הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בירושלים ב"ל 11217-09

לפני:

כב' השופטת יפה שטיין
-דן יחיד-

התובעת
יהודית כהן בן ארצי ת.ז. XXXXXX424
ע"י ב"כ: עו"ד רביד אברמזון
-
הנתבע
בטוח לאומי-סניף ירושלים
ע"י ב"כ: עו"ד יסמין דיגדקר

פסק דין

זהו פס"ד בתביעת התובעת להכרה במצבה הרפואי כנובע מפגיעה בעבודה.
העובדות הרלבנטיות ואופן ניהול ההליך:
התובעת ילידת שנת 1960.
התובעת עבדה במשרדי מס הכנסה מ 11/79 ועד 31/3/07.
התובעת מונתה לתפקיד ראש ענף גבייה במס הכנסה.
ביום 26.7.2009 הגישה התובעת תביעה להכרה במצבה הרפואי כנובע מפגיעה בעבודה. התובעת טענה כי חוותה מסכת של השפלות והתנכלות בעבודה מצד הממונה שלה, מר משה דגן, שנמשכה לאורך כשלוש שנים (2004-2007) דבר שהוביל לטענתה לפרוץ מחלות עור, פיברומיאלגיה ופגיעה נפשית (מהן סובלת עד היום) , עד שנאלצה להפסיק לעבוד.
בפס"ד חלקי מיום 2.5.2011 נדחו טענות התובעת לפגיעה בעבודה , בנימוק לפיו מתח ולחץ נפשי מתמשך, שנטען על ידי התובעת כי גרם למחלות העור, הפיברומיאליגיה ולפגיעה הנפשית, ללא אירוע נקודתי שניתן להצביע עליו.
התובעת ערערה לבית הדין הארצי בעב"ל 45715-05-11, שם נקבע בפס"ד מיום 21.2.13:
"בנסיבות המקרה, מומלץ לצדדים ללכת בדרך שהתוותה בקדם הערעור לעניין אבחון אירוע קונקרטי שניתן לקשרו לפגיעה נפשית ולליקויים הפיזיולוגיים של פיברומיאלגיה ומחלת עור. האירוע האחד היה ב-31.5.05, שם הודיעו למערערת שמאריכים לה את תקופת הניסיון לעניין תפקידה כראש ענף גבייה, והאירוע האחר היה ב-9.11.05, אז הודע לה שהיא לא עמדה בתקופת הניסיון והיא חוזרת לתפקידה הקודם כמנהלת מדור.
על פי הפסיקה הנוכחית, לא הוכרה מיקרו-טראומה נפשית. אולם, ככל שניתן היה לאתר אירוע מיוחד של דחק נפשי, אזי מינה בית הדין מומחה שהיה צריך לדון בקשר הסיבתי בין אותו אירוע לבין הליקויים שנטענו שנגרמו בעטיו לרבות החמרה, ולרבות תקופת אי כושר זמני.
לאור האמור, מוצע לצדדים כי עניינה של המערערת יוחזר לבית הדין קמא. בית הדין קמא יקבע את עובדות המקרה באשר לשני האירועים שצוינו, תוך פירוט הרקע הכללי של עבודת המערערת, ולאחר קביעת העובדות כאמור לעיל ישקול מינוי מומחה יועץ רפואי מטעמו.
על פני הדברים, יש מקום להשלמת ראיות בנסיבות המקרה, באשר הנתיב לפיו התנהלה התביעה בבית הדין קמא התייחס לחלופה המיקרו-טראומתית ואילו ההחזרה לבית הדין קמא יסודה בבחינת המקרה כתאונה בעבודה."
הצדדים קיבלו את הצעת בית הדין וזו קיבלה תוקף של פס"ד. לאור פסיקה זו, התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית (משלים) ובו הצהירה על שלושה אירועים חריגים שאירעו לה בעבודתה.
ביום 12.9.2016 קוים דיון הוכחות בו העידו ארבעה עדים: ראשון העיד מר בנימין ארוך- עד תביעה שעבד במחיצת התובעת, לאחר מכן העידה התובעת עצמה, ולבסוף - העידו גב' מירי סביון ומר משה דגן, מטעם הנתבע.
הצדדים הסכימו להעביר את החומר הרפואי למומחים בתחום רפואת העור, ראומטולוגיה ומומחית בתחום הנפשי (פסיכיאטרית) והגישו לביה"ד הודעה מוסכמת עם העובדות. הודעה זו קיבלה תוקף של החלטה .
בהודעת הצדדים צוינו שלושה אירועים חריגים מוסכמים :
הראשון - בתאריך 31.5.2005 עת קיבלה התובעת הודעה בדבר הארכת תקופת הניסיון בתפקידה כראש ענף גבייה בשל אי שביעות רצון מתפקודה (להלן: "האירוע החריג הראשון"), השני - ביום 9.11.2005 עת הודיעו לתובעת במהלך ישיבה שנערכה בנוכחותה, כי היא לא עמדה בתקופת הניסיון ולכן תשוב לכהן בתפקידה הקודם, כמנהלת מדור (להלן: "האירוע החריג השני"), והשלישי - ביום 11.1.2007 עת הודיעו לתובעת כי היא תשמש פקידת קבלה בעמדת המודיעין של המשרד (להלן: "האירוע החריג השלישי").
ביום 8.4.14 ביה"ד מינה שלושה מומחים רפואיים , לכל אחד מהתחומים הנ"ל.
ביום 26.11.14 נשלחו שאלות הבהרה לכל שלושת המומחים.
ביום 1.7.15 ביה"ד מינה מומחה נוסף בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר אריה באואר.
השאלה המשפטית:
האם התקיים קשר סיבתי בין כל אחד מהאירועים החריגים שתוארו ע"י התובעת בתצהירה המשלים, לבין הנזקים שנטענו ע"י התובעת, המתוארים במסמכיה הרפואיים (כתאונת עבודה ולא כפגיעת מיקרוטראומה).

המסגרת הנורמטיבית:
סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 (להלן: "החוק") מגדיר מהי "פגיעה בעבודה" ומהי "תאונת עבודה":
"79. בחוק זה, במבוטח -
"פגיעה בעבודה" - תאונת עבודה או מחלת מקצוע;
"תאונת עבודה" - תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו;...."
בעב"ל 1003/02 בנשיטרית - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 29.3.06) נפסק כי:
"קיומו המוכח של אירוע בעבודה, הניתן להגדרה במקום ובזמן, הוא כאמור תנאי הכרחי, אולם אין הוא תנאי מספיק. נלווה אליו תנאי מצטבר של הנזק שנגרם למבוטח.
בהתקיים שני התנאים המצטברים הללו יש להשיב לשאלה האם מתקיים התנאי השלישי, הוא זה של הקשר הסיבתי בין האירוע המיוחד והמוגדר בעבודה לבין הנזק שנגרם למבוטח. ככל שהכרעה בשאלה זו טעונה התייחסות מומחה, ימנה בית הדין מומחה יועץ רפואי אשר יחווה דעתו בנדון זה." (עמ' 7 לפסק הדין).
מכאן עולה כי נדרשים שלושה תנאים מצטברים כדי להיכלל בהגדרת "פגיעה בעבודה": קיום אירוע בעבודה שניתן להגדרה במקום ובזמן, כתוצאה מהאירוע נגרם נזק למבוטח, וקיומו של קשר סיבתי בין האירוע בעבודה לבין הנזק שנגרם למבוטח (כך נקבע גם בבג"ץ 4690/07 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד נג(2) 529).
בעב"ל (ארצי) 407/07 אביבה בן דוד -המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 30.12.08) נקבע כי ייתכן מצב שבו קיים מתח מתמשך, ושלמרות זאת אירע לפתע אירוע חריג, כדוגמת פיטורין - אשר שונה בעוצמתו מהמתח ה"שיגרתי". כדברי הנשיא פליטמן (בעמ' 19 לפסק הדין):
"האירוע החריג- אין צורך בהוכחת אירוע חריג דווקא כאירוע חיצוני שניתן לקשור בינו לבין פגיעה נפשית. לעניין זה די באירוע מיוחד בעבודה השונה מפעולת יום יום רגילה. מן הבחינה המשפטית טיב האירוע החיצוני נקבע על פי המבחן הרפואי. על פי אותו מבחן אין הכרח שהאירוע החיצוני הגורם לפגיעה נפשית לאירוע חריג ייחשב כפי שנקבע לגבי אוטם שריר הלב על סמך המבחן הרפואי של האירוע החריג."
דיון:
כאמור, הצדדים הסכימו על שלושה אירועים חריגים, עליהם אין חולק שאירעו (ר' הודעת הצדדים מיום 5.12.13). בית הדין מינה ארבעה מומחים בתחומים השונים (שני פסיכיאטרים, רופא עור וראומטולוג), על מנת לקבל את חוות דעתם והתייחסותם לשאלת הקשר הסיבתי בין האירועים לבין נזקי התובעת.
חוות דעת ד"ר יעקב אבלין, ראומטולוג:
על פי חוות הדעת, התובעת עברה 3 אירועים חריגים במהלך עבודתה שהתבטאו במתח ובתחושת השפלה ועלבון. לאחר סקירת המסמכים הרפואיים שעמדו בפניו כתב ד"ר אבלין בחוות דעתו:
"מדובר אם כן במקרה של אישה אשר אובחנה כסובלת מפיברומלאגיה במקביל לחרדה ודיכאון ופוסט טראומה ובמקביל לאורטיקריה כרונית ובהמשך פסוריאזיס... אני נמנע מלדון בשאלה מהי האבחנה הראומטולוגית הנכונה של חולה זו. בנושא זה אציין רק שככל העולה מחומר הראיות הרי שאין ספק שאובחנה כסובלת מפברומלאגיה ואין ספק שהתלונות המתועדות בחומר עולה בקנה אחד עם אבחנה זו. קיים גם רישום המצביע על אפשרות של אבחנה ראומטולוגית חלופית, קרי דלקת מפרקים פסוריאטית (כמתואר לעיל) אשר עשויה להסביר כאבי מפרקים מפושטים עייפות וכו'. יחד עם זאת יש להדגיש ששתי האבחנות (פיברומלאגיה ודלקת מפרקים פסוריאטית) עשויות להתקיים במקביל באותו חולה ואינן שוללות זו את קיומה של זו".
ג. לעניין הקשר הסיבתי סקר המומחה את הספרות המקצועית וקבע כי:
"מכל מקום ניתן לקבוע להערכתי שהתובעת עברה אירועים אשר כרוכים היו מבחינתה ברמת עקה גבוהה (SRESSׂ) ובסמוך לכך החלה לסבול מקשת תסמינים אשר התגבשה בין היתר לכדי אבחנה של פיברומלאגיה. לאור זא6ת אני נוטה לקבל את הקביעה שמצב לחץ מתמשך במקום העבודה עשוי להוות גורם התורם להתפרצותה של תסמונת הפיברומלאגיה... סביר להניח שגורמים נוספים ובהם הרקע הגנטי של כל חולה וכן החשיפה למחוללים זיהומים שונים (ושכיחים) עשויים לתרפ להתפתחותה. אכן גם במקרה שלפנינו תועדה חישפה קודמת לנגיף המונונוקלאוזיס. כמובן, גם הבעיות הנפשיות מהן החלה לסבול התובעת בסמיכות זמנים לתסמינים הגופניים השפיעו (והושפעו). עם זאת, לאחר קריאת חוות דעתם של הפסיכיאטר והראומטולוג אר בדקו את החולה, אני מגיע למסקנה שסמיכות הזמנים והמהלך הקליני בין האירועים החריגים לבין התסמיכנים המתוארים אכן תומכים באפשרות של קשר סיבתי משמעותי בין הדברים. לאור דיון זה אני מקבל את הקשר הסיבתי בין האירועים החריגים שחוותה התובעת לבין מחלת הפיברומלאגיה ממנה היא סובלת.
ד. בתשובות ההבהרה כי האירועים הנ"ל היו בעלי השפעה ניכרת על התובעת וכי "לאור עוצמת התגובה הנפשית וכן לאור סמכות הזמנים בין האירועים הטראומטיים לבין הופעת התסמינים אני סבור כי ניתן לקבוע כי מדובר בתרומה של מעל 50%. לאור זאת איני סבור שניתן לקבוע שהשפעת העבודה הייתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים".
ה. בתשובות לשאלות הבהרה שנשלחו לד"ר אבלין, ציין כי האירועים החריגים שציינה התובעת היו בעלי השפעה ניכרת, הוא אינו סבור שניתן לקבוע שהשפעת העבודה הייתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. ד"ר אבלין ציין כי הוא סבור שניתן לקבוע כי מדובר בתרומה של מעל 50% (תרומת ה "אירועים הטראומטיים" שאירוע לתובעת בעבודתה לעומת המטען הגנטי והסיכוי שהייתה מפתחת את התסמונת ממנה סובלת ללא הטראומה).
ו. לאור זאת, ומשאין סיבה המצדיקה לסטות מחוות דעתו של ד"ר אבלין יש לקבוע כי יש קשר סיבתי בין עבודתה של התובעת למחלת הפיברומלאגיה ממנה היא סובלת.
ז. חוות דעת ד"ר אינגבר- רופא עור:
בנוגע למחלת האורטיקה - קביעת המומחה הייתה שאין קשר בין מתח נפשי חריף שהיה לה לבין התופעות של התובעת וקבלת מחלה זו בתחילת חודש אוגוסט.
וכך כתב פרופ' אינגבר בחוות דעתו מיום 8/6/14:
"האירוע החריג הראשון קרה ב-31/5/05, וה-URTICARIA הופיעה לראשונה בתחילת אוגוסט 2005, וזאת ע,פ מסמך בתיק הרפואי מיו ם 19/5/05 בו כתבו 'פריחה אורטיקריאלית מזה כ-10 ימים'. אין קשר בין המתח הפשי החריף ממאי 2005 לבין ה- URTICARIA בתחילת אוגוסט. כפי שציינתי לעיל הקשר בין שני האירועים צריך להיות מיידי או סמוך לכך ".
המומחה הוסיף עוד כי "במסמך הנ"ל בביקור במרפאה ב-19/8/05 כתוב גם טיפול שיניים עם עקירה 10 ימים לפני הפריחה. אם כן מצויין מפורשות שה URTICARIA הופיעה לאחר טיפול שיניים עם עקירת שן וכמובן שימוש בחומרי הרדמה בעת העקירה".
ח. בנוגע למחלת הפסוריאזיס - המומחה ציין כי הוא מוכן לקבל את הקשר בין המתח הנפשי לבין הופעת מחלה זו, במידה והמחלה הופיעה לראשונה תוך 3 חודשים מאחד מהאירועים החריגים. במידה והמחלה הופיעה לאחר זמן ארוך יותר, אין קשר בין האירועים.
ט. המומחה השיב על שאלות הבהרה שנשלחו אליו (פעמיים), בהן הבהיר שמקובל לקשור בין מתח נפשי לבין הופעה או החמרה של מחלת הפסוריאזיס בתנאי שמרווח הזמן בין שני האירועים לא יעלה על 3 חודשים. זאת כאשר מדובר במתח נפשי חריג. המומחה השיב בתשובות לשאלות ההבהרה, כי עומד על חוות דעתו שלא היה קשר בין המתח בעבודת התובעת לבין הופעת הפסוריאזיס שהופיעה הרבה זמן לאחר האירועים החריגים. עוד הוסיף המומחה וציין כי "אינני יודע מהיכן שאב ד"ר בר סלע את המידע שמחלה זו הופיעה יחד עם ה- URTICARIA בזמן המתח הקשה בעבודה כמי שהוא מציין בחוות דעתו".
גם בתשובות ההבהרה שב המומחה ושולל כל קשר סיבתי בין האירועים החריגים לבין מחלות העור של התובעת, בתשובות מנומקות ובהירות, כאשר הוא מבסס את חוות דעתו הן על הספרות המקצועית והן על פסיקת בתי המשפט לפין פער של 3 חודשים בין האירוע החריג לבין הפסוריאזיס מנתק את הקשר הסיבתי. כך גם לעניין ה- URTICARIA .
יצויין כי בקשת ב"כ התובעת לפסילת המומחה לא התקבלה ותחת זאת התאפשרה הפניית שאלות הבהרה נוספות למומחה, אשר לא שינו את חוות דעתו. מכל מקום - ולאור חוות דעת זו, אני קובעת כי אין קשר בין מחלת העור ממנה סובלת המערערת לבין עבודתה,
י. חוות דעת ד"ר פנינה דורפמן אתרוג- פסיכיאטרית:
חוות דעתה של המומחית התקבלה ביום 8.5.14. על פי חוות הדעת, התובעת לוקה בתסמונת דיכאונית בעוצמה בינונית, וכי "מחלתה הנפשית אינה קשורה סיבתית לאירועים החריגים שתוארו בכתב ההחלטה, ואני מציינת כי אין סיבתיות בין תחלואה דיכאונית כפי שתוארה בתיקה הרפואי של התובעת בו עיינתי, לסיבתיות של אירועי חיים כלשהם. להערכתי אין באירועים אלה כדי להוות אירועים טראומטיים בהגדרה הרפואית המקובלת לפי ארגון הבריאות העולמי לכן שגה ד"ר עמנואל בקביעתו כי התובעת לוקה בתסמונת פוסט טראומטית".
יא. למומחית נשלחו שאלות הבהרה לחוות דעתה במסגרתן התבקשה להסביר את המדד הרפואי שעל בסיסו קבעה את ממצאיה, וכן התבקשה להתייחס לשאלת הקש"ס לאחר פירוט מצבה הנפשי הקודם של התובעת, לעומת הממצאים היום. המומחית השיבה ביום 17.12.14. כיוון שביה"ד מצא ספק מסוים בלוגיקה שהובילה לקביעת המומחית, ששללה קשר סיבתי, מונה מומחה נוסף (ולא אחר) בתחום הפסיכיאטריה (החלטה מיום 1.7.15).
יב. חוות דעת ד"ר אריה באואר (באור)- פסיכיאטר:
המומחה סקר את המסמכים הרפואיים וחוות הדעת שהובאו מטעם התובעת וקבע בסיכום חוות דעתו כי:
"מתוך עיון במסמכים אלו שציינתי לעיל ומתוך קריאת התיק כולו עולה בבירור הקשר הסיבתי שבין תנאי עבודה של התובעת, הרגשת ההשפלה אשר חוותה שם והפרישה המוקדמת שלה עקב מחלותיה הגופניות, לבין הנזק הנפשרי אשר נגרם לה ואשר להתרשמותי אינו מגיע עד כדי התפתחות תסמונת פוסט טראומטית (אין תיאור של סיוטי לילה, של פלאשבקים הן הערות והן בחלום אין סימנים של הימנעות או עוררות יתר וכד), ולכן לדעתי מדובר בתסמונת תגובתית, היינו הפרעה הסתגלותית ממושכת עם מאפיינים דכאוניים וחרדתיים. לכן כאמור, קיים לדעתי קשר סיבתי בין האירועים שאירעו לתובעת לבין הנזקים הנפשיים הנטענים על ידה".
יג. המומחה התבקש להשיב לשאלות הבהרה אלו:
א. האם התובעת קיבלה טיפול בסטרואידים/פרדינזון ולאיזה צורך? ככל
שכן, האם תוכל לאשר או לשלול את הקשר בין נטילת תרופות אלה לבין מצבה הנפשי , ועד כמה תרופות אלו ניתנו לה כדי לטפל בבעיות גופניות אחרות אשר נבעו מהאירועים בעבודה.
ב. בהמשך לשאלה קודמת: מצ"ב חוות הדעת של פרופ' אינגבר – מומחה
למחלות עור, וד"ר אבלין - מתחום הריאומטלוגיה.
האם לאור חוות דעת אלו הינך עומד על דעתך כי האירועים כפי שהם
מתוארים על ידי בית הדין, יכלו לגרום לתובעת את הליקוי הנפשי עליו
היא מתלוננת.
ג. בספר ICD - 10 תחת הכותרת 43.2 F , בעמוד 162 מופיעה הגדרת
הפרעת הסתגלות כדלקמן:
"הצורה התוכן והחומרה של הסימפטומים;
עבר ואישות קודמים;
אירוע דחק , מצב או משבר חיים;
יש לקבוע בבירור את נוכחותו של הגורם השלישי ודרושה עדות חזקה, אם כי אולי משוערת , שההפרעה לא הייתה מופיעה בלעדיו. אם גורם הדחק הוא מזערי באופן יחסי, או שאי אפשר להוכיח בבירור קשר של זמן (פחות משלולשה חודשים), יש לסווג את ההפרעה במקום אחר בהתאם לאיפיונה".
לאור זאת - האם התנאים האלו מתקיימים בתובעת (גורם ברור לסטרס, סמיכות זמנים ונזק שניתן להעריך)?
ד. בקריטריונים לאבחנת לאבחנת הפרעה הסתגלותית הן ב-DSM והן ב-
ICD נדרש כי הסימפטומים הרגשיים יופיעו תוך חודש מיום הופעת
הסטרסור. האם מצאת כי בעניינה של התובעת תאריכי הופעת
הסימפטומים תואמים הגדרה זו.
ה. בחוות דעתך קבעת כי אינך סבור שיש לתובעת פוסט טראומה אלא רק
הפרעה הסתגלותית. האם אתה יכול לכמת את ההפרעה ההסתגלותית
לאור האירועים החריגים שעברה בעבודתה.
וכך השיב המומחה לשאלות ההבהרה:
"א. ע"פ חוות דעתו של ד"ר אבלין מיום 2/5/14 התובעת אובחנה כסובלת
מאורטיקריה כרונית אשר טופלה בסטרואידים ואנטי היסטמינים.
לדעתי אין קשר בין נטילת הסטרואידים לבין התפתחות מצב נפשי של
הפרעת הסתגלות אם כי ייתכן קיום קשר בין נטילת סטרואידים לבין
התפתחות מצב פסיכוטי בחולים מסויימים. זה לא המקרה כאן שכן
התובעת ע"פ הידוע לא פיתחה מצב פסיכוטי.
ב. אני עומד על דעתי... כי קיים קשר שבין תנאי עבודתה של התובעת,
הרגשת ההשפלה אשר חוותה והפרישה המוקדמת שלה עקב מחלותיה
הגופניות לבין הנזק הנפשי אשר נגרם לה.
ג. לדעתי קיים במקרה זה גורם ברור לסטרס, סמיכות זמנים ונזק שניתן
להעריך. ד"ר עמנואל כותב בחוות דעתו מיום 22/7/07 כי מחלתה של
התובעת הופיעה באופן חריף בעקבות תקופה של לחצים בעבודה ואני
מקבל את דעתו.
ד. מבחינת קשר של זמן ... נדרש כי הסימפטומים הרגשיים יופיעו עד
שלושה חודשים מאז אירוע הדחק, מצב או משבר חיים. נראה לי כי תנאי
זה מתקיים במקרה זה, מכל מקום, גם אם הוא חורג במקצב ממגבלות
הזמן, קיים הקשר.
ה. אינני יכול לכמת את ההפרעה ההסתגלותית משום שלא קיים מפתח
מדעי מדוייק המאפשר לכמת את התרומה של הטריגרים השונים
להתפתחות התסמונת".
יד. המומחה קבע כי קיים קשר בין תנאי עבודתה של התובעת, בין הרגשת ההשפלה שחוותה במקום עבודתה והפרישה המוקדמת שלה עקב מחלותיה הגופניות- לבין הנזק הנפשי שנגרם לה. עם זאת, הנזק הנפשי לא מגיע עד כדי התפתחות תסמונת פוסט- טראומטית. לדבריו "מדובר בתסמונת תגובתית- הפרעה הסתגלותית ממושכת עם מאפיינים דיכאוניים וחרדתיים".
וכך השיב במענה לשאלות ההבהרה שנשלחו אליו:
"לבסוף ציין המומחה כי קיים קשר סיבתי בין האירועים שאירעו לתובעת לבין הנזקים הנפשיים שנטענו על ידה"
המומחה אף ענה לשאלות ההבהרה שנשלחו אליו ב 15.2.16 וציין כי עומד על חוות דעתו, ציין כי קיים במקרה של התובעת גורם ברור לסטרס, סמיכות זמנים ונזק שניתן להעריך.
למען הסר ספק שב בית הדין וביקש הבהרה נוספת מהמומחה , ובין היתר הובהר למומחה כי:
"... המומחה התייחס לכלל תנאי עבודה וללחץ מתמשך, בעוד שהמחלוקות בתיק מתייחסות רק לעניין אירועים אלו. לאור זאת, יבהיר ד"ר באואר בשנית האם יש קשר סיבתי בין האירועים החריגים שצויינו לעיל לבין מצבה הנפשי של התובעת לרבות החמרה ולרבות אי כושר זמני".
בעניין זה השיב המומחה כי:
"למען הבהר שוב את תשובתי אני מפנה את בית הדין הנכבד לחוות דעתי המקורית בעניין הנדון מיום11/8/16 שאותה אני מסיים במילים 'לכן כאמור קיים לדעתי קשר סיבתי בין האירועים שאירעו לתובעת לבין הנזקים הנפשיים הנטענים על ידה' (סוף ציטט). ודוק – האירועים ולא התקופה.
בהערת שוליים אוסיף כי לא ניתן לדעתי לנתק את האירועים מהתקופה שבה הם התרחשו ואני גם מניח שאותם אירועים תרמו, אם לא גרמו, לאותה תקופה להיות לחוצה ומתוחה " (ההדגשה לא במקור).
טו. לאחר שעיינתי בחוות דעתו של ד"ר באואר, ולאור ההבהרה הנוספת , ולמרות הספק המסויים המתעורר לאור דברי המומחה כי לא ניתן לנתק את האירועים מהתקופה שבה התרחשו – ובין היתר לאור נטיית בית הדין לפסוק לטובת מבוטח כאשר יש חוות דעת התומכת בהכרה בתאונת עבודה (מתוך שתי חוות דעת), אני מקבל ת את חוות דעתו של ד"ר באואר ומעדיפ ה אותה על פני זו ש ל ד"ר אתרוג . משמעות הדבר שהספק בעניין זה יפעל לטובתה בדבר הקשר הסיבתי בין עבודתה לבין מצבה הנפשי. לכן בנקודה זו יש לראות במצבה הנפשי כנובע מהאירועים שאירעו בעבודתה.
דברים אלו מקבלים חיזוק באמור בסעיף 4 לתצהיר העדות הראשית המשלים שהגישה התובעת (בהתאם להחלטת ביה"ד הארצי בעב"ל 45715-05-11), ושלא נסתר, על פיו: " בין לבין חשתי, בין היתר, באי- ודאות, חרדה, לחץ, בסכנת פיטורים והדחה ועוד, על כל הנובע מכך ו/או הכרוך בכך".
כך גם העידה בבית הדין אשר העידה לעניין הנזק הנפשי:
"ש. מה הרגשת בגוף ובנפש באותו יום ויום למחרת?
ת. רעידות, חולשה, אלוקים מה קורה, למה? למה.
ש. פנית לרופא מייד?
ת. מאיפה אני זוכרת, יש סיקים שהוצאתי. אני אמרתי לרופאה שלי שאני מתחילה לסבול מסחרחורות ורעידות ולא ישנה בלילות..."
(עמ' 4 שורה 30 עד עמ' 5 שורה 2).

לאור כל האמור יש לראות במצבה הנפשי כנובע מהאירועים בעבודה.

סוף דבר

תביעת התובעת מתקבלת בתחום הנפשי, ובתחום ריאומטולוגי אך לא לעניין מחלת העור.
אחוזי הנכות ייקבעו בוועדה הרפואית מטעם הנתבע בשני תחומים אלו.
הנתבע ישלם לתובעת סך של 3,000 ₪ כשכ"ט עו"ד.

ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין

לידי הצד המבקש לערער.

ניתן היום, י"ד אדר תשע"ז, (12 מרץ 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .