הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים ב"ל 48773-02-18

23 אוקטובר 2019

לפני:

כב' השופטת רחל בר"ג-הירשברג
נציג ציבור (עובדים) מר יוסף קשי
נציג ציבור (מעסיקים) מר יוסף בנבנישתי
התובע
עו"ד נפתלי אור-נר ת.ז. XXXXXX739
בעצמו

-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד יהודה אדרעי
פסק דין
1. התובע, עו"ד נפתלי אור נר, משיג בתביעה זו על כך שלא התאפשר לו להגיש תביעה לגמלת ניידות, מן הטעם שבמועד בו ביקש להיבדק על ידי ועדה מחוזית לקביעת מגבלות בניידות, חצה את גיל הפרישה. עתירה שהגיש בנושא לבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, נדחתה בשל קיומו של סעד חלופי בדמות התביעה שלפנינו.
מלכתחילה הגיש התובע את התביעה שלפנינו הן כנגד המוסד לביטוח לאומי, בהיותו הגוף שאחראי על ביצוע הסכם הניידות, והן נגד מנהלו הכללי של משרד האוצר, בהיותו הגורם החתום על הסכם הניידות, ולאחר שפניותיו הרבות של התובע אליו לא טופלו לשביעות רצונו. במהלך ישיבתו המקדמית של בית הדין אשר נשמעה לפני כבוד נשיא בית הדין, השופט אייל אברהמי, נמחקה בהסכמה התביעה נגד מנהלו הכללי של משרד האוצר, תוך הפניית טענות התובע אל המבקר הפנימי של משרד האוצר על מנת שזה יבדוק מדוע לא נענו פניות התובע כנדרש. תוצאות בדיקת המבקר הפנימי במשרד האוצר, רו"ח דני גבאי, מיום 14.8.2018, הוגשו לבית הדין ומדברות בעד עצמן.
בישיבה המקדמית נקבע עוד כי הדיון יפוצל באופן שבשלב הראשון תדון בקשת המוסד לביטוח לאומי ( להלן: המוסד) לסילוק התביעה על הסף נוכח התיישנותה, קרי האיחור בהגשתה. עם זאת לא נוסחה רשימת מוסכמות. על כן במסגרת בירור סוגיה זו ומשנותר הרושם שההליך מסתעף שלא לצורך קוימה ישיבת תזכורת נוספת לפני ראשת מותב זה. במהלכה הבהיר התובע כי אינו מבקש להשלים את המסד העובדתי בכל הנוגע לבירור טענת ההתיישנות שהעלה המוסד, ובכלל זה אינו מבקש להביא ראיות נוספות מטעמו. על כן קודם ההליך אל שלב הסיכומים ונקצב המועד להגשתם. משהוגשו נסללה הדרך למתן החלטתנו.
הרקע העובדתי
2. הרקע העובדתי הבסיסי הדרוש לעניין כמו גם הטעם בגינו פנה התובע לבית המשפט הגבוה לצדק ותוכן הפניה, פורטו בפסק דינו של בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט ניל הנדל, ואין לנו אלא להביא את הדברים בשם אומרם:
"העותר (הוא התובע שלפנינו – רב"ה), שנפגע קשות בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 11.1.2014, פנה בחודש נובמבר 2015 ללשכה המחוזית של משרד הבריאות, וביקש לבחון את זכאותו לקבלת קצבת ניידות – מכוח הסכם הניידות שעליו חתמו ממשלת ישראל ומשיב 1 ( להלן: המוסד לביטוח לאומי), לפי סעיף 9( א) לחוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק). אולם, אז התברר לעותר – שחגג את יום הולדתו ה-67 ביום 30.3.2014 – כי פנייתו לא תיבדק לגופה, מאחר ועל פי הסכם הניידות לא ניתן להגיש תביעה לקצבת ניידות לאחר ההגעה לגיל הפרישה. בעקבות התגלית, פנה העותר אל המשיבים וטען כי בנסיבות יוצאות הדופן של העניין ראוי לחרוג מהוראותיו הדווקניות של ההסכם, ולבחון לגופה את תביעתו. בהקשר זה, ציין העותר כי המגבלה שבגינה הוא תובע קצבת ניידות נוצרה עוד בטרם הגיעו לגיל הפרישה, וכי המצב הקשה שאליו נקלע בעקבות תאונת הדרכים החמורה בה היה מעורב מנע ממנו לברר את זכויותיו ולהגיש את התביעה במועד. חליפת מכתבים בעניין נמשכה תקופה ארוכה, אך הותירה את העותר בידיים ריקות – ובלב מלא תרעומת על " הזלזול התהומי" בפניותיו, בייחוד מצד משיב 2 ומשרדו (מנכ"ל משרד האוצר – רב"ה).
כשלושה חודשים לאחר ששלח את המכתב האחרון, הגיש העותר (ביום 15.10.2017 – רב"ה), את העתירה דנן – שבמרכזה הטענה כי " הצדק הטבעי" אינו מאפשר לשלול מאדם הטבות סוציאליות, אך משום שמצבו הקשה מנע ממנו לברר את זכויותיו בחלון הזמנים הקצר שעמד לרשותו. במישור הסעדים, העותר מבקש כי נורה למשיבים להקים " ועדות חריגים", שיוכלו לחרוג מהוראותיו הפורמאליות של הסכם הניידות משיקולי " צדק והגינות אנושית". בתגובתו, אליה הצטרף גם משיב 2, טען המוסד לביטוח לאומי כי דין העתירה להידחות על הסף, נוכח קיום סעד חלופי בדמות פנייה לבית הדין לעבודה. המוסד לביטוח לאומי הוסיף כי העתירה נגועה בשיהוי ניכר, וכי גם בהנחה שיש מקום להפעלת שיקול דעת במקרים חריגים – עניינו של העותר אינו נמנה עליהם..." (בג"ץ 7816/17 אור-נר נ' המוסד לביטוח לאומי (8.1.2018)).
3. לאחר שנדחתה עתירת התובע לבג"ץ הגיש, ביום 8.2.2018, את התביעה שלפנינו. לשם שלמות התמונה נוסיף כי מהשתלשלות העניינים שלעיל עולה כי התובע לא הגיש למוסד תביעה לגמלת ניידות במובנה ה'קלאסי', שכן הדבר נמנע בעדו בשל מגבלת הגיל. ולסוגיה זו נחזור בהמשך הדברים. ובכל אופן המוסד השיב לתובע על פנייתו אליו מחודש נובמבר, 2015 במכתביו מן הימים 3.12.2015 ו - 21.12.2015, שאין חולק שהתובע קיבל. החלטות אלה הן אפוא אלה שעומדות ביסוד ההליך שלפנינו.
על רקע חלוף הזמן שבין החלטות המוסד האמורות לבין מועד הגשת התביעה לבית הדין הגיש המוסד בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, היא הבקשה שלפנינו.
דיון והכרעה
4. טענתו המקדמית של התובע היא שהתביעה לבית הדין הוגשה במועד שכן למעשה הוא עדיין לא הגיש תביעה למוסד, ולכן לא החל להימנות המועד להגשתה לבית הדין. ממילא לשיטתו לא חלה התיישנות ואין לקבל את טענת המוסד לסילוק על הסף.
דעתנו שונה. פניית התובע למוסד בבקשה שיאפשרו לו להיבדק לפני ועדה מחוזית במשרד הבריאות מהווה 'תביעה' שכן היא ראשיתם של הליכים שבהם נקט התובע לשם מיצוי זכויותיו בסוגיית גמלת הניידות. הליכים אלה הובילו בסופו של דבר לכך שהמוסד דן בעניינו, שקל אם לאפשר לו לעמוד לפני ועדה מחוזית אם לאו וקיבל החלטה. תחילה בעל פה ומאוחר יותר בכתב, במכתבים מאת גב' טליה ליאור, מרכזת תחום ניידות במשרד הראשי של המוסד, מיום 3.12.2015 ומיום 21.12.2015. במכתבים אלה הודע לתובע כי על פי הסכם הניידות לא ניתן לבדוק את מידת מוגבלותו בניידות משום שהגיע לגיל פרישה. על אף שמבחינה צורנית אין זו החלטה של פקיד תביעות בנוסח המקובל, הרי שמבחינה מהותית ומעשית מדובר בהחלטה של המוסד לאחר הפעלת שיקול דעת בנסיבותיו של התובע. לפיכך אנו קובעים כי החלטתו של המוסד מיום 21.12.2015 היא המועד שממנו יש להתחיל למנות את המועד להגשת התביעה לבית הדין (ראו והשוו: עב"ל (ארצי) 5047-03-18 המוסד לביטוח לאומי – עותמאן (24.3.2019) שבו צוינו החלטות של הנתבע שלא כללו יידוע בדבר זכותו של המבוטח להגיש תביעה לבית הדין לעבודה ואת המועדים לכך).
משמעות הדבר היא שמההחלטה האחרונה של הנתבע ביום 21.12.2015 ועד להגשת העתירה לבג"ץ ביום 15.10.2017 חלפו כמעט שנתיים. עד להגשת התביעה לבית דין זה, ביום 8.2.2018, חלפו למעלה משנתיים. זהו הרקע לטענת ההתיישנות הנטענת מפי המוסד.
5. המסגרת הנורמטיבית לדיון בטענת ההתיישנות: תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969 (להלן: תקנות המועדים) קובעת כך: "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שנים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר". בפסיקה עקבית שיצאה מלפני בית הדין הארצי נקבע כי לבית הדין אין סמכות להאריך את המועד שנקבע בתקנות. לאחרונה שונתה הלכה זו בעב"ל (ארצי) 59462-12-15 מאלו – המוסד לביטוח לאומי (24.8.2018) (להלן: עניין מאלו). בית הדין הארצי, מפי כבוד השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, קבע כי לבית הדין סמכות להאריך את המועד להגשת תובענה מכוח סמכותו הכללית שבתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, היינו כי לבית הדין סמכות להאריך את המועד שנקבע בחיקוק מטעמים מיוחדים שיירשמו. בעניין מאלו עמד בית הדין הארצי על אמות המידה להפעלת שיקול הדעת אם להאריך מועד ובהן: סיכויי התביעה; משך האיחור כנתון אובייקטיבי ובהשוואה לפרק הזמן שנקבע בחיקוק לצורך הגשת התביעה; התנהגותו של המבוטח, קיומן של נסיבות שלא אפשרו הגשת התביעה במועד או סיבה אחרת לאיחור; אם חלוף המועד פגע באינטרסים של המוסד לביטוח לאומי או באינטרסים ציבוריים אחרים; מהות הזכות העומדת לדיון וחשיבותה למבוטח בהיבט של הנזק שייגרם לו; וחשיבותו של העניין מבחינה ציבורית. כך נקבע כי "ככל שמידת האיחור גדולה יותר נראה כי יידרשו טעמים טובים יותר כהצדקה לו".
6. על רקע קביעתנו לעיל ולפיה יש למנות את המועד להגשת התביעה לבית הדין מיום 21.12.2015, הרי שהיה על התובע להגיש את תביעתו לבית הדין לכל המאוחר ביום 21.12.2016. אלא שהתובע פנה לערכאות משפטיות לראשונה בחלוף למעלה מ-9 חודשים לאחר מועד זה. תחילה בהגשת עתירה לבג"ץ ובהמשך בהגשת תביעה לבית דין זה. כך או כך המועד להגשת התביעה כפי שנקבע בתקנות המועדים חלף. לכן יש לבחון אם מתקיימים במקרה זה טעמים שמצדיקים להאריך אותו על פי הנפסק בעניין מאלו.
נקדים אחרית לראשית ונאמר כי לאחר שעיינו בכלל החומר שהונח לפנינו ובחנו את מכלול טענות הצדדים דעתנו היא כי יישומם של הדברים שנפסקו בעניין מאלו במקרה שלפנינו מוביל למסקנה שלא נמצא טעם להאריך את המועד להגשת התביעה. על כן יש לקבל את טענת ההתיישנות שהעלה המוסד. את טעמינו לכך נפרט מטה תוך התייחסות לטענות הצדדים, ובפרט לטעמים המיוחדים שמצדיקים, לשיטת התובע, את הארכת המועד להגשת תביעתו.
7. פניותיו החוזרות של התובע למשרד האוצר אינן דוחות את המועד להגשת התביעה: לטענת התובע מאז שקיבל את החלטת המוסד מיום 21.12.2015 הוא פעל נמרצות לשינוי 'רוע הגזירה', ופנה פעם אחר פעם למנכ"ל משרד האוצר בבקשה שיאפשר לו להיבדק לפני ועדה מחוזית חרף גילו ולא נענה. בכך פעל מנכ"ל משרד האוצר שלא כמצופה מרשות מינהלית, ולכן אין זה ראוי שתתקבל טענת התיישנות מפי הרשות המינהלית.
בראש הדברים נאמר שערים אנו לטענותיו הקשות של התובע כלפי התנהלות מנכ"ל משרד האוצר בעניינו, ולתסכול שבאי קבלת מענה. בדו"ח הבדיקה שביצע המבקר הפנימי במשרד האוצר, רו"ח דני גבאי, ואשר אזכרנו בפתח הדברים, נקבע כי ראוי היה להתייחס לתובע ולהשיב לו בכתב בצורה מפורטת, דבר שלא נעשה. ועל כך הצר. עוד נקבע בדוח כי הלקחים יופקו ויש לשער שכך אכן נעשה.
אלא שכאמור בפתח הדברים התביעה נגד מנכ"ל משרד האוצר נמחקה מחוסר סמכות עניינית. כך שטענת ההתיישנות הנדונה כעת נטענת מפי המוסד, שלא היה מכותב לפניות של התובע ולא הייתה לו ידיעה לגביהן, ולכן אין בהן כדי להאריך את המועד שעמד לרשות התובע להגשת התביעה. לא למותר להוסיף כי קבלת טענת התובע משמעה, הלכה ולמעשה, ריקון תקנות המועדים מכל תוכן. שכן תאורטית כל מבוטח יוכל לבחור את המועד לפניה לבית הדין לאחר שימצה פניות מפניות שונות למשרדי ממשלה וגורמים אחרים לפי בחירתו ושיקול דעתו. אלא שאם כך, ימצאו הוראות תקנות המועדים בבחינת אות מתה. על אף שחזקה היא שמחוקק המשנה לא השחית מילותיו לריק.
8. לא נמצאו סיבות אובייקטיבית שמנעו בעד התובע להגיש את התביעה במועד: לטענת התובע הוא לא ידע על קיומה של זכות לגמלת ניידות במהלך כל תקופת אשפוזו, ומתרעם על כך שאף אחד מהעובדים הסוציאליים במרכזים הרפואיים שבהם היה מאושפז לא יידע אותו בדבר קיומה של זכות זו. לכן לשיטתו אין לקבל את טענת ההתיישנות.
אלא שגם אם נקבל את טענת התובע כי לא ידע על קיומה של הזכות לגמלת ניידות הרי שחוסר הידיעה הסתיים לכל המאוחר בפנייתו למוסד בחודש נובמבר, 2015 ואינו מהווה טעם לכך שבתקופה שמיום 21.12.2015 ולמשך השנה שלאחר מכן התובע לא הגיש את התביעה לבית הדין. בפרט שמטעוני התובע עצמו עולה כי בכל התקופה האמורה עשה לקידום ענייניו אל מול משרד האוצר. על כן חזקה שיכול היה בה במידה לפנות בתביעה לבית דין זה.
עוד נדגיש כי מקומה של טענת חוסר הידיעה על קיומה של הזכות לגמלת ניידות הוא לגוף העניין וכנגד טענת המוסד שתביעת התובע לגמלת ניידות הוגשה לאחר שעבר את גיל הפרישה. אלא שהכרעה בעניין זה אינה דרושה בשלב המקדמי שבו אנו מצויים. מעבר לדרוש ובזהירות המתחייבת נוסיף כי ספק בעינינו אם חוסר הידיעה של התובע יכול לגבור על הגבלת הגיל שנקבעה בהסכם הניידות. כך ספק אם ניתן לחייב את המוסד לשלם גמלה בשל כך שעובדים סוציאליים במרכזים רפואיים שבהם אושפז התובע לא יידעו אותו בדבר זכויותיו, וככל שזה הוא אכן מצב הדברים. נטעים כי איננו מביעים דעה לגבי השאלה אם לעובדים הסוציאליים במרכזים הרפואיים שבהם אושפז התובע אכן קמה חובה להביא לידיעתו את דבר קיומה של הזכות לגמלת ניידות, אם עשו כן, וככל שלא מה הנפקות מבחינת הסעדים שלהם זכאי התובע.
9. טענה נוספת של התובע היא שטענת ההתיישנות שהיא פרוצדורלית במהותה חוסמת אותו מלממש זכות מהותית, שנמנעה ממנו אך משום מצבו הרפואי הקשה. לכן כללי הצדק הטבעי מחייבים לדחות את טענת ההתיישנות של הנתבע.
כזכור וכפי שהראנו גם לעיל, בשלב המקדמי שבו אנו מצויים נבחנת השאלה אם יש טעם להאריך את המועד להגשת התביעה לבית הדין מעבר ליום 20.12.2016. לטענת התובע עצמו הוא התגבר על מצבו הרפואי הקשה בחודש נובמבר 2015 , עוד קודם לתחילת מרוץ ההתיישנות להגשת התביעה. על כן אין במצבו הרפואי כדי להאריך את המועד להגשת התביעה.
10. הזכות לגמלת ניידות נועדה לשמש לנכה 'תחליף רגליים' ולכן לא ניתן למעט בחשיבותה עבור התובע. ערים אנו לכך שככל שתביעתו זו תידחה ייסתם הגולל על אפשרותו לקבל גמלת ניידות בשל כך שהגיע לגיל פרישה. משום כך בחנו בזהירות ובקפידה את האפשרות להאריך את המועד להגשת התביעה על פי כל השיקולים שנקבעו בעניין מאלו, אלא שגם הם אינם תומכים בכך.
11. סיכויי התביעה לגופה נמוכים: לטענת המוסד סיכויי התביעה לגופה נמוכים ולכן אין הם מהווים טעם להארכת המועד להגשת התביעה. מנגד טענת התובע היא כי היה על המוסד לפעול ליידע אותו בדבר קיומה של הזכות לגמלת ניידות ואת היותה מוגבלת בגיל, ולכן אין לקבל את הטענה בדבר סיכוייה הנמוכים של התביעה.
אנו סבורים כי סיכויי התביעה אכן נמוכים מאד ובעניין זה מקובלת עלינו עמדת המוסד. על פי סעיף 1 להסכם הניידות שנחתם בין משרד האוצר לבין הנתבע מכוח סעיף 9 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 מוגבל בניידות הוא מי שמתקיימים בו שני תנאים: שגילו הוא בין 3 שנים ל-67 שנים (בעבר מגבלת הגיל עמדה על 65 וכיום היא עומדת על גיל הפרישה), ושוועדה רפואית או ועדה רפואית לעררים קבעה לו אחוזי מוגבלות בניידות על פי רשימת הליקויים. בית הדין הארצי קבע כי "ההבחנה על בסיס גיל נועדה לעודד נכים המוגבלים בניידותם להשתלב בחברה במסגרת מערכת החינוך או שוק העבודה והוכרה כלגיטימית בפסיקתם של בית המשפט העליון ובית-דין זה". פסיקתו אושרה על ידי בית המשפט העליון (עב"ל (ארצי) 1533/02 איילון – המוסד לביטוח לאומי פד"ע מ 412, 418 (2005) וההפניות שם; ראו גם: בג"ץ 1662/05 לוי נ' ממשלת ישראל (3.3.2009)). משום כך נקבע כי לא תוכר תביעת נכה להיותו מוגבל בניידות לאחר הגיעו לגיל הפרישה. זאת להבדיל ממי שקיבל גמלת ניידות בתכוף לפני הגיעו לגיל פרישה, אשר זכאי להמשיך לקבל אותה גם לאחר הגיעו לגיל פרישה (ראו סעיף 21 להסכם הניידות).
טוען התובע כי שלילת האפשרות למנוע גמלת ניידות ממי ששכב באשפוז בעת שמלאו לו 67 היא חוסר צדק. על כך יש להשיב כי עוד משכבר הימים עמד בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ על כך שבסוגיית מדיניות הענקת הטבות סוציאליות לאנשים המתמודדים עם מוגבלות לא יתערב בית המשפט ובכללו בית הדין שכן "צורך יש להגביל ולתחום את ההטבות לפי האילוצים התקציביים שבהם נתונים הצדדים להסכם, ועל פיהם יש לקבוע סדרי עדיפויות" (בג"ץ 516/86 שהינו נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד מד(1) 143, 147 (1990) להלן: בג"ץ שהינו). זאת על אף שתיחום ההטבות פירושו כי יהיה מי שההטבות ישללו ממנו על לא עוול בכפו. היטיב לנסח זאת המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט מנחם אלון ז"ל , בהקשר של הדרישה כי מורשה נהיגה של מוגבל בניידות יתגורר בסמוך למקום מגוריו של המוגבל בניידות:
"ודאי אין צריך לומר שגם לפי קנה מידה של מגורים במרחק מסוים וקבוע מדירת הנכה יקרו מקרים, שלא יהיו כלולים במסגרת המרחק שייקבע, ופלוני הנכה עלול להיפגע בגלל שיעור של מטר אחד ואף פחות מכשיעורו, שעה שמן הצדק היה, לפי הרגשתנו, שעוול זה הנגרם לו על לא עוול בכפו יימנע הימנו. אך כך דרכה של תורת המשפט, שיש שעיקרון מסוים, שבדרך כלל טוב הוא לכשעצמו וטוב לבריות הימנו, שגורם הוא במקרה קונקרטי מסוים לעוול; תופעה מעין זו אין מנוס הימנה, ואין בה כדי להצדיק התערבותנו בה (ראה בג"ץ 156/75 [3] הנ"ל). וכך מצאנו במשנת חכמים, והדבר בא לכלל הדגשה יתרה במעשה הידוע עם ר' ירמה (בבא בתרא, כג, ב [ב]):
"ניפול (גוזל רך) הנמצא בתוך חמישים אמה (של שובך) – הרי הוא של בעל השובך, חוץ מחמישים אמה – הרי הוא של מוצאו ... בעי ר' ירמיה: רגל אחת (של הגוזל) בתוך חמישים אמה, ורגלו אחת חוץ מחמישים אמה, מהו? ועל דא אפקוהו לר' ירמיה מבי מדרשא (ועל זה הוציאו את ר' ירמיה מבית המדרש על שום 'שהיה מטריח עליהם' – רש"י, בבא בתרא, כג, ב, ד"ה "ועל דא אפקוהו" [ג]).
וכל כך למה? כי -
"כל מידת חכמים כן היא! בארבעים סאה טובל (מקוה שיש בה ארבעים סאה מים, כשרה לטבילה), בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן" (כתובות, קד, א [ד]; וראה עוד בג"ץ 702/81 [4] הנ"ל, בעמ' 13 ואילך).
הנה כי כן קביעת גדרים למימוש פירושה שלעולם יימצא מישהו 'מחוץ לגדר'. בהתאם כבר נדחתה עתירה של אדם המתמודד עם מוגבלות שהגיש תביעה לגמלת ניידות לאחר הגיעו לגיל הפרישה (ראו למשל: בג"ץ 1753/02 שיאון נ' שר הבריאות (4.11.2002)).
גם בהיבט של הסעד המבוקש יש לקבוע שסיכויי התביעה נמוכים. הסעד המבוקש בתביעה שלפנינו הוא הקמת ועדת חריגים שתדון בעניינו של התובע. אנו סבורים כי פסיקת סעד כזה מחייבת כברת דרך ארוכה. לאמור, לא רק שנגמיש את כללי הזכאות להיבדק לפני ועדה מחוזית, אלא שגם נורה להקים ועדת חריגים שתונחה להפעיל שיקול דעת במקרה שלא מתמלאים תנאי הזכאות לגמלה. מדובר אם כן ביצירת הסדר פרי-הפסיקה בדמות ועדת חריגים שלא מצאנו לו הצדקה או עיגון משפטי. בפרט שהמגמה הפסיקתית היא לפרש את הסכם הניידות בדווקנות. מה גם שוועדת חריגים שכזו עלולה להוביל לחוסר ודאות בכללי הזכאות ומשום כך ולטעמנו אינה בגדר מדיניות שיפוטית ראויה.
כללו של דבר , סיכוייה הנמוכים של התביעה מצטרפים לשיקולים שלא להאריך את המועד להגשת התביעה.
12. משך האיחור בהגשת התביעה עומד על למעלה מ-9 חודשים. כלומר, אין מדובר בפרק זמן בן ימים בודדים ומהווה כשלושת רבעי מהזמן שהוקצה מלכתחילה להגשת התביעה (שנה). מכאן שמדובר בפרק זמן משמעותי ולא זניח. כאמור בפרק הנורמטיבי, ככל שמשך האיחור ארוך יותר כך יידרשו טעמים טובים יותר להארכת המועד להגשת התביעה. אלא שבענייננו לא מצאנו טעמים שכאלו.
13. התייחסות לפסקי דין שאליהם הפנה התובע: לאחר הגשת סיכומיו ביקש התובע להוסיף ולהפנות לשני פסקי דין אזוריים מן העת האחרונה. האחד, הוא ב"ל (ת"א) 14443-01-18 פלונית – המוסד לביטוח לאומי (26.5.2019) שהכיר בזכאותה של ילדה להמשיך לקבל קצבת נכות על אף שהיא שוהה בפנימייה. לטענת התובע "בית הדין נקט במדיניותו הכללית של מקרים הנכנסים ל"טווחי הביניים" של זכאות, יפורשו לטובת הפונה למוסד". מבלי לחוות דעה לגוף טענת התובע נשיב כי כפי שהראינו לעיל בהרחבה, במקרה של התובע חלף המועד להגשת התביעה מבלי שניתן לכך טעם מוצדק ולכן אין הוא נכנס לטווחי הביניים כטענתו. פסק דין נוסף שאליו הפנה התובע הוא ב"ל (ת"א) 27193-10-16 ויזל – נתיב קרן פנסיה של פועלי ועובדי מפעלי משק ההסתדרות (21.5.2019) שבו נקבעה זכאותם של יורשי המנוח לפדות את הכספים הצבורים בקרן הפנסיה על אף שהמנוח לא הודיע לקרן במועד כיצד הוא מבקש לנהוג בהם. ביחס לפסק דין זה נאמר כי הוא עומד כעת לערעור לפני בית הדין הארצי. ומעבר לכך פסק הדין אינו מסייע לתובע לגבור על המשוכה הראשונה והיא חלוף המועד להגשת התביעה.
14. כללם של דברים, לא מצאנו טעמים המצדיקים להאריך את המועד להגשת התביעה ולכן אין מנוס אלא לדחותה מחמת התיישנות כפי שטען המוסד. המדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי ולכן איננו עושים צו להוצאות.
15. זכות ערעור: לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ד תשרי תש"פ, (23 אוקטובר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .
פסק הדין נחתם בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בית הדין, לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופטת לבדה.

נציג ציבור עובדים מר יוסף קשי

רחל בר"ג-הירשברג, שופטת

נציג ציבור מעסיקים מר יוסף בנבנישתי