הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה פ"ה 25512-11-15

21 אוגוסט 2019

לפני:

כב' השופטת מיכל פריימן
נציג ציבור (עובדים) מר אליעשור שעבין
נציג ציבור (מעסיקים) מר ליאור לוין

התובעת והנתבעת שכנגד
חני בוני
ע"י ב"כ: עו"ד נתן שכטר
-
הנתבעת

הנתבעת והתובעת שכנגד
1. עמותת הכדורסל שטראוס נהריה

2. העמותה לטיפוח הכדורסל 2010 נהריה
ע"י ב"כ: עו"ד אליהו בן עזרא

פסק דין

הרקע להליך

התובעת הועסקה כמאמנת כדורסל במחלקת נערות וילדות בנתבעת 1 (להלן גם " עמותת שטראוס" או "העמותה") בין השנים 2002-2009.
בשנת 2010, לאחר סיום עבודתה היא הגישה תביעה כנגד עמותת שטראוס בבית דין זה, בהליך שמספרו ס"ע 35834-03-10.
ביום 7.4.2013 היא זכתה בתביעתה, ועמותת שטראוס חויבה לשלם לה סכומים שונים על חשבון פיצויי פיטורין, דמי חופשה ודמי הבראה. כן נפסקו לטובתה הוצאות משפט.

משלא שולם לה סכום הזכייה, פתחה התובעת בהליך הוצאה לפועל כנגד עמותת שטראוס. במסגרת הליך ההוצאה לפועל, התברר לתובעת לטענתה כי עמותת שטראוס חדלה מלפעול, מענה הרשום אצל רשם העמותות הוא בניין נטוש, ולא אותרו נכסים שלה שניתנים לעיקול לצורך ביצוע פסק הדין.

לנוכח זאת, פנתה התובעת לרשם ההוצאה לפועל וביקשה ממנו לחייב את הנתבעת 2 (להלן גם "הנתבעת") בחובותיה של עמותת שטראוס. התובעת ביקשה זאת בטענה שהנתבעת היא למעשה עמותת שטראוס, בשינוי שם בלבד.

בהיעדר תגובה מטעם הנתבעת, נתן רשם ההוצאה לפועל בתל אביב צו לעיקול ברישום בלבד על נכסי הנתבעת. עוד החליט הרשם הנכבד כי "העיקול יבוטל אלא אם כן הזוכה תגיש תוך 20 ימים תביעה למתן פסק דין הצהרתי לבית המשפט המוסמך ובמסגרתה תבקש גם את המשך הליך העיקול". החלטה זו ניתנה ביום 25.10.2015.

ביום 11.11.15 הגישה התובעת תביעה זו, בה היא מבקשת פסק דין הצהרתי המכריז כי הנתבעת "באה בנעליה" של עמותת שטראוס תוך שינוי שמה בלבד, לצורך המשך הליכי ההוצל"פ כנגדה.

התביעה הוגשה בתחילה אך כנגד עמותת שטראוס, מבלי שהנתבעת צורפה כלל כצד להליך.

עוד בדיון הראשון, ביום 16.6.16, הבהיר ביה"ד לתובעת את האפשרויות העומדות בפניה לנקיטת הליך לפירוק עמותת שטראוס וכי ככל שעומדת התובעת על תביעתה זו הרי שעליה לתקן תביעתה ולצרף את הנתבעת כצד להליך.

בעקבות זאת הגישה התובעת ביום 27.6.16 כתב תביעה מתוקן וצרפה את הנתבעת להליך.

להשלמת התמונה יצוין, כי בהחלטה של כב' רשמת ההוצאה לפועל בתל אביב, לורן אקוקה, נקבע כי ההליכים שננקטו כנגד הנתבעת יעוכבו עד לפסק הדין שיינתן בתביעה זו. החלטה זו ניתנה ביום 15.7.16.

עיקר טענות הצדדים

התובעת טוענת כי עמותת שטראוס אינה פעילה, אסיפה כ ללית אחרונה שלה התקיימה בחודש 2/2012 ואישור ניהול תקין ניתן לאחרונה לשנת 2012 ביום 22/4/2012. לטענתה, הנתבעת היא ממשיכת פעילותה של עמותת שטראוס תחת שם ומספר עמותה אחרים.

6. התובעת טוענת כי כדי להתחמק מנושיה וחובותיה וכדי להסוות אי סדרים שהתגלו בפעילותה, כל פעילותה של העמותה הועברה לנתבעת, וכי קיימת זהות מוחלטת בין הנתבעת לעמותה בתחומים הבאים:

מהות הפעילות – נטען שהיא משותפת לשתי העמותות והייתה הפעלת קבוצות כדורסל בעיר נהריה, והפעלת בית ספר לכדורסל בעיר.
חברי הוועד – שניים מתוך שלושת חברי הוועד בנתבעת היו חברי ועד בעמותה. התובעת טענה כי חבר הוועד השלישי בעמותה אינו יכול לשמש כחבר עמותה נוכח היותו חייב מוגבל באמצעים ועל כן הוחלף בחבר אחר אצל הנתבעת.
יו"ר העמותה הינו אותו יו"ר – מר ישראל בליט.
העובדים – לטענת התובעת, שניים מחמשת העובדים בעלי השכר הגבוה בשתי העמותות הם זהים. בנוסף, מנהלת הנתבעת, הגב' סבינה פוסטולסקי, הייתה מנהלת קבוצת הנשים בעמותה.
מקורות ההכנסה וההוצאות – התובעת טוענת כי סעיפים אלה זהים בשתי העמותות. בתמיכה לטענה זו, היא הגישה דו"חות כספיים של העמותות.
סניף הבנק בו מתנהל חשבון שתי העמותות – התובעת טוענת כי שתי העמותות מנהלות חשבון בנק באותו סניף בנק בנהריה, ודבר זה מלמד על זהות ביניהן.
עורך הדין המייצג – לשתי העמותות אותו עורך דין.
כתובת העמותה – לטענת התובעת, הנתבעת החלה את פעילותה במקום בו נפסקה לכאורה פעילותה של העמותה. לאחר מכן היא עברה למען אחר. עוד טענה התובעת כי למרות זאת, הנתבעת רשמה את כתובתו הפרטית של מר ישראל בליט, יו"ר העמותה, ככתובתה אצל רשם העמותות.
רואה החשבון המייצג – לשתי העמותות אותו רואה חשבון.

לטענת התובעת, זהויות אלו מלמדות על היותה של הנתבעת ממשיכת דרכה של העמותה, ועל כן יש להכריז כי היא "באה בנעליה".

מוסיפה התובעת עוד, וטוענת, כי בשנת 2011 ועד לשנת 2013, העמותה התנהלה באופן "פורמלי" בלבד, ואילו הנתבעת היא זו שניהלה את כל העניינים שהיו מנוהלים תחת המסגרת של העמותה זאת על מנת לייצר זמן מעבר שבמסגרתו תקבל הנתבעת 'אישור ניהול תקין' מרשם העמותות, ובכך יתאפשר להעביר אליה את פעילותה של העמותה.

7. עמותת שטראוס לא הגיבה להליך ולא התגוננה.

8. הנתבעת הכחישה את טענות התובעת ואף הגישה תביעה שכנגד נגד התובעת בגין נזקים ממוניים ולא-ממוניים שגרמה התובעת לנתבעת כתוצאה מהטרחה, הפגיעה בשמה הטוב, עגמת הנפש וההוצאות שגרמו לה תביעה זו והתעקשותה של התובעת לנהלה על אף שהיא נעדרת עילה. סכום התביעה שכנגד הועמד על 50,000 ₪.

הנתבעת טענה כי יש לדחות את תביעתה של התובעת ולקבל את התביעה שכנגד.
עוד טענה הנתבעת כי התובעת מעולם לא עבדה אצלה, ולפיכך היא אינה יכולה לתבוע זכויות שצברה אצל העמותה, אף אם קיבלה לגבי אותן זכויות פסק דין לטובתה.

ביחס לבקשת התובעת שנכריז כי הנתבעת "באה בנעליה" של העמותה, טענה הנתבעת כי היא והעמותה הן שתי עמותות שונות ונפרדות, בעלות מספרי עמותה שונים ואין כל הצדקה לחייב את הנתבעת בחבויות של העמותה.

העמותה יוסדה בשנת 1999 ופעלה עד שנת 2013 לערך, ואילו הנתבעת נוסדה עוד בשנת 2010. היינו, שתי העמותות היו קיימות במקביל, ומכאן שהטענה כאילו הנתבעת היא ממשיכת דרכה של העמותה – אינה נכונה.

ביחס לזהויות הנטענות שפירטה התובעת, טענה הנתבעת כי אין זהות מוחלטת בין חברי 2 העמותות; כי לכל אחת מהעמותות מען שונה; כי לכל עמותה היה חשבון בנק שונה; כי לעניין הזהות בין עורכי הדין ורואה החשבון של העמותות – מדובר בטענה מופרכת שאין לקבוע רק על בסיסה כי שתי הישויות המשפטיות הנפרדות הן אחת.

הנתבעת סבורה כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב ומתוך ניצול והטעייה של מערכת החלטות של רשם ההוצאה לפועל. משכך יש לדחות את התביעה, לקבל את התביעה שכנגד, ולחייב את התובעת בהוצאות.

8. בתגובה לתביעה שכנגד טענה התובעת כי התביעה שכנגד לא מראה עילה ודינה – מחיקה על הסף; כי היא הגישה תביעה זו בשים לב להחלטת רשם ההוצאה לפועל שדרש פסק דין הצהרתי בעניין סוגיית "הרמת המסך"; וכי היא הוכיחה בתביעה זו שקיימת זהות בין העמותות ועילת תביעתה – מבוססת. לפיכך, יש לדחות את התביעה שכנגד ולקבל את התביעה שלה.

דיון והכרעה

9. במהלך הדיון בתביעה, הסביר בית הדין לתובעת ולבא-כוחה את האפשרות העומדת לה לקבל את הכספים שנפסקו לה בפסק הדין במסגרת הליך פירוק שתגיש כנגד העמותה לנוכח העובדה שזו אינה משלמת את הסכום שנפסק נגדה בפסק הדין. נושא זה עלה במהלך הדיון המוקדם, ואף בהמשך ההליך מספר פעמים והובהר לתובעת היטב.

אולם, התובעת – מסיבותיה שלה – התעקשה על המשך ההליך, ובשים לב לתוצאת ההליך, אין לנו אלא להצר על כך.

10. לאחר ששקלנו את כלל הטיעונים והראיות שבא בפנינו מסקנתנו היא כי דינן של שתי התביעות - התביעה, והתביעה שכנגד – להידחות. הנימוקים לכך יפורטו להלן.

11. כפי שציינו, הסעד המבוקש על ידי התובעת הוא פסק דין הצהרתי כי הנתבעת "באה בנעליה" של העמותה וזאת במטרה לחייב את הנתבעת לשאת בחובותיה של העמותה כלפי התובעת.

סעד מבוקש זה אינו מובן.
ככל שטענת התובעת כי שתי העמותות חד הן, הרי שאין ולא יכול להיות חולק כי העמותה והנתבעת הן שתי עמותות רשומות– ישויות משפטיות נפרדות, כשרות לכל זכות, חובה ופעולה משפטית – שונות, ומובדלות זו מזו.

12. האם התובעת מבקשת שנבצע הרמת מסך בין העמותות?
הרמת המסך בדיני חברות היא חריג לעיקרון שלפיו החברה היא אישיות משפטית נפרדת מבעלי המניות שלה. המקור מעוגן בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, שקובע:

"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניות בה
אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה". (ההדגשה הוספה)

13. הנה כי כן, חוק החברות מאפשר לייחס חוב של חברה לבעל מניות במקרים חריגים שהמשותף להם הוא השימוש בישות המשפטית הנפרדת של החברה באופן שלא אליו התכוון המחוקק, ובלבד שאותו בעל מניה היה מודע לשימוש כאמור. היינו, נדרש להוכיח אף את מודעותו של אותו אדם שמעוניינים לחייב בחובות החברה, למעשיו ולאפשרות שאליה הם יכולים להביא.
בענייננו טוענת התובעת לכוונת מרמה בהתאם לס"ק א לעיל.

14. כבר נכתב על עקרון הרמת המסך:

"עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, חולש על המשפט התאגידי ומהווה חיץ בין החברה ובין בעלי מניותיה. לעקרון זה קיימים חריגים, אשר נועדו למנוע מצב בו משמש המסך המפריד בין החברה לבעלי מניותיה, מסתור לפעילות שלילית, להונאת נושים, להתחמקות מהדין או מחיובים חוזיים. בהתקיים חריגים אלו, ניתן להרים את מסך ההתאגדות, להתעלם מן האישיות המשפטית הנפרדת ולייחס זכויות וחובות של חברה לבעלי מניותיה. כלל הוא, כי מסך התאגדות יוסר במקרים חריגים בלבד ונוכח שמדובר בסעד חריג ויוצא דופן, יש לעשות בו שימוש במשורה (ר' ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינאוי (1.8.2010))." (ההדגשה הוספה)

ת"א 11644-11-12 א. דניאל פירזול בע"מ נ' א.ד כיפוף ומעקות בע"מ, מיום 02.02.2016).

15. ביחס לסוגיית הרמת מסך בעמותות הרי שבהתאם לפסיקה, בתי המשפט השונים, ובכללם בית הדין לעבודה, החילו את דוקטרינת הרמת המסך גם לגבי עמותות.

כותב על כך המלומד פרנקל:

"העובדה שבחוק העמותות אין הוראה מקבילה מפורשת בעניין "הרמת מסך" אינה מונעת מלהחיל גם על עמותות את הדוקטרינה שפותחה, כאמור, בפסיקה, עוד לפני שהוכנסה כהוראה חקוקה בחוק החברות. ואכן, בעוד שבתחילה בתי המשפט "הרימו" את המסך רק מחברות ואגודות שיתופיות, החלו בתי המשפט, ובמיוחד בתי הדין לעבודה, להרים את המסך במקרים דומים ולפי אותם עקרונות גם לגבי עמותות וזאת בעיקר בשים לב ל"חובות האמון המוגברות החלות על העמותה ביחס לעובדיה, ומעמדם המיוחד של העובדים כנושיה, כמצדיקים בחינת הסוגיה בדבר הרמת המסך באמות מידה מחמירות כמקובל במסגרת יחסי עובד ומעביד" בכל מקרה על בית המשפט לבחון את התנהגות חבר העמותה, בדומה לבחינת ההתנהגות של בעל מניה בחברה, לפי עקרון תום הלב".
(דוד א' פרנקל, דיני עמותות בישראל, מהדורה שניה (2012))

16. בע"ע 304/09 העמותה לקידום הספורט הנשי, הנוער והמגזר הערבי בהפועל תל אביב ואח' נ' ישראל שיינפלד ואחרים (מיום 16.3.12) קבע בית הדין הארצי את הדברים הבאים בסוגיה זו:

"45. כלל יסוד הוא בדיני החברות כי "חברה היא תאגיד הנפרד מבעל מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא יתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו" (דב"ע נג/205-3 מחמוד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כ"ז, 345; ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין - ערב חדש עתונות - אילת בע"מ, מיום 17.12.02, להלן: פרשת זילברשטיין). בצד התפתחותו של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, התפתחה הדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות, המאפשרת לבית המשפט להתעלם מן ההפרדה שבין בעלי המניות לבין התאגיד, וליצור, במקרים חריגים וכאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת, יריבות ישירה בין נושי התאגיד לבין בעלי מניותיו (ראו ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353, 361-362; אירית חביב-סגל, דיני חברות, 2007, עמ' 281-282). הליך הרמת המסך נועד, במובן מסוים, לחזק את הכלל בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, שכן מטרתו היא למנוע פגיעה בה, בדרך של ניצול לרעה של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת והסתתרות מאחרי מסך ההתאגדות. אך גם בהתחשב בכך, הרמת המסך צריך שתישמר למקרים המתאימים (ע"א 4403/06 איזיק שפירא נ' עיריית תל אביב, מיום 23.3.11, בפסקה 6).

46. בענייננו, מדובר בהרמת מסך בין עמותה לבין אחד ממייסדיה, שהינו חבר בעמותה. בסעיף 8 לחוק העמותות, התש"ם-1980 נקבע כי "מהיום שצוין בתעודת הרישום כיום הרישום תהיה העמותה תאגיד, כשר לכל זכות, חובה ופעולה משפטית". המערערת היא עמותה רשומה, וככזו היא בבחינת אישיות משפטית עצמאית ונפרדת מחבריה, שאינם חבים בחובה באופן אוטומטי. בקשר לכך נקבע בפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ סיעת בת-ים כי: "חובה של העמותה כשלעצמו הוא חובה שלה ולא של חבריה. על כן חוב כספי שיש לעמותה כלפי פלוני אינו כשלעצמו חוב של חברי העמותה..." (בג"ץ 823/90 סיעת בת-ים 1 נ' מבקר המדינה, פ"ד מד(2) 692, 695 (1990), להלן: עניין סיעת בת-ים). להבדיל מחוק החברות, בחוק העמותות לא נמצא סעיף שעניינו הרמת מסך. עם זאת, הדוקטרינה בדבר הרמת מסך אומצה ויושמה בפסיקה גם לגבי עמותות. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בעניין סיעת בת ים, הלכה היא כי עמותה אינה חסינה מהליך של הרמת מסך (ראו גם בן ציון גרינברגר ונחמיה בן תור, דיני עמותות: להלכה ולמעשה, 2002, בעמ' 37-44).

47. הכלל בדבר הנסיבות בהן רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות ולייחס חוב של חברה לבעל מניות בה, מעוגן בהוראת סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, כפי שתוקנה במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות, תשס"ה-2005...

48. מנוסחה המתוקן של הוראת סעיף 6(א) לחוק עולה כי הרמת מסך תיעשה באותם מקרים בהם נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד כדי להונות אדם, לקפח נושה או לחלופין, לעשות מעשה שפוגע בתכלית התאגיד, תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתו לפרוע את חובותיו. בסיפא להוראת סעיף 6(א) לחוק החברות נקבעה דרישת מודעות מצד בעל המניות לשימוש לרעה הנעשה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. כמו כן, בבואו להרים את מסך ההתאגדות, על בית המשפט ליתן דעתו בין השאר לשאלה האם יכולה החברה לפרוע את חובותיה. דרישה זו, הקושרת בין הרמת המסך לבין יכולת החברה לפרוע את חובותיה, התקיימה עוד לפני תיקון מס' 3, וקיבלה במסגרת סעיף 6(א) המתוקן משנה תוקף. על תכלית הוראה זו עמדה פרופ' חביב-סגל בספרה, ובזו הלשון:

"ראשית, החברה היא החייבת המקורית, ולכן, כל עוד די בשווי נכסיה על מנת לפרוע את החובות, אין כל הצדקה להרמת המסך. שנית, אלמלא חדלות הפירעון, ואילו היו ההתחייבויות שנטלה על עצמה החברה מניבות את הפירות שנצפו מראש, כי אז, היו הרווחים מתגלגלים לכיסה של החברה, ולא לכיסו של בעל מניות או לכיסו של המנהל. לכן, הטלת האחריות האישית על בעל המניות, עוד בטרם מוצו הליכי הפירעון מכיסה של החברה עצמה – יוצרת עיוות, המרתיע מפני נטילת סיכונים עסקיים. שלישית, נורמת ההתדיינות שהתפשטה לפני תיקון מס' 3, יצרה מצב מוזר שבו נדרש בעל המניות או המנהל לפרוע אישית את חובותיה של החברה, ולאחר מכן, במידת האפשר לתבוע שיפוי מקופת הפירוק...." (שם, בעמ' 324-325 ההדגשות שלי, ר.ר.).

49. הכללים בדבר הרמת המסך, כפי שנקבעו בחוק ובפסיקה, מחייבים בחינה מיוחדת בתחום משפט העבודה, וזאת בשים לב לחובת האמון המיוחדת שחבה החברה לעובדיה, ובקשר למעמדם המיוחד של עובדי החברה, כנושיה...
...

50. חוסר תום לב מובהק, המצדיק הרמת מסך ההתאגדות, בין בתחום משפט העבודה ובין בכלל, טמון במקרה של הקמת חברות סדרתית. עומדת על כך חביב-סגל בספרה, בציינה מקרה זה כגובל בגניבה, ומקיים את יסודות התרמית, וכך בלשונה:

"ההסדר של הרמת המסך שימש את בתי-המשפט גם על מנת להתגבר על השימוש הנפוץ בישראל בישותה הנפרדת של החברה המסחרית על מנת לבצע פעולות הגובלות בגניבה של ממש: מאחר שנקל לרשום חברה בע"מ בישראל, נוהגים יזמים להקים חברה, לפתוח לה חשבון בנק, ולהתחיל להפעילה, מבלי שיהיו לה נכסים משמעותיים כלשהם. לאחר מכן, הם משלמים לספקים בשיקים של החברה, תוך שהם נהנים מתקופת האשראי הנהוגה בשוק. אלא שבשלב מסוים, החברה נגררת לקשיים פיננסיים, ומפסיקה לפרוע את השיקים שהוציאה. הנושים, התרים אחרי נכסיה של החברה, עומדים בפני שוקת שבורה, כאשר מסתבר להם שאין לחברה נכסים משמעותיים כלשהם. יזמיה של החברה נוטשים אותה, על חובותיה הבלתי נפרעים, ופונים לרשום חברה חדשה נקייה מחובות העבר, וחוזר חלילה. בחלק גדול של החברות, כמות החובות הכוללת היא נמוכה מכדי להצדיק הליכי פירוק של החברה, כך שסעדם היחיד של הנושים נמצא בפניה לבית-המשפט בבקשה להרמת מסך ההתאגדות. בתי-המשפט נוטים להיענות לבקשתם של הנושים, ולהטיל אחריות אישית על היזמים, על מנת להרתיע אותם מהתנהגות זו הגובלת בתרמית." (שם בעמ' 308 והפסיקה המוזכרת שם).

וכן:

"אין ספק שהרמת מסך בגין הקמת חברות סדרתית, אשר מטרתה להונות נושים, הינה שימוש ראוי ומוצדק בעיקרון של הרמת המסך. הנוהג של הקמת חברות סדרתית מקיים את מכלול תנאיו של סעיף 6(ג)(2) לחוק החברות. כמו כן, ברמה הנורמטיבית, עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת נועד לאפשר ליזמים ולבעלי עסקים להיכנס לסיכונים עסקיים ללא חשש מפני אחריות אישית. העיקרון לא נועד לעודד את יצירתם הסדרתית של חובות ללא כיסוי. לכן, כאשר מרים בית-המשפט את המסך, ומטיל אחריות אישית על מקים חברות סדרתי, הוא אינו מכרסם בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. אדרבא, בית-המשפט מעגן את אמינותה של הישות המשפטית, ומבטיח שזו לא תשמש לצורך קידומן של פעולות הגובלות בתרמית. לבסוף, מאחר שהקמת חברות סדרתית מהווה משום "שימוש לרעה" במסך ההתאגדות, הרי שהיא נפלה למסגרתה של הלכת הרמת המסך גם קודם לחקיקה החדשה. עם זאת, ריבוי פסקי הדין, העושים שימוש בהלכת הרמת המסך בקונטקסט זה, מופיע רק לאחר חקיקתו של חוק החברות." (שם בעמ' 310).

אכן, יכול שיתעורר קושי אצל בית המשפט להבחין בין תכניה של הפעילות העסקית המסתתרת מאחרי מסך ההתאגדות, במקרים של הקמה חוזרת של חברות. במקרים כאלה, הסממן עליו תוכל להסתמך בדיקת בית המשפט, הוא סממן התדירות. משמע, לפי דברי חביב סגל בספרה: "החובות הלא-נפרעים של החברה האחת באים בעקבותיו של שובל חובות שלא נפרעו של חברה קודמת, וחוזר חלילה. אין זה אומר שכל פרט המקים חברות רבות ראוי לחשדנותו של בית-המשפט; אלא שאם מסוגל התובע להצביע על רצף של חברות שכשלו בטווחי זמן קצרים, תוך שהן מותירות אחריהן שובל של נושים, הרי שיש להרים את מסך ההתאגדות גם במקרה הקונקרטי. לחילופין, במצבים אלה, יוכל בית-המשפט להעביר את נטל ההוכחה אל קברניטי החברה להוכיח את קיומו של עסק ממשי." (שם, בעמ' 356)."

17. בפסק הדין של העמותה לקידום הספורט לעיל , בחן בית הדין ומצא כי לא היה מקום להרמת מסך בין העמותה למר אייזנברג, תוך שקבע, בין היתר , כי לא ניתן למצוא רצף של פעילות של מר אייזנברג כמקים תאגידים סדרתי ש"החובות הלא-נפרעים של החברה האחת באים בעקבותיו של שובל חובות שלא נפרעו של חברה קודמת, וחוזר חלילה" .

18. עינינו הרואות, כי כשם שניתן להרים מסך בין חברה לבין בעל מניות בחברה, כך גם ניתן להרים מסך התאגדות בין עמותה לבין מי מחבריה.

ואולם, בענייננו, התובעת כלל לא ביקשה סעד של הרמת מסך בין העמותה לבין מי מחבריה.
התובעת אף לא טוענת להקמת תאגידים סדרתית ע"י מי ממייסדי הנתבעת באופן אישי, ובכלל.

התובעת גם לא טוענת לקיום מצב כשל אשכול חברות אשר יכול, בנסיבות מסוימות, להצדיק הרמת המסך ביניהן.

יש לזכור, כי התובעת כלל לא עבדה בנתבעת, וזו יוסדה ונרשמה בשנת 2010, לאחר חלוף למעלה משנה מתום עבודתה של התובעת.

במצב דברים זה, בקשת התובעת למתן ההצהרה כי הנתבעת "באה בנעליה של העמותה" אינה ברת בסיס משפטי ודינה להידחות.

19. יצוין, כי ככל שסבורה התובעת כי פעילותה של הנתבעת נולדה אך כדי שהעמותה תוכל לחמוק מקיום התחייבויותיה, היה באפשרותה לפנות לרשם העמותות על מנת שיחקור עניין זה ויקבע ממצאיו בעניין בנוגע לעמותה ו/או לנתבעת. התובעת לא נקטה בדרך זו, כפי שגם לא פנתה בדרך הפשוטה יותר של הגשת בקשת פירוק לבית המשפט המוסמך.
לצערנו, מהתנהלות התובעת בפנינו התרשמנו שלא כספי הזכייה בפסק הדין עומדים בראש מעייניה אלא, מניעים פוליטיים ואחרים.
הדבר נלמד גם ממסמך נ/1 אותו הגיש ב"כ הנתבעת ובו פוסט שנכתב בפייסבוק על ידי התובעת, יום לפני הדיון, תקופה בה התנהלה מערכת בחירות לרשויות המקומיות, לקראת הבחירות שנערכו ביום 31.10.2018.
בראשו של הפוסט צוין: "תושבי נהריה היקרים, אני מזמינה את כולכם להצגה בבית המשפט..". בהמשך הפוסט ציינה התובעת "מה בהצגה" ואת טענותיה ביחס לזהות בין שתי העמותות, לרבות טענה כי מי שמתנכל לה, אינו מוכן לשלם זכויותיה ואף מממן את שכ"ט ב"כ העמותה היא – העירייה. המסמך נחתם במילים: "את המלחמה הזאת אני כבר לא עושה בשבילי אני עושה אותה כדי להפסיק את הפחד שאנשים חיים בו. אז אותם אנשים ספקנים, או כאלה שעדיין לא יודעים למי הם מצביעים תגיעו ותבינו בדיוק למי לא כדאי להצביע ולמה...באו בהמוניכם ושתפו אם אכפת לכם מהמקום בו אתם חיים".

הדברים מדברים בעד עצמם.

20. למעלה מן הצורך ואף אם הייתה היתכנות לטענות התובעת, הרי שהתובעת לא הוכיחה זהות בין העמותות שהן בעלות אישיות משפטית נפרדת.

21. ראשית, וחרף האמור בתביעה, הוכח שמבחינת מהות הפעילות אין זהות מוחלטת וכי פעילותה של העמותה לא הועתקה במלואה לנתבעת.
בחקירתה הנגדית התובעת אישרה כי קבוצת הבוגרים לא נוהלה תחת הנתבעת למרות שהיא כן נוהלה תחת העמותה, ולראשונה הודתה כי קבוצת הבוגרים מנוהלת בעמותה נפרדת, שלישית. (ר' פרוטוקול עמ' 9-10).

הנה כי כן, ההמשכיות בין העמותות, לה טוענת התובעת, לא הייתה מוחלטת, ואף אם יש דמיון מסוים בין פעילות העמותה לפעילותה של הנתבעת, אין מדובר על זהות מוחלטת.

22. שנית, אין זהות בין החברים המייסדים של העמותות. החברים המייסדים של הנתבעת שונים מאלה של העמותה.
התובעת טוענת כי שניים משלושת חברי הוועד המנהל של שתי העמותות הם זהים. זהות בין שניים משלושה חברי ועד אין בה כדי להצביע על זהות מוחלטת או "המשכיות", כטענת התובעת, בין העמותות.
אין זה מצביע גם על הקמת עמותה חדשה אך בשל רצון להתחמק מחובותיה של עמותה קודמת.
כמו כן, טענת התובעת כי חבר הוועד השלישי בעמותה, מר אבי סבג, שאינו מופיע כחבר וועד של הנתבעת, הוא חייב מוגבל באמצעים ועל כן נפסל מלכהן כחבר ועד מנהל כלל לא הוכחה כך שניסיון התובעת להראות שמדובר באותו ועד מנהל לא הוכח כדבעי.

בהקשר זה נציין כי התובעת לא ביקשה וממילא גם לא הביאה לעדות את אותם חברי ועד, שההחלטה לפתוח את העמותה ה"חדשה" – הנתבעת, הייתה לדעת התובעת שלהם, ומתוך כוונה להתחמק מחובות העמותה. אי הבאתם לעדות, ומבלי שניתן אפילו הסבר לכך, פועלת לחובת התובעת.

23. הוכח לנו כי מענן של שתי העמותות היה שונה.
מענה של העמותה הנתבעת 1 היה ברחוב לוחמי הגטאות 55 בנהריה. לעומתה, הנתבעת החלה את פעילותה ברחוב לוחמי הגטאות 13 בנהריה ובהמשך עברה לשדרות הגעתון 43 באותה עיר.

24. לכל עמותה היה חשבון בנק נפרד משלה ולא נטען כי היה ביניהן ערבוב נכסים. טענת התובעת כי העובדה ששתי העמותות ניהלו חשבון באותו סניף בנק אינה מצביעה על ערבוב בין שתי העמותות.

25. ביחס לאנשי המקצוע – עורך הדין ורואה החשבון של העמותות.
אמנם מדובר באותם אנשי מקצוע, אולם גם כאן יש לזכור כי המדובר באנשי מקצוע חיצוניים לעמותות, שמעניקים שירותים למגוון לקוחות, ובדרך כלל מאותו תחום ואין בעובדה כי מדובר באותם גורמים כדי להצדיק קביעה כי מדובר באותו הגוף או לייחס כוונת מרמה או הונאה על יסוד זה .

26. שתי העמותות פעלו בתקופות מקבילות.
הנתבעת הוקמה עוד בשנת 2010, ואילו העמותה פעלה עד לשנת 2013.
התיאוריה שהעלתה התובעת כי הנתבעת הוקמה מראש רק כדי להיות "גלגל הצלה" למקרה שבו העמותה לא תוכל להמשיך ולפעול, ובשביל לחלץ את העמותה מחובות שחלקם עוד לא נוצרו - לא הוכחה.

27. מבחינת מצבת כח האדם בנתבעת לא הוכח שכל או רוב עובדי העמותה עברו לנתבעת ואף אם כן, אין בעובדה זו לבדה כדי להצדיק "הרמת המסך" המבוקשת.

עיקר טענותיה של התובעת בהיבט זה היו כי הגב' סבינה פוסטולסקי, מנכ"לית הנתבעת, הייתה בתפקיד של מנהלת קבוצת הנשים בעמותה.
לתמיכה לטענותיה, צירפה התובעת קטעי עיתונות בהם נכתב כי גב' פוסטולסקי היא "י"ור קבוצת הנשים" וכן תמונת אליפות שבה מצולמת עם המאמנת והשחקניות גם גב' פוסטולסקי.

גב' פוסטולסקי הכחישה בתוקף טענה זו וטענה שהיא התנדבה בקבוצה תוך כדי שליוותה את בתה שהתאמנה בקבוצה. ביחס לכתבות ענתה גב' פוסטולסקי כי היא לא אחראית למה שנכתב בהן (עמ' 23 לפרוטוקול) וכי לא היה לה כל תפקיד רשמי; לגבי התמונה היא אמרה שהצטלמה כצופה ולא מתוקף איזה תפקיד רשמי שהוא.

התובעת לא הוכיחה כי לגב' פוסטולסקי היה תפקיד רשמי בעמותה. היא לא רשומה בעובדי העמותה; היא לא חלק מחברי העמותה; היא העידה כי היא התלוותה לבתה, ועדותה מקובלת עלינו; הראיות שהניחה התובעת אינן מספקות – מדובר בקטעי עיתונות ישנים שאינם בגדר ראייה, לא ברור מי ערך אותם וממילא הוא גם לא הובא לעדות.
אף אם היה לה תפקיד בעמותה ועברה לעבוד בנתבעת אין באמור בפני עצמו כדי ללמד על הזהות הנטענת בין העמותות או על קיומה של הצדקה לסעד המבוקש.

באשר לעובדים אחרים שעברו מהעמותה לנתבעת נציין כי גם מהשוואה בין רשימות חמשת מקבלי השכר הגבוה אין זהות מוחלטת בין העמותות; רק שניים מחמשת מקבלי השכר הגבוה – גילי סופר וליאור אנגלמן – מופיעים ברשימת מקבלי השכר הגבוה בשתי העמותות. לא הוכח כי אותם עובדים עברו או הועברו מהעמותה לנתבעת באופן "אוטומטי".

28. כאן המקום לציין כי בקשות התובעת הן לבית הדין והן לרשות ההוצאה לפועל נוסחו בצורה מטעה. התובעת ניסחה את טענותיה וציינה כי הנתבעת היא היא העמותה "בשינוי שם בלבד" (ר' תצהירי התובעת וכן סיכומיה; הנתבעת מכונה בשם "העמותה בשמה החדש").
זאת עשתה למרות שידעה כי מדובר בישות משפטית נפרדת שהוקמה עוד בשנת 2010, עם מספר עמותה משל עצמה.
התנהלות זו אינה ראויה ויש בה כדי להטעות.

29. סעיף 49(4) לחוק העמותות, תש"ם-1980 קובע כי בית המשפט המחוזי רשאי לצוות על פירוק של עמותה במקרה בו העמותה אינה יכולה לפרוע את חובותיה.
בנוסף, סעיף 182(4) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 מזכה מבוטח שניתן לגבי מעבידו צו לפירוק עמותה בגמלה מהמוסד לביטוח לאומי, שהיא חוב שכר העבודה ופיצויי הפיטורים שהמעביד חייב לעובד בהתאם לתנאים הקבועים בחוק.
בענייננו, פסק הדין בו זכתה התובעת עוסק בחוב של שכר עבודה ופיצויי פיטורים.

30. מקום בו קיימת לתובע אפשרות לסעד אופרטיבי – עליו לממשה, או לפחות לנסות ולממשה, בטרם יפנה לערכאות בתביעה לסעד הצהרתי.
יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון:

"הלכה היא, כי סעד הצהרתי הוא סעד בשיקול דעת. בבואו לשקול אם ליתן סעד הצהרתי, על בית המשפט לבחון, בין היתר, אם יש בידי המבקש לעתור לסעד אופרטיבי; ואם התשובה לכך היא בחיוב, משמע שהסעד שנתבקש הוא חלקי, ובית המשפט יטה, בדרך כלל, שלא לתיתו" (ע"א 4076/00 חברת נצחון צפורה בראשון בע"מ נ' חברת מירם זמברובסקי בע"מ, מיום 4.4.2002).

בתביעה זו מבקשת התובעת סעד הצהרתי.
לכאורה, מטרתו של הסעד ההצהרתי היא מימוש פסק הדין שניתן לזכות התובעת כנגד העמותה.
אלא שמאחר ובידי התובעת כבר ישנו פסק דין נגד העמותה, הליך פירוק היה מאפשר את מימוש פסק הדין מבלי להזדקק לסעד הצהרתי תחילה. כפי שכתבנו לעיל, הסברנו לתובעת ולבא כוחה על קיומה של אפשרות זו אולם התובעת, מסיבותיה שלה עליהן עמדנו לעיל, בחרה להמשיך בהליך זה.

31. הנה כי כן, התובעת לא הצביעה על מקור משפטי המאפשר מתן סעד הצהרתי כמבוקש כי המדובר באותו גוף משפטי, התובעת לא טענה להרמת מסך בין העמותה לחבריה, ואף לא הוכחו הטעמים המצדיקים הרמת מסך בהתאם לחוק.
זאת ועוד, בידי התובעת אפשרות לקבלת הסעד המבוקש על ידה בהגשת תביעה לפירוק לבית המשפט המחוזי.
לנוכח כל אלה – תביעת התובעת נדחית.

התביעה שכנגד

32. תביעת הנתבעת הינה למעשה תביעה נזיקית שאינה בסמכות בית דין זה.
מעבר לצורך, הנתבעת לא הוכיחה את הנזקים שלכאורה נגרמו לה כתוצאה מהליך זה, ופסיקת הוצאות ממילא נבחנת ע"י בית הדין בסיום ההליך ללא כל צורך בהגשת תביעה נפרדת בעניין.
אשר על כן, גם דין התביעה שכנגד להידחות.

הוצאות

33. בשים לב לתוצאה אליה הגענו, אנו מחייבים את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות בסך 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח שישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

בקבענו את סכום ההוצאות הבאנו בחשבון גם את העובדה שהתובעת ניצלה הליך זה למטרות סמויות ולא שעתה להמלצות שניתנו לה לפנות להליך פירוק לגביית חובה של העמותה כלפיה.

הליך משפטי – מטרתו ליישב את הסכסוך שבין התובע לנתבע. שימוש בהליך למטרות אחרות מהווה למעשה שימוש לרעה בהליכי משפט, ומבזבז את זמנו היקר של בית המשפט ושל הצדדים.

לפיכך, ובשים לב לדחיית התביעה החלטנו לחייב את התובעת בהוצאות כמפורט לעיל.

34. באפשרות הצדדים לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה וזאת בתוך 30 ימים מיום קבלתו.

ניתן היום, כ' אב תשע"ט, (21 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר אליעשור שעבין
נציג עובדים

מיכל פריימן
שופטת

מר ליאור לוין
נציג מעסיקים