הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה ע"ר 45957-02-19

לפני: כב' ה שופטת קרן כהן

המערער
אליעזר שטריך
ע"י ב"כ עו"ד עזרא שלוני
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד רינת מישאל

פסק דין

לפניי ערעור על החלטת כב' הרשמת מירי שי מיום 10.2.2019 שלפיה נדחתה בקשת המערער להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת ועדת הערר (קביעת דרגת אי כושר) מיום 16.8.2017 (ב"ל 15073-11-18).

הרקע העובדתי כפי שעולה מהחלטתה של כב' הרשמת שי
ביום 28.3.2017 התכנסה ועדה רפואית לעררים (נכות כללית) וקבעה כי למערער נכות רפואית משוקללת בשיעור 75% החל מיום 19.1.2015 (להלן: הוועדה הרפואית לעררים).

ביום 16.8.2017 התכנסה ועדת ערר לעניין קביעת דרגת אי כושר וקבעה כי המערער איבד 60% מכושרו להשתכר (להלן: ועדת אי הכושר).

ההליך הראשון – ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים וועדת אי הכושר
ביום 11.10.2017 הגיש המערער לבית הדין ערעור על שתי ההחלטות: החלטת הוועדה הרפואית לעררים והחלטת ועדת אי הכושר (להלן: ההליך הראשון ; ב"ל 27715-10-17).

ביום 13.3.2018 התקיים דיון במעמד ב"כ הצדדים לפני כב' הרשמת שגית דרוקר (כתוארה אז).

ביום 29.4.2018 הודיע המשיב שהוא מסכים להשיב את עניינו של המערער לוועדה הרפואית לעררים על מנת שתידרש במנומק לטענתו שהליקוי בכליות והליקוי הלבבי הם סיבוכים של מחלת הסוכרת, ותשקול יישום פריט ליקוי 4(ו) לתקנות.
בהודעת המשיב הוסף כי "ככל שהוועדה הרפואית לעררים תשנה את קביעתה אודות דרגת הנכות, המערער יוזמן לוועדת אי כושר לעררים לבחינה מחודשת של דרגת אי הכושר".

ביום 3.6.2018 הודיע המערער באמצעות בא כוחו על הסכמתו לנוסח המוצע וביקש לחייב את המשיב בהוצאות משפט .

ביום 3.6.2018 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים, בזו הלשון (להלן: פסק הדין):
"ניתן בזאת תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים (המשיב מיום 29.4.18 והמערער מיום 3.6.18) לפיהן עניינו של המערער יוחזר לועדה הרפואית לעררים בהרכבה מיום 28.3.17 על מנת שתידרש במנומק לטענת המערער כי הליקוי בכליות והליקוי הלבבי, הם סיבוכים של מחלת הסכרת ותשקול יישום פריט ליקוי 4(ו).
ככל שהוועדה הרפואית לעררים תשנה מקביעתה אודות דרגת הנכות יוזמן המערער לוועדת אי כושר לעררים לבחינה מחודשת של דרגת אי כושרו.
הוועדה תזמן את המערער גם באמצעות בא כוחו ותאפשר להם לטעון לפניה.
החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת.
המשיב ישלם למערער הוצאות בסך 500 ₪ שישולמו תוך 30 יום מהיום".

יצוין כי לאחר מתן פסק הדין המשיב לא הודיע לבית הדין ש יש להמשיך ולדון בהליך בגין הערעור שהוגש על החלטת ועדת אי הכושר ולחלופין להותיר את ההליך פתוח עד לאחר הדיון בוועדה הרפואית לעררים .

בעקבות פסק הדין, ביום 69.2018 התכנסה הוועדה הרפואית לעררים לדון בעניינו של המערער. הוועדה הותירה את דרגת הנכות היציבה של המערער על כנה, דהיינו - נכות משוקללת בשיעור 75% מיום 19.1.2015.

ההליך השני - הבקשה להארכת מועד
ביום 7.11.2018 הגיש המערער בקשה שכותרתה "בקשה להארכת המועד לדיון בערעור". המערער ביקש כי בית הדין יאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת ועדת אי הכושר.

ביום 10.2.2019 דחתה כב' הרשמת שי את הבקשה (להלן: הרשמת ו החלטה, בהתאמה).
תחילה ציינה הרשמת כי סמכותה לדון בבקשה להארכת מועד נקבעה בסעיף 27(א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969.
לאחר מכן הסבירה הרשמת שהמערער זנח את טיעוניו נגד החלטת ועדת אי הכושר לאחר שהסכים להצעת המשיב בדבר החזרת עניינו לוועדה הרפואית לעררים וככל שהנכות תועלה גם לוועדת אי כושר. המערער פנה לבית הדין רק לאחר שהוועדה הרפואית לעררים הותירה את הנכות על כנה ולא קודם לכן. הרשמת הוסיפה כי אין לאפשר למערער לשוב ולפנות לבית הדין לאחר שניתנה לו הזדמנות לטעון את טענותיו כנגד החלטת ועדת אי כושר, התקיים דיון במסגרתו התבררו טענות הצדדים ובעלי הדין הודיעו על הסכמה משותפת לוועדה הרפואית לעררים בלבד; הסכמתם אושרה; בית הדין סיים מלאכתו עם מתן פסק הדין. פסק הדין המאשר את הסכמת הצדדים יוצר מעשה בית דין מסוג השתק עילה.
הרשמת לא הסתפקה בדחיית הבקשה בשל "מעשה בית דין" אלא בחנה אף את סיכויי הערעור והגיעה למסקנה כי המערער לא הצביע על טעות משפטית בהחלטת ועדת אי הכושר באופן שיצדיק את התערבות בית הדין.

ביום 19.2.2019 הגיש המערער ערעור על ההחלטה.

טענות הצדדים
המערער טען כי אין בסיס לטענה שהוא זנח את החלק בערעור שהתייחס לוועדת אי הכושר. לטענתו "הוסכם (בעל פה) כי הואיל ועפ"י הנחיית כב' הרשמת ש. דרוקר – לא ניתן להגיש ערעור בנושא הרפואי ובנושא אי כושר הה שתכרות, בצוותא חדא, הודיע ב"כ המערער שהערעור בנושא של נכות כללית נותר בעינו אולם הוא יידון לאחר החלטת הוועדה לעררים בנושא הרפואי". לאחר שהוועדה הרפואית לעררים הותירה את הנכות על כנה הוא פנה לבית הדין בבקשה להמשיך את הדיון בערעור על ועדת אי הכושר, אולם הרשמת ביקשה שיוגשו נימוקי ערעור מפורטים, וכן עשה.
המערער טען כי אין לקבל את התנגדות המשיב להארכת המועד בטענה של שיהוי מכיוון שלא היה שיהוי. לא ניתן היה לדון במקביל בשני הערעור ולכן "הוקפא" הדיון בערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים.
המערער הוסיף שועדת אי הכושר סטתה סטייה רבתי מההלכות המקובלות (הלכת מוהרה והלכת אופנר). נטען שהיה על הוועדה להעריך את כושר התפקוד באופן קורלטיבי לנכות הרפואית שנקבעה ו שכל סטייה מכך מחייבת נימוק. בדו"ח הוועדה לא צוין מהו הטעם לסטייה מהלכה זו ודי בכך כדי להכריע שהחלטת ועדת אי הכושר אינה עולה בקנה אחד עם הדין.

המשיב טען כי יש לדחות את הערעור. נטען כי ההחלטה מנומקת ומפורטת ולא נפלה בה טעות. הערעור על החלטת ועדת אי הכושר הוכרע בהליך הראשון, במסגרתו ניתן פסק דין המאשר את הסכמת הצדדים. הטענה שהערעור על החלטת ועדת אי הכושר הוקפא עומדת בניגוד ללשונו המפרשת של פסק הדין שניתן בהסכמה וכולל אף הוראות בעניין ועדת אי הכושר. לא נכתב כי למערער זכות לערער על החלטת ועדת אי הכושר או שהמשיב לא יעלה טענת התיישנות או שוועדת אי הכושר תתכנס גם אם לא יועלו אחוזי הנכות הרפואית.
המערער לא הגיש ערעור על פסק הדין או בקשה לתקנו . מדובר בפסק דין חלוט. לפיכך, נכונה הקביעה כי המערער זנח את הערעור על החלטת ועדת אי הכושר ופסק הדין מהווה מעשה בית הדין. עוד נטען כי המערער היה מיוצג בכל ההליכים.
כמו כן, אין סיכויי ערעור נוכח החלטת ועדת אי הכושר אשר נימקה את הפער בין דרגת הנכות הרפואית לבין דרגת הנכות התפקודית. לפיכך, בדין נקבע כי לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה המצדיקה התערבות שיפוטית.

הכרעה
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין הערעור להידחות, כפי שיפורט להלן.

ההליך הראשון מהווה "מעשה בית דין"
כאמור, המערער כרך בהליך הראשון שני ערעורים. האחד, ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים והשני, ערעור על החלטת ועדת אי הכושר.

כפי שפורט בהרחבה לעיל ההליך הראשון הסתיים בהסכמה של הצדדים שלפיה הדיון בעניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים וככל שהוועדה תעלה את שיעור נכותו, תתכנס גם ועדת אי כושר לדון בעניינו. להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין ואף נפסקו הוצאות לטובת המערער, כפי שביקש.

המערער לא הודיע לבית הדין סמוך למתן פסק הדין כי אין לסגור את ההליך אלא לעקבו עד למתן החלטת הוועדה הרפואית לעררים על מנת שאם לא יועלו אחוזי נכותו, יידון הערעור על החלטת ועדת אי הכושר.
עובדה זו מצביעה על כך שלא הייתה כל הסכמה על "הקפאת" ההליך, בניגוד לטענת המערער.

לכך יש להוסיף כי גם העובדה שהמערער עמד על פסיקת הוצאות עם מתן הסכמתו להצעת המשיב מצביעה על כך שההליך הסתיים. הדעת נותנת, שאם ההליך לא הסתיים לא היו נפסקים הוצאות לזכות המערער, שכן ברגיל הוצאות משפט בערעור על החלטת ועדה לעררים נפסקים בסיום ההליך ולא במהלכו .

בנסיבות אלה, אף אני סבורה כי פסק הדין שניתן בהליך הראשון מהווה "מעשה בית דין" ולא מצאתי כי הוסכם על "הקפאת" ההליך, כטענת המערער .

סיכויי הערעור
לעניין סיכויי הערעור אציין כי אף בעניין זה דעתי כדעתה של הרשמת שלפיה סיכויי הערעור נמוכים, ואסביר.

רופא מוסמך המליץ לראות את המערער כמי שמסוגל לעבודה מלאה בתנאים שונים (ללא מאמץ פיזי רב, ללא קרבה לאש או מכונות או בגובה), כפי שעולה מדו"ח פקידת השיקום ומהחלטת ועדת אי הכושר.

ביום 18.6.2017 המליצה פקידת השיקום לראות את המערער כמי שיכול לעבוד בעבודה חלקית. וכך כתבה פקידת השיקום :
"בהמשך לדו"ח הקודם בוועדה רפואית לעררים נקבעו לנ"ל 75% נכות משוקללת יציבה מ-19.1.2015 בגין ליקוי שמיעה 10%, טנטון 10%, דום נשימה בשינה 20%, מחלת לב איסכמית 25%, יל"ד 10%, אבנים בכליות + מ.א כריתה חלקית של הכליה 20%, סוכרת 10%, טחורים 10%, הגדלת פרוסטטה 10%, בקע 10% ודלקת כליות 20%.
לדעת רופא מוסמך מסוגל לעבודה מלאה ללא מאמץ פיזי רב, ללא קירבה לאש או בגובה.
לישיבה הגיע בליווי עו"ד, נראה בגילו, הופעתו מסודרת, התלונן על בעיות בשינה רצופה עקב דום נשימה בשינה וריבוי קימות לשירותים עקב הצורך במתן שתן בתדירות גבו הה, סובל מכאבים באזור הניתוח בכליה, חופשה, עייפות וחוסר ריכוז.
בפנינו אדם בן 64 גילו מתקדם ביחס לשוק העבודה, השכלתו אקדמית, עסק בתחומים של פקידות בנק וניהול מחסן. מזה כ-3 שנים נפלט משוק העבודה ואינו מצליח להשתלב מחדש. סובל מבעיות בריאות רבות שמונעות ממנו לעשות מאמץ פיזי רב ומונעות ממנו לעבוד בקרבת אש או מכונות או בגובה.
עבודתו האחרונה כמנהל מחסן עשה במשך 15 שנה. מדובר בעבודה הדורשת מאמץ פיזי שלא יכול לחזור אליה. לדעתי עקב מכלול נתונים כושרו בעבודה נפגע וכיום לא מסוגל לעשות עבודה מעבר לעבודה חלקית בהתאם למגבלותיו".

ביום 16.8.2017 התכנסה ועדת אי כושר לדון בעניינו של המערער. הוועדה שמעה את טענות המערער ובא כוחו וקבעה כך:
"בן 64 אובחן סובל מ: ליקוי שמיעה 10%, טנטון 10%, דום נשימה בשינה 20%, גאוט 0%, מחלת לב איסכמית 25%, יל"ד 10%, אבנים בכליות 20%, סכרת 10%, טחורים 10%, הגדלת פרוסטטה 10%, בקע 10%, דלקת כליות 20% סה"כ נכותו בשיעור 75%.
לפי חוו"ד רופא מוסמך מסוגל לעבודה מלאה ללא מאמץ פיזי רב ללא קרבה לאש או מכונות.
לפי דוח שיקום: יועץ השקעות במקצועו, עבד שנים כעצמאי ושכיר ב-15 שעות כמחסנאי במוסך שגב עד 12/15. כיום אינו עובד.
הגיע בליווי עו"ד אשר סייע לעורר, מוסר שהפסיק לעבודה כמנהל מחסן בסוף 2015, עבד בעבודה זו שנים רבות הפסיק עקב מצבו הבריאותי, הליקוי והסמטומים מפורטים בפרוטוקול.
הוועדה שקלה השלכות כל ליקוי וליקוי בנפרד על כושר עבודתו ובמיוחד את דום הנשימה בשינה, מחלת הכליות ומחלת הלב, ראתה את מסקנות הרופא הפוסק שמסוגל לעבוד למרות הליקויים והסמטומים יום עבודה מלא.
לדעת הוועדה סה"כ הליקויים הרפואיים בשיעור 75% אינם משקפים את כושר עבודתו מנימוק דלעיל.
כמו כן שקלה הוועדה את ההשפעה המצטברת של כושר עבודתו, וראתה את דו"ח כושר ההשתכרות של עובדת השיקום.
בהתחשב בגילו המתקדם ומצב בריאותו קובעת הוועדה דרגת אי כושר בשיעור 60% ומקבלת בכך את הערר.
הועדה בדעה שלמרות הליקויים והסמטומים אכן העורר מסוגל לעבוד יום עבודה חלקי בכל עבודה שאין בה מאמץ פיזי מיוחד, ללא הליכה ממושכת ומגבלות שתוארו לעיל ועם אפשרות לארוחות סדירות וקרבה לשירותים. בעבודות מסוג חרושת קלה, עבודת הרכבה, אריזה ומיון וכן לחלופין עבודות פקידותיות ומשרדיות קלות" .

כידוע, בית הדין מוסמך לדון בערעורים על החלטות ועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר) בעניינים משפטיים בלבד. בית הדין הארצי פסק כי הועדה לעררים פועלת בתחום שאינו מחייב ידע בתחום הרפואה, בשונה מוועדה רפואית לעררים, ולכן רשאי בית הדין להתערב בהחלטתה, אך ורק במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות.

עוד נקבע כי מדובר בוועדה מעין שיפוטית ומשכך מוטלת עליה החובה לנמק את החלטתה באופן מלא ובהיר על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית. בעניין מוהרה נפסק כי על הוועדה לבחון:
"ראשית - את השפעת ליקויו של התובע על יכולתו לחזור לעבודה במלואה או בחלקה, ככל שעבד בעבר;
שנית - את יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהתובע מסוגל לעסוק בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו.
נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר צריכה להיות, כי ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו ע"י הוועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיזית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת".

בענייננו, ועדת אי הכושר שקלה את השלכות של כל אחד מליקויי התובע בנפרד על כושר עבודתו וכן את ההשפעה המצטברת של הליקויים, עיינה בחוות דעת הרופא המוסמך שסבור שהמערער מסוגל לעבוד באופן מלא בתנאים, שקלה את האמור בדו"ח פקידת השיקום, את השכלתו של המערער וגילו וקבעה כי הוא איבד 60% מכושרו להשתכר.
הוועדה הוסיפה שהמערער יכול לעבוד בעבודה חלקית שאין בה מאמץ פיזי רב, ללא הליכה ממושכת ועם אפשרות לארוחות סדירות וקרבה לשירותים.
הוועדה אף פירטה עבודות המתיישבות עם מגבלותיו של המערער – עבודות מסוג חרושת קלה, עבודת הרכבה אריזה ומיון ועבודות פקידותיות ומשרדיות קלות.

החלטת הוועדה מנומקת וברורה וניתן לעקוב אחר הלך מחשבתה.

לעניין טענת המערער שהוועדה לא נימקה מדוע הנכות התפקודית אינה תואמת לנכות הרפואית, אציין שדינה להידחות. ועדת אי הכושר התייחסה באופן מפורש לעניין זה. הוועדה ציינה שנכותו הרפואית של המערער היא בשיעור 75% אולם הסבירה שלטעמה נכות זו אינה משקפת את אובדן כושר עבודתו, בין היתר, בשל ההשפעה של הליקויים על כושר עב ודתו והאמור בחוות דעת הרופא המוסמך ש לפיו הוא מסוגל לעבוד באופן מלא בתנאים מסוימים . מכאן, שהוועדה פעלה בהתאם להלכת מוהרה ואופנר.

לעניין טענת המערער כי לא הייתה לפניו חוות דעת הרופא המוסמך בעת הדיון בועדת אי הכושר, אציין כי אין לו להלין אלא על עצמו. המערער הודה כי ביקש לקבל לידיו את דו"ח פקידת השיקום ושבמועד הדיון בוועדה הוא היה ברשותו. בדו"ח פקידת השיקום פורט האמור בחוות דעת הרופא המוסמך ולכן ככל שהמערער היה מעוניין לתקוף את האמור בחוות הדעת, יכול היה לבקש לעיין בה לפני הדיון ב וועדת אי הכושר. משלא עשה כן, דין טענותיו לפגם בגין אי המצאת מסמך זה לידיו – להידחות.

מן המקובץ עולה כי הצדק עם הרשמת שסיכויי הערעור על החלטת ועדת אי הכושר - נמוכים.

סוף דבר
הערעור על החלטת הרשמת שי מיום 10.2.2019 שלא להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת ועדת אי הכושר מיום 16.82017 – נדחה.

המערער יישא בהוצאות המשיב בסכום של 1,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, א' אייר תשע"ט, (06 מאי 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .