הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים ב"ל 1953-11-16

31 מרץ 2019
לפני:

כב' השופט כאמל אבו קאעוד – סגן נשיא
נציג ציבור (עובדים) מר קיבורק נלבנדיאן
נציג ציבור (מעסיקים) מר מימון אסולין
התובע
גומעה אבו סנינה

בעצמו
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ: עו"ד יהודה אדרעי

פסק דין

האם כדין קבע הנתבע כי התובע חדל להיות תושב ישראל, בין התאריכים 1.1.1996 ועד ליום 31.12.2013 – זו השאלה העומדת בליבו של פסק הדין.

הרקע העובדתי שאינו שנוי במחלוקת

התובע הינו תושב ירושלים המזרחית.

התובע הועסק באגף התברואה של עיריית ירושלים החל מ-1987 ועד ליום 30.4.2005 בהיקף משרה מלאה.

התובע הוכר כתושב ישראל החל מיום 1.7.1967 ועד ליום 31.12.1995 ומיום 1.1.2014 ואילך.

בגין התקופה שמיום 1.1.1996 ועד ליום 31.12.2013, בה לא הוכרה תושבותו של התובע ( להלן: "התקופה השנויה במחלוקת"), נזקף לתובע חוב קצבאות ששולמו אשר עומד על סך כ- 454,000 ₪ ( להלן: "החוב").

אַ-זעיים הוא כפר פלסטיני ממזרח לירושלים והוא נמצא תחת שליטת הרשות הפלסטינית. התובע רכש קרקע בא-זעיים, בנה עליה את ביתו, והתגורר שם מספר שנים השנוי במחלוקת בין הצדדים.

טענות הצדדים בתמצית

התובע לא היה מיוצג בהליך המשפטי, חרף הפצרותיו של בית הדין, והתקשה לטעון את טענותיו בצורה סדורה. בקליפת האגוז, לטענת התובע יש לראותו כתושב ישראל גם בתקופה השנויה במחלוקת בין הצדדים.

לטענת הנתבע, יש לדחות את תביעתו של התובע מחמת התיישנות שכן כבר ביום 30.3.2014, הוא קיבל מאת הנתבע הודעה על הפסקת תושבותו.

לגופו של עניין נטען כי בתקופה השנויה במחלוקת בין הצדדים התגורר התובע בא-זעיים, שהינו כפר מחוץ לשטח ישראל, ולפיכך נשללה תושבותו כדין.

ההליך בבית הדין

התובע, שלא היה מיוצג בהליך, הגיש את תביעתו ביום 1.11.16 על גבי טופס בכתב יד.

בישיבות המקדמיות שהתקיימו בתיק דנן, בית הדין הפנה את התובע ללשכת לסיוע משפטי לקבלת תמיכה משפטית בהליך, אולם הוא המשיך לייצג את עצמו.

ביום 17.7.18 התקיימה ישיבת הוכחות במסגרתה נשמעה עדותו של התובע, ועדותם של מר תאבת אבו סנינה, אחיו של התובע ( להלן: "מר תאבת"), ומר ניזאר עבד אלרחמאן, חוקר מטעם הנתבע. רעייתו של התובע אשר הוזמנה לעדות באמצעותו, לא התייצבה לדיון.

הצדדים הוזמנו לסכם את טענותיהם בעל פה, ביום 4.12.18. התובע לא התייצב לישיבה שנקבעה על אף שהוזמן כדין, ולפיכך נשמעו סיכומי הנתבע בלבד.

דיון והכרעה

התיישנות

בתביעתו של התובע, אשר הוגשה ביום 1.11.2016, הוא ביקש להלין על החלטת הנתבע לשלילת התושבות.

בשים לב כי התובע לא חלק כי המכתב מיום 30.3.14, בדבר שלילת התושבות, נמסר לו במועדו, תביעתו אשר הוגשה למעלה משנתיים וחצי לאחר קבלתו, התיישנה מכוח תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969.

עם זאת, מפאת חשיבותה ומעמדה של הזכות אשר נשללה מהתובע, מצאנו לנכון לדון בתביעתו לגופה.

מעמדם של תושבי מזרח ירושלים

מעמדם המשפטי של תושבי מזרח העיר ירושלים, הערבים, לא זכה להתייחסות מפורשת בחקיקה ולהם מעמד ' מיוחד' בדין הישראלי.

כך, על אף שתושביה מחזיקים תעודות זהות ישראליות, ככלל הם אינם אזרחי המדינה.

בפסיקתו של בית המשפט העליון נקבע כי יש לראות בתושבי מזרח ירושלים שהתפקדו בזמן מפקד האוכלוסין בשנת 1967 ושלא התאזרחו – כמי שקיבלו רישיון לישיבת קבע, על פי הוראות חוק הכניסה לישראל. מכוחו של החוק מוסדר גם מעמדם של ילדיהם של תושבי מזרח ירושלים באופן דומה.

ביטוי למעמדם הייחודי של תושבי מזרח ירושלים ניתן בבית המשפט העליון, בין היתר בפסק הדין בעניין אלחאק, בקבעו, כדלקמן:

"כאשר נדרש השר לבחון בקשה להשיב רישיון למי שהוא תושב מזרח ירושלים, עליו להתחשב במצבם הייחודי של תושבים אלה – שבשונה מעניינם של מי שהיגרו לישראל ומבקשים לקבל בה מעמד – הם בעלי זיקה חזקה למקום מגוריהם, כמי שנולדו בשטח זה – ולעיתים אף הוריהם והורי הוריהם נולדו בו – והם מקיימים בו חיי משפחה וקהילה במשך שנים".

לפיכך בבחינת השאלה העומדת להכרעתנו בתובענה דנן, יש ליתן משקל למצבם הייחודי של תושבי מזרח ירושלים ולמעמדם המיוחד, בהתאם לפסיקתו של בית המשפט העליון.

תושבות כתנאי לתחולת הוראות חוק הביטוח הלאומי

בענייננו, לא הייתה מחלוקת כי התובע אוחז תעודת זהות ישראלית, וכי יש לו לפיכך רישיון לישיבת קבע על פי חוק הכניסה לישראל. השאלה העומדת להכרעה בתיק דנן היא מעמדו כ"תושב" לעניין זכויותיו על פי חוק הביטוח הלאומי וחוק ביטוח בריאות.

על פי הדין הישראלי, אין מספיקה עבודה בישראל ותשלום דמי ביטוח לאומי כדי שאדם יחשב כתושב. הלכה היא כי מעצם תשלום דמי ביטוח לא קמה זכאות לקבלת קצבה, כל עוד לא מתקיימים במבוטח תנאי זכאות על פי החוק לתשלום אותה קצבה. לצד עקרון זה ישנו עקרון נוסף והוא עקרון הטריטוריאליות. לפי עקרון זה, תנאי בסיסי לצורך קבלת זכויות סוציאליות מהמוסד לביטוח לאומי הוא כי מדובר במבוטח שהוא "תושב ישראל", וכך נקבע בפסיקה בעניין זה:

"תנאי התושבות בישראל כתנאי לתחולה של מרבית ענפי הביטוח לפי החוק מושתת, בין השאר, על הזיקה היציבה שבין המבוטחים לבין המדינה, זיקה שאין בה מהזמניות או מהארעיות, והיוצרת מחוייבות של החברה כלפי המבוטחים בתחום הביטחון הסוציאלי...".

בהתאם לפסיקה שהתגבשה בבית הדין הארצי, פרשנות המונח " תושב" על פי הדין הישראלי, תיעשה על בסיס המבחן העיקרי והוא - הדרישה לקיום מרכז חיים ומירב הזיקות לישראל, במסגרתם מומחשת התפיסה הטריטוריאלית של חוק הביטוח הלאומי. נקבע כי למבחן זה שני פנים: ההיבט האובייקטיבי - הבוחן היכן מצויות מירב הזיקות של האדם מבחינה פיסית; וההיבט הסובייקטיבי - הבוחן מה הייתה כוונתו של האדם והיכן הוא רואה את מרכז חייו, להבדיל משהות ארעית או זמנית. היבטים אלה יש לבחון לאור כלל הנסיבות העובדתיות, ובכלל זה: זמן השהייה בישראל בתקופה הרלוונטית, קיומם של נכסים בישראל, מקום המגורים הפיסי, המקום בו מתגוררת משפחתו של האדם ובו לומדים ילדיו, אופי המגורים, קשרים קהילתיים וחברתיים, מקום העיסוק וההשתכרות, מקום האינטרסים הכלכליים, מקום פעילותו או חברותו של האדם בארגונים או מוסדות, מצגים של האדם עצמו אשר יש בהם כדי ללמד על כוונותיו, ומטרת השהייה מחוץ לישראל. הבחינה צריכה להיעשות כאשר נותנים את הדעת לסגנון החיים המשתנה ולאופי המשתנה של " תושבות" בהתאם לגיל המבוטח.

למקום המגורים של מבקש הגמלה, ניתן מקום מרכזי בפסיקה, ולרוב על פיה הוכרעה שאלת התושבות - זאת, נוכח העובדה שמקום המגורים מצביע על זיקה מרכזית ומשמעותית בבחינת מרכז חייו של מבקש הגמלה . עם זאת יוטעם כי מתן מקום מרכזי לשאלת מקום המגורים בקביעת שאלת התושבות, אין משמעו החלת כלל גורף לפיו " כל מי שאינו גר בשטח ישראל אינו תושב". מקום המגורים הוא סימן, עיקרי, לשאלת התושבות אך המבחן לקביעת התושבות נותר כפי שנקבע לעיל - מבחן מרכז החיים ומירב הזיקות. לפיכך שאלת התושבות תיגזר ממכלול הנסיבות ולאחר בדיקת כל מקרה ומקרה על פי עובדותיו הייחודיות לו.

נטל ההוכחה

אשר לנטל ההוכחה הנדרש להוכחת תושבות נקבע בפסיקת בית הדין הארצי, כדלקמן:

"אשר לנטל השכנוע המוטל בתביעות מן הסוג הזה כבר נקבע כי 'על רקע שינויים המתחוללים במרכז החיים של מבקשי הגמלה, ובעיקר בהקשר של מקומות המגורים, התפתחה ההלכה בדבר " נטל ההוכחה" בתביעות הכורכות בחובן שאלות בדבר תושבות מבקש הגמלה. על פי ההלכה הפסוקה, 'נטל ההוכחה בשאלת תושבות לצורך קבלת גמלה מן המוסד, צריך להיקבע על פי המצב עובר לתקופה הנתבעת הרלבנטית. כלומר, אם לפני התקופה הרלבנטית היה התובע תושב ישראל, הרי שחובת ההוכחה תוטל על כתפי המוסד להראות כי העתיק את מרכז חייו אל מחוץ לתחומי מדינת ישראל בתקופה הרלבנטית; אולם, במקרה שבו לפני התקופה הרלבנטית לא היה התובע תושב ישראל, עליו יוטל נטל ההוכחה להראות כי שב להתגורר בתחומי מדינת ישראל בתקופה הרלבנטית' (עב"ל ( ארצי) 470/08 עלאן אינאס - המוסד לביטוח לאומי, מיום 18.8.09 וראו גם עב"ל ( ארצי) 113/10 סלאמה עאישה - המוסד לביטוח לאומי, מיום 8.5.11 בפסקה 9 וההפניות שם). למען הסר ספק יובהר, כי נטל ההוכחה מוטל על אותו צד הטוען לשינוי שחל במרכז חייו של מבקש הגמלה, עובר לתקופה הרלוונטית. זאת, בין שמקום המגורים מהווה את הזיקה עליה מבקשים לבסס את מרכז חייו של מבקש הגמלה בישראל, ובין שזיקה אחרת היא הקושרת את מבקש הגמלה לישראל" (פרשת מחרום, בפסקה 18)."

בשים לב כי אין חולק כי התובע היה תושב עובר לתקופה השנויה במחלוקת בין הצדדים והמשיך להיות תושב לאחר התקופה השנויה במחלוקת בין הצדדים, ברי כי על יסוד הפסיקה הנ"ל, נטל ההוכחה בתובענה דנן, במסגרתה אנו דנים בשאלה אם היה מקום לשלול מהתובע את מעמדו כתושב, מונח על כתפי הנתבע.

הנתבע הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו

בענייננו כאמור, הנתבע טען כי התובע התגורר מחוץ לתחום בתקופה שמיום 1.1.1996 ועד ליום 1.1.2014. בתמיכה לטענותיו, הנתבע הגיש דו"ח חקירה שמסקנתו כי בתקופה השנויה במחלוקת בין הצדדים, התובע התגורר עם רעייתו וילדיו בכפר א-זעיים, המצוי מחוץ לשטח ישראל.

בדו"ח החקירה, מפורטות חקירתם של רעייתו של התובע, הגב' עפאף אבו סנינה ומר תאבת, שנחקר בשתי הזדמנויות שונות, פעם ביום 10.9.12 בעניינו האישי וללא קשר לחקירה בהליך דנן ( להלן: "החקירה הראשונה") ופעם ביום 17.2.14 בקשר ישיר למחלוקת מושא הדיון שלפנינו ( להלן: "החקירה השנייה"). מההודעות בפני החוקר, עלה כי התובע ובני משפחתו התגוררו בבית שבנו על אדמתם בכפר א-זעיים משך שנים רבות. אשתו של התובע מתועדת בתמליל השיחה בין החוקר לבינה כשהיא אומרת את הדברים הבאים:

"עזבנו אותה [ א-זעיים – כ.א.ק] כי הפסיקו לשלם לנו מהביטוח.
...
היינו שם 16 שנים."
...
"עזבנו אולי לפני שנתיים, כן אנחנו כבר שנתיים בענאתא".

בחקירה הראשונה של מר תאבת, הוא מסר לחוקר כי התובע וילדיו התגוררו בא-זעיים שנים רבות, ובלשונו:

"אחי ג'ומעה נשוי לעפאף ומתגורר בא-זעיים בביתו הפרטי והוא מתגורר שם מלפני 13 שנים".
...
"הבית הזה שייך אך ורק לאחי ג'ומעה ואני רוצה לומר לך שאבי נפטר בשנת 1991 ואין לו בית פרטי בשום מקום".

בחקירתו השנייה של מר תאבת הוא חזר על אותה גרסה וחיזק עוד את טענות הנתבע, כדלקמן:

"אחי ג'ומעה קנה את האדמה בא-זעיים משנת 1995 בערך ואח"כ בנה עליה את הבית, ברצוני לציין שגם אני קניתי אדמה בא-זעיים ליד אחי ג'ומעה..שתי חלקות..והאדמה שטחה 500 מ"ר וקניתי אותה בשנת 1995 בערך.
...
אחי ג'ומעה התגורר שם מלפני 14 שנה בערך ועד היום.
...
כן, אחי ג'ומעה מתגורר בביתו הפרטי הא-זעיים מלפני 14 שנה ועד היום."
...
"ש. האם התגורר אחיך ג'ומעה אי פעם בסילוואן ואדי חלווה?
ת. כן, אחי ג'ומעה התגורר בוואדי חלווה בבית ששכרנו ממשפחת ג'ועבה אבל בשנת 1996 בערך החזרנו את הבית למשפחת ג'ועבה ואחי ג'ומעה עבר להתגורר בא-זעיים ועד היום גר שם.
ש. אני מבין מדבריך שאחיך ג'ומעה משנת 1996 ועד היום מתגורר בא-זעיים בביתו הפרטי ולא התגורר במהלך התקופה הזאת בסילוואן ואדי חלווה?
ת. כן, אחי ג'ומעה מתגורר משנת 1996 באלזעיים ועד היום ולא התגורר בוואדי חלווה משנת 1996 ועד היום."

בעדותו בפנינו מר תאבת אומנם טען שאינו זוכר פרטים רבים עקב מחלה, אולם הוא אישר את חתימתו על הודעותיו שהוצגו לעיל. זאת ועוד, מר תאבת אישר כי הבית בא-זעיים היה בית פרטי של התובע, אשר נרכש להערכתו לפני 20 שנה. מר תאבת לא זכר כמה זמן התגורר התובע בא-זעיים אך העריך כי הוא התגורר שם עם ילדיו משך 10 שנים, עד 2012, 2013 .

כאשר מר תאבת הופנה להודעות כפי שהוצגו לעיל, הוא אישר את תוכנם ושייך את אי ההתאמות שבין עדותו לתוכנם של ההודעות לפגיעה בזכרונו.

בהודעות שנגבו מרעייתו של התובע ומאחיו, יש אפוא עדות מפורשת על מגוריו של התובע ובני משפחתו בא-זעיים תקופה של שנים ארוכות, החל משנת 1996 וכלה בשנת 2014. יש בראיות אלה, די כדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל כתפי התובע.

התובע לא הזים את הראיות שהוצגו על ידי הנתבע. הוא לא הביא את רעייתו לעדות על אף החלטה מפורשת של בית הדין, ונמנע מלחקור את אחיו בחקירה נגדית. זאת ועוד, התובע לא הגיש לבית הדין ראיות מהותיות ובכלל זה מסמכי הרכישה והמכירה של הקרקע והבית בא-זעיים וראיות למועד ביצוע העסקאות; הסכמי שכירות או אסמכתאות אחרות על מגורים בשטח ישראל בתקופה השנויה במחלוקת ועוד כיו"ב. בהתאם לפסיקה משמעות אי הבאת עד וויתור בעל דין על חקירה נגדית של עד, כי תעמוד לרעתו בעת שקילת מאזן ההסתברויות. יפים הם דבריו של י' קדמי לעניין זה:

"יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד או להימנעות מחקירה נגדית של מי שעדותו הוגשה בתעודה בכתב שנחתמה על-ידו.
התנהגות כזו, בהיעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית – היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב." [.' קדמי, "על הראיות", מהדורה משולבת ומעודכנת (2003) חלק שלישי, 1649.] [ההדגשות הוספו כ.א.ק].

מעבר לכך יוטעם כי התובע בעדותו אישר כי רכש קרקע בא-זעיים, בנה עליה את ביתו והתגורר שם מספר שנים. אומנם התובע לא הודה במגורים בא-זעיים בכל התקופה השנויה במחלוקת אולם הוא מסר מספר גרסאות סותרות בעניין זה - עדותו הייתה בלתי מהימנה עלינו, לא עקבית ומפוזרת באופן שלא ניתן ליתן משקל של ממש לעדותו. כך, בקדם המשפט שהתקיים ביום 17.7.2017 ניתן להבין כי התובע התגורר בא-זעיים משנת 2003 עד שנת 2012, בלשונו:

"גרתי בסילוואן בשנת 76 עד 2002-2003. גרתי בא-זעיים בשכר דירה ואחרי זה קניתי אדמה בא-זעיים. קניתי את האדמה ב 2005. עד 2003 גרתי בסילוואן אצל גועבי. בניתי בא-זעיים. גרתי שם בערך עד 2012."

בעדותו בפנינו, מסר התובע גרסה שונה לעניין מועד רכישת הקרקע בא-זעיים וטען תחילה שרכש אותה בשנת 2009 . בהמשך חזר בו וטען כי רכש את הקרקע בשנים 2003 או 2004. עוד העיד בפנינו התובע כי תחילה התגורר בא-זעיים משך 5 שנים, אח"כ העיד כי התגורר 7 שנים בין השנים 2003 ו-2011 ולבסוף טען כי מכר את ביתו שבנה על הקרקע שרכש בא-זעיים בשנת 2012 .

זאת ועוד, התובע לא עשה מאמץ להפריך את טענותיו של הנתבע, הוא לא הצביע על קיומם של נכסים בישראל, הוא לא הביא ראיות להוכיח את שהותו בישראל ומהותה בתקופה השנויה במחלוקת, והוא לא הזים את הטענות כי מרכז חייו היו במקום המגורים הפיסיים בתקופה השנויה במחלוקת בין הצדדים.

אמנם התובע הציג אסמכתאות על כך שילדיו למדו בבתי ספר במזרח העיר הנמצאים בתוך שטח ישראל, והוא עצמו עבד לכל הפחות בחלק מהתקופה השנויה במחלוקת בישראל, אולם נקבע בפסיקה כי " יש להוכיח מגורים של קבע במדינת ישראל לצורך תושבות. לא די במקום העבודה של המערער, מקום מגורי המשפחה המורחבת, תשלום דמי הביטוח הלאומי ובעובדה שילדיהם לומדים בבית ספר בירושלים בכדי להפכם לתושבי ישראל." לפיכך, אין בראיות שהוצגו על ידי התובע די כדי להזים את הראיות שהוגשו על ידי הנתבע.

נוכח האמור, אין מקום לבטל את החלטת הנתבע לפיה נשלל מעמדו של התובע כתושב בגין התקופה שמיום 1.1.1996 ועד ליום 31.12.2013.

מכאן, התביעה נדחית.

כמקובל בהליכים מסוג זה – אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ד אדר ב' תשע"ט, (31 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר קיבורק נלבנדיאן
נציג ציבור (עובדים)

כאמל אבו קאעוד,
סגן נשיא

מר מימון אסולין
נציג ציבור (מעסיקים)