הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים ד"ט 23634-03-17

03 יוני 2019

לפני:

כב' השופט עמיצור איתם
נציג ציבור (עובדים) מר יוחנן בכל ר
נציג ציבור (מעסיקים) מר אליעזר קלעי
התובעת
התאחדות התעשיינים בישראל

ע"י ב"כ: עו"ד שלמה בכור
-
הנתבעת
מובילאיי טכנולוגיות ראיה בע"מ

ע"י ב"כ: עו"ד עינת כרמי ברק

פסק דין

תביעה זו עניינה בחיוב הנתבעת בדמי טיפול ארגוני כפי שנקבע בחוק ההסכמים הקיבוציים ובתקנות לפיו.
מכוחו של ס' 33 ז לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, נקבעו תקנות הסכמים קיבוציים ( תשלום דמי טיפול ארגוני-מקצועי לארגון מעבידים), תשל"ז-1977 (להלן התקנות) אשר זו לשונן : " (א) מעביד שחל עליו צו הרחבה של הסכם קיבוצי כללי המסדיר את שכר העבודה למעט תוספת יוקר או שכר מינימום, ישלם לארגון המעבידים שהוא צד להסכם הקיבוצי דמי טיפול ארגוני-מקצועי ( להלן – דמי טיפול) כאמור בתקנה 2. ( ב) מעביד שתקנת משנה ( א) לא חלה עליו וחל עליו צו הרחבה של הסכם קיבוצי כללי בדבר תוספת יוקר או שכר מינימום, ומפעלו עוסק בענף שקיים בו צו הרחבה של הסכם קיבוצי כללי ענפי - ישלם דמי טיפול לארגון המעבידים שהוא צד לאותו הסכם קיבוצי כללי ענפי, ובלבד שאותו ארגון מעבידים הוא גם צד להסכם הקיבוצי הכללי בדבר תוספת יוקר או שכר מינימום שהורחב כאמור".
לטענת התובעת, חייבת הנתבעת בתשלום דמי טיפול ארגוני, הן מכוח ס' 1(א) והן מכוח ס' 1(ב). עיקר התביעה היא מכוחם של שני צווי הרחבה החלים לשיטת התובעת על הענף הרלוונטי- צו הרחבה בענף המתכת, החשמל, האלקטרוניקה (המוסכים והתכנה) וצו הרחבה בענף התעשייה מסגרת לביטוח פנסיוני מקיף בתעשייה.
בפתח הדברים נציין כי לטעמינו לא נדונה לעומקה בפסיקה, עצם הבעייתיות החוקתית הגלומה בקביעת מנגנון מעין מיסויי המחייב בכפייה תשלום דמי טיפול ארגוני ( לגוף פרטי). זאת מבלי שנדרש כי תהיה תמורה קונקרטית בצד התשלום, ללא רצון להצטרף לחברות בארגון וללא דרישות כלשהן מן הארגון עצמו מלבד היותו צד להסכמים במובן הרחב והמעורפל ביותר שלהם. (בית הדין הארצי עסק בכך בקיצור ולפני שנים רבות בדב"ע ( עבודה ארצי) 3-303/נו לשכת המסחר תל-אביב-יפו - י.א.ד. אלקטרוניקה בע"מ, ל(1997) 249 (1997)).
אין בכוונתנו לערער על חוקתיות ההסדר במסגרת זו, אלא אך להדגיש כי אופיו האמור מחייב לטעמינו פרשנות מצמצמת.
עוד נדגיש כי אין בכך כדי לומר שפעולותיה של התובעת כלפי המעסיקים הבוחרים להיות חברים בה אינה מבורכת, אלא שאדרבא, אם פעילותה כה מועילה כפי שטענה, הרי שסביר שמעסיקים יחפצו להשתייך אליה ולשלם לה דמי חבר.
תחולת תקנה 1 ( א): התובעת הפנתה בסיכומיה לתצהירה שם הוצגה רשימת הסכמים קיבוציים אשר הורחבו בצווי הרחבה אשר לטענתה מסדירים את שכר העבודה ואינם תוספת יוקר או שכר מינימום ואשר לשיטתה מביאים לתחולת סעיף 1 ( א) לתקנות על הנתבעת. יצוין כי מעבר להפניה בסיסית לא זכה ענין זה להתייחסות בסיכומים. מכל מקום עמדתנו היא כי צווי הרחבה בדבר החזר הוצאות נסיעה ודמי הבראה כלל אינם בגדר צווים המסדירים את " שכר העבודה".
אשר לצווים שצוינו בסעיף 21 לתצהיר, הנוגעים לתוספות שכר אלו ואחרות, לטעמינו מובן כי אינם רלוונטיים. המדובר בצווים והסכמים אשר קבעו תוספות שכר נקודתיות אי אז בשנות השמונים של המאה הקודמת ואין להם כל רלוונטיות או תחולה על עובדי הנתבעת היום. התובעת לא עשתה כל מאמץ להוכיח תחולת צווים אלו מלבד אזכור מראה המקום של פרסומם. ברור שכוונת המחוקק לא הייתה כי כל אימת שארגון המעסיקים חתום על צו כלשהו בנוגע לשכר עבודה החל משחר ההיסטוריה, הדבר יספיק על מנת להחיל את תקנה 1 ( א). לא הוכח כי תקנה זו חלה בענייננו אפוא.
תחולת תקנה 1 ( ב): לא היה חולק כי התובעת חתומה על הסכם קיבוצי בעניין תוספת יוקר או שכר מינימום שהוא התנאי הראשון. במאמר מוסגר, גם לגבי תנאי זה קיימים לטעמינו ספקות שכן כאמור, עצם החתימה על הסכמים שהורחבו אין בה די- הסכמים וצווים אלו צריכים להיות רלוונטיים למועד התביעה. אנו בספק רב האם קיימת היום או במועד הגשת התביעה, רלוונטיות כלשהי להסכמי תוספת היוקר ולהסכמי שכר המינימום, המוסדר היום בחוק. (ראה גם דט ( ב"ש) 15705-03-10‏ ‏התאחדות התעשיינים בישראל נ' ויליגר תעשיות בע"מ ).
התנאי המצטבר השני בתקנה מתקיים לטענת התובעת באמצעות שני צווים כאמור, אחד בענף ה"תוכנה", השני בענף התעשייה. האם צווי הרחבה בענף התעשייה ( מסגרת לביטוח פנסיוני מקיף בתעשייה) או צו הרחבה בענף המתכת, החשמל, האלקטרוניקה (המוסכים והתכנה) חלים על הנתבעת:
כבר נקבע בפסיקה ( דט ( ת"א) 4604-05 התאחדות התעשיינים בישראל נ' מדינול בע"מ) כי הנטל להוכחת תחולת צו הרחבה על הנתבעת, רובץ על כתפי התובעת. במסגרת זו עליה להוכיח את תחום עיסוקו העיקרי של המפעל. עוד נקבע כי כאשר קיים ספק בעניין תחולת צו ההרחבה, יש ליתן משקל לפעילות העיקרית במפעל המעביד.
יש לברר אפוא את מהות פעילותה של הנתבעת. מן הראיות שהביאו הצדדים עולה כי התובעת אינה יודעת, וודאי שלא מכלי ראשון במה עוסקת הנתבעת. העדה מטעם התובעת הבהירה בחקירתה כי נפגשה מספר פגישות ספורדיות עם אנשי החברה שאת שמם לא זכרה בוודאות. עלה כי עיקר הנושאים נגעו לניסיון לפתור בעיית חניה כללית באזור התעשייה בהר חוצבים ( עמ' 9 שורה 3 עד 14). מעדותה עולה כי הטענות העובדתיות בנוגע לעיסוקה של הנתבעת מקורם בעיקר בהשערות מסוג " יש לי גם היכרות וגם לכולנו עם הנתבעת ומה היא מייצרת אין חולק שהיא מייצרת מוצרים" ( עמ' 10 שורה 17 ואילך) בהמשך הודתה למעשה כי הנתבעת עוסקת גם לשיטתה במחקר ופיתוח והמוצר עצמו מיוצר על ידי גורמים אחרים ( עמ' 10 שורה 21) אולם לשיטתה עצם הפיתוח וכן " הרעיונות של הפיתוח" מגדירים את המפעל כחלק מענף התעשייה.
מקובלות עלינו הטענות בתצהיר מטעם הנתבעת לפיה הנתבעת משמשת מרכז פיתוח ומחקר ואינה עוסקת בייצור בעצמה. הנתבעת איננה מייצרת בעצמה מצרך או מוצר אלא אחראית על פיתוח קניין רוחני המוטמע במערכות חומרה המיוצרות על ידי אחרים. טענות אלו לא נסתרו אף בחקירתה הנגדית של המצהירה.
הראיות שהביאה התובעת מתוך פרסומים מסחריים, מתעלמות מן ההבדלים הברורים בין מותג שיווקי ובין פעולה המתבצעת בתאגיד המסוים שהוא הנתבעת ובאישיות המשפטית המסוימת שנתבעה לפנינו. העובדה שלעיני הדיוט קיים " מוצר" שמיוצר על ידי הנתבעת אין משמעותה כי הדבר נכון גם מבחינה משפטית.
לטעמינו טענות מן הסוג שהעלתה התובעת בסיכומיה לפיהן " לא יעלה על הדעת" ש- 480 עובדים לא מייצרים דבר- אין להן בסיס. מובן שייתכנו חברות המעסיקות מאות עובדים ולא מייצרות דבר ודוגמאות לכך לא חסרות. אין לקבל גם את הטענה כי מפעל תעשייתי מוגדר לפי המקום בו נהגים הרעיונות או מתנהל הפיתוח.
אין לשעות לטעמינו לטענת התובעת, לפיה בהתאם לסעיף 1 לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957– יצרן הנו אדם העוסק, בין בעצמו ובין על ידי אחרים, בייצור. על כן גם אם הנתבעת מייצרת את מוצריה על ידי אחרים יש לראותה כיצרנית. לא הרי תכליתו וכוונותיו של חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים כהרי תכליתו של חוק הסכמים קיבוציים אשר את הוראותיו כבר למדנו שיש לפרש בצמצום. אדרבא, הפסיקה קבעה בעבר כי במקרה שיצרן מייצר את מוצריו באמצעות אחר, לא ניתן לראות בו כמי שחייב בדמי טיפול ארגוני. כך קבע כב' סגן הנשיא ( תוארו דאז) טננבוים בדט ( ת"א) 22263-08-10‏ ‏ התאחדות התעשיינים בישראל נ' וואנפאת' נטוורקס בע"מ: "גירסתו של עד הנתבעת...ולפיה, אין הנתבעת עוסקת בייצור והייצור מתבצע באמצעות קבלני משנה, לא נסתרה. משכך, אין הנתבעת מפעל המעסיק עובדים שכירים לשם ייצור הרכבה או שירות".
אין בעובדה כי בפסק דין של בית משפט השלום בירושלים (13721-02-14), ננקטו כלפי הנתבעת מטבעות לשון כגון " תהליכים המשמשים לייצור מוצריה" או כי הנתבעת " מייצרת שבב שנמצא בשימוש במצלמה" וכיו"ב כדי לשנות. בית המשפט באותו עניין לא דן באבחנה בין ייצור ופיתוח ולא היה מצופה ממנו או מהצדדים לדקדק בעניינים אלו.
ברובד העובדתי הבסיסי אפוא ניתן לקבוע כי הוכחה טענת הנתבעת בדבר אופי פעילותה ועיסוקיה. לגבי מצב דברים דומה מאוד כבר נקבע בעניין וואנפאת' נטוורקס האמור כי הוא מצדיק את אי החלת צווי ההרחבה על הנתבעת שם שכן " הנתבעת הינה חברת הייטק העוסקת במחקר ופיתוח, שיווק ומכירה של טכנולוגיות תקשורת על גבי סיבים אופטיים. עיקר עיסוקה של הנתבעת אינו בייצור תעשייתי והמרכיב שלו התרומה העיקרית לנתבעת הינו מחקר ופיתוח של הטכנולוגיות הייחודיות"
מעבר לעקרון כללי זה, לפיו אין ראוי להכליל חברה העוסקת במחקר ופיתוח גרידא באופן אוטומטי בענף התעשייה הרי שמקובלים עלינו טיעוני הנתבעת כי לא הוכחה תחולתם של הצווים הספציפיים עליהם נשענת התביעה.
אכן צו הרחבה יש לפרש בהתאם להיקף התחולה של ההסכם הקיבוצי, ולפי אומד דעת הצדדים ( למשל עע ( ארצי) 2580-03-11‏ ‏ דורון נגר נ' ליטוס מחשבים בע"מ). צודקת הנתבעת לטעמינו כי בגוף צו ההרחבה בענף התוכנה אין התייחסות כלל לענף התוכנה, לפיכך יש לפרש את הצו מצומצם, ואנו תמימי דעים עם הנתבעת כי לא הוכחה תחולתו לגביה. עיון בצו מעלה כי המילה " תוכנה" הופיעה בכותרת הצו בלבד וללא כל התייחסות מפורשת למונח זה בגוף הצו. גם עיון בהסכם הקיבוצי מכוחו תוקן הצו (אשר הומצא על ידי הנתבעת אחרי דיון ההוכחות) מעלה כי המילה " תוכנה" הוספה בכתב יד לכותרת הצו כלאחר יד. גוף ההסכם והצו עוסקים בעיקרם וברוחם במפעלים ובחברות שעניינם ייצור מוצרים ולא מחקר ופיתוח. אכן, ראיה טובה לכך שלא הוכחה חלות הצו על ענף התוכנה היא בצו הרחבה אשר הרחיב את ההסכם הקיבוצי לענף המוסכים אשר גם הוא הופיע בכותרת צו ההרחבה האמור, אך זכה להסכם וצו נפרדים ומפורטים. לא כך נעשה בעניין ענף התוכנה.
עוד מקובלת עלינו טענת הנתבעת לפיה יש לפרש גם את המילה תוכנה, כמתייחסת למונח שונה מזה שהתייחסו אליו מנסחי הצו בסוף המאה הקודמת. מקובל עלינו כי ענף התוכנה עבר שינויים מהותיים ולא הרי חברה העוסקת בפיתוח והוצאה לאור של תוכנה כהרי חברה העוסקת גם בפיתוח תוכנות אלו ואחרות כחלק מטכנולוגיה כוללת.
יתרה מכך, כידוע, סיווגו הענפי של מפעל יעשה בין היתר בהסתמך על הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה של הלשכה המרכזית לסטיסטיקה (למשל דב"ע נו/ 3- 272 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ – מואסי (1996)
גם עיון בסיווג האחיד של הלמ"ס, מלמד כי ההגדרה העדכנית של הנתבעת צריכה להיות תחת ענף מידע ותקשורת ולא תחת ענף התעשייה והחרושת, אחד מתתי הסעיפים בענף זה אשר נראה כי עונה על פעילות הנתבעת הוגדר כך :" 6203 מרכזי מחקר ופיתוח תכנה כולל:-חברות העוסקות במחקר ופיתוח של תכנה במרכזים ייעודים ( הקניין הרוחני בבעלות זרה)". הגדרה התואמת במדויק את מאפייני הנתבעת. בנוסף, כיום גם הוצאה לאור של תוכנה גרידא מוגדרת בסיווג האחיד תחת ענף מידע ותקשורת. כאמור ניתוח העובדות מלמד כי אין לקבל את טענת התובעת לפיה פעילותה של הנתבעת מסווג תחת הסדר c – תעשייה, ענף ראשי 26 – ייצור מחשבים, מכשור אלקטרוני ואופטי, תת ענף 2651 – ייצור מכשירי מדידה , בדיקה, ניווט ובקרה. שכן הנתבעת אינה מייצרת כאמור דבר.
לטעמינו אין ללמוד גם מן הטענה שהנתבעת מקבלת הטבות מכוח חוק לעידוד השקעות הון, תשי"ט-1959, אשר נועד לעידוד התעשייה. העובדה שהרשות המבצעת החליטה לכלול גם את התובעת בחוק זה אין משמעותה כי הפרשנות וההגדרות של חוק עידוד השקעות הון צריכות לחול גם על ענייננו. אדרבא, ייתכן שחוק עידוד השקעות הון בא לתמוך דווקא בחברות מו"פ על חשבון התעשייה המסורתית אותה מייצגת התובעת.
אשר לצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף בתעשייה 2006 המתייחס באופן ספציפי לענפי אלקטרוניקה, התוכנה, הביוטכנולוגיה, תקשורת, אופטיקה, ואלקטרואופטיקה. גם כאן מצאנו כי לא נסתרה טענת הנתבעת כי הצו אינו חל עליה לאור העובדה שהיא מנהיגה הסדר מיטיב לעובדיה (למשל לפי ס' 4 לצו). בנוסף, גם צו זה לפי תוכנו ותכליתו יש לפרש כחל על מפעלים ומוקדי ייצור ולא על חברות מו"פ. מכל מקום- גם אם הצו האמור חל, כאמור לאחר בחינת מכלול פעילותה של הנתבעת ואופיו אנו בדעה שלא ניתן מכוחו להחיל על הנתבעת חובת תשלום דמי טיפול ארגוני לתובעת. בוודאי שלא ניתן לקבל את טענת התובעת לפיה תקנה 1( ב)אינה דורשת כי הצו הרחבה יחול על הנתבעת אלא כי יחול על הענף בו נכללת הנתבעת מובן כי צו ההרחבה צריך להיות רלוונטי לנתבעת הספציפית אותה תובעים.
משזו התוצאה לא מצאנו להידרש לטענת הנתבעת לפיה עצם הטענה מכוחו של הצו בענף התוכנה היא הרחבת חזית אף שיש צדדים לכאן ולכאן בטענה זו.
התביעה נדחית אפוא. התובעת תשלם שכר טרחה והוצאות בסך כולל של 10,000 ₪.
זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בהתאם לסדרי הדין.

ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ט, (03 יוני 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .
"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".

נציג ציבוריוחנן בכלר

נציג ציבור אליעזר קלאי

עמיצור איתם, שופט