הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה פ"ה 31362-02-14

בפני:
כב' הנשיא אלכס קוגן
נציג עובדים: מר יצחק גבאי
נציג מעסיקים: מר לסלו ויידה

התובע:

מחמד דאר סיף
ע"י ב"כ עוה"ד נדים מסרי ואח'

נגד

הנתבעים:
1. מועצה מקומית ערערה
ע"י ב"כ עוה"ד אמין מרג'יה ואח'
2. מדינת ישראל – הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר
ע"י פרקליטות מחוז חיפה (אזרחי)

פסק דין

השאלה השנויה במחלוקת בתיק זה היא- האם זכאי מר מוחמד סיף ( להלן " התובע"), להפרשי שכר בגין יתרת מכסת השעות הנוספות הגלובליות - 28 שעות - שהופחתו משכרו החודשי בעבודתו כמנהל מחלקת חינוך במועצה המקומית ערערה ( להלן: "הנתבעת" או " המועצה"), מחודש 01/99 ועד לשנת 2013, והאם זכאי הוא לפיצויי הלנת שכר?
השתלשלות העניינים והעובדות הרלוונטיות לענייננו:
התובע שימש כעובד המועצה, תחילה כעובד הוראה בבית ספר התיכון השייך למועצה ובהמשך מחודש 10/86 ועד למועד הפסקת עבודתו בשנת 2015 ( או בסמוך לכך כעולה מסעיף 6 לסיכומי המועצה) כמנהל מחלקת החינוך במועצה.
החל מחודש 08/93 שילמה המועצה לתובע תוספת שעות נוספות גלובליות קבועה בשיעור 60 שעות לחודש. למותר לציין, כי לא נשלחה הודעה כלשהי אודות תשלום התוספת האמורה לממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר ( להלן: "הממונה על השכר") ולא ניתן אישורו לתשלום.
בשנת 1997 לערך נקלעה המועצה לקשיים כלכליים כבדים, בעטיים היא נכנסה בשנת 1998 למסגרת של תכנית הבראה ( ראה נספח א' לכתב ההגנה, להלן: "תכנית ההבראה"); בהמשך, החל מחודש 7/98, פוזרה המועצה ומונתה לה על ידי משרד הפנים ועדה קרואה.
עיון בתכנית ההבראה מלמד, כי היא נערכה בידי חברה חיצונית לצורך אבחון וניתוח שכר עובדי המועצה, בשיתוף עם החשב המלווה מטעם משרד הפנים, הפקידות הבכירה של המועצה והעומד בראשה; תכנית ההבראה נועדה, כעולה מהעיון בה, "לצמצום חריגות השכר כפי שאותרו באבחון". עוד עולה מעיון בתכנית ההבראה, כי התוספות שהוחלט במסגרתה על צמצומן, הוגדרו ללא יוצא מהמכלל, כתוספות חריגות, והן כללו, מעבר לתוספת שעות נוספות גלובליות חריגות נשוא התיק דנן, גם תוספות אחוזיות חריגות ותוספות שקליות חריגות.
בהתאם לתוכנית ההבראה, בתקופה שבין 5/98 עד 12/98, שולמה לתובע תוספת שהוגדרה בתלושי השכר כ-"תוכנית הבראה", בסך 2,152 ₪ לחודש ( ראה תלושי השכר של התובע, נספח ב' לכתב התביעה). תוספת זו הורכבה מתוספת שעות נוספות גלובאליות, אשר במסגרת תכנית ההבראה הופחת היקפה מ- 60 ל- 32 שעות בחודש והיתרה הומרה לתוספת שקלית חודשית בסך 955.52 ₪, וכן מ"תוספת אחוזית חריגה", אשר במסגרת תכנית ההבראה הופחת שיעורה מ- 30% ל- 22.5% והומרה לתוספת שקלית בסך 1,196.06 ₪ לחודש. החל מחודש 01/99, תוספת " תוכנית ההבראה" הנ"ל ששולמה לתובע, כללה רק את התוספת השקלית בסך 955.52 ₪ לחודש, אשר מקורה כאמור ברכיב של 32 שעות נוספות גלובאליות, לאחר ההפחתה שבוצעה במסגרת תכנית ההבראה.
מטענות התובע והחומר שהוגש לפנינו עולה, כי בעקבות השינויים בשכרם של עובדי ומורי המועצה, פנתה הסתדרות העובדים הכללית החדשה, הסתדרות הפקידים עובדי המנהל והשירותים וחבר עובדי המועצה לבית דין זה (ס"ק (חי') 101-2-99) ובחודש 09/99 הגישו הצדדים להליך הסכם פשרה עליו חתמו ביום 8/9/98 (ת/3 לתיק מוצגי התביעה, להלן: " הסכם הפשרה 1998"). התובע נסמך בתביעתו דנן על הוראת סעיף 11 להסכם הפשרה 1998, הקובעת כדלקמן:
"המועצה תחזיר לעובדים את הסכומים שהופחתו משכרם.
ההחזר יהיה החל ממשכורת 8/98, למעט סכומים בלתי חוקיים ששולמו בעבר."
ביום 16/3/99 נתן בית דין זה תוקף של פסק דין להסכם הפשרה 1998, עם תיקון לפיו התוספות האחוזיות שקוצצו יוחזרו החל ממשכורת 01/99 ולא מחודש 08/98 כפי שנקבע בסעיף 11 להסכם הפשרה 1998. עוד מפנה התובע להוראת סעיף 4 להסכם הפשרה 1998 הקובעת כך:
"העובדים והמורים ישעו את כל התביעות, אשר הוגשו על ידם לבית הדין לעבודה בנושאים נשוא הסכם זה, עד לאחר מילוי כל התחייבויות המועצה עפ"י הסכם זה.

אולם, מוסכם על הצדדים, שבמידה והמועצה לא תמלא אחר הסכם זה, כולו או חלקו, רשאים העובדים והמורים לחדש את ההליכים המשפטיים ו/או להגיש תביעות חדשות וכל טענת התיישנות, אשר לא עמדה למועצה טרם חתימת הסכם זה, לא תטען ע"י המועצה."
אין חולק, כי התוספת השקלית בסך 955.52 ₪ שולמה לתובע בקביעות במשכורותיו החודשיות, מאז חודש 01/99 ולאורך כל השנים עד להפסקת עבודתו במועצה, בשנת 2015 לערך ( ראה תלושי השכר של התובע).
הוועדה הקרואה סיימה עבודתה ובשנת 2002 נבחרה מועצה חדשה בערערה, כאשר אף היא המשיכה ליישם את עקרונות תכנית ההבראה והתובע המשיך לקבל את התוספת השקלית הקבועה בסך 955.52 ₪ לחודש, עד למועד סיום העסקתו במועצה.
בשנת 2014, קרי בחלוף כ- 16 שנים ממועד הפחתת תוספת השעות הנוספות הגלובליות במסגרת תכנית ההבראה, הגיש התובע תביעתו דנן במסגרתה הוא תובע כאמור הפרשי שכר בגין 28 השעות הנוספות הגלובליות שהופחתו משכרו במסגרת תכנית ההבראה, משנת 1999 עד 2013 ( ראה עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 2/2/17, ש' 21).
בדיון המוקדם מיום 23/10/14 נשמעו בביה"ד טענות הצדדים. בהחלטה שניתנה במעמד אותו דיון נדרשה המועצה להודיע, מכח איזה מקור נורמטיבי ניתנה לה הסמכות לשלם לתובע תוספת של 30 שעות נוספות גלובליות החל מחודש 01/99, במקום 60 השעות הנוספות הגלובליות ששולמו לתובע עובר לאותו מועד.
בהודעתה מיום 26/11/14 הבהירה המועצה, כי הפחתת כמות השעות הנוספות הגלובליות של התובע במחצית והמרת התוספת לשקלית בוצעה על ידה החל מחודש 05/98 ולא מחודש 01/99, כמשתקף בתלושי השכר של התובע.
לגופם של דברים נטען, כי בחוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות בישראל ( להלן: "חוקת העבודה") נקבע בסעיף 27.6( ב), כי הסמכות לאשר תשלום שעות הינה בידי ראש המועצה, וכי התשלום יהיה כפוף לרישום ודיווח של העובד, כאשר בפסיקה נקבע, כי עת המדובר בעובדים המועסקים בשעות נוספות כדבר שבשגרה, אין פסול בכך שישולם להם גמול שעות עבודה לפי החוק, בסכום גלובלי, אף ללא פיקוח ורישום- כפי שנהגו עם התובע בשעתו. לפי המועצה, כפי שהסמכות לאישור תשלום שעות נוספות גלובליות הינה בידי ראש הרשות, כך גם נתונה בידו הסמכות לביטול האישור האמור או לצמצום היקף השעות הנוספות הגלובליות, בהתאם לשינוי הצרכים והנסיבות במועצה, תוך הפנייה לפסיקה התומכת בטענתה. עוד נטען בהודעה, כי משלא הצביע התובע על הסכם קיבוצי המקנה לו זכות לתוספת שעות נוספות גלובליות, אין לומר, כי עלה בידו להרים את הנטל המוטל עליו להוכחת טענתו בדבר זכאותו לתוספת בשיעור 60 שעות נוספות גלובליות במקום 30 השעות ששולמו לו בפועל מאז תכנית ההבראה. המועצה הדגישה, כי צמצום תוספת השעות הנוספות הגלובליות ל-30 שעות והמרתה לתוספת שקלית, אושר על ידי ראש המועצה דאז הן ביחס לתובע והן ביחס לעובדים רבים נוספים במועצה, זאת במסגרת תכנית ההבראה שאושרה למועצה ואשר על פיה פועלת האחרונה מאז שנת 1998 ועד היום; מכאן, קבלת תביעת התובע משמעה השבת התוספת לא רק לתובע אלא גם ליתר עובדי המועצה אשר שכרם הופחת במסגרת תכנית ההבראה ותוצאה זו הינה מרחיקת לכת ועלולה לפגוע בקופת המועצה. המועצה הוסיפה, כי הדברים האמורים בעניין סמכות ראש המועצה לצמצם/לבטל תוספת שעות נוספות גלובליות מתייחסים למקרה בו התוספת האמורה שולמה באופן חוקי, קרי, לעובד שעבד שעות נוספות גלובליות כדבר שבשגרה ואושר לו עבורן תשלום גלובלי; מאידך, ככל שתשלום התוספת האמורה לתובע נעשה בשעתו באופן בלתי חוקי, הרי שהמועצה היתה רשאית ואף חייבת באותו מקרה לבטלה.
בהחלטה מיום 1/3/15 נדרשה עמדת הממונה על השכר בתיק במסגרתה נדרשה התייחסותו, בין היתר, להסכם הקיבוצי שנחתם עם הרשויות המקומיות במרץ 1999 וכיצד משפיע ההסכם האמור על תביעתו זו של התובע, אם בכלל.
עמדת הממונה על השכר התקבלה לתיק ביום 21/9/15 ואלה עיקריה:
התובע אינו זכאי להפרשי שכר בגין שעות נוספות גלובליות, שכן התשלום בגין 60 שעות נוספות גלובליות ניתן לתובע בעבר שלא כדין ובניגוד לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (להלן: "חוק יסודות התקציב"), מבלי שקיים מקור הסכמי כלשהו המזכה את התובע בתוספת האמורה ומבלי שניתן לכך אישור הממונה על השכר.
סעיף 11 להסכם הפשרה 1998 עליו נסמך התובע בתביעתו להפרשי שכר מורה למועצה להשיב לעובדים את הסכומים שהופחתו משכרם "למעט סכומים בלתי חוקיים ששולמו בעבר". תשלום תוספת השעות הנוספות הגלובליות נשוא התביעה אינו נהוג בשירות המדינה, תשלומה לא אושר לתובע על ידי הממונה על השכר או מי מטעמו ותשלום התוספת ללא דיווח וללא ביצוע השעות הנוספות בפועל מהווה "שכר חורג", שלא הוכשר בהסכמים הקיבוציים הרלוונטיים וממנו נהנה התובע לאורך שנים שלא כדין; לפיכך, אין כל עילה להשבת הפרשי השכר הנתבעים לתובע מכח הסכם הפשרה 1998.
בהסכם מנהלי מחלקות חינוך אשר נחתם ביום 15/3/95 בין הסתדרות המורים המייצגת את התובע ומנהלי מחלקות החינוך לבין מרכז השלטון המקומי ושלוש הערים הגדולות, הוסדרו תנאי עבודתם של " ראשי המינהלים, האגפים והמחלקות לחינוך ומדור גני הילדים ברשויות המקומיות" (ת/2 לתיק מוצגי התביעה, להלן: "הסכם 1995 "). ההסכם קובע, כי תנאי שכרם של מנהלי מחלקות חינוך ייקבעו כמקובל לגבי עובדי הוראה ובהתאם להסכמי העבודה של עובדי ההוראה ובסעיף 14 להסכם 1995 נקבע, כי " אין בהסכם זה ובהסכמים שיחתמו בעתיד כדי לגרוע או לפגוע בתנאים של " מנהלי המחלקות לחינוך" המקבלים בפועל תנאים עדיפים בכל דרג שהוא."
הממונה על השכר הדגיש בעמדתו, כי הסכם 1995 אושר על ידו למעט סעיף 14 שבו, המצוטט לעיל, אשר כעולה ממכתבו של מר אהרון עוזיאלי, סגן בכיר לממונה על השכר מיום 18/7/95 ( נספח ב' לעמדת הממונה) הממונה הסכים, כי תינתן לעובדים שתנאיהם באותו מועד היו עדיפים על התנאים שנקבעו בהסכם 1995, האפשרות לשמור על תנאי השכר להם זכו ערב חתימת ההסכם, "אם אינם חורגים מהוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב"; או לחילופין, לעבור לעבוד לפי תנאי הסכם 1995, ולפיו בלבד. מכאן, טוען הממונה על השכר, כי לא אושרו למנהלי מחלקות חינוך תוספות שאינן כלולות במפורש בהסכם 1995, לרבות תוספת השעות הנוספות הגלובליות נשוא התביעה דנן.
הממונה על השכר התייחס בעמדתו להסכם הקיבוצי הכללי שנחתם ביום 3/3/99 בין הסתדרות העובדים הכללית החדשה לבין מרכז השלטון המקומי, שלוש הערים הגדולות, מרכז המועצות האזוריות, חבר המועצות הדתיות בישראל ואיגודי ערים לכבאות, אשר עניינו הסדרת חריגות השכר בסקטור השלטון המקומי (ת/4 לתיק מוצגי התביעה, להלן: "הסכם מרץ 1999"); לטענת הממונה, הסכם מרץ 1999 אינו חל על מנהלי מחלקות חינוך וסגניהם ובכללם התובע, המיוצגים על ידי הסתדרות המורים ומשכך, תוספת השעות הנוספות הגלובליות אשר שולמה לתובע בניגוד לדין, "לא הוכשרה" מכח הסכם מרץ 1999 והיא מהווה חריגת שכר בהתאם לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב.
עניינו של התובע בדומה ליתר מנהלי מחלקות החינוך נכנס לגדרם של הסכם השכר הקיבוצי והסכם "הסדרת החריגות" מיום 28/6/12 (ת/5 לתיק מוצגי התביעה, להלן: "הסכם החריגות 2012"), אשר נחתמו בין הסתדרות המורים בישראל לבין מרכז השלטון המקומי, שלוש הערים הגדולות ומרכז המועצות האזוריות ולהסכמים אלה ניתן אישור הממונה על השכר. במסגרתם של הסכמים קיבוציים אלה, הותאם מבנה השכר של מנהלי מחלקות החינוך למבנה השכר הקיים לגבי עובדי הוראה בשירות המדינה המועסקים בתנאי רפורמת "אופק חדש", ובלבד שהתאמת מבנה שכר זו תבוצע לאחר הסדרת החריגות בשכרם של מנהלי מחלקות החינוך. הממונה על השכר הפנה בעמדתו לסעיפים הרלוונטיים בהסכם החריגות 2012 ובפרט לסעיף 3(ב) להסכם, במסגרתו הסכימו הצדדים לחרוג באופן מוגבל מעקרון "צילום תמונת המצב" כפי שעמדה לפני המועד הקובע, אשר הוגדר בפרק ההגדרות בהסכם כיום 1/3/95, זאת כאשר יושמה החלטה של הממונה על השכר לגבי עובד כלשהו לפני יום 1/9/09; לדידי הממונה, משבוצעה הפחתה בשכרו של התובע עובר לכינונו של הסכם החריגות 2012 והמועצה לא השיבה לתובע את מחצית השעות הנוספות הגלובליות שהופחתה במסגרת תכנית ההבראה, ולא היה עליה לעשות זאת מכח סעיף 11 להסכם הפשרה 1998 בהיות התוספת לא חוקית- הרי שהחלטת המועצה בשנת 1998 להפחית את תוספת השעות הנוספות הגלובליות במחצית והמרתה לשקלית יצרה מצב בו עם כינונו של הסכם הסדרת החריגות ביום 28/6/12 – שכרו של התובע היה זה ששולם לו בחודש 5/98 ולפיו שולמו לתובע 32 שעות נוספות גלובליות בלבד וזו התוספת שהוכשרה בהסכם החריגות 2012.
הסכם החריגות 2012 מעגן הסדר חריג לפיו "יוכשרו" תוספות שכר ששולמו שלא כדין משך שנים רבות וכחריג, יש לפרשו באופן דווקני ומצומצם.
לפי הממונה על השכר, החלת הסכם החריגות 2012 על התובע בענייננו מתבקשת אף נוכח העובדה, כי לאורך שנים נמנע התובע מלטעון שהמועצה שגתה באופן תשלום שכרו והוא שקט על שמריו משנת 1999 עד 2014- התנהלות המלמדת, כי התובע לא הסתמך לאורך השנים על התשלום בגין 28 שעות נוספות גלובליות אותן הוא תובע היום; לחילופין, הסתמכותו מועטה ואין בה כדי להקים אכיפת תשלום חורג ומנוגד לדין.
הממונה על השכר הפנה בעמדתו לפסיקה בעניין הפרשנות שיש להעניק להסכם החריגות 2012 והסכם מרץ 1999, אשר רב הדמיון ביניהם והרציונל העומד בבסיסם הינו זהה.
בדיון מיום 7/10/15 נשמעו בביה"ד טענות התובע ביחס לעמדת הממונה על השכר ולבקשת הצדדים ניתנה להם שהות להגשת תגובה בכתב. בהחלטה שניתנה במעמד אותו דיון, נקבע, בין היתר, כדלקמן:
" 1. בשלב זה, אינני רואה כל מחלוקת עובדתית הרלוונטית שיש לברר כאן בתיק שכן התביעה היא ל 60 שעות נוספות גלובליות מידי חודש, כך שמלכתחילה הגדרת אותה הטבה נטענת היא "שעות גלובליות" בין אם התובע עבד אותן ובין אם הוא לא עבד אותן. המדינה בעמדתה לא יצאה מתוך הנחה כלשהי האם באותן שנים של 1993 ולאחריה התובע עבד את השעות הגלובליות או התובע לא עבד את השעות הגלובליות, כך גם המדינה לא יצאה מתוך כל הנחה האם באותן שנים היה דיווח בגין שעות אלו או אם לאו. עמדת המדינה כאן ניתנה על בסיס העובדות שהועלו בכתב התביעה ובכתב ההגנה מתוך ניתוח משפטי מובהק.
תוך 30 יום מהיום יגיב ב"כ התובע לעמדת המדינה. ככל שהוא יסבור כי יש כאן צורך בהוכחת עובדה מסויימת המצריכה הגשת תצהיר, יציין זאת באופן מפורש בעמדתו תוך שיבהיר מה הרלוונטיות של הוכחת אותה עובדה מסויימת לצורך ההכרעה המשפטית כאן בתיק..."
בתגובתו לעמדת המדינה מיום 1/5/16 טען התובע, כי עמדת הממונה על השכר מבוססת על הנחות ועובדות שגויות לרבות הפרשנות להסכמים הקיבוציים הרלוונטיים, ובכללם הבסיס להענקת תוספת שעות נוספות גלובליות לתובע, אשר בדין יסודה ומקורה בהסכם קיבוצי מיום 6/1/91, אשר נחתם בין הסתדרות המורים לבין מרכז השלטון המקומי ושלוש הערים הגדולות (ת/1 לתיק מוצגי התביעה, להלן: " הסכם 1991") ובהמשך מכח הסכם 1995, אשר שמר על תנאי העסקתם העדיפים של מנהלי מחלקות החינוך ברשויות המקומיות.
התובע הפנה בתגובתו להוראת סעיף 6 להסכם 1991, לפיה "מכסת השעות הנוספות למנהל המחלקה לחינוך ולסגנו ייקבעו על ידי ראש הרשות המקומית או/ו מי שהוסמך על ידו לכך"; לתפיסתו של התובע, החלטת ראש הרשות בשנת 1993 לשלם לו תוספת שעות נוספות גלובליות בשיעור 60 שעות לחודש, נוכח ריבוי המטלות והשעות בהן הועסק לדבריו בפועל, הינה מכח הוראה זו אשר לא היתה טעונה קבלת אישור הממונה על השכר. התובע הוסיף, כי המשיך לקבל את התוספת האמורה לאחר הסכם 1995 ולמעשה עד להפחתת התוספת במחצית בשנת 1998, באופן חד צדדי על ידי המועצה, אשר לא עמדה בהתחייבותה המעוגנת בהסכם הפשרה 1998 להשיב לתובע את הסכומים שהופחתו משכרו החל מחודש 01/99; ואף לא מילאה אחר החלטות הוועדה הפריטטית מועצה מקומית ערערה מהתאריכים 15/9/99 ו- 1/2/00. בהחלטתה מיום 15/9/99 ( ת/6 לתיק מוצגי התביעה) נתנה הוועדה הפריטטית המלצות ביניים לפיהן תכנית ההבראה, קיצוץ ופיטורי העובדים ייעשו לפי הסכמות בין הצדדים ולפי קריטריונים שייקבעו ובסעיף 8 לאותה החלטה נקבע כי-
"כל הורדת שכר או תוספות שהורדו לעובדים ואינם מוסכמים יוחזרו לעובדים מיד..."
בסעיף 9 להחלטה מיום 1/2/00 ( ת/7 לתיק מוצגי התביעה), קבעה הוועדה הפריטטית בהמשך לישיבתה הקודמת, כי-
"המועצה המקומית ערערה תחזור בה מכל הצעדים החד צדדיים שבוצעו בעבר כולל הורדת שכר או פגיעה כלשהיא בשכר העובדים ובתנאי העסקתם."
לעניין הסכם השכר הקיבוצי והסכם החריגות 2012 טען התובע, כי צילום תמונת המצב בעניין שכרו אמור להיות נכון ליום 1/3/95, מועד בו קיבל 60 שעות נוספות גלובליות ולא ביחס לשנת 1998, מועד בו התוספת הופחתה באופן חד צדדי על ידי המועצה, בנסיבות מיוחדות של תכנית ההבראה, כאשר המועצה הפרה כאמור את התחייבותה להשבת הסכומים שהופחתו משכרו של התובע.
בסיכום תגובתו טען התובע, בין היתר, כי בהתאם להסכמים הקיבוציים ונסיבות העניין מן הדין להעביר את עניינו להכרעת ועדה פריטטית במעורבות נציגי ההסתדרות.
בתשובתה לתגובת התובע מיום 31/1/17 הוסיפה המועצה, כי שתי הטענות המרכזיות העומדות בבסיס תגובת התובע לפיהן, תוספת השעות הנוספות הגלובליות מתבססת על זכות המוקנית על פי הסכם 1991 מחד, וכי תוספת השעות הנוספות הגלובליות "הוכשרה" על פי הסכם 1995 ו/או הסכם החריגות 2012 מאידך- הינן טענות סותרות ואף אינן נכונות לגופן. כך התובע לא הצביע על כל הוראה בהסכם קיבוצי המקנה לו זכות, אל מולה עומדת חובה של המועצה, לקבלת תוספת של 60 שעות נוספות גלובליות לחודש. בהקשר זה הפנתה המועצה לפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה (ע"ע (ארצי) 552/07 קטאב עבד אלראוף עלי – המועצה המקומית זמר, 5/8/09, להלן: "עניין קטאב") בה נקבע, כי "תשלום תוספת שעות נוספות גלובליות ואחזקת רכב אין מקורן בהסכם קיבוצי...".
אשר לטענה לפיה התוספת האמורה הוכשרה בהסכם 1995 ו/או בהסכם החריגות 2012- טענה זו מתעלמת מהעובדה לפיה, תשלום התוספת הנ"ל הופסק בפועל עוד מחודש 05/98 ובכל התקופה הרלוונטית שלאחר מכן וכן מהעובדה, כי בהסכם הפשרה 1998 המועצה לא היתה אמורה להחזיר לתובע את הסכומים שהופחתו משכרו, בהיותם "סכומים בלתי חוקיים ששולמו בעבר". המועצה שבה והדגישה, כי מחודש 05/98 ועד למועד הגשת התביעה בשנת 2014- התובע לא נקט בכל פעולה ו/או הליך נגד המועצה בגין הפסקת תשלום התוספת האמורה, ללמדך על הסכמתו המפורשת ולמצער על דרך ההתנהגות להפסקת תשלום התוספת. לחילופין, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, שיהוי כבד ו/או כללי ההשתק והמניעות.
המועצה הצטרפה לעמדת הממונה על השכר בכל הנוגע לטענה, כי התוספת האמורה הוכשרה בהסכם 1995 ו/או בהסכם החריגות 2012 וכן הפנתה בהקשר זה לנפסק בעניין קטאב, לפיו הסכם מרץ 1999, שעניינו הכשרת תוספות שכר חריגות, אין בו כדי לפגוע בזכות המעסיק להפחתת תשלום שעות נוספות גלובליות וביקשה להקיש מעניין קטאב לענייננו ולדחות את התביעה בהתאם.
בדיון נוסף מיום 2/2/17 הוסיפו הצדדים וטענו בביה"ד כדלקמן:
התובע חידד, כי תביעתו הינה להפרשי שכר הנובעים מהפחתת תוספת השעות הנוספות הגלובליות שקיבל, בתקופה מחודש 1/99 ועד לשנת 2013.
קבלת התוספת האמורה משנת 1993 בדין יסודה ומקורה בסמכות ראש המועצה שהוענקה לו בהסכם 1991 אשר לא היתה טעונה קבלת אישור הממונה על השכר.
המועצה היתה מחויבת להחזיר לתובע את הסכומים שהופחתו משכרו בהתאם להסכם הפשרה 1998 ולהחלטות הוועדה הפריטטית.
המועצה הוסיפה, כי הסכם 1991 אינו מקנה לתובע זכות לקבלת תוספת שעות נוספות גלובליות בהיקף מסוים, אלא מקנה לראש המועצה סמכות לקבוע היקף השעות הנוספות בהן יועסק עובד בפועל ולא באופן גלובלי; מה גם שהסמכות שניתנה לראש המועצה לקבוע מכסת השעות הנוספות משמעה גם סמכות להפחית את היקף המכסה בהתאם לצרכי המועצה, כפי שנפסק בעניין קטאב. מכל מקום, הסכם 1991 אינו מקנה לתובע סמכות לתוספת שעות נוספות גלובליות כנטען על ידו.
המדינה (הממונה על השכר) הוסיפה וטענה, כי תפיסת התובע לפיה תביעתו לא התיישנה והוא זכאי לסעד הנתבע משנת 1999- בטעות יסודה. הסכם הפשרה 1998 אינו קובע, כי המועצה תהא מנועה מהעלאת טענת התיישנות, מה גם שהתובע שקט על שמריו משך שנים רבות עד להגשת תביעתו דנן בשנת 2014, ולא ייתכן, כי התובע יצבור לו מעין תכנית חיסכון משך שנים רבות שלעולם לא ניתן יהא להעלות כנגדה טענת התיישנות.
התובע המשיך לקבל תוספת בגין 30 שעות נוספות גלובליות, לא מהטעם שמדובר בתוספת שהוקנתה לו כדין, אלא משום שתוספת זו הוכשרה בהסכם הסדרת חריגות שכר מסוימות למנהלי מחלקות חינוך בשנת 2012; אילולא הסכם החריגות 2012 שהתובע לא הפנה אליו בתביעתו אלא הממונה על השכר הפנה אליו בהגינותו- אף התוספת בגין 30 השעות הנוספות הגלובליות היתה נשללת מהתובע.
בהחלטה שניתנה במעמד אותו דיון שוב הודגש, כי התביעה שלפנינו הינה לקבלת 60 השעות הנוספות הגלובליות שלטענת התובע שולמו לו עד שנת 1998; במצב דברים זה, אין משמעות ורלוונטיות לשאלה אם התובע עבד מדי חודש 60 שעות נוספות, או אם לאו, לאחר המועד בו הופחתה מכסת השעות הנוספות הגלובליות במחצית; משכך נקבע, כי אין מקום לשמיעת ראיות בשאלה אם התובע עבד בפועל משנת 1999 ואילך 60 שעות נוספות גלובליות מידי חודש, או אם לאו.
בתום הדיון נדרש התובע להגיש תיק מוצגים שיכלול את ההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים לתביעה ועליהם הוא נסמך וכן החלטות הוועדה הפריטטית אליהן הפנה; תיק מוצגים כאמור הוגש ביום 9/2/17. באותה החלטה ניתנה למועצה ולמדינה האפשרות להגיש מסמכים נוספים מטעמם וככל שלא- להגיש סיכומיהם בתיק.
עיקר טענות התובע בסיכומיו:
קבלת תוספת השעות הנוספות הגלובליות בהיקף 60 שעות לחודש, מאז שנת 1993 ועד להפחתתה במחצית והמרת התוספת לשקלית בשנת 1998- בדין יסודה ומקורה בהוראת סעיף 6 להסכם 1991 המסמיך את ראש הרשות לקבוע את מכסת השעות הנוספות, כאשר מעולם לא צוין, כי סמכות זו כפופה לאישור הממונה על השכר ו/או משרד הפנים ו/או כל גורם אחר.
התובע ביצע בפועל את השעות הנוספות הגלובליות בהיקף 60 שעות לחודש מתוקף תפקידו וריבוי המטלות שהוטלו עליו.
התובע המשיך לקבל את התוספת האמורה לאחר הסכם 1995, אשר שימר את התנאים העדיפים שקיבלו מנהלי מחלקות החינוך עובר לאותו הסכם.
תוספת השעות הנוספות הגלובליות הופחתה בשנת 1998 במחצית והומרה לתוספת שקלית, באופן חד צדדי, על ידי המועצה, במסגרת תכנית ההבראה אשר לא נידונה ולא נחתמה על ידי העובדים ולא אושרה בידי ועדי העובדים ו/או כל גוף אחר.
המועצה הפרה התחייבותה בהסכם הפשרה 1998 להשבת הסכומים שהופחתו משכרו של התובע, וכן לא פעלה בהתאם להחלטות הוועדה הפריטטית מהתאריכים 15/9/99 ו- 1/2/00.
צילום תמונת המצב של שכר התובע בהסכם החריגות 2012 אמור להיות ביחס ליום 1/3/95, מועד בו קיבל התובע תוספת שעות נוספות גלובליות בהיקף 60 שעות, ולא ביחס לשנת 1998- מועד בו הופחתה התוספת במחצית באופן חד צדדי, בנסיבות המיוחדות לתכנית ההבראה, כאשר המועצה הפרה התחייבותה להשבת הסכומים שהופחתו.
הטענה לפיה התובע הסכים להפחתת התוספת משכרו ולא מחה כנגדה משך שנים אינה נכונה עובדתית, משפנה התובע כל העת למועצה וביקש ליישם את הוראות הסכם הפשרה 1998 והחלטות הוועדה הפריטטית אולם נהגו כלפיו " בסחבת של בדיקות שלא נעשו על ידם".
בהתאם לתכנית ההבראה המועצה היתה אמורה להפחית את 60 השעות הנוספות הגלובליות שקיבל התובע ל-32 שעות אולם בניגוד לכך, הופחתו השעות ל- 30 והומרו לתשלום שקלי קבוע בסך 955 ₪- תשלום שכלל לא עודכן משנת 1998 ועד היום כעולה מתלושי השכר של התובע.
בהתאם לפסיקה, זכויות המוקנות לעובד בהוראות אישיות שבהסכם קיבוצי אינן ניתנות לוויתור וזכויות המוקנות לעובדים מכח הסכם קיבוצי, לא נדרש בדרך כלל אישור נוסף של הממונה על השכר על מנת להחילם על העובדים.
על יסוד כל האמור, התובע מבקש לקבל את תביעתו ולזכותו בהפרשי השכר הנתבעים על ידו בגין יתרת השעות הנוספות שהופחתו משכרו מחודש 01/99; ולחילופין בלבד, "לעדכן התשלום השקלי עבור 30 השעות בסך 955 ₪ מאז הפיכתן לשקליות בהתאם להסכם הקיבוצי, ותשלום עבור 30 השעות הנוספות אשר נגרעו בהתאם, הכל בתוספת ריבית והצמדה כחוק". התובע שב בסיכומיו על הטענה, כי בנסיבות העניין ובהתאם להסכמים הקיבוציים, "היה ראוי להעביר העניין להכרעת ועדה פריטטית במעורבות נציגי ההסתדרות, היות והעניין היה בטיפול ועדה כאמור עם גריעת השעות, וכן נקבע בהסכמים הקיבוציים החל מהסכם 1991 ולאחר מכן בעניין מחלוקות תוקם ועדה פריטטית משותפת... לבדיקת ופתרון המחלוקת" (סע' 45-46 לסיכומים).
עיקר טענות המועצה בסיכומיה:
דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנותה ו/או השיהוי הכבד בהגשתה. הפחתת רכיב השעות הנוספות הגלובליות, בגינה הוגשה התביעה, בוצעה על ידי המועצה עוד בחודש 05/98, במסגרת תכנית הבראה שאושרה על ידה באותה השנה, כאשר התביעה הוגשה רק בשנת 2014, בחלוף כ- 16 שנים ודי בכך לדחיית התביעה. לחילופין, דין התביעה להידחות על הסף מחמת השיהוי הניכר, של כ- 16 שנים, בהגשתה- שיהוי העולה לאין שיעור על תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. יש לדחות את טענת התובע בהקשר זה הנסמכת על סעיף 4 להסכם הפשרה 1998 ( ת/3 לתיק מוצגי התביעה), אשר אינה רלוונטית לסוגיית השיהוי הכבד בהגשת התביעה.
הסמכות המוקנית לראש הרשות לאישור שעות נוספות, על פי ההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים ובכלל זה הסכם 1991, עניינה שעות נוספות רגילות הכפופות לחובת הרישום ( בשעון הנוכחות) ודיווח על ביצוע בפועל, בהתאם לחוקת העבודה ( סעיף 27.6) ולאוגדן תנאי שירות העובדים בשלטון המקומי ( סעיף 5.2.2.), זאת בשונה משעות נוספות גלובליות. אין בהסכם 1991 כל הוראה המקנה למנהלי מחלקות חינוך זכות לקבלת שעות נוספות גלובליות בהיקף כלשהו, לא כל שכן בהיקף של 60 שעות בחודש, כנתבע בענייננו.
בהתאם לעמדת הממונה על השכר, תוספת השעות הנוספות הגלובליות אינה נהוגה בשירות המדינה והינה מהווה שכר חורג, המנוגד לחוק יסודות התקציב ותשלומה לתובע לא אושר בידי הממונה על השכר. חרף עמדה זו, התובע לא הפנה בסיכומיו לכל מקור נורמטיבי המקנה לו זכות לקבלת שעות נוספות גלובליות כלשהן, לא כל שכן בהיקף של 60 שעות גלובליות לחודש, כנתבע על ידו. המועצה שבה ומפנה לנפסק בעניין קטאב לפיו, תשלום שעות נוספות גלובליות אין מקורו בהסכם קיבוצי ועל התובע הנטל להוכחת תביעתו ולהפנות למקור הנורמטיבי לקבלת זכות זו, וכי העסקת עובד בשעות נוספות גלובליות הינו בסמכות המעסיק ולא ניתן לכפות עליו להעסיק עובד בשעות נוספות גלובליות. מהאמור עולה, כי לתובע לא מוקנית כל זכות לקבלת תוספת השעות הנוספות הגלובליות בהיקף 60 שעות לחודש וגם במידה וניתנה תוספת זו לתובע בתקופות כלשהן ( עד שנת 1998), אין משמעות הדבר שניתן לכפות על המועצה הנצחת מצב זה וזכותה לבטל תוספת זו או לצמצם את היקפה, כפי שעשתה בפועל במסגרת תכנית ההבראה.
אשר לטענת התובע, כי תכנית ההבראה לא נידונה/נחתמה ו/או אושרה בידי העובדים טוענת המועצה, כי תכנית ההבראה יושמה, ככתבה וכלשונה, מאז שנת 1998 ובכל המועדים הרלוונטיים שלאחר מכן ולמעשה עד היום. לראיה, מאז אישור תכנית ההבראה בשנת 1998, ובמרוצת כ- 16 שנים לאחר מכן, עד להפסקת עבודת התובע במועצה בשנת 2015, הופחת משכרו של התובע, ושל עובדים רבים נוספים במועצה, רכיב השעות הנוספות הגלובליות ושולמה לו עד לסיום עבודתו במועצה תוספת " תכנית הבראה" בסך 956 ₪, כמפורט בתלושי השכר של התובע. עובדה זו מלמדת בבירור, כי תכנית ההבראה הייתה מוסכמת ומקובלת על ידי ועד העובדים והעובדים עצמם, ובכללם התובע, ולכך שתכנית ההבראה תאמה את יתר ההסכמים שנחתמו עימם בתקופות הרלוונטיות, לרבות הסכם הפשרה 1998 וההסכמות בוועדות הפריטטיות, אליהן מפנה התובע. מכל מקום, מאחר ועניינה של תכנית ההבראה הינו כאמור צמצום תוספות חריגות, הרי שהמועצה הייתה רשאית, ואף חייבת, להפחית תוספות חריגות אלו משכר העובדים, גם ללא הסכמתם ו/או הסכמת נציגות העובדים.
יש לדחות את ניסיון התובע לבסס את זכותו לקבלת תוספת שעות נוספות גלובליות על הוראת סעיף 11 להסכם הפשרה 1998; כאמור בסעיף זה, חובת המועצה להחזיר לעובדים את הסכומים שהופחתו משכרם, הייתה " למעט סכומים בלתי חוקיים ששולמו בעבר" ובענייננו, תוספת השעות הנוספות הגלובליות נכנסת כאמור בגדרו של סייג זה; מכאן, שהמועצה לא היתה מחויבת להשיבה לתובע. זאת ועוד, מאז חתימת הסכם הפשרה 1998 ובמשך כל השנים שלאחר מכן ועד העובדים ו/או העובדים עצמם לא ראו בתוספת השעות הנוספות הגלובליות כתוספת חוקית או כזו שהם יכולים לכפות על המועצה את השבתה מכח סעיף 11 להסכם הפשרה 1998; אחרת, לא היו נמנעים מכל פנייה ו/או הליך משך תקופה העולה על 15 שנים. בהקשר זה מפנה המועצה לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה ( ע"ע ( ארצי) 1249/02 עיריית ירושלים – שלמה כהן, 2/1/05) לפיה " אין מקום לפרש הסכם קיבוצי בניגוד לדרך בה יושם, הלכה למעשה, משך למעלה משני עשורים וזאת בפרט, כאשר ארגון העובדים החתום על ההסכם מבכר שלא להגיש בקשה ברוח זו, וכשניתן לפרש את ההסכם גם בדרך בה יושם הלכה למעשה...". לדידי המועצה, כך הוא הדין גם ביחס להחלטות הוועדות הפריטטיות אליהן מפנה התובע, אשר כוונתן היתה להחזיר לעובדים תוספות שכר חוקיות שהופחתו משכרם תוך פגיעה בזכויות המוקנות להם על פי הדין ולא להחזרת תוספות בלתי חוקיות או כאלו שאין למועצה חובה שבדין לשלמן לעובדים והמועצה לא רק שהיתה רשאית להימנע מהשבתן לעובדים אלא אף חייבת להימנע מכך.
המסקנה המתקבלת מנסיבות אלה הינה, כי אין בהסכם הפשרה 1998 ו/או בהחלטות הוועדות הפריטטיות אליהם מפנה התובע בסיכומיו כדי לחייב את המועצה להשיב את תוספת השעות הנוספות הגלובליות לעובדים ובכללם לתובע- מסקנה המתיישבת עם התנהגות ועד העובדים והעובדים עצמם, ובכללם התובע, מאז הסכם הפשרה בשנת 1998 ו/או החלטות הוועדות הפריטטיות בשנים 1999-2000 ובמשך למעלה מ- 15 שנים שלאחר מכן והעובדים מנועים היום מלטעון לפרשנות שונה של ההסכם ו/או ההחלטות הנ"ל.
על יסוד האמור, המועצה מבקשת לדחות בהתאם את ניסיון התובע לטעון, בהסתמך על סעיף 4 להסכם הפשרה 1998, כי תביעתו לא התיישנה. לפי סעיף 4 האמור, תנאי לתחולת סעיף זה הינו, כי " במידה והמועצה לא תמלא אחר הסכם זה, כולו או חלקו"- כאשר המסקנה בענייננו הינה, כי אי השבת תוספת השעות הנוספות הגלובליות לתובע אינה מהווה הפרה של הסכם הפשרה 1998. יתרה מכך, בסעיף 4 להסכם הפשרה 1998 נקבע, כי במקרה של הפרת ההסכם ע"י המועצה, "רשאים העובדים והמורים לחדש את ההליכים המשפטיים ו/או להגיש תביעות חדשות וכל טענת התיישנות אשר לא עמדה למועצה טרם חתימת הסכם זה, לא תטען ע"י המועצה". מלשון סעיף זה עולה בבירור, כי תכליתו הינה למנוע פגיעה בזכויות העובדים עקב חתימת אותו הסכם, על ידי העלאת טענות התיישנות שלא עמדו למועצה טרם חתימתו; אולם, אין מקום לפרשנות הנטענת על ידי התובע, לפיה לכאורה הוא רשאי להגיש כל תביעה מכוח אותו הסכם, ללא כל מגבלת התיישנות, אף אחרי עשרות שנים לאחר חתימתו, ותוך פגיעה קשה בזכויות המועצה. בהיותו של סעיף 4 להסכם הפשרה 1998 חריג לכלל ההתיישנות, יש לפרשו בצמצום ולא בדרך המרחיבה הנטענת על ידי התובע.
בכל הנוגע לטענות התובע, כי התוספת האמורה הוכשרה בהסכמים הקיבוציים שעסקו בהסדרת חריגות השכר, המועצה מפנה בסיכומיה לעמדת הממונה על השכר בעניין זה ומבקשת להדגיש, כי אף במקרה וטענת התובע נכונה לגופה ואותה תוספת " הוכשרה" באחד ההסכמים הקיבוציים, הדבר אינו גורע מזכות המועצה לבטל תשלום תוספת זו, כפי שנקבע בעניין קטאב, והדברים נכונים ביתר שאת נוכח עמדת הממונה על השכר, לפיה תוספת השעות הנוספות הגלובליות ששולמה בעבר לתובע, עד לשנת 1998, כלל לא הוכשרה על ידי איזה מההסכמים הקיבוציים שעניינם הכשרת תוספות שכר בלתי חוקיות. בהסתמך על כל אלה, מבקשת המועצה לדחות את התביעה.
עיקר טענות המדינה בסיכומיה:
המדינה שבה על טענותיה כפי שפורטו בעמדת הממונה על השכר מיום 21/9/15 ומבקשת להוסיף ולהתייחס למספר טענות שעלו בסיכומי התובע, כדלקמן:
באשר לטענת התובע לפיה המועצה היתה מחויבת להשיב לו את הסכומים שהופחתו משכרו מכח הסכם הפשרה 1998, משאין המדובר בסכומים לא חוקיים- טוענת המדינה, כי אין בהפניית התובע להסכם 1991 כדי לשנות מעמדתה. סעיף 6 להסכם 1991 אליו מפנה התובע אכן מאפשר לראש המועצה לאשר למנהל מחלקת חינוך וסגניו מכסה לביצוע שעות נוספות, כאשר המדובר במתן אישור לביצוע שעות נוספות על פי דיווח, מדי חודש בחודשו ואין הכוונה בהסכם 1991 לתשלום שעות נוספות גלובליות כנתבע בענייננו. אף אם ניתן היה לקבל את הפרשנות המוצעת על ידי התובע לפיה הסכם 1991 " הסמיך" את ראש המועצה לאשר תשלום של שעות נוספות גלובליות, הרי שמתן אישור כאמור על ידי ראש המועצה היה בניגוד להוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב.
לפיכך, גם אין בהסכם הפשרה 1998 כדי לשנות מעמדת הממונה על השכר, זאת משמדובר בתשלום רכיב של שכר חורג ובלתי חוקי, שלא היתה חובה על המועצה להשיבו מכח הוראת סעיף 11 להסכם הפשרה 1998. אף אם ניתן היה לקבל את הטענה, כי מכח הסכם הפשרה 1998 היה על המועצה להשיב לתובע תשלומים בלתי חוקיים- הרי שהוראה זו היתה עומדת בניגוד להוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב.
כך גם אין בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית דין זה ביום 16/3/99 כדי לשנות מעמדת הממונה על השכר, שכן הסכם זה אישרר את אותה הסכמה שבסעיף 11 להסכם הפשרה 1998, למעט המועד שממנו יש להשיב את הפחתת השכר שבוצעה- 01/99 במקום 08/98 כפי שהוסכם על ידי הצדדים; מה גם שהסכם הפשרה 1998 הוא בין המועצה להסתדרות העובדים הכללית, בעוד התובע אשר שימש כמנהל מחלקת חינוך, מיוצג על ידי הסתדרות המורים וכלל לא ברור אם הסכם פשרה זה חל עליו בתפקידו כמנהל מחלקת חינוך, או אם לאו. אף אם הוא חל, הרי שכלל לא ברור, כי " התוספת האחוזית" הנזכרת בהסכם היא התוספת הנתבעת בהליך דנן. בהקשר זה עוד נטען, כי הסתדרות העובדים הכללית לא הלינה, כי הוראות פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה 1998 לא מולאו בעניינו של התובע, לא אז ולא היום. לכל אלה מוסיפה המדינה וטוענת, כי ממילא הלכה פסוקה היא, שמתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה המעגן הסכמות שעניינן תשלום שכר חורג אינו יכול לעמוד ואינו מונע מהממונה על השכר להפעיל את סמכותו לפי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. המדינה מפנה לפסיקה לתמיכה בטענתה זו ( בסעיף 20 לסיכומיה).
לעניין טענת התובע, כי חובת השבת הסכומים הינה מכח ביצוע השעות הנוספות בפועל, כך שאין המדובר בתשלום שכר חורג טוענת המדינה, כי טענה זו נדחתה בהחלטות בית הדין כעולה מפרוטוקולי הדיונים מיום 7/10/15 ( בעמ' 4) ומיום 2/2/17 ( בעמ' 7) לפיהן עסקינן בתביעה לתשלום שעות נוספות גלובליות, כך שאין רלוונטיות ונפקות לטענה בדבר ביצוע שעות נוספות בפועל.
לסיכום סוגיה זו, שבה המדינה ומדגישה, כי התשלום בגין מכסת 60 השעות הנוספות הגלובליות הינו בבחינת שכר חורג ובלתי חוקי, העומד בניגוד להוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב ומשכך הוא בטל.
באשר לטענות התובע הנסמכות על החלטות הוועדות הפריטטיות שניתנו בין השנים 1999-2000 ( ת/6 ו- ת/7 לתיק מוצגי התביעה) והטענה, כי המועצה הפרה את התחייבותה להשבת ההפחתות מהשכר, כך שלא ניתן לקבוע, כי " צילום המצב" בשנת 2012 הוא זה המנציח תשלום של 32 שעות נוספות במקום 60- לדידי המדינה, טענות אלה אין להן על מה לסמוך. חזקה על הוועדות הפריטטיות, כי לא פעלו בניגוד להוראות הממונה על השכר והורו למועצה להשיב לעובדים הטבות שכר לא חוקיות. לפיכך, יש לקרוא את החלטות הוועדות הפריטטיות ככאלה המכוונות להשיב לעובדים כל הורדה/הפחתה/פגיעה שנעשתה בשכרם החוקי; לחילופין, מבקשת המדינה ללמוד גזירה שווה מהפסיקה אליה הפנתה בעניין נפקותו של הסכם פשרה שנחתם בניגוד להוראות חוק יסודות התקציב, לפיה הממונה על השכר לא יהא כבול להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ככל שיתברר, כי הוא מנוגד לחוק יסודות התקציב, קל וחומר עת הממונה על השכר לא ידע על קיומן של אותן ועדות פריטטיות ולא התבקש לאשר את החלטותיהן וכל פרשנות אחרת תרוקן מתוכנה את סמכות הממונה על השכר ואת הרציונל של סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, והכל על חשבון הכיס הציבורי.
לעניין טענת התובע, כי ועד העובדים לא חתם על הסכם לפיו מכסת השעות הגלובליות תופחת מ-60 שעות נוספות ל-32 שעות ובהיעדר הסכמתו, לא ניתן לבצע מהלך חד צדדי כאמור- טוענת המדינה, כי הטענה תמוהה בלשון המעטה; התובע צירף בעצמו את הסכם הפשרה 1998 ( ת/3 לתיק מוצגי התביעה) אשר מעיון בו עולה, כי ההסכם חתום על ידי כל הצדדים ללמדך על הסכמת כל הגורמים לרבות העובדים וועדי העובדים. יתרה מכך, בסעיף 5 להודעת הצדדים לבית הדין על הסכם הפשרה 1998 נקבע, כי כל הסכמות הצדדים כפי שנוסחו בהסכם הפשרה 1998 יחייבו את הצדדים ככתבן וכלשונן, כאשר חלק מאותן הסכמות נוגע כאמור להשבת הטבות שכר למעט אלה שהסתבר, כי שולמו שלא כדין. מכל מקום, אף אם תתקבל טענת התובע לפיה לא ניתנה הסכמת ועד העובדים, אין בכך כדי לשנות מעמדת הממונה על השכר, עת המדובר בתשלום שמלכתחילה שולם לתובע שלא כדין ובניגוד לחוק יסודות התקציב ואין בהסכמת ועד העובדים כדי להכשיר חריגת שכר; מכאן, שהיעדר הסכמת ועד העובדים להפסקת חריגת שכר אינה רלוונטית בהתאם.
כמו-כן התייחסה המדינה לטענת התובע שנטענה כלשונה " בעלמא", לפיה משך שנים רבות הממונה על השכר לא פעל כנגד הפסקת חריגת השכר כך שזו הפכה ל"כשרה" בציינה, כי טענה זו לא הוכחה כלל; התובע לא הציג ראיות לביצוע ביקורות מטעם הממונה על השכר, לא כל שכן לביקורות שבדקו את שכרם של עובדי המועצה ו/או שכרו של התובע. לממונה על השכר משאבים מוגבלים ומשכך אינו יכול לפעול לאכיפת החוק ובחינת חריגות השכר בכלל המועצות על כלל העובדים. המדינה מפנה לפסיקה לתמיכה בטענתה זו ( בסע' 47-48 לסיכומיה).
דיון והכרעה
בראשית דברינו נשוב ונבהיר, כי בין הצדדים לא נטושה כל מחלוקת עובדתית, שכן בתביעתו דנן מבקש התובע כאמור לחייב את המועצה בתשלום הפרשי שכר בגין תוספת שעות נוספות גלובליות ששולמה לו לטענתו בחסר, מחודש 01/99 ועד לשנת 2013. במצב דברים זה, הכרעתנו בתיק ניתנת על יסוד מכלול הטענות והחומר שהובא בפנינו על ידי הצדדים.
בטרם נפנה להכרעה בתביעה לגופה, נבקש להתייחס תחילה לטענות הסף שהעלתה המועצה בעניין התיישנות התביעה ו/או השיהוי הניכר בהגשתה.
התיישנות / שיהוי
אין חולק, כי הפחתת רכיב השעות הנוספות הגלובליות משכרו של התובע, בגינה הוגשה התביעה דנן, בוצעה על ידי המועצה כבר בחודש 05/1998, במסגרת תכנית ההבראה שאושרה על ידי המועצה ובכל השנים שלאחר מכן. חרף זאת, התובע הגיש תביעתו דנן רק בחודש 02/2014, קרי, בחלוף כ-16 שנים מהמועד בו החלה הפחתת התוספת האמורה.
אף אם נקבל את טענת התובע, לפיה התביעה לא התיישנה בהסתמך על הוראת סעיף 4 להסכם הפשרה 1998, ברי, כי למצער התביעה נגועה בשיהוי ניכר של כ- 16 שנים, העולה בהרבה על תקופת ההתיישנות.
בנסיבות המקרה שלפנינו, מדובר במנהל מחלקת חינוך במועצה אשר היה ער כל השנים לזכויותיו ולהסכמים הקיבוציים החלים עליו, כך שאין לומר, כי עמדו בפניו מכשולים בגישתו לבית הדין ומכל מקום לא הוצג ובוודאי שלא הובא לפנינו כל הצדק סביר לשיהוי הניכר בהגשת התביעה.
התובע מבקש להסתמך בתביעתו על הסכם קיבוצי משנת 1991 ו/או הסכם פשרה שנחתם עם המועצה בשנת 1998 ו/או על החלטות ועדה פריטטית מהשנים 1999-2000, כך שלכל הפחות חלפו כ- 14 שנים ממועד היווצרות העילה ועד לפניית התובע לבית הדין, כאשר לאורך כל השנים האלה שולמה לתובע התוספת השקלית הקבועה בסך 955.52 ₪ לחודש, מבלי שהוצגה בביה"ד כל פנייה מצד התובע ו/או ועד העובדים למי מהגורמים במועצה בדרישה לתשלום הפרשי השכר הנתבעים.
כך גם מלין התובע בתביעתו כנגד נפקות תכנית ההבראה משנת 1998 במסגרתה הופחתה תוספת השעות הנוספות הגלובליות שקיבל במחצית וטוען, כי תכנית זו לא נחתמה ולא אושרה לכאורה על ידי העובדים ו/או ועדי העובדים; ודוק, לא ניתן להתעלם מהעובדה, כי תכנית זו יושמה בפועל מאז שנת 1998 ובכל השנים שלאחר מכן ואף לאחר שהוועדה הקרואה מטעם משרד הפנים סיימה את מלאכתה ונבחרה בערערה מועצה חדשה בשנת 2002, כאשר בכל השנים ועד לסיום עבודתו בשנת 2015 המשיך התובע לקבל כאמור " תכנית הבראה" בסך 956 ₪, כמשתקף בתלושי השכר, ו"שתיקת" התובע לאורך כל השנים והיעדר נקיטתו בכל הליך להשבת תוספת זו מעוררת תהיה ניכרת; התובע כאמור לא הציג לפנינו כל פנייה מטעמו ו/או מטעם נציגות העובדים שהיתה מודעת לאי השבת תוספת השעות הנוספות הגלובליות לתובע ( ולעובדים נוספים במועצה) למי מהגורמים במועצה ו/או לבית הדין בעניין עקרונות תכנית ההבראה ובפרט הפחתת התוספת האמורה משכרו ודרישה להשבתה. עובדה זו יש בה כדי לכרסם בגרסת התובע ולהחלישה ואף ללמד על הסכמתו בהתנהגות לעקרונות תכנית ההבראה וויתורו על תשלום התוספת ( ראה: דב"ע ( ארצי) נו/3-22 פני גיל – טכנולוגיה מתקדמת בע"מ, 18/4/96; דב"ע ( ארצי) נד/3-86 יוחנן גולן – אי.אל.די בע"מ פד"ע כז, 270).
הגם שהשיהוי הניכר פועל נגד התובע, נעמוד להלן על טענות התובע לגופן, אשר בחינתן מביאה אף היא למסקנה בדבר דחיית התביעה.
מקור זכות התובע לתוספת שעות נוספות גלובליות בהיקף 60 שעות
המועצה שילמה לתובע כאמור מחודש 08/93 תוספת שעות נוספות גלובליות בשיעור 60 שעות לחודש. נוכח הקשיים הכלכליים אליהם נקלעה המועצה הופחתה התוספת האמורה החל מחודש 05/98, במסגרת תכנית ההבראה, לתוספת של 32 שעות נוספות גלובליות והיא הומרה לתוספת שקלית קבועה בסך 956 ₪. התובע טוען לזכותו לקבלת התוספת המלאה בגין 60 שעות נוספות גלובליות מכח הוראת סעיף 6 להסכם 1991 ( ת/1 לתיק מוצגי התביעה) הקובעת כדלקמן-
"מכסת השעות הנוספות למנהל המחלקה לחינוך ולסגנו ייקבעו על ידי ראש הרשות המקומית או/ו מי שהוסמך על ידו לכך."
מלשון הציטוט הנ"ל עולה, כי ההוראה המעוגנת בהסכם 1991 הינה הוראה העוסקת בסמכותו של ראש הרשות לאשר שעות נוספות למנהל מחלקת חינוך ואין בהוראה זו כדי ללמד על זכות המוקנית לתובע לקבלת שעות נוספות גלובליות, לא כל שכן בהיקף של 60 שעות בחודש, כנתבע בענייננו. בהקשר זה, נפנה לדברים שנפסקו על ידי בית הדין הארצי לעבודה בעניין קטאב, אליו הפנתה המועצה-
"אף אנו סבורים, כפי שסבר גם בית הדין האזורי, כי תשלום תוספת שעות נוספות גלובליות ואחזקת רכב אין מקורן בהסכם קיבוצי. בהקשר זה יצוין, כי המערער שעליו הנטל להוכיח את תביעתו לא הפנה לכל הסכם קיבוצי ממנו ניתן ללמוד, כי תשלום תוספות אלה הינו זכות המעוגנת בהסכם קיבוצי..."
עוד נפסק באותו עניין-
"זאת ועוד, במקרה הנוכחי אין מדובר בשכר רגיל, אלא בשעות נוספות גלובליות. בדרך כלל, העסקת עובד בשעות נוספות היא בסמכות המעביד, ולא ניתן לכפות על מעביד להעסיק עובד בשעות נוספות, אם אינו רוצה בכך ( דב"ע מט/3-138 חיים שוורץ – עירית תל אביב – יפו פד"ע כ"א, 174). במקרה הנוכחי החליטה המועצה שגמול שעות נוספות ישולם מאותו מועד רק על פי דיווח ובאישור הממונה. בקטגוריה זו מצויות גם הוצאות החזקת רכב, שהן בבחינת החזר הוצאות שאין חובה לשלמן כל עוד לא אושר לעובד להוציאן, או שהוא לא נדרש להוציאן הכול כמובן בכפוף להסכמים בין הצדדים בנושא זה ( ע"ע 1192/01 דלל – אלקטרה ישראל בע"מ, לא פורסם, ניתן ביום 8.4.2003)."
במצב דברים זה, עולה, אפוא, כי אכן תוספת השעות הנוספות הגלובליות, אותה קיבל התובע משנת 1993 אינה נהוגה בשירות המדינה ומהווה שכר חורג, אשר שולם לתובע בעבר שלא כדין, מבלי שקיים לכך מקור הסכמי כלשהו ומבלי שניתן לתשלום התוספת לתובע אישור הממונה על השכר או מי מטעמו, זאת בניגוד להוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, החל על הנתבעת – מועצה מקומית ערערה- העונה להגדרת " גוף מתוקצב" כהגדרתו בסעיף 21 לחוק יסודות התקציב. וכך קובעת הוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב:
"(א) גוף מתוקצב או גוף נתמך, לא יסכים על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או מגימלאות, או על הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה, ולא ינהיג שינויים או הטבות כאמור, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר...
(ב) על אף האמור בכל דין, כל הסכם או הסדר בטל במידה שהוא נוגד את הוראות סעיף קטן ( א)."
על מטרותיו של סעיף 29 לחוק יסודות התקציב עמד בית המשפט העליון בבג"ץ 6231/92 אלברט זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מט(4) 749:
"חוק יסודות התקציב בא לקבוע " ריסון תקציבי" (ראה מח/ 6-4 שירותי תחבורה ציבורית - מועצת פועלי באר שבע, פד"ע יט כ"ג, כו). הוא מכוון כלפי המדינה ורשויותיה וכלפי גופים שאינם בגדר המדינה אך הניזונים מתקציבה.
החשש הינו, כי אם אלה יסכימו להעלות שכר מעבר לרמה הקבועה, יגרור הדבר פריצת מסגרות השכר. דבר זה עשוי לגרום לדרישות להשתתפות כספית נוספת של המדינה. דבר זה עשוי להביא לחוסר יציבות במשק. למניעתן של מגמות אלה נועדו הוראות חוק יסודות התקציב.
...
אכן, התכלית המונחת ביסוד סעיף 29 לחוק יסודות התקציב הוא " להנהיג הסדר הקובע, באופן אפקטיבי, אחידות גישה בנושאי שכר בין שירות המדינה לבין הגופים הנתמכים מתקציבה" (הנשיא שמגר ברע"א 2920/90 קופת חולים נגד מדינת ישראל, פ"ד מ"ז (1) 397, בעמ' 408). במהותה זו הוראה קוגנטית, שנועדה להתערב במערך החוזי, כדי להבטיח יעדים לאומיים בתחום יציבות המשק ( ראה ד. ברק, אחריות החוזית של רשויות המינהל, קורסי, תשנ"א, 147)".
תכליתו העיקרית של סעיף 29 היא השגת ריסון תקציבי וכלים להתמודד עם גירעונות ואי סדרים בניהול תקציביהם של גופים שלטוניים הנשענים על קופת הציבור ( דב"ע ( ארצי) נז/ 16- 4 מרכז השלטון המקומי – הסתדרות העובדים הכללית החדשה, פד"ע ל"ב 1). כדי להשיג מטרה זו, לא זו בלבד שהוראות שבסעיף 29 מגבילות את כוחם של תאגידים מסוימים לקבוע שינויים בתנאי העבודה, אלא שהן אף גורמות לבטלותם של אותם הסדרים החורגים מאלה המקובלים במדינה ( דב"ע ( ארצי) נא/ 107- 3 ז'ק כאביה – עמידר בע"מ, פד"ע כ"ג 189; דב"ע ( ארצי) 98/ 4- 4 הסתדרות הפקידים עובדי המנהל והשירות – מרכז השלטון המקומי, פד"ע ל"ב 201).
על יסוד כל האמור, מסקנתנו הינה, כי התובע נהנה משנת 1993 מתוספת שעות נוספות גלובליות אשר שולמה לו מבלי שהוצג בפנינו מקור חוקי / הסכמי כלשהו המקים לתובע זכאות לתוספת זו ואף מבלי שהתבקש קודם לתשלום אישורו של הממונה על השכר ומבלי שניתנה הסכמתו לאותו תשלום, בניגוד להוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, ומשכך המדובר בתוספת ששלומה לתובע שלא כדין.
האם תוספת השעות הנוספות הגלובליות " הוכשרה" בהסכמים הקיבוציים?
לטענת התובע, תוספת השעות הנוספות הגלובליות בהיקף 60 השעות, אותה קיבל עד לחודש 05/98 הוכשרה לכאורה בהסכם 1995 ו/או בהסכם מרץ 1999 ו/או בהסכם החריגות 2012 ( ת/2, ת/4 ו- ת/5 לתיק מוצגי התביעה, בהתאמה).
באשר להסכם 1995 – מעמדת הממונה על השכר, הנסמכת על מכתבו של מר אהרון עוזיאלי, סגן בכיר לממונה מיום 18/7/95 ( נספח ב' לעמדת הממונה) עולה בבירור, כי האחרון אישר הסכם קיבוצי זה למעט סעיף 14 שבו, אשר קבע, כי אין בהסכם כדי לפגוע בתנאים עדיפים שקיבלו בפועל מנהלי מחלקות חינוך באותה העת; תחת סעיף זה, הסכים הממונה על השכר, כי תינתן למנהלי מחלקות החינוך האפשרות לשמור על תנאי השכר להם זכו ערב חתימת ההסכם, ככל שאלה אינם חורגים מהוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב; או לחילופין, לעבור לעבוד לפי תנאי הסכם 1995, ולפיו בלבד. מכאן, שלא אושרו למנהלי מחלקות החינוך תוספות שאינן כלולות במפורש בהסכם 1995, לרבות תוספת השעות הנוספות הגלובליות שהתובע טוען, כי הוא זכאי לה ותוספת זו לא " הוכשרה" בהסכם 1995, נוכח מסקנתנו לעיל, כי תשלומה חרג מהוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב.
באשר להסכם מרץ 1999 – בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה ע"ע ( ארצי) 98/06 מדינת ישראל- הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר – שלמה אקווה, 19/3/07 (להלן: "עניין אקווה") נפסק כדלקמן:
"ביום 3 במרץ 1999 נחתם הסכם קיבוצי כללי, בין ההסתדרות לבין מרכז השלטון המקומי והמעסיקים. הסכם זה מושתת על הנורמות שנקבעו בחוק יסודות התקציב... לרבות הגבלת ביצוע תשלומים חורגים, כשבצידן הדרישה המנדטורית לקבלת אישורו של הממונה על השכר לתשלום שכר חורג. ככלל, נועד הסכם 99 להסדיר כדין ובמסגרת הדין את חריגות השכר שפשו (כך במקור, א.ק.) בקרב המעסיקים ובהם הרשויות המקומיות. הסכמות הצדדים קיבלו אישורו של הממונה על השכר, כחלק בלתי נפרד מן ההסכם גופו.
על רקע הוראותיו של חוק יסודות התקציב וההלכה הפסוקה בדבר דרכי יישומו, נקבע בהסכם מנגנון לאישור הטבות שכר חורגות. זאת, כחלק מ"עסקת חבילה כוללת" בעלת תחולת רוחב על השלטון המקומי ועובדיו ועל כל ההסכמים שנכרתו במגזר זה, כמו גם בקרב הגופים האחרים הכלולים בהסכם ( להלן גם: המנגנון לאישור ההטבות). בתוך כך, נקבעו האסור והמותר בחריגות השכר, תוך שנקבעו הוראות מפורשות בדבר אישרור חריגות העבר ואישור חריגות ממועד חתימת ההסכם ואילך. במסגרת זו, נעשתה הבחנה בין עובדים ותיקים לעובדים חדשים, כש"קו פרשת המים" הוא המצב שקדם לחתימת ההסכם ולאחריו...."
מטענות הצדדים עולה, כי הסכם מרץ 1999 אינו חל על מנהלי מחלקות החינוך ובכללם התובע, המיוצגים על ידי הסתדרות המורים, כמשתקף בהסכם 1995 ומשכך- אין בהסכם מרץ 1999 כדי להכשיר את תוספת השעות הנוספות הגלובליות החריגה ששולמה לתובע.
לאחר שבחנו את מכלול טענות הצדדים וההסכמים הקיבוציים אליהם הפנו, נחה דעתנו, כי עניינו של התובע נכנס בגדרו של הסכם הסדרת חריגות השכר משנת 2012 ( ת/5 לתיק מוצגי התביעה). הסכם זה מהותו, בדומה להסכם מרץ 1999, הינה הסדרת חריגות בשכרם של מנהלי מחלקות חינוך ברשויות המקומיות, בהתקיים תנאים מסוימים ובכפוף לאופן יישום החריגות במשכורתו של העובד במועד הקובע כפי שהוגדר בהסכם, קרי 1/3/95, ועד לתקרת שכר מסוימת (80% משכרו של מנכ"ל ברשות מקומית). הסכם זה נחתם כאמור ביום 28/6/12 יחד עם הסכם שכר 2012, במסגרתו הסכימו הצדדים על התאמת מבנה שכרם של מנהלי מחלקות החינוך למבנה השכר הקיים לגבי עובדי הוראה המועסקים בשירות המדינה, לפי רפורמת " אופק חדש" ובלבד, שהתאמת מבנה השכר ויישום רפורמת " אופק חדש" יבוצע לאחר הסדרת החריגות בשכרם של מנהלי מחלקות החינוך. להלן, נביא את סעיפי ההסכם הרלוונטיים לענייננו.

סעיף 2 להסכם החריגות 2012 קובע:
"2. הגדרות
המועד הקובע- 1.3.1995
הסכמים מקומיים- תנאים ותניות בעניין שכר, או הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה, למעט בעניין פרישה לגמלאות, שנחתמו, שהוסכמו, שנקבעו או שהונהגו, בין הצדדים או בין מי מיחידיהם בהסכמים קיבוציים או בהסדרים קיבוציים דו צדיים או חד צדדיים, או בהתחייבויות אחרות בין שמקורם בכתב, בנוהג או בעל פה...
עובד ותיק- עובד אשר מתקיימים בו התנאים הבאים ( במצטבר):
במועד הקבוע חל עליו הסכם מרץ 95';
מועסק ברצף אצל אותו מעסיק, באחד התפקידים המנויים בסעיף 2 א' להסכם מרץ 95', מהמועד הקובע (1.3.1995) ועד מועד חתימת הסכם זה;
...
שכר גבוה- משכורת העולה על 80% משכר מנכ"ל ברשות המקומית בה מועסק העובד, לפי דרגת הרשות במועד הקובע, בהתאם לטבלת השכר למנכ"לים ברשויות מקומיות הצמודה לשכר הממוצע במשק, כפי שהיא בחודש בגינו משולמת המשכורת, בהתאם לעדכונה מעת לעת בחוזר מנכ"ל משרד הפנים."
סעיף 3 להסכם החריגות 2012 קובע ( ההדגשה אינה במקור, א.ק.):
"3. תחולת ההסכם
הסכם זה יחול על כל העובדים כהגדרתם בהסכם זה לעיל ובלבד שמתקיימים בהם התנאים הבאים ( במצטבר לפי העניין):
...
על אף האמור בסעיף קטן ( א), לגבי התקופה שמהמועד הקובע ועד יום 31.8.2011, על עובדים אשר לעניין משכורתם יושמה החלטה של הממונה על השכר לפני יום 1.9.2009 , לא יחולו סעיפים 4 עד 7 ו- 9, לפי העניין, אלא אם לאחר יישום ההחלטה חרגה משכורתם מהקבוע בהחלטה האמורה או שעלתה משכורתם על שכר גבוה כהגדרתו בהסכם זה."
סעיף 4 להסכם החריגות 2012 קובע, בין היתר, כך:
"4. שכר עובדים ותיקים והתייחסות לעובדים ותיקים בעלי שכר גבוה, לתקופה עד 31.8.2011
4.1 החל מהמועד הקובע ועד יום 31.8.2011 לא ישתכר עובד ותיק בכל עת, אלא אך ורק על פי הפירוט להלן:
(א) הסכמים ארציים.
(ב) הסכמים מקומיים שקיבלו אישור מפורש ובכתב של הממונה על השכר לפני המועד הקובע...
(ג) הסכמים מקומיים אשר יאושרו על ידי הממונה על השכר במפורש ובכתב לאחר המועד הקובע.
(ד) לגבי עובד ותיק שאינו בעל שכר גבוה כהגדרתו בהסכם זה, וכל עוד אינו בעל שכר גבוה – חלק ההסכמים המקומיים המיושמים, כמשמעותם להלן, אשר אינו גורם לשכרו של עובד ותיק להיות בעל שכר גבוה כהגדרתו בהסכם זה.

לעניין זה, "ההסכמים המקומיים המיושמים" – ההסכמים המקומיים שנחתמו, שהוסכמו, שנקבעו החל מיום 1.4.82 ועד המועד הקובע, אשר לא אושרו על ידי הממונה על השכר וכפי שהם יושמו על כל עובד ועובד (ותיק) במועד הקובע, אלא אם תוקנו או בוטלו על-ידי הוראה מהוראות בהסכם זה..."
הסכם החריגות 2012 מסדיר בהסכמה את חריגות השכר ששולמו למנהלי מחלקות החינוך ברשויות המקומיות ברחבי הארץ, בדומה להסכם מרץ 1999, הקובע, כי הסכמים ארציים ומקומיים שלא ניתן להם אישור הממונה בעת חתימתם ובמהלך יישומם, ושמכוחם שולמו תשלומים חורגים, ימשיכו לחול, בכפוף לתנאי ההסכם, על " עובדים וותיקים" בלבד. עם זאת, הצדדים להסכם החריגות 2012 הסכימו במפורש לחרוג באופן מוגבל מעקרון " צילום תמונת המצב", זאת כאשר יושמה החלטה של הממונה על השכר לגבי עובד כלשהו לפני יום 1/9/09 ( סעיף 3( ב) להסכם המצוטט לעיל).
בית הדין הארצי לעבודה דן בהרחבה בעניין אקווה בפרשנות המצמצמת שיש להעניק להסכם מרץ 1999, הדומה כאמור במהותו, בתכליתו וברציונל העומד מאחוריו להסכם החריגות 2012, וכלשונו ( ההדגשות הוספו, א.ק.):
"11. 11. לאור מטרותיו של ההסכם ותכליתו, ובהיותו מעוגן בחוק יסודות התקציב, יפורש הסכם 99 על דרך הפרשנות הדווקנית והמצמצמת, באופן שתימנע פריצת המסגרות התקציביות של הגופים המעסיקים החתומים עליו [...]. שכן, זאת יש לזכור: עניינו של הסכם 99 בהסכמים בלתי מאושרים מכוחם שולמו שלא כדין לעובדים תשלומים חורגים והוענקו להם תנאים חריגים. על רקע זה הסכימו ההסתדרות והמעסיקים כי למן המועד הקובע ואילך לא ייעשו עוד הסכמים המעניקים הטבות שכר חריגות, ולא תהא עוד חריגה מן הדין בשכרם ובתנאי העסקתם של " העובדים החדשים". במסגרת זו בלבד ונוכח התחייבות הצדדים שלא לחרוג עוד מהוראות הדין, "הכשיר" הממונה על השכר את תחולתם של ההסכמים הבלתי מאושרים, על עובדים ותיקים, בכפוף להגבלות שנקבעו בהסכם.
משכך הוא, אין להתיר, על דרך הפרשנות המרחיבה, פריצת הגדרות והרחבת הגבולות מחוץ למערכת האיזונים והבלמים שבהסכם 99. אף אין להתיר, על דרך הפרשנות המרחיבה, פתיחת מסלול עוקף, חדשות לבקרים, לתשלומים חורגים, שיש בהם כדי לסכל את מטרת המחוקק ותכליתו, כפי שמצאה ביטויה בחוק יסודות התקציב.
12. ביטוי לפרשנות המצמצמת והדווקנית והתכליתית של הוראות ההסכם, לאור חוק יסודות התקציב והוראות סעיף 29 הימנו, נמצא, בין היתר, בפסק הדין בעניין עיריית רחובות. באותה פרשה פסקנו, כי ההגנה שניתנה בסעיף 4.1 להסכם, בנוגע להמשך העסקתם של " עובדים ותיקים" בתנאים ובשכר כפי שנקבעו בהסכמים הבלתי מאושרים " נקבעה כ"צילום" מצב הדברים כפי שהיה במועד חתימת הסכם מרץ 99 בלבד". לאמור, אישור הממונה ניתן אך ורק להסכמים החריגים ולתשלומים החורגים ששולמו מכוחם, כפי שיושמו בפועל וככל שיושמו בפועל על כל אחד מן " העובדים הוותיקים" [...].
בדומה, פסק בית דין זה בעניין עיריית חיפה כי הפרשנות הראויה ל"תוספת ותיקים" על פי סעיף 4.1 להסכם היא, שההסכם המקומי חל רק על עובד שזכותו לתוספת קמה לפני כניסתו לתוקף של הסכם 99 [...].
היבט נוסף של הפרשנות המצמצמת אותה יש ליתן להסכם 99, מצא אף הוא ביטויו בעניין עיריית רחובות בו קבענו, כי לא יוכשר תשלום חורג גם אם ניתן בהסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין. באשר " כלל הוא שזכות לתשלום שכר חורג, אפילו מקורה בהסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין, ככל שאינה כדין ומנוגדת לדין, היא זכות פגומה מדעיקרא ואין היא מקימה למי מהצדדים להסכם זכות קנויה לקבלת השכר החורג" [...]. על כן, פסקנו בעניין רחובות, כי " על הצדדים להסכם היה להביאו לידיעת הממונה בטרם החתימה עליו ולקבל אישורו המוקדם להסכמות שעניינן במתן הטבות שכר לעובדים. משלא עשו כן בעת כריתת ההסכם, אף לא בעת הבאתו לאישור בית הדין או בעת תשלום ההטבות, ומשמהלכי הצדדים בנדון זה התבררו לממונה בדיעבד כתוצאה מביקורת שנעשתה בעירייה, אין למערערים להלין אלא על עצמם, משהופסק תשלום ההטבות ונדרשה השבתן" [...].
כללו של דבר - בשיטה זו של פרשנות דווקנית ומצמצמת להסכם 99, נמצא האיזון הנכון בין המסגרת הנורמטיבית עליו הוא מושתת – הלוא הן הוראותיו של חוק יסודות התקציב, לרבות אלה שבסעיף 29 הימנו; לבין תכליתו האובייקטיבית של ההסכם, שהיא קביעת הסדרים מוסכמים לחריגות השכר, לרבות המנגנון לאישור הטבות, להם נתן הממונה על השכר אישורו."
דברים אלה שנפסקו כאמור ביחס להסכם מרץ 1999 יפים וישימים גם בענייננו, בכל הקשור לפרשנות שיש להעניק להסכם החריגות 2012, הדומה במהותו ובתכליתו להסכם מרץ 1999.
מן הכלל אל הפרט
בחינת מכלול טענות הצדדים, לשון הסכם החריגות 2012 והרציונל העומד בבסיסו, מובילים אותנו למסקנה בדבר קבלת עמדת הממונה על השכר, ונבאר.
כעולה מהסכם החריגות 2012, " צילום המצב" ייעשה בדרך כלל בהתאם למועד הקובע כהגדרתו בהסכם, 1/3/95. אולם, משהוכח בפנינו, כי חלק מן החריגות תוקן על ידי המועצה במסגרת תכנית ההבראה כבר בחודש 05/98 – קרי, עובר לכינונו של הסכם הסדרת החריגות 2012, " צילום המצב" בעניינו של התובע ייעשה בהתאם לשכר ששולם לו מאז חודש 05/98 ובכל השנים שלאחר מכן, אשר לפיו שולמה לתובע תוספת שעות נוספות גלובליות בגין 32 שעות בלבד.
בנקודה זו נבקש להטעים, כי קבלת עמדת התובע ו"הכשרת" תוספת השעות הנוספות הגלובליות בהיקף 60 שעות, אותה קיבל התובע בפועל עד לחודש 05/98, במסגרת הסכם החריגות 2012, תהא מנוגדת לרציונל העומד בבסיס הסכמי ההסדרה- הפסקת ההסדרים הבלתי חוקיים, ואף עלולה להביא להרחבת חריגות שכר ששולמו לתובע משך שנים, שלא כדין, באופן הפוגע באינטרס הציבורי בשמירה על כספי הציבור.
לאמור נוסיף, כי " שתיקת" התובע משך לא פחות מ- 16 שנים ממועד הפחתת התוספת האמורה ועד למועד הגשת התביעה, תומכת במסקנתנו לעיל ומלמדת על היעדר הסתמכות התובע על קבלת תוספת השעות הנוספות הגלובליות בהיקף 60 שעות, כנתבע על ידו. בהקשר זה נפסק בע"ע ( ארצי) 683/06 ישראל אבן ספיר ו- 138 אחרים – עיריית תל אביב-יפו, 27/9/08, אליו הפנה הממונה על השכר, כדלקמן:
"בקשר לעצם ההסתמכות על הסדר שהוא בלתי חוקי כבר הביע בית דין זה את דעתו בפרשת אורפז בקובעו, כי " הסתמכות על הסדר בלתי חוקי מדעיקרא, הנוגד את חוק יסודות התקציב, לאו הסתמכות היא" (ראו שם בפסקה 40 לפסק הדין). ומכל מקום, ככל שקיים אינטרס הסתמכות הראוי להגנה בנסיבות שלפנינו, מקובלת עלינו הגישה, כי בהסכם מרץ 99 גופו נמצא ביטוי לאיזון אמיתי בין אינטרס ההסתמכות של העובדים, לבין האינטרס של כלל הציבור, לשים קץ לתופעות של הסדרים בלתי חוקיים המנוגדים להוראות חוק יסודות התקציב. בהסכם מרץ 99 נמצא מחד, הגנה על אינטרס ההסתמכות הבאה לידי ביטוי במתן הכשר להסכמים חורגים מסוימים ככל שהם יושמו בפועל עד למועד חתימתו של ההסכם. מאידך, נשלל ההכשר מהמשך יישומם של ההסכמים החורגים במועדים שלאחר חתימתו של ההסכם..."
משקבענו לעיל, כי " צילום המצב" בעניינו של התובע במסגרת הסכם החריגות 2012, ייעשה בהתאם לשכר ששולם לו בחודש 05/98, לפיו שולמו לתובע 32 שעות נוספות גלובליות בלבד – יש לקבוע בהתאם, כי זו התוספת היחידה ש"הוכשרה" במסגרת הסכם ההסדרה בשנת 2012 ואין בהסכם זה כל הוראה מכוחה ניתן להכשיר את התוספת בגין 28 השעות הנוספות הגלובליות שהופחתו משכרו של התובע כבר בחודש 05/98.
זכאות התובע להפרשי שכר מכח הסכם הפשרה 1998
התובע נסמך כאמור בתביעתו על הוראת סעיף 11 להסכם הפשרה 1998 ( ת/3 לתיק מוצגי התביעה) במסגרתה נקבע, כי ( ההדגשה הוספה, א.ק.)-
"המועצה תחזיר לעובדים את הסכומים שהופחתו משכרם.
ההחזר יהיה החל ממשכורת 8/98 למעט סכומים בלתי חוקיים ששולמו בעבר."
להסכם הפשרה 1998 ניתן כאמור ביום 16/3/99 תוקף של פסק דין, עם תיקון כי התוספות האחוזיות שהופחתו יוחזרו לעובדים החל ממשכורת 01/99.
נוכח קביעתנו לעיל, כי התובע לא הפנה לכל מקור נורמטיבי המקנה לו זכות לקבלת תוספת השעות הנוספות הגלובליות בהיקף 60 שעות, וכי תשלום התוספת האמורה לא הובא לידיעת הממונה על השכר ולא קיבל את אישורו- המסקנה המתבקשת הינה, כי תוספת השעות הנוספות הגלובליות נכנסת בגדר הסייג של סעיף 11 המצוטט לעיל, "סכומים בלתי חוקיים", ומכאן שאין בהסכם הפשרה 1998 כדי לשנות מקביעתנו ולחייב את המועצה בהשבת מחצית התוספת שהופחתה משכר התובע במסגרת תכנית ההבראה.
חיזוק למסקנתנו בדבר סיווג תוספת השעות הנוספות הגלובליות כתוספת " לא חוקית" אנו מוצאים בעובדה, כי מאז חתימת הסכם הפשרה בשנת 1998 ועד למועד הגשת התביעה דנן בשנת 2014, התובע ו/או נציגות העובדים לא טענו כנגד אי קיום הסכם הפשרה לכאורה ולא נקטו בכל הליך לחיוב המועצה בהשבת התוספת מכח הוראות הסכם פשרה זה – " שתיקה" התמוהה עד מאוד בנסיבות העניין ויש בה כדי ללמד על תפיסתם להסכם הפשרה 1998 והסכמתם שלא לראות בתוספת השעות הנוספות הגלובליות כחלק מהתוספות החוקיות שהיו אמורות להיות מוחזרות מכח הסכם הפשרה 1998.
זכאות התובע להפרשי שכר מכח החלטות הוועדה הפריטטית
בדומה לקביעתנו ביחס להסכם הפשרה 1998 – אף בהחלטות הוועדה הפריטטית אליהן מפנה התובע בסיכומיו ( ת/6-ת/7 לתיק מוצגי התביעה) איננו מוצאים מקור לחיוב המועצה בהשבת מחצית תוספת השעות הנוספות הגלובליות לתובע.
החלטות אלה של הוועדה הפריטטית ניתנו עוד בשנים 1999 -2000 ובהן נקבע, כי " כל הורדת שכר או תוספות שכר שהורדו לעובדים ואינם מוסכמים יוחזרו לעובדים מיד", וכי " המועצה המקומית ערערה תחזור בה מכל הצעדים החד צדדיים שבוצעו בעבר, כולל הורדת שכר או פגיעה כלשהיא בשכר העובדים ובתנאי העסקתם."
אף בהחלטות אלה, איננו רואים כמקימות חובה למועצה להשיב לעובדים תוספות שכר חוקיות, המוקנות להם על פי דין ו/או הסכם – אשר תוספת השעות הנוספות הגלובליות נשוא התביעה שלפנינו אינה נכנסת בגדרן. גם אם היה ממש בטענת התובע, לפיה, על המועצה היה להשיב לו את מחצית תוספת השעות הנוספות הגלובליות שהופחתה משכרו, מכח החלטות הוועדה הפריטטית, הרי שמחומר הראיות ומדרך התנהלותו של התובע עולה, כי התובע ו/או ועד העובדים לא פנו למי מהגורמים במועצה בבקשה להשיב את התוספת האמורה לתובע מכוח החלטות הוועדה הפריטטית, וכל שכן, לא הביעו כל מחאה כנגד היעדר מילוי החלטות הוועדה הפריטטית וגם בנקודה זו אנו רואים ב"שתיקת" התובע ונציגות העובדים לאורך כ-15 שנים, מאז החלטות הוועדה הפריטטית ועד למועד הגשת התביעה דנן, כמלמדת על הסכמתם עם הפחתת התוספת האמורה והפרשנות שאימצנו ביחס להחלטות הוועדה הפריטטית.
משהכרענו בתביעה לגופה לאחר דיון מעמיק בכל אחת מטענותיו של ב"כ התובע, אין כל מקום להיעתר לבקשתו להפניית הסוגייה שוב בפני ועדה פריטטית חדשה.

סוף דבר
אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל במצטבר, דין התביעה להידחות.
התובע יישא בשכר טרחת עורך דינה של הנתבעת 1 בסך 7,000 ₪, שישולם תוך 30 יום.
כך גם ישלם התובע הוצאות מופחתות בסך 3,000 ₪ לנתבעת 2, שישולמו תוך 30 יום.
אכן, מלכתחילה התביעה לא הוגשה כנגד המדינה וזו צורפה ביוזמתו של בית הדין, אלא שבעצם הגשת התביעה והסוגיות שהיא עוררה לא היה מנוס מצירוף המדינה לצורך בירור מעמיק של התביעה ולכן ההוצאות שנפסקות לטובת המדינה הן מופחתות.
לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה.

ניתן היום, ה' תשרי תשע"ח, 25 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.

יצחק גבאי
נציג עובדים

אלכס קוגן – נשיא

לסלו ויידה
נציג מעסיקים