הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים ב"ל 70753-11-18

01 ספטמבר 2019

לפני:

כב' השופטת יפה שטיין

המערער
דימטרי מרבוצקי

ע"י ב"כ: עו"ד טימור צנטר
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ: עו"ד אלי מושונוב

פסק דין

המערער הגיש ערעורו על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 11.10.18 (להלן: "הוועדה").

הוועדה דחתה את הערר והותירה את קביעתה הקודמת בישיבתה מיום 11.10.18 על כנה, ולפיה נקבעו למערער 20% נכות זמנית מיום 1.9.17 ועד ליום 30.11.18, בקשר לפגיעה בתאונת הדרכים מיום 11.9.16 (להלן: "התאונה").

הוועדה התכנסה בהתאם לאמור בפסק הדין בתיק ב"ל 57854-12-17 מיום 22.3.18 (להלן: "פסק הדין המחזיר"). בפסק הדין המחזיר נקבע כדלקמן:
"ניתן בזאת תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה עניינו של המערער יוחזר לוועדה על מנת שתשקול עמדתה מחדש בשאלת הקשר הסיבתי לנושא הברך תוך התייחסות לטענת המערער לפיה בשל נטילת משככי הכאבים לא התלונן בנושא הברך וכן לנוכח הגבס שהיה עד לברך, לא נראתה נפיחות בברך".

בתיק זה קוים דיון מוקדם בפני כב' הרשמת אסתר שחור ולאחריו ביקשו הצדדים לסכם בכתב, ללא צורך בקיום דיון נוסף. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב ולאור הסיכומים ומלוא החומר בתיק - ניתן בזאת פס"ד זה.

לטענת המערער, לא היה לו עבר רפואי בברך קודם לתאונה. באשר לכך שרק לאחר השיקום והורדת הגבס הצביע על כאביו ועל הנפיחות בברך, טען ב"כ המערער כי קודם לכן ייתכן שלא ידע להצביע על הכאב בברך בשל קיומו של הגבס עד הברך וכן בשים לב לכך שקיבל משככי כאבים. לטענתו, מנגנון החבלה, חבלת צד, מלמד על פגיעה המתאימה לתאונה. עוד טען ב"כ המערער כי הוועדה היתה נעולה בעמדתה ולא קיימה אחר הוראות פסק הדין המחזיר, אלא ניסתה להגן על עמדתה וחזרה על אותה מסקנה.

לטענת ב"כ המשיב, הוועדה קיימה אחר הוראות פסק הדין המחזיר באופן ראוי והולם. ניתן לקשור את הליקוי בברך לפגיעה ולגבס, שכן הפגיעה היא למטה ברגל, בקרסול, ואין קשר לברך. ב"כ המשיב טען כי העובדה שאין עבר - אין משמעה כי יש עתיד, דהיינו גם אם אין עבר רפואי זה לא אומר שלא נפגע בברך במשך השנה שחלפה מהתאונה. המשיב הצביע על כי הוועדה קבעה העדר קיומו של קשר סיבתי לאור מנגנון התאונה וכן לנוכח משך הזמן מהתאונה ועד לאבחון, של כשנה. לטענת ב"כ המשיב מדובר בקביעה רפואית שניתן לעקוב אחריה ועל כן דין הערעור להידחות.

דיון והכרעה
בעניין חובת ההנמקה של הועדה לעררים כבר נפסק, כי הועדה היא גוף מעיין שיפוטי ובתור שכזאת מוטלת עליה חובה לנמק את החלטתה באופן שגם מי שאינו רופא יבין את החלטתה היטב, (דב"ע (ארצי) נד/154-0 דן יעקב לבל - המל"ל פד"ע כז 474). כן נפסק, כי ההנמקה צריכה לאפשר לא רק לרופא אחר לעמוד אחר הלך מחשבתה של הועדה אלא גם לבית הדין לעשות כן כדי לוודא אם הועדה אכן נתנה פירוש נכון לחוק, (דב"ע (ארצי) לה/129-0 שריקי- המל"ל פד"ע ז' 206). באשר לוועדה שמתכנסת לאחר שניתן פסק דין המחזיר אליה את עניינו של המבוטח, נקבע בפסיקה "משהוחזר עניינו/ה של המערער/ת לוועדה, עם הוראות, יהיה על הוועדה להתייחס אך ורק לאמור בפסק הדין" (דב"ע (ארצי) נ"ה/29-01 מנחם פרנקל -המוסד לביטוח לאומי פד"ע כד 160, בעמ' 162).

בפרוטוקול הוועדה, בפרק סיכום ומסקנות, מפרטת הוועדה כך:
"הועדה שמעה את דבריו המעמיקים ורחבי האופק של המייצג שעשה עבודה יסודית בהכנת המקרה ושהציג ספרות ודיון (/וציין?) במקרה מקביל אחר.
מדובר בפגיעה בכף רגל ימין שטופל ניתוחית ובגבס, פגיעה מסוג זה בדר"כ קורית עקב כיפוף מואץ של קדמת כף הרגל ולא בגלל תנועה סיבובית של הברך.
כשבוע לאחר הורדת הגבס שהיה 3 חודשים על הרגל, נרשמו תלונות ע"י פיזיותרפיסט על נפיחות וכאבים בברך אך האיבחון הרפואי של הקרע במיניסקוס הועלה ע"י ד"ר חיימסקי כמעט שנה לאחר התאונה הנדונה.
אם כך גם מנגנון הפגיעה עצמה וגם משך הזמן שלאחר התאונה הם מעבר למצב שניתן לקשור בצורה סבירה לפגיעה עצמה או לתולדה שלה.
בנסיבות אלה, למרות העדר מצב קודם מהרשומות בתיק קופ"ח והועדה אינה יכולה לקבל קשר סיבתי גם בדיון חוזר ולאחר שיקול דעת נוסף.
הועדה דוחה את הערר".

לאחר עיון בהחלטת הוועדה ובטענות הצדדים, עולה כי הוועדה קיימה את הוראות פסק הדין המחזיר. הוועדה מתייחסת במפורש לעניין הגבס ומבארת עמדתה בנושא, לפיה גם לאחר הורדת הגבס התלונן המערער כשבוע לאחר מכן, ואולם אבחון הקרע בוצע כשנה מאוחר יותר. גם אם לעניין משככי הכאבים לא היתה אמירה מפורשת, ההתייחסות לגופו של עניין מהווה הנמקה מספקת גם לעניין זה. דהיינו, גם אם אכן תתקבל טענת המערער כי משככי הכאבים "כיסו" על הכאב שנבע מהברך כמו גם על הכאב הדוחק יותר מהשבר בקרסול, אין בכך כדי לשנות, מאחר שלדעת הוועדה מנגנון הפגיעה אינו תואם את קרות החבלה הנטענת בברך. בפועל מבחינה מהותית הוועדה שקלה את האפשרות שהוצעה בדבר העיכוב באשר לתלונה לגבי הברך לאחר התאונה, והבהירה מדוע אפשרות זו אינה נכונה מבחינה רפואית לדידה של הוועדה – הן בשל מנגנון הפגיעה והן בשל משך הזמן. החלטת הוועדה מתייחסת אפוא לפסק הדין המחזיר ומנמקת באופן שניתן לעקוב אחר הלך מחשבתה, וגם מי שאינו בקי ברפואה יכול לעשות כן. הקרע לא אובחן אלא כעבור שנה מהתאונה, ואילו הגבס היה על רגלו של המערער, כשלושה חודשים. הנמקת הוועדה בהקשר זה של חלוף הזמן היא סבירה ומנומקת. בית הדין לא מתערב בשיקול דעתה הרפואי של הוועדה, וטענות המערער באשר למנגנון הפגיעה הן טענות רפואיות במובהק.

סוף דבר
הערעור נדחה.

הואיל ומדובר בתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

ניתן היום, א' אלול תשע"ט, (01 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .