הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים ב"ל 31838-02-16

28 אוקטובר 2018

לפני:

כב' השופטת רחל בר"ג-הירשברג
נציג ציבור (עובדים) מר יעקב מלול
נציג ציבור (מעסיקים) מר צבי גל
התובע
אייל סיטון ת.ז. XXXXXX857
ע"י ב"כ: עו"ד רחל כהן
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד הלנה מרק
פסק דין

1. התובע, מר אייל סיטון, הגיש תביעה זו כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי שלא להכיר בליקויים עמם הוא מתמודד בגבו וברגלו ככאלה הנובעים " מתאונת עבודה".
רקע עובדתי
2. התובע הוא יליד 8.10.1978 . החל מחודש ינואר 2012 ועד למועד תאונת העבודה הנטענת בחודש מאי 2015, הועסק התובע במנהרות רולצור ( שותפות מוגבלת) (להלן: רולצור). חברה שעיסוקה בבניין ובתשתיות תת קרקעיות. התובע שימש מכונאי של ציוד מכני כבד.
3. בראשית חודש יוני, 2015 הגיש התובע לנתבע ( להלן: המוסד) תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה מיום 14.5.2015. בתביעתו ביקש להכיר בליקויים בגבו וברגלו השמאלית כנובעים מחבלה בעבודה במועד האמור. חבלה שמקורה בעבודה מאומצת עם פטיש על מגרסת עפר במהלכה חש ב"כאב חד בגב תחתון וברגל שמאל". רולצור מצדה החליטה לצרף לתביעה, דהיינו לחלק שנועד למילוי על ידי המעסיקה, שלושה מסמכי הסתייגות מטעמה:
האחד, מאת מר רועי גוזמן, מי ששימש בשעתו כמנהלה האדמיניסטרטיבי של רולצור, ולפיו " אנו מאשרים שהעובד איל סיטון הועסק ביום זה (14.5.15 – ר.ב.ה) באתר החברה. כן אנו מאשרים שעבד במגרסת עפר, בצמוד למספר עובדי חברה אחרים.
אייל עזב את מקום העבודה מבלי שדיווח לאיש על פגיעה בעבודה, כמפורט בהצהרות מצורפות. סמנכ"ל השותפות, אשר כהן, התקשר לאייל בכדי לברר מדוע עזב באמצע יום העבודה, והיה הראשון לשמוע את תלונתו לגבי פציעה במהלך העבודה. אנו מסתייגים מהתיאור הרשום לגבי ההודעה למעסיק".
השני, מאת מר אשר כהן, סמנכ"ל רולצור ומהנדס ראשי בה, ולפיו " איל סיטון עובד בחברתנו החל מיום 18.1.12. לצערנו, במספר מקרים התגלה בחוסר אמינות ואף הודה בכך בכתב. אנו רואים בתלונתו לגבי פגיעה בעבודה מיום 14/5/15 כתלונת שווא.
ביום זה בחר איל לעזוב את עבודתו באתר בשעה 15:10, ללא כל סיבה, תוך שהוא אומר: "כל היום עבודה-עבודה, נמאס לי, לא רוצה לעבוד, אני הולך הביתה". משפט זה נאמר בנוכחות מנהליו הישירים.
איל לא התלונן בפני איש על כאבים, במשך כל היום ובמהלך אירוע העזיבה...".
השלישי, והוא מסמך נוסף שנערך על ידי מר אשר כהן, עליו חתומים שלושה עדים ( ה"ה אבי גדעוני, ציון רוקח ואריק פוקס) לאירוע המתואר בו ובמסמך השני שלעיל. ולפיו " ביום ה' 14.5.15 בשעה 15:10 באתר " עמק הארזים" בירושלים, נתבקש מר איל סיטון מציון רוקח, להפעיל מעמיס טלסקופי במוסך החיצוני, לצורך הרמת פריס ( כך במקור – ר.ב.ה) של מכונת הכריה הנדרש לתיקון. איל סירב ואמר " כל היום עבודה עבודה, נמאס לי, לא רוצה לעבודה, אני הולך הביתה". איל עזב את העבודה מיד – ללא רשות (15:15)...." .
4. המוסד מצדו פתח בחקירה עצמאית לגבי נסיבות פגיעתו הנטענת של התובע. ובכלל זה גבה הודעות מאת התובע ( נ/1), מאת סמנכ"ל רולצור מר אשר כהן ( נ/6) וכן מאת שניים מהאנשים שנטען כי היו עדים לדבריו של התובע קודם לעזיבתו את מקום העבודה, מר אבי גדעוני ( נ/2) ומר ציון רוקח ( נ/3). בתום הבירור דחתה פקידת התביעות את תביעת התובע, במכתבה אליו מיום 13.8.2015, מן הטעם שלא נמצא " כי בתאריך 14/5/2015 אירע לך אירוע תאונתי כלשהו במהלך עבודתך" (נספח א' לכתב התביעה). (ההדגשה במקור – ר.ב.ה ). מכאן התביעה שלפנינו.
