הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים ב"ל 29237-06-17

04 מאי 2019
לפני:

כב' השופט כאמל אבו קאעוד – סגן נשיא

התובע
עמרי קרספין

ע"י ב"כ: עו"ד עמוס אגרון
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ: עו"ד ויויאן קליין בנימין

פסק דין

לפניי תביעתו של התובע, מר קריספין עמרי, להכיר בפגיעה מיום 18.9.2015 כפגיעה בעבודה כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

התובע, יליד 1990, עובד שכיר בחברת פזגז בע"מ, ומשמש בעבודתו כטכנאי עז.

לטענת התובע כפי שהיא מפורטת הן בטופס התביעה למוסד לביטוח לאומי והן בכתב התביעה לבית הדין, ביום 18.9.2015, הוא נדרש לספק ולהתקין מחמם מים בבית לקוח, ובשעה שפרק את המכשיר מגגון הרכב, התעקמה ידו הימנית ונגרם לו שבר בעצם הסירה בכף יד ימין.

בדיון המקדמי שהתקיים ביום 30.1.2018 בפני הנשיא, השופט אייל אברהמי, הצדדים סיכמו כי התובע פנה לראשונה לטיפול רפואי בקשר לתלונה אודות כאבים ביד ימים רק ביום 20.6.16 - 9 חודשים לאחר קרות האירוע התאונתי לטענתו.
עם זאת, מעיון בתיק הרפואי שהונח לפנינו, מתועדת פניה בנושא מעט לפני כן, ביום 8.5.16 – 7.5 חודשים לאחר קרות האירוע הנטען מושא התביעה.

טענות הצדדים

בתצהירו, התובע טען כי תוך כדי פריקת מייבש כביסה מגגון רכבו לצורך התקנתו בבית הלקוח, התעקמה כף ידו הימנית לאחור וכי חרף הכאבים שחש בידו הוא השלים את ביצוע ההתקנה. בתום ההתקנה הוא שוחח עם אשתו, וסיפר לה על הכאב שאינו מרפה. הוא חבש את כף ידו תקופה ארוכה וקיווה שמדובר בפציעה חולפת, אולם ככל שעברו הימים והכאב לא הרפה הבין שנגרם לו נזק משמעותי בכף היד.

לטענת התובע, הוא מעולם לא עבר פציעה כלשהי בכף ידו הימנית, לא לפני התאונה ולא אחריה.

לטענת התובע זיהוי מאוחר של פגיעה מסוג זה הינו שכיח למדי, ולפיכך אין לזקוף את הפניה המאוחרת לטיפול רפואי לרעתו.

לטענת הנתבע, התובע לא עבר כל תאונת עבודה ביום 18.9.15 או במועד סמוך לו.

ההליך בבית הדין

ביום 10.7.18 נשמעו ראיות הצדדים: עדותו של התובע, זוגתו גב' טלי קריספין ומר יעקב רוט מנהל התפעול בחברת פזגז בע"מ. הנתבע ויתר על הבאת החוקר מטעמו לעדות.

הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב ואחרון הסיכומים הוגש ביום 2.4.19.

הערה על מהימנות התובע

התובע לא הביא עדים לאירוע התאונתי, והעדים שהובאו על ידו יכלו להעיד רק על התרחשויות לאחר האירוע הנטען. לפיכך, על נסיבות האירוע מושא ההליך דנן יש בפנינו עדות יחידה של התובע. הגם שבשמיעת עדותו של התובע ניתן היה להתרשם לכאורה מעדות כנה, עדותו של התובע לא קיבלה סיוע בראיות חיצוניות, ואף נסתרה בתיק הרפואי שהונח בפני בית הדין. לאחר הערכת כלל הראיות בתיק דנן, בית הדין סבור כי לא ניתן ליתן אמון בעדותו של התובע, ולפיכך אין מנוס מדחיית התביעה.

דיון והכרעה

סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, מגדיר "תאונת עבודה", באופן הבא:

"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו".

סעיף 83 לחוק קובע חזקת סיבתיות לגבי תאונה שארעה לעובד תוך כדי עבודה שאז רואים אותה כתאונה שארעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך.

תאונת עבודה מוגדרת כתאונה שארעה לעובד "תוך כדי" עבודתו ו"עקב" עבודתו אצל מעסיקו, ולעובד עצמאי, תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו.

תנאי ראשון לבחינת קיומה של "תאונה", הוא קיומו של אירוע תאונתי - כלומר, אירוע בלתי צפוי מראש, שניתן לאיתור מבחינת המקום והזמן.

מכאן שעל הטוען להתרחשותה של תאונת עבודה להוכיח בראש ובראשונה כי ארע לו אירוע בעבודה כשבנוסף עליו להוכיח כי האירוע לו הוא טוען ארע בפתאומיות, באשר אין מדובר באירוע שגרתי המצוי במתחם הפעולות הרגילות המבוצעות על ידו בעבודה, דרך שיגרה.

התובע לא הביא ראיות אובייקטיביות כלשהן להוכחת קרות אירוע של תאונה בעבודה. לא הובא לפנינו עד לאירוע הנטען ולא הונחה לפנינו רשומה רפואית בסמוך לאירוע שיש בה תיעוד לתאונת עבודה כלשהי.

בענייננו מדובר בפגיעה בעצם הסירה בכף יד ימין. הגם שעל יסוד המסמכים הרפואיים שצורפו ניתן להניח כי זיהוי מאוחר של שבר מסוג זה הינו שכיח, התובע תיאר את הפגיעה כזו שכאבה לו מיד עם קרות האירוע והכאבים לא חלפו. זוגתו העידה כי ממועד הפגיעה, הוא סבל מכאבים ביד, והוא היה מוגבל בפעולות יומיומיות פשוטות. כך, העידה גב' קריספין כי התובע לא יכול היה להרים דברים כבדים, אפילו לא שקיות מהסופר, הוא לא יכול היה לסייע לה בבית או עם הילדים, והוא אפילו לא יכול היה להרים את ילדיו.

למרות הכאבים המתמשכים וההגבלה בתנועת יד ימין, התובע לא פנה לטיפול רפואי בסמוך לפגיעה הנטענת אלא המשיך בעבודתו כרגיל משך חודשים רבים.

זאת ועוד, מעסיקו של התובע מר רוט העיד כי התובע דיווח לו על הכאבים רק באמצע 2016. כלומר, על אף הכאבים החזקים שחש התובע במשך חודשים רבים, החבישה וההגבלה בתנועת כף היד, התובע המשיך לבצע את עבודתו כרגיל והממונה על התובע כלל לא היה מודע למגבלה כלשהי.

פרט לעובדה כי גרסה זו של התובע וזוגתו אינה סבירה בעיננו, במיוחד בשים לב לאופי עבודתו של התובע, התיק הרפואי שהונח לפנינו מספר סיפור שונה. כך, כבר ביום 9.3.15 – חצי שנה לפני האירוע הנטען , מתועדת תלונה של התובע בפני ד"ר רוסו מוריציו, כירורג כף יד, על חבלה בכף יד ימין כתוצאה בפעילות ספורט, בזו הלשון:

"one month twist wrist rt at sport, at Terem not fract, see US test wrist. At Us test no clear fract, swelling radio-rarpak, to physiotherapy for parafiin, US, massage radial wrist rt."

באבחנת הרופא נרשם, כדלקמן:

"CERTAIN EARLY COMPLICATIONS OF TRAUMA, at the level of sprain radiocarpal rt."

מהתעודה הרפואית המצוטטת לעיל, עולה כי התובע נפגע במהלך פעילות ספורטיבית בכף יד ימין ומבדיקת אולטראסונד לא נמצאה עדות לשבר. לתובע אובחן נקע, בשורש כף היד והוא קיבל המלצה לפיזיותרפיה ולעיסוי במפרק יד ימין.

התובע לא גילה כי פנה לטיפול רפואי באותו איבר חצי שנה עובר לתאונה הנטענת, ההפך הוא הנכון - לטענתו לא נפגע מעולם בשורש כף יד ימין, לא לפני האירוע הנטען על ידו ולא לאחריו והסתרה זו, תיזקף לחובתו.

בתמיכה לתביעתו, התובע צירף מסמך רפואי מאוחר יותר, מיום 20.6.2016, שמצוטטים בו אותם ממצאים המפורטים בתעודה הנ"ל. התובע נחקר על המסמך הרפואי מיום 20.6.16 ובמענה לשאלות ב"כ הנתבע, הוא השיב כי ראה בדיעבד כי הרופא רשם כי נפגע בתאונת ספורט ביקש לממנו לתקן את הרישום, והרופא עשה כן בכתב ידו.

"התיקון" בכתב יד על גבי המסמך הרפואי מיום 20.6.16 אותו הגיש התובע אינו מתועד בתיקו הרפואי שהוגש לנו, שהותיר את הקביעה לפיה מדובר בתאונת ספורט על כנה, והתובע לא ביקש לזמן לדיון את הרופא שהנפיק את התעודה כדי להוכיח את מהימנותה ולפיכך בחרתי לא ליתן למסמך "המתוקן" משקל כלשהו. גם אם הייתי מקבל את גרסתו של התובע בעניין זה, הוא אינו מסביר כיצד אותה פגיעה בדיוק מתועדת חצי שנה לפני האירוע התאונתי הנטען.

התובע העיד כי ניסה לעשות פיזיותרפיה כדי להקל על הכאבים, אולם מעיון בתיק הרפואי לא נמצאה עדות להפניה לפיזיותרפיה ממועד הנטען לאירוע אלא ההפניה לפיזיותרפיה הייתה קודמת לאירוע הנטען - ביום 9.3.15, לאחר שהתלונן על פגיעה בשורש כף יד ימין כתוצאה מפעילות ספורטיבית.

הלכה פסוקה היא, כי יש ליתן משקל לרישום כפי שנערך על ידי הרופאים. הלכה זו נומקה על ידי בית הדין הארצי בעניין הירשהורן, שם קבע כי –

"יש משקל מיוחד לאנמנזה, שכן יש להניח כי חולה המאושפז בבית החולים ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון".

וכן-

"ההזקקות לרישומי בית החולים באה מתוך הידיעה, פרי הניסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדוייקים".

כאמור, התובע לא הצביע על רשומה רפואית בסמוך לקרות האירוע המתעדת את ההרחשויות על פי גרסתו ואין חולק כי הפניה הראשונה לטיפול רפואי בקשר לאירוע הנטען התרחשה רק 7.5 חודשים לאחר מכן.

מכאן, בית הדין מתרשם כי התובע נפגע באירוע ספורט ולא בעבודה, וכשחלה החמרה בפגיעה, בנסיבות שלא הוכחו בפנינו, ניסה בדיעבד לייחס אותה לעבודה. משלא הביא בפני בית הדין את מלוא התמונה העובדתית, ועדותו התגלתה כבלתי מהימנה, ומשלא נתמכה בראיות אוביקטיביות, הוא לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי נפגע בעבודה ודין תביעתו אפוא דחיה.

לאור כל האמור, משלא הרים התובע את הנטל להוכיח כי נפגעה באירוע תאונתי - דין התביעה להידחות.

בנסיבות העניין ועל אף כי בית הדין אינו נוהג לחייב תובעים בהוצאות בהליכים מסוג זה, אני סבור כי יש מקום לסטות ממנהגו של בית הדין, ולו מהסיבה כי התובע לא שטח בפני בית הדין את מלוא העובדות הרלוונטיות והסתיר את הפגיעה בכף יד ימין המתועדת בתיקו הרפואי מיום 9.3.15. לפיכך, התובע יישא בהוצאות הנתבע בסך 3,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים.

ניתן היום, כ"ט ניסן תשע"ט, (04 מאי 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .