הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים ב"ל 39677-01-16

20 נובמבר 2018

לפני:

כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה – סגנית נשיא
נציג ציבור (עובדים) מר דוד כהן
נציג ציבור (מעסיקים) גב' תמר סליימן
התובע
קרמאת גידניאן

ע"י ב"כ: עו"ד עמוס כהן , דנית מזור
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ: עו"ד דנה תמר-פרבר

פסק דין

התובע מבקש כי תוכר מחלת האסטמה בה חלה כתאונת עבודה לפי ס' 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995.
רקע
התובע עבד בבזק בין השנים 1969-1999 כטכנאי שעשה חלק מעבודתו בגובים של צנרת התקשורת.
התובע חלה באסתמה לפני כ-30 שנה(עדותו בעמ' 1 ש20 ואילך, הודעתו בפני חוקר הנתבע נ/2 בעמ' 2 ש' 11 (במודפס)) . עד שהחל התובע לקבל קצבת זקנה , קיבל קצבת נכות כללית מהנתבע.
התובע פרש מעבודתו בבזק בשנת 1999.
בחוד ש מאי 2015 הגיש התובע תביעתו לתשלום דמי פגיעה בגין אסתמה. תביעה זו נדחתה ע"י הנתבע.

המחלוקת
אליבא דנתבע, יש לדחות תביעתו של התובע מטעמי שיהוי משהוגשה 16 שנים לאחר סיום עבודתו בנתבע ואף הרבה יותר מכך, מאז גילוי האסתמה. לגופו של ענין חלוקים הצדדים בשאלה האם תנאי עבודתו הם שהובילו לפרוץ מחלת האסטמה על פי תורת המיקרוטראומה או בשל מחלת מקצוע. אף ככל שכך הוא, חולק הנתבע על שיעור השפעת תנאי העבודה על הופעת המחלה.

דיון והכרעה
נפתח בכך שמחלת האסטמה אינה נמנית על מחלות המקצוע המצוינות בתוספת השנייה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד-1954, ומשכך, תיבחן ההכרה במחלה כתאונת עבודה בלבד, בהתאם להלכת המיקרוטראומה.

המסגרת המשפטית
על-מנת לבסס את הלכת המיקרו-טראומה על הנתבע להוכיח שלושה יסודות: הראשון תשתית עובדתית אשר כוללת נתונים אודות פעולות " חוזרת ונשנית"; השני, קיומו של קשר סיבתי פוטנציאלי בין אותה תשתית עובדתית לבין הליקוי הגופני מושא התביעה; והשלישי, קביעה שלפיה במסגרת אותה תשתית עובדתית נגרמו פגיעות זעירות, המצטברות יחדיו לכדי ליקוי גופני. (עב"ל ( ארצי) 33746-01-14 בן ציון שרעבי-המוסד לביטוח לאומי [9.12.14]).
כך, במקרה של פגיעות שנובעות מחשיפה לחומרים מסוכנים במסגרת העבודה, נדרש הנפגע להוכיח תשתית עובדתית אשר כוללת נתונים בנוגע לחשיפה חוזרת ונשנית לחומרים המסוכנים ושהנפגע נשם לריאותיו את אותם חומרים מזיקים.
במרוצת השנים, הוכר בפסיקה הקושי הייחודי הכרוך בהוכחת התשתית העובדתית הנדרשת בתביעות מסוג זה, הנובע מהקושי לאסוף ראיות מדויקות הנוגעות לסוג החומרים, להיקף, למשך ולאופי החשיפה לכל אחד מהם בנפרד ולכולם במצטבר. (עב"ל (ארצי) 42833-09-14 חנה יעקבי נ' המוסד לביטוח לאומי [25.2.18]).
בהתאם לכך, הוגמש הנטל המוטל על התובע בהוכחת התשתית הראייתית הנדרשת, כך שגם אם קיימת עמי מות מסוימת ביחס לתשתית העובדתית, אין בכך כדי להוביל בהכרח לדחיית התביעה, זאת כאשר ניתן להניח באופן סביר להניח כי אכן העובד נחשף לגורם בעל פוטנציאל פגיעה במקום עבודתו, כעולה מחומר הראיות שהונח בפני בית הדין (עב"ל (ארצי) 30126-03-17 שמשון ברק נ' המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו 10.7.18] ).
יחד עם זאת נקבע , כי אין בכך כדי להצדיק מינוי מומחה רפואי, גם במקרה בו התשתית העובדתית שהוצגה על ידי התובע רעועה במידה כזו שלא ניתן להגיע ממה למסקנה סבירה אודות חשיפת הנפגע לחומרים שונים (עניין חנה יעקבי, ס' 14 לפסק הדין).

ומן הכלל אל הפרט
לאחר שבחנו את כלל הראיות שלפנינו לא שוכנענו כי התובע ה ניח תשתית עובדתית מספקת לפי תורת המיקרוטראומה, לצורך מינוי מומחה רפואי אשר יבחן את שאלת הקשר הסיבתי שבין מחלת האסטמה בה לקה התובע לבין תנאי עבודתו כ טכנאי בזק. זאת גם אם נלך על דרך הפרשנות המקלה באשר לדרישות ביחס לתשתית ראייתית כאשר עסקינן בחשיפה לחומרים מסוכנים.
כאמור לעיל, בין הצדדים הוסכם כי התובע שימש כטכנאי בחברת "בזק", ובמסגרת תפקידו הוא נדרש להיכנס לתוך גובים של צנרת לצורך ביצוען של פעולות מסוימות. על פי תצהירו של התובע, במהלך תקופת עבודתו בחברת בזק הוא ביצע שני תפקידים: טכנאי רשת וכבלר, במסגרתם , לדבריו,נחשף לחומרים מסוכנים. בתפקידו כטכנאי רשת, הבחין התובע בין סוגי עבודות עיקריות: האחת, הקמת תשתיות מעל לפני הקרקע, והשנייה, הקמת תשתיות תת-קרקעיות.
בתצהירו טען התובע כי הוא מעריך את היקף עבודתו ככבלר בכשנתיים (כשלדבריו עיקרן היה בחלק הראשון של תקופת עבודתו , ואחר כך רק מעת לעת) ואת יתר העבודה כמקים תשתיות. עוד יצוין כי במרבית שנות עבודתו, כך עולה מעדות העד מטעמו, מרבית העבודה של טכנאי רשת (60%) היתה עבודה בתשתיות עיליות (ר' עדות מר וייצמן מטעמו, עמ' 12 שורות 3-6). נעמוד להלן על הממצאים שלפנינו ביחס לשלושת סוגי העבודות: הקמת תשתית עילית, הקמת תשתית תת קרקעית, וכבלר.
אשר לעבודות הקמת תשתית עילית, לא פירט התובע כדבעי את אופן החשיפה שלו לחומרים מסוכנים. בתצהירו הסתפק בציון כי היה עליו לחפור במו ידיו באדמה (ס' 7 לתצהירו), אולם לא הסביר כיצד פעולות אלה חשפו אותו לחומרים רעילים. גם ביחס למקומות בהם שהה התובע מעל לפני הקרקע לשם הקמת אותן תשתיות , כגון אזורי מפעלים ומחצבות, הסתפק התובע בפירוט עמום ביותר. ודוק, מאחר ומדובר במקומות פתוחים, שמטבע הדברים הסיכון לשאיפה של חומרים מסוכנים בהם נמוכה יותר, היה על התובע היה ליתן הסבר מפורט יותר כיצד לשיטתו הוא נחשף באופן חוזר ונשנה לשאיפת חומרים מסוכנים במהלך שהייתו במקומות אלו, ואין להסתפק בהצהרה בלבד כי שהה בהם.
גם במסגרת עדותו, לא פירט התובע את אופן עבודתו, כך שניתן היה ללמוד על פוטנציאל חשיפתו לחומרים המזיקים. כך, כנשאל התובע על עבודתו בהקמת תשתיות מעל לפני הקרקע השיב - "היו מעמידים עמודים וכבלים, היינו בשטח החקלאי כל מיני ריחות" (עמ' 7 שורה 13), וכן באמירה כללית ביותר - "כל מיני כימיקלים בכל מיני מפעלים .. מחצבות עם כל מיני ריחות שיא אפשר היה .." (עמ' 7 שורות 16-17)- בכך נשמטה הקרקע תחת ההגדרה הלכאורה מדויקת יותר של גורמי ריחות שנכללה בתצהירו.
נדגיש- מתוך עדות התובע עולה כי עבד באזורים נרחבים ביותר- בין הרי יהודה לאילת. ברי כי עבודתו נעשתה בשטחים פתוחים (ויש להניח גם בשטחים מבונים). השטחים הפתוחים שבטווח הרחב שציין כוללים אזורים שבהם אכן ישנם מפעלים- אך בוודאי מגוון מפעלים שמהם , יש להניח, נפלטים חומרים רעילים שונים. (ואין די בכך שאזכר מפעל אחד לעופות- מפעל תדמיר –עמ' 7-שיש להניח ששם לא עבד כל הזמן- ומכל מקום לא נטען כך). אין כל פירוט ביחס להיקף זמן (ולו על דרך ההערכה) של העבודה באזורים כאלה אל מול סך העבודה, וכמה זמן בממוצע נדרש לשהות באתר הסמוך למפעל בעת ביצוע עבודה ספציפית. התובע ציין עבודה גם אזורי חקלאות, אך גם בקשר לכך אין כל פירוט – מה היה היקף העבודה באזורי שדות חקלאיים: אחת לכמה זמן בממוצע בוצעו עבודות דווקא בשטחים חקלאיים, לכמה זמן נדרש לשהות בסמוך לשדה בכל שהות שכזו,וכל כיו"ב (ודוק- עסקינן באזור שחלקו מדברי וחלקו הוא הררי ולא כולל בהכרח שדות חקלאיים (או מפעלים) ). הוא הדין גם ביחס למחצבות- התובע התמקד בכך אף שברור כי אזורי מחצבות הם החלק הזניח של השטח שעבודתו התפרשה שם (בסיפת עמ' 7 ואילך משיב לשאלה בנדון כי הגיע לעבוד באזור מחצבה אחת לכמה חודשים) .
לכל אלה יוסף כי אין כל גרסה ברורה ולו ביחס לסוגי החומרים שאליהם נחשף התובע בכל אחד מן האזורים בהם עבד (והרשימה שבסעיף 2 לתצהירו ללא אבחנה כלשהי בין אזורים שונים- אין די בה)
אם כן, התובע לא הוכיח ולו ברמה כללית היקף חשיפה לחומרים מסוכנים, ו/או סוגי החומרים, ובכך לא עמד בנטל המוטל עליו. הפך הדבר מתברר- עסקינן בחשיפות ספורדיות, לא רציפות וכאלה שלא ניתן לעמוד על היקפן, לריחות שונים ממקורות שונים באזורים שונים.
אשר להקמת תשתיות תת-קרקעיות במסגרת עבודתו כטכנאי רשת, טען התובע לכך שעבד עם צינורות עופרת פלסטיק וזפת (ס' 7 לתצהירו) . על אף שבמקרים אלו התובע שהה בתוך גוב, וכיוצא בזה, וניתן להסיק כי הפוטנציאל להיחשף לחומרים רעילים גבוה יותר, גם כאן גרסתו נעדרה את הפירוט הנדרש אודות אופן החשיפה ומידתה. כנשאל התובע על החומרים אליהם נחשף השיב " שם היו כל מיני ריחות" (עמ' 7 שורות 5-6) וחזר ואמר "היינו מריחים ריחות, היינו אומרים משהו לא טוב" (עמ' 7 שורות 8-9). הטענה כי יש "ריח של גזים" או ריחות שאינם טובים , אינה מספיקה על מנת להוכיח כי במהלך עבודתו של התובע נחשף לחומרים רעילים ובוודאי לא לזהותם .
גם עיון בגרסתו של התובע, כפי שזו ניתנה בפני חוקר הנתבע ביום 5.7.15 לא מלמד על היקף החשיפה של התובע לחומרים הרעילים. אמנם התובע מפרט בחקירתו על כך שבמהלך עבודות אלו שהה לפחות בכמחצית מהזמן בתוך הגוב, אולם כאמור, מצאנו מתוך עדותו של מר וייצמן כי עיקר עבודתו לא היתה בתשתיות תת קרקעיות.
גם אם נניח כי יש מקום לאמץ עדותו של מר ויצמן ולקבוע כי עבד 40% מהזמן בתשתיות תת קרקעיות,ספק אם ביסס תשתית ראיייתית מבחינת היקף הזמן בו נחשף לאותם רעלנים באותם 40% מהזמן. מר וייצמן העיד (עמ' 11) כי בשנים האחרונות הובא מכשיר ניטור שהיה מורד לגוב על מנת לבדוק את היקף הגזים שבמחילות ורק לאחר שהיה חדל מלצפצף- היינו הגזים יצאו מהגוב- ניתן היה לרדת לגוב. מעדותו התברר כי משך זמן ההמתנה היה בין 2-5 דקות לכל היותר. התובע לא ציין כמה פעמים ביום ירד לגוב חדש (שאז הוא חשוף לדקות מעטות לגזים) ולכאורה עולה מתוך עדותו כי כשהיה יורד לגוב היה נמצא שם במשך שעות ארוכות (בהעברת צנרת בזק לאורך המחילות) (ר' עדותו בעמ' 7 ש' 2-3 , עמ' 1 לנ/2, שם מציין כי אורך כל כבל הוא 100 מ' )- כך שהחשיפה במשך כל שעות העבודה היא ל2-5 דקות בלבד מספר מועט (ולא ידוע) של פעמים ביום. בכך , גם על פי גישה מקלה אין די בכך כדי לבסס תשתית מספיקה להחלת תורת המיקרוטראומה.
לא זו אף זו, גם אם נניח כי ניתן לגבש משך הזמן של חשיפה לגזים תת קרקעיים כדלעיל, עדין ישנו חוסר מידע לגבי סוגי הרעלנים שאליהם נחשף. ודוק, בנסיבות הענין ניתן היה לצפות כי התובע ידע לפרוש בפני בית הדין את סוגי הרעלנים הקיימים בגובים ולו באופן כללי, שכן כאמור ישנו מכשיר ניטור המיועד לכך (עמ' 7 שורות 28-29 ור' עמ' 11- עדות מר וויצמן ) אם כן, היו בידי התובע כלים לפרוש בפני בית הדין מידע בשאלה מהם הגזים שמנטר אותו מכשיר –אך הוא נמנע מלעשות כן. פה המקום להזכיר, כי גמישות הפסיקה ביחס לתשתית הראייתית הנדרשת מהנפגע מכוונת למקרים בהם , בין היתר, יש מניעה לתובע להשיג מידע אודות מידת הפגיעות (ראה ס' 7 לעיל), אין זה המקרה שלפנינו.
אם כן, התובע נמנע מלהוכיח דברים שבידיעתו וכן מידע אשר ניתן לצפות כי יוכל לקבל, באשר לאיזה מרכיבי הבסיס הראייתי הנדרש לשם הכרה בעבודתו בתשתיות תת קרקעיות כבסיס לתורת המיקרוטראומה- לא את היקף החשיפה, לא סוג הרעלנים ואף לא מתכונת כלשהי.
אשר לעבודה ככבלר . מוכנים אנו להניח כי ההלחמה של צינורות עופרת גרמה להדפה של גזים רעילים ולענין זה (בשונה במובהק מכל הטענות לחשיפות אחרות כדלעיל) עסקינן באבחון ברור של חומרים ברורים. ואולם ישנו קושי לבסס תשתית ראייתית לפי תורת המיקרוטראומה לחשיפתו של התובע לעופרת שאותה הלחים ככבלר. התובע ציין כי עבד רק כ שנתיים בתפקיד זה ו לסירוגין (ס' 3 ו-10 לתצהירו) מבלי לפרט מהם הזמנים בהם שימש בתפקיד זה ושמכל מקום עיקרן היה בראשית שנות עבודתו . חיזוק למסקנה שהתובע כלל לא עסק בעבודות ריתוך עובר לפרוץ המחלה ניתן לקבל מעדותו של מר וייצמן שהעיד כי הוא עבד במחלקה נפרדת מהתובע כאשר מחלקתו של התובע הייתה אחראית לבצע את השחלת הכבלים והמחלקה שלו ( של וייצמן) הייתה אחראית לבצע את החיבורים (עמ' 9 שורות 23-24), וכי רק בזמן שהפך להיות המנהל שלו אוחדו המחלקות של הכבלרות והרשת (עמ' 10 שורות 19-20). אמנם התובע טוען כי גם בתפקידו כטכנאי רשת נפגע מעבודת הריתוך של הכבלרים (ס' 9 לתצהירו), אולם מעדותו של מר וייצמן (שהיה כבלר בשנים הראשונות) עולה כי רק לעתים – במקרה של תקלה, היה מצב בו הם היו נכנסים יחד לגוב ולרוב באים הכבלרים למחרת או כמה ימים אחרי שטכנאי הרשת מסיימים תפקידם (עמ' 10 שורות 5-6) , כך שלא ניתן להסיק מסקנה לגבי חשיפתו של התובע לעבודות הכבלרים.
על כן לא מצאנו מקום לקבוע כי הונחה תשתית עובדתית מספקת לחשיפת התובע לחומרים מסוכנים בהיקף הנדרש לשם החלת תורת המיקרוטראומה, בכל הנוגע לעבודתו ככבלר
איננו מוצא ים לנכון ליתן משקל לתביעתו של מר ד.ל. שהוצגה על ידי התובע בסיכומ יו. המסמכים אינם מכילים מספיק פרטים מהם היה ניתן להסיק מסקנה כלשהי ביחס לתנאי עבודתו של התובע. חסרון זה בולט לנוכח העובדה כי מי שהגיש את תביעתו של ד.ל. הינו ב"כ התובע . אגב בעניין זה, דווקא מעדו יותיהם של התובע ומר וייצמן עולה כי לא נחשפו למקרים נוספים של תחלואה באסטמה בקרב המחלקות שלהם ( ר' חקירתו של התובע בנתבע וכן עדותו של מר וייצמן עמ' 10 שורות 23-29).
לאור האמור, אנו מגיעים למסקנה, כי התובע לא הניח תשתית עובדתית מספקת לקיומה של עילת המיקרוטראומה : לא הוכחה חשיפה רציפה לחומרים מסוכנים. לא הוכח ולו על פי הערכה /מחקר מהם החומרים הרעילים ש התובע נחשף אליהם במהלך עבודתו. לא הוכחה תדירות החשיפה לאותם חומרים. לא נעשתה הבחנה בין החומרים אליהם נחשף התובע במסגרת כל אחת מסוגי העבודות ו/או תפקידים אותם ביצע וכן את התדירות בהם ביצע כל אחד מתפקידים אלו.
למעשה, התובע לא עמד ברף הנדרש גם לפי הפסיקה שהוצגה לעיל. (זאת להבדיל מהתשתית העובדתית שהוצגה בעניין חנה יעקבי ו שמשון ברק, שם פרשו הנפגעים, בין היתר, מסמכים מקצועיים המלמדים אודות החומרים המסוכנים הנפלטים מהאמצעים איתם התעסקו בעבודתם וכן ידעו לפרט, גם את היקף החשיפה לאותם חומרים . יוער כי באותם שני מקרים היה מדובר בעבודה קבועה ובחשיפה קבועה לחומרים ספציפיים לאורך כל תקופת העבודה (חומרי עבודה בנגרות/ גזים של מצברים תקולים)- בעניננו אין לנו אלא תשתית נקובה ככברה כלשון פסה"ד בענין יעקבי ואין די בכך .

טענת השיהוי:
אף שכאמור מצאנו לדחות התביעה לגופה משהתובע לא עמד בנטל להוכיחה, מצאנו מקום להשלים ולהתיחס לטענת הנתבע לפיה התביעה הוגשה בשיהוי ניכר של למעלה מ-30 שנה, בהתחשב בכך שהתובע ידע על פרוץ המחלה עוד בשנת 1984, אך הגיש את התביעה רק בשנת 2015, למעלה מ-30 שנה לאחר מכן.
הנתבע טען שלמרות השהוי פעל למצות את הליכי הבדיקה בטרם ידחה את התביעה בטענת השיהוי, הוא ביצע מספר פעולות במטרה לנסות ולבדוק את טענות התובע: הוא יצר קשר עם המעסיק בבקשה לקבל פרטים אודות עיסוקו של התובע וכן ביצע חקירה לתובע במסגרתה ביקש לקבל שמות של הממונים עליו. לדידו, רק לאחר ביצוע פעולות אלה, ומשניסיונותי ו לקבל מידע ממקום עסקו של התובע העלו חרס, הוחלט על ידו לדחות את הביעה מחמת השיהוי בהגשת התביעה.
לטענת התובע, פעולותיו של הנתבע לקו בחסר. כך, החוקר מטעם הנתבע, מר גיא שניאור, לא ביקש מהתובע את שמות מנהליו של התובע אליהם יוכל לפנות וכן מר גיא לא ידע להסביר עם מי יצר קשר בחברת "בזק" בה עבד התובע.
בהתאם לפסיקה, טענת השיהוי תוכל לעמוד לנתבע רק במקרה בו האיחור בהגשת התביעה, הוא זה שמנע ממנו לבדו ק את אמתותן של טענות הנפגע ולרדת לחקר האמת (ר' עב"ל 35399-05-15 יהושוע אורן נ' המוסד לביטוח לאומי [ 11.10.16]).בהכרעה בשאלה זו יש לבחון, האם הנתבע פעל באופן סביר בכדי למצות את בדיקת טענות הנתבע, וזאת בשים לב לחובת תום לב המוגברת החלה על הנתבע מכוח מעמדו וללא תלות במשך השיהוי .
כעולה מהמסמכים שהוגשו לבית הדין, הנתבע שאל את התובע בחקירתו מיום 5.7.15 את מי עדכן על פרוץ המחלה. צודק התובע בטענתו כי הנתבע לא שאל את התובע אודות הממונים עליו, אולם מאחר והנתבע פנה אל חברת בזק, וביקש מידע אודות הממונים של התובע וכן על אופי עבודתו, לא ראינו לנכון לייחס לכך חשיבות (ראה תעודת עובד ציבור שהוגשה על ידי התובע ביום 1.5.17).
יתירה מכך, גם התובע בעצמו טוען שמנהלו לאורך השנים נפטר (עמ' 5 שורות 12-13), וכשנשאל עם מי היה ניתן לברר את תנאי עבודתו השיב שכולם נפטרו (עמ' 5 שורות 8-11) . העובדה כי גם התובע בעצמו לא הצליח להביא עדים נוספים מלבד מנהל שהיה ממונה עליו רק בשנ ים האחרונות האחרונות לעבודתו (לאחר פרוץ המחלה), יש בה כדי להעיד על כך שהיה קיים קושי ממשי לאתר גורמים שיאששו את טענות התובע. לא זו אף זו, הממצאים הדלים שטרח התובע עצמו לאסוף אף הם מצביעים על נזק ראייתי משמעותי הנובע מן השיהוי.
לפיכך, הגענו למסקנה כי החלטתו של הנתבע לדחות את התביעה מחמת השיהוי בהגשתה, הינה סבירה בנסיבות העניין ודי היה גם בכך כדי לדחות התביעה .

סוף דבר, התביעה נדחית. לא מצאנו מקום לעשות צו להוצאות

ניתן היום, י"ב כסלו תשע"ט, (20 נובמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

דוד כהן , עובדים

שרה ברוינר ישרזדה, שופטת

תמר סלימן, מעסיקים