הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים ב"ל 41591-12-18

05 ספטמבר 2019

לפני:

כב' השופטת שרה שדיאור

המערער
מ.י.פ.

ע"י ב"כ: עו"ד יוסי גתאי
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ: עו"ד אלי מושונוב

פסק דין

המערער, יליד 1972, הגיש ערעורו זה על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 18.10.2018 (להלן: "הוועדה"). הוועדה קבעה למערער נכות רפואית משוקללת בשיעור 54%.

הנכויות שקבעה הוועדה האמורה הן אלו:
הפרעת קשב לפי סעיף 32(א)(2)(ב) – 10%, בעיה נפשית בשל דסטימיה על רקע הפרעת אישיות לפי סעיף 34(ב)(3) בשיעור 20%, יתר לחץ דם לפי סעיף 9(3)(ב)(1) – 10%, גאוט לפי סעיף 35(1)(ב) – 10%, תסמונת דום נשימה בשינה + סי פאפ לפי סעיף 5(1)(ב) – 20%, אסטמה לא פעילה לפי סעיף 6(א) - 0, סכרת לפי סעיף 4(ב) – 10%.
יובהר כבר מעתה כי שני הליקויים הראשונים, המודגשים, הם עיקר ומוקד הדיון.
עוד יצוין, כי הואיל ולמערער אין נכות בליקוי מסוים בשיעור שמעל 25%, אינו זכאי לקצבת נכות.

בוועדה מיום 31.8.17, בה נקבעה נכותו הזמנית של המערער, נקבעה למערער נכות זמנית משוקללת בשיעור 55% עד ליום 31.7.18. בין יתר הליקויים קבעה אותה ועדה למערער 30% נכות זמנית בגין "תסמונת ADHD + הפרעה דכאונית" לפי פריט ליקוי 32א(2)(ג-ד), דהיינו בין ס"ק ג ל-ד.

הוועדה מדרג ראשון שהתכנסה עם תום הזמניות ביום 20.6.18 (להלן: "הדרג הראשון") קבעה למערער נכות רפואית צמיתה של 49% בשיעור משוקלל, מיום 1.8.18, הכוללת את הנכויות הבאות:
יתר לחץ דם לפי סעיף 9(3)(ב)(1) – 10%, גאוט לפי סעיף 35(1)(ב) – 10%, תסמונת דום נשימה בשינה + סי פאפ לפי סעיף 5(1)(ב) – 20%, אסטמה לא פעילה לפי סעיף 6(א) - 0, סכרת לפי סעיף 4(ב) – 10%, "תסמונת ADHD + הפרעת דכאון כרונית" לפי סעיף 32(א)(2)(ג) – 20%.
הוועדה הרפואית בדרג הראשון למעשה השאירה את קביעות הוועדה הקודמת מדרג ראשון לגבי הנכות הזמנית, מיום 31.8.17, בנוגע לכל הליקויים למעט הליקוי המודגש, ליקוי ה-ADHD והפרעת הדכאון הכרונית, בו הפחיתה את שיעור הנכות בפריט ליקוי זה לסעיף 32א(2)(ג) בשיעור 20%.

המערער ערער על כך וטען כי יש לפצל את הנכויות ואין לערב את ליקוי הקשב והריכוז עם הליקוי הנפשי.
הוועדה הרפואית לעררים העומדת במוקד ערעור זה קבעה כי היא מקבלת את הערר והעניקה נכות נפשית נפרדת לפי סעיף 34(ב)(3) בשיעור 20%, ונכות בגין תסמונת ה- ADHD לפי סעיף 32(א)(2)(ב) בשיעור 10%.
על כך הוגש הערעור שבפניי.

טענות הצדדים וההליך
לטענת המערער בהחלטת הוועדה נפלו מספר פגמים. זאת, מאחר שלא הוזהר שאחוזי נכותו יופחתו בעניין הליקוי הנפשי. לטענת המערער הוועדה כתבה כי היא מקבלת את הערר אולם בפועל ערכה שינויים בפיצול הנכויות באופן שלא יהיה זכאי לקצבת נכות. ההפחתה שערכה ועדת הערר אינה משקפת את מצבו הרפואי והיא הפחתה משמעותית לעומת הוועדות הקודמות.

לטענת המשיב לא היה על הוועדה להזהיר את המערער, משקיבלה את הערר והעלתה את אחוזי הנכות. מצבו של המערער לא הורע אלא הוטב וממילא אין הוועדה מחויבת להזהירו. אין להשליך מהקביעה הזמנית על הקביעות המאוחרות יותר. שתי הוועדות שקדמו לוועדה לעררים קבעו נכות משולבת בגין הקשב והריכוז וההפרעה הנפשית – הדיכאון, והוועדה לעררים קיבלה את הערר והפרידה את הנכויות. לגרסת המשיב אין הפחתה של הנכות אלא הפרדה של המאוחד.

בתיק קוים דיון מקדמי בפני הרשמת אסתר שחור. הצדדים ביקשו להעביר התיק להכרעת שופט/ת על יסוד טיעוניהם בכתב ובעל פה והחומר בתיק, ללא צורך בקיום דיון נוסף . פסק הדין ינתן על סמך כל האמור.

דיון והכרעה
הוועדה מפרטת בפרוטוקול מטעמה את ממצאיה ומסקנותיה בעניינו של המערער כדלקמן:
"מבחינה פסיכיאטרית – נראה כפי גילו, הופעה מסודרת, גישתו מוחצנת ודרמטית, מדבר בקול רם, בשטף דיבור, אפקט דיספורי סף גירוי נמוך. חשיבה מאורגנת, ללא סימנים פסיכוטיים. מגלה אמירות אובדניות, טוען שלא נהנה מדבר, שיפוט תקין.
לא הוצגו מסמכים חדשים לועדה. יחד עם זאת הנבדק הביא תדפיס תרופות מהם נובע שנוטל ריטלין 50 מיליגרם, ן-100 מיליגרם לוסטרן באופן סדיר, יחד עם זאת מעיד על כך שלא היה במעקב פסיכיאטרי מעל שנה.
ועדה מקבלת את הערר ומפרידה את הנכות הנפשית מהפרעת קשב. בשל הפרעת קשב ועדה קובעת נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 32 א 2 ב, מעל 15 ח'.
בשל בעיה נפשית ועדה קובעת נכות בשיעור של 20% לפי סעיף 34 ב 3 בשל דיסטמיה על רקע הפרעת אישיות מעל 15 חודש לצמיתות".

תקנה 30 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות") מפרטת את סמכויות הוועדות לערעורים, שהן סמכויות רחבות ביותר. בין היתר נמנית שם הסמכות להפחית מקביעת הדרג הראשון, אף אם לא נתבקשה ועדת הערר לעשות כן. בפסיקה נקבעה בהמשך לתקנה זו חובת האזהרה ומתן זכות להתגונן או למשוך הערעור.
בדב"ע (ארצי) תשן/01-26 המוסד לביטוח לאומי נ' אהרונוב 459 (1991) נקבע כי מקום שבו רואה ועדת ערר לנכון להפחית לפי תקנה 30 האמורה את אחוזי הנכות עליה ליידע את הנפגע על אודות אפשרות זו ולהסביר לו באופן ברור את משמעות ההפחתה ואת השלכותיה. בנוסף עליה לתת לו הזדמנות מתאימה והולמת להתגונן ולהתמודד עם האמור, כמו גם לאפשר לו למשוך את ערעורו ככל שהוא חפץ בכך (ראו ע"ע (ארצי) 55/06 מלכה שחר נ' משרד הבריאות (ניתן ביום 22.6.06), ע"ע (ארצי) 300/03 מסעודה יוסף (מלול) נ' מד"י (ניתן ביום 10.1.06), דב"ע (ארצי) תשן/01-23 שמש נ' המוסד לביטוח לאומי דב"ע כב 195, 198, דב"ע (ארצי) מה/293-01 לנגרמן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י"ח 42).

חובת האזהרה אינה חובה טכנית גרידא, אלא יש לה מטרה ותכלית. בהתאם לתכליתה ומהותה ניתן יהיה לקבוע אם אכן קוימה במקרה דנן. מהפסיקה עולה כי על הוועדה להזהיר את המערער במקרה שהיא סבורה כי מוטב לו לשקול למשוך ערעורו חלף הותרתו על כנו, מצב בו עלול הוא לצאת נפסד כשמצבו יורע. המטרה היא לאפשר למערער לכלכל צעדיו, ולבחור אם למשוך ערעורו בהיוותרו עם קביעת הוועדה הקודמת, או לבחור להמשיך בערר תוך מתן אפשרות הולמת להתגונן ולשטוח טענותיו מתוך מודעות לכיוון אליו נוטה הוועדה.

בענייננו, שתי הוועדות מדרג ראשון, שקדמו לוועדת הערר דנן, שילבו משום מה בין הנכות הנפשית והנכות הנוירולוגית בגין הפרעת הקשב והריכוז. המשיב טען כי מדובר בתחומים חופפים.

טענה זו אינה מתיישבת עם תפיסתו הברורה של מחוקק המשנה, המשתקפת בסעיפי הליקוי הנפרדים בתקנות. רשימת הליקויים עצמה מקצה פריט ליקוי שונה ונפרד לכל אחד מליקויים אלו. נראה אפוא כי קביעה משולבת של נכויות במקרה דנן אינה תואמת את תכלית התקנות.

בדין אפוא ביקש המערער הפרדת הנכויות בערעור שהגיש לוועדת הערר. אף הוועדה דנן פעלה כדין בהפרידה את הנכויות. הנכויות מתחום הקשב והריכוז ומהתחום הנפשי הופרדו אפוא זו מזו.

לפיכך, אין מדובר בהפרדה "מניפולטיבית" כפי שטען המערער, כזו שנועדה כביכול לפגוע בו בכך שלא יהיה לו פריט ליקוי בשיעור 25% לפחות, אשר מזכה אותו בקצבה. מדובר בקביעה התואמת את בקשת המערער עצמו להפרדה ואת הדין. משכך פעלה הוועדה כראוי בהפרידה את הליקויים ואין אפוא פגם בעניין זה בהחלטתה זו.

שיעור הנכות שנקבע בכל אחת מהנכויות מצוי בשיקול דעתה הרפואי של הוועדה, אשר פירטה את שיקוליה באופן שניתן לעקוב אחריהם. שיעור הנכות הנפשית למשל מתבסס בין היתר על התרשמות הוועדה מהתנהלות והתנהגות המערער בפניה, וכן מהעובדה שאינו מטופל פסיכיאטרית מעל לשנה.

הנכות שנקבעה בגין שתי הנכויות לאחר ההפרדה – 20% ו-10% עולה על הנכות שנקבעה בגין שתי הנכויות במאוחד בדרג הראשון – 20%.

במאמר מוסגר ייאמר כי במצב דברים בו המערער מבקש לפצל נכות שנקבעה לו במעורב, לא ייתכן שיסבור כי האפשרות היחידה היא האפשרויות המיטיבה מבחינתו, לפיה שתי הנכויות המרכיבות יפוצלו בהכרח לסך העולה על השלם, ללא כל הפחתה כך שכל אחת מהן תהיה בגובה הנכות המקורית. המערער היה מודע אפוא (או שהיה עליו להיות מודע כאדם סביר) לכך שהבחינה שהיא תוצאה של בקשתו עלולה להביא לתוצאה של הפחתת אחוזי הנכות שנקבעו לכל הפחות באחת הנכויות - גם אם לא יופחת שיעור הנכות בסך הכולל (ואולי אף יועלה, כפי שאכן קרה).

יוטעם, משיכת הערר (הזכות הדיונית הנתונה למערער לו יוחזר עניינו לוועדה לשם מתן האזהרה) משמעה חזרה להכרעת הדרג הראשון מיום 20.6.18 שקבע למערער 20% נכות צמיתה, השוללים ממילא זכאותו לגמלה, ולא – כפי שכנראה סבר המערער בטעות כעולה מערעורו – חזרה להכרעת הוועדה הרפואית מיום 31.8.17 שקבעה לו נכות זמנית בשיעור 30%. דהיינו, ההרעה הנטענת עליה הייתה הוועדה אמורה להתריע בפני המערער, נבחנת מול הדרג הראשון, ולא מול ועדות קודמות (ובייחוד ועדה קודמת שקבעה נכות זמנית שאינה מחייבת ועדה לעררים מאוחרת יותר הבוחנת את הנכות הצמיתה).
גם אם הייתה מתקבלת טענתו של המערער כי היה נכון להזהירו, הרי שעניינו היה מוחזר לוועדה לעררים רק על מנת שתזהירו בכדי שבהתאם יוכל לבחור למשוך ערעורו או להתגונן. משמעות משיכת הערעור היא חזרה לקביעת הדרג הראשון, שהיא נמוכה מקביעת הוועדה לעררים וברי שלא לכך כיוון המערער.

הוועדה דנן קבעה למערער נכות רפואית משוקללת בשיעור 54% שהם יותר מקביעת הדרג הראשון בסך 49%. מצבו של המערער לא הורע בסופו של דבר.
השאלה אם חלה חובת אזהרה גם כאשר הוועדה מעלה את אחוזי הנכות בסך הכולל של הנכויות, אם בחרה לכמת אחרת את אחוזי הנכות בנכות מסוימת לעומת נכות אחרת היא שאלה אמיתית. אולם במקרה זה לא חלה תכלית ההזהרה של מצב בו עלול הוא לצאת נפסד כשמצבו יורע, שכן מצבו לא הורע. המטרה לאפשר למערער לכלכל צעדיו, לא מתקיימת. ייתכן שהמצב היה שונה, לו הייתה הוועדה מפחיתה משיעור המזכה בקבלת הגמלה, לשיעור שאינו מזכה. באותו מצב דברים היפותטי, שאינו המצב בענייננו, אכן ראוי היה לכאורה שהוועדה שתשקף ותביא לידי ביטוי באופן ברור למול המבוטח, את ההשלכות האופרטיביות-מעשיות של המשך הליכי הערעור. ייתכן שכך נכון לנהוג בכל מקרה בו ישנה השלכה יישומית אחרת שהיא משמעותית למערער ובולטת על פני הדברים, שחזקה על הוועדה שהיא מודעת לה.
אין זה המצב בענייננו כאמור. מהמקובץ לעיל עולה בבירור כי לא קיימת משמעות של נזק או הרעה למערער, מטעם זה לא מתקיים הרציונל להזהיר את המערער. משכך אין מקום להשיב עניינו לועדה.
לא נפל אפוא פגם משפטי של ממש , או בכלל, בנסיבותיו ,בהחלטת הוועדה אשר הפרידה את הנכויות ששולבו בוועדה קודמת, בהתאם לערעורו ולבקשתו ובהתאם לנוסח התקנות ו הדין. הועדה פסקה בכל אחד מהליקויים תוך הנמקה ספציפית , ומנומקת בהתאם לשיקול דעתה הרפואי, בו אין בית הדין מתערב.
סוף דבר

לאור מכלול האמור לעיל, הערעור נדחה.

הואיל והייצוג מטעם הסיוע, ונוכח מצבו של המערער – אין צו להוצאות.
ניתן היום, ה' אלול תשע"ט, (05 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .