הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים ב"ל 41554-06-15

30 אוגוסט 2018

לפני:

כב' השופטת יפה שטיין
נציג ציבור (עובדים) מר יוסף בנבנישתי
נציג ציבור (מעסיקים) גב' צפורה רון

התובע
עאסם סיד אחמד ת.ז. XXXXXX765
ע"י ב"כ: עו"ד מוחמד אבו קטיש
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי גופים על פי דין 513436494
ע"י ב"כ: עו"ד ויויאן קליין בנימין

פסק דין

זהו פס"ד בתביעת התובע לתשלום גמלת הבטחת הכנסה לאחר שזכותו זו נשללה ממנו בשל אי שיתוף פעולה בהתאם ל סעיף 19(א) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א 1980 (להלן: חוק הבטחת הכנסה").

העובדות הרלבנטיות (כפי שהצדדים הסכימו עליהם בהודעתם מיום 2 6/10/16):
התובע הגיש תביעה לגמלת הבטחת הכנסה בחודש 08/14 ותביעה חוזרת בחודש 06/15.
התובע נשוי לאישה תושבת האזור ואב לשמונה ילדים.
התובע התייצב בלשכת שירות התעסוקה מתאריך 08/14 ועד לתאריך 07/15.
בחודש 08/15 התובע לא התייצב כנדרש; בחודש 09/15 נרשם לו סירוב לקבלת עבודה אשר הוצעה לו בלשכת שירות התעסוקה; בחודש 11/15 התובע לא התייצב כנדרש.
התובע התייצב כנדרש בלשכת שירות התעסוקה בחודשים 12/15 ו-01/16.
בעקבות תביעתו החוזרת מחודש 06/15 נשלחו לתובע דרישות להמצאת מסמכים וידיעות וביום 23.07.15 ניתנה החלטה על הפסקת הטיפול בתביעה לפי החוק מהטעם שהתובע לא המציא את כל הידיעות והאישורים שברשותו או שבאפשרותו להשיג על אודות הנכס ברמאללה.
לאחר החלטה זו, לא נשלחו הודעות נוספות אל התובע וגם לא הוגשה תביעה חוזרת אל הנתבע.
בענייננו של התובע לא נערכה בדיקת שווי הנכס במקרקעין כאמור ועל כן הסכימו הצדדים כי הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה תהיה מותנית בבדיקת שווי הנכס.

3. הפלוגתאות בתיק, כפי שנוסחו על ידי הצדדים:
א. האם כדין נדחתה התביעה של התובע לפי סעיף 19(ב) לחוק,
ב. האם יש לתובעת זכויות בנכס במקרקעין אשר משפיעות על הזכאות שלו לתשלום
הגמלה.
ג. ככל שייקבע כי התובע זכאי לגמלה מכוח התביעה מ-8/14 או 6/15] האם קמה
זכאות לתש לום הגמלה גם בעד חודשים 12/15 ו-1/16 או שמא לאחר אי קיום עילות הזכאות בעד חודשים 8/15 ועד 11/15 זכאות התובע לתשלום הגמלה הייתה מותנית בהמשך תביעה חוזרת אל הנתבע.

דיון והכרעה:
א. השאלה הראשונה שנשאלת היא האם כדין דחה הנתבע את תביעתו של התובע לאור סעיף 19(א) לחוק.
ב. סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה קובע כי:
"(א) לצורך קביעת הזכאות לגימלה או המשך תשלומה, חייב התובע גימלה או המקבל גימלה, לפי דרישת המוסד לביטוח לאומי -
(1) למסור למוסד לביטוח לאומי כל ידיעה או מסמכים שברשותו או שבאפשרותו לקבלם, לרבות תצהירים;
(2) לעמוד לבדיקה רפואית או לבדיקה של פסיכולוג, של מומחה תעסוקה, של מומחה שיקום או של מומחה אחר, הכל לפי הענין;
(3) להופיע לפני מי שהמוסד לביטוח לאומי קבע לכך ולמסור לו כל מידע שיידרש.
(ב) כל עוד לא קויימה דרישה לפי סעיף קטן (א), רשאי המוסד לביטוח לאומי לעכב את הטיפול בתביעה, להפסיק תשלומה של גימלה או להחליט על אי- מתן הגימלה.
ג. התובע הצהיר בתצהירו (סעיפים 8-11) כדלקמן:
"ביום 25/8/14 חתמתי על הצרה בפני עו"ד לפיה לא קיבלתי פיצויי פיטורין, לא ירשתי דבר מאבי המנוח, כי אין לי כל נכס באלבירה (הכוונה לרמאללה), כי אמי סירבה לאפשר לי לצלם את הנכס ברמאללה וסירבה למסור לי פרטים אודותיו.
כמו כן המצאתי אישור מעיריית אלבירה לפיו אין בבעלותי ו/או בבעלות אבי המנוח כל נכס.
בתאריך 17/9/15 נשלח לי מכתב . בחודש 6/15 הגשתי תביעה חוזרת אשר נדחתה באותו נימוק.
הריני מצהיר כי אני מסרתי למוסד לביטוח לאומי את כל המידע והמסמכים שברשותי ו/או שבאפשרותי לקבלם וכי אין ברשותי כל מסמכים בנוגע לנכס של אמי ובהיעדר שיתוף פעולה מצד אמי אין לי כל דרך לקבל מסמכים אלו, ואפילו לא הצלחתי לצלם את הנכס נוכח סיר ובה של אימי".
ד. ביום 24.08.14 מסר התובע תצהיר נוסף לפיו אביו המנוח לא הותיר אחריו כל
עיזבון וכפועל יוצא מכך גם לא זכה התובע בכל חלק מירושת אביו.
ה. יצויין כבר עתה כי למרות הצהרות אלו ולמרות עדותו של התובע בבית הדין, דבריו אינם אמינים בעניינו לחלוטין.
התובע לא המציא לבית הדין את צו הירושה על הנכס. מי שעשה כן היה הנתבע (נ/1), כשמצו הירושה ניתן ללמוד כי גם לתובע יש חלקים בעזבון . לטענת התובע הנכס שייך כולו לאמ ו ולכן לא היה לו עזבון שיוכל להצהיר על קיומו (כש מדובר בנכס הכולל בניין של 4 קומות ברמאללה). כפי שיובהר בהמשך – אמירות אלו נטענו בעלמא ולא גובו במסמכים ובעדויות כנדרש.

עוד יצויין כי כבר בתחילת הדיון הציעה ב"כ הנתבע לתובע להסתפק בכך שהתובע יביא צילומים של הנכס המשפחתי ברמאללה, לצורך שליחתו לשמאי, וכי המוסד ייחס לו רק את חלקו בירושה (מבלי לדחות את התביעה על אי שיתוף פעולה). אלא, שהתובע סירב, וחזר וטען שכל המבנה שייך לאמו. לאור עמדה זו – ננתח את עדותו של התובע, ואת טענתו כי הנכס שייך אך ורק לאמו.
ו. בתחילת עדותו נשאל התובע מדוע לא הצהיר על חלקו בעזבון ע"פ צו הירושה ומדוע לא הזכיר את קיומו של צו הירושה. התובע השיב באופן מתחמק. וכך נשאל והשיב (עמ' 6 שורה 18):
"ש. למה לא הצהרת. משהו (לא) נכון בתצהיר שלך.
ת. זה בית הדין השרעי, עשיתי את זה ב 96, בגלל שרציתי לנסוע לסעודיה לעליית רגל. אני אמי ואחותי וביקשו את זה לצרוך עשיית הדרכונים הירדנים.
יש עזבון. צו הירושה אומר שהוא נפטר ביום כך וכך.
ש. למה לא הזכרת את זה בתצהיר?
ת. כי אין לזה נפקות משפטית כלפי המל"ל.
ש. למה?
ת. כי אין עזבון. הוא לא השאיר כלום (ההדגשות לא במקור – י.ש).

ז. אלא, שעל פניו, נשאר עזבון, ויש לתובע חלק ע"פ צו הירושה המשייך לו, ולו גם את חלקו היחסי בבניין המגורים.
וכך נשאל והשיב בהמשך חקירתו (עמ' 7 משורה 4):
"ש. ב 86 אימך קנתה את הנכס בזמן שאביך היה בחיים.
ת. נכון.
ש. אז איך אני יכולה לדעת שהם לא רכשו את הנכס ביחד, הם נשואים.
ת. היא קיבלה חלק מירושה , והיינו אמורים להתגורר בחברון, אבל בגלל שהיו סכסוכים לגבי האדמה, חלקת האדמה בחברון, היא מכרה את האדמה שם וקנה את הנכס ברמאללה" (ההדגשות לא במקור – י.ש).

כאמור, דברים אלו נטענו בעלמא ובוודאי שלא ניתן להסתמך על עדות זו על מנת לקבוע (מבלי שהומצאו כל ראיות אחרות),כי המבנה כולו נרכש אך מכספי האם וכי לכן התובע לא ירש דבר מאביו.
ח. בהמשך חקירתו הנגדית שב התובע ונשאל (עמ' 11 משורה 1):

"ש. אמרת לנו שאימך כתבה (צ.ל. קנתה – י.ש) את הבית ברמאללה בשנת 86, מי גר בבית הזה בעבר, אימך גרה בבית הזה פעם?
ת. את הפרטים האלה אני לא יודע. מה שקשור אלי אני אספר. מה שקשור לאחרים אני לא יכול לספר.
ש. אבל אתה הבן שלה, וביקרת שם.
ת. אני שומר על שתיקה. מה שיכול לעורר בעיה ביני לבין אמי... היא עשתה לי טובה היא גידלה איתי, אני לא יכול להגיד משהו שיכול להזיק לה או להשפיע עליה".

ט. על מנת לבדוק את טענות התובע כי הנכס שייך אך לאימו, היה על התובע לדאוג להזמנת אימו לעדות, על מנת שתעיד שכל הנכס שייך לה (בצירוף המסמכים הרלבנטיים), או לכל הפחות להביא בני משפחה אחרים שיעידו על כך.
התובע אכן הזמין את אמו לבית הדין , אך היא לא התייצבה בטענה שאינה מרגישה טוב, וצירפה מסמך רפואי בו נרשם כי היא סובלת מבעיות ברגליה ( ולא משום דבר אקוטי שהצדיק את היעדרותה מהדיון). בשלב זה (ולאור ההתנגדות הנתבע לפצל את הדיון בעניין עדויות התובע), הודיע ב"כ התובע כי התובע מוותר על עדות זו.
י. אלא, שלאור דברי התובע כאמור לעיל, נראה כי האם לא הגיעה לבית הדין על מנת שלא להתעמת עם גירסתו של התובע (גירסה שאם הייתה מתבררת כנכונה - הייתה עלולה לשלול ממנה את קצבתה מהביטוח הלאומי). לכן נראה כי אי התייצבותה לעדות במועד בו נחקר התובע – נבע משיקולי כדאיות שלה ו/או של התובע, ולא בשל מצב רפואי יוצא דופן. מכל מקום – התובע לא הביא אף אחד אחר מבני המשפחה שיעיד על כך שהמבנה נרכש/נבנה מכספי האם (כולל הקומה הרביעית שנטען לפתע שמומנה מכספי הצמידים שמכרה , אך בגירסה אחרת – מכספי האחים ) – דבר הטעון הוכחה של ממש.
יא. מכל מקום בהיעדר עדות האם ו/או בני משפחה אחרים – לא ניתן לקבל את עדותו של התובע שהבית כולו שייך אך ורק לאמו – מה גם שהעדות שלו עצמו הייתה מלאת סתירות ותהיות (תוך שהוא "שומר על זכות השתיקה" בשאלות שאינן נוחות לו). עצם העובדה שהתובע לא הביא אף אחד מבני משפחתו, אף שיכלו להעיד לטובתו בשאלת הבעלות על הנכס, מעלה את החשש כי עדים אלו לא היו יכולים להעיד לטובתו , על כל המשתמע מכך.
יב. עוד יצויין כי התובע לא המציא לנתבע נסח רישום על הבית , דבר שיכול היה בקלות ללמד על כך שהנכס כולו שייך לאימו, כפי שטען. לדבריו, לא יכול היה לעשות כן ללא הסכמת אימו. טענה זו הינה תמוהה, שהרי יכול היה להוצי א את הנסח אף ללא הסכמת אימו (ובמיוחד לאור עדותו כי הגיע ל עירייה עם תעודת הזהות של אמו). לו היה מוגש הנסח – ניתן היה לוודא מהם החלקים השייכים לאם ומה לאב (ככל שיש חלקים כאלה) , ובהתאם לכך – מה ח לקו של התובע. אלא שכאמור התובע לא עשה כן ולא המציא נסח על הנכס ,אלא אך מכתב מהעירייה שאין בו כדי להוות תחליף לנסח בטאבו.
יג. התובע העיד עוד כי הנכס נטוש 15 שנים מכיוון שהוא הועמד למכירה. גם טענה זו אינה סבירה ואינה יכולה להתקבל. התובע לא המציא כל הודעה או פרסום בעיתונות על מכירת הנכס, מה גם שאין סיבה שנכס שעומד למכירה לא יאוכלס בינתיים או לפחות יושכר (ובוודאי לא בתקופה ארוכה של כ-15 שנה ).
סביר יותר כי מדובר בנכס המניב הכנסה, ולו גם הכנסה רעיונית, או שמתגוררים בו. יצויין עוד כי האישור מעיריית רמאללה שהמציא התובע (ת/3) על תשלומי הארנונה ( מסמך שתורגם בדיון על ידי מתורגמן בית הדין) אינו מספק , ואינו יכול ללמד כי בשל מסמך זה הבעלות של הבניין היא של האם. מכל מקום התובע לא הזמין לעדות את נותן התעודה ; אין ב תעודה אפילו את מספר הזהות של האם, ואין בו כדי להוות תחליף לנסח טאבו - מה גם שהערייה נזונה מפיו של התובע /של אימו לעניין הרישום בעירייה, ולא בהכרח מנסח בטאבו.
יד. התובע התחמק מלהשיב ישירות לשאלות מי התגורר/מתגורר בנכס. מחד יש הצהרה משנת 2014 של התובע שאף אחד לא התגורר שם מעולם. מאידך בעדותו בבית הדין העיד שהם גרו שם "לפרקי זמן".
וכך נשאל והשיב בעניין זה (עמ' 8 משורה 13):
"ת. בבניין שברמאללה אין אף אחד שמתגורר בו.
ש. מישהו התגורר שם פעם?
ת. אני מאז 2002 עד היום אני יודע שאף אחד לא התגורר שם. בחגים אני הולך לבקר את האחים שלי, הם בבתים שלהם, ולא ברמאללה.
ש. מישהו מהאחים שלך, אתה, אימך, אביך, גרתם בבית ברמאללה מתי שהוא בעבר?
ת. אבא ואמא שלי התגוררו שם בעבר ברמאללה.
ש. ואחים שלך?
ת. אתם צריכים להפנות אליהם את השאלות.

