הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים ס"ע 3589-08

27 פברואר 2019

לפני:

כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה – סגנית נשיא
נציג ציבור (עובדים) מר אלי קדוש
נציג ציבור (מעסיקים) מר יצחק אופנהיים
התובע
נחום סטפנסקי

בעצמו
-
הנתבעת
תלמוד תורה מורשה

ע"י ב"כ: עו"ד חיים כהן ואח'

פסק דין (חלקי)

לפנינו תביעה ותביעה שכנגד הנוגעות לעבודתו של התובע אצל הנתבע וסיומה.

כללי
רקע נדרש
הנתבעת היא עמותה רשומה המפעילה בי"ס- תלמוד תורה וכפי שהוסכם בהליך זה, גם ישיבה קטנה.
הנתבעת מוגדרת כמוסד מוכר שאינו רשמי (ר' ס' 24 לכתב הגנתה).
התובע הועסק אצל הנתבעת כמורה החל משנת 1992 ועד לכניסת פיטוריו לתוקף ביום 31.8.08.
בשנה"ל תשס"ח היא השנה האחרונה לעבודתו בנתבעת, לא עבד התובע בפועל, ואולם קיבל משכורות למשך כל שנה"ל. אין חולק כי ברקע הדברים עמד שינוי שערכה הנתבעת באופי שעות העבודה של התובע, בהפחתת שעות חינוך כיתתיות והמרתן בשעות פרטניות (בלא להפחית את היקף המשרה).
עוד אין חולק שהודעה לענ יין השינוי ( לכל הפחות ביחס לעבודה בת"ת) נמסרה לתובע כחודש לפני תחילת שנה"ל- ר' נספח 1 לתצ' התובע ומוצג ת/1. אין גם חולק שבהמשך למסירת ההודעה מסר התובע לתלמידיו וכן בכנס עובדים הודעה אשר ממנה, כך התברר, הסיקו אלה, כי התובע מפוטר מעבודתו בשנה"ל הבאה . בעקבות התנהלות זו של התובע החליטה הנתבעת שהתובע לא ילמד בשנה"ל האמורה.
ביום 18.5.2008 נשלח אל התובע מכתב הנושא כותרת "הודעה על הפסקת עבודה (פיטורין)" , ובו נכתב כדלקמן (נספח 4 לתצהיר הרב הלל פלסר- מנהל וממייסדי הנתבעת- להלן הזימון, הרב פלסר):
"הננו מבקשים להודיעך שבכוונתנו להפסיק ולהעסיקך בתלמוד תורה מורשה בתום שנת הלימודים הנוכחית. משמעות הדבר היא שהחל מיום ל' באב תשס"ח (31 אוגוסט 08) ואילך יבוטלו יחסי העובד והמעביד שבינך לבין עמותת תלמוד תורה מורשה ירושלים (ע"ר) ולא ישולם לך שכר.
בהתאם לחוק תהיה זכאי לפיצויי פיטורין עם כניסת פיטוריך לתוקף.
ניתנת לך האפשרות להשמיע בפני הנהלת התלמוד תורה את הערותיך בנידון במרוצת שבעת הימים הקרובים. אם ברצונך לעשות כן, נא לתאם באמצעות המזכירה פגישה"
ביום 22.5.2008 השיב התובע במכתב מטעמו (נספח 5 לנ"ל, להלן: התגובה לזימון) ובו ביקש לערער על ההחלטה מהנימוקים שלהלן:
"1. אני עובד בבעלותכם מזה 16 שנה.
2. אני אב לחמישה ילדים, ואם תפטרו אותי אתם שוברים את מטה לחמי.
3. עשיתי את עבודתי באמונה, וזכיתי ב"ה לשבחים רבים מפי הורים."
בעקבות התגובה לזימון, הוזמן התובע לפגישה שהתקיימה ביום 25.5.2008. פרוטוקול הפגישה סומן כנספח 6 לתצהירו (להלן: הפרוטוקול) התובע עצמו הקליט את הפגישה ותמלולה צורף כנספח 14 לתצהירו . (להלן: "התמלול" )
בהמשך לפגישה, נשלח אל התובע מכתב פיטורין מיום 27.5.08, (נספח 7 לתצהירו , להלן: "מכתב הפיטורין") ובו נאמר :
"לאחר דיון נוסף החליטה הנהלת הת"ת שעבודתך בתלמוד תורה תסתיים בתום שנת הלימודים הנוכחית ופיטוריך ייכנסו לתוקף כפי שצוין במכתבינו מיום י"ג באייר"
בעקבות מכתב הפיטורין, פנתה עו"ד תאנה אקרמן אל הנתבעת ביום 9.7.08 בדרישה להחזר ניכויי יתר משכרו של התובע לקרן השתלמות, לתשלום הפרשי שכר בגין גמולי השתלמות וכן להכללת גמולי ההשתלמות בחישוב פיצויי פיטורין.
במקביל לפנייתה של עו"ד אקרמן, נקט התובע בצעדים נוספים:
התובע פנה ביום 27.7.08 במכתב (נספח 3 לכתב התביעה שכנגד) אל מר מוטי מרוז, מנהל קרנות ההשתלמות לעובדי ההוראה. במכתב זה ציין כי הנתבעת ניכתה משכרו לקרן השתלמות סכום בשיעור של 8.4% במקום 4.2% וציינה בדווחים לקרן דווח הפך הדברים (היינו כביכול התובע הפריש 4.2% בלבד והנתבעת 8.4%) התובע הוסיף במכתבו וציין: " כאשר פניתי אל מנהל תלמוד תורה וישיבת מורשה הרב הלל פלסר בענין זה , הוא צעק עלי ואמר לי ש"ככה זה אצלינו" ו"תגיד תודה שאנחנו בכלל מפרישים עבורך כסף לקרן השתלמות" הנ"ל האשים אותי בכך שאני גורם לחורבן התורה ולביזוי תלמדי חכמים .... הוא שלח אלי כמה שליחים (מההנהלה והצוות) שניסו לשכנע אותי לצאת לשנת שבתן אך כאשר סירבתי, קבלתי בהמשך מכתב פיטורין מעבודתי (כמובן, מבלי שיהי כתוב הסיבה לפיטורין}" . מר מרוז הפנה הנושא למר יהודה קיסר, חשב באגף הכספים של משרד החינוך וזה פנה אל הנתבעת בנדון, במכתב מיום 26.8.2008 (נספח 10 לכתב התביעה שכנגד) והורה לה לבצע החזר של הניכוי לעובד.
התובע פנה להסתדרות, וביקש להצטרף כחבר בה. בעקבות כך נשלח אל הנתבעת מכתב מזכיר הסתדרות המורים מר שלום קיסר מ31.8.08 (נספח 11 דשם) ובו דרישה לביטול פיטוריו של התובע לאור אי חוקיות שבהם כנטען (הפנה לתגובה לזימון), וכן לתשלום זכויות (ללא פירוט). הנתבעת השיבה למכתב זה ביום 9.9.08- נספח 12 לנ"ל.
במכתב מה2.9.18 הודע לתובע שעור פיצויי הפיטורין המגיעים לו לשיטת הנתבעת (נספח 8 לתצהיר הרב פלסר מטעמה, להלן: "הודעה על פיצויי פיטורים"). בהתאם לחישובי הנתבעת במכתב זה, התובע זכאי לפיצויי פיטורין בסך כולל של 123,712 ₪.
ביום 15.9.18 העבירה הנתבעת אל עו"ד תאנה אקרמן שיק בסך של 46,193 ₪, כאשר מתוכו 24,126 ₪ היוו השלמה (לשיטתה) לפיצויי פיטורין וסך של 22,067 ₪ בגין החזר הפרשים שנגבו עבור קרן השתלמות בהמשך לפניה של מר יהודה קיסר (ר' הפירוט בנספח 25 לתצהירו של התובע). שיק זה נפדה ביום 22.9.08.
התובע משך מקופת הפיצויים בחברת "מגדל" סך של 82,387 ₪ ביום 12.11.08.הצדדים חלוקים באשר לסכום אותו הייתה יכולה הנתבעת לזקוף על חשבון פיצויי פיטורים.

המחלוקות
הפלוגתאות כפי שהוגדרו על ידי בית הדין (כב' השופטת שטיין) בהחלטותיה מימים 5.9.11 ו-7.9.11 וכפי שיחודדו להלן הנן:
בתביעה העיקרית:
האם התובע קיבל את מלוא פיצויי הפיטורים המגיעים לו? בפלוגתא זו, הצדדים חלוקים בשאלה אלו סכומים מתוך קופת הפיצויים בחברת מגדל יש לזקוף כבאים על חשבון פיצויי פיטורין, וכן זכאותו של התובע לרכיבים שונים, אשר יש להכלילם בשכר הקובע.
האם נכונה טענתו של התובע כי פיטוריו היו פיטורים שלא כדין (אליבא דתובע, בהעדר הנמקה לפיטורין נפגע שמו הטוב); הנתבעת לא נקבה בטעמי פיטוריו שכן הטעמים האמיתיים הם העובדה שעורר השגות על התנהלותה – בין כלפיו ובין בכלל;נפלו פגמים בשימוע שנערך לו; התובע הוסיף בהמשך, טענה שלא נכללה בכתב התביעה המתוקן , כי לא הגורמים המוסמכים בנתבעת החליטו על פיטוריו), כנגזרת מכך האם זכאי לפיצוי בגובה 12 משכורות.
האם התובע זכאי שיחולו עליו התנאים החלים על עובדי הוראה במשרד החינוך, ואם כן – אילו תנאים יחולו.
האם התובע קיבל את כל המגיע לו בגין זכויות סוציאליות - קרן השתלמות, דמי הבראה, תשלום בגין חופשות, קצובת נסיעה, ובאיזה שיעור?
האם נכונה טענתו של התובע כי נגבו ממנו כספים שלא כדין: ניכויים ביתר לקרן השתלמות והחזר עבור דמי מילואים שהנתבעת קיבלה עבורו מביטוח לאומי, ואם כן – באיזה שיעור.
האם נכונה טענת התובע לאפליה ביחס לעובדים אחרים לגבי הפרשות לקרן השתלמות – האם הופלה התובע לרעה וביחס למי הייתה האפליה, וככל שכן – האם זכאי לפיצוי ובאיזה שיעור.
האם התובע זכאי שתוכר לו דרגת MA ל תקופה שלפני 09/02 ואם כן, מהם הפרשי השכר להם זכאי התובע?

בתביעה שכנגד
האם הנתבעת זכאית לקבל מהתובע החזרים בגין תשלומים ששילמה לו ביתר, כטענתה - במגבלות ההתיישנות (שכ"ע, קרן השתלמות, פיצויי פיטורים, שכ"ל של בניו של התובע) ואם כן - באיזה שיעור?
האם על התובע לשלם לנתבעת תשלום בגין שכ"ט עו"ד והוצאות ייצוג משפטי שהוציאה בגין הליך משפטי בו נקט התובע כנגדה בתיק זה? ואם כן, באיזה שיעור?
האם הנתבעת זכאית לפיצויי בגין עוגמת נפש שנגרמה לה ולמנהליה באופן אישי – כטענתה, בגין הליך משפטי בו נקט התובע כנגדה בתיק זה? ואם כן, באיזה שיעור?

דיון והכרעה
היות וכל הטענות האחרות מטעם מי מן הצדדים באו לעולם נוכח פיטורי התובע, נפתח דיוננו בנסיבות סיום העסקתו. לאחר הדיון בכך נעמוד על בסיס השכר לו זכאי היה התובע וכפועל יוצא מכך נבחן את טענות שני הצדדים באשר לזכאות לרכיבים שונים ו/או תחשיב מחדש של רכיבים אחרים. בחלקו האחרון של פסק הדין נדון ביתר הטענות הכלולות בתביעה שכנגד.

נסיבות סיום העסקת התובע
רקע נורמטיבי
כלל יסוד הוא שלמעביד מוקנית פררוגטיבה ניהולית רחבה במסגרתה הוא יכול לפטר עובד משיקולים שונים. בפסיקה נקבע, כי על המעסיק להפעיל סמכות רחבה זו בתום לב ומתוך שיקולים רלוונטיים.
קנה המידה לבחינת תקינותה של החלטת הפיטורים וכן ההליך בו היא ניתנה יהיה אחר כאשר עסקינן בגוף פרטי מזה שבו עסקינן כאשר מדובר בגוף ציבורי או דו-מהותי, כגון הנתבעת (ר' ע"ע 375/99 החברה הכלכלית לפיתוח כפר מנדא (1997) בע"מ – ג'אבר (13.7.00). אשר לסיווגה של הנתבעת כגוף דו מהותי, ראה את דברי בית הדין הארצי בע"ע 109/08 מרכז החינוך העצמאי לתלמודי תורה - עובדיה בן נון [פורסם בנבו] (21.08.08), בפסקה 19 לפסק הדין:
"כאמור, החינוך העצמאי הוא גוף בעל מאפיינים ציבוריים מובהקים ויש לראות בו לכל הפחות גוף דו-מהותי. לפיכך, בחינת תקינות הליך פיטוריו של המנהל תעשה על יסוד העקרונות הכלליים של משפט העבודה ולאור עיקרי הצדק הטבעי וכללי המשפט הציבורי והמנהלי".
לאור האמור לעיל, בית הדין לא ייטה להתערב בהחלטת הנתבעת, אלא אם נוכח כי היא ניתנה בחריגה מסמכות, או כי יש בה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או באי-סבירות קיצונית היורדת לשורשו של עניין. בית הדין אף לא ישים את שיקול דעתו תחת זה של המעסיק, אפילו היה הוא עצמו בוחר באפשרות אחרת מזו שבחר בה המעסיק ללכת, כל עוד מצויה אותה אפשרות במתחם הסבירות והמידתיות . (ר' ע"ע 1123/00 בית ספר תיכון עירוני כל ישראל חברים בתל אביב יפו – יצחק צויזנר, כרך לג (21), 27):
ומכאן נפנה לבחון את נסיבות פיטוריו של התובע.

נסיבות פיטוריו של התובע
כאמור אין חולק כי התובע פוטר ביום 27.5.08, פיטורים שנכנסו לתוקף ביום 31.8.08. מחלוקות הצדדים בנושא הן באשר לעילות שהובילו לפיטורין, אשר אליבא דתובע אינן נובעות משיקולים פדגוגיים-חינוכיים אלא כיון שהשיג על התנהלותה , וכן להליך פיטוריו שהפגמים המהותיים שדבקו בו - מצדיקים את ביטול הפיטורים והשבתו לעבודה. התובע מוסיף, כי אי החוקיות בהחלטה נוגע גם לרבדים הטכניים בהליך קבלתה ולכך שלא כל הגורמים המוסמכים חתומים על ההחלטה.
מנגד, טוענת הנתבעת כי טענותיו של התובע כביכול לא שולם לו המגיע לו כראוי לא הועלו אלא בדיעבד לאחר פיטוריו, וזאת למרות היותו דקדקן שעומד על קוצו של יוד. העלאת טענות על ידו לא היא שה יוותה טעם לפיטוריו. אשר לטעמי פיטוריו, טוענת הנתבעת כי עם הזמן ובעיקר בשנים האחרונות, התחוור לה כי הוא אינו מתאים אישיותית ומקצועית לדרכה החינוכית. נ יסיונות הדברות עמו כשלו, כמו גם הניסיון, מתוך התחשבות בו, להחזיר אותו לשמש מורה מקצועי. התובע התבצר בעמדותיו ומערכת היחסים שלו עם ההנהלה ויתר המורים הי יתה רעה. השינוי בתוכן שעות הלימודים בשנה"ל תשע"ח – נועד מחד - להימנע מפגיעה בו ובמטה לחמו, ומאידך - לצמצם את הנזק החינוכי שנגרם בהיותו מורה בשעורים פרונטליים מתוך שיקולים פדגוגיים. אלא שתגובתו הייתה להתריס נגד הנתבעת כביכול פוטר, בפני מורים, תלמידים והורים, עד שלא היה מנוס מהוצאתו לשבתון באותה שנה (כאשר פיטורין לעת הזו לא היו מאפשרים לו למצוא עבודה חלופית). בהמשך לכך גם לפיטוריו לקראת תום שנה"ל האמורה.
אם כן, עלינו לבחון האם אכן הסברי הנתבעת לטעמי הפיטורין משקפים אכן את טעמי הפיטורין לאשורם, וככל שכן האם הם כאלה שראוי כי נתערב בהם.

הטענות שהועלו כלפי התובע בפן החינוכי
נציין בהערה מקדימה, כי דווקא בנוגע ליכולות ההוראה של התובע, דומה כי שררה תמימות דעים– ואף מקטרגיו העידו כי היה יודע ללמד וכי התלמידים היו מקשיבים לו (עמ' 327 ש' 12-16, עמ' 341 ש' 17-19, עמ' 355 ש' 12).
עם זאת, בכל הנוגע ליכולותיו של התובע כדמות חינוכית, הנתבעת טענה כי אלו לקו בחסר עד כדי היות התובע "מפגע חינוכי". עדי הנתבעת - היועץ מר עמוס נתנאל (להלן: הרב נתנאל),המנהל החינוכי מר משה בן הרוש (להלן : הרב בן הרוש), והרב פלסר, תיארו את התובע כאדם בעל יחס נוקשה כלפי תלמידים, חוסר שליטה חינוכית בכיתה ולוקה בליקויים חמורים בהפעלת שיקול הדעת (ר' ס' 17 לתצהיר הרב פלסר). לכך נ תנו מספר דוגמאות (אלה יובאו בצירוף תגובת התובע אליהן ככל שה ייתה תגובה ספציפית - למעט הכחשה כללית):
ביחס לנוקשותו של התובע כלפי תלמידים, הנתבעת ציינה שהתובע היה מרחיק על דעת עצמו תלמידים מהכיתה, ללא התייעצות עם ההנהלה ולא באירועים חמורים המצדיקים זאת , תוך שאומר לתלמיד "אתה לא התלמיד שלי ואני לא הרב שלך" (ר' גם ס 8-9 לתצהירו של בן הרוש). התובע מצדו הכחיש כי גילה נוקשות כלפי התלמידים וכי החרים תלמידים וטען כי אף אחד מעדי הנתבעת לא באו אליו בתלונות בקשר לכך (עמ' 56 ש' 3-7 ובעמ' 390 ש' 19-20).
ביחס לחוסר השליטה החינוכית בכיתה, צוין כי התובע נתקל בקושי להתמודד עם אירועים בכיתה (ר' ס' 8ג' לתצהירו). הרב נתנאל הסביר בעדותו את כוונתו לכך "עכשיו הוא מנהל שיעור, מקשיבים. פתאום יש אירוע, הוא לא, הוא נאטם לאירוע, או שהוא חוזר על דברים הרבה מאוד פעמים מול התלמיד, יש לו קושי אז הוא יחזור על הדברים שלו, הוא לא ינסה להוביל איזשהו תהליך חינוכי... זה בלתי אפשרי לעשות עם הרב נחום, זה לא יקום ולא יהיה..." (עמ' 342 ש' 4-12). הנתבעת הדגימה ע"י מקרה שבו התובע לא התערב במקרה אלימות שהיה בכיתתו אלא המשיך את השיעור כרגיל ודוגמא של תלמיד שהגיע אל הרב בן הרוש ואמר שאינו מסוגל ללמוד ברעש המתנהל בשיעוריו של התובע (ס' 13 לתצהיר הרב בן הרוש).
בנוסף, נטען כי התנהלותו של התובע אינה הולמת מבחינה חינוכית ולכך הובאה דוגמא של חגיגות סיום מסכת שלטעמה של הנתבעת היו מוגזמות כאשר נפרשו על שני ימים ובניגוד להנחיות ההנהלה (ס' 12 לתצהיר בן הרוש). התובע הכחיש זאת, וטען כי מסיבות הסיום נעשו בסיום מסכתות ובתיאום עם ההנהלה (עמ' 390 ש' 20-21) .דוגמא נוספת שניתנה נגעה לכך שהתובע היה נוהג להרכיב את בנו (תלמיד בנתבעת) על אופניים ללא קסדה, דבר שלטעמה של הנתבעת היווה דוגמא רעה לתלמידים (ר' ס'8ב' לתצהיר הרב נתנאל). התובע הודה שרכב לעתים בלי קסדה וקיבל הערות על כך, אולם לאו דווקא מהצוות המקצועי של הנתבעת (עמ' 72 ש' 3-4) וכן כי הרכיב את ילדו על הכידון של האופניים (עמ' 74 ש' 14-16). במסגרת חקירתו הנגדית, ביקש התובע לעמת את הרב נתנאל עם חוקי התנועה, ולהראות כי לא הייתה דרישה מעין זו בחוק . (הרב נתנאל מעיד שם כי התובע אף נסע בניגוד לכוון התנועה).אף אם זו לא הייתה דרישת החוק, מספיקה בעינינו העובדה כי מדובר בדרך בטיחותית שרצתה הנתבעת להנחיל לתלמידים (דבר שלא הוכחש על ידי התובע), ועל כן היה מצופה מהתובע לנהוג בדוגמא אישית ביחס לכך.
דוגמא קונקרטית נוספת שהנתבעת ביקשה להביא על מנת להדגים את התנהלותו של התובע מבחינה חינוכית, נגעה לשירים שחיבר התובע, ואשר לטעמה של הנתבעת אינם ראויים להקראה בפני תלמידים. מבלי לקבוע מסמרות לעניין היותם של השירים ראויים להקראה בפני תלמידים, די בתגובתו לטענה דלהלן על מנת להסיק כי מדובר בשירים ש ברור לתובע ש אינם הולמים את אוכלוסיית היעד: לתובע הוצג במסגרת חקירתו מסמך שהכיל את אותם שירים (נ/1). בתחילה הכחיש התובע את היכרותו ע מם, אך ל אחר מכן הודה בחיבור שיר אחד, ולבסוף בחיבור של שני שירים לפחות (עמ' 77 ש' 4-10 22-24 ש' 78 ש' 1-3). כמו-כן, לאחר שטען כי כלל לא הקריא את השירים בפני התלמידים, הודה כי שר איתם חלק מהשירים ואף הכיר את המנגינה של חלק מהשירים (כפי ששר אותם בעדותו) (עמ' 77 ש' 5-6, עמ' 80 ש' 6-8, עמ' 81 ש' 20- 24)..
התובע הכחיש את מרבית הטענות שיוחסו לו הכחשה כללית. (ולעניין עדות הזמה של התובע ר' ס' 57 להחלטה מה 24.1.16) ולא מצא מקום להתייחס ספציפית לאיזו מן הטענות (למעט כמתואר לעיל). גם חקירתו הנגדית את העדים הנ"ל לא ניסתה להתעמת ישירות עם הדוגמאות שניתנו ועיקר טענתו, ובכך גם עסקה חקירתו, היא לכך שהנתבעת מעולם לא שיקפה לו את טענותיה, כך שהדבר מצביע על חוסר מהימנותן וכי לו היה ממש בטענות לא היה מקום שהנתבעת תאפשר לו ללמד גם בהוראה לא פרונטלית.
העדפנו את גרסתם של עדי הנתבעת באשר להתרחשותם של האירועים השונים שתוארו.
פה המקום לציין, כי עדי הנתבעת טענו כי לתובע שוקפו הטענות כלפיו בעל פה, אך לא הוצגה כל אסמכתא בכתב המצביעה על כך. עם זאת, קיבלנו את גרסתם אשר נמצאה בעינינו כמהימנה: העדים , כל אחד בלשונו, הצליחו לנסח את ניסיונותיהם בעריכת בירורים עם התובע. כולם העידו כי ביצעו שיחות עם התובע, אך עם הזמן, עקשנותו וחוסר יכולתו של התובע לקבל ביקורת, הובילו לכך שהרגישו כי אין בכך טעם. כך העיד הרב נתנאל - "אני מהר מאוד התייאשתי מלנהל שיח עם נחום כי זה לא הולך..." (עמ' 3 42 ש' 18-19) ואף הודה כי "ניסיתי וזה לא הלך, פעם-פעמיים ניסיתי, לא יותר מזה".. (עמ' 343 ש' 1). כך גם השיב בן הרוש כנשאל מדוע לא הסביר לתובע את הסיבה להחלטה שלא ילמד בשנת הלימודים תשס"ח השיב: "במשך השנים ובוודאי בשנה שהייתי מנהל דברים הרבה יותר פשוטים לא ניתן היה להסביר לך, כמו למשל למה צריך להודיע כשמאחרים בבוקר, או למה צריך ליישר קו במבחני הנהלה... אז אנחנו בדרך שמבחינתינו היא לגיטימית, לא צריך לפרט את הדברים, לא פיטרנו אותך, הודענו לך שאתה נשאר בשכרך..." (עמ' 371 ש' 7-13), וכן כשהסביר לתובע מדוע הוא לא קודם להיות מחנך - "היה לנו שיחה בכניסה למזכירות שזה אתה שאלת אותי למה לא נותנים לך להיות מחנך בתלמוד תורה.. ואני בתמימותי ניסיתי להסביר לך שזה שיקול דעת של ההנהלה, יש לה שיקולים חינוכיים, יש לה שיקולים פדגוגיים, ניסיתי להסביר לך בצורה שלא תיפגע ואתה לא הבנת.." (עמ' 360 ש' 18-34) הרב פלסר הוסיף כי הם נמנעו לפרסם את הדברים מחשש לפגיעה בתובע ובמשפחתו (עמ' 165 4-6).
האופן שבו בחר התובע להגיב לביקורת שהוצגה כלפיו כגון ביחס לטענות על רכיבתו ללא קסדה כפי שזו הוצגה לעיל, יש בו כדי להבהיר את הקושי שמולו נצבה הנתבעת .
ודוק - המסקנה שהגיעו אליה הגורמים האחראים בנתבעת נגזרה מאוסף של אירועים שכל אחד מהם הוא אולי "קטן" כשלעצמו , אלא שהצטברותם מצביעה על קושי.
שוכנענו כי העדר רישום ותיעוד אינו נובע מכך שהדברים שגויים אלא מכך שמדיניותה של הנתבעת היא להאריך אפה אל מול פגמים אנושיים שמוצאת , מתוך כוונה שלא לפגוע לא בעובד ולא בתורתו , זאת תוך העדפה של מדיניות זו על פני חובות ניהוליות בסיסיות. כשל ניהולי זה עומד בעוכריה שכן היא יכולה הייתה "לשלוף" מהזיכרון רק אירועים מסוימים. עם זאת שוכנענו באמינות העדים ככל שהדבר נוגע לקשיים שחוו בניהול התובע, ומצאנו כי הקושי "לשים את האצבע" על נתון ועוד נתון הוא טכני בלבד, ואת הקושי האמיתי והמהותי שקפו עדיה לפנינו.
סבורים אנו כי העובדה שהחלטתה הראשונית של הנתבעת הייתה לצמצם את שעות ההוראה הפרונטאלית של התובע ולא לפטרו – לא רק שאינה סותרת את טענותיה, אדרבא, היא ממחישה כי החלטותיה נשענו של שיקולים עניינים תוך איזון שניסתה לעשות (לפי שיקוליה) בין הקשיים שמצאה בהתנהלותו לבין הרצון לצמצם הפגיעה בו וההערכה שכן מצאה באשר ליכולות ההוראה שלו . צמצום השעות הפרונטאליות היו חלק מתהליך הדרגתי שנעשה עם התובע, מתוך כוונה לשמור על כבודו ופרנסתו - "זה מה שהיינו צריכים לעשות אבל נזהרנו תמיד, כל השנים בתלמוד תורה נזהרו בכבודם של אנשים וגם בכבודך... זאת הייתה הדרך, לצמצם את המפגע החינוכי בתוך הכיתות...." (עמ' 360 ש' 12-15).
ההחלטה שלא ללכת בהתחלה בדרך של פיטורים נומקה על ידי הנתבעת - כך לדברי בן הרוש: "ראשית האמנתי שעם ילדים באופן פרטני זה פחות יבלוט, האמנתי שאפילו תהיה תועלת לאור אולי כישורים מסוימים שיכולת להשתמש בהם... לפחות רציתי לנסות את הדבר הזה אבל אני אומר בצורה מאוד ברורה, זה לא היה פשוט, זה היה עם חשש..." (עמ' 361 ש' 18-22), וכן לדברי הרב נתנאל: "הישיבה אחד על אחד היא ישיבה שמתמצית סביב הלימוד, הוא לומד איתם, לומד משנה, זה לא להוביל תהליכים חינוכיים עם הילד, זה לא להוביל תהליכים חינוכיים כליים של כיתה, לכן היה נראה לי סביר שהלמידה טכנית הוא יכול לעשות..." (עמ' 353 ש' 7-10).
מלבד הדוגמאות שצוינו ביחס לתפקודו המקצועי של התובע, הנתבעת הציגה כמה דוגמאות נוספות שלטענתה מעידות על אופיו של התובע, ושיש בהן כדי לחזק את הטענות בדבר תפקודו החינוכי והמקצועי של התובע.
הנתבעת טענה כי אחד המקרים שהיוו נורה אדומה מבחינתה, הייתה ממצאי שיחה שהתקיימה בין בעלת תפקיד (ציבורי) , שפנתה אל הרב נתנאל מתוקף תפקידה והציגה לפניו נתונים בעניינו של התובע שאינם נוגעים לתפקידו כמורה . הרב נתנאל צרף דוח של שיחה שנערכה בנדון (אף התובע מודה שזכור לו שהתקיימה שיחה כזו ר' עדותו בעמ' 51 ש' 20-23), מתוך הדוח עלה כי הרב נתנאל קיבל מאשת המקצוע נתונים ותיאורים חמורים הקשורים בתובע (שוב, כאמור לא לעניין עבודתו). לטעמנו לא ניתן לקבוע ממצאים על בסיס תוכנו של הדו"ח שהוכן על ידי הרב נתנאל, לאחר שהוברר כי אין מדובר במסמך מקורי שהוכן בזמן אמת, אלא לצורך הליך זה (ר' עדותו בעמ' 328-329), כאשר הדו"ח המקורי עצמו לא הוצג בפנינו. משכך לא מצאנו מקום לציין במסגרת פסק הדין את אותו מידע שציינה אשת המקצוע. התובע בעדותו הכחיש הטענות שהועלו כלפיו ע"י אותה אשת מקצוע ואף העיד בנושא הנס יבות שלדידו הביאו לאותה פגישה עמה, אך נמנע מלהביא מסמכים הקשורים ברקע הגעתה לשיחה בנתבעת. לא האמנו לטענתו (שלא גובתה ב כל אסמכתא) שפנה בנדון ל רשות הרלבנטית אך נמסר לו שהתיק נשלח לגניזה (עמ' 62 ש' 16-20). מ שכך, ומבלי שנקבע כל מסמרות באשר לאמיתות הטענות שהוצגו ע"י אותה אשת מקצוע בפני הנתבעת , מקובל עלינו כי א ירוע חריג שכזה לא יהפוך לחסר משמעות שכן חובת המוסד היא גם לשלמות נפ שם וגופם של תלמידיו. מאליו מובן, וכך אף נהגה הנתבעת, שהנתבעת לא פעלה על יסוד אותם דברים כלפי התובע, אך איננו מוצאים פגם בכך שהנתבעת כמוסד חינוכי, גם לא התעלמה מדברים שהובאו לידיעתה ע"י גורם מקצועי מוסמך .
הנתבעת הציגה בפני בית הדין גם טענות (בגדר עדות שמועה) באשר להתנהלותו בקשר לדירה ששכר. בית הדין אינו נדרש "להשתכנע" באשר לפגמים נטענים בהתנהלותו הכללית של התובע אלא אך ורק לבחון האם היה בסיס רלבנטי סביר להחלטה לפטרו. משכך לא מצאנו צורך להידרש לעניין זה.
כמשקל נגד לטענות נגד תפקודו, התובע צירף לתצהירו מכתבים המספרים בשבחו (כולם צורפו כנספח 12 לתצהירו). מבין שלל המכתבים, התובע העיד 2 מכותביהם, אשר עדויותיהם לימדונו כי יש ליתן להם משקל מועט. אמנם מחד, גב' רחל מונשיין, אשר כתבה בשבחו של התובע - "קירוב כללי מוסר, דרך ארץ וסדר טוב על ילדינו.." עמדה על הדברים שכתבה (ר' עדותה בעמ' 29 ש' 10-12) ואף הוסיפה בעדותה כי "ההורים אהבו את הסגנון של ההוראה ורצו להמשיך בזה" (ר' עמ' 29 ש' 30). אולם מאידך עד התובע, מר אלעזר ציפורי (אחד מתלמידיו של התובע שכתב מכתב שצורף כנספח 12) ציין כי הדברים נכתבו בהגזמה - "זה סוף שנה ואנשים רוצים לסיים באווירה טובה ולא ניתן לדלות מזה מידע מסוים. מילים אין כמוך בעולם ברור לכולם שזה מוגזם.." (ר' עמ' 31 ש' 9-11), ואף הסביר ש "במהלך השנה בזו אני אישית לא הכי שמחתי ללמוד בצורה הזו והרגשתי צורך לכתוב את המכתב הזה כמכתב פיוס. זו הסיבה שהוא בצורה מוגזמת" (ר' עמ' 30 ש' 29-30).
נדגיש, כי אף אם נקבל כהווייתם את דברי השבח שהופנו כלפי התובע, אין בכך בהכרח כדי לסתור את טענות הנתבעת. היטיב להסביר זאת הרב נתנאל, כשנדרש להסביר את טענותיו כלפי התובע, למול מכתבי ההערכה שקיבל: "אני חוזר על דברים שרואים מפה ולא רואים משם, אני מבטיח לך שאם כל אלו היו קשורים לצוות ניהול היו אומרים את מה שאני אומר היום, כי להוביל תהליכים חינוכיים לעשות ילד עם ילד פרטני או כיתה, לקבל החלטות של הנהלה לגבי מבחנים, לגבי התנהלות, תקשורת בינך לבין ההנהלה שאמורה לנהל את התהליך למידה בכיתה זה לא היה והם יכולים לראות את מה שראו ואני מודה ואני אמרתי את זה בהתחלה, ילדים אהבו ללמוד משנה אבל שוב... אני מדבר על הצד של, בצד של הניהול, בצד של התפקוד וגם בצד של הייעוץ, בצד החינוכי והמקצועי.." (עמ' 355 ש' 12-18).
כמו-כן, קיבלנו גם את הסברו של הרב בן הרוש לכך שאמר לתובע כי ימליץ עליו (ר' עמ' 5 ש' 40 לפרוטוקול השיחה ביניהם), כך שאינו נוגד את טענותיו כלפי תפקודו - "למרות שידעו שיש בעיה בהתנהלות החינוכית שלך ויש מורכבות בנוקשות... אף על פי כן ניסו לעזור לך בכל מיני דרכים, זו הייתה בדרך אז לשמור על יחסים טובים..." (עמ' 372 ש' 12-18). אין זה מתפקידו של בית הדין לקבוע האם ראוי או לא ראוי להמליץ על אדם שנמצא בו רבב, ולא זו השאלה המונחת לפתחנו ,אלא רק האם עצם הנכונות להמלצה יש בה כדי למוטט גרסת הנתבעת באשר לנימוקי הפיטורין. בנסיבות שתיארנו בדבר השיקולים שהדריכו את הנתבעת, התשובה לכך שלילית.

עבודה מול צוות ההנהלה:
בכל הנוגע לעבודה מול ההנהלה וצוות ההוראה נטען כי התובע לוקה בחוסר תקשורת וביכולתו לקבל ביקורת. עדי הנתבעת טענו בתצהיריהם לכך שהיחסים עם התובע היו רצופים בתקלות, חיכוכים, חוסר קבלת מרות וביקורת (ר' ס' 17 לתצהירו של הרב פלסר, ס' 7 לתצהירו של הרב בן הרוש).
הרב בן הרוש טען כי חוסר יכולתו של התובע לקבל מרות או ביקורת באה לידי ביטוי בכך שלתובע היו בעיות משמעת כגון איחורים, וכשהיה מעיר לו על כך התובע נשאר באדישותו (ר' ס' 18 לתצהירו) וכי התובע התנגד בכמה וכמה פעמים לנהלי ההנהלה כגון הבאת חומר לימודי מצולם וביצוע מבחני הנהלה (ס' 22 , 23 לתצהירו של בן הרוש). כאמור, הרב נתנאל העיד, שלא היה יכול לנהל שיח ולהעביר ביקורת כלפי התובע ולאחר כמה פעמים התייאש (ר' בנוסף ס' 8 לתצהירו) וציין גם שהדבר הקשה על קיום תהליכים עם תלמידים (עמ' 342 ש' 3-11) (יוער כי לא מצאנו לקבל טענות התובע להרחבת חזית בענין זה. אין עסקינן בעצם איחוריו של התובע כנימוק לפיטוריו (ככל שכך היה – מדובר בהרחבת חזית) אלא בנסיונה של הנתבעת להדגים את הקושי בהתנהלותו אל מול דרישות ההנהלה.)
עוד דוגמא שהציגה הנתבעת לאופן התנהלותו של התובע-(ס' 8א לתצהיר בן הרוש וס' 16 לתצהיר הרב בן הרוש) היתה אירוע השתלמות שהועברה למורי המוסד שבה הביא התובע לשיבוש ההשתלמות בכך שלא אפשר למרצה לומר דבריו והתעקש על שאלותיו באופן שלא אפשר התקדמות. בעדותו ביחס לאירוע (ע' 384-385) לא הכחיש התובע כי התעמת עם המנחה אלא טען כי הדבר נועד להראות כי התאוריה שניסה המנחה להציג אינה נכונה - אלא שהמנחה לא היה מסוגל להתמודד עם הביקורת . התובע לא הכחיש כי הוצא מההשתלמות עקב כך.
העובדה שמנחה חיצוני נאלץ להביא להוצאת התובע מההשתלמות נוכח התנהלותו , ועם זאת התובע עדיין סבור כי הקושי נובע מכך שהמנחה לא היה נכון לקבל ביקורת, יש בה משום דוגמא בזעיר אנפין לקושי השוטף שאיתו נאלצו להתמודד דבר יום ביומו בחוסר האפשרות לנהל שיח בונה שבו גם התובע מקבל על עצמו התנהלות (גם אם אינו מסכים לה). זאת גם אם נקבל שאירוע ההשתלמות כשלעצמו, ארע כטענת התובע, רק פעם אחת.
יוער כי כמוטיב חוזר עוברת לכל אורך גרסת התובע הטענה כי דברים לא מוסברים לו, בניסיון להטיל אחריות על האחר. (ורק כדוגמא בולטת לכך ר' תמלול ההקלטה שערך לשיחה היזומה עם הרב בן הרוש (שבה השתתף גם הרב בירנבוים מהנתבעת) לאחר החלטת הנתב עת שלא ילמד בפועל בשנה"ל התשע"ח). במקרים רבים כאשר התובע מדבר על כך שלא קיבל "הסבר" , דומה שלמעשה מכוון לכך שלא קיבל "הסבר ששכנע אותו ". את האמירה להעדר הסבר יכולים אנו לייחס , במקרה הטוב, לאי הבנה ובמקרה הפחות טוב, להיתממות. ביחס לכל אחת מן האפשרויות ניתן להבין מדוע הנתבעת כמנהלת, התקשתה לנהל את התובע ובכך טעם של ממש להפסקת עבודתו.
אם כן, סבורים אנו כי אכן יש ממש בטענת הנתבעת כי הגיעה לכלל מסקנה כי קשיים בהתנהלותו של התובע כמי שצריך לנהל אותו, כמו גם פגמים בדרכו החינוכית (וגם אז סירוב להיענות לדרישות ההנהלה בקשר לכך) , מצדיקים פיטוריו. אין לומר כי נימוקי הפיטורין להם טוענת הנתבעת לא היו הנימוקים האמיתיים.
להשלמת התמונה נתייחס לפן האחר שבטענתו של התובע ולפיו הפיטורין נבעו מרצון להפטר ממנו לאחר שעורר בפני הנהלת הנתבעת אי אילו דברים בנוגע להתנהלויות בלתי חוקיות וכן לאי תשלום זכויותיו. אף אם בחלק המקרים התובע אכן הראה כי חלק מזכויותיו לא שולמו כדין (ועל כך בהמשך), לא הוכח לנו כי התובע פנה למ אן דהוא מהנהלת הנתבעת, בטרם ההחלטה על פיטוריו. אדרבא, כל המסמכים שהציג התובע נכתבו לאחר ההודעה על פיטוריו. נזכיר בעניין זה, כי החלטת הנתבעת על צמצום שעות ההדרכה הפרונטאליות של התובע וכן הוצאתו לשנת שבתון בשנת הלימודים תשס"ח ניתנו הרבה לפני פיטוריו, ובהיעדר ראיה לכך שהתובע פנה למישהו מהנתבעת בהשגות על התנהלותה במועד מוקדם יותר (ולפי התנהלות התובע במסגרת הליך זה, וגם קודם לכך, כשחפץ בכך ניתן לסבור כי היה פונה בכתב ובאופן מסודר), המסקנה היא שאין כל קשר בין פניותיו של התובע לבין אותן החלטות.
לא למותר לציין, כי את הטענה שייחס להשגתו על אופן התשלום לקרן ההשתלמות כמצוין במכתבו למר מוטי מרוז (ר' סעיף 10 לעיל) ולפיה תגובתו של הרב פלסר לכך הייתה שהוא פוגע בתורה ולומדיה, ייחס בעדותו לאירוע אחר לגמרי, הנוגע להחלטה שלא יעבוד בשנה"ל התשע"ח, ובלשונו, לראשונה בעדות ההזמה, בעמ' 387 " למחרת ביקשתי את פלסר למשרדו כדי לומר לו שאני מקבל בלית ברירה את הצעתו של בן הרוש להיות בוחן... רציתי לברר ולסכם איתו שאכן המשכורת שלי לא תיפגע. כאשר נכנסתי למשרדו הוא גלגל אותי מכל המדרגות, לא היה מוכן לשמוע אותי, מרוב כעסו הוא יצא ממשרדו אחרי שצעק עלי שאני מחריב את התורה ומבזה תלמידי חכמים ברבים מבלי שסביר לי מדוע".

סיכום ביניים
הגענו לכלל מסקנה כי החלטתה של הנתבעת להביא לפיטוריו של התובע נבעה משיקולים עניינים הנוגעים לתפקודו של התובע כמורה ומחנך וכן לעבודתו עם צוות ההנהלה. מרבית טענותיה של הנתבעת לא נסתרו, ומקצתן של הדוגמאות הקונקרטיות שהוכחו בפנינו, רק היוו חיזוק נוסף למסקנה האמורה.
לא שוכנענו בטענת התובע לכך שהיעדר אסמכתאות לקיום שיחות או לחילופין, היעדר הנמקה לפיטוריו של התובע – מפריכים את טענות הנתבעת. שוכנענו כי לכל היותר (ובכך נדון בהמשך), מדובר בהתנהלות לקויה של הנתבעת.
לפיכך, לא מצאנו לקבל את טענת התובע לכך שפיטוריו לא היו משיקולים ענייניים, או כי החלטת הפיטורין חורגת ממתחם הסבירות והמידתיות (ודאי על רקע שנה"ל האחרונה לעבודתו) ובהתאם לכך התובע אינו זכאי לסעד מכח טענה זו.
העולה מן המקובץ, כי לא מצאנו פגם הדורש התערבותו של בית הדין בעצם ההחלטה על פיטורי התובע.

הליך פיטוריו של התובע
שונים הם פני הדברים בכל הנוגע להליך הפיטורין. בקשר לכך, הגענו למסקנה כי נפלו פגמים רבים בהתנהלותה של הנתבעת.
השתלשלות העניינים
כמצוין לעיל, קדמה להליך פיטוריו של התובע החלטתה של הנתבעת לצמצם את שעות ההוראה הפרונטאליות של התובע בשנת הלימודים תשס"ח. אין חולק כי התקיימה שיחה בין התובע לבין הרב פלסר והרב בן הרוש שבה הודיעו לתובע על כך (ר' הודאתו של התובע בעדות ההזמה בעמ' 386). זאת עוד בטרם הסתימה שנה"ל התשס"ז.
זמן קצר לאחר מכן, הוחלט כי התובע כלל לא ילמד בשנת הלימודים תשס"ח (בניגוד לטענת התובע בסעיף 3 לסיכומיו, לא הודע לו רק בסוף חודש אלול תשס"ז על כך שלא ילמד באותה שנה). מדברי התובע בעצמו (ר' המכתב להנהלת התלמוד תורה מיום ז' באלול – נספח 1 לתצהירו של התובע וכן עדותו בעמ' 387 עמ' 21-22), עולה כי את ההודעה על כך שלא ילמד כלל בשנת הלימודים תשס"ח (יוצא ל"שבתון" ע"ח המעסיק) קיבל עוד ביום ה' באב ה'תשס"ז (20.7.07) דהיינו כשלושה שבועות לפני תחילת השנה. אכן עלה מעדותו של בן הרוש (ע' 507) כי הוא היה אחראי על הת"ת ולא על הישיבה הקטנה בלבד (הינו לשיטת התובע, הלה לא היה אחראי ו/או מוסמך להפסיק עבודתו בישיבה הקטנה. ואכן התובע כותב מכתב נפרד (ת/1) שבו מצין כביכול רק שבוע לאחר תחילת שנה"ל תשע"ח נמסר לו בע"פ כי אינו מלמד גם בישיבה הקטנה. עם זאת, סבורים אנו כי התובע הבין כבר בסוף שנה"ל התשע"ז כי הכוונה להוציאו ל"שבתון" חלה גם על עבודתו בישיבה הקטנה - הרי לא סביר שרק לאחר מספר ימים שבהם היה אמור ללמד, הבין שאינו מלמד (ור' לעניין זה הסברו של הרב פלסר ברישת עמ' 253).
לגרסתה של הנתבעת, היא שינתה את החלטתה בעקבות התנהלותו של התובע לאחר שישב עם הרב בן הרוש על המערכת החדשה וגרם לו להבין שהשינוי מקובל עליו . לטענת הנתבעת, לאחר אותה ישיבה התובע החל לספר לתלמידים והורים כי פוטר מהנתבעת וכן בכנס הסיום של שנה"ל התשס"ז (שהתקיים בערך כשבוע לפני שקיבל את ההודעה על כך שלא ילמד באותה שנה, ר' עדותו של התובע בעמ' 387 ש' 21), הודיע בפני כולם על כך שפיטרו אותו וכך תיאר זאת בן הרוש: "אחרי שישבת איתי על הנושא של המערכת, הוצאת דברים מהקשרם ואמרת שפיטרתי אותך ותלמיד בא אליי לחדר ואומר לי .. הרב נחום בוכה בכיתה ואומר שפיטרו אותו ולא תהיה פרנסה, זה השלב שהבנתי שזה כבר בלתי אפשרי..." (עמ' 362 ש' 8-10) התובע הודה כי סיפר לתלמידיו לאחר אותה פגישה כי הוא " מתכנן לחפש מקום עבודה חדש לשנה הבאה ", אך לדבריו לא אמר שפיטרו אותו (עמ' 386 ש' 27-28), כן ביחס לדבריו בכנס ציין התובע "לקראת סיום הכינוס ציינתי ביחס לעובדים שעזבו.. הבנתי מההנהלה שאינה מרוצה מעבודתי, ובכוונתי לחפש מקום עבודה אחר.. " (עמ' 387 ש' 4-9). העדפנו את עדות הרב בן הרוש באשר לתיאור ששמע מתלמיד. גם הדיוק שעושה התובע בדברים שאמר בפני הצוות אינו אלא התחכמות שכן ברור מתוכם שהתובע העביר מסר שפוטר. נציין, כי אין בידינו לקבל את טענת התובע לפיה הנתבעת סתרה את גרסתה בעניין זה, בכך שבתחילה טענה שהחלטתה להוציא את התובע לשנת שבתון נבעה מסירובו של התובע לקבל את מערכת השעות לשנת הלימודים תשס"ח. כבר בכתב הגנתה המתוקן הסבירה הנתבעת כי "התובע סירב לקבל את מערכת השעות שנקבעה לו והתריס קבל כל מורי הנתבעת כי "פוטר מעבודתו" (ר' ס' 38 לכתב ההגנה המתוקן) – ללמדינו, כי מסקנתה של הנתבעת לסירובו של התובע לקבלת מערכת השעות נבעה מההודעות על פיטוריו – שהוכחו כמבואר לעיל. (יוער כי עיון בהקלטה שאוזכרה לעיל מעלה כי רק לאחר שהודע לתובע כי לא ילמד כלל בשנה"ל תשע"ח הביע רצון לקבל המערכת שהוצעה לו).
לאחר החלטתה של הנתבעת שלא לאפשר לתובע ללמד בשנת הלימודים תשס"ח, הלה פנה אל הנתבעת ביום 21.8.17 (ר' מכתבו שצורף כנספח 1 לתצהירו), במטרה להבין מה עומד מאחורי החלטתה – לטענתו, הוא לא קיבל הסברים לכך. עדי הנתבעת הודו כי לא ראו לנכון ליתן הסבר לתובע. הרב פלסר העיד כי לאור ההתנהלות וההיכרות עם התובע ידעו שזה חסר טעם (עמ' 254 ש' 12-24, עמ' 25 5 ש' 1-8), והרב בן הרוש הסביר כמובא מעלה, כי "אנחנו בחרנו בדרך שמבחינתנו היא לגיטימית, לא צריך לפרט את הדברים, לא פיטרנו אותך, הודענו לך שאתה נשאר בשכרך, בשלב הזה אתה לא יכול להיכנס לכיתות בגלל הטעמים שציינתי כאן בתצהיר וזהו..." (עמ' 371 ש' 11-13). גם הרב נתנאל העיד על כך שלא מצא לנכון להסביר לתובע את הדברים כיוון שהיה בטוח שלא תהיה בכך תועלת (עמ' 333 ש' 1-2).
בטרם נעמוד על השתלשלות העניינים שלאחר מכן מצאנו מקום להבהיר כבר עתה כי התנהלות זו של הנתבעת אינה מקובלת. התובע היה זכאי לקבל הסברים (גם אם הנתבעת חושבת שהדבר לא יועיל), להחלטה בדבר הוצאתו ל"שבתון" כפוי. ודאי שבהעדר הסברים בנקודת הזמן האמורה, הנטל שהיה מוטל על הנתבעת לקראת הליך הפיטורין, להסביר לתובע ברחל בתך הקטנה מהם הפגמים שמצאה בעבודות - היה מוגבר.
ביום 18.5.08, בזמן שהתובע שהה כאמור בשנת שבתון, קיבל את הזימון, וזאת מבלי שנעשו שיחות קודמות עמו ביחס להתנהלותו והדרישות הימנו (ר' הודאתו של מר בן הרוש ב עמ' 374 ש' 3-7). יצוין כי כך נהגה הנתבעת אף שיצרה אצל התובע מצג לפיו אין בהירות בדבר הצפי לפיטוריו: בשיחה שקיים עם הרב בן הרוש בסוף שנה"ל הקודמת- לאחר שהוצא ל"שבתון", כאשר התובע שאל האם ההחלטה היא צעד לקראת פיטוריו, הרב בן הרוש הדגיש בפניו כי נושא פיטוריו טרם נידון, והם "לא עוסקים בזה כרגע", אם כי מדבריו מובן כי הנושא לא נשלל לחלוטין "אינני יודע, זו באמת שאלה גדולה, אבל לא עוסקים בזה..." (ר' בעמ' 9 ש' ל 11-13תמלול השיחה בין התובע לבן הרוש ובירנבוים, סומן כנספח 1 לתצהירו ועדותו של בן הרוש בקשר לכך). (נ אמר כבר עתה כי עסקינן במצג מטעה, כשכפי שעלה מן העדויות האחרות, המניעה מפיטורי התובע עובר לשנה"ל תשע"ח ולאחר דבריו בפניו מורים ותלמידים, הייתה רק, העיתוי שהיה סמוך לתחילת שנה"ל.)
בהמשך לזימון והתשובה לזימון התקיימה בין הצדדים פגישה אשר הצדדים חולקים בשאלה האם הייתה פגישת שימוע. אנו סבורים כי על אף הפגמים הרבים בהליך עצמו, עדיין מדובר בישיבת שימוע . כבר בזימון הודיעה הנתבעת כי התובע יזומן למפגש עם ההנהלה ובו יוכל להעלות את טענותיו, ללמדנו כי מטרת הפגישה הייתה לשמוע את טענותיו של התובע בנוגע לפיטוריו. ברם, שוכנענו כי הליך השימוע לקה בפגמים רבים:
כך ,מכתב הזימון נעדר כל פירוט אודות השיקולים שהובילו לאותה כוונת פיטורין. הרב נתנאל הסביר שלא פרטו בזימון לשימוע את הסיבות לכוונת הפיטורין שכן קיוו שאולי במפגש שימוע הוא יבקש וישאל את הסיבות לפיטוריו (עמ' 333 ש' 14-21), וכפי שצוין לעיל, עדי הנתבעת אף הודו כי הם לא ראו צורך בנימוק הסיבות לפיטורים בשל ,כטענתם, חוסר יכולתו של התובע לקבל ביקורת. למותר לציין, שתחושותיהם של מנהלי הנתבעת אינן מאיינ ות, ולו במעט, את זכותו של התובע לדעת את הנימוקים לפיטוריו כך שיוכל להתגונן כדבעי במסגרת השימוע.
ודוק - באותה עת עמדה על הכף כוונת הפיטורין. השאלה האם התובע ישתכנע שצריך לשנות את דרכיו אם לאו ,אינה השאלה שעל הפרק. מטרת השימוע היא לגרום לכך שהמעסיק ישקול שינוי מכוונת הפיטורין. בהעדר פירוט לנימוקי הפיטורין לא יכול היה התובע לפרט את עמדתו ביחס אליהם ו/או מדוע הוא סבור שעל אף אותם נימוקים ראוי שישאר בעבודתו. העובדה שהנתבעת, כך נראה, נואשה מהסיכוי שיחול שינוי בהתנהלות התובע, היא נתון שיכול היה לשמש אותה בגיבוש ההחלטה האם לפטרו או לא, לו היה התובע מביע עמדה בשימוע לפיה הוא מוכן לשנות מהתנהלותו - זאת יכול היה לעשות רק לו היה מפורט בפניו במה בדיוק נפלו הפגמים בהתנהלותו.
התנהלותה של הנתבעת וחוסר השקיפות בו נקטה, המשיכו גם להליך השימוע עצמו. על מנת שהליך שימוע יגשים מטרתו חובתו של המעסיק לפרט בפני העובד את הטענות המופנות כלפיו ובכלל זה, לתת דוגמאות. כמו-כן נפסק, כי על המעסיק לגשת לשימוע בלב נקי ובנפש חפצה, ומתוך כוונה אמיתית לתת הזדמנות לעובד לשנות את רוע הגזירה . אלא שגם בפגישה לא פרטה הנתבעת בפני התובע את הנימוקים לפיטוריו אלא בחרה לציין זאת בצורה כללית - "הגענו להחלטה זו בגלל הצרכים החינוכיים של המוסד עצמו..." (ר' תמלול השימוע, נספח 14 לתצהירו של התובע). הגדיל לעשות הרב נתנאל שהשליך את היעדר הפירוט על התובע - "קיוויתי שאתה תבוא ותגיד רבותיי תסבירו לי על מה מפטרים אותי... ואז הייתי אני כיועץ חינוכי כן מרשה לעצמי לומר שהסיבה היא הנזק של המפגש תלמידים איתך" (עמ' 333 ש' 14-21). ברי כי הנתבעת לא הפנימה כלל את חובותיה כמעסיק בענין זה.
נציין, כי לא נעלמה מעינינו התנהלותו של התובע באותה פגישה. מתמלול הקלטת אותה פגישה, עולה כי התובע הקריא מכתבי הערכה בסיומם אמר "טוב, כל טוב, תודה רבה" ויצא , מה שמלמד שהוא לא בחר לנצל את ההזדמנות שניתנה לו ולנסות לשכנע את הנתבעת לשנות את רוע הגזירה. ולשאול מפורשות את אותו "למה" שלטענתו חסר לו. אף שאנו סבורים כי התובע בחר במכוון בדרך זו חלף העלאת השאלה הפשוטה "מדוע?", עדיין החובה המוטלת בנדון זה היא על המעסיק בבחינת "את פתח לו". אין מקום לצפות ממי שאין מעלים בפניו טענות ספציפיות שיוכל לטעון בשמוע מעבר לכך שהוא עובד טוב ולהביא ראיות לכך.
אם כן, בהליך למראשיתו (ולמעשה מאז ההימנעות ממתן נימוקים להוצאה ל"שבתון"-למרות פניות חוזרות של התובע בנדון) נפל פג ם מהות י. הודאתם של הגורמים בנתבעת כי הם נמנעו ביודעין מלנמק את החלטתם מהווה הפרה חמורה של חובת תום הלב וההגינות החלה על המעסיק (גם אם נניח שחלק מהדברים התובע ידע או היה מצופה שידע מעצמו). ברי, כי התנהלות זו פגעה ביכולתו של התובע של התובע להתגונן כדבעי במהלך השימוע .
אי לכך, משקבענו כי נפגעה זכות הטיעון של המערער, עולה השאלה בדבר הסעד הנכון והאם נכון יהיה להיעתר למבוקשו ולקבוע בטלותה של החלטת הפיטורים מעיקרא, והחזרתו למקום העבודה, על כל המשתמע מכך.
בקשר לשיקולים במתן סעד האכיפה נקבע כי (ע"ע 1123/01 בית ספר תיכון עירוני כל ישראל חברים - צויזנר פד"ע לו (2001), 438, 480):
"...בית הדין ייתן דעתו על הסעד הראוי להינתן בשים לב לנסיבות המייחדות את המקרה הספציפי, תוך שתיעשה מלאכת האיזון והמידתיות. בין היתר, אך לא רק, יידרש בית הדין לבחינה מהותו של הפגם שנפל בהליך הפיטורים וחומרתו; סוג המשרה שבה מדובר; השפעתו של הסעד שיינתן, אכיפה או פיצוי, על העובד, על ההקשר התעשייתי והתעסוקתי תוך מתן משקל להיבטים החוקיים והחוקתיים, ככל שאף הם באים בגדר העניין; במקרה המתאים יבדוק בית הדין אם נכון הוא לתקן עוול בעוול - ככל שעוול עשוי להיגרם למי מהצדדים המעורבים בעניין והנוגעים לו"
הגם שסברנו כי נפל פגם בהליך הפיטורים, הרי שפגם זה כשלעצמו, אין די בו כדי להצדיק סעד של השבה לעבודה, מהנימוקים שלהלן:
ראשית, לנוכח הזמן הרב שעבר מפיטוריו של התובע, ולאור השינויים שעברו הנתבעת והתובע, שכידוע החל מיד לאחר פיטוריו בעבודה חדשה (ר' תלוש השכר שצירף כנספח 26 לכתב הגנתו, המעיד כי הח ל ללמד כבר בשנת הלימודים תשס"ט), לא יהא זה נכון להשיב ו לעבודה. נזכיר בעניין זה, כי התביעה הוגשה בשיהוי המונע מניעת פיטורין - הודעת הפיטורין ניתנה כבר במאי 2008 ואילו התובע הגיש תביעתו בחודש דצמבר 2008. בפסיקה נקבע כי טווח זמן של כמה חודשים מהווה שיהוי שאינו מאפשר החזרה לעבודה (ר' ע"ע (ארצי) 425/06 רוחמה אלפסי - מדינת ישראל – משרד החינוך), ודי בכך היה כדי לדחות את סעד ההשבה. מכל מקום ,ודאי שסעד כזה אין ראוי ליתן למעלה מ10 שנים מאז הוגשה התביעה.
שנית, על בית הדין להידרש גם להלכות הכלליות בדבר אכיפתם של יחסי עבודה שבהם מדובר, בשים לב, בין היתר, להוראותיו של סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תש"ל-1970 אמנם הנטייה היא להפחית ממשקלו של שיקול זה כאשר מדובר בגוף "דו-מהותי" שפעל שלא כדין (ר' עניין צויזנר לעיל), אך מאידך, לאור הטענות שעלו מצד הנתבעת לחוסר התקשורת בינה לבין התובע, ולאור אופי ניהול ההליך בתיק זה שאף הקצין יותר את היחסים בין הצדדים, ברי כי אין זה ראוי (וזאת בלשון המעטה) לכפות על הצדדים את יחסי העבודה ביניהם.
שלישית, כאמור, אף שהנתבעת לא פעלה כנדרש ולא הבהירה לתובע את הסיבות בגינן הוא מועמד לפיטורים, אין אנו סבורים כי החלטת הפיטורים ריקה מתוכן, אלא נשענה על טיעונים רלוונטיים. בנסיבות אלה הדרך לרפוי הפגם בהליך לא תוכל להיות בדרך אכיפה שכן במהות, ישנו קושי בכך.
בהתאם למסקנה לעיל כי פיטורי התובע נעשו שלא כדין, ומשקבענו כי אין להורות על מתן סעד של אכיפה, נוכח ההלכה הפסוקה, זכאי התובע לפיצוי על פיטורים שלא כדין.
על פי הכלל המנחה בפסיקת פיצויי בשל פיטורין שלא כדין, יש להבחין בין 2 ראשי נזק: האחד – הנזק הממוני, השני – הנזק הלא ממוני, ר' לעניין ע"ע (ארצי) 43380-06-11 פלוני נ' אלמונית (9.12.14):
"פיטורים שלא כדין – כתוצאה של הפרת הסכם, לרבות של חובת תום הלב, או הפרת חוק – מעוררים את שאלת הסעד שיש לתת לנפגע . אחד הסעדים הוא סעד הפיצוי בגין הנזקים שבאו כתוצאה מההפרה – בין שהפיצוי בא בנוסף לאכיפה ובין שהוא בא כסעד יחידי תחת סעד האכיפה . בעת קביעת שיעור הפיצוי כאמור נבחנים בעיקרו של דבר שני ראשי נזק : הראשון – הנזק הממוני (אובדן הכנסה וכיוצ"ב) ; השני – הנזק הלא ממוני (עגמת נפש וכיוצ"ב)" .
בע"ע 456/06 אוניברסיטת תל אביב – רבקה אלישע (27.2.08) , נקבע ביחס לנזק הממוני כדלקמן:
"... באשר לנזק הממוני – שיעורו ראוי להיקבע בעיקרו של דבר, על פי הפסד שכר העבודה שנגרם לעובד כתוצאה מפיטוריו בחוסר תום לב ואיבוד מקור פרנסתו. משום כך, אמת המידה לפיצוי זה הינה - שיעור שכרו החודשי של העובד.
אורך תקופת הפסד השכר על פי אמת המידה האמורה, ראוי להיקבע, על פי מידת חוסר תום הלב של המעביד בפיטורים. ככל שאי הצידוק לפיטורים גדול יותר, ראוי להניח שהעובד שפוטר, היה מועסק תקופה ארוכה יותר. בבוא בית הדין לקבוע כאמור על פי עילת הפיטורים והליך הפיטורים את מספר החודשים בגינם מגיע לעובד פיצוי בגין הנזק הממוני שנגרם לו בשל הפסד שכר עקב הפיטורים בחוסר תום לב, עליו להתחשב בקורות העובד במהלך אותה תקופה, ואשר נעשה להקטנת נזקיו. למשל – קבלת דמי אבטלה ומציאת מקום עבודה חלופי והשכר ותנאי העבודה שניתנו לו שם."
התובע לא טען לנזק ממוני שנגרם לו עקב הפגם בהליך הפיטורין. לעניין זה, העובדה כי מקום העבודה החדש מרוחק יותר, אינו עילה לנזק ממוני שכן הוצאות הנסיעה מכוסות על ידי המ עסיק. אשר לנזק לא ממוני: בע"א 1226/11 עוזי ישראל-פור נ' יהודה אליהו,(28.7.14) נקבע כי אין חובה על התובע להוכיח את שיעור נזק:
"במקרה של תביעת פיצויים בגין נזק לא ממוני, פטור התובע מהוכחת היסוד הרביעי, הוא שיעור הנזק, אולם עודנו חייב לעמוד בכל שלושת היסודות האחרים – נזק, סיבתיות וצפיות. אי-עמידה באחד מאלה, תביא לדחיית תביעתו (שם)"
ובבר"ע 20418-03-13 משה סעיד – מנוסביץ רעות ( 7.11.13), נקבעו הקווים המנחים בנוגע לפיצוי בגין עגמת נפש:
"ככלל, פיצוי בגין עוגמת נפש ניתן בגין התנהלות לקויה והצער שנגרם בעטיה, בבחינת 'לפום צערא אגרא' (אבות, ה', כו), ושיעורו אינו תואם בהכרח את שיעור הנזק הנטען ואינו נגזר בהכרח מהשכר שאותו קיבל העובד (וראו גם עע 247/07 פלונית - קוצ'יק, [פורסם בנבו] ניתן ביום 24.9.09)."
כאמור לעיל, הגענו למסקנה כי בהליך פיטוריו של התובע דבק פגם מהותי. ודוק, מדובר בהליך ממושך, בו התובע הוצא בתחילה לשנת שבתון מבלי שפורט לפניו מהם הנימוקים לכך, חרף פנייתו , תוך יצירת עמימות וחשש אצלו במשך חודשים ארוכים לגבי העסקתו. התנהלות זו נמשכה גם לתוך הליך השימוע עצמו .
שקלנו מחד גיסא, את עוצמת הפגם שדבק בהליך מראשיתו, משך תקופת עבודתו של התובע , ואף העדרו של ברור ממצה גם לפני הוצאת התובע ל"שבתון" (באופן שיתכן שהיה בו כדי לייתר את הברור הממצה בעת השימוע עצמו) . מאידך גיסא, שמנו לנגד עינינו את טענתה של הנתבעת , לה האמנו, לפיה סברה (ולא בכדי) כי לא ניתן להגיע להדברות פרודוקטיבית עם התובע ומתוך כך, סבורים אנו, הגיעה למסקנה המוטעית כי היא פטור ה מלהסביר לתובע מעשיה ולאפשר לו להשיב לכך. נוכח אלה, הגענו לכלל מסקנה כי יש להעמיד את גובה הפיצוי על סך של 45,000 ₪ וכך אנו פוסקים .

פיטורים בחוסר סמכות
לגרסת התובע ,ההחלטה על פיטוריו נתקבלה בחוסר סמכות, מאחר שיכולה הייתה להתקבל רק על ידי ועד העמותה, הכולל את לפחות שניים מבין השלושה הבאים: עודד וולנסקי, יעקב לבנון והרב פלסר (ר' נספח 7 לתצהיר התובע), כאשר למעשה רק הרב פלסר נכח בישיבת השימוע. (בעדותו אומר הרב פלסר כי למעשה אינו חבר ועד הנתבעת אלא רק מורשה חתימה).עוד טוען התובע, כי פרוטוקול השימוע היה חסר ונעדר דברים מהותיים, כך שאף אם ניתנה החלטה על בסיסו, הרי שלא הובאו בפני הגורמים המוסמכים כל הנתונים הרלוונטיים.
לא מצאנו לנכון לקבל טענה זו.
ראשית, על מכתב הפיטורים חתומים 2 גורמים, מבלי שהתובע טען כי הם אינם נמנים על הגורמים המוסמכים לקבל החלטה בנתבעת כאמור לעיל. לפיכך, בהיעדר טענה לסתור, ההנחה היא כי מדובר בגורמים המוסמכים לקבל החלטה בנתבעת. זאת ועוד, גם לו היה מדובר בפגם , אין עסקינן בפגם מהותי. בפועל ניהלה הנתבעת הליך זה ובכך הביעה עמדתה כי הפיטורין על דעתה. לא למותר לציין כי הרב לבנון נכח בישיבות הוכחות רבות בבית הדין.
שנית, לא מצאנו ביסוס לטענת התובע לפיה פרוטוקול השימוע היה לוקה בחסר בכך שלא שיקף את טענותיו שעלו במסגרת אותו שימוע. התובע לא הצביע על הפרטים המהותיים שלשיטתו חסרים, אלא הדגיש את העובדה שבפרוטוקול צוינה קריאתו של הרב פלסר אליו לשוב אל ישיבת השימוע. (ודוק בטענות התובע בס' 3 ברישת עמ' 4 וס' 5 לסיכומים) . השוואת פרוטוקול השימוע לתמלול שאותו צירף התובע אינה מצביעה על הבדלים מהותיים שהיה בהם כדי להביא לחשש שמא לא שוקפו הדברים באופן ראוי לוועד. בנוסף, הרב פלסר אישר בעדותו כי הוא העביר דיווח לוועד את פרטי הדברים שנראו לו חשובים (עמ' 264-265), טענה שלא נסתרה. על כן, ומעל לדרוש יאמר כי סבורים אנו שהחלטת הפיטורין בוססה על מה שידעה הנהלת הנתבעת בקשר להתנהלות התובע (ובכלל זה גם הדברים ש כאמור, לא שוקפו לתובע עצמו).

תנאי העבודה להם זכאי התובע
בבסיס התביעה לרכיבי שכר ונלווים עומדת טענת התובע כי הוא זכאי לתנאי שכר כשל עובד הוראה במוסדות החינוך הרשמיים ובהתאם לכך יש לחשב את שכרו. לשיטתו, זכאותו לכך נובעת מתוקף התחייבותה של הנתבעת לתשלום שכר לעובדיה בשיעורים הנהוגים במוסדות החינוך הרשמיים, כתנאי לקבלת הכרה של "מוסד מוכר שאינו רשמי".
הנתבעת מכחישה את תחולתם של ההסכמים הקיבוציים ותקנון שירות עובדי הוראה במשרד החינוך (להלן: התקנון ) על עובדיה. עוד מוסיפה הנתבעת, שבסך הכולל, תנאי השכר של התובע מיטיבים לעומת התנאים שהיה מקבל אילו היה שכרו נקבע בהתאם לשיעורים של עובדי ההוראה. משום כך, לשיטתה, ככל שהתובע מבקש להשוות את תנאיו לאלו הנוהגים במשרד החינוך, המשמעות היא קיזוז התשלומים ביתר.
להלן נעמוד על השאלה האם יש מקום ככלל, להחיל על העסקת התובע את תנאי התקנון והאם נכון, ככלל, "לקזז" כל סכום ששולם לתובע בגין שכרו ביתר אל מול התקנון . לאחר שנקבע העקרונות המנחים בסוגיות אלה, נבחן את הרכיבים אליהם מפנה כל אחד מן הצדדים באופן ספציפי.

הזכאות לתנאי עובד הוראה במוסדות חינוך רשמיים- הלכת בוסי
בסעיף 11 ל חוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953 נקבע :
"השר רשאי לקבוע, בתקנות, סדרים ותנאים להכרזת מוסדות לא רשמיים מוסדות חינוך מוכרים, להנהגת תוכנית היסוד בהם, להנהלתם, לפיקוח עליהם ולתמיכת המדינה בתקציביהם, אם השר יחליט על התמיכה ובמידה שיחליט".
מכוח סמכות זו הותקנו תקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים), התשי"ד-1953, ובין היתר נקבע בתקנה 3(א) לתקנות ובין היתר נקבע:
"(א) מוסד חינוך לא יוכרז כמוסד מוכר אלא אם נתמלאו תנאים אלה:
...
....
(6) משכורות המורים והעובדים במוסד יהיו לפי השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים;(להלן: התקנה, ההדגשה הוספה וכן להלן אא"כ יצוין אחרת)
כאמור, אין חולק כי הנתבעת מוגדרת כ"מוסד מוכר שאינו רשמי" על פי התקנות. חובתו של "מוסד מוכר שאינו רשמי" לתשלום על פי השיעורים והכללים במשרד החינוך, נידונה בהרחבה בע"ע 203/09 רשת הגנים של אגודת ישראל - שמחה בוסי ו-15 אח' (2.10.11) (להלן: " עניין בוסי" או "הלכת בוסי"). פסק הדין שם, שניתן ביום 2.10.11 (לאחר הגשת התביעה), קבע כי התחייבותו של מוסד לתשלום משכורות המורים והעובדים לפי השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות חינוך, כתנאי לקבלת הכרה ותקצובים ממשרד החינוך, יוצרת עילת תביעה גם בידי העובד:
"הדרישה שבסעיף 3(א)(6) לתקנות מוסדות מוכרים לתשלום משכורות העובדים "לפי השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים", מגלמת בחובה התחייבות של המוסד לשלם לעובדיו משכורות לפי השיעורים והכללים הנהוגים במשרד החינוך, ומהווה תנאי מכללא בהסכמי ההעסקה של העובדים."
בשעליה של הלכת בוסי הלכו פסיקות בתי הדין האזוריים שבאו לאחר מכן, ראו למשל ד"מ 2249/09 אסתר בנטל ואח' - רשת גני ילדים של אגודת ישראל (12.10.14); סע"ש (נצ') 9721-08-12 סוזית אטרש - בית הספר היווני קתולי של מסדר נזירות המושיע ( 1.2.2015); ס"ע (י-ם) 8024-07-11 רבקה קראוט - רשת גני ילדים של אגודת ישראל (2.5.13); ס"ע (י-ם) 44911-08-11 זוהר רוס - מוסדות תורת אמת (03.03.2015).
אולם בכך לא סגי. גם לאחר שנקבע כי הלכת בוסי חלה על הנתבעת בהיותה מוסד מוכר שאינו רשמי, יש להכריע בשאלה האם מוצדק להחילה רטרוספקטיבית גם על יחסי העבודה בין הצדדים, שנסתיימו עוד לפני מתן פסק הדין. בענין בשאראת ( ע"ע 1342-01-11 יוסף בשאראת - ראובן באלי (26.11.13)), נדונה שאלת תחולתן הרטרוספקטיבית של הלכות חדשות. ההלכה כפי שנפסקה בבית המשפט העליון מובאת שם בתמצית כדלהלן:
"בפסק דין סולל בונה, שהוא פסק הדין המנחה בעניין, נקבע כי על פי נקודת המוצא העקרונית, הלכה שיפוטית חדשה פועלת הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית, אולם בשאלה זו יש לאזן בין מכלול השיקולים הנוגעים בדבר. עוד נקבע כי קיימות נסיבות בהן הלכה תחול באופן פרוספקטיבי בלבד, כאשר ביסוד הצורך לכך עומד אינטרס ההסתמכות של יחידים וגופים שניהלו את ענייניהם על בסיס ההלכה השיפוטית הישנה. באשר לאופן בחינת אינטרס ההסתמכות בשאלת תחולת ההלכה קבע הנשיא ברק בפסק הדין כך:
"על כן, אם הסוגיה היא חדשה ולא הוכרעה כלל בעבר, אין לומר כי קיים אינטרס הסתמכות הראוי להגנה. הוא הדין אם ההלכה הישנה לא יצרה, הלכה למעשה, כל הסתמכות של ממש, או אם ההסתמכות לא היתה סבירה, או אם אין ליתן לה משקל ניכר בהתבסס על הסוגיה הנדונה ומהותה של אותה הסתמכות. בכל המקרים האלה ובאחרים אין ליתן משקל כבד לשיקול ההסתמכות, ויש מקום להפעלה רטרוספקטיבית של ההלכה החדשה .. דוגמאות למצב דברים זה ניתן למצוא במצבים הבאים: ההלכה הקודמת לא היתה של בית המשפט העליון; ההלכה הקודמת לא היתה ברורה, וניתנו לה פירושים שונים; ההלכה הקודמת לוותה בהתנגדות ובהצעות לשינויים; במספר אימרות אגב הסתייגו שופטים מההלכה הקודמת; ההלכה הקודמת לא היתה כלל ידועה לצדדים; הצדדים הסתמכו על הדין הישן תוך שכל אחד נוטל הסיכונים הכרוכים בשינויו ... במצבים אלה ורבים אחרים, כל המסתמך על ההלכה הקודמת נוטל על עצמו סיכון ועל כן ניתן לתת להלכה החדשה תוקף רטרוספקטיבי".
עוד נקבע בפסק הדין, כי מקרי ההסתמכות המצדיקים מתן תוקף פרוספקטיבי בלבד להלכה חדשה מטבע הדברים אינם רבים, וכי קיומו של אינטרס הסתמכות ופגיעה בו אינם תנאים מספיקים למתן תוקף כזה. בכל מקרה ומקרה, כאשר קיים אינטרס הסתמכות והוכחה פגיעה בו, יש להמשיך ולבחון האם לא ניתן להתגבר על בעיית ההסתמכות בלא לנקוט בתחולה פרוספקטיבית בלבד של ההלכה החדשה. עוד ציין הנשיא ברק כי אינטרס ההסתמכות אינו בעל כוח מוחלט, ויש לאזן בינו לבין הערכים והעקרונות המתנגשים עמו..( ההדגשה אינה במקור)
בסיכומיה, על אף שאלו הוגשו בתאריך 25.2.18 (לאחר שהלכת בוסי כבר הושרשה), ועל אף שהתובע הפנה להלכת בוסי בסכומיו לא התייחסה הנתבעת להלכה זו, וכן גם לא העלתה טענות בנוגע להחלתה באופן רטרוספקטיבי. אין חולק כי בעקבות הלכת בוסי, פסקי הדין אליהם הפנתה הנתבעת בסיכומיה (ר' ס' 35,36 לסיכומי הנתבעת) אינם רלוונטיים כבר. יחד עם זאת, לאור האמור בעניין באשארת, יש לבחון האם מדובר בהלכות שיצרו הסתמכות באופן כזה שמצדיק את אי החלתה של הלכת בוסי.
פסיקת בית הדין הארצי אליה הפנה הנתבע בעניין בדבע נה/140-3 מרכז כנה מאיר לתרבות נוער וספורט בע"מ נ' יהודית שרף, עבודה ארצי, כרך כח (5), 232, אינה רלוונטית, מאחר שכלל לא עסקה במוסדות חינוך. נדמה כי הנתבעת בחרה לציין פסיקה זו, משום שאוזכרה בעניין רבין אברהם (ע"ב 2515/07 רבין אברהם – תלמוד תורה מוריה ירושלים, ר' ס' 36 לסיכומי הנתבעת), ששם אכן קבע בית הדין האזורי כי הוראות התקנה אי נן מהוות מקור המצמיח זכויות לעובדי מוסדות החינוך המוכרים שאינם רשמיים.
אכן, בפסיקות בתי הדין האזוריים שקדמו לפסק דין בוסי, בדומה לפסיקה בעניין רבין אברהם, הנטייה היתה שלא להחיל את התקנון על בתי הספר שבחינוך המוכר שאינו רשמי (ראו ע"ב (י-ם) 2140/02 אליאס ג'ילדה - בי"ס אלפריר ( 28.2.07); ס"ע (חי') 13461-07-09 בר און - המועצה האזורית מנשה ( 13.7.10)). יחד עם זאת, סוגיה זו לא הוכרעה בערכאות היוצרות הלכה מחייבת – קרי, לא בבית הדין הארצי ולא בבית המשפט העליון – כך שאין מדובר בפסקי דין היוצרים הסתמכות ממשית. עוד יש מקום להוסיף לענין אינטרס הסתמכו ת מדברי כב' השופטת רוזנפלד בעניין בוסי:
"בעצם פנייתו של מוסד חינוך אל משרד החינוך, בבקשה להכיר בו כמוסד מוכר שאינו רשמי, וודאי בעצם קבלת הטבות על יסוד ההכרה שהתבקשה, טמונה התחייבות מפורשת וברורה של המוסד למילוי אחר תנאי ההכרה, ולענייננו, התחייבות למילוי התנאי בדבר תשלום משכורות העובדים על פי המקובל במוסדות החינוך הרשמיים. התחייבות כזו היא בבחינת מובן מאליו, באשר היא העומדת ביסוד ההכרה, ועליה לאמיתו של דבר מושתתת קבלת ההטבות הכספיות הכרוכות בהכרה. התחייבות זו של המוסד, אומנם ניתנת למשרד החינוך, אך היא משקפת באופן ברור התחייבות של המוסד כלפי כלל הציבור, שמשרד החינוך אינו אלא נאמן שלו, וממנו הוא שואב את כוחו."
לפיכך, ובהיעדר התמודדות של הנתבעת עם טענה זו, אנחנו קובעים כי ישנה הצדקה להחלתה הרטרוספקטיבית של הלכת בוסי בעניין דנא .
עם זאת דווקא נוכח מסקנה זו, שוודאי לא שיקפה את המצב המשפטי הידוע נכון למועד ההעסקה ואף נכון למועד הגשת התביעה, ראוי כי בחינת היקף תחולתה של ההלכה תעשה במשנה זהירות . (ר תעא (חי') 2492-06 בן יוסף ציונה נ' רשת גני הילדים של אגודת ישראל (19.12.10) וכן סע"ש 5271-03-15 כהן- סוכת דוד(3.1.15) שם הביע מותב בראשות כב' השופט גולדברג את הטעמים בגינם ראוי לפרש בצמצום את החלת התקנה (להלן ענין כהן) ועמדותיו מקובלות עלינו.

תנאי העבודה עליהם חלה "הלכת בוסי"
כאמור, לשון התקנה קובעת כי יש להשוות "השיעורים והכללים" החלים על משכורות עובדי ההוראה במשרד החינוך על מורי מוסד מוכר ושאינו רשמי. על כן, לטעמנו, אין התקנה ו/או הלכת בוסי מחייבת החלת כלל הוראות תקנו ן עובדי הוראה על עובד מוסד כגון הנתבע - אלא על הכללים והשיעורים של משכורותיהם בלבד. ור' לענין זה ע"ע 8582-02-13 בוסי – רשת החינוך העצמאי (13.10.16) שם ציינה כב' השופטת גליקסמן כי הלכת בוסי אינה דנה בשאלה האם חלים על עובדי מוסד חינוך שאינו רשמי כלל תנאי העסקת מורים; סע"ש (י-ם) 5719-07-12 מרוות סלאח אלדין סברי ג'פאל ו-8 אח' - עמותת "נשים אמליסון" (8.6.15) וכן סעש (י-ם) 36098-11-12 חיים בן חמו נ' סוכת דוד(20.1.2015) להלן: ענין בן חמו ;ענין בן יוסף ציונה דלעיל, עניין כהן דלעיל.
יצוין, כי בפועל, ועל כך אין חולק, בסיס השכר שקיבל התובע שולם לפי טבלאות השכר של עובדי הוראה במשרד החינוך, לרבות התוספות ששולמו לעובדי הוראה (ר' לעניין את זה תלושי השכר הכוללים תוספות 94 87 ו2001), וההטבות הנטענות בדבר חישוב הוותק, הדרגה ואחוזי המשרה נעו בהתאם לטבלאות השכר. אלא שהתובע טוען לזכאות לרכיבים נוספים. השאלה האם יש להחילם על התובע תידון נוכח הפרשנות האמורה להלכת בוסי.
נעיר כי לא מצאנו מקום להכריע בטענתה של הנתבעת לפיה היעדר תקצוב מצד המדינה, משליך על חובתה כלפי העובדים, מאחר שזו נטענה בעלמא (ר' למשל ס' 114 לסכומיה) , ללא שהובאה כל ראיה לכך. (יוער כי סוגיה דומה הנוגעת לעובדים שאינם עובדי הוראה תלויה ועומדת לפני בית הדין הארצי ב ע"ע 28650-11-17 בני ציון – עמרני).

המשמעות שיש ליתן לתנאי שכר מיטיבים, ככל שקיבל אותם התובע
מקובלת עלינו עמדתה של הנתבעת, לפיה במידה ומכלול תנאי העבודה של התובע מיטיבים עמו לעומת אלו שהיה מקבל לו היה עובד משרד החינוך, אין מקום לתבוע זכויות פרטניות מכוח הלכת בוסי. עמדה זו אף מתחייבת נוכח החלתה הרטרוספקטיבית של ההלכה על העסקת התובע שנים קודם לכן.
ראוי להקיש לענין זה מן הדין החל במקום בו עבודתו של העובד מוסדרת הן בהסכמים קיבוציים והן בחוזה אישי במצב זה , יגברו זכויותיו של העובד על פי הוראות החוזה האישי, ככל שאלו מיטיבות עימו לעומת הוראות ההסכם הקיבוצי וככל שאין הוראה ספציפית בהסכם הקיבוצי השוללת במפורש את חלות ההוראה האישית, גם אם זו מיטיבה עם העובד (ראו סעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957; דב"ע נד/3-85 יעקב גולדפרב – התעשיה האווירית לישראל, פד"ע כ"ז, 287).
עמדת עובד, הדורש לקבל הטבות הנובעות מההסכמים הקיבוציים החלים עליו, אך בד בבד ליהנות מהטבות אישיות הנובעות מההסכם האישי נגועה בחוסר תום, ראו לעניין זה את בית הדין הארצי בע"ע 19590-07-14 אהרון נופך ז"ל - אוניברסיטת בר אילן (14.11.16), בפסקה 44 לפסק הדין:
"בהתאם לפסיקה, עת העובד הוצא מתחולת ההסכם הקיבוצי, ונחתם עמו חוזה אישי המעניק לו מכלול זכויות עדיף בהשוואה לזכויות על פי ההסכם הקיבוצי, אולם בנושא ספציפי אחד – כגון פנסיה – ההסדר שבהסכם הקיבוצי עדיף, תביעה להנות במקביל הן ממכלול הזכויות העדיף על פי החוזה האישי והן מההסדר הספציפי הטוב יותר שבהסכם הקיבוצי, היא תביעה הנגועה בחוסר תום לב, בהיותה ניסיון להנות מכל העולמות – מכלול הזכויות העדיף שבחוזה האישי וההוראה המיטיבה שבהסכם הקיבוצי".
דברים אלו כוחם יפה לענייננו אף מכח קל וחומר ( כששם נדון הדבר בס' 22 לחוק הסכמים קיבוצים התשי"ז-1957), בענייננו קיימות הוראות מיטיבות מכח התקנה ובמקביל הוראות מכוח ההסכם האישי . בעניין בן חמו נאמר (במותב בראשות אב"ד דכאן):
"משמעות הקביעה בהלכת בוסי היא אך כי העובד זכאי לתשלומים הנובעים מאותם תנאים מכללא, אשר הפכו להיות חלק מחוזה העבודה שלו. אופן ישומן של הוראות מכללא אלה אל מול הוראות אחרות בהסכמים צריך להיעשות מתוך בחינה פרשנית ראויה של מכלול החוזה. כך למשל, אין לקבל מצב בו הוראות הקבועות בהסכם ההתקשרות בין הצדדים, המיטיבות עם העובד לעומת הכללים החלים על עובדי הוראה, ימשיכו לחול, לצד הוראות "מכללא" שיחליפו הוראות אחרות בחוזה שבין הצדדים אשר קבעו תנאים פחותים מדרישות התקנה, ונמצא העובד "נהנה מכל העולמות". ..".
אם כן, לטעמנו, וככל שהמשכורות שקיבל התובע עלו על זכאותו מכח התקנה והתקנון בפרמטרים מסוימים, הרי שיש לקזז את התשלום העודף אל מול זכאות שיש לתובע, ככל שישנה לתשלום שלא קיבל , מכח התקנה.
הילוכו של הדיון יהא איפוא כדלהלן: תחילה יבחנו טענותיו של התובע לזכאות לרכיבי שכר שונים על פי התקנון . לאחר מכן נבחן את תנאי השכר שקיבל התובע בפועל ואת טענת הנתבעת כי הם חרגו (בתקופה המוגבלת לתקופת ההתיישנות) מזכאותו לפי אותם כללים שבתקנון, והמשמעות שיש ליתן לכך. לאחר מכן נבחן רכיבי תביעה אחרים שאינם נצמחים מהתקנה.

האם שולם לתובע בחסר ברכיבים הנטענים לעומת עובדי הוראה במוסדות רשמיים?
זכאותו של התובע לגמולי השתלמות ודרגת שכר MA
לטענת התובע הוא זכאי לתוספת גמול השתלמות בהתאם לתקנון העומד על תוספת של 29.7% משכרו. התובע אמד את שיעור התוספת שמגיעה לו בגין גמול השתלמות על סך של 159,294 ₪. התובע הציג מסמכים שונים המעידים על זכאותו לגמול השתלמות. כמו-כן, טוען התובע כי הוא זכאי לדרגת MA החל מיום 1.9.00, ובכפוף לתקופת ההתיישנות החל מחודש 12/01, ולא רק החל מחודש 09/02 כפי שחישבה לו הנתבעת. התובע אומד את ההפרשים בסך של 9,630 ₪. כמו-כן התובע עותר לקבלת הפרשי זכויות סוציאליות לקרן השתלמות ופנסיה על בסיס אותם הפרשי שכר.
מנגד, ומעבר לטענתה שאין להחיל עליה את הוראות התקנון, טוענת הנתבעת ביחס לדרגת MA כי השיבוץ לדרגה נעשה בהתאם לשיקול דעתה ולא לפי נתוניו האישיים של התובע.
לטעמינו, אף לפי הפרשנות המצומצמת של הלכת בוסי, גמולי והשתלמות ודרגת שכר נכנס ים תחת ההגדרה של "השיעורים והכללים" לתשלום " המשכורות" של עובדי ההוראה במוסדות המורים שאינם רשמיים. רכיב "גמול השתלמות" נמצא תחת הגדרת השכר לפי פרק 1.1 לתקנון. אף דרגות השכר וביניהן דרגת השכר לבעלי MA לה טוען התובע, הן חלק ממנגנון קביעת השכר, שכן שיבוצו בדרגה מסוימת משפיע על גובה שכרו. רכיבים אלו הוכרו אף בפסיקות שונות של בתי הדין האזוריים (ר' סע"ש (י-ם) 5666-07-12 פאטמה יוסף יעקוב פתיחה - עמותת "נשים אמליסון"(15.2.17)).
אם כן, התובע זכאי היה לקבל גמול השתלמות בהתאם לתקנון וכך אף זכאי היה להכרה בדרגת MA בהתאם לתקנון . כעת נפרוט זכאותו זו לרכיביה.

שיעור גמול ההשתלמות לו זכאי התובע
התובע טוען כי הוא זכאי, החל מחודש 12/01 לתוספת בשיעור 29.7% על שכרו, המגיעים לו לטענתו בשל צבירת 24.75 יחידות גמול, המורכבות מ-16 יחידות גמול עקב פרסומים שונים וכן 8.75 יחידות בגי ן כפל תואר. כמו-כן, מוסיף התובע הפרשות סוציאליות בשיעור של 21.7% שהיו אמורות להיות מופרשות מרכיב זה בסך של 34,566 ₪.
לטענת הנתבעת, התובע זכאי לגמול השתלמות רק החל משנת תשס"ה, מאחר שבשנים תשס"ב-תשס"ד הנתבעת לא תוקצבה לכך על ידי משרד החינוך – טענה שנדחתה לעיל. כמו-כן, כפי שעולה מהטבלה אותה צירפה הנתבעת לכתב הגנתה (ולכתב התביעה שכנגד), התובע היה זכאי בשנת תשס"ה רק ל-8.75 יחידת גמול, ורק החל משנת הלימודים תשס"ו הוא זכאי ל-24.75 יחידות גמול. יוער בעניין זה, כי הנתבעת לא הבהירה מדוע לשיטתה התובע זכאי רק ל-8.75 יחידות גמול עד לשנת הלימודים תשס"ה.
ולגופו של ענין: בפרק 1.26.1 לתקנון (צורף כנספח 18 לתצהיר התובע) נקבע ביחס לשנים הרלבנטיות לכאן כי "המקסימום יהיה16 + 8.75 = 24.75 גמולים ". בסעיף 1.26.1.1 (3) נדונו סוגי הגמולים שהרלבנטיים לעניננו:
"א. גמול כפל תואר - בשיעור 8.75 יחידות גמול (ראה הוראות בסעיף 7 להלן). כפל תואר בשיעור זה יאושר רק פעם אחת.
..
ג. גמולי השתלמות רגילים - בעד השתלמויות בקורסים שונים, בגין פרסומים ובעד כפל תואר נוסף.... ניתן לצבור 13 יחידות גמול לכל היותר. מֵרב גמולי ההשתלמות השונים הם 4 + 13 = 17 או 13 +8.75 = 21.75 יחידות גמול, ובכל מקרה לא יותר מ - 21.75 גמולים. החל משנת הלימודים התשנ"ו תועלה התקרה מ - 13 ל - 14 יחידות גמול, משנת הלימודים התשנ"ז תועלה התקרה ל - 15 יחידות גמול, מהתשנ"ח היא תועלה ל - 16יחידות גמול. כל יחידת גמול השתלמות מזכה ב - % 1.2 מהשכר המשולב.
לפי נתוני משרד החינוך (כפי שעולים מאישור הכלול בנספח 18 הנ"ל) התובע זכאי לכפל תואר החל משנת 2000 (קרי לכל התקופה הנתבעת בהליך דנא), אשר מזכה אותו בהתאם להוראות משרד החינוך ל-8.75 נקודות. כפי שעולה מאותו מסמך, התובע זכאי ל-16 נק' גמול החל מחודש 09/04. לעניין זה יצוין, כי לא הוצגו בפני נו נתונים הנוגעים לנק' הגמול להן זכאי התובע קודם לתקופה של 09/04 ואין בידינו להסיק אחרת מהראיות שהוצגו בפנינו ( ודוק, בנספח 19 ישנו אישור על צבירת גמול מכוח השתלמויות על פי מסמך מ 4.8.2005, אלא שלמרות זאת כל הודעות משרד החינוך בדבר דרגתו וותקו וגמוליו של התובע שצורפו כחלק מנספח 18 מאוחרים למסמך זה ולא הקנו לו זכויות מעבר לאמור . לפיכך, אנו קובעים כי התובע זכאי לגמולי השתלמות באופן הבא: החל מחודש 12/01 ועד לחודש 08/04 התובע זכאי ל-8.75 נקודות גמול והחל מחודש 09/04 סך של 24.75 נקודות (על פי התקרה).
זכאותו של התובע לדרגת שכר MA
לטענת התובע, הוא זכאי להפרשי שכר בתקופה שבין 12/01 ועד ל08/02, מאחר ודרגתו נקבעה לפי תואר BA ולא לפי תואר MA. לטענתו הוכרה זכאותו לתואר אקווילנטי לMA כבר משנת 2000, אלא שהגביל עצמו בתביעתו במגבלת ההתיישנות. לטענת הנתבעת, דרגת MA, שעל פי תלושי שכרו של התובע ניתנה לו החל משנת הלימודים תשס"ב, נתנה על פי שיקול דעתה הבלעדי, ללא חפיפה לנתוניו האישיים (ר' ס' 112 לסיכומיה).
לא מצאנו לנכון לקבל את התביעה ביחס לרכיב זה מהטעם שלא הוכחה לפנינו זכאותו של התובע לדרגת MA בתקופה שלפני 09/02. ודוק, באישורי משרד החינוך הכלולים בנספח 18 מפורט מפורשות כי זכאי לתואר זה החל מ1.9.02 בלבד. למרות זאת טוען התובע לזכאות מתאריך קודם. להוכחת זכאותו, הפנה התובע למסמך של משרד החינוך מיום 26.12.00 עליו חתומה גב' רבקה בלילטי (נספח 39 לתצהיר), בו מצוין "לפיכך זכאי לדרגת שוות-ערך אקדמית M.A בהוראה החל מיום 1.9.00" בנוסף, במסגרת דיון ההוכחות, ביקש התובע להציג מסמך משנת 2015 (ת/3)בו צוין "בהמשך לטיפול בתיקך ובהתאם למסמך שהמצאת החתום ע"י הגב' רבקה בלילטי והמצוי בתיקך האישי, הרינו לאשר כי התקבלה החלטה לאשר מועד זכאותך להטבה של תואר שני אקוויוולנטי מתאריך 1.9.00 במקום התאריך הרשום במערכת (1.9.02)" . הנתבעת הסתייגה מתוכנו של ת/3 שלא הובא לידיעתה לפני דיון ההוכחות, והסכימה שהוא יובא רק כאינדיקציה לקיומו של המסמך (עמ' 308 ש' 23-24). .ברי כי למרות מכתבה של הגב' בלילטי משנת 2000 לא מצא משרד החינוך בזמן אמת להכיר בזכאות התובע ל MA משנת 2000 אלא רק משנת 2002 כמצוין בנספח 18 . העובדה שבדיעבד, לאחר 13 שנה , החליט משרד החינוך להכיר בזכות מסוימת למועד מוקדם יותר , אין מקום כי תיצור חובת תשלום רטרואקטיבית (וחורגת בהרבה מגבולות ההתי ישנות) על הנתבעת.
(למעלה מן הצורך יצוין כי במסגרת חקירתו, לא ידע התובע להסביר מדוע יש להכיר בזכאותו מיום 1.9.00, חרף מסמכים רשמיים של משרד החינוך הקובעים כי מועד ההטבה הוא החל ב 1.9.2002 (ר' נספח 39 לתצהירו של התובע – מכתבי משרד החינוך מתאריכים 30.7.07 ו-19.9.07 ותשובתו של התובע בעמ' 101-103 לפרוטו קול). עדותו של מר מרוז בנושא אינה רלבנטית שכן "תרומתה" היחידה היא בהתבססות על המסמכים שהוצגו לפנינו. כאמור בזמן אמת משרד החינוך לא הכיר בתואר MA לפני 9/02.) לאור האמור, אנו קובעים כי התובע היה זכאי לדרגת MA החל מחודש 09/02. (ככל ששולם לו על פי דרגה זו קודם לכן(וכך ע"פ כתב ההגנה) לא היה זכאי לכך).

עבודה מעבר לחלקיות המשרה המצוינת בתלושים
בהמשך הדברים תידון טענתה של הנתבעת באשר לאופן המיטיב שבו חושבה לתובע חלקיות המשרה (לפי משרת עובד הוראה בחט"ב בכללה חלף חישוב לפי עבודה בב"יס יסודי). עם זאת כבר בשלב זה מצאנו מקום להסיר מן הדרך הטענה שבפי התובע לפיה בפועל עבד גם מעבר לחלקיות המשרה שנרשמה בתלושים. בענין זה הוא מעיד בסעיף 12 לתצהירו (ומפנה לנספחים 56 לו). דין טענותיו של התובע בנדון זה להדחות מכל אחד מן הטעמים דלקמן ובוודאי בהצטברם: א. רישום שעות המערכת של התובע בעמ' הראשון לנספח 56 הוא רישום שלו אף שיכול היה להציג מערכת שעות (כפי שעשה באופן חלקי בעמ' השני לנספח 56).איננו סבורים כי בכך הרים הנטל להוכיח את מערכת השעות שלו. ב. התובע טוען לשעות "חלון" אותן הוא סופר כחלק מן המשרה. כאמור הדבר לא הוכח. לא זו אף זו, בעדותו של הרב בן הרוש הדגיש כי התובע התעקש כי לא תהיינה לו שעות חלון (ר' ס' 21 לתצהירו ועמ' 359 לפרו' ש' 5-11 ) ג. לא הובא כל בסיס שהוא להחשבת שעות "חלון" כשעות עבודה. התובע אמנם מצרף חלק מהתקנון העוסק בשעות שהייה אך היקפן מצומצם הרבה יותר ולא ברור מדוע יש בסיס לדרישה שכל שעת חלון תחשב כשעת שהייה. ד. אשר לתחשיבי שעות העבודה בישיבה הקטנה – איננו מקבלים הנחת היסוד של התובע כי כל זמן נוכחות שלו (בין בהפסקה בין בתפילה וכיו"ב) מהווה שעת עבודה, וזאת מעבר לאמור לעיל, כי מדובר ברישומי ם של התובע בעלמא חלף הבאת ראיות. על כן, לא מצאנו מקום ליתן ביטוי לטענת התובע לכך שעבד מעבר למשרה שנרשמה לו. (הדברים רלבנטיים לצורך חישוב הפרשי זכאות בגין הרכיבים דלעיל).

תוספת שחיקה
לטענת התובע, הוא זכאי לתוספת שחיקה שמקורה בפסק בוררות שניתן ביום 22.5.07, בסכסוך בין המדינה לבין ארגוני המורים הקובע כדלקמן:
"המורים יקבלו מענק חד-פעמי בגובה 3.5% מהשכר החודשי עבור כל אחד מ-36 החודשים בהם היו מועסקים מתאריך 1.1.99 עד 31.12.01. מתשלום זה תנוכה המקדמה בסך 0.5% לחודש, אשר שולמה להם בגין חודשים אלו"
הנתבעת מתנגדת לתשלום זה, בנימוק שדחינו לעיל לפיו לא חלים עליה התשלומים וההוראות של משרד החינוך. מכאן השאלה, האם יש לכלול תוספת זו כחלק מתנאי השכר של התובע בהתאם להלכת בוסי. לטעמינו התשובה לכך חיובית ונפרט.
פסק הבוררות לעיל ניתן לאחר שנתגלעו מחלוקות בין המדינה ובין ארגוני המורים לגבי אופן חישוב תוספת שחיקת השכר למורים, שנקבעה בהסכמים קיבוציים משנים קודמות. מטרתה של תוספת זו הייתה למנוע את שחיקת שכר המורים ביחס לשכר המהנדסים. לאור האמור, ברי כי תוספת זו אינה שונה מכלל התוספות שנבעו מהסכמי שכר אחרים, כך שהיא מהווה חלק מהפרשנות (אף המצומצמת) של תנאי השכר הנהוגים אצל עובדי ההוראה.
יש לציין, כפי שהסברנו לעיל, כי הנתבעת נהגה לשלם לפי טבלאות השכר של המורים, וההטבות הייחודיות ניתנו ביחס לדרגות והוותק. כמו-כן, מתלושי השכר עולה כי הנתבעת נהגה לשלם את התוספות השונות שנבעו מההסכמים הקיבוציים שנחתמו במרוצת השונים בין ארגוני המורים למשרד האוצר. היינו, גם הנתבעת החילה על עצמה הוראות שכאלה.
יחד עם זאת, לא קיבלנו את חישובו של התובע ביחס לכך (ר' נספח 47 לכתב התביעה המתוקן), מהטעם שהנתונים שהציג אינם תואמים את תלושי השכר ונשענים על כך שהתובע עבד בהיקף משרה של 120.8% - נתון שכלל לא הוכח. אי לכך, חישובה של תוספת שחיקה ייעשה בהתאם לשכר המשולב המצוין בתלושי השכר בתקופה שבין 1.1.99 (יובהר-פסק הבוררות בעניין השחיקה ניתן בשנת 2007 והמועד ליצירת הזכות לתשלום ההפרשים נתגבש אז ). ועד ליום 21.12.01. בתקופה זו השתכר התובע סך של 175,972 ₪. לפיכך, התובע זכאי למענק שחיקה בסך של 6159 ₪, ולחלף הפרשות לקרן השתלמות בגינו בסך של 517 ₪ (6,159 ₪ * 8.4%).

נבחן כעת את טענות הנתבעת ביחס לתשלומים ביתר.

האם התובע קיבל שכר מעבר לזכאותו על פי התקנון?
אלו האלמנטים שהנתבעת טוענת כי הכלילה בשכרו של התובע מעבר לזכאותו:
בתחילת עבודתו חושב לתובע וותק התחלתי של 5 שנים על אף שזו הייתה שנתו הראשונה בהוראה
אחוזי המשרה של התובע חושבו לפי 24 שעות שבועיות ולא לפי 30 כמקובל בעובדי הוראה בבי"ס יסודי (א' – ז').
לתובע נקבעה דרגת שכר אקוויוולנטית של B.A, על אף שלא הייתה בידיו תעודת הוראה.
התובע קיבל שכר של עובד הוראה, על אף שבמועד תחילת עבודתו טרם הייתה בידו תעודת הוראה.
נבחן הטענות בענין זה.
אשר לוותק ההתחלתי שחושב לתובע - התובע הודה בח"נ כי הוותק שחושב לו בתחילת עבודתו היה לפי 5 שנים למרות שזו הייתה שנתו הראשונה (עמ' 109 ש' 19-20). לטענתו הוא היה זכאי לוותק בעקבות שירותו בצה"ל (ר' ס' 12 לתצהירו ), ועל כן אין מדובר בהטבה של 5 שנים, אלא בפחות מכך.
למעשה, מלבד הוותק הצבאי, התובע לא ציין נתונים נוספים שיש בהם כדי להשפיע על הוותק שהוכר לו. בהערה מקדימה נציין, כי בהתאם להוראות התקנון, הוותק הצבאי הרלוונטי הינו שירות החובה בלבד (ר' לעניין זה פרק 1.29.3.3 לתקנון – שצורף כנספח 72 לתצהירו של התובע). על פי האישור הצבאי שצירף התובע (נספח 72 לתצהירו), הנכון ליום 26.8.07, התובע שירת 6 חודשים בשירות חובה, נתון שמאושר אף במסמך רשמי של משרד החינוך אותו צירף התובע ( נספח 18 לתצהירו). לאור האמור, לא מצאנו לנכון לקבל את טענת התובע לפיה הוא זכאי לוותק של 15 חודשים . כן יש ממש בטענה כי הנתונים שמסר התובע לביסוס ותק ארוך זה היו לא נכונים והוא עצמו דווח דווח אחר במסמכים אחרים (ר' נ/ 6א' לעומת נ6/ב'- ומכל מקום הרלבנטי הוא מה שנרשם באישור משרד החינוך- נ/18) , מאחר ולא הוכח כי הוא זכאי לחישוב וותק בשל שירותו במילואים. בהתאם לאמור, הרי שהוותק הצבאי הרלוונטי לכל תקופת עבודתו של התובע עמד על שישה חודשים. משלא צוין נתון נוסף שהיה אמור להיות משוקלל לצורך חישוב ותקו של התובע, אנו מגיעים למסקנה כי לתובע חושב וותק של 4.5 שנים מעל המגיע לו.
מעיון בנספח 64 לתצהירו של התובע, עולה כי התוספת האחוזית בגין כל שנה בתקופה הרלוונטית לתביעה הינה 2% ועל כן, הטבה של 4.5 שנות וותק משמעותה הטבה בגובה 9% לפחות.
אשר לחישוב אחוז המשרה לפי 24 ש"ש – התובע הסביר כי חישוב זה נעשה בשל עבודתו ב"ישיבה קטנה", קרי בכיתה ז' ומעלה, כאשר על פי משרד החינוך בכיתות הגבוהות אחוזי המשרה מחושבים לפי 24 ש"ש (עמ' 149 ש' 17-24 עמ' 150 ש' 1-2). יש לציין כי על העובדה שהישיבה הקטנה מהווה מוסד לימוד על-יסודי, ניתן ללמוד ממסמכים שונים שהונפקו על ידה שם צוין כי התובע מלמד בכיתות על-יסודי (ר' נספח 66 לתצהיר התובע אליו לא התכחש הרב פלסר בעדותו), וכן מעדותו של מר ציפורי, תלמידו של התובע, שהעיד כי התובע לימד אותו תורה כשהיה מקביל לכיתה ט' (עמ' 31 ש' 4-7).
הנתבעת טענה כי חלקיות המשרה האמיתית של התובע הייתה לפי 30 ש"ש, היא חלקיות המשרה הרלבנטית לבתי ספר יסודיים וכי למעשה עבד בת"ת (= בי"ס יסודי) .
גרסתה זו של הנתבעת סותרת, כאמור, מסמכים שהיא עצמה הנפיקה וכתבה. כך, הרב פלסר ניסה להסביר שמדובר בהטבה, מאחר והתובע עבד שעות מועטות בלבד בכיתות על-יסודי (ר' 226 ש' 2-5) אלא שמדיווחי המורים שהנתבעת הגישה למשרד החינוך (נ/4) מתברר שהתובע דווח בשנת הלימודים תשס"ד כמי שמלמד 8 שעות בת"ת, ואילו בתלושי המשכורת לאותה השנה (החל מחודש ספטמבר 2003) רואים כי לתובע שולם לפי משרה של 27/24 – משמע, רוב שעות עבודתו של התובע היו בישיבה הקטנה. כמו-כן, מדובר בסתירה לטענת הנתבעת ששכרו של התובע עבור שעות לימודיו בישיבה בקטנה ניתן באמצעות מלגות (עמ' 186 2-3).
בנוסף, הנתבעת טענה, כמו גם ביחס לשאר הזכויות, כי אלו ניתנו לכלל המורים (ר' ס' 3 לתצהירו של הרב פלסר). אולם עיון בדו"ח נתוני המורים (נ/4) מלמדנו שלא לכל המורים חושבו אחוזי המשרה לפי 24 ש"ש. לדוג', ניתן לראות את מר זריבי ומר שמואל שעבדו 10 ש"ש ואחוזי המשרה שלהם נקבעו 33% (כלומר ביחס ל-30). אם כן בסיס משרה של 24 ש"ש ניתן רק מורים למסוימים, מה שמתיישב יותר עם גרסת התובע שבסיס משרה זה נקבע לו כיון שלימד גם ב"ישיבה הקטנה".
אלא שגם לאחר ששוכנענו כי התובע עבד גם בישיבה הקטנה, ובשל כך חושב היקף משרתו לפי 24 שעות שבועיות עדיין עסקינן בהטבה. נבהיר: לפי התקנון- ס' 3.1 (ר' נספח 58 לתצהיר התובע ) יחידת העבודה של מורה נגזרת מהשאלה היכן מלמד. (יסודי או חט"ב). התובע לימד בשני בתי ספר בפועל, גם הת"ת וגם הישיבה הקטנה. משכך יש להביא בחשבון חלקיות משרתו את עבודתו בכל אחד מן המוסדות כשלעצמה ובהתאם לכך נגזרת גם חלקיות המשרה שבה עבד במשוקלל.
‏ א ין חולק כי חלק ניכר מעבודתו של התובע נעשתה בכיתות החט"ב, אולם מאחר וכל היקף משרתו חושב לפי חלקיות משרה של 24 שעות שבועיות, די בכך על מנת לקבוע שמדובר בהטבה.
בעניין זה, לא הוצגו נתונים לשנים הרלוונטיות, מהם ניתן לעמוד על היקף שעות עבודתו של התובע בכיתות היסודי למול עבודתו בכיתות החטיבה ומעלה (ור' דיוננו בדבר מידע חלקי שמסר התובע לעיל) . בנסיבות אלה נתבסס על המידע שכן הומצא: בנספח 69 לתצהיר התובע צוין כי הוא עבד 19 שעות שבועיות לא כולל ישיבה קטנה. מעיון בתלושי שכרו לאותן שנות לימודים (תשס"ו -תשס"ז), עולה כי לתובע חושבה משרה בהיקף של 26 ש"ש (ר' למשל את תלושי השכר לחודשים 09/06 ו-10/06). מכך אנו למדים, כי התובע לימד 19 שעות בכיתות יסודי ו-7 שעות בכיתות על יסודי. (יוער שנתונים אלה ביחס להיקף העבודה בת"ת אל מול הישיבה הקטנה משקפים כנראה היחס אף מעבר לשנים אלה- ר' נספח 56 לעיל).
מכיוון שלתובע חושבה משרה לפי 24 שעות, אזי יצא שהיקף משרתו עמד על 108%. במידה וחישוב היקף משרתו היה מבוצע לפי הבחנה בין כיתות יסודי לכיתות חטיבה, היה עומד היקף משרתו על 92% (19/30 = 63% + 7/24 = 29%). מהאמור יוצא, כי מדובר בהטבה של 17% (התוספת של 16% למשרה היא 17% מתוך 92%).
זכאות לתואר BA – התובע הסביר בעדותו כי דרגה זו הייתה מגיעה לו בכל מקרה בשל תשע שנות לימודיו בישיבה, בשילוב עם תעודת הבגרות (ר' עמ' 109 ש' 22-24, עמ' 110 5-7). כביסוס לכך, התובע צירף ס' הרלוונטיים מתוך חוזרי מנכ"ל של משרד החינוך הנוגעים לקביעת דרגת שכר שוות-ערך לדרגה אקדמית למורים שהם בוגרי ישיבות המלמדים בפועל תלמוד ו/או תושבע"פ ו/או מחשבת ישראל ו/או תנ"ך (נספח 74 לתצהירו),ממסמכים אלה עולה כי עבור כל שנת לימודים בישיבה גבוהה צוברים 3 נ"ז וכן תעודת בגרות מקנה 3 נ"ז, כאשר הגעה ל-30 נק', מקנה זכאות לדרגת שכר BA אקוויוולנטי.
מהמסמכים אותם צירף התובע עולה כי הוא זכאי לתואר BA אקוויוולנטי החל משנת 1999 (נספח 39), קרי, בתקופה הרלוונטית לתביעה, לתובע אכן הייתה זכאות לדרגת BA . אם כן לגבי שנים אלה אין מדובר בהטבה. מעבר לכך, לא ראינו משמעות לכך שהתובע לא היה זכאי לדרגה זו בכל התקופה שלפני כן , לאחר שלא צוין בפנינו כי ישנה משמעות עקיפה למועד הזכאות לתואר גם בשנים שלגביהן אין חולק בדבר הזכאות. לפיכך, בתקופה הרלוונטית התובע היה זכאי לדרגת BA, כך שאין הדבר נחשב כתנאי מיטיב.
זכאות לשכר כשל עובד הוראה (מורה מוסמך) - על פי התיעוד שהציג התו בע (נספח 18 לתצהירו) שלא הופרך, הוא מורה מוסמך החל מיום – 1.9.00 היינו בכל התקופה הרלבנטית לתביעה דכאן (מטעמי התיישנות). מכל מקום, אין משמעות להיותו מורה מוסמך לתקופה הרלוונטית, שכן מרגע שהתובע השלים את זכאותו לדרגת BA, הוא מוצב בדרגה זו הגבוהה מדרגת מורה מוסמך. לפיכך, אנו קובעים כי אין מדובר בתנאי מיטיב.
סיכומו של דבר, ובהתאם לאמור לעיל, בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה, התנאים אותם קיבל התובע מעבר לזכאותו על פי התקנון , היו 4.5 שנות וותק שמשמעותן הטבה בגובה 9% מהשכר, וחישוב היקף משרה גבוה יותר מן המגיע לו, כך שחושב לו לפחות 17% מעל המשרה. בסה"כ, קיבל התובע הטבה הנאמדת בשיעור של 26% לפחות.

חשבון
משקבענו לעיל כי התובע "קופח" אל מול עובדי הוראה בענין זכאותו לגמול השתלמות מחד גיסא, בעוד קיבל ביתר זכויות בגין הכרה בוותק שמעבר לזכאותו כמו גם , בחישוב משכורתו על פי חלקיות משרה שמעבר לזכאותו, וכן נדרש בירור זכאותו ביחס לדרגת MA, נדרשת עריכת חשבון יתרות החוב והזכות לתקופת התביעה.
אלא שבמסמכים שהגישו הצדדים אין די כדי לערוך חישוב כאמור. כך , הנתבעת צירפה כנספח 2 לכה"ג, טבלה שלטענתה ממחישה את ההבדלים בין השכר אותו היה מקבל התובע לו היו מוחלים עליו הוראות משרד החינוך לעומת השכר שקיבל בנתבעת (ר' נספח 2 לכתב הגנתה), אולם הטבלה אינה כוללת את זכאותו המלאה של התובע לגמולי השתלמות כפי שנקבעה לעיל וכן היא אינה מבחינה בין השע ות אותן לימד התובע בת"ת/ ישיבה קטנה. כך- התובע לא עשה חישוב נגדי על מנת להתמודד עם טענתה של הנתבעת. חישובי התובע לעניין גמול ההשתלמות נעשו על פי שכרו האחרון, מבלי להתחשב בתנודות השכר שחלו במרוצת השנים - ובכך יש עיוות בנתונים (כגון לעניין ותק וזכאויות שונות כגון לעניין התואר) ומכל מקום חישוביו התבססו על פי אחוזי משרה שאינם תואמים את קביעתנו לעיל.
בנסיבות אלה אין מנוס מלאפשר לצדדים להגיש תחשיבים מתאימים על יסוד הנתונים שקבענו. הוראות בענין זה יובאו בסיפת פסק הדין.

רכיבי התביעה של התובע כוללים גם תביעה לתשלום בגין חופשות, נסיעות הבראה ונגזרותיהן ,זאת מעבר לחשבון השכר. להלן ידונו אלה.

עבודה בזמן חופשות
לטענת התובע, הוא זכאי לתשלום בגין עבודתו בזמני החופשות הנהוגות במשרד החינוך. הנתבעת לא התכחשה לכך שלוח החופשות הנהוג אצלה שונה מהותית מזה של בתי הספר הרשמיים של משרד החינוך, וכי התובע, יחד עם יתר המורים, עבדו גם בזמנים שקבועים כחופשות בבתי הספר של משרד החינוך. כך למשל, חו פשת הקיץ הנהוגה בנתבעת מתחילה בט' באב ומסתיימת בא' באלול לעומת חופשת הקיץ במוסדות החינוך הרגילים, הנמשכת חודשיים (במהלך כל חודשים יולי-אוגוסט).
לא מצאנו לנכון לקבל את התביעה ברכיב זה מהטעמים הבאים:
ראשית, לטעמינו, היקף ימי החופשה לו זכאי עובד הוא חלק מתנאי העבודה אך אינו חלק מ המשכורת ועל כן אינו בא בגדר דרישת התקנה " משכורות המורים והעובדים במוסד יהיו לפי השיעורים והכללים..." משכך שנת לימודים בהיקף אחר מזה המקובל במוסדות החינוך הרשמיים , ומאידך, מספר ימי חופשה מצומצם יותר, יכולים להקבע במוסד המוכר שאינו רשמי . על כן אין זכות לקבל תשלומים שמשולמים לעובדי הוראה בגין עבודה ב"חופשה". בוודאי שאין מדובר בתנאים הנמצאים ב גדר פרשנות מצומצמת של המושג "משכורות" לפי התקנה כאשר יש מקום לפרשה בצמצום בעת החלת הלכת בוסי רטרוספקטיבית.
שנית, תביעתו של התובע בגין רכיב זה מסתמכת על האמור בתקנון, לפיו יש לשלם למורה שעבד בזמן החופשות. אולם, מעיון באותן הוראות תקנון עולה כי אלו עושות אבחנה בין בתי הספר במגזרים השונים. (צורף כנספח 35 לתצהיר התובע), קבוע בס' 1 לפרק משנה 1.25.1 כדלקמן:
(1) מדי שנה מפרסם משרד החינוך והתרבות והספורט בחוזרי המנכ"ל את לוח החופשות במוסדות החינוך השונים, תוך שימת לב לרובד החינוכי וסוג המוסד החינוכי.
[...]
(4) "עובד הוראה, המועסק במוסדות החינוך הרשמיים, באישור המשרד בתקופת פגרות החגים, זכאי לתשלום נוסף בעבור עבודתו" (ההדגשה אינה במקור ).
כמו-כן, בפרק העוסק בתשלום בזמן חופשות הקיץ ( פרק 1.25.2) נקבע בס"ק ג' כדלקמן:
(ג) תשומת לבכם מופנית לחוזרי משרד החינוך התרבות והספורט המתפרסמים מדי שנה והמפרטים את ההסדרים החלים על מוסדות החינוך השונים.
היינו ישנם סוגי מוסדות חינוך שלגביהם הסדר החופשות שונה, כך גם לפי התקנון. התובע לא הצביע על טעם לפיו יש להחיל עליו הכללים הנוהגים דווקא במוסדות הספציפיים אליהם כיוון ולא באחרים.
(מעיון בחוזרי המנכ"ל המתייחסים ללוח החופשות של המוסדות במגזר החרדי (אלו מפורסמים באתר משרד החינוך) עולה כי הוא תואם את לוח החופשות שהיה נהוג בנתבעת (שנת הלימודים למשל מתחילה בא' באלול). הוראות אלו אף מתיישבות עם טענתה של הנתבעת בנושא, לכך שמשרד החינוך יודע על כך שאצל הנתבעת נוהג לוח חופשות שונה (ר' נ/3). חרף האבחנה הקיימת, התובע ביקש לקבוע את התשלומים בהתאם ללוח החופשות של מוסדות החינוך הרגילים, וזאת מבלי להצביע על הסיבה בעטיה יש להעדיף אותו על פני לוח החופשות במגזר החרדי, או מגזר אחר .
(ערים אנו לכך שבתקנון בסעיף 14.1.4 מצוין כי הכללים בדבר תשלום לעובד שעובד בחופשה יחולו גם על הו"ר במוסדות מוכרים ש אינם רשמיים אלא שלטעמינו בנסיבות שפורטו שבהן כלל לא הוכח לוח החופשות הרלבנטי ליישום למוסד כגון הנתבעת - והפך הדבר כדלעיל. ע"כ, אין רלבנטיות לסעיף זה. מכל מקום הסוגיה המשפטית שלפנינו אינה נושא להכרעתן של הוראות התקנון.)
שלישית, לוח החופשות של הנתבעת, אמנם מקצר את חופשת הקיץ, אך מאידך, ישנם ימים בהם לא התקיימו לימודים במוסד לעומת המוסדות האחרים – כגון: ימי צום מקוצרים וימי ראש חודש. התובע, שעם כניסתו לעבודה קיבל על עצמו את לוח החופשות של המוסד, עם כל היתרונות והחסרונות שבו, ועל כן אין לו מקום להלין כעת. (וכאמור אין לשון התקנה מורה כי צריכים היו לחול עליו לוחות החופשות של מוסדות רשמיים)
סוף דבר התביעה ברכיב זה נדחית.

תשלום דמי מילואים
ברכיב זה התובע עותר לקבלת התשלום שקיבלה הנתבעת מהמוסד לביטוח לאומי עבור ימי המילואים שהתובע עשה בשנים 1998, 2000 ו-2002, בזמן המוגדר כחופשות. תביעתו זו מושתתת על ההוראה בתקנון, לפיה עובדי הוראה המשרתים במילואים בזמן חופשת הקיץ זכאים לקבלת התשלום עבור ימי מילואים, בנוסף לשכר הרגיל אותו מקבלים (ר' ס' 7 לפרק 1.25.2 וכן חוזר המנכ"ל שצורף כנספח 52 לתצהירו של התובע). אליבא דנתבעת, משלא חלות הוראות התקנון בעניינו של התובע, אין לקבל את התביעה בגין רכיב זה.
אף לטעמינו יש לדחות את התביעה בגין רכיב זה. ראשית נציין, כי מלבד שנת 2002 שאר התקופות הנטענות בכתב התביעה התיישנו. מאישור שירות המילואים של התובע (נספח 53 לתצהירו) עולה כי אכן התובע שירת כ-20 ימי מילואים בתקופה שבין 3.7.02-22.7.02, כאשר רק 4 מתוך התקופה הזו חלו אחרי ט' באב, דהיינו, בזמן פגרת הקיץ בנתבעת.
בהמשך לקביעותינו לעיל בכל בנוגע לתשלום בזמן חופשות הנהוגות במוסדות החינוך הרגילים , הרי שמאותו הטעם, התובע אינו זכאי לתשלום דמי מילואים בנוסף לשכרו הרגיל, כאשר שירת במילואים בזמן שאינו נהוג כחופשה בנתבעת. ביחס לשאר הימים באותה תקופה שכן חלו בחופשה הנהוגה בנתבעת, מצאנו כי בתלוש השכר לחודש 09/02 התובע קיבל הפרשי מילואים בסך של 4,095 ₪ מעבר לשכר היסוד. אשר על כן, דין התביעה בגין רכיב זה להידחות.

תשלום בזמן עבודה בבחירות
זכאותו של עובד לקבלת שכר ביום הבחירות לכנסת נקבעה בס' 136 ל חוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], תשכ"ט-1969 ובפסיקה נקבע כי עובד שעבד ביום שבתון זכאי לגמול כפול.
התובע טען בתצהירו כי עבד בשני ימי בחירות (28.1.03,28.3.06) והמציא אסמכתא למנהגה של הנתבעת לקיומו של יום לימודים בזמן הבחירות- נספח 31). בנסיבות אלה זכאי התובע לתשלום בגין שני ימי עבודה אלה. לפי תחשיבו של התובע בנספח 47 לכתב התביעה המתוקן, שווי יום עבודה ב"חופשה" הוא 483 ₪ ומשכך זכאי הוא לסך של 966 ש"ח.

דמי הבראה
לטענת התובע לא שולמו לו דמי הבראה במלואם. כך לטענת התובע, בשנים 2003-2004 לא שולמו דמי הבראה כלל, בשנת 2005 שולמו לו דמי הבראה כאשר לגבי חלקם לא נעשו הפרשות סוציאליות, בשנת 2006 שולמו לו 2 ,080 ₪, מתוך סך של 3,860 ₪ ואילו בש נים 2007-2008 שולמו לו "דמי הבראה במלואם על חשבון חוב משנים קודמות". בסיכומיו, טען התובע לזכאות לדמי הבראה לפי צו ההרחבה הכללי במשק . לטענת הנתבעת הוכח כי התובע קיבל דמי הבראה בשנתיים האחרונות לעבודתו, והתביעה בגין התקופה הקודמת לכך התיישנה.
בהתאם לס' 7א' ל צו הרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, כנוסחו לפני התיקון מיום 8.1.17, תביעת דמי הבראה כפופה למגבלת תביעה בגין שנתיים אחרונות לעבודה (ר' פסיקה דומה בנושא זה ביחס לעובדי הוראה, בס"ע (י-ם) 8024-07-11 רבקה קראוט - רשת גני ילדים של אגודת ישראל (2.5.13), בפסקה 16).
התובע הודה כי קיבל תשלום דמי הבראה בשנתיים האחרונות (ר' עמ' 153 ש' 19-22), וכך גם עולה מתלושי השכר (בין החודשים 09/06-08/08 בהם התובע קיבל דמי הבראה בסך של 9,449 ₪), אך כאמור, טוען בכתב תביעתו המתוקן כי התשלום בשנים אלו נעשה על חשבון השנים הקודמות (ר' עמ' 13 לכתב תביעתו המתוקן). לא שוכנענו כי אכן התשלום בשנים 2007-2008 היה בגין שנים קודמות – ונסביר: ראשית, התובע כלל לא הציג לכך ראיות. שנית, התובע מודה בכתב תביעתו כי קיבל דמי הבראה עבור שנת 2005 ועבור שנת 2006 באופן חלקי, כך שהטענה לפיה התשלומים בשנת 2007-2008 מהווים השלמה עבור השנים 2003-2004 אינה נשמעת סבירה.
על כן אנו קובעים כי התביעה בגין רכיב זה נדחית.
(בנסיבות אלה איננו מוצאים צורך להכריע בשאלה האם דמי הבראה בא בגדר "משכורות" שבתקנה או שמעבר לכך , ור' לענין זה העמדות השונות כפי שמצאו ביטוין בענין רבקה קראוט לעיל אל מול עניין כהן דלעיל).

קצובת נסיעה
התובע טוען כי הוא זכאי להחזרי נסיעות בתקופה שמחודש 09/02, עת עבר לגור ברח' כתב סופר 18 בירושלים, שלטענתו מרוחק כ-600 מ' ממקום עבודתו. לטענת הנתבעת, התובע אינו זכאי לקצובת נסיעה, שעה שמעולם לא יידע אותה לגבי מרחק מקום מגוריו ממקום עבודתו. כמו-כן טוענת הנתבעת שהתובע לא צירף אסמכתאות לשימוש בתחבורה ציבורית, וכן לכך שהנתבעת כלל לא קיבלה תשלום על כך ממשרד החינוך.
על פי הפסיקה, עובד הזקוק לתחבורה ציבורית כדי להגיע למקום עבודתו זכאי להשתתפות מעסיקו בהוצאות הנסיעות, כשאמת המידה המרכזית לצורך הקביעה אם העובד "זקוק לתחבורה" היא המרחק שבין מעונו של העובד למקום עבודתו. ככל שלא הוכח אחרת, הנחת המוצא היא כי עובד המתגורר במרחק שאינו עולה על 500 מטרים ממקום עבודתו, שהוא מרחק הליכה סביר, אינו זקוק לתחבורה ציבורית (ראה: ע"ע 100/06 עיריית טירה - עבד אלרחמאן קשוע(22.5.06). עוד נקבע כי הזכאות לדמי נסיעה איננה מותנית בשימוש בתחבורה ציבורית בפועל, אלא שדי בכך שהמרחק היה מצדיק, על פי מבחן אובייקטיבי, שימוש ברכב (דב"ע נו/46-3 רונית עילם - אטלס שירותי כ"א בע"מ (1996) וכפי שנקבע שם : "יוטעם, כי "מבחן ההִזקקות" לתחבורה ציבורית אינו מותנה בקיומה של תחבורה ציבורית פעילה בשטח שבין מעונו של העובד לבין מקום עבודתו.... כל שנדרש לבחון הוא האם העובד זקוק לתחבורה על פי אמות מידה אובייקטיביות של מרחק. מדובר אם כן במבחן רחב וגמיש, שכאמור אינו מתקיים במקרה שלפנינו".
החל מחודש מאי 2003 השתנתה כתובתו של התובע המצוינת על גבי תלושי השכר, מרח' בן ציון 24 בירושלים לרח' כתב סופר 18 בירושלים – מה שמלמד שהנתבעת יודעה לגבי כתובתו החדשה של התובע ולו בתאריך זה . נתון זה עולה גם ממכתביה של הנתבעת אל התובע (ר' מכתב הפיטורין).
הנתבעת לא הציגה ראיות סותרות לעניין המרחק בין כתובתו החדשה של התובע לנתבעת ועל כן אנו מקבלים את גרסת התובע לכך שהמרחק גדול מ-500 מ' – ובהתאם לכך – חלה עליו החזקה של מבחן ההיזקקות.
לא מצאנו לקבל את טענות הנתבעת. בהתאם לפסיקה לעיל, התובע לא היה חייב להמציא אסמכתאות לשימוש בתחבורה ציבורית. כמו-כן, הטענה לפיה משרד החינוך לא תיקצב עבור רכיב זה אינה רלוונטית (על אף שטענה זו ממילא נדחתה כמפורט לעיל), מאחר ומדובר בזכות קוגנטית שמקורה בצו הרחבה כללי החל על כלל העובדים.
הנתבעת לא הציגה חישוב נגדי לחישוביו של התובע (ר' בקשתו מיום 7.9.11), ועל כן אנו מקבלים את חישוביו של התובע לרכיב זה. הנתבעת תשלם לתובע סך של 12,327 ₪ בגין הוצאות נסיעה.

קרן השתלמות
כאמור ברקע הדברים, התובעת בצעה הפרשות לקרן השתלמות עבור התובע כך שגבתה ממנו 8.4% משכרו לשם כך והוסיפה על חשבונה 4.2% . זאת כאשר כפי שעלה בין היתר מעדותו של מר מרוז, וממכתב חשב משרד האוצר היה חלק השתתפות המעסיק בו היתה חייבת 8.4% ואילו חלק השתתפות העובד צריך היה להיות 4.2% . הגנתה של הנתבעת בענין זה התמצתה בטענה שהתקנון לא חל עליה וכי ההפרשות לקרן השתלמות מקורן בהסכם עם העובדים ועל שיעוריהן הסכימו העובדים, ביניהם גם התובע .
נזכיר, כי בעקבות פנייתו של מר יהודה קיסר ממשרד החינוך מיום 26.8.06 דלעיל (נספח 10 לכתב התביעה שכנגד) , שילמה הנתבעת לתובע סך של 22,067 ₪ ביום 15.9.18 בגין החזר עבור הכספים שנגבו ביתר (נספח 25 לתצהיר התובע). לדבריה, החזר הכספים אינו מלמד על הכרתה בטענת התובע, אלא כיוון שחששה שאי התשלום באופן מיידי יגרור שלילת הכרתה של הנתבעת ותקצובה (ר' עמ' 310 ש' 5-6, 15-16).
לטעמנו, הפרשנות הראויה למונח "משכורות" לפי התקנה כוללת בתוכה גם את ההוראות בדבר הפרשות לקרן השתלמות. עסקינן בתמורה כספית חודשית עבור עבודתו (ר' גם את פסקי הדין בהם נקבע כי קרן השתלמות נכללת תחת הלכת בוסי - בסע"ש (י-ם) 5666-07-15 פאטמה יוסף יעקוב פתיחה נ' עמותת "נשים אמליסון"(15.2.17); תעא (ת"א) 6781-09 רויטל סעד נ' חן החיים(30.9.13); ע"ע 8784-07-16 רשת הגנים של אגודת ישראל נ' רשת הגנים של אגודת ישראל(5.12.18).
יתירה מכך, הוכח כי לחלק מהעובדים הנתבעת נהגה להפריש בהתאם לתקנון (ר' נספח 53 לתצהיר התובע וכן הודאתו של הרב פלסר בעמ' 319 ש' 20-22). הדבר מהווה אינדיקציה לכך שהנתבעת הייתה מודעת לתנאי ההפרשות לקרן ההשתלמות ופועלת על פיהן ,אלא שלא כך עשתה עם התובע. לא זו אף זו, העובדה שמצאה לנכון לדווח דווח לא נכון ומטעה למשרד החינוך (היינו, כביכול מבצעת הפרשות בשעורים המתאימים) מגלה כי היא הייתה מודעת לכך שהיא פועלת בניגוד למה שמחויבת לפעול ולכן הסתירה זאת. מכאן, שגם היא סברה שהכלל בעניין זה חל עליה.
על פי חישובו של התובע כמוצג בנספח 47 לתצהירו , הרי שמעבר לסך ששולם לו כאמור ישנם הפרשים נוספים בגין השנים שעד 2001 וכן בגין שנת 2008. עוד טען כי על הנתבעת לשלם לו 1/3 מהסכום שנצבר בקרן ולפיכך טען להפרשים בסך של כ20 אש"ח.
חשבונו של התובע אינו מקובל עלינו. למען הסר ספק יובהר- בפועל הופרשו מלוא הסכומים הנדרשים לקרן ההשתלמות כך שמבחינת צבירת זכויות, התובע לא ניזוק ואין צורך לפצותו על כך (ובכלל זה גם לא בשיעור הסכומים שנצברו בקרן, שהם כולם שלו) . הפיצוי לו היה זכאי לולא הייתה השבה של החוב זה מכבר, היה בגין החוב שנוצר כלפיו בשל כך שהנתבעת גבתה חלק מסכומי ההפרשות ממנו במקום לשלמם בעצמה.
כאשר לוקחים בחשבון את השנים 2002-2008 (במגבלת ההתיישנות), הסכום אותו נדרשת הנתבעת להחזיר הינו 22,067 ₪, דהיינו הסכום שכבר הושב לו. (ידויק: מגבלת ההתישנות היא מחודש 12/01- ועל כן סה"כ החוב עד כולל 8/08 הוא 22,239 ₪ (ר' טופס 106 לשנת 2008 שהוא חלק מנספח 47 הנ"ל – משם עולה כי בשנה זו הפרישה הנתבעת חלק מעסיק (ככל הנראה נוכח פניית מר קיסר) בש יעור של 4.8% ולא 4.2% .ע"כ יתרת החוב בגין שנה זו עומדת על 3.4% משכרו השנתי בלבד -2134 ₪) לפיכך זכאי התובע להפרש בגין הפרשות בסך של 172 ₪ בלבד.

השלמת פיצויי פיטורים
כמצוין לעיל, אין חולק כי התובע קיבל סך של 24,126 ₪ כהשלמת פיצויי פיטורים (ר' נספח 25 לתצהירו). המחלוקת נוגעת לסכום אותו יש להשלים לפיצויי פיטורין (ואם בכלל) נוגעת לכמה רבדים שנידון בהם לפי הסדר: ראשית, מהו השכר הקובע של התובע, ובתוך כך, מהם הרכיבים הנוספים שיחושבו לצורך העניין בהתאם לפסיקתנו לעיל. שנית, מהו גובה פיצויי הפיטורים לו זכאי התובע? שלישית, מהו הסכום מתוך קופת הגמל אותו יכולה היתה הנתבעת לזקוף על חשבון פיצויי פיטורין.
שכרו הקובע של התובע וגובה פיצויי הפיטורין
לשיטתו של התובע, שכרו הקובע עומד על סך של 8,827 ₪ (ר' נספח 47 לכתב התביעה המתוקן). בחישובו האמור, סמך התובע על השכר הקובע כפי שנקבע במכתבה של הנתבעת מיום 2.9.08 (נספח 8 לכתב ההגנה המתוקן), שעמד על 7,069 ₪, עליו הוסיף התובע סך של 1,758 ₪ בשל הרכיב של גמולי השתלמות . הנתבעת לא הגישה תחשיב נגדי, ועל כן ההנחה שהיא עומדת על שכר הקובע כפי שזה נקבע במכתבה. אין בידינו לקבל את איזה מחישובי הצדדים: חישוביו של התובע אינם מתחשבים בהפחתה שיש לבצע בשכר היסוד שלו כתוצאה משלילת התנאים המיטיבים אותם קיבל, ואילו מנגד, חישוביה של הנתבעת אינם לוקחים בחשבון את הרכיבים הנוספים להם זכאי התובע כפי שנקבע לעיל.
בנסיבות אלה ערך בית הדין תחשיב על יסוד פרק 1.28.2.3 לתקנון עובדי הוראה הקובע אילו רכיבים שייכללו בשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים. הרכיבים הרלוונטיים הם: שכר משולב, הסכם מסגרת, גמול השתלמות, 1/12 קצובת הבראה שנתית. בהתאם לטבלת השכר המשולב של עובדי ההוראה מתאריך 1.1.08 (צורפה לתצהירו של התובע כנספח 40), שכרו של התובע עם 16 שנות וותק ובדרגת MA, עומד על 5,092 ₪.
לכך יוספו:
תוספות - הסכם הוראה 94 בסך של 127 ₪ (2.5%) ; תוספת 2001 בסך של 152 (3%); תוספת 2008 בסך של 76 ₪ (1.5%);
גמול השתלמות - לסכום המצטבר (5447 ₪) יוסף גמול השתלמות בשיעור 29.7% שהם 1,617 ₪.
1/12 דמי הבראה - לתובע של 16 שנות עבודה התובע זכאי ל-11 ימי הבראה בערך של 372 ₪ ליום) – 341 ₪.
בהתאם לאמור, שכרו הקובע של התובע יעמוד על 7,405 ₪.
התובע עבד מחודש 09/92 ועד לחודש 08/08 כולל – סה"כ מדובר בתקופה של 192 חודשים שהם 16 שנה. לפיכך, התובע זכאי לפיצויי פיטורין בסך של 118,480 ₪.

מהו הסכום מתוך קופת הגמל אותו הנתבעת הייתה רשאית לזקוף על חשבון פיצויי פיטורים?
אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעת הייתה זכאית לזקוף על חשבון פיצויי הפיטורים את הסכום שהופרש לפיצויים בחברת מגדל. המחלוקת נוגעת לגובה הסכום אותו הייתה יכולה הנתבעת לזקוף. ובמה דברים אמורים? מכתבה של מגדל מיום 3.9.18 (ר' מוצג נ/5) כלל 2 סכומים: הראשון, שנקרא "סך פדיון פיצויים מעסיק במכתב זה – 83,343 ₪", אשר לטענת התובע זהו הסכום אותו רשאית הייתה נתבעת לזקוף, והשני, "סך פדיון פיצויים למס – 98,004 ₪), הוא הסכום לשיטת הנתבעת.
כהוכחה לטענתו, צירף התובע לכתב תביעתו המתוקן מכתב מיום 5.7.09 מאת מר עופר סאני, מרכז קשרי לקוחות בחברת מגדל. בסיפת המכתב ציין מר סאני כדלקמן: "לשאלתך בנוגע לגובה השלמת הפיצויים על ידי מעסיקך יש להתחשב בנתון של הפיצויים שנצברו ולא הפיצויים לצרכי מס". מר סאני לא נקרא להעיד על ידי התובע, ומשכך אין מדובר אלא בעמדה שלו עצמו. עם זאת עמדה זו נתמכת במסמכים שצרף התובע כנספח 29 לתצהירו.
סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים קובע כי תשלומי מעסיק לקופות גמל אינם באים "במקום" פיצויי פיטורים, אלא אם כן נקבע אחרת בהסכם קיבוצי או בצו של שר העבודה. לפיכך, בהיעדר טענה לתחולתו של ס' 14, ההפרשות למרכיב הפיצויים יהוו כ"חיסכון בידי המעסיק", והם יזקפו "על חשבון" הפיצויים עם שחרור הקופה לזכות העובד בנסיבות המזכות את העובד בפיצויי פיטורים (דב"ע (ארצי) לה/3-29 פוטוקר שטיין – אגד – אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ [פורסם בנבו] פד"ע ו' 288 (1975); דב"ע נג/3-234 ברקן – טלדיין אינטרקונטיננטל בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע כז 189 (1994)).
בענין אילנה קאטר (ר' סע"ש (ב"ש) 48489-04-14‏ ‏ אילנה קאטר נ' קרנות קורת לישראל- עמותה לפיתוח כלכלי [פורסם בנבו](14.12.15) וכן אישור הפסיקה בע"ע (ארצי) 39921-01-16 אילנה קאטר נ' קרן קורת ישראל עמותה לפיתוח כלכלי (22.11.17)), נקבע כי במקרה בו ס' 14 אינו חל, כך שההפקדות למרכיב הפיצויים מהוות מעין "חיסכון של המעסיק", הרווחים שנצברו על ההפרשות למרכיב הפיצויים יוכלו להיזקף לטובת המעסיק:
"מטרת הפקדת כספים בקופה היא להבטיח שלמעסיק יהא כסף לשלם את פיצויי הפיטורים אם וכאשר ידרש לכך... אכן, ברגיל, אין רואים מקרים רבים של רווחי קופת פנסיה והגם שהייתה מתבצעת הפרשה מלאה, וכל עוד בא התשלום על חשבון פיצויי הפיטורים ולא במקומם, במקרה של חֶסֶר, היה על הנתבעת להשלימם. אין סיבה שהדין יהיה שונה מקום שההפרשות השביחו את עצמן. כאמור, בנסיבות המקרה שבפנינו, משהקופה מהווה כעין חיסכון של המעסיק ומשהרווחים נזקפים לזכותו (וכך היו גם ההפסדים, במידה והיו כאלה), על הקרן להשלים ההפרש עד לשיעור הכספים המגיעים לתובעת בגין פיצויי הפיטורים המלאים, ובשיעור זה בלבד. דומה הדבר, להפקדת המעסיק בקופת פיצויים מרכזית, שם הנהנה מרווחי הקופה הוא המעסיק שהשקיע את הכסף ולא העובד שהכספים הופכים לשלו רק בשעת שחרורם והעברתם לידיו. כל עוד לא נגרע מהתובעת דבר על פי דין, אין לה כל יסוד להלין על כך".
אכן, לשון הפוליסה (כלולה בעמ' הראשון לנספח 29) מורה כי ערך הפדיון הוא הסך הנמוך שבין הפרמיות+ רווחים לבין הפרמיות+ הצמדה (ובמקרה דנן הובהר שהסכום הנמוך יותר הוא זה הנושא הצמדה). עם זאת נדמה שהרציונל שביסוד פסק הדין בענין קאטר בעינו עומד- היינו כי כלל הרווחים שנצברו על הפקדות של המעסיק (היינו כספים שלו, שהקדים והפריש בטרם נוצרה הזכאות לפיצויי פיטורין) (הכלולים בהגדרת ערך פדיון לצרכי מס) יצברו ע"ח פיצויי פיטורין. אלא שבנסיבות הענין לא מצאנו מקום לקבוע מסמרות בשאלה האם ראוי על כן לקבוע כאמור על אף לשון הפוליסה. הטעם לדבר הוא כי הנתבעת לא טענה כדבעי לענין זה. לא זו אף זו, מסתבר כי העמדה של רוה"ח שלה (ור' לענין זה חלקו השני של נספח 29- מכתב רו"ח גלבוע וליכט). תומכת בפרשנותו של התובע במחלוקת דכאן. אם כן, ובנסיבות הספצ יפיות דכאן יובאו בחשבון סכומי הפדיון כפי שצוינו בפוליסה עצמה (קרי סך של 83,343 ₪)
כמצוין לעיל, התובע זכאי לפיצויי פיטורין בסך של 118,480 ₪, מה ם יש להפחית סך של 83,343 ₪ הצבורים בקופה וכן 24,126 ₪ שהנתבעת שילמה לתובע. בהתאם לכך, הרי שעל הנתבעת לשלם לתובע השלמת פיצויי פיטורים בסך של 11,011 ₪.

פיצויי הלנה
לא ראינו לנכון לפסוק פיצויי הלנה בהתאם לס' 20 לחוק הגנת השכר, תשי"ח- 1958 (בסעיפים הבאים: "החוק"). בהתאם להוראות ס' 20(ד) ו-17א, לא ניתן לתבוע פיצויי הלנת פיטורים לאחר 60 יום מיום קבלת השכר שבו קשור הפיצוי. כמצוין לעיל, התובע קיבל השלמת פיצויי פיטורין ביום 15.9.08 כך שנכון למועד הגשת התביעה (29.12.08) – חלפה תקופת ההתיישנות. לפיכך, לא נידרש לטענות התובע בעניין זה.

פיצוי מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה
התובע טוען לפיצוי מכוח חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988, כאשר לטענתו, הופלה ביחס לעובדים אחרים בנוגע להפקדות לקרן השתלמות (ר' ס' 20 לסיכומיו).
מבלי לקבוע מסמרות באמור לעיל, יש לדחות את התביעה ברכיב זה מהטעם שהתובע כלל לא הצביע על הפלייתו מחמת אחד הקריטריונים המנויים בס' 2 לחוק. בלאו הכי נפסק, כי רשימת הקריטריונים המפלים המנויים בסעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות היא רשימה סגורה, שלא ניתן להוסיף עליה (ר' ע"ע (ארצי) 701/05 ספן בע"מ – בן ציון ( 5.11.2006), כך שספק אם היה בידי התובע להצביע על אחד מהקריטריונים הנ"ל. התביעה ברכיב זה נדחית

התביעה שכנגד
לאור קביעותנו לעיל, הרי שאין מקום לדון בנפרד בתביעותיה של הנתבעת (התובעת שכנגד) בכל הקשור לקיזוז הפרשים בגין תשלומים ביתר. התחשיב בעניין זה ייעשה בהתאם להוראות שבסיפת פסק הדין.
את הטענה להשבת הסכום בסך של 22,067 ₪ ש שולם לתובע בגין הפרשות לקרן השתלמות יש לדחות נוכח מסקנותינו דלעיל לפיהן היתה על הנתבעת חובה לשלם סך זה. התביעה ברכיב זה נדחית.
אשר לטענת הנתבעת לשלילת פיצויי הפיטורים, כלל יסוד הוא שעל העילה לשלילת פיצויי הפיטורין להתקיים בעת הפיטורים עצמם (ר' י' לובוצקי סיום יחסי עבודה (2013), פרק 16 בעמ' 22), כך שכל טענות הנתבעת להתנהלותו של התובע לאחר מועד סיום עבודתו דינן להידחות. בכל הנוגע לאירועים לפני המועד לפיטורים, בהתאם להוראות ס' 16,17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, על הנתבעת היה להראות כיצד מעשיו של התובע נחשבים ככאלו המצדיקים שלילת פיצויי הפיטורים, וזאת בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי החל על מספר העובדים הגדול ביותר. משלא עשתה כן, דינה של תביעה זו להידחות.
למעלה מן הצורך נציין, כי גם בהתאם להוראות הדין לא היה מקום לשלילת פיצויי הפיטורין או להפחתתם. בהתאם להסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים שהוא "הסכם קיבוצי כללי - תקנון העבודה" מיום 19.9.1962 (שתוקן ביום 18.6.1978) שבין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית (להלן: "התקנון") (דב"ע ל/ 6-3 שמואלי נ' שרייר, פד"ע א' עמ' 76) בס' 53 לתקנון נמנות העבירות שבגינן יוכל המעסיק לשלול פיצויי פיטורין או את חלקם ובהן גניבה, מסירת סודות המעביד, הפרת משמעת חמורה, ועבירה פלילית חמורה. הוראות אלה, הן בבחינת מסגרת לשיקולים המנחים את בית הדין, בהפעלת שיקול דעתו בשלילת פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת, כאשר זו תיעשה במשורה, במקרים הקיצוניים ביותר" (ר' ע"ע 1126/00 מלון עציון בע"מ – אביעזר שרוני (22.10.02)). לא הוכח לפנינו מקרה קיצוני ביותר המצדיק זאת.
אשר לחוב שכר הלימוד של בניו של התובע – לבד מהעובדה שהנתבעת לא הציגה כל אסמכתא לכך ודי בכך היה כדי לדחות רכיב זה, אין אנו סבורים כי הסמכות העניינית לדון ברכיב זה מוקנית לבית דין זה. מדובר בעילה שמקורה ביחסים חוזיים שבין התובע כהורה לנתבעת כמוסד החינוכי שבו למדו בניו, שאינם קשורים ביחסי העבודה בין הצדדים ואינם נובעים מהם. על מנת שלא לסכור בפני הנתבעת האפשרות לגבות חובותיה ונוכח השלב בו מצוי ההליך, התביעה ברכיב זה נמחקת.

תביעה לפיצוי בגין עוולת לשון הרע
לטענת הנתבעת, פניותיו של התובע למשרד החינוך וההסתדרות, בהם הכתים את שמה, מהוות עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (בפרק זה: "החוק"). כך, יש לראות במכתבו של התובע מיום 27.8.08 למר מוטי מרוז (נספח 3 לכתב התביעה שכנגד) כעונה על הגדרת הפרסום הפוגעני ומהווה הוצאת לשון הרע כמשמעותו בחוק (ר' ס' 134 לסיכומיה). כמו-כן הנתבעת מציינת כי גם כתב התביעה עצמו מכיל רשימה של הכפשות כנגד הנתבעת ומנהליה, דבר המהווה פרסום לשון הרע.
לאחר בחינת טענות התובע והנתבעת הגענו למסקנה כי דין תביעה זו להידחות הן מהטעם שלזכותו של התובע עומדות ההגנות המצוינות בחוק והן בשל העובדה שהנתבעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק כלשהו, כפי שינומק להלן:
במכתבו האמור של התובע, הוא פונה למר מוטי מרוז, מנהל קרנות ההשתלמות לעובדי הוראה, ומלין למעשה על אי תשלום זכויותיו והליך הפיטורים שנעשה לו. על פניו, נדמה כי המכתב בכללותו, חוסה תחת הגנת תום הלב לפי ס' 15(3) ו-15(8) לחוק לשון הרע, שכן הוא מהווה פנייה לגורם מוסמך בגין העוולות שנעשו לו. נוסיף לכך, כי הטענות שצוינו במכתבו בנוגע להפרשות לקרן השתלמות נמצאו כמוצדקות.
אולם בכך לא סגי. בהתאם לס' 16(א) נדרש לבחון האם אותו פרסום "לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות". בהינתן שהמכתב כשלעצמו חוסה תחת ההגנות בס' 15 לחוק, היה על הנתבעת להצביע על אמרות שלדעתה חורגות ממתחם הסבירות. הנתבעת לא עשתה כן, והסתפקה בטענות כלליות, מבלי לבצע את הניתוח הנדרש. למעלה מן הצורך, נציין כי בפסקה השנייה למכתב בו התובע מתאר את התייחסותו של הרב פלסר לטענותיו, וכלשון המכתב - "כאשר פניתי אל מנהל תלמוד תורה וישיבת מורשה הרב הלל פלסר בעניין זה, הוא צעק עליי ואמר לי "שככה זה אצלנו", ו"תגיד תודה שאנחנו מפרישים עבורך כסף לקרן השתלמות ...", אלא שאמירות אלה כוונו בכלל אל הרב פלסר (שאינו התובע הכא) . לא זו אף זו, לא הוברר כדבעי האם אכן היתה זו תגובתו של הרב פלסר לטענות התובע בעניין קרן ההשתלמות. (לעיל ראינו יחוס תגובה זו לענין אחר, ואולם אין בכך כדי לשלול קיומה של תגובה זו גם ביחס לכך).
בכל הנוגע לאמרות המצוינות בכתב התביעה (או בכל אחד מכתבי הטענות), הרי שהן מצויות תחת ההגנה של ס' 13(5) לחוק. נקבע כי ההגנה שבסעיף 13(5) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (ר' ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624). ההגנה על פי ס' זה הינה רחבה וחוסה גם על אמרות שאינן קשורות בקשר הדוק לדיון המשפטי (ר' רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, סג (2) 511). ודוק, ההגנה שבס' 13(5) אינה דורשת התניות של תום-לב או אמיתות פרסום, אלא מהווה הגנה מוחלטת לכל אמרה שהיא.
אשר לנזק שנגרם לה, הנתבעת מודה בסיכומיה כי על תאגיד להוכיח כי נגרם לה נזק כלשהו כתוצאה מאותו פרסום (ר' ס' 138 ו-139 ). אולם, חרף הודאתה, טענותיה לנזק תדמיתי שנגרם לה בעקבות אותם פרסומים נטענו בעלמא, מבלי שהוצגו אסמכתאות להוכחתן. אף אם היינו מניחים שפניותיו של התובע הובילו לכך שהנתבעת נאלצה ליתן הסברים לגורמים שונים במשרד החינוך כדברי הנתבעת, לא שוכנענו כי מדובר בנזק המצדיק מתן פיצוי כלשהו. לא זו אף זו, הנתבעת עצמה טוענת כי הסבריה שכנעו והיא המשיכה להיות מתוקצבת ע"י משרד החינוך, כמו גם קיבלה אישורי "ניהול תקין" מרשם העמותות.
כמו-כן, הנתבעת ציינה כי נעשה לה נזק תדמיתי בפני ציבור המורים, ההורים והתלמידים, ואף בפני תורמים עיקריים. אלא שלטענת הנתבעת, הפרסום הפוגעני יוחס לאמרות שנאמרו על ידי התובע למשרד החינוך או ההסתדרות, כך שלא הובן כיצד דברים אלו הגיעו לבסוף לגורמים הנ"ל. כמו-כן, ככל והאמרות הפוגעניות אכן הגיעו למאן דהוא לבד מאותם גורמים – הנתבעת לא טרחה להסביר מדוע מוטלת אחריות על כך על התובע.
לאור האמור, התביעה בגין רכיב זה נדחית.

החזר הוצאות שכר טרחת עורך דין וייצוג משפטי
הנתבעת עותרת לתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 80,000 ₪. למותר לציין כי הוצאות משפט לרבות שכר טרחת עו"ד הם מהסעדים שבית הדין פוסק גם ללא שיהוו חלק מרכיבי התביעה, כאשר עניין זה, בהתאם לתקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי הדין), התשנ"ב-1992, מסור לשיקול דעתו של בית הדין. לא מצאנו מקום לחרוג מסמכותנו הכללית בענ יין פסיקת הוצאות במקרה דנן. כפי שיובהר בהמשך , שאלת ההוצאות תדון במסגרת פסק דין משלים שיינתן לאחר השלמת החוסרים כדלעיל ולאחר שתתקבל גם תמונה בהירה בשאלה האם נותרו חובות בגין הפרשי שכר .
נקדים אחרית לראשית ונבהיר כבר עתה כי במסגרת שיקולינו לענין ההוצאות תובא בחשבון גם ההתנהלות בהליך זה. אכן, כפי שצוין בהחלטות מסוימות (ר' החלטות מימים 25.1.17, 24.11.16, 7.12.16) התנהלות הנתבעת בעניינים מסוימים היתה כרוכה בגרירת רגליים, בחוסר מעש למרות החלטות בית הדין ובשינויי עמדה באשר לאופן שבו מבקשת לנהל את הגנתה אשר הכבידו על קידום ההליך. עם זאת ובלא שאנו מוצאים בכך הצדקה להתנהלות זו, לא נוכל להתעלם מהנסיבות שקדמו לה. לטעמנו, התמשכותו הבלתי סבירה והחריגה של הליך זה שורשה בהתנהלות התובע. בהקשר זה לא למותר לציין התנהלותו בעת שנשמע ההליך לפני מותב בראשות השופטת שטיין (בדיון ההוכחות, ולאחר מכן כאשר נמנע מהגשת תצהירים על אף החלטות בית הדין מה שהביא למחיקת תביעתו, והליכים מכבידים נוספים במסגרת ע"ע 10265-10-12. יצוין כי אף שבמסגרת הערעור נתקבלו חלק מטענות התובע, הרי שבית הדין הארצי מצא לנכון להעיר לו בפסק דינו " על המערער להגיש את התצהיר מאושר כדין עד ליום 10.3.2014, וכן לעשות ככל יכולתו לתרום להמשך התנהלות יעילה של ההליך לבירור תביעתו בבית הדין האזורי ". הת ייחסות להתנהלותו של המערער מצינו גם במסגרת החלטות בית הדין הארצי בארבע בקשות רשות ערעור שהגיש ושנדחו כולן.
בתיק זה כמעט 1000 מסמכים וכ-275 החלטות. אלה הביאו בכנפיהן, כפי המובן מאליו, השקעת משאבים משמעותית (של בית הדין- על חשבון זמנם של מתדיינים אחרים, ושל הצד שכנגד.) חלק לא מבוטל מאלה נבע מבחירתו של התובע לעמוד על כל פגם שמצא, בלא אבחנה בין עיקר לטפל . אין לנו אלא להפנות לבקשות הרבות שהגיש-המדברות בעד עצמ ן, לכמות הטענות הווכחניות שהעלה התובע, לעמידה על קוצו של יוד בעניינים שוליים (ור' לענין זה הבקשות החוזרות לתיקוני פרוטוקולים תוך שהתובע עומד על ביצוע מאות תיקונים, שחלקם הגדול נוגעים לזוטי דברים (ולהלן דוגמאות בזעיר אנפין: בבקשה לתיקון פרוטוקול מיום 14.3.17 - "שזה" במקום "זה", "תלמוד תורה מורשה" במקום "תלמוד תורה ומורשה", "תלמוד, במקום "התלמוד", "בהליכותיו" במקום "והליכותיו", "תשס"ז" במקום "שס"ז"; בבקשה לתיקון פרוטוקול מיום 23.11.16 - "יחדיניות" במקום "יחידניות", "בנים" במקום "בנם", "שאלה:" במקום "שאלה"", "כבוד המותב" במקום "כבוד המותג"; בבקשה מיום 4.8.16 - "וממה" במקום "ממה", "עד כאן. אדוני לא" במקום "אדוני לא" "הערעור" במקום "בערעור") ור' בענין אחר גם החלטה מיום 25.4.12) לדיונים נוספים שנתבקשו, לבקשות חוזרות בו ריאציות שונות לקבלת אותם סעדים (וכדוגמא ר' ההחלטה מה 29.1.16) להוספת מסמכים בכל פעם, לבקשות לזימון עדים רבים שבית הדין הבהיר כי לא היה בהם צורך (ר' החלטה מיום 18.9.11) ויוזכר כי נדרשו כמעט שנתיים לסיים את ההליכים המקדמיים לאור הבקשות הרבות לתיקוני כתבי הטענות (ור' החלטת כב' הרשמת (כתוארה אז) יזרעאלי מיום 30.5.10) .
דברים אלה יובאו בחשבון בין יתר השיקולים במסגרת הדיון בהוצאות בפסק הדין המשלים.

סוף דבר

התובע זכאי לתשלום הרכיבים והסכומים הבאים:
תוספת שחיקה – בסך של 6,159 ₪ והפרשות עבור קרן השתלמות בסך של 517 ₪.
תשלום בזמן עבודה בבחירות – בסך של 966 ₪.
הוצאות נסיעה - בסך של 12,327 ₪.
קרן השתלמות – 172 ₪.
השלמת פיצויי פיטורין – 11,011 ₪.
פיצוי בגין הליך פיטורים שלא כדין – 45,000 ₪.
סכומים אלה לא ישולמו בשלב זה אלא יוספו אל/ יקוזזו מתוך הסכומים שיקבעו במסגרת פסק הדין המשלים בקשר להפרשי שכר ששולמו לתובע בחסר או ביתר.

התביעות בגין תשלום בזמן חופשות, תשלום בזמן מילואים, דמי הבראה, פיצויי הלנה עבור פיצוי פיטורין ופיצוי מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה – נדחו ת.
כמו-כן, רכיבי התביעה שכנגד נדחו במלואם- כפוף לטענת הקיזוז שתתברר כאמור במסגרת פסק הדין המשלים ולאחר הגשת התחשיב מטעם הצדדים.

הוראות ביצוע:
על כל אחד מן הצדדים להגיש תוך 30 יום חישוב הפרשים (בזכות ובחובה) לשכרו של התובע לתקופה שבין 12/01 ועד לחודש 08/08 (כולל)- להלן: התקופה. החישוב יערך על יסוד מסד הנתונים הכלול בתלושים שהונפקו לתובע בכל התקופה, תוך ביצוע השינויים הבאים :
ותק התובע החל בחודש דצמבר 2001, עומד על 117 חודשים, שהם 9 שנים ו-9 חודשים הוותק יעודכן בהתאם לכללי העדכון שנהגו בפועל לגבי התובע במהלך התקופה.
שכרו של התובע יחושב לפי דרגת BA החל מחודש 12/01 ועד לחודש 08/02 (כולל), ודרגת MA החל מחודש זה ואילך.
לתובע תחושב תוספת גמול השתלמות בשיעור של 10.5% מחודש 12/01 ועד לחודש 07/04 (כולל) ותוספת גמול השתלמות מחודש 08/04 ועד תום התקופה , בשיעור 29.7%.
לתובע תחושב חלקיות משרה של 92% ביחס לכל התקופה .

בתוך 15 יום לאחר חלוף המועד האמור בסעיף 2 , יוכל כל צד להגיב בתגובה שלא תעלה על 3 עמודים , על תחשיבו של הצד שכנגד.

לאחר מכן יינתן פסק דין משלים המתי יחס להפרשי השכר בחובה או בזכות כמפורט לעיל.

סכום ההוצאות ושכה"ט שראוי כי יפסקו בהליך זה ייקבע במסגרת פסק הדין המשלים .

ניתן היום, כ"ב אדר א' תשע"ט, (27 פברואר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

אלי קדוש, עובדים

שרה ברוינר ישרזדה, שופטת

יצחק אופנהיים, מעסיקים