הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים ב"ל 70175-01-17

23 מרץ 2019

לפני:

כב' השופטת רחל בר"ג-הירשברג
נציגת ציבור (עובדים) גב' אסתר סיון
נציג ציבור (מעסיקים) מר שלמה פארי
התובע
מחמוד עניזאן ת.ז. XXXXXX210
ע"י ב"כ: עו"ד מיכאל טל ועו"ד עמוס גבעון
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד ויויאן קליין-בנימין
פסק דין

1. התובע, מר מוחמד אעניזאן, הגיש תביעה זו כנגד החלטת פקידת התביעות לדחות את תביעתו לקצבת נכות כללית, מן הטעם שאי כושרו להשתכר נגרם עת לא היה תושב ישראל.
כבר בכתב ההגנה טען המוסד לביטוח לאומי ( להלן: המוסד), כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל מעשה בית דין – פסק דינו של בית דין מזה משנת 2003 - ולחילופין לנוכח התיישנותה. על פי החלטת כבוד נשיא בית הדין השופט אייל אברהמי, לפניו נשמעה הישיבה המקדמית, הושארה שאלת פיצול הדיון להכרעתנו. לאחר שנשמעו טענות הצדדים בעניין תוקנה רשימת הפלוגתאות שגובשה בישיבה המקדמית ובד בבד הורנו על פיצול הדיון באופן שבראש תתבררנה שאלות הסף האמורות. נוסיף כבר כאן כי על אף שבית הדין התכנס לישיבה להוכחות והתובע עצמו נכח בבית הדין, הודיעו באי כוח הצדדים ובפרט באי כוח התובע כבר בתחילתה, כי הם מוותרים על הבאת ראיות ומבקשים לסכם טיעוניהם בכתב בשאלות הסף ולכך נעתרנו.
התשתית העובדתית
2. התשתית העובדתית הצריכה לעניין כפי שהוסכמה בין הצדדים לפרוטוקול הישיבה המקדמית וכפי שהיא עולה מכתבי בי דין שהגישו, ובפרט הצרופות לכתב ההגנה היא זו שתפורט מטה. יאמר מיד כי הרקע העובדתי נמתח לא מעט שנים לאחור. מאחר שעל פי המוסד תיק הנכות הכללית של התובע נשרף בשריפה שפרצה בארכיון אצלו, חלק מהמסד העובדתי אינו מלא, כפי שנראה.
3. התובע הוא יליד 1973 . התובע מתמודד עם נכות קשה אשר הובילה לצורך בקטיעת שתי רגליו מתחת לברך ( נספח 3 לכתב התביעה). על פי הסכמת הצדדים הנכות נוצרה בשנת 1998, אם כי על פי הרישום הרפואי שהציג התובע עצמו הבעיה " החלה כנראה בשנת 1995 ואולם האירוע לא ידוע בברור". אין חולק כי המוסד שלל את תושבות התובע לתקופה שתחילתה ביום 1.1.1993 וסיומה ביום 31.12.1999. ביום 7.5.2000 הגיש התובע תביעה למוסד לקצבת נכות כללית ונקבעה לו דרגת אי כושר בשיעור 75% החל מיום 10.7.1998. ביום 28.1.2002 החליט המוסד כי לנוכח מועד היווצרות אי הכושר, עת לא היה תושב, ובהתאם להוראות סעיף 196( א) לחוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן גם החוק או חוק הביטוח הלאומי) דין התביעה דחיה. כנגד ההחלטה האמורה הגיש התובע תביעה לבית דין זה בהליך ב"ל 2669/01, באמצעות בא כוחו דאז עו"ד נאשד קאדרי ( להלן: ההליך הקודם). מכתב ההגנה שהגיש המוסד בהליך הקודם עולה כי מלכתחילה הייתה זו ' תביעה למתן החלטה' אשר נענתה לגופה עד למועד הגשת כתב ההגנה. על כן עתר המוסד למחיקת התביעה. ישיבה מקדמית בהליך הקודם נשמעה לפני כבוד השופט ( בדימוס) ארי תיבון ז"ל ביום 3.3.2001. עיון במערכת נט המשפט מעלה כי פרוטוקול הדיון נסרק אליו וזה נוסחו:

בהמשך לכך ביום 16.6.2002 ניתנה החלטת כבוד השופט תיבון בה הורה לצדדים על הגשת תצהירי עדות ראשית. הצדדים מסכימים כי פסק הדין בהליך הקודם ניתן ביום 23.7.2003 אלא שעותק ממנו אינו מצוי בידי המוסד לנוכח שריפת הארכיון, לא נסרק לתיק האלקטרוני כאשר הוסבה המערכת, לא מצוי במאגרי המידע ולא הוגש על ידי התובע . על תוכנו חלוקים הצדדים.
4. ביום 13.3.2016, דהיינו בחלוף קרוב ל – 13 שנה ממועד מתן פסק הדין בהליך הקודם, הגיש התובע תביעה חוזרת לגמלת נכות, היא התביעה מושא הליך זה. כאמור בפתח הדברים התביעה נדחתה בהחלטת פקידת התביעות מיום 21.3.2016, בהסתמך על הוראות סעיף 196 לחוק הביטוח הלאומי ומן הטעם " שאי כושרך להשתכר לא נגרם בהיותך תושב ישראל". במענה לפניית בא כוח התובע הנוסף, עו"ד מיכאל טל, מיום 19.4.2016 שב והבהיר המוסד את הטעמים לדחיית התביעה. ומכאן ההליך שלפנינו.
דיון והכרעה
5. מעשה בית דין המסגרת הנורמטיבית: על פי תקנה 45( א) לתקנות בית הדין לעבודה ( סדרי דין), התשנ"ב – 1991 ( להלן: תקנות בית הדין) רשאי בית הדין בכל עת לדחות על הסף תובענה כנגד נתבע בהתקיים אחת העילות המנויות בתקנה ובהן " מעשה בית דין" (תקנה 45( א)(1)). בעניין ע"ע ( ארצי) 16350-11-11 עיזבון המנוח איגור איפראימוב ז"ל – ביליק פליקס תעשיות מתכת בע"מ (25.10.15) עמד בית הדין ארצי בהרחבה, מפי כבוד השופטת לאה גליקסמן, על הכללים המנחים לבחינת קיומו של מעשה בית דין והיפים לענייננו:
"בעניין ברנוביץ... הוסברה משמעות הכלל של " השתק עילה" והטעמים לו:

"כלל ' השתק עילה' הוסבר עוד בפרשת ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני..., בעמ' 583 – 584 מפי הנשיא אגרנט:
'מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. במקרה כזה, אם במשפט הראשון זכה התובע בדין, כי אז אומרים שעילת תביעתו שם ' נבלעה' .. בפסק הדין אשר הכיר בזכותו ובא במקום העילה, שאיננה עוד .. וכן , אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אז אומרים שקם מחסום .. המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שניה המבוססת על אותה עילה, בחינת היותה חסומה או מושתקת ..'..."
כך על פי ההלכה הפסוקה, משהועלתה טענה לקיומו של מעשה בית דין נוכח קיומו של פסק דין שניתן בהליך קודם, יכריע בה בית הדין על פי מבחן זהות העילה ( ראו גם: דב"ע שנ/13 – 2 נאצר עותמאן – חפציבה חברה לבניין, פד"ע כ"ב 191 (1990)). על עיקרון מנחה זה חזר בית המשפט העליון משפסק, כי במסגרתו של כלל מעשה בית דין, בית המשפט בוחן האם העילה שעליה נשענת התובענה הנוכחית כבר מוצתה בפסק דין קודם על ידי בית משפט מוסמך. אם התשובה חיובית, קמה הצדקה למנוע תביעה נוספת וזאת ממספר טעמים: מניעת הטרדה חוזרת של בעל דין בשל אותה עילה; מניעת עומס יתר על המערכת השיפוטית בקיום התדיינות חוזרת בעילה אשר כבר נדונה והוכרעה וכן מניעת אי צדק כתוצאה מהענקת משקל יתר להכרעה בתיק החדש על פני ההכרעה בתיק הקודם, שתהפוך לבלתי מחייבת ( עניין ברנוביץ).
משהנחנו עיקרים אלה נפנה לענייננו.
6. העילה זהה: על פי המוסד, המסד העובדתי והמסמכים שכן הצליח להציג ביחס להליך הקודם מלמדים בברור כי נדונה והוכרעה במסגרתו לא רק הפלוגתא באשר לתושבות התובע כי אם גם אי זכאותו לקצבת נכות כללית לנוכח הוראות סעיף 196 לחוק. על כן ברור הוא שמדובר לא רק בהשתק פלוגתא כי אם בהשתק עילה. על כן דין התביעה סילוק על הסף. מנגד סובר התובע כי אין ליתן משקל כלשהו למסמכים שהציג הנתבע בהעדרו של פסק הדין מההליך הקודם וממילא " הודעת הצדדים" מן ההליך הקודם ובה רשימת המוסכמות והפלוגתאות אינה חתומה. דעתנו היא כי דין טענות התובע דחייה ודומה שטוב היה אלמלא נטענו. שכן ' חוט השני' העולה מהם הוא כי המוסד מציג מסמכים שאינם נכונים. אלא שאין לקבל טענה זו כלל וכלל בהעדר ולו ראשית ראיה לנטען. למעשה דעתנו היא כי מארג המסמכים יחד עם התשתית העובדתית המוסכמת מציירים במדויק את התמונה העובדתית והמשפטית שלה טוען המוסד. דהיינו שבהליך הקודם התבררו לגופן ובין אותם צדדים הן שאלת תושבותו של התובע בשנות ה – 90 והן זכאותו ( או אי זכאותו) לקצבת נכות כללית. נוסף על כך נזכיר כי התובע היה מיוצג בהליך הקודם ואילו כאן בחר שלא להביא ראיות מטעמו בשאלות הסף ובפרט לא להציג את גרסתו העובדתית ביחס להשתלשלות ההליך הקודם ותוצאתו. והדבר שוקל לחובתו. למעשה תצהירי העדות הראשית שהגיש מטעם אמו, דודו ושכנו אינם מתייחסים כ לל להליך הקודם ותוצאתו כי אם לטענה שגם " בשנות ה – 90
התגורר עם משפחתו בירושלים. בדומה לא הבהיר אם מסמכים כלשהם מההליך הקודם נשמרו אצלו או אצל בא כוחו הקודם ואף בחר שלא להעיד את בא כוחו הקודם או את אחיו, שכפי שעולה מפרוטוקול הדיון המקדמי בהליך הקודם גם עניינו נחקר במוסד ויתכן שהתברר לגופו . כידוע, כלל נקוט הוא בידי בתי המשפט ובכלל זה בתי הדין, מימים ימימה, כי מעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו ( ראו: ע"א ( עליון) 465/88 הבנק למימון ומסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח', פ"ד מה(4) 651, 658; ע"א ( עליון) 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736; ע"א ( עליון) 55/89 קופל ( נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602 – 603).
7. מה נקבע בפסק הדין בהליך הקודם ומה נפקות הדבר: בהינתן ' זהות העילה' נותר לבחון מה היא נפקות העובדה שתוכן פסק הדין בהליך הקודם אינו ידוע בשלב זה. בסיכומיו טוען המוסד כי תביעת התובע בהליך הקודם " נדחתה לגופה". התובע מצדו מכחיש את הטענה אך לא מספק גרסה פוזיטיבית משלו וסבור כי די בהעדרו ובנזק הראייתי שגרם לו המוסד כדי לקבוע כי דין תביעתו הנוכחית להתברר לגופה. ראש וראשית נאמר כי לא ברור איזה ' נזק ראייתי' גרם המוסד לתובע משלא נטען ובוודאי לא הוכח כי פסק הדין בהליך הקודם לא הומצא לתובע בשעתו. ואף הדעת נותנת כי לא זה מצב הדברים. ובכל אופן יתכנו שלושה מצבים שאף לא אחד מהם יש בכוחו לסייע לתובע ונבאר.
הראשון, ולפיו אם נדחתה התביעה בהליך הקודם לגופה ולאור קביעותנו לעיל ביחס לזהות העילה בין ההליכים ברור שקם מעשה בית דין מפני ברור חוזר של טענות התובע. ודין תביעתו כאן דחייה על הסף.
השני, בהנחה שהתביעה בהליך הקודם נמחקה אזי החלטת פקיד התביעות מיום 28.1.2002 עומדת בעינה. המועד להגשת תביעה על החלטת פקיד התביעות קבוע בתקנה 1( ב) לתקנות הביטוח הלאומי ( מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969 (להלן: תקנות המועדים). נוסחה של התקנה במועד מתן החלטת פקידת התביעות האמורה ובטרם תוקן נוסח התקנה ביום 13.1.2010 היה זה:
"החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך ששה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר". (ההדגשה הוספה – ר.ב.ה).
הנה כי כן וגם אם נניח כי מרוץ ההתיישנות הועמד כל עוד התברר ההליך הקודם בבית הדין, אזי המועד להגשת תביעה חוזרת לבית הדין חלף לפני שנים ארוכות. בהקשר זה צודק המוסד בטענתו בסיכומיו כי בהתאם להלכה הפסוקה אין בהגשת תביעה זהה חוזרת לגמלת כסף כדי לעקוף את מועדי ההתיישנות אשר נקבעו בתקנות המועדים ( ראו: עב"ל ( ארצי) 1000-10-12 טירן זנו – המוסד לביטוח לאומי (12.4.2016), בסעיף 16). שאם לא כן נמצא מעקרים מכל תוכן את המועדים הקבועים בדין להגשת תובענות ואף את התכלית שביסוד תשלום הגמלה שהיא כידוע, ליתן מענה לצורכי קיום שוטף של מבוטח תוך שמירה על המסגרת התקציבית של המוסד. משכך, בחר המחוקק להגביל את האפשרות של מבוטח לעתור לתשלום זכויות בחלוף זמן רב וכן הגביל את האפשרות לתשלום רטרואקטיבי שאין בו כדי למלא אחר התכלית. זאת ועוד. אם נאפשר לתובע להמשיך בברור תביעתו כאן לגופה נקבע למעשה כי לכל מבוטח הזכות לבחור מתי נוח לו להגיש תביעה ועל איזו החלטה. אלא שכאמור אין לכך כל עיגון בדין.
השלישי, התביעה בהליך הקודם התקבלה. או אז זכאי התובע לגמלה למן מועד מתן פסק הדין. אלא שאם זה הוא מצב הדברים מדוע פונה התובע לבית הדין בתביעה זו? שהרי אם ניתן פסק דין לטובתו כל שהיה עליו לעשות הוא לפנות אל המוסד לביטוח לאומי ולממש זכותו. כך נותר לתהות מדוע לא שולמה הגמלה משך שנים ארוכות ( למעלה מעשור) ומדוע לא עשה התובע דבר בעניין זה. התנהלות שלכשעצמה תורמת להנחה שלא זה מצב הדברים וכי תביעתו דווקא נדחתה לגופה כגרסת המוסד ולמצער, נמחקה . וגם כאן יש לזקוף לחובת התובע את הימנעותו מהבאת ראיות רלבנטיות . ובכל אופן אם טענת התובע היא שזכה בדין בהליך הקודם הרי שלגופה משמעה כי לגרסתו רישומי המוסד ולפיהם אין הוא זכאי לגמלה שגויים. אלא שבכגון דא כבר פסק בית המשפט העליון, כי הנטל על התובע להוכיח כי זה מצב הדברים ורק אחרי שימצא את הליכי הברור מול המוסד עצמו (ראו והשוו : ע"א ( עליון) 3901/11 מחקשווילי נ' רשות המיסים בישראל (7.8.2012)). והדברים יפים בשינויים המחויבים גם כאן. כאמור בעניינו לא הובאה ולא לראשית ראיה שיש בה כדי לסתור את רישומי המוסד.
כללם של דברים, אנו דוחים את האפשרות כי תביעת התובע בהליך הקודם התקבלה.
8. טרם חתימה מצאנו להתייחס בקצרה לעניין נוסף שעלה בסיכומי התובע וטרם ניתן לו מענה. על פי התובע המוסד החמיץ את מועד הגשת הבקשה לסילוק התביעה על הסף. אלא שדין הטענה דחייה. הטענה הועלתה בכתב ההגנה שהיה גם כתב בי דין ראשון שהגיש ואף אין קשר בין האמור לבין החלטת בית הדין על תיקון פלוגתא ופיצול הדיון. הדברים משמשים בסיכומי התובע בערבוביה שגויה, ותוך הצגת הדברים באופן מגמתי ומטעה.
נוסף על כך ולמעלה מהדרוש נאמר כי לא נעלמה מעניינו טענת התובע כי רגלו הימנית נקטעה רק בשנת 2002. דהיינו כאשר אין מחלוקת כי כבר היה לתושב ישראל. אלא שהנטל להוכיח כי מדובר באי כושר חדש אין מקומו בהליך זה אם בכלל ( ראו למשל: עב"ל ( ארצי) 15555-10-11 רג'בי יאסר – המוסד לביטוח לאומי (1.8.2012)).
9. סוף דבר – על יסוד כל האמור אין מנוס מדחיית התביעה בשל מעשה בית דין, התיישנות או העדר הוכחה וכך אנו מורים. אין ספק כי מדובר בתוצאה קשה עבור התובע אשר מתמודד עם מוגבלות קשה ואשר יש להניח שקצבת הנכות הייתה יכולה להקל עליה ולו במעט. עם זאת ועם כל הצער שבדבר התובע כבר מיצה את יומו בבית הדין ובעודו מיוצג.
לנוכח מצבו של התובע ואף אם לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.
10. זכות ערעור: לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ט"ז אדר ב' תשע"ט, (23 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .
פסק הדין נחתם בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בית הדין, לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופטת לבדה.

נציגת ציבור עובדים גב' אסתר סיון

רחל בר"ג-הירשברג, שופטת

נציג ציבור מעסיקים מר שלמה פארי