הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים ד"מ 2466-02-17

29 נובמבר 2017
לפני:
כב' הרשמת ערמונית מעודד
התובע:
Hagos Tesfaldet
ע"י ב"כ: עו"ד ולדימיר פוסטרנק

-
הנתבעות:
1. ניקיון אחד מעל כולם בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד אשר אביטן
2. מרב - מזון כל בע"מ
3. אימרי גני תפעול בע"מ
ע"י ב"כ: עוד רן גל

החלטה

לפניי בקשת הנתבעות 2 ו-3 לחייב את התובע להגיש תביעת חוב למפרק או למנהל המיוחד של חברת אביעד תפעול בע"מ (להלן – חברת אביעד) או למוסד לביטוח לאומי ולעכב את הליכי התביעה עד למיצוי תביעתו.

הרקע לבקשה ונימוקיה בקצרה
התובע, מבקש מקלט מאריתריאה, הגיש תביעה כנגד הנתבעות אשר לטענתו העסיקו אותו בתקופות שונות במחסני המזון "אושר עד", בתקופה שבין 9/2015-11/2016.
בכתב התביעה טען התובע, כי הנתבעת 1 העסיקה אותו באופן ישיר בחלק מתקופת העסקה, ואילו הנתבעת 2 התקשרה עם הנתבעת 3 למתן שירותי תפעול למחלקת הירקות בה הועסק התובע ומשכך, הן חבות בזכויות שנשללו ממנו מכח העסקה בפועל/ העסקה במשותף/ עשיית עושר ולא במשפט/ היעדר פיקוח כמזמינות שירות.
מעיון בתלושי השכר שצורפו לכתב התביעה עולה כי בחלק מתקופת עבודתו הועסק התובע על ידי חברת אביעד, מחודש 9/2015-2/2016, אשר ניתן כנגדה צו פירוק ביום 10.11.16 (פר"ק 33603-08-16).
בבקשתן, טוענות הנתבעות 2 ו- 3 , כי בין הנתבעת 3 לבין חברת אביעד נכרת הסכם לאספקת שירותי כח אדם לפיו האחרונה סיפקה לנתבעת 2 שירותי כוח אדם בחנות המרכול בה התובע הועסק. לנתבעת 2 לא היה פיקוח על שעות עבודתו של התובע והיא לא ניהלה רישום ביחס לכל עניין הנוגע לתנאי העסקתו ולפיכך, אין בידיה נתונים רלבנטיים לניהול ההגנה.
עוד הוסיפו, כי משניתן צו פירוק כנגד חברת אביעד הרי שעל התובע, מכח חובת הקטנת הנזק להגיש תביעת חוב למפרק/ למנהל המיוחד של חברת אביעד או למוסד לביטוח לאומי וכי יש לעכב את ההליך עד למיצוי תביעתו.
הנתבעת 1 הצטרפה לבקשה וטענה כי דרך המלך בניהול התביעה היא הגשת תביעת חוב והפנתה להוראת סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 וכן לפסיקה בנושא חובת הקטנת הנזק. הנתבעת 1 הוסיפה כי אין לתת יד לניסיונו של התובע להתעשר ולקבל כספים הן מטעם הביטוח הלאומי והן מטעם מי מהנתבעות בתביעה דנן.
הנתבעות הפנו להחלטותיו של בית הדין האזורי לעבודה תל אביב (כב' השופטת זלמנוביץ גיסין) בסוגיה דומה, בסע"ש (ת"א) 65356-12-15 אבישי דהן נ' הצלחה מתוקה בע"מ (28.5.16) וכן בסע"ש 40108-08-16 ROVEL OKBAGABRIEL נ' מיכאל פצ'ורסקי (30.9.17) להלן – עניין פצ'ורסקי).
התובע התנגד לבקשה וטען בתמציתיות כי אין לחייבו להגיש תביעה למפרק הן לאור ההלכה הפסוקה והן משהדבר כרוך בתשלום הוצאות שונות לרבות אגרה.

דיון והכרעה
אקדים אחרית לראשית ואציין כבר עתה, כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות ולהלן אפרט נימוקי.
ראשית, אין חולק כי חברת אביעד העסיקה את התובע בחלק מתקופת עבודתו, וכפי שעולה מתלושי השכר שצורפו לכתב התביעה, מחודש 9/2015-2/2016. מכאן, כי אין היא המעסיקה האחרונה שהתובע עבד בשורותיה אלא הנתבעת 1 ועל כן, ככל שתתקבל טענת התובע לפיה הוא הועסק באותו מקום עבודה, הרי שחברת אביעד לא תחוב בתשלום מלוא זכויותיו משלא שימשה מעסיקתו האחרונה (ראו סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963, סעיף 30 לחוק הגנת השכר, תשי"ח 1958, סעיף 3 (א) לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 בעניין חובתה של המעסיקה האחרונה לשאת בתשלומים המגיעים לעובד בגין כל תקופת עבותו באותו מקום עבודה וכן ע"א 415/90 ‎ ‎חיים (ויטאלי) מזרחי‎ ‎נ' יהודה פלפלי, הנאמן על נכסי ‏אריה שטנדר, פ''ד מו(4) 601).
לפיכך, טענת הנתבעות 2 ו-3 לפיה יתכן שככל שהתובע יקבל תשלום בגין תקופה זו לאחר מיצוי הליכי תביעת החוב התביעה תתייתר, אינה יכולה לעמוד, זאת, בשים לב לתקופת העסקה ולכך שהתובע המשיך את עבודתו בנתבעת 1 עד ליום 11/2016 (השוו לפסיקתה של כב' השופטת זלמנוביץ גיסין בעניין פצ'ורסקי).
שנית, טוענת הנתבעת 2 כי לא היה לה פיקוח על עבודתו של התובע וכי אין בידיה הנתונים הרלבנטיים לניהול ההגנה ועל כן, היה על התובע לצרף את חברת אביעד כנתבעת בתיק הואיל והיא הייתה מעסיקתו. מאחר וניתן כנגד חברת אביעד צו פירוק, הרי שאין כל טעם בצירופה כנתבעת משלא ניתן היה לנהל כנגדה הליך משפטי, בהתאם לסעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983. אלא, שצודקת הנתבעת 2 בכך שהיא עלולה לחוב בחובה של חברת אביעד על אף שלטענתה היא לא הייתה מעסיקתו של התובע בפועל.
שאלת אחריותה של הנתבעת 2 תבחן, בין היתר, לאור טענות התובע להעסקה במשותף עם יתר הנתבעות והן לאור טענתו להפרת חובתה כמזמינת שירות לפקח על תשלום מלוא זכויותיו. ככל שהתובע יוכיח את טענתו לפיה הנתבעת 2 הייתה מעסיקתו, היא תחוב בתשלום זכויותיו, חלקן או כולן, ביחד או לחוד עם יתר הנתבעות. ומכאן, כי אין בעצם הגשת תביעת החוב כדי לפטור את הנתבעת 2 או 3 מאחריות אלא לכל היותר לצמצם את שיעור החוב ביחס לתקופת העסקה של התובע בחברת אביעד. הואיל וכאמור, השאלה הטעונה בירור היא סוגיית החבות של הנתבעות 2 ו-3 כלפי התובע, הרי שאין הצדקה לעיכוב ההליכים.
זה המקום לציין כי בניגוד לטענת הנתבעת 1, הרי שמאליו יובן, כי התובע לא זכאי להיפרע יותר מפעם אחת ועל כן לא מתקיים החשש לכפל תשלום.
שלישית, עיכוב הליכים משמעו עיכוב בירור התביעה. בנסיבות דנן, בשים לב לסיווג ההליך כדיון מהיר, לתקופת העבודה הקצרה ולעובדת היותו של התובע עובד זר, סבורני כי יש ליתן עדיפות לבירור התביעה במהירות וביעילות. זאת ועוד, מקובלת עלי עמדת התובע לפיה הדבר כרוך בתשלום אגרה ובהוצאות נוספות וכן כלל לא ברור האם ניתן להגיש תביעת חוב בשל חלוף הזמן. (לעניין נטל ההוכחה של הטענה, כי הצד הנפגע לא עשה די להקטנת נזקיו, הרובץ על כתפי הטוען לה – ראו ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45 – להלן - עניין גולדפרב).
רביעית, עיקרון הקטנת הנזק אינו מטיל על הנפגע חובה משפטית לפעול להקטנת נזקי ההפרה, אלא קובע שככל שנפגע לא עמד בנטל זה, הוא חשוף לפגיעה אפשרית בזכותו לפיצויים. מכאן, שלכל היותר, התובע מסתכן בכך שבית הדין ינכה מהסכומים שיפסקו לזכותו בסוף ההליך, ככל שיפסקו, את הסכומים שהוא יכול היה לזכות בהם במסגרת מיצוי הליכים מול חברת אביעד.
מכל הטעמים שפורטו לעיל, הרי שבקשת הנתבעות להורות על עיכוב הליכים – נדחית.
בנוסף לאמור, לא מצאתי כי יש לחייב את התובע בהגשת תביעת חוב למנהל המיוחד של חברת אביעד או למוסד לביטוח לאומי.
טענת הנתבעות מתבססת על עקרון חובת הקטנת הנזק, מכוחה לשיטתן, על התובע למצות את זכויותיו למול המעסיקה אשר העסיקה אותו בפועל בתקופה הנתבעת. אלא שלהבנתי, ספק אם עקרון זה חלה בענייננו, ואבאר.
עיקרון הקטנת הנזק, אשר מקורו בסעיף 14 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 קובע כי החייב החוזי אינו חייב בפיצויים על נזק שהיה הנפגע החוזי יכול להקטין או למנוע באמצעים סבירים. הפסיקה הרחיבה עיקרון זה וקבעה כי נטל דומה קיים גם בדיני הנזיקין (עניין גולדפרב).
ההצדקות לעיקרון זה הן מוסריות וכלכליות כאחד. מהפן המוסרי עיקרון זה נגזר מעיקרון תום הלב, שכן נפגע התובע פיצויים בעד נזק אותו היה יכול למנוע בקלות יחסית נוהג לכאורה בחוסר תום לב ובחוסר הגינות כלפי המפר. מהפן הכלכלי, כאשר הנזק עולה בשיעורו על ההוצאה הנדרשת לשם מניעתו, קיימת הצדקה כלכלית לשאת בהוצאה הנדרשת למניעת הנזק, זאת במיוחד לאור ההנחה שהנפגע, ולא המפר הוא "המונע הזול ביותר" של נזקיו (י' אדר, ג' שלו, דיני חוזים - התרופות לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ט) עמ' 357-374).
פסיקת בתי הדין לעבודה אימצה את עיקרון הקטנת הנזק במערכת יחסי העבודה המבוססים על מערכת יחסים חוזית:
"על העובד מוטלת החובה להקטין את נזקו, על ידי נקיטת אמצעים סבירים לחיפוש עבודה אחרת. הכלל שנקבע במשפט הכללי, כפי שהתבטא בסעיף 14 (א) לחוק החוזים (תרופות) מיושם אף במשפט העבודה". (נב/ 101-3 אבנשפנגר נ' עוף ירושלים, פד"ע כה (1) (1993).
עיקרון זה בא לידי ביטוי בפסיקה הדנה במשמעות של חובת הקטנת הנזק בגין נזק ממוני שנגרם לעובד המפוטר בחוסר תום לב, ובאשר לחובת הקטנת הנזק המוטלת עליו. כך לדוגמא בעניין אלישע, קבע כב' השופט פליטמן (כתוארו אז):
"בבוא בית הדין לקבוע כאמור על פי עילת הפיטורים והליך הפיטורים את מספר החודשים בגינם מגיע לעובד פיצוי בגין הנזק הממוני שנגרם לו בשל הפסד שכר עקב הפיטורים בחוסר תום לב, עליו להתחשב בקורות העובד במהלך אותה תקופה, ואשר נעשה להקטנת נזקיו. למשל – קבלת דמי אבטלה ומציאת מקום עבודה חלופי והשכר ותנאי העבודה שניתנו לו שם."
ע"ע (ארצי) 456/06 אוניברסיטת תל אביב נ' רבקה אלישע (27.2.08)
נקודת המוצא בפסיקה זו היא כי "אין העובד רשאי להיבטל בביתו מכל מלאכה ולסמוך על הפיצוי בגין הפסד השכר שיקבל. אלא, עליו באופן אקטיבי בתום לב ובנפש חפצה לחפש עבודה מתאימה" (ע"ע (ארצי) 260/06 רמת טבעון מעונות הורים בע"מ נ' זיוית פניבלוב (29.1.2009)).
במקרה דנן, התובע עתר לחיובן של מספר נתבעות מכח עילות שונות כפי שיפורט להלן, ביחד ולחוד. בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר עומדת בפני העובד אפשרות לתבוע מספר נתבעים, הרי שהוא רשאי לבחור ממי להיפרע.
בברע 33690-10-14 שופרסל נ' TESFAY HABTU TAKLEZHI (3.11.14) דן בית הדין הארצי בשאלה אם יש לעכב הליכים בתובענה עד לסיום הליכי הפירוק של אחת הנתבעות והגשת תביעת החוב ופסק כי אין לחייב את העובד בהגשת תביעת חוב, שכן לא חלה על עובד החובה למצות את זכויותיו במסגרת הליכי פירוק, והוא רשאי לבחור ממי להיפרע.
נראה כי פסיקה זו מסתמכת על העיקרון הקבוע בפרק ו' לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 אשר כותרתו ריבוי חייבים ונושים ועניינו במצבים שבהם לנושה (במקרה זה העובד) יש מספר חייבים החייבים בחיוב אחד.
סעיף 54 קובע: "שנים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים יחד ולחוד". עוד נקבע בסעיף 55 (א) כי הנושה רשאי לדרוש את קיום החוב "כולו או מקצתו, משניהם כאחד, או מכל אחד מהם בנפרד, ובלבד שלא ייפרע יותר מן המגיע לו".
החוק אינו מגדיר אימתי חייבים חבים ב"חיוב אחד" ואימתי חיוביהם נפרדים. על מדוכה זו ישבו בתי המשפט ומלומדים, ונקבע שתנאי הכרחי לכך הוא שהחייבים חבים לספק לנושה את אותו אינטרס, כלומר, שאם אחד החייבים קיים את כל החיוב, החייבים האחרים נפטרים מן הנושה (מיגל דויטש, פרשנות הקודכס האזרחי, ישראל תשס"ה, שער שני, פרק 4).
מעיון בכתב התביעה עולה כי לתובע עילות תביעה שונות כנגד הנתבעות כדלקמן:
ביחס לנתבעת 1 , העוסקת במתן שירותי ניקיון נטען, כי הואיל והתובע הועסק משך כל תקופת עבודתו באותו מקום עבודה והנתבעת 1 הייתה מעסיקתו האחרונה, הרי שעליה לשאת באחריות בגין החובות אשר נוצרו לתובע במקום העבודה גם בגין התקופה הקודמת. עילה זו נשענת על הוראות חוק שונות שעניינן שמירה על רציפות זכויות העובד בעת חילופי מעסיקים והנטל המוטל על המעסיק האחרון לשאת בכל החיובים המגיעים לעובד עם סיום עבודתו (ראו סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963, סעיף 30 לחוק הגנת השכר, תשי"ח 1958, סעיף 3 (א) לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 וכיו"ב).
בברע (ארצי) 40796-09-17 נגרית בן איתי בע"מ נ' גולן בן ברוך (27.9.17) קבע בית הדין הארצי (כב' השופטת גנדלר אופק) כי " בידי העובד לבחור אם לתבוע את המעסיק הקודם או את המעסיק החדש. סעיף 30 לחוק לא נועד לפרוק את המעסיק הקודם מחובותיו על פי דין, ככל שקיימים, אלא להטיל גם על המעסיק החדש – בהתקיים הנסיבות המנויות בסעיף 30 לחוק – חבות בגינן בדמוי ערבות ".
ביחס לנתבעת 2, מפעילת המרכול בו הועסק התובע, נטען כי היא העסיקה את התובע בעצמה ו/או באמצעות חברות שונות עמן התקשרה כאשר לטענת התובע היא פיקחה על עבודתו והיא זו שנהנתה מפרי עמלו.
ביחס לנתבעת 3 נטען, כי היא התקשרה בהסכם עם הנתבעת 2 לקבלת שירותי תפעול למחלקת ירקות בה הועסק התובע ועל כן היא חייבת בתשלום הזכויות שלא שולמו, היא לא פקחה ולא ודאה כי העובדים המועסקים אצלה, לרבות התובע, מקבלים את זכויותיהם על פי דין.
מכאן כי התובע עתר לחיוב הנתבעות 1-3 יחד ולחוד, בגין כל תקופת העסקתו, גם בגין חובותיה של חברת אביעד. לטענתו, הנתבעות 1-3 חייבות בנזק שנגרם לו, כל אחת עקב הפרת חובה אחרת, בגינה עתר הוא לתשלום מלוא הנזק שנגרם (על המשמעות של יחד ולחוד (jointly and severally) ראו - ע"א 610/68 הראסטל בע"מ נ' עטרת הברית, פ"ד כג(1), 410).
אם נפשט את טענת הנתבעות הרי שמשמעותה היא שככל שהתובע היה פועל למיצוי הליכים מול חברת אביעד, הוא היה מקבל סכום כלשהו בגין תקופת עבודתו ועל כן, סך הנזק שנגרם לו בגינו הוא עותר לתשלום בהליך זה, היה קטן מזה שנתבע. אלא שלהבנתי, הואיל ולתובע יש זכות לבחור ממי להיפרע, הרי שאין מקום להטיל עליו חיוב "בדרך האחורית" בדמות עיקרון הקטנת הנזק.
בע"א 1530/02 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' יובלים אגודה שיתופית (21.7.07). דן בית המשפט העליון בנזק שנגרם בגין ליקויי בנייה ואגב כך בשאלה, האם אי מימוש כתב ערבות שניתן מטעם הקבלן, בגינה הופחת הפיצוי ב- 25% עולה בקנה אחד עם החובה להקטין את הנזק והשיב בשלילה, כדלקמן:
"בענייננו הנזק שנגרם ליובלים כתוצאה מרשלנותם של קידן ושל הקבלן התבטא בליקויי בנייה. נזקים אלה התגבשו, ואין חולק שלא היה ניתן להקטינם מעבר לניסיונות התיקון שלא צלחו. לעומת זאת הערבות שנתן הקבלן ליובלים נמצאת במישור שונה, הוא המישור של דרכי הפעולה העומדות לרשות נושה במקרה של ריבוי חייבים. ובמלים אחרות, לאחר שהוכרה זכותה של יובלים להיפרע מהקבלן ומקידן, ביחד ולחוד, היא הייתה רשאית לדרוש את פירעון החיוב משניהם כאחד, ובלבד שלא תיפרע יותר מן המגיע לה (ראו סעיף 55(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). אולם היא הייתה רשאית גם לפעול נגד הקבלן בלבד, ואז הייתה יכולה לעשות שימוש בכתב הערבות שנמסר לידיה, הואיל והוא נמנה עם אמצעי התשלום של הקבלן. אולם אי-הצגתו של כתב הערבות לפירעון אינה יכולה להיות בעוכריה של יובלים במישור יחסיה עם קידן, הואיל ומלכתחילה הייתה יובלים רשאית להיפרע מקידן בשיעורו המלא של החוב. למה הדבר דומה? למקרה שבו נושה מחליט לפעול נגד אחד חייב שאמצעיו דלים, ונשאלת השאלה אם יוכל זה להישמע בטענה כי נכון לפטור אותו מהחיוב, הואיל ולרשות הנושה עומד חייב אחר, בעל אמצעים ונכסים נגישים. וכפי שראוי להשיב על שאלה זו בשלילה, כך נכון לעשות גם בעניינה של קידן, ולפיכך כל שנותר לזו היא הזכות לחזור ולנסות להיפרע מהקבלן (ראו ד' פרידמן, נ' כהן "ריבוי חייבים" דיני חיובים – חלק כללי [14], בעמ' 318).
(ההדגשות אינן במקור – ע' מ').

שאלת אחריותן של הנתבעות 2 ו-3 וחובתו של מזמין השירות לפקח על תשלום זכויות העובדים המועסקים בחצריו עוגנה בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה ובפסיקת בתי הדין האזוריים.
לעניין זה נפסק, כי "על מעסיק מוטלת החובה לדאוג שעובדיו לא ינוצלו ע"י חברת כח אדם, קבלן משנה, או מעסיק במשותף. כך על קבלן ראשי מוטלת החובה לדאוג שעובדי קבלן המשנה המועסקים באתרי הבניה שלו יקבלו את שכרם. אחריות המעסיק ואחריות הקבלן הראשי כוללת בחובה את הדאגה לכך שהעובדים יקבלו את שכרם." ע"ע (ארצי) xuebin – א. דורי חברה לעבודות בע"מ, פד"ע ל"ח, 650 (2003).
בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (כב' השופט סופר) קבע כי "קביעה זו מבוססת על מודל אחריות של רשלנות, לפיו למשתמש קיימת חובה לפקח שחוזה אספקת השרותים מבוצע בכל הקשור לאכיפת זכויות העובדים " עב (ב"ש) 2883/07 ‏יענקל טרופ נ' שטרית ובניו חברה לעבודות ניקוי חול ופיתוח בע"מ (5.1.10).
הפסיקה אף השתמשה במודל מעסיקים במשותף, מקום בו הוכח כי ההתקשרות בין המשתמש לבין הקבלן ובין הקבלן לבין העובד אינה אותנטית וכי מטרתה מנוגדת לתקנת הציבור ונועדה להתחמק מחובות המשתמש כמעסיק (דב"ע נב/142-3 חסן אלהרינאת נ' כפר רות ואח', פד"ע כ"ד 535; דב"ע נ"ד/96-3 מ.ב. מחלקת הבניה של הקבוץ הארי בע"מ נ' חליל עבד אלרחמן עאבד, פד"ע כ"ט 151).
בין אם מקור החיוב הוא בהוראות חוק (ביחס לנתבעת 1) ובין אם מכח הפסיקה אשר יצרה מעין אחריות שילוחית בדומה לאחריות שילוחית בדיני נזיקין, המטרה המרכזית של אחריות מהסוג הנ"ל היא להבטיח כי יהא לתובע מקור בר יכולת ממנו יוכל לגבות את זכויותיו שלא שולמו ממעסיקו הישיר מהגורם שנהנה משירותיו והיה זה שעיצב את מתכונת ההתקשרות.
הטלת חובה על התובע למצות את ההליכים מול חברת אביעד על מנת להקטין את חובן של יתר הנתבעות, ככל שיפסק כי הוא זכאי לסכומים שנתבעו, משמעה התערבות במערכת היחסים הפנימית שבין כלל החייבים (לרבות חברת אביעד) וגלגול שאלת חלוקת החוב ביניה ם, לפתחו של התובע. משעה שאין חולק, כי הנזק שנגרם לתובע התגבש בגין כל תקופת העסקה ושעה שהדין מטיל חובה על כלל הנתבעות (ככל שטענתו כלפיהן תוכח), הרי שאין מקום להטיל את החובה לסילוק חלק מהנזק על ידי פתיחת הליך נוסף כנגד חברת אביעד על התובע.
גם מטעמים של מדיניות שיפוטית אינני סבורה כי יש להטיל נטל זה על התובע. הגשת תביעת חוב יכולה להיעשות בשתי דרכים, הראשונה - הגשת תביעת חוב למפרק/מנהל מיוחד על מלוא החוב וככל שזו תאושר היא תשולם על ידי כספים הנמצאים בקופת החברה, והשנייה - בהתאם לפרק ח' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 : ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד אשר מוגבלת בעילות ובסכומים.
הן זו והן זו כרוכות בעריכת חישובים שאינם זהים בהכרח לתביעה בבית הדין לעבודה, בתשלום אגרה נוספת שאינה ניתנת להחזרה , בהגשת תצהיר ובהמצאת חומר רלבנטי הקשור בתביעה ובתקופת העסקה, דבר שיש בו כדי להטיל על העובד נטל כלכלי ואחר לא מבוטל.
מעיון בפסיקה עולה, כי סיטואציה כגון זו שבמקרה שלפניי, מתעוררת בעיקר במקרים של עובדים מוחלשים, אשר משתכרים שכר מינימום או קרוב לכך, ובמקרה שלפניי, בעובד זר, אשר יש להניח שיתקשה בהגשת תביעה בעצמו ויצטרך לשאת בעלות נוספת בגין ייצוג משפטי.
זאת ועוד, ככל שלא מצוי כסף בקופת החברה, הרי שהנחת המוצא היא שהכסף אשר יגיע לזכות העובד ישתלם מהמוסד לביטוח לאומי, קרי מהקופה הציבורית ויש מקום להרהר האם יש להעדיף תשלום על חשבון הציבור על פני חיוב הנתבעות, אשר ככל שתתקבל טענת העובד יקבע כי אלו הפרו את החובה המוטלת עליהן מכח הדין.

סוף דבר
בשל כל הטעמים שפורטו לעיל דין בקשת הנתבעות – להידחות.
הוצאות הבקשה תילקחנה בחשבון בסיום ההליך.

ניתנה היום, י"א כסלו תשע"ח, (29 נובמבר 2017), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.