הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים ב"ל 42325-05-16

18 נובמבר 2018
לפני:
כב' השופט כאמל אבו קאעוד - סגן נשיא
התובע:
איאד קאק
ע"י ב"כ עו"ד עומר קראעין

-

הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד דנה תמר פרבר

החלטה

לפניי בקשת התובע לפי פקודת בזיון בית-משפט (להלן גם: "הפקודה") לכוף על הנתבע בקנס או בכל סנקציה אחרת, לרבות קנס על תנאי, לקיים את פסק-הדין אשר ניתן בתיק דנן ביום 13.2.2018.

רקע
ביום 19.5.2016 הגיש התובע כנגד הנתבע תביעה במסגרתה ביקש כי בית-הדין ייתן צו המורה לנתבע ליתן החלטה סופית בתביעתו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה, לאשר את זכאותו לגמלה ולשלמה בהתאם.

ההליך התנהל בפני בית-הדין, כאשר לצד זאת נוהל לסירוגין משא ומתן בין הצדדים.

בסופו של יום, ביום 9.1.2018, הגיש הנתבע הודעה מוסכמת מטעם הצדדים, במסגרתה הודיע כדלקמן:
"הנתבע מתכבד להודיע לכבוד בית הדין כי לאחר בחינה נוספת, הוא מסכים לאשר את תביעת התובע להבטחת הכנסה מחודש 1/16 עד 8/16, החודשים בהם התייצב בשרות התעסוקה.
מוסכם כי לאחר חודש 8/16 התובע לא התייצב בשרות התעסוקה ולא קיים (הטעות במקור – כ.א.ק) עילת זכאות."

יצוין, כי בהודעת הנתבע צוין, כי התובע הסכים שבכך יש לסיים את הליכי התביעה, זאת בכפוף לפסיקת הוצאות, כאשר בעניין זה תוגש בקשה נפרדת מטעמו.

בהמשך לכך, ניתן ביום 13.2.2018 פסק-דין, במסגרתו ניתן תוקף להסכמת הצדדים הנ"ל וכן הוחלט שלא ליתן צו להוצאות מהנימוקים שפורטו בפסק-הדין.

ביום 4.9.2018 הוגשה הבקשה שלפניי לפי פקודת בזיון בית-משפט.

ביום 24.10.2018 הוגשה תגובת הנתבע לבקשה.

ביום 2.11.2018 הוגשה תשובת התובע לתגובת הנתבע.

טיעוני הצדדים
טענות התובע

התובע טען, כי על אף ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, אשר קיבלה תוקף של פסק-דין כאמור, הנתבע לא שילם לתובע גמלה עבור מלוא התקופה המוסכמת אלא עבור שלושה חודשים בלבד. התובע ציין כי פנה הן אישית והן טלפונית, לרבות באמצעות בא-כוחו, וביקש לקבל הסבר לכך, אולם לא זכה למענה. נוכח האמור, התבקש בית-הדין להפעיל סמכותו לפי פקודת בזיון בית-משפט ולכוף את הנתבע בקנס או בכל סנקציה אחרת, לרבות קנס על תנאי, לקיים את פסק-הדין. כמו-כן, התבקש בית-הדין לחייב את הנתבע בהוצאות הגשת הבקשה דנן.

טענות הנתבע
בתגובתו טען הנתבע כי דין הבקשה להידחות. נטען, כי פסק-הדין לא דן בכל תנאי הזכאות להבטחת הכנסה, אשר לא נבדקו, שכן המחלוקת בין הצדדים נסובה על המצאת מסמכים בלבד. הובהר כי פסק-הדין הועבר למחלקת הבטחת הכנסה אצל הנתבע ובוצע כבר בחודש 3/18, אז שולמה לתובע גמלה עבור החודשים 1-3/16. לצד זאת צוין, כי החל מחודש 4/16 רשומים על שם בת-זוגו של התובע שני כלי רכב ולפיכך בעת ביצוע פסק-הדין התברר כי אין זכאות לגמלה החל ממועד זה. הנתבע ציין, כי ביום 12.3.2018 נשלחו לתובע מכתבים המודיעים לו על האמור.

לטענת הנתבע, מאחר שלא נבדקו כל תנאי הזכאות טרם מתן פסק-הדין, ובכלל זה נושא הבעלות על כלי הרכב, ומכיוון שבשל כך נושא זה אף לא הוכרע בהליך המשפטי, פעל הנתבע כדין כאשר לא שילם לתובע גמלה עבור החודשים בהם לא התקיימה זכאות בשל הבעלות על כלי הרכב. עוד נטען, כי בירור שנערך מול מחלקת הבטחת הכנסה העלה, כי לא מתועדות פניות כלשהן מהתובע או מבא-כוחו לצורך בירור העניין, וכי למעשה עד להגשת הבקשה דנן לא נעשתה פנייה לנתבע בקשר לביצוע פסק-הדין. נוכח האמור, ובשים לב להלכה הפסוקה, נטען כי דין הבקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט להידחות.

עוד הוסיף הנתבע, מטעמי זהירות, כי אף אם מדובר בטעות של הנתבע באי ביצוע פסק-הדין כלשונו – הרי שבפסיקת בתי-הדין לעבודה נקבע כי טעות של המוסד אין בה כדי להצמיח זכאות לגמלה.

נוכח כל אלה, התבקש בית-הדין לדחות את הבקשה לביזיון בית-משפט. לחילופין, התבקש בית-הדין לראות בתגובת הנתבע כבקשה לביטול פסק-דין ולהורות לתובע להגיב לטענה בעניין בעלותו על כלי הרכב, בעלות שהובילה לשלילת הגמלה החל מחודש 4/16.

תשובת התובע לטענות הנתבע ולבקשה לביטול פסק-דין

התובע טען, כי תגובת הנתבע לעיל מחזקת ומאששת את הטענה כי הנתבע לא קיים את פסק-הדין. נטען, כי הצדדים הגיעו להסדר לאחר שהנתבע בדק את מלוא המסמכים אשר הומצאו לו, וכן בדק את כל הנתונים לצורך גיבוש עמדתו הסופית בעניין זכאותו של התובע לגמלה. על רקע זה נטען, כי הנתבע מתנהל בחוסר תום לב. התובע הדגיש כי לא קיבל כל מכתב מטעם הנתבע אשר לשלילת הזכאות, וכי אף הנתבע לא הציג כל אסמכתא שמכתבים כאמור אכן נשלחו לתובע. לגופו של עניין, טען התובע, כי אותו רכב נוסף אליו מתייחס הנתבע אינו קיים בפועל, שכן הוא פורק לחלקי חילוף ובדיעבד אף בוטל רישיונו במשרד הרישוי.

נוכח האמור, התבקש בית-הדין לדחות את טענות הנתבע ולקבל את בקשתו לפי פקודת בזיון בית-משפט.

דיון והכרעה

ראשית, אדון בבקשת התובע לכוף את הנתבע לביצוע פסק-הדין מיום 13.2.2018 בהתאם לפקודת בזיון בית-משפט. לאחר מכן, אדרש לבקשת הנתבע לביטול פסק-הדין. לבסוף, אדון בשאלת ההוצאות.

הפקודה לביזיון בית-משפט - המסגרת הנורמטיבית

הליך על-פי פקודת בזיון בית-משפט משמש אמצעי לאכיפת פסקי-דין והחלטות אחרות שניתנו על-ידי בית-משפט. סמכותו של בית-הדין לכפות ביצוע צו שיפוטי, מצויה בסעיף 38 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק בית-הדין לעבודה"), אשר מחיל בבתי-הדין, בשינויים המחויבים, את הסעיפים הרלוונטיים בפקודה.

הסעיף המרכזי בפקודה, הרלוונטי לענייננו, הנו סעיף 6, בו נקבע כדלקמן:
"6. המסרב לציית לצווי בית-המשפט
(1) בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה.
(2) לא יינתן צו המטיל קנס או מאסר אלא אם כן הוזמן הממרה להופיע ונענה להזמנה, או כשלא בא מעצמו, הובא לפני בית המשפט בצו תפיסה כדי להראות טעם מדוע לא ינתן נגדו צו כזה.
...".

בפסיקת בתי-המשפט הובהר כי הליכים לפי הפקודה נועדו לכפות ציות להוראות בתי-המשפט המופרות, ולא להעניש על מה שאירע בעבר. קרי – מדובר בהוראה צופה פני עתיד, אשר נועדה לכוון התנהגות ומטרתה לכפות על הצדדים לכבד את החלטת בית-המשפט או בית-הדין ולהביא להגשמת שלטון החוק. למעשה, הליך לפי הפקודה אינו רק הליך בין שני בעלי דין יריבים, אלא שיש בו גם היבט ציבורי, שהוא מניעת הפרת החלטות שיפוטיות. עוד נפסק, כי בהטלת צו לפי הפקודה בית-הדין אינו תובע את עלבונו נוכח המריית הצו, אלא את הציות לצו שנתן.

על אף שמטרת ההליך הנה כפיית ציות בעתיד, על מגיש ההליך להוכיח קיומה של הפרה בהווה או בעבר. היסוד העובדתי של ההתנהגות המפרה נבחן על פי אמת מידה אובייקטיבית, היינו כיצד אדם סביר היה מבין את הצו שהפרתו נבחנת, והאם הוכחה הפרה שלו. באשר ליסוד הנפשי – משהליך לפי הפקודה אינו הליך פלילי מובהק אלא מהווה שילוב בין הליך אזרחי להליך מעין פלילי, אין צורך בהוכחת יסוד נפשי כמו בדין הפלילי, אלא די במודעות למעשה ההפרה, כאשר המודעות הנדרשת יכולה להילמד גם מ"עצימת עיניים" או מרשלנות.

בפסיקה נקבע, כי גם אם הוכחו היסוד העובדתי והיסוד הנפשי – אין חובה ליתן סעד מכוח הפקודה. בכל מקרה על בית-הדין להפעיל שיקול דעת ולבחון אם מתן סעד מכוח הפקודה הוא ראוי בנסיבות העניין, תוך התחשבות, בין היתר, בשיקולים הבאים: האינטרס הציבורי לפיו פסקי-דין יבוצעו הלכה למעשה ולא ינוהלו הליכים משפטיים לשווא; בחינת דרכים חלופיות לאכיפת פסקי-דין ויעילותן; טיב המחלוקת בין הצדדים וכן מהות הצו שבגינו נפתח ההליך לפי הפקודה, נוסחו ומידת בהירותו.

עד נקבע בפסיקה, כי קנס שנפסק בהתאם להליך לפי הפקודה יכול שיהיה קנס על אתר, ובלבד שמטרתו אינה הענשה על ההתנהגות בעבר, אלא הרתעה כנגד הפרות נוספות בעתיד; או - קנס על תנאי. אשר לשיעור הקנס נקבע, כי על הקנס להיות משמעותי לעניין השגת המטרה, היא כפיית הצו, וכי אין בצו כדי לפצות על הנזק שנגרם עקב הפרתו.

במקרה דנן, ביקש התובע כי בית-הדין יפעיל את הסנקציה הקבועה בפקודה כנגד הנתבע, משזה האחרון לא ביצע את פסק-הדין שניתן בהתאם להסכמת הצדדים.

אכן, הליך לפי פקודת בזיון בית-משפט מהווה אחת מן האפשרויות העומדות בפני צד המבקש לאכוף הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק-דין. אפשרות זו ניצבת לצד האפשרות לפעול לאכיפת פסק-הדין לפי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, ולהבדיל – לצד האפשרות להגיש תביעה חדשה, שעילתה הפרת הסכם הפשרה, ובמסגרתה לתבוע את אכיפת ההסכם וכן פיצויים בגין ההפרה.

אולם, בפסיקת בתי-המשפט ובתי הדין נקבע, כי הליך ביזיון בית-המשפט הוא הליך אכיפה קיצוני, שמקובל לראות בו הליך שיורי, לאחר שההליכים האפשריים האחרים נבחנו או מוצו. לפיכך נקבע, כי יש להפעיל מנגנון זה במשורה ובמקרים חריגים בלבד, בין היתר כאשר ההפרה היא ברורה וחד משמעית ומגלה חוסר תום-לב מצד המפר.

זאת ועוד; בשל ייחודיות ההליך, נקבע, כי אין זה ראוי להיזקק להליך על-פי הפקודה כאשר קיימת בין הצדדים מחלוקת פרשנית בתום לב. אשר לאכיפה של פסקי-דין שבהם ניתן תוקף להסדר או להסכם שערכו הצדדים - בשים לב לכך שפסק-דין הנותן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים איננו פסק-דין במשמעותו הרגילה, המסיים הליך משפטי; וכן בשים לב לכך שמעורבותו של בית-המשפט בהסכם שבין הצדדים אינה מתבטאת במעורבות בתוכן ההסכם, אלא במתן גיבוי להסכם על-ידי אישורו כפסק-דין בלבד, נקבע, כי כאשר מתעוררת מחלוקת בין הצדדים באשר לפרשנותו של ההסכם אין הליכי הביזיון הולמים את הטיפול בסכסוך. על פני הליך זה יש לברר את המחלוקת בגדר תובענה נפרדת בבית-המשפט המוסמך, שם תלובן שאלת הפרת ההסכם הנטענת והסעד הראוי בעקבותיה.

מן הכלל אל הפרט
במקרה דנן, כפי שצוין בהודעתו מיום 9.1.2018, הסכים הנתבע לאשר את תביעת התובע להבטחת הכנסה ביחס לחודשים 1/16 ועד 8/16. אף התובע הסכים כי בכך יש לסיים את הליכי התביעה. על סמך הסכמה זו ניתן פסק-הדין מיום 13.2.2018.

בתגובתו לבקשת התובע לפי פקודת בזיון בית-משפט הודה הנתבע, כי לא שילם לתובע את הגמלה עבור כל התקופה, שכן בעת ביצוע פסק-הדין התברר לו כי חרף הסכמתו לעיל, אין התובע עומד בכלל תנאי הזכאות לגמלה. משכך, ציין הנתבע כי שולמה לתובע גמלה בגין החודשים 1/16-3/16 וכי נשללה זכאותו לגמלה לחודשים 4/16-8/16, בהם היו בבעלותה של בת-זוגו שני כלי רכב. לדידו של הנתבע אין המדובר בהפרה של פסק-הדין בשים לב לכך שלא נבדקו כל תנאי זכאותו של התובע לגמלה טרם מתן פסק-הדין.

אין בידי לקבל את טענה זו של הנתבע. אי תשלום הגמלה בגין כל התקופה שנפסקה בפסק-הדין, אף שנומק על-ידי הנתבע, מהווה הפרה של פסק-הדין שניתן בעקבות הסכמת הצדדים. כל פרשנות אחרת להתנהלות הנתבע עלולה ליתן גושפנקא לאי-ביצוע פסקי-דין והחלטות שיפוטיות.

עם זאת, בשים לב להלכה הפסוקה כמפורט לעיל, ובשים לב לנימוק שהציג הנתבע לאי ביצועו של פסק-הדין כנדרש, אינני סבור כי ניתן להפעיל במקרה דנן את הסעד לו עותר התובע לפי פקודת בזיון בית-משפט. כאמור, הליך לפי פקודת בזיון בית-משפט הנו הליך אכיפה קיצוני, בו יש לעשות שימוש במקרים חריגים וכאשר ההפרה מגלה חוסר תום לב מצד המפר. התנהלות הנתבע, הגם שאינה חפה מפגמים, אינה עולה כדי חוסר תום לב, וברי כי ניתן למצות את ההליכים מול הנתבע או לחילופין לברר את המחלוקת בגדר תובענה נפרדת בבית-דין זה.

נוכח האמור, אני רואה לדחות את בקשת התובע לכוף את הנתבע בסנקציה מכוח הפקודה לביזיון בית-משפט לצורך קיום פסק-הדין.

לאור המסקנה כי הליך הביזיון אינו האכסניה המתאימה לבירור טענותיו של התובע, לא ראיתי מקום להידרש לסוגיה לפיה לא ניתן לנקוט בהליכי בזיון בית-משפט נגד המדינה. יצוין, כי פסיקת בתי-המשפט נדרשה אל הנושא, אך הדיון טרם מוצה.

בקשת הנתבע לביטול פסק-הדין
הגם שמצאתי כי יש לדחות את הבקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט וכי על התובע למצות את ההליכים מול הנתבע ולברר את המחלוקת על-ידי הגשת תביעה נפרדת לבית-הדין, ככל שיחפוץ בכך, הרי שבשים לב לכך שפסק-הדין לא בוצע - אני רואה להתייחס לבקשת הנתבע לביטול פסק-הדין.

הלכה פסוקה היא כי לפסק-דין שניתן בהסכמה שני נדבכים: האחד, הפן ההסכמי, המהווה הבסיס לפסק-הדין, והשני, הפן השיפוטי, המאשר את פסק-הדין. עמד על כך השופט מ' חשין בקבעו כי:

"פסק דין המעניק תוקף להסכם שעשו בעלי דין הינו בבחינת יצור כלאיים: ראשו של היצור הוא פסק הדין וגופו הוא ההסכם."

שני הנדבכים הללו, המרכיבים את פסק הדין שבהסכמה, הם המכתיבים לבעל הדין, את דרכי הפעולה לשינוי או ביטול הפסק: הפן ההסכמי מקנה אפשרות לביטול פסק-הדין מחמת פגמים בהסכם עצמו, כגון תרמית, טעות, הטעיה וכפייה. במקרה זה, נדרש הצד העותר לביטול פסק-הדין לנקוט בדרך בה עותרים לביטול חוזה ולהגיש תביעה עצמאית ונפרדת לבית המשפט המוסמך אשר נתן את פסק-הדין. הפן השיפוטי שבפסק, היינו – האישור שניתן להסכם על-ידי שופט, פותח בפני הצד העותר לביטול פסק-הדין את הדרך לנקוט הליכי ערעור רגילים, כגון מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין.

הנה כי כן, ההליך דנן אינו מהווה את המסגרת המשפטית המתאימה לדיון בבקשה לביטול פסק-הדין. ככל שהנתבע עודו עומד על כך שאין באפשרותו לקיים את פסק-הדין, הגם שניתן בהסכמתו, עליו לפנות בתביעה נפרדת לביטול פסק-הדין לבית-דין זה. במסגרת תביעה נפרדת יידרש בית-הדין לטענת הנתבע ולפסיקה אליה הפנה, לפיה אין בטעות מצד המוסד לביטוח לאומי כדי להצמיח זכאות לגמלה. אולם, כאמור, אין להידרש לטענה זו במסגרת ההליך דנן.

סוגיית ההוצאות

נוכח התנהלות הנתבע בתיק זה, אני סבור כי עליו לשאת בהוצאות הגשת הבקשה דנן על-ידי התובע. משעמד הנתבע על טעותו לעניין זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה, היה עליו לעדכן את התובע ובא-כוחו כי הסכם הפשרה טעות ביסודו ולהודיע להם כי בכוונתו להגיש תביעה לביטול פסק-הדין לבית-הדין, זאת על פני עשיית דין לעצמו. על הנתבע היה אף לוודא כי עדכון זה הגיע לידיו של התובע ובא-כוחו ולא להסתפק במשלוח מכתב בדואר רגיל ( ולא רשום, עם אישור מסירה). משהנתבע לא פעל כנדרש, עשה דין לעצמו ולא קיים את פסק-הדין, ברי כי התובע נאלץ להגיש את הבקשה שלפניי. משכך, אני סבור כי על הנתבע לשאת בהוצאותיו ( יוער, כי לא מצאתי בטענת הנתבע לפיה לא תועדו פניות של התובע למחלקת הבטחת הכנסה לצורך בירור עניינו לאחר ביצועו החלקי של פסק-הדין בכדי לשנות ממסקנתי זו).

סוף דבר

נוכח מכלול הטעמים המפורטים לעיל, נדחית בקשת התובע לפי פקודת בזיון בית-משפט. כמו-כן, נדחית בקשת הנתבע לביטול פסק-הדין. כאמור, על הצדדים לפנות בהליך מתאים אחר לבית-דין זה.

הנתבע ישלם לתובע תוך 30 ימים הוצאות הגשת בקשה זו בסך 2,000 ₪.

ניתנה היום, י' כסלו תשע"ט, (18 נובמבר 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.