גרסת התובע
5. על פי התובע, כשבוע קודם לפגיעתו סופקה לאתר העבודה בו הועסק באותה תקופה בעמק הארזים מגרסת עפר שנועדה לגריסת סלעים לכדי חצץ. התובע ומכונאי נוסף הרכיבו את המכונה והכינו אותה ל'הרצה'. ביום האירוע מוקמה המגרסה מחוץ לאתר העבודה התת קרקעי במגרש עפר והתובע יחד עם שני מפעילי ציוד מכני כבד נוספים, מר מוח'ליס סאבא ומר אליהו רחמים הפעילו אותה באופן שמר מוח'ליס העמיס את הסלעים באמצעות שופל שעליו נהג ל'משפך' של מכונת הגריסה. התובע עמד בסמוך למשפך על מנת לוודא שאינו מתמלא יתר על המידה וכי הסלעים עוברים דרך המסוע. מר רחמים מונה להיות מנהל העבודה. מאחר והייתה זו ' הפעלת הבכורה' של המגרסה צפו בפעולתה, גם אם לא באופן רצוף, מר אבי גדעוני, מנהל המוסך והממונה הישיר על התובע; מר ציון רוקח ומר אריה פוקס שהם מכונאי ציוד כבד נוספים; מר אשר כהן שהוא כאמור לעיל סמנכ"ל רולצור ומהנדס ראשי בה וכן בעלי החברה ה"ה אריק ושמואל גלזר.
בשעה 14:30 נוכח התובע לדעת כי כמה סלעים גדולים נתקעו ביציאה ' מהמשפך' ובין פטישי המגרסה. על כן ביקש ממר מוח'ליס להפסיק להעמיס אל תוך ' המשפך' סלעים נוספים וממר רחמים לכבות את המגרסה. שלושתם פתחו את מכסה המגרסה והתברר שאין מנוס אלא לשבור באופן ידני את הסלעים שנתקעו על מנת להשיב את המגרסה לפעולה תקינה. התובע מדגיש כי עם הפסקת פעולת המכונה פרשו ' הצופים' הנוספים איש איש לעבודתו.
התובע וחבריו לצוות הפעלת המגרסה הביאו " בלמינה לום ופטיש" והחלו להכות בסלעים כל אחד בתורו. כך כאשר אחד מהם התעייף החליף אותו האחר. מדובר היה בעבודה פיסית מאומצת שנמשכה. אלא שלאחר כשעה מתחילתה חש התובע לפתע כאב חד בגב התחתון וברגל שמאל וצעק שכואב לו ושאינו יכול לזוז. או אז ירד מהמגרסה ונסע על מלגזה למוסך שם התיישב לנוח. ציון רוקח שהיה במוסך פנה אליו וביקש שיעלה על המלגזה וימשיך לעבוד אלא שהוא אמר לו כי אינו מסוגל לכך לנוכח הכאבים שפקדו אותו. מר גדעוני אשר נכח במקום שמע את חילופי הדברים בינו לבין מר רוקח והורה גם הוא לתובע להמשיך לעבוד אלא שהוא לא היה מסוגל. על כן הסיר את בגדי העבודה ונסע במכוניתו למרפאת טר"ם. בצאתו מהמרפאה התקשר אליו מר כהן לדרוש בשלומו ותחושתו הייתה שהוא אכן מתעניין בשלומו. מאז הארוע לא שב עוד התובע לעבודתו לנוכח מגבלות תנועה בגב ובצוואר שהם תוצאה לפריצות דיסק ובלטי דיסק בגבו ובצווארו ( תצהיר עדותו הראשית של התובע מסעיף 5 והלאה).
דיון והכרעה
6. המתווה הנורמטיבי: תאונת עבודה לעובד שכיר, כפי שהיה התובע, מוגדרת בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 כ"תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו...". באשר לסוגיית ההכרה בפגיעה בגב כ"פגיעה בעבודה" נפסק כי " על מנת להכנס בדלת אמות של " תאונה בעבודה" – ראשית הראיה צריכה להיות כי אכן קרה אירוע בעבודה שניתן לקושרו לחבלה בגב. לאור זאת, על מנת שכאבי הגב מהם סובל המערער יוכרו כתאונת עבודה, היה על המערער להוכיח, ראשית לכל, כי כאבי הגב הינם תוצאה של אירוע מוגדר ( לאו דווקא אירוע חריג) שאירע לו בעבודתו (עב"ל ( ארצי) 469/05 דניאל זכריה – המוסד לביטוח לאומי (9.1.2006)) ( להלן: עניין זכריה). כן נספק ש"..נסיון החיים לימד את בית-הדין שהכרה בפגיעה בעמוד השדרה כתאונת עבודה, תלויה בעיקר בשאלה האם הוכח שבמהלך העבודה אירע משהו שבגינו ' נתפס' גבו של המבוטח, או שפקדוהו לפתע כאבים עזים שמנעו ממנו להמשיך לעבוד. ביסודם של דברים עומדת שאלת אמינות גרסתו של התובע" (ראו למשל: דב"ע ( ארצי) נא/205-0 המוסד לביטוח לאומי - שחאדה סעיד, פד"ע כד 222) .
משהנחנו עיקרים אלה נותר לברר האם עמד התובע בנטל המוטל עליו להוכיח ראשית ראיה לאירוע בעבודה שניתן לקושרו לחבלה בגבו. נקדים אחרית לראשית ונאמר כבר כאן כי דעתנו היא שהתשובה לכך היא בחיוב ונפרט.
7. מסמכים רפואיים ' מזמן אמת' ובכלל זה פניה מידית לטיפול רפואי כתומכים בגרסת התובע: כמתואר בפרק שעסק בגרסת התובע כאבי הגב שחש כתוצאה לאירוע על המגרסה הובילו לכך שעזב את מקום העבודה ונסע הישר למרפאת טרם. עיון במסמכים מהמרפאה מעלה כי מדובר בגרסה נכונה. התובע התקבל במרפאה ביום התאונה, 14.5.2105 בשעה 16:31 והתלונן שם על :
"Lifting heavy object at work this afternoon. Suddenly had severe pain in lower back. Electric pain radiating to left leg….came as in severe pain and unable to work".
כלומר על פי האמור במסמך הרפואי הסמוך ביותר למועד הארוע הנטען ( כשעתיים לאחר שארע) סיבת הפנייה של התובע לטיפול היא שהרים חפץ כבד בעבודה אחר הצהריים ולפתע הרגיש כאב חד בגבו התחתון אשר הקרין לרגל שמאל. דהיינו התובע אכן הגיע למרפאה כאשר הוא שרוי בכאבים חריפים ולא מסוגל לעבוד.
8. כידוע, הכלל שהשתרש בפסיקת בתי הדין הוא שיש ליחס משקל נכבד לאמור ברישומים רפואיים, שכן משפונה מבוטח לקבלת טיפול רפואי הוא מוסר עובדות נכונות במטרה לזכות בטיפול הרפואי הנכון ( ראו למשל: דב"ע ( ארצי) מט/ 0-23 המוסד לביטוח לאומי - שמעון הירשהורן, פד"ע כ' 352). הלכות אלה זוכות למשנה תוקף ככל שעסקינן בפגיעת גב שכן כפי שנפסק:
"ידיעת דיינים היא, כי אחוז גדול של האוכלוסייה בגיל העבודה סובל מכאבי גב. יש לדרוש אפוא שהמבוטח יביא הוכחה ברורה לכך, שכאבי הגב קשורים לאירוע שקרה בעבודה. אחד מן היסודות להוכחה כזאת הוא, הודעה מידית לרופא, כי המבוטח סובל מכאבי גב והם הופיעו בעת בצוע פעולה בעבודה." (דב"ע ( ארצי) נד/0-111 איתן בן משה – המוסד לביטוח לאומי (24.11.1994)).
התנהלות התובע עומדת באמות מידה מוגברות אלה והדבר, כאמור, תומך בגרסתו. לכך מצטרפים כטענת התובע מסמכים רפואיים נוספים מסמוך למועד הפגיעה המלמדים על צאתו המידית לחופשת מחלה, המשך טיפול רציף ועל אופי הפגיעה. נטעים כי לא מצאנו במסמך רפואי אחר כלשהו " אנמנזה שותקת" או " אנמנזה שוללת" (ראו למשל: עב"ל ( ארצי) 16656-03-11 צבי בן חיים – המוסד לביטוח לאומי (2.10.2011), בפסקה 9 וההפניות שם; עב"ל ( ארצי) 13366-02-12 יורי קוברינסקי - המוסד לביטוח לאומי (11.12.2012), בפסקה 13( ד) וההפניות שם). כך לא מצאנו כל תימוכין לניסיון המעסיקה והמוסד לביטוח לאומי עמה לרמוז שלא לומר לטעון בפה מלא, כי הפנייה של התובע לטרם אינה מלמדת על צורך אמתי בטיפול רפואי. דעתנו היא כי מדובר בטענות קשות שהתברר כי אין אחריהן דבר ושטוב היה לו לא נטענו מאשר נטענו. דומה שכאן המקום להוסיף כי בחקירתו הנגדית התובע כלל לא נחקר על ' מנגנון התאונה' ובתוך כך על השאלה מתי בדיוק החל לחוש בכאבים בגבו, אופיים של אותם כאבים וכל כיוצא באלה. משמע גרסתו שנמסרה על ידו גם במרפאת טרם כלל לא נסתרה.
9. גרסת התובע עקבית ועולה בקנה אחד עם הודעתו לחוקר המוסד: בדומה לאמור ביחס למשקלה של פניה מידית לטיפול רפואי נודעת חשיבות רבה לגרסה שמוסר מבוטח-תובע לחוקר המוסד. שכן דרך כלל במועד גביית עדותו על ידי חוקר המוסד הוא אינו מודע לתוצאות המשפטיות של הדברים שהוא מוסר ועל כן מוסר אותם באופן ספונטני ( ראו למשל: (דב"ע ( ארצי) מח/ 42 – 0 ורטנסקי – המוסד לביטוח לאומי פד"ע י"ט 471, 473 (1988)).
המוסד מייחד פרק נרחב בסיכומיו לסתירות כביכול בין גרסת התובע בבית הדין לבין זו שמסר לחוקר המוסד. אלא שדעתנו היא כי מדובר לכל היותר בשינויים קלים ולא משמעותיים כלל. כך לדוגמא טוען המוסד כי בעוד שבתצהיר עדותו הראשית טען התובע שעסק בשבירת הסלעים שנתקעו במגרסה משך כשעה עד אשר חש בכאבים בגבו, לפני חוקר המוסד טען שעסק בשבירת סלעים משך חצי שעה בלבד.
על כך נשיב כי אחד מחברי הצוות שעסק בהפעלת המגרסה, מר מוח'ליס, העיד לפנינו כי שבירת הסלעים ערכה " לא זוכר בדיוק בין חצי שעה ל – 45 דקות" (עמ' 5, בשורה 5). על כן וכאמור אין המדובר בעניין מהותי אף אם התובע או העד לא מדייקים בזמן שערך תיקון התקלה במגרסה.
10. בדומה טוען המוסד כי מהודעת התובע לחוקר המוסד עולה כי לא דיווח על הופעת הכאבים בעת היותו על המגרסה וכי טענתו המאוחרת באותה הודעה כי מסר על הכאבים לשני חברי הצוות הנוספים אינה מלמדת כי מסר להם שכואב לו הגב כתוצאה לעבודה אלא " באופן כללי וללא קשר לעבודה". דעתנו היא שמדובר בפרוש שגוי ובהוצאת דברים מהקשרם. קריאת הודעתו של התובע לפני חוקר המוסד מלמדת במובהק כי גרסתו לא רק שהיא עקבית לזו שמסר בבית הדין, לרבות בחקירתו הנגדית, אלא שבמועד מסירת ההודעה לחוקר המוסד העמיק במסירת פרטי התקלה במכונת הגריסה. העמקה שמותירה את הרושם הברור כי בעת נתינתה היא ' טרייה' יותר מזו שמסר בבית הדין. כך התובע משיב לשאלות החוקר ומרגע שנשאל אם " סיפרת למישהו שאתה סובל מכאבים לאחר שהם התחילו" הוא משיב " אלי מזרחי ( צ"ל רחמים ראו תיקון גם לפרוטוקול חקירתו הנגדית של התובע עמ' 1, בשורה 25) וסבא מוחדס ( סאבא מוח'ליס – ר.ב.ה) שעבדו איתי אמרתי להם שכואב לי הגב ואני מפסיק והם המשיכו לעבודה ואני הלכתי". ניסיונו של המוסד ללמוד מכך שהתובע לא מסר את ההודעה לחברי הצוות על גבי המגרסה או כי לא טען שהכאבים נובעים מהעבודה עצמה אינה יותר מהרהור חסר אחיזה. כך נותר רק לתהות היכן בדיוק מסר התובע לחברי הצוות את ההודעה שהוא חש בגבו ומפסיק לסייע בתיקון התקלה אם לא על גבי המגרסה ובעקבות הטיפול בה?
11. כך ובניגוד לטענת המוסד גרסת התובע דווקא זכתה לאישוש בעדותו של מר מוח'ליס לפנינו עת העיד בעדות ישירה הנאמנה עלינו כי " לקראת סוף העבודה התובע הרגיש כאבי גב והפסיק לעבוד" (עמ' 4, בשורות 30 – 31). כשנשאל איך הוא יודע שהתובע הרגיש כאבי גב השיב בספונטניות " הוא אמר שכואב לו הגב". משניסה המוסד להקשות על העד ושאל " מתי הוא אמר" שוב אישר מר מוח'ליס את גרסת התובע כשהשיב " כמעט כמה דקות לפני הסוף" (עמ' 5, בשורות 1 -3). נזכיר כי גם לגרסת התובע כאביו הופיעו לאחר זמן של עבודה מאומצת. כשהמשיך המוסד בקו חקירה זה ושאל " איפה הוא היה כשאמר את זה" השיב העד גם הפעם בספונטניות מוחלטת " על המגרסה". המוסד לא אמר נואש וניסה לדלות מן העד את האפשרות כי " כאב לו הגב באותו יום בבוקר", ועל כך השיב העד " מאיפה אני אדע"? (עמ' 5, בשורות 6 – 11). דהיינו ובניגוד לגרסת המוסד התובע מסר על גבי המגרסה עצמה לחברי הצוות כי הוא חש בכאבים, מפסיק לעבוד בגללם וברור הוא שהופעתם באה תוך כדי העבודה המאומצת בתיקון התקלה במגרסה.
12. עדות ישירה תומכת: על האמור נוסיף כי דעתנו היא שיש ליחס משקל נכבד לעדותו של מר מוח'ליס שכן בניגוד לכל עדי המעסיקה האחרים הוא ( וגם מר רחמים שאל עדותו נחזור בהמשך הדברים) היה נוכח בעת האירוע הנטען עצמו ויכול לדווח עליו באופן בלתי אמצעי ומ'כלי ראשון'. כפי שאכן עשה ובאורח אמין ומדויק. ערים אנו לכך שמדובר בעד שהוזמן על ידי התובע ובחבר לצוות שבו עבד התובע ביום התאונה אלא שבמועד מתן עדותו כבר חדלו השניים לעבוד יחד. כך לא התרשמנו כי מדובר בדרך כלשהי ב'עדות מטעם' או בעד שביקש לסייע או להזיק לאחד הצדדים. כאמור העד מאשר את גרסת התובע במלואה. נוסיף, כי התובע טען בעדותו שלאחר שחש כאבים השתמש במלגזה ובלשונו " ירדתי מהמגרסה ועליתי עם מעמיס טלסקופי למוסך" (עמד 2, בשורות 12-13). בעדותו טען מר מח'ליס תחילה כי התובע דווקא הגיע למוסך, לאחר שהפסיק לעבוד, ברגל. אלא שבאותה הנשימה הודה כי לא היה פנוי לתת את דעתו לשאלה כיצד התובע חוזר למוסך שכן היה צריך להמשיך ולטפל במגרסה ( עמ' 5, בשורות 18-19). בהמשך עדותו כנשאל האם יתכן שהתובע נסע על המעמיס הטלסקופי כדי לחזור למוסך השיב " אולי, לא זוכר בדיוק. בעצם כן, אתה ( התובע – ר.ב.ה) נסעת עם הטלסקופית, אני פושט לא זוכר" (עמ' 6, בשורה 9). רוצה לומר שעדותו של מר מח'ליס תומכת בגרסת התובע לכל ' אורכה ורוחבה' ומכלי ראשון.
13. כאמור ובניגוד למר מוח'ליס אף לא אחד מ'עדי המעסיקה', כלומר מי שנחקרו על ידי המוסד לביטוח לאומי והוזמנו על ידו לעדות בבית הדין: מר אבי גדעוני הממונה הישיר; מר ציון רוקח ( המכונאי הנוסף); מר רועי גוזמן ( האדמיניסטרטור) ומר אשר כהן ( סמנכ"ל החברה) היו עדים ישירים לתאונת העבודה. זאת ועוד מתברר כי הצהרותיהם למוסד דוגמת זו שלפיה " אייל עזב את מקום העבודה מבלי שדיווח לאיש על פגיעה בעבודה", כפי שכתב מר גוזמן, או " איל לא התלונן בפני איש על כאבים, במשך כל היום", כפי שכתב מר כהן פשוט אינן מדויקות. התובע דיווח גם דיווח על הפגיעה בגבו ועל תחושת הכאב לחברי הצוות שלו שמשום מה לא המעסיקה ולא המוסד מצאו לברר עם מי מהם דבר. על אף וכאמור שכלל הנראה הם היחידים שמחזיקים במידע ישיר על התאונה הנטענת.
14. התנהלות המעסיקה בהקשר זה מעוררת אי נחת ותהיות קשות בשים לב לכך שמר כהן יודע כמעט בזמן אמת שהתובע נסע הישר ממקום העבודה להיבדק במרפאת טרם. מר כהן אף מודה בחקירתו הנגדית לפנינו כי התובע מסר לו " שהוא סובל מבעיות גב ושהוא הודיע לאבי גדעוני שכואב לו הגב ובגלל זה הוא נסע לטרם" (עמ' 24, בשורות 24-25). אלא שעובדות אלה לא גורמות לו לנסות לברר יותר לעומק במה מדובר. כך ולשם המחשה, לשאול את התובע אם הוא מוכן לשתף אותו בממצאי אותה בדיקה. לחזור לחברי צוות הפעלת מגרסת העפר ולברר שמא יש דבר מה שלא דווח לו במלואו או שחלה אי הבנה. מר כהן מסתפק בחקירתו הנגדית לפנינו בכך שאינו זוכר אם שוחח עם צוות הפעלת המגרסה " אני יכול רק לנחש. אני מנחש שאלי ומוח'ליס התפזרו לעבודות שלהם, וצוות המוסך היה במוסך...." (עמ' 26, בשורה 1 ובשורות 12 ואילך). כלומר הוא ברר לכל היותר חלק מהעניין. בחקירה חוזרת ביקש המוסד לנסות לאשר עם העד כי בכל זאת קיים ' תשאול' כלשונו של יתר חברי צוות הפעלת המגרסה אלא שהעד נאלץ להודות ש"אין לו את זה בכתב, אז אני לא יכול להיות בטוח במאה אחוז...(עמ' 29, בושרה 13). המוסד ביכר שלא לברר עניין אחרון זה גם עם מר מוח'ליס ומר רחמים ועל כן דעתנו היא שמכלול הראיות מלמדות כי מר כהן לא ברר דבר עם יתר חברי צוות הפעלת המגרסה. נותר רק לתהות במה עדיפה גרסת הנוכחים במוסך על פני גרסת חברי צוות הפעלת המגרסה? ונזכיר כי ממועד האירוע התובע לא חזר עוד לעבודה בחברה.
