שאותה לא חישבתי" (פרוט' עמ' 1 ש' 17- 18).
התובע טען בנוסף שביתם הגדולה של הנתבעים היא בת 11 ושמאז שנישאו עבד אצל שניהם (פרוט' עמ' 2 ש' 13- 15). הנתבע 2 השיב כי בתו הגדולה היא בת 6, ילידת שנת 2011, ואף הציג בפני התובע בדיון את ספח תעודת הזהות המאשר זאת (פרוט' עמ' 2 ש' 17). תשובת התובע לזאת בעדותו הייתה " אני לא יודע כמה בסה"כ עבדתי. אם היא בת 6 אז 6 ועוד 9 שנים שעבדתי לפני שנולדה, כולל הבראה, חופש ונסיעות מה שמגיע לי. עבדתי אצלה 7 שנים לפני שבעלה הראשון נפטר. אחרי זה עבדתי שנתיים ומאז אני עבדתי אצלה עד אוג' 2017" (פרוט' עמ' 2 ש' 25-28).
הנתבעת העידה כי התובע החל לעבוד אצלה בשנת 2005 ועד שנת 2016, עם הפסקות (פרוט' עמ' 5 ש' 31). לטענתה בתקופה שקדמה לפטירת בעלה המנוח היה הו א חולה והיא שהתה עמו בחו"ל לצרכי טיפולים רפואיים. הנתבעת התייחסה לעניין זה בדיון באומרה כך:
"אני מכירה את התובע הרבה שנים, הוא עבד אצל הוריי הרבה שנים מאז שהייתי ילדה הוא הפסיק לעבוד עקב מצב בריאותי שלו וקיבל פיצוי פיטורים. התחתנתי, בעלה (צ"ל בעלי, א.ש) חלה שנתיים לאחר החתונה והיה חולה 13 שנה. התחתנתי בשנת 93 ובעלי חלה ב-95 ונפטר ב2008. במשך התקופה הזאת הטיפולים היו בארה"ב, תקופות ארוכות לא היינו בארץ. הייתה תקופה שהיינו בארץ ועבד אצלנו עובד פיליפיני מטעם התמ"ת, לא העסקתי עוד עובד בניקיון. אחרי זה התחתנתי לאחר שנתיים ועברתי לגור בצפון, מוחמד עבד אצלי למקוטעין. לפני 4 שנים בערך הוא עבר טיפול רפואי והפסיק לעבוד" (פרוט' עמ' 1 ש' 22-27).

עדויות שני הצדדים באשר למשך ההעסקה הן בעייתיות בלשון המעטה, כאשר לא תמיד נקבו בשנים או בחודשים בצורה ברורה.
הנתבעת התייחסה לתקופת ההעסקה באופן מצמצם בכוונה שאינו נכון עת התייחסה בתחילה לתקופת ההעסקה כאל תקופה של "שנתיים במרוכז" ובהמשך טענה כי עבד בין 2005 לשנת 2016, תקופה שאף היא אינה מדויקת כפי שנראה להלן . לא די בהכרזה כי היו הפסקות בתקופת ההעסקה, כדי לפטור מעסיק ממתן פרטים מדויקים ככל שניתן על מנת שניתן יהיה להסיק מתי עבד התובע. הנתבעים בחרו שלא לדווח על התובע למוסד לביטוח לאומי. עת נשאלה הנתבעת על ידו בחקירה הנגדית מדוע לא דיווחו עליו למוסד לביטוח לאומי, השיבה לו כי הוא לא דיווח למס הכנסה (פרוט' עמ' 6 ש' 18-19). תשובה זו אינה ראויה ובוודאי שאין בה משום הצדקה. חבויות המס של התובע, ככל שישנן, אינן פוטרות את הנתבעים מחובת הדיווח עליו כחוק. על הנתבעים היה לפעול על פי חוק ולדווח על התובע כדין. הנתבעים לא פעלו כן ולא ביצעו רישום ותיעוד כלשהו של תקופת העסקתו ובכך תרמו בין היתר גם לקושי הראייתי באשר לקביעת תקופת ההעסקה של התובע.

באשר לתחילת ההעסקה – גרסת הנתבעת לפיה התובע החל לעבוד אצלה בשנת 2005, אינה ברורה, בשים לב לכך שהיא עצמה טוענת שקודם לפטירת בעלה מנוח בשנת 2008 הייתה בחו"ל תקופות ארוכות עם בעלה המנוח ז"ל וקודם לכן טיפל בו עובד זר בסיעוד שגם דאג לניקיון. מנגד אף התובע כאמור נקב בשנת 1998 בלי פירוט רב. יחד עם זאת, טען כי עבד אצל הנתבעת 7 שנים לפני פטירת הבעל המנוח. גרסת התובע לפיה עבד אצל הנתבעת 7 שנים קודם לפטירת בעלה המנוח מתקבלת אפוא ובהתאם תחילת ההעסקה הייתה בשנת 2001.
יחד עם זאת, נראה כי אכן התובע הכליל בתקופת ההעסקה הנטענת גם תקופות שבבירור לא עבד בהן אצל הנתבעת או הנתבעים.
התרשמתי כי בתקופת ההעסקה אכן היו הפסקות, חלקון ממושכות יותר וחלקן פחות. הפסקות כאלו היו למשל בתקופה בה טופל הבעל המנוח על ידי עובד סיעוד זר פיליפיני, אשר לטענת הנתבעת ביצע את עבודות הניקיון בבית באותה עת. עדות התובע באשר לנוכחות העובד הזר במשך מחלת הבעל המנוח הייתה מבולבלת ולא ברורה – בתחילה טען כי ראה אותו ואחר כך טען כי לא היה עובד זר (פרוט' עמ' 4 ש' 3- 6). בעניין זה מהימנה עליי אפוא גרסת הנתבעת כי אז לא עבד אצלה התובע.
כך גם לגבי התקופה בה עבד אצל אם הנתבעת, ולגבי התקופה בה הייתה הנתבעת בחו"ל וסעדה את בעלה המנוח.
התובע העיד באשר לתקופת מחלת הבעל המנוח ופטירתו כי עבד אצל הנתבעת לכאורה באופן רצוף- "מי טיפל בבעל שהיה חולה אני משיב כי הוא היה חולה לקחו אותו לאמריקה, הוא נפטר שם והתקשרה אלי אמא שלה ואמרה לי לבוא לעבוד, שהוא היה באמריקה אני ניקיתי את הדירה" (פרוט' עמ' 4 ש' 7-9).
אף אם אכן אמה של הנתבעת אמרה לו לבוא לנקות את הדירה לפני שחזרה הנתבעת מחו"ל לאחר פטירת המנוח, אין הדבר מעיד על העסקתו אצל הנתבעת באותה תקופה, אלא אצל האם, אשר שילמה לו על כך. התובע הגיעה להסכמה על תשלום פשרה עם הורי הנתבעת וממילא עניין זה אינו נכלל בתביעה זו (פרוט' עמ' 5 ש' 9). לא זו אף זו, עבודת הניקיון הזו הייתה אירוע חד פעמי ולא העסקה רציפה במשך שנה בה שהתה הנתבעת בחו"ל. גרסת התובע לפיה ניקה באופן סדיר את הבית כשהנתבעת הייתה בחו"ל היא בבירור לא מהימנה.
אחרי פטירת הבעל המנוח עבד התובע אצל הנתבעת שנתיים, כעולה מעדותו כפי שהובא לעיל, בין 2008 ל-2010.
כעולה מעדויות הנתבעים, ב-2010 נישאה התובעת מחדש - לנתבע - ועברה לגור עמו ברכסים שבצפון במשך כשנתיים, שם גם למדו הילדים (פרוט' עמ' 5 ש' 15, עמ' 6 ש' 23). תקופה זו מנתקת בהכרח את רצף ההעסקה לעניין זכאות לפיצויי פיטורים הואיל והיא מעל חצי שנה.
אין להביא אפוא בחשבון בתקופת ההעסקה לצורך זכאות לפיצויי פיטורים את התקופה שקדמה לתקופה בה גרה הנתבעת בצפון עם בעלה הנתבע 2, כשנתיים לאחר החתונה. מדובר בתקופה לא מבוטלת אשר קוטעת את הרצף, משנת 2010 ועד שנת 2012 כאשר התקופה הקודמת התיישנה לנוכח מועד הגשת התביעה בשנת 2018.
בכך הוכיחו הנתבעים כי נותק הרצף לפי חוק פיצויי פיטורים בשל הפסקה של מעל חצי שנה החל משנת 2012 .
מועד סיום ההעסקה היה לטענת התובע, בחודש 8/17. לטענת הנתבעים סיים העסקתו בשל מצב רפואי בשנת 2016, ולאחר מכן ביקש שיעסיקו את בנו והם סירבו (פרוט' עמ' 6 ש' 31). מאוחר יותר חזר לעבוד אצל הנתבעים (הנתבעת פרוט' עמ' 2 ש' 7, 10, עמ' 6 ש' 13). בחקירתו הנגדית מסר התובע כי היתה לו תאונה ביום 8.1.17, וכי אכן ביקש שיעסיקו את בנו והם סירבו (פרוט' עמ' 3 ש' 23-28). הצדדים לא ציינו באיזה חודש חזר התובע לעבוד בשנת 2017 אולם אין מחלוקת כי שב לעבוד . כך פירטו הנתבעים בסיכומיהם בעל פה כי התובע חזר לעבוד (לאחר ההרעה במצבו הבריאותי בראשית שנת 2017) והם העסיקו אותו אף שעבד פחות טוב ולא היה כשיר (פרוט' עמ' 7 ש' 26).
טענת הנתבעים כי התובע סיים העסקתו אצלם בשנת 2016 נטענה בעלמא ו אינה יכולה לעמוד, משהם עצמם מסרו שחזר לעבוד אצלם לאחר ההרעה במצבו הרפואי (התאונה), כלומר, התובע עבד בפועל בשנת 2017. הנתבעים לא הצביעו על תאריך ספציפי בו מסרו לתובע כי הם נוסעים לצפון לחצי שנה, לפי עדות הנתבעת (פרוט' עמ' 5 ש' 17). יצוין כי התביעה הוגשה בחודש 10/17 לבית הדין, סמוך לאחר פיטוריו. לפיכך מתקבלת אפוא גרסת התובע כי סיים לעבוד בחודש 8/17, כאשר מחודש ינואר 2017 מספר חודשים לא עבד בשל מצבו הבריאותי.
הצדדים לא ציינו עד מתי היה התובע חולה בראשית שנת 2017 ומה פרק הזמן בו לא עבד אצל הנתבעים. לא הוכח כי מדובר בהפסקה בת חצי שנה, אלא מספר מועט של חודשים לכל היותר, ולפיכך תקופה זו אינה מנתקת את הרצף. לכאורה נכון היה לנכותם מהתקופה. אולם מאחר שהצדדים לא ציינו כמה חודשים נעדר, ובשים לב לכך שמכלול ההתייחסות היה בשנים שלמות ולא בחודשים, לעניין קבלת גרסת הנתבעים באשר למשך ההפסקה, חודשים אלו ייכללו בתקופה.
תקופת העבודה האחרונה של התובע לעניין זכאותו לפיצויי פיטורים הינה אפוא משנת 2012 ועד 8/17, כ-56 חודשים.

גובה השכר והיקף המשרה
הצדדים חלוקים בעניין תדירות ההעסקה – אם שבועית או פעם בשבועיים. כך גם ישנה מחלוקת בין הצדדים על גובה השכר – התובע טען כי שילמו לו 300 ₪ ואילו הנתבע טען כי בתחילה שילמו לתובע 240 ₪ ולאחר מכן 250 ₪.
לטענת התובע הוא עבד בימי רביעי בכל שבוע, וקיבל 300 ₪ ליום (פרוט' עמ' 2, ש' 29, עמ' 7 ש' 23). יצוין כי התובע התייחס גם לעבודה במשרד, בת שנה לדבריו, עבורה קיבל 75 ₪, אולם בדיון מסר כי את העבודה במ שרד לא חישב (פרוט' עמ' 1 ש' 18). הנתבעת העידה כי כאשר עבד התובע, עבד פעם בשבועיים וקיבל 250 ₪ ליום (פרוט' עמ' 5 ש' 11, עמ' 6 ש' 11). הנתבע העיד כי בתחילה עבד התובע פעם בשבועיים ו"בסביבות 2016" עבד פעם בשבוע, כאשר השכר עלה מ-240 ₪ ל-250 ש"ח (פרוט' עמ' 6 ש' 25- 26, עמ' 7 ש' 13- 14, ש' 25).
בהקשר זה עדיפה בעיניי גרסת התובע לפיה עבד מדי שבוע. גרסה זו נתמכת לפחות בחלקה בגרסת הנתבע לפיה התובע עבד מדי שבוע, "בסביבות 2016", בעוד הנתבעת התעלמה לחלוטין מהתקופה בה עבד מדי שבוע והתייחסה רק למסגרת העסקה דו שבועית . גרסת התובע גם מעט מפורטת יותר - התובע התייחס ליום השבועי שהיה מיועד לעבודה אצל הנתבעת, יום רביעי, ולכך שהגיע גם כשביקשה ממנו לבוא ביום אחר (פרוט' עמ' 5 ש' 25). הנתבעים לא ניהלו ולא הציגו רישום באשר לשעות העבודה ולתדירות הניקיון והנטל בעניין זה מוטל עליהם. גרסת התובע לפיה עבד מדי שבוע בימי רביעי היא מהימנה ומתקבלת אפוא. אף גרסת התובע באשר לגובה שכרו בסך 300 ₪ מתקבלת הואיל והתרשמתי מעדות התובע בעניין זה כי לגביו היה ברור וחד משמעי וכי זה היה שכרו אצל הנתבעים .
התובע זכאי אפוא לפיצוי פיטורים עבור השנים 2012- 8/2017, 56 חודשים, עבור שכר יומי של 300 ₪, שהוא שכר חודשי של 1260 ₪. התובע זכאי לפיצויי פיטורים לפי שכר חודשי של 1260 ₪ (300 ₪ ליום בשבוע *4.2 שבועות) * 56/12 שהם 5880 ₪.

נסיעות
התובע תבע החזר הוצאות נסיעה בסך 2016 ₪. התובע טען בכתב התביעה כי עלות נסיעה הייתה שישה שקלים. התובע לא הרחיב בעניין וגם הנתבעים התעלמו מכך. הנתבעים לא התייחסו לעניין זה וממילא נראה כי אינם חולקים על כי התובע הוציא הוצאות נסיעה בהגעתו לעבודתו אצלם, הוצאות שלא שולמו. התביעה ברכיב זה מתקבלת אפוא במלואה.

הבראה
התובע תבע עבור הבראה בסך 2083 ₪. התחשיב שבוצע היה לפי עשרה ימי הבראה, ערך יום הבראה 425 ₪. זכאות התובע להבראה נבחנת לפי חלקיות משרתו וכן הוותק של התובע. ותק של 15 שנות העסקה (17 שנים פחות שנתיים שבני הזוג הנתבעים גרו בצפון) מקנה זכאות ל-8 ימי הבראה בשנה בכפוף לחלקיות המשרה. התובע עבד יום בשבוע, מבלי שהצדדים התייחסו למספר שעות ההעסקה, ולפיכך נעריך את חלקיות המשרה לפי כיום בשבוע דהיינו 20%. התובע זכאי ל-2 ימי הבראה בשנה, בערך יום של 378 ₪ ליום. עבור תקופת עבודתו האחרונה משנת 2012 ועד 8/2017 זכאי התובע להבראה בסכום של כ-4,200 ₪. התובע זכאי אפוא להבראה בסכום העולה לכאורה על זה שתבע, אולם לא ניתן ליתן לו מעבר למה שתבע. בנסיבות אלו התביעה ברכיב זה מתקבלת כפי שנתבע וכך ייפסק, בסך 2083 ש"ח.

חופשה
התובע תבע חופשה עבור שבע השנים האחרונות (2010- 2017) בסך 2400 ₪. הנתבעים לא התייחסו לרכיב החופשה ולא טענו לגביו. אף על פי כן עת עסקינן ברכיב החופשה מדובר בהתיישנות מהותית בת שלוש שנים ועל כן אף על בית הדין להעלותה מיוזמתו. ערך יום עבודה הוא 300 ₪. כאמור נקבע כי תקופת עבודתו של התובע שלא התיישנה היא משנת 2012 עד 8/2017 ולעניין חופשה מדובר בשלוש השנים אחרונות עובר לסיום ההעסקה . בהתאם לוותקו זכאי התובע ל-28 ימי חופשה בשנה, בהפחתת שבתות מדובר ב-24 ימים שהם בהתאם לחלקיות משרתו, 4.8 ימים לשנה. עבור שלוש שנים זכאי התובע לסכום של כ-4,200 ש"ח שעולה על הסכום שתבע ולפיכך ייפסק הסכום שתבע.

חגים ופנסיה
התובע הזכיר רכיבים נוספים בכתב התביעה – פנסיה וחגים, מבלי שכומתו. יצוין כי לגבי חגים נרשם סכום (שנחזה להיות אקראי) של 2016 ₪ (סכום זהה לסכום הנסיעות) ואשר נראה כי נמחק בקו. הרכיב אף לא נרשם למטה בסיכום התביעה, באופן שמלמד כי אכן כוונת התובע היתה למחוק רכיב זה. סומן כי מדובר בימי החג של העדה המוסלמית. מכל מקום לא פורטו ימי החג בהם מדובר והאם נפלו בימי עבודתו אצל הנתבעים. התובע שב וציין בכתב התביעה כי אינו יודע לחשב ולא יודע כמה מגיע לו. עם כל הצער שבדבר, אין בית הדין יכול לתת לתובע יותר ממה שתבע, ולא ניתן להסתפק באזכור בעלמא של רכיבי תביעה בהתאם לטופס, מבלי להבהיר כמה מבקש התובע בגינם ובוודאי גם מבלי להוכיחם. לפיכך לא ניתן לפסוק לתובע יותר ממה שתבע וכימת.

חיוב הנתבעים ביחד ולחוד
התביעה הוגשה כנגד שני הנתבעים, כאשר שמו הפרטי של הנתבע 2 הוא אלכסנדר אולם התובע רשם בכתב התביעה שם אחר - איציק, והשם תוקן. לא נערכה הבחנה בין תקופות ההעסקה של הנתבעים. התובע לא הבחין בין הנתבעים ומידת חבותם כלפיו והם נתבעו ביחד ולחוד.
הנתבעים נישאו בשנת 2010 והנתבע 2 העסיק את התובע החל משנת 2012 יחד עם אשתו, אשר העסיקה את התובע בתקופה שקדמה לכך. הנתבעת היא זו שהעסיקה למעשה את התובע באופן רציף מתחילת העסקתו. יצוין כי כתב ההגנה הוגש בשם הנתבעת בלבד. התובע לא הכיר את הנתבע 2 היטב (כפי שניתן להבין גם מכך שלא ידע מה שמו) וטען כי לא היה מדבר עמו אלא עם הנתבעת, אותה הכיר מילדות (פרוט' עמ' 3 ש' 22). יחד עם זאת, בשנים האחרונות, לפחות משנת 2012, העבודה בוצעה בביתם המשותף של הנתבעים ועבורם ועבור משפחתם. הפסיקה קבעה כי דרך כלל עת מועסק עובד בעבודות משק בית או ניקיון בבית, שני בני הזוג נושאים באחריות להעסקתו. לפיכך משנת 2012 אף הנתבע 2 העסיק את התובע. ותק התובע במקום העבודה נספר מראשית תקופת ההעסקה. התביעה הנוגעת לתקופה קודמת בה לא העסיק הנתבע 2 את התובע - התיישנה. לפיכך הנתבעים יחויבו ביחד ולחוד ללא הבחנה ביניהם.

סוף דבר

התביעה מתקבלת בחלקה כמפורט לעיל.

הנתבעים ישלמו לתובע בתוך 30 יום את הסכומים הבאים:
פיצויי פיטורים 5880 ש"ח
הבראה 2083 ש"ח
חופשה 2400 ש"ח
נסיעות 2016 ש"ח
הוצאות 800 ש"ח

אם לא ישולמו הסכומים בתוך 30 יום, הסכומים הנקובים בס"ק א-ד יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה, 23.10.17, ועד למועד התשלום.

ניתן היום, כ' אייר תשע"ט, (25 מאי 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .