הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים ב"ל 43896-07-18

לפני:

כב' השופטת שרה שדיאור

המערערת
מאירה מיטרהוף

ע"י ב"כ: עו"ד רונן מורנו
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ: עו"ד אלי מושונוב

פסק דין

בפני בית הדין ערר המערערת על החלטת וועדה רפואית לעררים (אי כושר), מיום, 09.05.18 אשר קבעה למערערת דרגת אי כושר בשיעור של 74%. לצמיתות.
המערערת טוענת כי מכתב פקיד התביעות מיום 28.05.18 קבע כי מדובר בדרגת אי כושר צמיתה בעוד הוועדה קבעה אי כושר זמני לתקופה 21.06.15 עד 01.07.16.
הליך זה הינו ערעור על החלטה לגביה היה הליך קודם (ב"ל 25497-12-16) להלן: פסק הדין). בו נקבע כי יועבר חומר לוועדה ועליה להתייחס להשפעות עייפות הכרונית והשימוש בקנאביס הרפואי לעניין נכותה.
כמו כן, בהסכמת הצדדים נדון ערעור נוסף של המערערת (ב"ל 43896-07-18) שעניינו במכתב פקיד התביעות נושא תאריך 31.10.18 שבו קבע פקיד התביעות 74% דרגת אי כושר צמיתה זאת על פי החלטת וועדה רפואית לעררים מיום 17.10.18 אשר נתנה למערערת 74% מיום 01.07.16 ואילך. לטענת המערערת היה על פקיד התביעות לדון מחדש בעניין אי הכושר, בהיותו משמש ערכאה ראשונה לעניין אי הכושר, ורק אז להע ביר את העניין לוועדת אי כושר. טענתה של המערערת היא כי באופן זה "דילג" המוסד על ערכאה אחת על פי הפרוצדורה הקבועה בחוק ובתקנות, וכי לאחר פסק הדין והחלטת הוועדה לעררים הזמנית מיום 09.05.18 היה על הפקיד לדון מחדש בעניינה, לקבל החלטה ולהעביר לוועדת אי כושר.
לעניין זה טען המוסד כי בניגוד לטעות של פקיד התביעות ב 28.05.18 עת קבע אי כושר צמית, אשר לא היתה לכך השפעה לגופו של עניין אזי בעניין ערעור על החלטה זו של פקיד התביעות ראשית הדרך לערער על החלטה זו היא לא באמצעות ערעור אלא באמצעות הליך ביטוח לאומי רגיל וכן טען כי משהוועדה הרפואית עצמה מיום 17.10.18 קבע כי התביעות מבוססות הרי שאין ממש בערעור זה. עוד טען הנתבע כי גם העלאת אי הכושר הרפואי ושיעור הנכות לא מחייב אי העלאת כושר ההשתכרות לעקרת בית.

העובדות

בפסק הדין, על פי הערעור התברר כי הוועדה נפגשה עם המערערת ביום 21.03.16 ונתנה החלטתה ביום 28.09.16 לאחר שעיינה בדו"ח חקירה אשר לא הוצג בפני המערערת.
המערערת נפגעה בתאונת דרכים בשנת 2009 בהיותה היא הולכת רגל.
וועדה רפואית קבעה לה נכות בשיעור 30% בשל שבר ברדיוס דיסטלי מימין, עשרה אחוז נכות בגין נכות משנית להפרעות בשינה וכאב כרוני, עשרה אחוז בגין דלקות חוזרות בדרכי השתן, עשרה אחוז בגין תגובה הסתגלותית דכאונית ו- 10 אחוז נכות זמנית למשך שנה בגין הפרעת קשב וריכוז. בהמשך נקבעה נכות נוירולוגית צמיתה בשיעור 10% ונכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור 20%.

טענות הצדדים בקליפת אגוז בהליך ב"ל 43896-07-18

המערערת טענה כי בחקירה השתקף משק הבית כמבולגן, מלוכלך, עם ערימות של כביסה וכלים והיה בו ללמד שהמערערת אינה מתפקדת. ממצאים אלה לא באו לידי ביטוי בהחלטת הוועדה ולטענת המערערת הוועדה התעלמה מהן.
לטענת המערערת הוועדה טרם הליך קודם ביקשה לבדוק את תפקוד המערערת בסביבתה הטבעית ולטענת המערערת הדו"ח מעלה כי תפקדה עם יד שמאל בלבד ובאופן מאוד מוגבל.
לטענת המערערת טעה פקיד התביעות בכך שקבע כי החלטת הוועדה בדבר 74% צמיתה בעוד שהוועדה התייחסה לתקופה זמנית בלבד מ- 21.06.15 עד 01.07.16 וכאשר הנכויות הנוירולוגית והפסיכיאטרית כלל לא נלקחו בחשבון בתקופת ביניים זו ונקבעו אחרי הוועדה.
טעתה הוועדה הרפואית כי לא התייחסה להנחיות פסק הדין בדבר השפעות הקנאביס הרפואי (המינון הגבוה) והעייפות הכרונית על תפקודה של המערערת.
טעתה הוועדה משציינה שהמערערת יכולה לפעול עם יד אחת או לעשות סנדוויץ עם יד אחת ומכל מקום יש בכך כדי להתעלם מהעייפות הכרונית מהשפעת הקנאביס.
המערערת טענה כי על בית הדין לבחון אם הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין וזה לא נעשה על פי גרסת המערערת.
עוד טענה המערערת כי יש להורות על כינוס וועדה בהרכב חדש מאחר והוועדה נעולה בהחלטתה, לא קיימה בדיקה של המערערת "בנפש חפצה" ולא קראה את החקירה באופן אמיתי.
עוד טענה המערערת כי על פי הפסיקה משוועדה רפואית לעררים בדקה מבוטח מספר פעמים אחרי ערעורים חוזרים, נוטה בית הדין להחזיר להרכב חדש בפניו תשמע המערערת.
המשיב טען כי פסק הדין הורה על החזרת עניינה בסוגיות ספציפיות אליהם התייחסה הוועדה ובכך היא מילאה את פסק הדין המחזיר.
עוד טען המשיב כי ככל שהמערערת מערערת על החלטת פקיד תביעות הרי שיש להגיש זאת בהליך אחר ולא בערעור על וועדה רפואית.
המשיב ציין כי החקירה שביצע אינה המקור היחיד עליו מסתמכת הוועדה וכי גם אם מהחקירה עולה אי סדר הרי הוועדה קיבלה החלטתה על פי מכלול נתונים.
המשיב טען כי הוועדה התייחסה לעייפות הכרונית ונטילת הקנאביס ולא דחתה את טענות המערערת.
באשר להרכב אחר טען המשיב שגם אם ימצא שהוועדה לא מילאה את הוראות פסק הדין יש לאפשר לה לתקן ולהנחות אותה לפעול ואין צורך בקביעה וועדה בהרכב חדש אשר נעשה במשורה. (עב"ל 10051/98 חיים חטואל נ' המוסד לביטוח לאומי)
עוד טען המשיב כי החלטת הוועדה היא מקצועית, מנומקת רפואית ואין מקום להתערב בה.
הצדדים נשמעו בפני כב' הרשמת אסתר שחור ביום 13.12.18 ובהסכמה הועבר ההליך למותב זה.

הכרעת הדין
החלטת פקיד תביעות במכתבו מיום 28.05.18 אכן מציינת כי מובא לידיעתה של המערערת "כי אישרנו את תביעתך לגמלת נכות כללית ולהלן ההחלטה: מתאריך 21.06.15 לצמיתות דרגת אי כושר 74% נכות רפואית משוקללת 60%". זאת במסגרת זכאות בדיקת אי הכושר לתפקד במשק הבית. להחלטה צורף פרוטוקול הוועדה.
בפרוטוקול וועדת אי כושר מיום 09.05.18 נרשם "מדובר בתובעת ילידת 1989 אשר תיקה הוחזר על ידי בית הדין, פסק דין 21.8.17 המורה לוועדה שתעיין בחומר החקירה לאחר שהתובעת עיינה בו 08.08.16 תתייחס להשפעות נכותה בשל עייפות כרונית וכן השפעות בשל שימוש בקנאביס."
הוועדה אכן עשתה כפי שבית הדין הורה לה בתקופה הנידונה 21.06.15- 01.07.16. מבחינת עייפות כרונית האחוזים שניתנו 10% הם בעלי השפעה חלקית בלבד. לקיחת קנאביס מטרתו להקל על כאבים ולשפר את מצבה.
הוועדה אף לאחר הראיון עם התובעת ועיון מדוקדק בחקירה שעמדה בפניה רוצה לציין 1 – שהתובעת נשארת בגפה בבית לדבריה היום רק שעתיים לבד ללא ילדים, אולם בחקירה נמצאו שני ילדים והתובעת הייתה לבד ללא עזרה נוספת. 2- התברר כי התובעת למרות שטוענת שאינה מתפקדת כלל ביד ימין, נוהגת.
נכון שהוועדה קיבלה אינפורמציה על אי סדר בבית אולם הועדה קבעה בעצמה דרגת אי תפקוד של 74% המעיד שנלקחה בחשבון קושי בתפקוד שוטף ויכולה במצבה כפי שציינתי לבצע עבודות קלות ופשוטות.
הוועדה חוזרת וקובעת כי במצבה בשילוב כל הנכויות, השפעתן המצטברת יכולה לבצע עבודות חימום והגשת אוכל, ניגוב אבק, סידור קל של הבית, טיפול חלקי בכביסה.
הוועדה שבה ודוחה את הערר וקובעת כי "איבדה 74% מכושרה לתפקד לתקופה הנדונה".
חד משמעית הוועדה קובעת את הנכות גם בסעיף האחרון מ21.06.15 עד 01.07.16. לכן אכן נפלה טעות של ממש בהחלטת פקיד התביעות שקבע את הנכות כצמיתה. לא מדובר בטעות סופר, מדובר בנכות זמנית וכך היה על הפקיד לרשום. הטעות איננה של הוועדה אלא של הפקיד.
הוועדה מציינת במפורש כי קראה את החקירה. אולם לא מציינת מדוע למרות האמור בחקירה בגין הבלאגן , הכביסה והכלים, לא העניקה את מלוא אי הכושר. בפסק הדין הקודם התבקשה הוועדה במפורש לנמק את הפער בין החלטתה לבין האמור בחקירה.
לא למותר לציין כי בוועדה הקודמת צוין מפורשות כי "מדובר בביקור בית פתע".
בפרוטוקול הדיון מיום 06.06.19 טען ב"כ המערערת כי לא רק שהוועדה שלחה את המערערת לשיקום וסירבה להכיר בחוסר כושרה כעקרת בית כמי שמתקשה להפעיל את י ד ימין אלא שאף הפנתה אותה לשיקום ומששמעה שהמערערת נוהגת אף הפנתה פנייה למכון הרפואי לבטיחות בדרכים.
בתאריך 18.06.19 הגיש הנתבע הודעה של המוסד לביטוח לאומי מיום 09.05.18 בעניין המערערת למכון הרפואי לבטיחות בדרכים (הרשות הרפואית). ממסמך זה עולה כי המערערת נבדקה על ידי חבר ועדה רפואית לעררים ואובחנה אצלה "מצב לאחר שבר ברדיוס ביד ימין מלווה מגבלות קשות בתפקוד היד. דכאון. שימשו בקנאביס רפואי פלוס תרופות המונעות כאבים, עייפות בגינם. בעלת רישיון נהיגה" זאת נעשה ב 09.05.18. בו ביום בו הופיעה המערערת בפני וועדה.
ב"כ המערערת טען בפרוטוקול כי בעקבות פנייה זו קבע המכון הרפואי לבטיחות בדרכים שהתובעת אינה רשאית לנהוג ושלל את רישיונה זמנית (עמוד 5 שורה 23-24). לגרסתו נגרם לה נזק בלתי הפיך כתוצאה מפניה זו.
בכך ראה ב"כ המערערת נקמנות במערערת, נוכח האיסור לנהוג ביד אחת.
זכותה של הוועדה אם נראה לה כי יש חשש בעניין הנהיגה של המערערת להעביר את עניינה למכון הרפואי לבטיחות בדרכים. האבחנה שתוארה בטופס תואמת את מצבה הרפואי ואין בו הגזמה או שינוי. לפיכך, יש לדחות את טענת ב"כ המערערת כי היה בהתנהלותה של הוועדה משום "נקמנות". ככל שיש בעיה אמיתית בנהיגה ביד אחת, היה זה מחובתה של הוועדה לעשות את מה שעשתה. בעניין זה הערעור נדחה. לא ניתן ללמוד מהתנהלות זו של הוועדה על היותה מקובעת.
לגופו של עניין, פסק הדין מחזיר את עניינה לוועדה על מנת שתדון בו מחדש. הוועדה כתבה עמוד שלם ונימקה בהרחבה. כך למשל היא כותבת "נכון שהוועדה קיבלה אינפורמציה על אי סדר בבית, אולם, הוועדה בעצמה קבעה דרגת אי תפקוד של 74% המעיד כי לקחה בחשבון קושי בתפקוד שוטף ויכולה במצבה כפי שציינו לבצע עבודות קטנות ופשוטות." (דגש ש.ש.) יש די בהנמקה זו כדי להסביר מדוע חרגה הוועדה מהחקירה שבפניה, כך גם עושה הוועדה בסעיף ו' לדיוני הוועדה שורות 11-16 שמתייחסת ספציפית לחקירה.
אף בעניין זה דין הערעור להידחות.
פסק הדין מחזיר גם לעניין העייפות הכרונית והשימוש בקנאביס הרפואי. הוועדה מתייחסת לכך בסעיף ו' לדיוניה ".. . מבחינת עייפות כרונית האחוזים שניתנו 10 הם בעלי השפעה חלקית בלבד. לקיחת קנאביס מטרתו להקל על הכאבים ולשפר את מצבה". (דגש ש.ש.) הוועדה לקחה בחשבון את העייפות ואת הקנאביס. ההחלטה אם הקנאביס מקנה אחוזים או לא היא החלטה רפואית שבה לא י תערב בית הדין.
הוועדה בעניין זה מילאה לחלוטין את סעיף 2 לפסק הדין ואף נימקה. גם בעניין זה הערעור נדחה.
אין מחלוקת כי למערערת ולעורך דינה ניתנה האפשרות לטעון בפני הוועדה (סעיף ג' לפרוטוקול) והוועדה אף מתייחסת לדברים שנאמרו לה. גם לגבי הנהיגה ביד אחת, גם לגבי העייפות והקנאביס וגם לגבי חקירה. על כן גם סעיף 3 על פסק הדין בוצע במלואו.
הערעור בעניין החלטת וועדת אי הכושר מיום 09.05.18 נדחה מחמת שפסק הדין ב"ל 25497-12-16 מולא במלואו על ידי הוועדה תוך הנמקה מפורטת. התיאור המילולי מתאים ל 74% דרגת אי כושר. דרגה זו אף עולה בקנה אחד עם הנכות הרפואית המשוקללת ולא מצאתי בעבודתה כל פגם משפטי המצדיק החזרת עניינה לוועדה זו או לוועדה אחרת. למעלה מן הצורך יאמר כי נוכח פרוטוקול הוועדה, הוועדה פעלה כיאות ולא ה ייתה כלל הצדקה לבקש העברה לוועדה אחרת.

טענות הצדדים בקליפת אגוז בהליך ב"ל 3430-01-19
המערערת טענה כי לאחר פסק הדין והחלטת הוועדה לעררים בעקבותיו, אשר קבעה אי כושר זמני , היה על פקיד התביעות לדון מחדש בעניינה ורק אחר כך להעביר לוועדת אי כושר. בכך לטענתו הפסידה המערערת ערכאה.
המשיב טען כי ההליך של ערעור על החלטת פקיד תביעות הוא באופן של תביעת ב"ל רגילה ולא בדרך של ערעור. עוד טען כי השינוי בנכות הרפואית לא בהכרח מחייב שינוי באובדן הכושר של עקרת בית.
הצדדים נשמעו בפני כב' הרשם עמי רוטמן ביום 23.5.19 ובהסכמה הועבר ההליך למותב זה.

הכרעת הדין
עיון בוועדת אי הכושר מיום 17.10.18 אשר צורפה לתגובת המשיב בערעור זה מצביעה כי הוועדה מודעת להעלאת אחוזי הנכות הרפואית ובכל זאת קובעת כך:"... הוועדה בדעה שמסוגלת לבצע חלק מעבודות הבית כגון טיפול חלקי בכביסה, ניקוי אבק, סידור הבית, יכולה לחמם אוכל לבני משפחתה. הוועדה מסתפקת בדרגת אי כושר בשיעור74% ודוחה את הערר. הוועדה מודעת לכך שאחוזים פסיכיאטרים הועלו לדרגת- 20% עקב הטיפול התרופתי ותדירות הביקורים אצל הפסיכיאטר אין השפעה על תפקודה לעומת העבר. כן יש לציין שהתובעת נוהגת". (דגש ש.ש.).
ברי אפוא כי הוועדה עצמה המורכבת מר. שיקום ומ. שיקום התייחסה ספציפית לנכות הרפואית ונימקה מדוע חרף זאת לא שונתה דרגת אי הכושר.
כך שלגופו של עניין לא היה בהחלטת פקיד התביעות גם לו קדמה להחלטת וועדת הערר כדי להעלות או להוריד מהותית.
בג"ץ 1082-02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה (פורסם בנבו) נדרש לנושא ההיררכיה בוועדות רפואיות וההקפדה על הסדר הנאות. בעניין תכלית החקיקה נקבע כי "ראוי לזכור כי חוק הביטוח הלאומי הוא חוק סוציאלי במהותו על כן יש לפרש את הוראותיו- כמו גם את הוראות התקנות שהותקנו מכוחו - לאורם של היעדים הסוציאליים אותם הוא נועד להגשים (בג"ץ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי, בג"צ 1199/92 לוסקי נ' בית הדין הארצי... ראו גם י. אליאסוף, הביטוח הלאומי בישראל – גמלאות והטובות סוציאליות" שנתון משפט העבודה ד' (תשנ"ד) (7)".
עוד נקבע שם כי קיומו של הליך יעיל לבירור תביעות מהווה מרכיב חשוב בהסדרים אשר תכלית סוציאלית ביסודם. יחד עם זאת נקבע שם כי פרשנות מצומצמת של הפרוצדורה באופן דווקני יהא בה כדי להרבות מאוד את כמות ההליכים ולעכב מטבע הדברים את הבירורים בנוגע למבוטחים רבים. משכך נקבע כי יש לפרש פרשנות מרחיבה ובלבד שהזכות המהותית לא תפגע. דבריו של בג"צ זה יפים אף לענייננו.
כפי שהראינו לעיל עניינה נדון בוועדה לעררים מיום 17.10.18 בהרחבה הועדה שמעה את המערערת ובא כוחה ופרטה את פרטי הנכות מפיה. הוועדה מציינת כי ראיינה את התובעת ועיינה במסמכים שבתיק, ציינה כי נראית מדוכדכת ומסרה על קשיים רבים בתפקודה בבית. הועדה מנמקת היטב את מצבה ולבסוף מגיעה למסקנה כי למרות שאחוזי הנכות הפסיכיאטרית הועלו ל- 20% אין שינוי באי הכושר. בנסיבות אלה, החזרת עניינה של המערערת לפקיד התביעות יהיה בה משום סרבול לא נחוץ על פי הבג"צ לעיל ועל פי הממצאים שלפנינו.
באשר לטענתו של המוסד לביטוח לאומי כי ערעור זה מקומו כהליך ערעור רגיל ולא בדרך שבה הוגש, הגם שצודק המוסד בטענה זו הרי שעל פי פסק הדין בעניין עב"ל 22095-07-18 ברהום נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) נקבע כי "5. ב"כ המשיב טענה לפנינו כי אין להיעתר לבקשה החלופית משהתביעה למוסד לא הוגשה בגין יום 10.7.11. עם זאת, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, ומאחר שההיבטים העובדתיים גם בהתייחס למועד החלופי לובנו במלואם סברנו כי אין צורך לעמוד על המסלול הפורמלי של החזרת המערער להגשת תביעה חדשה למוסד בגין האירוע מיום 10.7.11." (דגש ש.ש.) יפים הדברים ככפפה ליד לענייננו. לא מצאנו מקום לחייב את המערערת להגיש תביעה חדשה שעה שיכולנו לדון בעניינה בערעור בנושא החלטת פקיד התביעות. לפיכך, כפי שנאמר לעיל דנו לגופו של עניין כאילו היה הערעור הליך ב"ל רגיל, ומצאנו על פי הפסיקה כי דין הערעור בעניין זה להידחות מחמת שגם אם שגה פקיד התביעות הרי שלא היה בכך כדי לשנות מהותית את התוצאה ומדובר בפרוצדורה בלבד שלא הגיעה כדי "הפסד" ערכאה, לא דיונית ולא מהותית.

סוף דבר
נוכח כל המפורט לעיל הערעור בהליך 43896-07-18 נדחה מחמת שלא נמצאה כל טעות משפטית בעבודת הועדה. עבודת הועדה נמצאה מנומקת וראויה לרבות ההפניה לעניין הנהיגה. הועדה פעלה בדיוק נמרץ על פי פסק הדין.
נוכח כל המפורט לעיל הערעור בהליך 3430-01-19 נדחה אף הוא מחמת שעניינה של המערערת נדון בעניין אי הכושר באופן ענייני ומהותי, מבלי לפגוע בזכויותיה ועל פי הפסיקה אין מקום להחזיר את עניינה לפקיד התביעות. יש להוסיף כי ועדה זו פעלה שלא מכוח פסק הדין, ובכל זאת פעלה בשלימות.
שקלנו בכובד ראש השתת הוצאות לדוגמא בגין ערעורים אלה נוכח ועדות מפורטות מנומקות וללא טעות משפטית. אולם התרשמנו כי התובעת עצמה לא הייתה ערה לכל פרטי הפרטים, ולכן אין להשית עליה הוצאות בפרט בנסיבות מצבה הנפשי. לפיכך ולפני ולפנים משורת הדין אין צו להוצאות בשני הערעורים.

ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"ט, (01 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .