הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה ק"ג 16077-03-15

06 פברואר 2017
לפני: כב' השופטת דלית גילה
נציג ציבור (ע) - מר יעקב בן-הר
נציג ציבור (מ) - מר משה מקוב

המערערת:
אלה שוורץ , ת.ז. XXXXXX218
ע"י ב"כ: עו"ד י. בלומנפלד ואח'
-
המשיבים:
1. עיריית חיפה
ע"י הלשכה המשפטית עוה"ד נועה הדרי ואח'
2. עוזי גרינברג, ת.ז. XXXXXXX406
3. שלומי גרינברג, ת.ז. XXXXXX601
4. באפי והבי (גרינברג), ת.ז. XXXXXX698
נתבעים 4-2 ע"י ב"כ: עו"ד זיו גרובר

פסק - דין
רקע
בהליך זה, שהועבר אלינו מבימ"ש השלום בחיפה [החלטת כב' השופט פרידמן , מיום 16.4.15] - מבקשת המערערת הצהרה, שהייתה "ידועה בציבור" של מר יעקב גרינברג ז"ל (להלן: המנוח), שהיה בחייו גמלאי של עיריית חיפה (להלן: העירייה), ולכן: "זכאית לתשלום הפנסיה של המנוח מיום פטירתו" [ב פתיח].

יש להניח, שכוונת המערערת היא שהינה זכאית לתשלום "פנסיית שארים", בשל מעמדה, עליו היא מבקשת להצהיר, כבת זוג - ידועה בציבור, של המנוח, ולא כפי שנוסחה תביעתה. מכל מקום, העירייה ביקשה לסלק את התובענה על הסף - "מחמת שיהוי בהגשת התובענה ולחילופין מחמת התיישנות ..." [הפתיח לבקשת העירייה (להלן: בקשת הסילוק)].

משיבים 4-2, הם ילדי המנוח (להלן: הילדים), והצטרפו לעמדת העירייה בבקשת הסילוק , אך, הוסיפו, מצידם, עוד טעם לסילוק התובענה על הסף, ב הסתמך על תצהירים ועדויות ב הליך שהתנהל בבית-המשפט לענייני משפחה בחיפה בינם לבין המערערת [42080-01-11 - תגובת הילדים, נספח 1 (בבקשה 10 במערכת ה "נט"; להלן: פסה"ד בתיק המשפחה)].

פסה"ד בתיק המשפחה ניתן ביום 23.7.14, על-ידי סגנית הנשיא, כב' השופטת שושנה ברגר, אשר דחתה את התנגדותה של המערערת לקיום צוואתו של המנוח ; וביום 30.12.14 נדחתה בקשתה של ה מערערת, להארכת מועד להגשת ערעור על פסה"ד בתיק המשפחה [החלטת כב' הרשמת עפרה אטיאס - תגובת הילדים , נספח 3].

בהחלטת אב"ד, מיום 7.6.15, התבקשה תגובת ה מערערת לטענות הילדים , מאחר שנראה היה - לכאורה - שיש לפנינו פלוגתא פסוקה.

בתגובת המערערת, מיום 19.7.15, נטען, כי פסה"ד בתיק המשפחה לא דן בזכאות המערערת לקבל פנסיה כידועה בציבור, העירייה כלל לא היתה צד בו ורק נדחתה גרסתה של המערערת, בקשר להתנגדותה לקיום צוואת המנוח, נוכח ראיות שהובאו , כאשר כעת יש בידי ה ראיות נוספות, שלא הוצגו בבית -המשפט לענייני משפחה - תצהיר ים מאת אמו של המנוח ואחיו [בהמרצת הפתיחה] .

מפסה"ד בתיק המשפחה עולה, כי המערערת התנגדה לביצוע צוואה לטובת הילדים , כאשר עיקר נימוקיה נגע למערכת היחסים שבינה לבין המנוח, כשלטענתה - הם היו בגדר ידועים בציבור וניהלו חיי שיתוף מלאים - עובדות שהילדים חלקו עליהן. בשולי פסה"ד בתיק המשפחה העירה השופטת, כי על אף שבמהלך המשפט טענו רבות לעניין מעמדה של המערערת, הרי , זו "לא עתרה למתן צו ירושה לעניין זכויותיה בעיזבון מכוח ידועה בציבור כפי טענתה"; אשר על כן - לא מצאה לנכון להכריע בעניין זה, במסגרת אותו הליך, וקבעה שדין טענות אלה להתברר במסגרת אחר ת [פסה"ד הנ"ל , עמ וד אחרון , הערה 1].

בדיון שהתקיים בפנינו, ביום 23.12.15, בבקשות לסילוק ההליך על הסף - הוסכם לדון בערעור הנוכחי כערעור על החלטה סופית של הממונה על תשלום הגמלאות בעירייה, כאשר כל החומר המצוי בפנינו הוא הבסיס להחלטה - שלא להעניק ל מערערת פנסיית שאירים - אותה מבקשים לתקוף בהליך זה . בהתאם, הוגשו סיכומים בכתב, אולם, המערערת לא ניצלה זכותה לסיכומי תשובה.

דיון והכרעה
לאחר שחזרנו ועברנו על טענות ה צדדים בסיכומיהם, ושקלנו את הראיות לכאן ולכאן, אנו סבורים, כי ההחלטה שלא לראות במערערת בת-זוג של המנוח, לצורך קבלת קצבת שאיר מהעירייה , היא החלטה נכונה; ננמק מסקנתנו לאחר הצגת התשתית הנורמטיבית, ו תוך הבאת העובדות הרלבנטיות למקרה זה .

מעמד "הידועה בציבור"
אין חולק, כי סעיף 28 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נ"מ] , תש"ל-1970 - החל, בהתאמה, גם על גמלאי העירייה - מעניק זכות לקצבת שאיר לבן זוג של זכאי לקצבת פרישה שנפטר (כמו המנוח), אם היה בן זוגו לפחות שלוש שנים שקדמו לפטירתו [סע' 28(א)(1) לחוק הגמלאות] ;
כאשר החוק מגדיר "בן זוג" של זכאי לקצבת פרישה - "... אשתו לרבות הידועה בציבור כאשתו" [סע' 1(1), לחוק הנ"ל];
ולעניין הגדרת "שאיריו של נפטר" נאמר: "מי שהיתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו אותה שעה ..." [סע' 4(א)(1), שם].

כפי שכבר נאמר בעניין אחר , מעמדם של בני זוג רבים, שלא נישאו, נדון ואף הוכר בחוקים שונים ובפסיקה נרחבת , בהקשר לזכות כזו או אחרת. הגם שלא קיימת הגדרה אחת למושג "הידועים בציבור", ישנם עקרונות ויסודות עובדתיים, אשר התגבשו במהלך השנים ומהווים את המסגרת הבסיסית למוסד המשפטי הקרוי ידועים בציבור, אשר על הטוענים להכרה בהם כידועים בציבור, להוכיח את קיומם; ואלה הם: קיום חיי משפחה ו ניהול משק בית משותף.

כך התייחס גם המחוקק אל הידועים בציבור, מבלי להכתירם בשם המפורש:
"איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף" [סע' 55 וסע ' 57(ג) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 ; סע ' 1 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1981].

בענייננו, מתעוררת השאלה בהקשר לפירוש המונח "ידועה בציבור" בתחום דיני הביטחון הסוציאלי, בו נפסק, משכבר, כי יש לו פירוש ייחודי, ה מתחשב בקידום מטרת המחוקק, לפתרון הבעיה החברתית אותה באה ההוראה שבחוק או בתקנון קרן פנסיה לפתור. פירוש כזה מעמיד דרישה ליחסים שנמשכו תקופת זמן ניכרת, כמו גם לתלות כלכלית בנפטר [ראו: דב"ע נג/6-7 בטר - קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות, פד"ע כז', 135, 140 וההפניות שם].

מוסד הידועים בציבור מורכב, אפוא, משני יסודות: "חיי אישות" , כבעל ואישה , ו"ניהול משק בית משותף".
היסוד האחד מורכב מחיים אינטימיים, כמו בין בעל ואשתו, המושתתים על יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה;
היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף, שלא מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא, כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה, הדבקים אחד בשני , בקשר של גורל חיים.
אין מדובר בשני יסודות מנותקים, אלא, בשני מרכיבים השזורים זה בזה ומעידים על מערכת יחסים של חיי משפחה במשק בית משותף [ע"א 107/87, שרה אלון - פרידה מנדלסון, פ"ד מג(1) 431, 433; להלן - פס"ד אלון].

אשר למשמעות המונח "חיי משפחה" - נהוג לראות בשלושה יסודות, כקובעים את המינימום לקיום מסגרת זו, אם כי - גם צמצום בהם ואפילו העדר מוחלט של אחד מהם, בשל סיבה ראויה, אינם מונעים קיומם של "חיי משפחה":
יחסי אישות (עונתה - TORUS);ו
יסוד כלכלי (שארה וכסותה - MENSA);
יסוד אמוציונלי (אהבה, אחווה, שלום ורעות).
[א. בן דרור הידועה בציבור, נישואים ללא נישואין, מהדורה שלישית מעודכנת, יהלום, הוצאה לאור בע"מ, תל-אביב, בעמ' 30 (להלן: בן דרור)].

לעניין יחסי אישות - אין די ביחסי אישות גרידא, שכן, בכך אינם באים לידי מיצוי "חיי משפחה" [פס"ד אלון, שם, בעמ' 437].
נוסף להם היסוד האמוציונאלי ויש להראות, כי היחסים היו מושתתים על יחס של חיבה, אהבה, מסירות ונאמנות המראה, כי - בני הזוג קשרו את גורלם זה בזה [ע"א 621/69 נסים נ' יוסטר, פ"ד כד (1) 617, 619].

היסוד הכלכלי - מתאפיין בניהול משק בית משותף "כשהכוונה היא לניהול תקציבי של יחידה משפחתית כגוף כלכלי. כאשר עסקינן בידועים בציבור, זהו יסוד מצטבר ליסודות הנפשיים, והוא המעיד על קשר בין בני-זוג העולה לדרגה של חיי משפחה" [בן דרור, בעמ' 33]. מגורים משותפים הם בסיס, לא בלעדי, להוכחת חיים כזוג. לצורך הקביעה, כי איש ואשה ניהלו חיי משפחה במשק בית משותף, מרכיב המגורים בצוותא הוא מרכיב חיוני ביותר וגם אם אין במגורים משותפים משום תנאי מכריע, הרי, שיש בהם ראיה חזקה לחיי המשפחה בין בני הזוג. קשה לראות בשני אנשים "משפחה" אם אינם מבלים את חייהם המשותפים במקום מגורים משותף בו שוהים שניהם [בן דרור, בעמ' 34].

על הדרישה למגורים יחדיו, לשם הכרה בזכאות לקצבת שאיר, עמד בית-הדין הארצי לעבודה משכבר הימים, בפסק הדין בעניין משעלי, בו נדונה, בין היתר, פרשנות המונח "אשתו" בחוק הביטוח הלאומי [נ"ח] תשכ"ח-1968, אשר, כמו בענייננו, כולל בהגדרת המונח גם את "הידועה בציבור כאשתו וגרה עמו" [דב"ע מד/0-62 המוסד לביטוח לאומי - זהבה משעלי פד"ע טז, 3 (להלן: פס"ד משעלי)]. באותה פרשה נאמר כך [ שם, בעמ' 7]:
"מעצם המונח 'ידועה בציבור' משתמעת בדרך כלל, קוהביטציה. אין זה משנה שדווקא עת מדובר ב'ידועה בציבור', אותה קוהביטציה תמצא את ביטויה, או את הדגש לביטויה, בנתונים אחרים מאשר עת המדובר בזוג נשואים כדין".נ

על רקע זה נפסק בפס"ד משעלי, כי יש לבחון את כלל נסיבות העניין כדי לקבוע אם התקיימו בין שניים יחסים של ידועים בציבור. בתוך כך נקבע, שהעדר מגורים משותפים, כשלעצמם, אין בו כדי להכריע את הכף לשלילת המעמד.בלעניין אופי המגורים במשותף, אמר ביה"ד הארצי כך:
"התנאי שאשה גרה עם גבר, במשמעות של קוהביטציה יכול ויינתנו לו ביטוים שונים בגילים שונים, במצבי בריאות שונים או בתנאים כלכליים שונים. אשר יקבע הוא המכלול לפי נסיבותיו ולא פרט זה או אחר".ו
על הלכות אלה חזר בית-הדין הארצי לעבודה בדב"ע נו/255-0 עטר - המל"ל פד"ע לב 385; וכן עב"ל 59/03 גבריאלה סבן - המל"ל (29.1.2004, במאגר ממוחשב, והאסמכתאות שם, להלן : פרשת סבן); ע"ע 1113/02 יוהאנה טודוראנג'אן - מעיין משה ומעיין צביה ( 5.1.2004, במאגר ממוחשב); כמו גם עב 8010/01 (ת"א) חנה זליקוביץ - מגן קרן פנסיה מרכזית לקואופרציה (25.12.2002, במאגר ממוחשב); ועוד: שחר ליפשיץ "נשואים בעל כורחם? ניתוח ליברלי של מוסד הידועים בציבור", עיוני משפט, כה 741.
בפרשת סבן שב ביה"ד הארצי לעבודה ועמד על כך שיש לשקול בכל מקרה את הנסיבות כולן ואת שינוי העתים, ובכלל זה צורות קשר בלתי קונבנציונאליות, היינו, ללא נישואין, שהגישה אליהן הפכה להיות גמישה. באותה פרשה הוכר מעמדה של המערערת כ"ידועה בציבור" הזכאית לקצבת שאירים מהמוסד לביטוח לאומי , על אף שבני הזוג שמרו על בעלותם בדירות נפרדות, שהיו סמוכות זו לזו. אולם, בני הזוג התגוררו דרך קבע האחד אצל משנהו, תקופות ממושכות, במהלך 15 השנים בהן התקיים הקשר ביניהם, עד שהמנוח נאלץ לעבור לבית הורים. הוכח שבני הזוג ניהלו חיים משותפים, והם הוכרו כידועים בציבור, בקרב בני משפחתם ובקרב חבריהם . נקדים ונאמר - לא כך בענייננו. נ

ביקורים תכופים של הגבר בבית האישה, או להפך, ויחסי קרבה ממושכים ביניהם, כשלעצמם, אין בהם כדי להעיד על מגורים יחדיו וניהול משק בית משותף באופן קבוע ורצוף [ראו: ע"ע 183/99 אהרון - הממונה על תשלום הגמלאות, פ"ד לז 396, 410; ע"ע 144/03 לב - הממונה על תשלום הגמלאות ( 15.3.2004, במאגר ממוחשב)] .

ומן הכלל אל הפרט - מעמד התובעת
העובדות הרלבנטיות לענייננו עולות, במפורט, מתצהירי הילדים ועוד ראיות , שנתנו כבר במסגרת ביהמ"ש למשפחה, בשנת 2012, וצורפו לתגובתם כאן, להבדיל מתצהירי אמו של המנוח ואחיו, שניתנו רק בחודש 11/14, והומצאו - לראשונה - יחד עם הערעור כאן, בו לא הוזכר ההליך בתיק ביהמ"ש למשפחה.

מתצהירה של המערערת, מיום 5.1.15, שהוגש לתמיכה בערעורה כאן, עולה תמונה של בילויים משותפים עם המנוח, במשך כ-10 שנות היכרות, ותמיכה כלכלית של המנוח בה במימון ארוחות, חופשות, נסיעות בארץ ובחו"ל ורכישת מתנות, והיא מתארת "קשר הדוק", אך, לא חיי משפחה [תצהיר המערערת הוא תצהיר לאקוני של "אישור", העובדות שפורטו ב"המרצת פתיחה" שהגישה, כאמור, לבימ"ש השלום; שם, סע' 5].
ביו היתר, אישרה המערערת, כי היא והמנוח נהגו לישון יחד כמעט מידי לילה, פעם בדירת המנוח ופעם בדירתה, אך, היא לא עברה לגור בדירתו בגלל שהיתה לה דירה קטנה מעמידר, בה התגורר עם בנה, שהיה אז קטין [שם, סע' 4ח'-ט'] ; ברם, תיאור זה אינו תואם את התיאור שמסרה בתצהירה לביהמ"ש למשפחה, מיום 20.1.12 [תגובת הילדים , נספח 14 (להלן: התצהיר הקודם)], שם מסרה שבשלהי שנת 2001 המנוח רכש דירה חדשה באזור נשר, שהיא ובנה עברו להתגורר בה, שהיא העבירה את חפציה לדירה של המנוח , בה התגוררו למעשה , בדרך קבע , והיא החזיקה גם דירה שלה, אשר שימשה את אמה ואת בנה, לסירוגין [סע' 7-5 לתצהירה הקודם] ; ההבדל משמעותי.
במצב כזה - אין לסמוך על דברי המערערת, בנקודה המהותית של מגורים יחד, כראיה לחיי משפחה עם המנוח; כשאף לא הציגה שום מסמך תומך בחיי שיתוף.

התמונה העולה מהחומר הרב שהציגו הילדים בתגובתם היא - כי הגם שהמערערת והמנוח נפגשו דרך קבע והיא בילתה וטיילה ע ימו במשך כל תקופת היכרותם, והם אף היו חברים אינטימיים, לא היה בזאת די כדי לתמוך בקיום משק בית משותף ומגורים משותפים; ואלה העובדות:
המנוח נפטר ביום 5.7.10, כגמלאי של העירייה, הזכאי לקצבה, כבן 61.
הקשר בין המנוח למערערת החל כאשר המערערת הייתה בת 26, עם ילד בן 6, בעודה מצויה במערכת יחסים רומנטית עם גבר אחר, והיא פיתחה קשר אינטימי עם המנוח כדי לשפר את חייה מהבחינה הכלכלית.
המערערת עבדה כמנקה בבית המנוח והוא שילם לה על כך 700 ₪ לחודש , נתן לה תלוש שכר והצהיר עליה במוסד לביטוח לאומי כעובדת [תצהיר הבת באפי, מיום 28.10.12 - תגובת הילדים, נספח 4].
יוער, כי ב"כ המערערת בהליך בביהמ"ש למשפחה וויתר על חקירת באפי, בדיון מיום 18.4.13, ועדותה לא נסתרה [ פרוטוקול הדיון, שם - תגובת הילדים, נספח 10, עמ' 47, ש ' 29 ].
המנוח הצהיר בפני הרשויות, כי המערערת עובדת בביתו כמנקה , במשרה חלקית, כאשר המערערת חתמה על המסמכים בכתב ידה [ תצהירו של המנוח והמסמכים שהוגשו על ידו לרשויות המס ולמל"ל - תגובת הילדים, נספח 5].
המערערת אישרה בביהמ"ש למשפחה, בדיון מיום 3.4.13, כי היא חתומה על גבי המסמכים לרשויות השונות, וכי יש לה תלושי שכר [פרוטוקול דיון זה, עמ' 31, ש' 27 - תגובת הילדים, נספח 6].
בתקופה שהיה המנוח בקשר עם המערערת, הקשר ביניהם היה קשר מיני גרידא. לא היתה זו מערכת זוגית , אלא , קשר של עבודה , אשר שולב ביחסי מין ובילויים משותפים, להנאתם של ה שניים. לא היה למנוח ולמערערת חשבון בנק משותף, החשבונות בבית המנוח היו על שמו, לא נ והל משק בית משותף ו לא נולדו ילדים משותפים, על אף שבתחילת ההיכרות המערערת הייתה צעירה בשנות ה-20 לחייה (ו המנוח בגיל כמעט כפול ).
המנוח והמערערת נהגו לצאת לבלות יחד פעם בשבוע ולעיתים נשארה המערערת לישון אצלו בימי שישי, ובכך הסתכמה המערכת האינטימית ביניהם, עד שהקשר ביניהם הסתיים, שנה לפני מותו, בחודש 7/09.
על כך הצהיר הבן עוזי, בתצהירו מיום 10.5.12, בביהמ"ש למשפחה [תגובת הילדים, נספח 7, סע' 39; חקירתו - נספח 10, עמ' 55-54];
העיד על כך גם הבן שלומי, בתצהירו מיום 10.5.12, בביהמ"ש למשפחה [תגובת הילדים, נספח 8, סע' 36; החקירה - בנספח 10];
וגם הבת [תצהירה בבימ"ש למשפחה, סע' 6]. עדותם לא נסתרה .
על עובדה זו העיד אף חברו הטוב של המנוח, מר יוסף סוויסה, בתצהירו מיום 8.8.12, עת אישר, כי המערערת הייתה מנקה אצל המנוח בביתו ונשארת פעם בשבוע לישון אצלו, שהם יצאו לפעמים בימי שישי והמנוח שילם לה 700 ₪ , כל חודש עבור הניקיון [תגובת הילדים - נספח 9, סע' 6].
החבר גם העיד בביהמ"ש למשפחה על דברי המנוח: "אמר שהיא מנקה אצלו והיא בסוף שבוע נמצאת איתו, אחרי שמנקה ביום חמישי, יום שישי יוצאים ונשארת איתו לשבת וחוזרת הביתה" [תגובת הילדים - נספח 10, עמ' 48, ש' 14], וכן: "קיימו יחסי מין, לא יודע. דברים רגילים שעושים." [שם, עמ' 48, ש ' 17 ], ובהמשך: "... היה גם משלם לה 700 ₪ לחודש." [שם, עמ' 49, ש ' 4 ]; וסיכם בעדותו, א ודות היחסים עם המערערת, כך :
"ש. איך אתה מגדיר, בת זוג? ת. לא. חברה שלו" [שם, עמ' 48, ש' 27].
על מערכת היחסים בין המנוח לבין מערערת הצהירה גם גרושתו של המנוח, בתצהירה מיום 13.5.12, שהמנוח אמר לה שהקשר ביניהם הוא "ללא התחייבות", שהוא לא מסכים שהיא תבוא לגור איתו, וכן שהוא לא נתן לה מפתח לדירה שלו [ תגובת הילדים, נספח 11, סע' 6].
הגרושה נחקרה על תצהירה בביהמ"ש למשפחה וחזרה על הדברים [תגובת הילדים, נספח 10 - עמ' 52-51].
הבן שלומי העיד על הקשר האינטרסנטי והחלקי, בין המנוח לבין מערערת, בביהמ"ש למשפחה [תגובת הילדים, נספח 10 - עמ' 41, 43]. והצהיר, כי המנוח מעולם לא הביא את המערערת לארוחות ערב ו/או לחגים שחגג עם ילדיו, שכן , לא הייתה למערכת היחסים ביניהם משמעות עבורו מעבר לקשר מיני ל שם סיפוק צורך [תגובת הילדים, נספח 8, סע' 65].
שלומי גם העיד על כך שהמערערת לא טיפלה במנוח כלל ועיקר ו לא הייתה במערכת היחסים ביניהם מסירות ואהבה. שהמנוח היה אדם גאה, שלא נהג לשתף אנשים במצבו הרפואי ו להראות לעולם את חולשותיו. לכן, מכריו לא ידע ו על מחלת הסוכרת שלו, רק בני משפחתו הקרובה.
המנוח היה עצמאי לחלוטין בטיפול ובשמירה על עצמו, כחלק מהתמודדותו מול מחלת הסוכרת. ה וא נהג להזריק לעצמו אינסולין והיה עושה זאת לבדו , בשירותים , מבלי לבקש עזרה מאף אחד. כך, אף לא שיתף את המערערת במצבו הרפואי ובעובדה שסבל ממחלת הסוכרת. רק כאשר החל בטיפול בדיאליזה, נאלץ לספר לה על מחלתו , שכן , לא יכול היה להסתיר זאת, בשל הציוד שהגיע לביתו לביצוע הדיאליזה, והעובדה שהמערערת ניקתה בביתו.
שלומי הצהיר, כי מאותו מועד סיפר לו אביו שהמערערת השתנתה לחלוטין והחלה בפעולות סחטנות כלפיו מתוך מחשבה שיעשה הכל כדי שתישאר לצדו. אביו סיפר לו שהיא דרשה ממנו כסף (לרכישת רכב) והוא סירב ולכן ניתק את הקשר עמה.
שלומי נחקר על העובדות הללו בביהמ"ש למשפחה ועמד על גרסתו [תגובת הילדים, נספח 10 - עמ' 42].
המערערת אישרה בעדותה, בביהמ"ש למשפחה, את העובדה שהיא יודעת שהמנוח עשה דיאליזה בעצמו, 4-3 פעמים בשבוע, ומצבו היה מצוין בזמן הזה [תגובת הילדים, נספח 6 - עמ' 30, ש' 29].
בתצהירה של המערערת בביהמ"ש למשפחה, היא טענה שהכירה את המנוח כשהיה בן 44, בשנת 1997-1996 [תגובת הילדים, נספח 14, סע' 20]; אבל, בשנת 1996 המנוח היה כבר בן 47 שנה.
באפי, הצהירה בביהמ"ש למשפחה, כי המערערת באופן חד משמעי מעולם לא התגוררה אצל אביה בדירתו, והמנוח נהג להדגיש זאת ולומר לה: "באפי, אני לא מטומטם. אני יודע בדיוק מה הולך. היא לא תיכנס אצלי הביתה לישון והיא לא תעבור לגור אצלי, כבר לקחו לי חצי, אני לא פרייר. אני לא אתן למישהי לקחת את החצי מהחצי שנשאר לי" [תצהירה, שם, סע' 7 ; המנוח אף שמר כתבות על "ידועה בציבור" ואמר שהוא לא ייפול לתרמי ת מצד אישה , כמו "טריק" של הריון [שם, סעיף 8].
מר סוויסה הצהיר, כבר ביום 8.8.12, כי המנוח אמר לו לא פעם אחת שהוא לא רוצה שאף אחת תגור איתו, שהמנוח אהב את השקט שלו ואת פרטיותו וכשביקר אותו בביתו לא פגש את המערערת בבית המנוח [תגובת הילדים, נספח 9, סעיף 8; נספח 10 - עמ' 49, ש' 17].
ביום 1.1.10, כשהמנוח היה מאושפז בבי"ח, הגיע שלומי לבית המנוח, כפי שעשה כמעט כל יום מאז אשפוזו, וגילה שפרצו לדירתו. הפורצים הפכו את הדירה וגנבו דברי ערך וכסף במזומן. שלומי הגיש תלונה במשטרה על כך, ביום 2.1.10, והמנוח ביקש ממנו שיחליף את המנעול בדירתו. שלומי ביצע זאת והעביר לאביו מפתחות ששכפל לדירה וכולם היו בידי המנוח [תגובת הילדים - תצהירו, נספח 8, סע' 53; חקירתו - נספח 10, עמ' 47].
מקובלת עלינו טענת הילדים, שהמנוח יכול היה לתת למי שחפץ את המפתחות ולו היה בקשר עם המערערת, במועד זה, כנטען על ידה, היה נותן לה מפתח אחד, אולם, בפועל - למערערת לא היה מפתח לדירת המנוח, לאחר שהוחלף ,
המערערת אישרה זאת בתצהירה [תגובת הילדים, נספח 14, סע' 24];
וגם בחקירתה הנגדית, בביהמ"ש למשפחה, אישרה המערערת ששמעה על הפריצה מהמנוח [תגובת הילדים - נספח 6, עמ' 38-36]. לו היתה גרה באותה דירה, ברור שהיתה לומדת על הפריצה ממקור ראשון.
מר אדגר יעיש, הנשוי לאחותה של גרושתו של המנוח, והכיר את המנוח 30 שנה הצהיר, כבר ביום 11.5.12, כי במספר שיחות שלו עם המנוח הוא אמר לו שאין למערערת בגדים אצלו והיא לא ישנה אצלו [תצהירו, שהוגש לביהמ"ש ל משפחה, צורף כנספח לסיכומי הילדים; חקירתו עליו, ביהמ"ש למשפחה - תגובת הילדים, נספח 10, עמ' 51].
הילדים הגישו לביהמ"ש למשפחה מסמכים שהגיש המנוח למשרד הפנים, ביום 10.2.10, לצורך קבלת היתר להעסקת עובד זר, לאחר אשפוזו. הצורך בהעסקת עובדת זרה בביתו, לאחר שחרורו מביה"ח , מצביע על כך שהמערערת לא עמדה לצידו אז, ובטפסים המנוח הצהיר על עצמו "גרוש+3", ללא בת זוג [תגובת הילדים - נספח 15].
המערערת הצהירה, שהיו לה תמונות בבית המנח, שנגנבו בפר יצה, מנגד - שלומי הצהיר והעיד שבביתו של המנוח מעולם לא היה כל חפץ של המערערת, לרבות ביגוד, הנעלה או חפץ אחר. הוא נהג להגיע לדירתו של המנוח לפחות אחת לשבוע ומעולם לא ראה פריט של המערערת או אישה בכלל, ולו מברשת שיניים נוספת בחדר האמבטיה בדירת.
שלומי הוסיף שגם בתקופה שמאז אשפוזו של המנוח בביה"ח, הוא נהג להגיע אחת לשבוע לביתו, שכן, אביו ביקש ממנו לטפל בענייניו (לרבות הבאת חפצים שונים מביתו אליו לביה"ח, האכלת הדגים והכנסת העיתונים שהגיעו לפתח ביתו פנימה לבית) ומעולם לא נתקל במערערת עצמה ולא בחפצים שלה בבית.
גם לאחר מות המנוח, כאשר שלומי נכנס יחד עם אחיו עוזי לדירת המנוח, ודאג לתרום את בגדיו לנזקקים , לא ראה ולו חפץ אחד בדירתו המעיד על נוכחות נשית בבית. הוא הצהיר , כי לא זרק כל חפץ ו/או תמונות ו/או בגדים ו/או מסמכים השייכים למערערת, וזאת מן הטעם שמעולם לא היו בדירה חפצים שלה.
זאת - במיוחד מאחר שהמנוח ניתק את הקשר עם המערערת, כשנה לפני מותו, במהלך חודש 7/09. על עובדה זו הצהירה הבת באפי , מפי אביה המנוח, כמו גם שסיפר לה שהמערערת החלה לפנות אליו בדרישות, לרכישת אוטו חדש ו לעבור לגור איתו, והוא סרב.
על העובדה הזו הצהיר והעיד בביהמ"ש למשפחה אף חברו הטוב של המנוח, מר יוסף סוויסה, שהמנוח סיפר לו שהמערערת רצתה אוטו והתחילה לדרוש ממנו כסף והוא לא היה מוכן לקנות לה. המנוח רצה קשר בתנאים שלו - פגישה פעם בשבוע ולצרכים שלו, בלבד [תגובת הילדים - נספח 9, סע' 7]. הוא נחקר על תצהירו בביהמ"ש למשפחה וענה: "אמר לי שהם נפרדו. היא רצתה שהוא יקנה לה אוטו, הוא לא הסכים, הם רבו והיא עזבה ..." [תגובת הילדים - נספח 10, עמ' 49, ש ' 6].
עובדה זו אושרה גם בעדויות הגרושה והבן שלומי בביהמ"ש למשפחה .
המערערת העידה אף היא בביהמ"ש למשפחה, כי הקשר בינה לבין המנוח נותק כאשר הוא אושפז בביה"ח אלישע, ובלשונה: "... וזה היה שבוע שדיברנו רק בטלפון, או תקופה, לא זוכרת כמה זמן שלא דיברנו" ובהמשך אישרה, שנפגשו במטרה ליישב את ההדורים, כלשונה: "אחרי שיצא, נפגשנו כמה פעמים בבתי קפה בנווה שאנן, ניסינו ליישב את ההדורים בינינו לא פעם אחת" [תגובת הילדים - נספח 6, עמ' 37-35].
לאור ניתוק הקשר, המערערת לא יד עה על מצבו הרפואי של המנוח. בנו, שלומי הצהיר, כי הוא שהה לצד אביו במהלך שהותו בביה"ח ולא ראה את המערערת מגיעה לבקרו, למעט פעם אחת , בחודש 3/10 [ תגובת הילדים - נספח 8, סע' 60; נספח 10, עמ' 47 ש' 1].
לפי עדות שלומי, בחודש 3/10 הגיעה לידיעת המערערת העובדה שהמנוח עבר כריתת רגל ורק אז הגיעה לבי ת-החולים.
שלומי הצהיר, שהמערערת כעסה עליו שלא יידע אותה על המצב, משמע - המערערת לא ידעה על מצבו של המנוח ומכאן ש לא הייתה בקשר עמו. למנוח היה טלפון נייד ושלומי השיב למערערת, שלמנוח יש אוטונומיה לבחור מה לעשות ולמי להודיע על מצבו. הייתה זו הפעם היחידה בה ראה שלומי את המערערת בביה"ח ,מאז אשפוזו הראשון של המנוח בביה"ח הכרמל ביום 12.12.09. לאחר שהלכה המערערת מביה"ח, אביו סיפר לו כי המערערת ניסתה לסחוט אותו בדרישות כספיות שהוא סירב להן.
תיאור זה נתמך גם בעדות הבן עוזי [תגובת הילדים - נספח 7, סע' 60 ו-64; חקירתו - נספח 10, עמ' 55-54].
המערערת אישרה בחקירתה הנגדית בביהמ"ש למשפחה , כי לא ביקרה את המנוח בביה"ח כרמל [תגובת הילדים - נספח 6, עמ' 35, ש' 8].
נתונים משמעותיים, להוכחת תחושת המנוח, כי המערערת אינה בת זוגו ומנסה לנצל אותו, בעת אשפוזו בביה"ח אלישע, יש בפנקס רישומים שערך המנוח בשעתו [העתק - תגובת הילדים, נספח 16]. בפנקס רשם המנוח את הדברים הבאים, בכתב ידו :
"אלה ... לא רוצה לנקות ... רוצה אוטו משופר ... לא רוצה לגור" [עמ' 1]
"אלה פלאפון שלך אין לי, פוחדת שמישהו ישמע אותי ... לא רוצה לנקות + לישון" " [עמ' 2]
"רוצה חופש רוצה אוטו משודרג ... עובדת 6 שעות לא היה לך זמן לבקר אותי. בסוף אחרי כל זה אומרת לא יודעת אם נוכל לחזור" [ עמ' 3]
"עובדת 6 שעות לא מצאת זמן להגיע אלי. לי אין הפלאפון שלך - לא רוצה. לא יודעת אם נוכל לחזור למה שהיה אבל דרישות יש" [ עמ' 4]
"אפשר בתנאים שלך פגישה בשבוע ואני אתן לך כמו שהיה 700 ₪" [עמ' 6]
"אלה ... אוטו חדש, משכנתא, לא לישון, לא לנקות, חופשה, לא יכול לחזור כמו שהיה" [ עמ' 22].
הדברים מדברים בעד עצמם.
לאחר שהמנוח ניתק את הקשר עם המערערת, הוא הכיר אישה בים ואף הזמין אותה לחגוג עמו את ערב ראש השנה [ת צהיר שלומי - תגובת הילדים, נספח 8, סע' 42; חקירתו - שם, נספח 10].
הצהירה כך גם הבת, באפי , שאביה סיפר לה שהכיר מישהי בים, ואמר לה שהבחורה באה לעשות את החג (ראש השנה) בביתו עם הילדים (עוזי ושלומי), ולאחר מכן עדכן אותה שהקשר ביניהם לא התפתח [ת צהירה - תגובת הילדים, נספח 4, סע' 11].
בהמשך, המנוח אף קיים יחסי אישות עם העובדת הזרה הפיליפינית, של השכנה, שעברה לעבוד אצלו, לאחר כרית ת רגלו [תצהיר באפי - תגובת הילדים, נספח 4, סע' 11].
גם חברו סוויסה אישר , שבשנה האחרונה לחיי המנוח הוא היה בקשר עם אישה פיליפינית, שנהגה להגיע לביתו לנקות והם בילו ביחד בימי שישי ושבת, ושהקשר ביניהם היה דומה לקשר של המנוח עם המערערת [תצהירו - תגובת הילדים, נספח 9, סע' 11]. בחקירתו העיד: "... הייתה לו פיליפינית שהייתה גם מנקה וגם היה מקיים איתה יחסי מין, גם בסופי שבוע ..." [תגובת הילדים - נספח 10, עמ' 49, ש' 16].
גם שלומי ועוזי חזרו על התיאור בתצהיריהם ועדותם בביהמ"ש למשפחה.
אפילו המערערת העידה בביהמ"ש למשפחה שהיא ידעה על הפיליפינית [תגובת הילדים - נספח 6, עמ' 33, ש ' 18].
המנוח התגרש מאשתו ג'קלין בשנת 2001. בשנת 2007, כאשר בנם עוזי היה בסכנת חיים , בעקבות ניתוח שהסתבך, יישרו המנוח וגרושתו את ההדורים ביניהם וחזרו להיות בקשר ידידותי קבוע. מאז המנוח נהג להגיע לביתה של גרושתו בימי שישי לארוחת ערב וחגג עמה ועם בניהם כל חג שעשתה בביתה. בנוסף, נהגה הגרושה להכין עבור המנוח מזון למשך כל השבוע והוא נהג לקחת את המזון שהכינה בימי שיש י לאחר ארוחת הערב [תצהיר הגרושה - תגובת הילדים, נספח 11, סע' 5; עדותה - נספח 10, שם].
בחודש 9/09, לערך , החל המנוח לחזר אחרי גרושתו ורצה לחזור ולחיות עמה. הם שקלו אפשרות לחזור אחד לזרועות השנייה, אולם , לבסוף החליטו , בהסכמה , לה ישאר ידידים טובים [ תגובת הילדים - נספח 11, סע' 8; חקירתה - נספח 10, שם].
עובדה זו אושרה גם בתצהיר הבת [תגובת הילדים - נספח 4, סע' 13-12];
וכן ע"י חברו הטוב [תגובת הילדים - נספח 9, סע' 9; חקירתו - נספח 10];
ע"י הבן שלומי [תגובת הילדים - נספח 8, סע' 42; חקירתו - נספח 10, שם];
ומר אתגר יעיש [סיכומי הילדים - נספח א'; חקירתו - נספח 10, הנ"ל].
גרושתו של המנוח היא שסייעה לו וטיפלה בו במסירות, ב זמן אשפוזו בבי ת-חולים [תצהיר באפי, סע' 18; תצהיר סוויסה, סע' 5-4, 10; עדותו - עמ' 50 ; תצהיר הגרושה, סע' 15].
גרושתו של המנוח היא שהגיעה מידי יום להיות ליד המנוח בביה"ח כרמל וישנה לצדו ברוב הלילות והוא הציג אותה כאשתו.
כאשר שהה המנוח בשיקום בביה"ח אלישע, במשך כ- 3 חודשים, שותפו לחדר יצא לחופש, בימי ו', ונתן לגרושה את מיטתו , על מנת שתוכל לעשות בה שימוש במהלך השבת [תצהיר הגרושה, סע' 18].
לאחר שהמנוח השתחרר משיקום בביה"ח אלישע, בסוף חודש 4/10, הוא ביקש מגרושתו שתעבור לגור איתו בביתו בנשר ותסייע לו. היא סרב ה, מאחר שהיתה רגילה לביתה וא הבה א ותו, אבל, מאחר שהמנוח התגורר בגפו, הוא קיבל סיוע במימון מטפלת זרה פיליפינית מהמדינה ו הגרושה עזרה לו בסידורים השונים לקבלת הפיליפינית [תצהירה וחקירתה בביהמ"ש למשפחה]. כך, למשל, התשלום בגין אגרת העסקת עובד זר סיעודי בוצע על ידה, ביום 10.2.10 [תגובת הילדים, נספח 15 - הודעה על הגשת מסמכים, מיום 18.6.13, עמוד האחרון].
בעת שחרורו של המנוח מביה"ח אלישע עדיין לא התפנתה המטפלת הזרה ולא יכלה להגיע לביתו. לפיכך, התגורר המנוח בבית גרושתו במשך כ-3 שבועות, תחת טיפולה המסור.
אפילו אמה של המערערת העידה, בביהמ"ש למשפחה, על כך שהמנוח גר אצל גרושתו [תגובת הילדים - נספח 6, עמ' 16-15].
מקובלת עלינו טענת הילדים - כי העובדה שהמנוח עבר להתגורר בביתה של גרושתו, לאחר כריתת רגלו, מעידה על כך שלא התקיים קשר זוגי בי נו לבין המערערת , במועד זה, שכן , אילו המערערת הייתה ידועתו בציבור או חברתו של המנוח , בזמן הזה, חזקה שלא היתה מסכימה לסידור כגון זה. נהפוך הוא - אילו הייתה למנוח ידועה בציבור בתקופה זו , ברור , כי היא זו הייתה מטפלת בו והוא לא היה צריך לגור אצל גרושתו בתקופה זו.
במהלך ההתדרדרות במצבו הרפואי של המנוח, חזר והתהדק הקשר בינו לבין גרושתו , באופן המצביע על העדר זוגיות, בכלל, ועם המערערת, בפרט.
גם לאחר שחזר לביתו, המנוח התקשר אל הגרושה מידי יום והם היו בקשר טלפוני קבוע. ה וא התייעץ איתה בכל ענייניו, לרבות בנוגע לניתוח מעקפים שהמליצו לו הרופאים לעשות . היא ליוותה את המנוח, יחד עם בניהם עוזי ושלומי, לפני כניסתו לניתוח מעקפים והם עודדו אותו.
לאחר הניתוח מצבו של המנוח התדרדר והוא הועבר לבית-חולים כרמל, לטיפול נמרץ. שם נכנסה הגרושה אל המנוח בכל אפשרות ביקור (3 פעמים ביום). היא הלכה עם המנוח לכל הרופאים, הייתה לצדו בביה"ח, ניחמה אותו ברגעים הקשים, סעדה אותו וטיפלה בו בתקופה הקשה של חייו שהחלה מיום אשפוזו בביה"ח כרמל , ביום 12.12.09, ועד מותו.
על תיאור מצב זה, עליו הצהירה בתצהירה בביהמ"ש למשפחה, הגרושה גם נחקרה ועדותה לא נסתרה. לדבריה: "הייתי איתו מהיום שנכנס לכריתת הזרת ועד היום שהוא סגר את העיניים שלו" [תגובת הילדים - נספח 10, עמ' 53, ש' 4].
הילדים ישבו שבעה על אביהם בבית אמם, גרושתו.
המנוח לא הזכיר את המערערת בצוואתו האחרונה, מיום 1.12.09, הצוואה אשר פס"ד ביהמ"ש למשפחה נתן לה צו קיום [הצוואה - תגובת הילדים , נספח 12]. יוער, כי הילדים והגרושה לא הסתירו, שבצוואה קודמת הוריש המנוח גם סכום סימלי למערערת, אך, זו צוואה שבוטלה ע"י הצוואה שאושרה.
יש לציין, כי על אף שהמערערת הצהירה, שהמנוח קנה לה אופנוע "קינקו", הנה, לרכב בו נהגה, בשליחות כזו או אחרת עבור המנוח, ונהג בו גם בנה, היא התייחסה כאל "המכונית של המנוח" - ולא כמכונית משותפת, כמקובל במשפחה [המרצת הפתיחה, סע' 6ד', 6ו'].
מעבר לעובדה, שתצהירי אמו של המנוח ואחיו הינם מאוחרים מאד להליך בביהמ"ש למשפחה - והדבר אומר דרשני ומעלה חשש לסמוך עליהם - שניהם הצהירו על כך שהמערערת לא גרה עם המנוח בדירתו.
לגרסתם, היה זה כדי לא להפסיד את זכויותיה בדירה של עמידר; דירה "קטנה", כלשונם, בה גרה עם בנה, ולעיתים ישנה בה גם אמה.
לפי תיאור זה - קשה לקבל, את האמירה הנוספת של השניים, שהמנוח, שהיתה לו אותה עת דירה בת חמישה וחצי חדרים [תצהיר האם, כאן, סע' 6], ישן אף הוא, לעיתים קרובות, בדירה הקטנה.
מכל מקום, אין ספק שהמערערת היתה בת לוויה נעימה למנוח ולקחה חלק בבילויים שונים איתו, רובם מחוץ לביתו, משך מספר שנים לא מבוטל, אך, גם אם בישלה לעיתים ארוחות בבית שלו, כלשון אמו [לא "בביתם" - תצהירה, סע' 11] , היא לא ניהלה שם משק בית משותף.
בנקודה זו ראוי לציין את הצהרת הבת , בביהמ"ש למשפחה, כי לאביה לא היה חיבור לגז בביתו. הייתה לו פלטה חשמלית קטנה , שבקושי עבדה , וכאשר שאלה הבת את אביה מדוע הוא לא מתחבר לגז הוא השיב לה: "אני לא מבשל". מאחר ש וויתרו על חקירתה הנגדית עומדת עובדה זו לרועץ למערערת, הטוענת לניהול משק בית משותף עם המנוח.
מעצם העובדה, המוסכמת, שלא היה למערערת מפתח לבית של המנוח, לאחר שזה נפרץ , כאשר המנוח היה מאושפז בבית-חולים, מובן, שלא היה זה ביתה, היא לא גרה בו ולא חלקה ב ו חיי משפחה מלאים עם המנוח .
מהעובדה שהמערערת לא תמכהה במנוח בשנת חייו האחרונה, בה סבל מהתדרדרות במצבו הרפואי ולא היתה לצידו, ברור, שלא קשרו את גורלם זה לזו

סיכום
המערערת והמנוח, אשר היו בקשרי ידידות קרובים ואף אינטימיים במשך כעשור, לא התגוררו יחדיו ולא ניהלו משק בית משותף. קל וחומר, הם לא התגוררו ביחד 3 שנים לפני פטירתו, כמתחייב בהוראות חוק הגמלאות, לשם זכאות לקצבת שאיר, בכלל, ובמיוחד, בהתחשב בכך שבשנה האחרונה לחייו ניתק המנוח את יחסיו עם המערערת ובמהלכה לא היה קשר ביניהם.

לאור המצטבר, בדין דחתה העירייה את בקשתה של המערערת, להכיר בה כידועה בציבור של המנוח, ודרישתה של המערערת, לביטול החלטת הממונה על הגמלאות העירייה - לדחות את תביעתה לקצבת שאיר - ולהצהיר על היותה "ידועה בציבור", כאשתו/אלמנתו של המנוח - נדחית.

בהתחשב בתוצאה - על המערערת להשתתף בהוצאות המשיבים, בתשלום שכ"ט עו"ד בסכום של 3,000 ₪ לעירייה, ולמשיבים 4-2, יחד ולחוד, שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪; לתשלום תוך 30 יום, שאם לא כן, ישא ו הסכו מים הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 ימים מיום קבלת פסק-הדין.

ניתן היום, ‏06/02/17 ( ‏י' שבט תשע"ז), בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתק לצדדים בדואר רשום.

מר יעקב בן-הר
נציג עובדים

דלית גילה, שופטת
אב"ד

מר משה מקוב
נציג מעסיקים