15. חלף זאת מסתפק מר כהן במעין בדיקה ' משמעתית' ושטחית של הדברים ( עמ' 24, בשורות 30 – 32), שלא נותר אלא לומר כי היא מותירה את הרושם של ' משפט שדה' למען ' יראו וייראו'. היטיב לנסח זאת מר רוקח כשהעיד לפנינו שבחברה " כולם דיברו וכולם יודעים" (עמ' 19, שורה 16). משמע, כל ' אירוע' בעל גוון משמעתי דוגמת עזיבת מקום העבודה ללא רשות מחייב טיפול מידי כי הוא ' מתפשט כאש בשדה קוצים'. כן העיד שמר כהן " דרש שאני אספר לו" (עמ' 18, בשורה 17). מר גדעוני מצדו העיד כי מר כהן " מניסיונו רושם כל דבר" (עמ' 13, בשורה 28) וכי הוא שניסח את הדברים על דעת עצמו ( עמ' 13, בשורות 29-32). כך אין מנוס מלהוסיף כי נותר בנו ספק רב אם אותו רישום שערך מר כהן בזמן אמת ושעליו החתים את מר גדעוני את מר רוקח ואת מר פוקס - הוא המסמך שכינינו בפתח הדברים המסמך השלישי - אכן מדויק. במובן זה שלא שוכנענו כלל ועיקר שמר פוקס אכן היה עד לאותה התרחשות שנטענת בו. שכן בחקירתם הנגדית לפנינו לא יכלו מר גדעוני או מר רוקח לאשר כי מר פוקס אכן היה נוכח ( עמ' 13, בשורות 1 -2; עמ' 19, בשורות 7 -8). מר כהן עצמו לא היה בטוח שמר פוקס היה נוכח במקום ( עמ' 24, בשורה 32, עמ' 25, בשורה 27). התהייה מתחדדת לאור העובדה שהכל מסכימים כי מר פוקס לא קשור כלל ל'סיפור המעשה' שהוא ויכוח לו היו שותפים התובע, מר רוקח ומר גדעוני בלבד.
16. המוסד מצדו נמצא נגרר ( אחרי המעסיקה) וגורר. מעיון בדו"ח הפעולה וזיכרון הדברים של חוקר המוסד עולה כי הוא מסתפק בכך שהמעסיקה יוצרת עבורו קשר עם מר רחמים " נתנו לי לשוחח עמו טלפונית" ומר רחמים מוסר לו בנוכחות המעסיקה שהוא לא זוכר דבר. אשר למר מוח'ליס גם כאן המעסיקה מספקת לחוקר פרטים שמחדדים את ההנחה ( ועל אף שאיננו קובעים שזו לא אמונתה או שמעשיה אינם בתום לב) שהוא אינו זמין או שקשה ליצור עמו קשר כלשהו: "מסרו כי הוא כבר תקופה ממושכת במחלה, לא יודע מתי יחזור לעבוד, מתגורר בעוספיה ואין לו בד"כ קליטה בטלפון, נתנו לי את מספר הטלפון שלו....". והנה החוקר מסתפק בניסיון אחד ליצור עם מר מוח'ליס קשר, מיד אחרי דברי המעסיקה, נסיון אשר לא צולח. ניסיון אחד ויחיד נוסף לפניה טלפונית בלבד נעשה למחרת ומר מוח'ליס " לא זמין" (נ/8). הא ותו לא.
אלא שהתובע לא נתקל בקושי כלשהו לאתר את העד ( בניגוד למר רחמים), לגבות את עדותו ומר מוח'ליס אף התייצב בבית הדין ביום ובשעה היעודים ומסר את גרסתו באופן מדויק ואמין.
17. לא נוכל לסיים פרק זה מבלי לומר כי ברור הוא שחובת המוסד ובכלל זה פקיד התביעות לברר את תביעת המבוטח לעומק ובשקידה מספקת. לא כל שכן מקום בו על פני הדברים מתעוררות טענות סותרות ביחס לקיומה של תאונת עבודה. דומה שאין צורך להכביר מילים על החשיבות שנודעת להכרה או אי הכרה באירוע בעבודה כבתאונת עבודה על זכויותיו הסוציאליות של מבוטח בהתאם לחוק הביטוח הלאומי.
18. זאת ועוד. עולה מכל עדויות ' עדי המעסיקה' כי כולם מאשרים שהתובע נכח במקום העבודה ביום הארוע; טיפל במגרסה כגרסתו; נמצאה תקלה במגרסה שחייבה לנפץ את הסלע שנתקע בה; התובע ויתר חברי הצוות התחלפו ביניהם בעבודה זו שהיא עבודה במיוחד מאומצת ושלאחריה פנה התובע למרפאת טרם ( ראו למשל עדותו של מר גדעוני: בעמ' 11, בשורות 20 ואילך; עדות מר רוקח בעמ' 16 משורה 12; עדות מר גדעוני בעמ' 23, שורות 24 ואילך). מר גדעוני אפילו מאשר בחקירתו הנגדית כי אין זה אפשרי שכל שלושת חברי הצוות ינסו לנפץ את הסלע בצוותא כי " אי אפשר כולם ביחד כל אחד נותן כמה דקות" (עמ' 11, בשורה 32). לאמור, העובדה היחידה שאינה מאושרת היא שבמהלך עבודה מאומצת זו חש התובע בכאבים בגבו ורגלו כגרסתו. ועל אף שמדובר בגרסה שכאמור ' עדי המעסיקה' אינם עדים לה ולא יכולים להיות עדים לה שכן לא נכחו במקום בו ארעה.
19. הוויכוח במוסך: ההסבר שבפי המוסד לעניין אחרון זה הוא אותו ויכוח שפרץ במוסך בין התובע למר רוקח ומר גדעוני. בעניין זה נאמר כי הכל מסכימים כי עם חזרתו של התובע למוסך, לאחר שירד ממגרסת העפר, הוא התבקש על ידי מר רוקח לסייע לו בעבודה נוספת. התובע סירב ומר גדעוני התערב לטובת דרישתו של מר רוקח אך התובע סירב גם לו ועזב את מקום העבודה ונסע אל מרפאת טרם. אלא שדעתנו היא כי גרסת המעסיקה המשלימה כאילו התובע ' הסתיר' ממר רוקח וממר גדעוני את כאביו ועל אף שאלו הובילו אותו כאמור לפנייה מידית לטיפול רפואי איננה סבירה ולא עמדה במבחן החקירה הנגדית.
20. ראשית וכפי שקבענו גם קודם גרסתו העקבית של התובע בעניין אחרון זה ולפיה מסר גם למר רוקח וגם למר גדעוני ובהמשך גם למר כהן כי כאביו מונעים ממנו להמשיך לעבוד לא נסתרה והיא מתבקשת מאליה. שכן לא נמצא כל טעם מתקבל על הדעת לכך שיסתיר עניין זה ואף ספק בעינינו אם בנסיבות העניין הדבר היה אפשרי מבחינה פיסית או מעשית.
מר רוקח מצדו הודה בחקירתו הנגדית שהתובע אמר לו שאיננו יכול לעבוד עוד ושהוא הולך הביתה. על כן הגרסה כי לא ברר מה מונע ממנו לעבוד גם היא איננה משכנעת ( עמ' 17, בשורות 11 – 16; עמ' 17 שורה 24). ובכל אופן לא יכול משמע גם אינו מסוגל פיסית. מר גדעוני הודה כי לא שמע את חילופי הדברים בין מר רוקח לתובע אלא שמר רוקח ביקש ממנו שיגיד לתובע לעזור לו והוא מיד נענה לבקשתו. הדברים גלשו לכדי הרמת קול במהירות רבה והתובע עזב במהירות ( עמ' 12, שורות 23-24 ו – 28). על כן יתכן שלא היה למר גדעוני די זמן לרדת ל'עובי הקורה'. בה במידה הודה מר גדעוני כי איננו זוכר ולו מקרה אחד בכל השנים שבהם עבד התובע בחברה שבו הוא ' עשה דין לעצמו', עזב ללא רשותו או שאמר שנמאס לו מהעבודה והוא הולך הביתה ' כך סתם' באמצע יום עבודה. בלשונו " אני לא רוצה סתם לדבר" (עמ' 13, שורה 10). משמע, אין המדובר בהתנהגות המאפיינת את התובע. כך הסכים מר גדעוני, שהוא כזכור הממונה הישיר על התובע, שמסר לחוקר המוסד שעד ליום התאונה התובע לא סבל מבעיות בריאותיות כלשהן ( עמ' 14, שורות 10-11). דברים ברוח דומה, דהיינו שהתובע לא היה מי שסבל מכאבי גב או מגבלה כלשהי אחרת שמנעה ממנו לעבוד באופן סדיר, העידו גם מר רוקח (עמ' 19, בשורות 21-22) ומר כהן ( עמ' 28, בשורות 28-30). לשון אחרת, גרסתו של התובע מסתברת יותר.
21. עדותו של מר רחמים: מלכתחילה הגיש מר רחמים, שהוא כאמור חבר הצוות הנוסף שהפעיל את המגרסה ביום האירוע יחד עם התובע ומר מוח'ליס, תצהיר עדות ראשית כעד של התובע. במסגרתו תצהירו ובין היתר הצהיר, כי כאשר ".. סיימנו לפתוח את הסתימה אייל רצה ללכת לנוח. קראו לו לעוד עבודה ואייל אמר " כואב לי הגב ואני לא יכול להמשיך לעבוד" והלך..." (סעיף 4). אלא שלאחר מכן נתקל התובע בקשיים בלתי מבוטלים בזימונו לבית הדין ( ראו למשל: בקשת התובע מיום 19.1.2017). בחקירתו הנגדית בבית הדין נתקף מר רחמים ב'שכחה' מוחלטת, לא היה מסוגל להיזכר כמעט בדבר שקשור לאירוע מיום 14.5.2015 ולא יכול היה ליתן הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע הוא לא מוכן פשוט לאשר את האמור בתצהירו ( עמ' 8, בשורה 23). אפילו משאלת בית הדין אם האירוע שמתאר התובע וכאבי הגב להם טען היו או לא היו התחמק ( עמ' 9, בשורה 1). עם זאת אישר כי הוא מצוי בקשרים עסקיים עם החברה, דרך חברה אחרת שמבצעת עבודות עפר ואף עם " דרך בעל הבית" (עמ' 9, שורות 2 – 5 ו - 10). התובע העיד אף הוא שמר רחמים " הוא חבר טוב של החברה, הוא עובד איתם, הוא עובד עם כל מיני קבלנים והוא חבר טוב של אבי גדעוני" (עמ' 2, בשורות 7-8). כפי שהזכרנו לעיל בעת חקירת המוסד יצרה החברה קשר טלפוני עמו. כל אלה מובילים למסקנה כי אין בעדותו המתחמקת בבית הדין כדי להביא לשינוי המסקנה בדבר התרחשות האירוע התאונתי מיום 14.5.2015 על פי גרסת התובע.
22. בעיות אמינות קודמות: אחת מטענות המעסיקה וטענות המוסד בעקבותיה היא שהתובע הוא אדם לא אמין ולמצער, קודם לארוע מיום 14.5.2015 " לצערנו, במספר מקרים התגלה בחוסר אמינות ואף הודה בכך בכתב", כלשון מר כהן במסמך השני. אלא שגם גרסה זו לא עמדה במבחן החקירה הנגדית. ראש וראשית נאמר, כי לא הוצגה לפנינו כל ראייה בכתב להודאה של התובע במעשה לא תקין מצדו או ראיה אובייקטיבית אחרת לבעיית אמינות כלשהי שקשורה בעבודת התובע בחברה ובכלל. מנגד עדי החברה המעסיקה ובהם מר גדעוני אישרו כי התובע הועסק ב'אתר בטחוני' וכי עבד בחברה מספר שנים ( עמ' 10, בשורה 10). התובע טען כי עבד על מגוון כלים כבדים שעלותם ועלות ההכשרה לעבודה עמם גבוהה. על כן נותר רק לתהות כיצד אפשר להעסיק מי שנתפס בקלקלתו ולא בפעם הראשונה במקום כה רגיש, על כלי עבודה יקרים ולמשך שנים? טענת מר גדעוני בחקירתו הראשית כי " היה קצת בעיות למצוא עובדים..." אינה משכנעת בנסיבות העניין. כך טענתו שהתובע ידע שהוא בסטטוס של ' על תנאי' לא הוכחה כלל ועיקר ( עמ' 2, בשורות 10-13).
אשר ל'בעיית האמינות' לגופה העיד מר גדעוני ש"הייתה פעם אחת שמצאו מנעול של המחסנים של החברה על הרכב שלו שזה היה מאסטר של המחסנים.." (עמ' 10, בשורות 7- 8). מנגד התובע עמד על דעתו " שהיה מקרה אחד ספציפי שהגנתי על מנהל עבודה באתר, שיום למחרת המנהל התוודה לפני המנהלים של החברה ובזה זה הסתים" (עמ' 3, בשורת 30-31).
כללם של דברים, אין בטענות החברה והמוסד שלא נתמכו בדבר לא כל שכן בראיה אובייקטיבית כלשהי כדי לשנות ממסקנתנו. נוסיף כי גם בהקשר זה דעתנו היא שהיה על המוסד לנהוג משנה זהירות בהסתמכות על טענה ממין זו.
23. הערות טרם סיום: מעבר לדרוש מצאנו להוסיף כי לא מצאנו בעדותו של מר גוזמן תמיכה למסקנות המוסד כפי טענתו בסיכומיו. ההיפך. מדובר בעובד אדמיניסטרטיבי שלא היה נוכח ולו באחד מהאירועים הנדונים. בחקירתו הנגדית אף הודה כי למיטב זכרונו כלל לא ראה את התובע ביום התאונה ( עמ' 22, בשורה 10) וכי מה שכתב במסמך הראשון הוא לא מידיעתו האישית אלא ממה שמסר לו מר כהן ( עמ' 21, בשורה 23). בה במידה אישר שחתימה על טפסים לביטוח הלאומי היא עניין רגיש בחברה המצריך דיווח הן לסמנכ"ל והן למנכ"ל ( עמ' 21, בשורות 29-30). עובדה שלעצמה יכולה להסביר את החלטת החברה לצרף לטפסיי תביעתו של התובע את הסתייגויותיה ולחזק את עדות התובע כי החלטת החברה לא לתמוך בתביעתו ולמצער לא ' להזיק' לה נובעת מכך " שיש להם המון מקרים של תאונות עבודה בחברה" (עמ' 4, בשורות 11-13). זאת ועוד. העד אישר ולמצער לא סתר את ההנחה כי מה שרשם בטופס ב"ל 250 בדבר נסיבות התאונה, טופס שמולא ימים ספורים לאחר התאונה, נאמר לו מפי התובע עצמו ( עמ' 21, בשורות 10-21). כלומר לפנינו עדות נוספת לגרסתו העקבית של התובע למן מועד הארוע ועד לתום בירור ההליך לפנינו.
למען שלמות הדברים נוסיף, כי בכתב התביעה עתר התובע להכיר באירוע מיום 14.5.2015 כבתאונת עבודה גם על פי תורת המיקרוטראומה אלא שבהמשך זנח ראש תביעה זה ודומה שבדין.
24. סוף דבר: על יסוד כל האמור התביעה מתקבלת והרינו קובעים כי לתובע ארעה ביום 14.5.2015 תאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי במהלכה חש כאב חד בגב התחתון וברגל שמאל.
המוסד יישא בשכר טרחת באת כוח התובע ובהוצאות בסכום כולל של 5,000 ₪. לא ישולמו שכר הטרחה וההוצאות בתוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין למוסד יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

25. זכות ערעור: לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י"ט חשוון תשע"ט, (28 אוקטובר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .
פסק הדין נחתם בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בית הדין, לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופטת לבדה.

נציג ציבור עובדים מר יעקב מלול

רחל בר"ג-הירשברג, שופטת

נציג ציבור מעסיקים מר צבי גל