לשאלת בית הדין:
ש. אתה מבקש גימלה מביטוח לאומי, תשיב לשאלות.
ת. לכל אחד מהאחים שלי יש לו את הבית שלו בירושלים.
ש. האם אתה או מישהו מהאחים שלך התגוררתם אי פעם ברמאללה?
ת. אני לא התגוררתי ברמאללה. הייתי מבקר שם בלבד. אבא שלי היה נמצא ברמאללה. אני אמרתי שיש תקופה שהייתי לומד והיתה תקופה שהייתי בכלא. כשהשתחררתי בפעם השניה מהכלא התחתנתי.
ש. האם האחים שלך התגוררו בבית הזה אי פעם ברמאללה?
ת. לפרקי זמן, אבל לא קבוע"
טו. ב"כ הנתבע עימתה את התובע עם דברי גיסתו כי הוא עצמו התגורר בנכס ברמאללה. וכך נשאל והשיב (עמ' 10 משורה 6):
"ש. גיסתך אמרה שגרת ברמאללה בבית ההורים.
ת. לא, לא התגוררתי. בגלל שהייתי בכלא, ויש לה איחוד משפחות.
ש. היא שיקרה?
ת. היא שיקרה לטובתה. מסרה הודעה כוזבת לטובתה.
ש. מה זה יעזור לה?
ת. כי אם יש מישהו מבני המשפחה בכלא, אז לא מאשרים את בקשת האיחוד משפחות.
ש. באיזה שנה היית בכלא?
ת. מ 99 עד 2001.
ש. וזהו?
ת. וגם ב 92 ריציתי עונש של שנה וחצי.
ש. היא מסרה את ההודעה הזאת ב 2005 גיסתך, אז לא היית בכלא.
ת. כן, אבל כשהייתי בכלא הבקשה שלה היתה תלויה ועומדת. היה לי גם מאסר מותנה של 5 שנים. מ 2001 עד 2006. זה עד שהתיק ייסגר.
ש. תציג לנו אסמכתא כזאת למה שאתה אומר שהיה לך מאסר מותנה לחמש שנים, שנוכל לראות שאתה אומר את האמת.
ת. בתעודת יושר מופיע דבר כזה"

טז. התובע טען תחילה כי גיסתו אמרה שהוא מתגורר ברמאללה רק בגלל שפחדה על האחמ"ש שלה, אולם, כשהתבקש להמציא את גזר/הכרעת הדין נזכר לפתע שזה היה מעצר מנהלי וכי לדבריו הגיסה מסרה את הגרסה שהוא מתגורר בנכס זה רק בגלל שהוא היה עדיין על תנאי ושהיה חשש שאם תגלה שהוא מתגורר ב ישראל – התנאי יופעל. אלא שגם טענה זו תמוהה שהרי על פניו במאסר מנהלי – אין תקופה "על תנאי", ומכל מקום הגיסה נשאלה על כך בשלב מאוחר יותר שלא היה בו כדי לפגוע בה (ובכל מקרה גרסתו זאת סותרת את קודמתה).
יז. כאמור, תחילה טען התובע, כי הבניין כולו נקנה מכספי האמא. אך בהמשך טען כי גם שיפוץ הבית ובניית הקומה הרביעית נעשתה על חשבונה , ממכירת הצמידים שהיו לה (כאשר , כאמור, כלל לא ברור כמה כסף יש לה ומה מקורו , ומדוע הכל נבנה אך מכספיה ולא מכספי האב). מנגד, בהמשך טען התובע לפתע כי האחים מימנו את הוצאות שיפוץ הבית (ומשמעות הדבר כי הם עשו כן בהיות הנכס שייך לכל המשפחה). וכך נשאל והשיב בנקודה זו (עמ' 8 משורה 9 ואילך):
"ש. שאלתי מתי נבנו הדירות?
ת. הם קנו את זה כשהדירות כבר בנויות.
ש. אז היו שם 3 קומות, בכל קומה דירה נכון?
ת. נכון.
ש. אז יש בבניין הזה 4 קומות, מי בנה את הקומה הנוספת ומתי?
ת. היא מכרה את הזהב שלה, והם בנו את זה.
ש. אמא שלך מכרה תכשיטי זהב ובנו את זה?
ת. כן.
ש. ורק אימך מביאה את הכסף הביתה, אבא שלך רק אומר את המילה האחרונה והכסף לא מגיע ממנו?
ת. קודם כל אצלנו הערבים כך זה היה נהוג, וארבעת האחים שלי היו עובדים והיו אלה שממנים. אני הקטן מבין האחים שלי.
ש. האחים היו ממנים את מה? את השיפוצים והבניה של הבית?
ת. אני לא יודע על הפרטים האלה. כי הייתי במסגרת לימודים, או שהייתי לומד בזמנו או שהייתי בכלא "((ההדגשות לא במקור – י.ש).

יח. האם הנתבע פעל כדין כשדחה את תביעתו בשל חוסר שיתוף פעולה ע"פ סעיף 19(א) לחוק?
כפי שנראה מהאמור לעיל - אכן לא היה שיתוף פעולה מצד התובע – שיתוף פעולה שרק אם היה נעשה ניתן היה לבחון את שאלת זכאותו להבטחת הכנסה.
לטענת ב"כ התובע הוראות סעיף 19 לחוק קובעות כי על תובע הגמלה להמציא כל ידיעה או מסמכים שברשותו או שבאפשרותו לקבלם . אלא שבנסיבות הקיימות הנכס ברמאללה שייך לאמו ולא לאביו המנוח ולכן לא יכול היה להביא מסמכים שאינם קיימים ((ובמיוחד לאור היעדר שיתוף פעולה מאמו)). לכן, ע"פ הנטען, בנסיבות אלו, לא היה מקום לדחות את תביעתו בשל חוסר שיתוף פעולה, כפי שנעשה , כיוון שלא יכול היה להביא מסמכים שאינם בחזקתו.
איננו מקבלים טענה זו. גם אם נכונה טענתו, כי אימ ו סירבה לשתף עימו פעולה, יכול היה להוציא, לכל הפחות נסח טאבו , וניתן היה אף להוכיח את הבעלות על הנכס גם באמצעות מס מכים המצויים אצל האחים ואף להביאם לעדות – דבר שלא נעשה.
יט. ב"כ הנתבע התייחסה בסיכומיה להוראות דברי ההסבר לסעיף 19 לחוק והפסיקה, כשאלו מעניקות לפקיד התביעות שיקול דעת נרחב הן לעניין המסמכים המתבקשים מן המבוטח וכן לגבי הסנקציות שרשאי הנתבע לנקוט אם המבוטח לא יעמוד בדרישות כאמור.
כ. הוראות דברי חוק לעניין סעיף 19 קובעות בזה הלשון:
" ...להעניק למוסד סמכות רחבה לחקור ולהשיג כל מידע הדרוש לו לצורך החלטה בתביעה לגמלה או לצורך המשך תשלומה, וכן לחייב אדם במסגרת ידיעות שברשותו בקשר לכך. סמכויות אלה דרושות כדי לאפשר למוסד להפעיל מערכת בקרה יעילה ולהבטיח תשלום גמלה לאלה הזכאים לכך בלבד.." (עמ' 8 לה"ח, תשי"ם) .
כא. הנתבע מוסיף וטוען כי גם אם תתקבל טענתו של התובע כי אמו היא שרכשה את הבית ברמאללה ולא אביו, הרי שהבית נרכש בשנת 1986 בעת שהאם הייתה נשואה לאביו של התובע ולכן מדובר ברכוש משותף של השניים. מכאן, לכל הפחות, שהתובע בהיותו יורש חוקי של אביו, הינו בעלים של חלק מהבית. למרות האמור לעיל, הנתבע אף הציע לתובע לאחר דיון ההוכחות למחוק את תביעתו ולהגישה מחדש (מכאן ואילך), תוך שיתוף פעולה עם הנתבע, אלא שגם לכך התובע התנגד.
כב. יש לציין כי בד"כ בית ה דין אינו ממהר למנוע מאדם הבטחת הכנסה בשל אי שיתוף פעולה, והוא מאפשר לא מעט פעמים להמציא את המסמך החסר במועד מאוחר יותר. אלא שבמקרה שלפנינו, אי שיתוף הפעולה נועד על מנת להסתיר את קיומם של הנכסים השייכים גם לתובע ( גם אם באופן חלקי), ואשר ייתכן שיש בהם כדי לשלול את זכאותו להבטחת הכנסה.
כג. בנסיבות אלו, צדק הנתבע כאשר שלל מהתובע את גמלת הבטחת הכנסה בשל חוסר שיתוף פעולה, כאשר לא מן הנמנע כי גם לו היה משתף פעולה כנדרש, הייתה נשללת ממנו הזכאות להבטחת הכנסה, בשל הנכסים אותם הסתיר (או לחלופין היה שולל את קצבתה של האם , אם יתברר שיש לה נכסים והכנסה רעיונית).לאור זאת – התביעה נדחית (ו לפיכך אין צורך להמשיך ולדון בפלוגתאות הנוספות שבתיק).
כד. ונקודה נוספת: ב"כ התובע המציא לתיק בית הדין מסמכים על כך שלתובע יש רפואיות שונות כולל בעיות נפשיות ובעיות זיכרון (ת/ 1), ועל כן ביקש בסיום הדיון (כמו גם בסיכומיו) לייחס את הסתירות בדבריו בשל בעיות אלו. איננו מקבלים טענות אלו. התרשמנו כי גם אם התובע סובל מבעיות נפשיות או בעיות בזיכרון הוא ידע לענות מצויין על השאלות, כפי שהיה לו נוח ; להשיב רק על השאלות שרצה להשיב עליהן , ואף להודיע שהוא שומר על זכות השתיקה במקומות שהיו יכולים לסבך אותו. לכן אין לייחס כל משקל למסמכים אלו. יתרה מכך, ניתן היה לתקן את הרושם שעשה התובע בתשובותיו, על ידי הסכמה – גם בסיום הדיון – לבדוק מה חלקו של התובע ולאחר צילום הנכס ובדיקת שמאי לקבוע אם זכאי להבטחת הכנסה. אלא גם בשלב זה - התובע סירב להצעה, והתעקש על הטענות (הלא מבוססות, כאמור) כי הנכס שייך לאימו. לאור זאת, המסמכים הרפואיים שהגיש – אין בהם כדי לשנות את מסקנתו בתיק זה.
כה. למען הסדר יוער כי הוגשו בהסמכת הצדדים הודעות בני המשפחה לנתבע (נ/2 ו-נ/3) וכן נשמעה עדותו של החוקר של ביטוח לאומי , ניזאר עבד אל רחמן, שעדותו לא נסתרה. מסמכים אלו כמו גם עדותו של חוקר לא היה בהם כדי לשנות את המסקנה דלעיל, כי התובע אכן ל א שיתף פעולה, וכי על פניו ניסה להסתיר את חלקו בנכסי המשפחה. עוד יוער כי הטענה כי החוקר לא ידע לשלול את הטענה כי הנכס שייך לאם – אינה יכולה להתקבל. כל עוד התובע עצמו לא הביא כל מסמך על כך שהנכס שייך רק לאם ולא היה משותף לה ולבעלה – אין באי ידיעתו של החוקר כדי לשנות את המצב המשפטי של הנכס.

סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל - דין התביעה להידחות.
יצויין כי אין בית הדין נוהג בד"כ לפסוק הוצאות בתביעה להבטחת הכנסה. אלא שבענייננו, לאור הסתירות המהותיות בעדות התובע, ולאור החשש כי הסתיר במכוון את הנכס ברמאללה על מנת שלא יוודע חלקו בנכס (דבר אשר ייתכן ויש בו כדי לשלול את זכאותו להבטחת הכנסה), ואף שמדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי – הגענו למסקנה כי יש לחייב את התובע בהוצאות, ולו גם חלקיות.
זאת במיוחד לאור העובדה שהוצע לו גם בתחילת הדיון וגם בסופו לבדוק את הנכס ואת חלקו , בו על מנת לשקול את תביעתו לגופה (או למחוק את התביעה ולשתף פעולה מכאן ולהבא) אך התובע סירב לעשות כן.

לאור זאת, התובע ישלם לנתבע הוצאות בסך של 1,000 ₪, תוך 30 יום.

ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לידי הצד המבקש לערער.
\
ניתן היום, י"ט אלול תשע"ח, (30 אוגוסט 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם

נציג ציבור(ע)
יוסף בנבנישתי

נציג ציבור(מ)
צפורה רון

יפה שטיין, שופטת
אב"ד