הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 7586-06-16

לפני:

כב' השופט נוהאד חסן
נציג ציבור (עובדים) מר משה קרבצקי
נציג ציבור (מעסיקים) מר רפאל להבי

התובע
חוסיין זידאן
ע"י ב"כ: עו"ד וג'די אבו אלהיג'יא ואח'
-
הנתבעת
א.ר.נ. חשמל ומערכות בע"מ ח.פ. 513602250
ע"י ב"כ: עו"ד חנא ג'רייס

פסק דין

רקע

בפנינו תביעתו של מר זידאן חוסיין ( להלן - התובע), כנגד מעסיקתו לשעבר חברת א.ר.נ. חשמל ומערכות בע"מ ( להלן - הנתבעת), לתשלום פיצוי פיטורים בסך 19,595 ₪ ותשלום בגין זכויות סוציאליות שונות המגיעות לו לטענתו בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעת על סך 77,771 ₪.

להלן עיקר העובדות והשתלשלות העניינים הצריכים לענייננו:

אין חולק, כי התובע עבד אצל הנתבעת כעוזר לחשמלאי החל מיום 22.8.12 עד 18.1.16 בסה"כ 3.416 שנים (41 חודשים).

מתחילת עבודתו, שובץ התובע לעבודה באתרים בהם עבדה הנתבעת במרכז הארץ, ולכן מידי יום, רכב מטעם הנתבעת אסף את התובע בסביבות השעה 05:15 בבוקר. בדרך כלל הגיעו לאתר העבודה במרכז הארץ בסביבות השעה 06:30 עד 07:00, ויצאו מאתר העבודה בין השעות 15:00 עד 16:00 , כך שהתובע הגיע לביתו בסביבות השעה 18:00 ולעיתים מאוחר יותר, תלוי במצב התנועה בדרכים.

ביום 3.1.16 התובע מסר לנתבעת מכתב התפטרות וזה לשונו:
"מבקש התפטרות וזו הודעה מוקדמת של 15 ימים שזה מתחיל בתאריך 3.1.16.
סיבת התפטרות – לוח זמנים לא מתאים ונסיעה ארוכה".

ביום 22.1.16 התובע חתם על " הסכם סיום העסקה" כולל נספח להסכם שכותרתו " כתב קבלה וסילוק" בן 8 עמודים. בהסכם נרשם בין היתר, כי התובע ניתק את יחסי העבודה ביוזמתו מרצונו החופשי, ועל אף התפטרותו ובהסתמך על התחייבויותיו מתוקף ההסכם, המעסיקה מוותרת על הזכויות העומדות לה ע"פ דין.
הנתבעת התחייבה לשלם לתובע 7000 ₪ בגין כל המגיע לו מהנתבעת בתקופת העסקתו, ובגין כל הקשור לסיום עבודתו אצלה לרבות: יתרת שכר, חופשה, הבראה, פיצויי פיטורין, או כל תשלום אחר המגיע לתובע, וזאת בכפוף לחתימה על כתב קבלה וסילוק. בנוסף לכך התחייבה החברה לשחרר לזכות העובד את כל הכספים שנצברו לזכותו בביטוח המנהלים/קרן הפנסיה/בקרן השתלמות, ככל שהם קיימים.

בתלוש שכר לחודש 1/16, החודש האחרון לעבודת התובע, שולם לו 7,000 ₪ נטו, ומרכיבי השכר לחודש זה היו: משכורת, שעות נוספות, פרמיה, תוספות שכר שונות, חופשה, הבראה ופיצויי פיטורים בסך 3,638 ₪. בפועל, שולם לתובע סך של 3,638 ₪ בלבד, כנגד חתימת התובע על כתב ויתור, ולא 7,000 ₪ כפי שהודה העד מטעם הנתבעת ( ראו: עמ' 28 שורה 23 לפ').

כחמישה חודשים לאחר ניתוק יחסי העבודה, התובע הגיש תביעה לבית הדין לעבודה, לתשלום פיצויי פיטורים ומרכיבי שכר שונים מכוח צו הרחבה בענף הבניה או לחילופין בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה.
התובע לא הזכיר ולו במילה את הסכם הפסקת עבודה עליו חתם, אלא טען, כי התובעת הפרה את הוראות צווי הרחבה החלים עליו, בכך שלא הפרישה כספים לקרן הפנסיה. עוד טען כי שולם לו עבור זמן נסיעה לעבודה בשיעור של 1.5 שעות ליום, כשבפועל הנסיעה הלוך חזור ארכה יותר משלוש שעות.
התובע טען, כי על רקע ההפרות הקשות שביחסי העבודה, הודיע על התפטרותו, תוך שהנתבעת הבטיחה לו תשלום מלא של פיצויי פיטורים. לכן יש לראות בהתפטרותו כדין פיטורים מכוח סעיף 11( א) לחוק פיצויי פיטורים.

לטענת התובע, הובטח לו על ידי הנתבעת כי צבורים עבורו כספים בקרן הפנסיה " מנורה מבטחים" בגין פיצויי פיטורים בסך 12,800 ₪ ואף נמסר לו מכתב לשחרור הכספים על שמו. בדיעבד התברר לו כי מדובר בכספי פנסיה ( ולא בפיצויי פיטורים), ולכן כנגד שחרורם חויב בתשלום מס ע"ס 4000 ₪. לטענתו הוא הוטעה על ידי הנתבעת אשר נהגה כלפיו בחוסר תום לב במהלך תקופת עבודתו ובשלב סיום יחסי העבודה.

מנגד טענה הנתבעת בכתב ההגנה, כי לאור נסיבות חתימת התובע על כתב הסילוק, יש ליתן תוקף להסכם, ומנוע התובע מלהגיש כתב תביעה. לטענת הנתבעת, הגשת התביעה נגועה בחוסר תום לב ומנוגדת להוראות סעיף 39 לחוק החוזים.

לטענת הנתבעת, בהתאם לכתב סילוק עליו חתם התובע, הפיצוי המוסכם אשר שולם לו הינו סופי ומוחלט של כל חובות הנתבעת כלפיו בגין יחסי העבודה וסיומם. נערך לתובע גמר חשבון, וחתימה על כתב ויתור נעשה מרצונו החופשי של התובע ולכן עליו לכבדו.

דיון והכרעה

תחילה נכריע בשאלת נסיבות ניתוק יחסי העבודה בין הצדדים, לאחר מכן נבחן את תוקפו המשפטי של כתב הסילוק עליו חתם התובע, ובסיום נכריע בזכאות התובע לרכיבי התביעה וסכומם.

נסיבות סיום יחסי העבודה

ביום 3.1.16 התובע מסר לנתבעת מכתב התפטרות וזה לשונו:
"מבקש התפטרות וזו הודעה מוקדמת של 15 ימים שזה מתחיל בתאריך 3.1.16.
סיבת התפטרות – לוח זמנים לא מתאים ונסיעה ארוכה".

לטענת התובע יש לראות בהתפטרותו כדין מפוטר, נוכח אי תשלום זכויות סוציאליות בהתאם לדין. מנגד טענה הנתבעת כי התובע התפטר מתוך רצון חופשי מנסיבות הקשורות בו.

14. סעיף 11( א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים) קובע, כי לצרכי החוק יראו עובד שהתפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי העבודה, כאילו הוא פוטר.
"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי העבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים".

15. נפסק להלכה, כי כשמדובר ב'נסיבות' שבידי המעסיק לשנותן כך שלא תפעלנה יותר כפי שהן פועלות, חובה על העובד העומד להתפטר בגינן, להעמיד את מעסיקו על כוונתו להתפטר, כך שתהא לו הזדמנות לעשות לסילוק הסיבה להתפטרות, ורק אם לא עשה לסילוקה - יתקיים האמור בסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים ( ע"ע 701022/98 אירית תמיר נ' עירית צפת, [פורסם בנבו] ניתן ביום 2.10.2000; דב"ע תש"ן/3-10 חיים כהן נ' הלר פיסול ותכשיטים בע"מ פד"ע כא 238; ע"א 74/65 רפאל אטיאס נ' עירית חיפה פ"ד יט(2)289).

16. התובע סיפר בעדותו, כי מתחילת העסקתו הרגיש מקופח, שהוא לא מקבל שכר הוגן ביחס לעבודתו הקשה, אך המשיך " לסבול" כהגדרתו, כי היה זקוק לכסף לבניית ביתו. התובע העיד, כי לא דיבר עם מנהלי החברה, אלא התלונן בפני מנהלו מחמוד וביקש שיעביר למנהלי החברה כי הא זכאי לתוספת שכר, ואכן הוא קיבל תוספת, אך לא כפי שמגיע לו לטענתו ( עמ' 9 משורה 1 לפ', וגם בעמ' 10 שורה 19). בהמשך עדותו, סיפר שמסר את מכתב ההתפטרות במשרדי הנתבעת, לאחד ממנהלי החברה ג'מיל " אמרתי שאני רוצה לעזוב את העבודה" ולא ביקש ממנו דבר ( עמ' 15 משורה 18 לפ') –
"הוא אמר לי שנסיים ברוח טובה ונשאיר דלת פתוחה על מנת שאם ארצה לחזור לעבודה תהיה לי האפשרות. ... יכול להיות שאני לא אהיה מרוצה מהעבודה החדשה וארצה לחזור לעבודה המקצועית שלי אצל הנתבעת, במקצוע חשמלאי" (עמ' 16 משורה 10 לפ').

מעדותו של התובע, ניתן ללמוד כי התפטר מהעבודה מרצונו החופשי, ובוודאי שלא התריע בפני הנתבעת כי הקיפוח בתנאי עבודתו הוביל להתפטרותו, שהרי הסביר בעדותו שחשב כי במקרה ולא יסתדר בעבודה החדשה שבגינה התפטר, יחזור לעבוד בנתבעת.
לאור האמור אנו קובעים כי התובע התפטר ולא בדין מפוטר.

תוקפו המשפטי של כתב הסילוק עליו חתם התובע

17. סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים , תשכ"ג-1963, קובע:
מיום 15.7.2014
תיקון מס' 29
ס"ח תשע"ד מס' 2459 מיום 15.7.2014 עמ' 603 ( ה"ח 535)
28. הסכם בין מעביד מעסיק לבין עובד, שפורש בו שהפיצויים כלולים בשכר העבודה וההסכם אושר על ידי שר העבודה או מי שהוסמך על ידיו לכך, יבוא לענין הפיצויים במקום הוראות חוק זה ובלבד שאין הסכם קיבוצי החל על המעביד המעסיק והעובד, המחייב תשלום פיצויי פיטורים.
"פשרה לענין פיצויי פיטורים והודאת סילוק לא יהא להם תוקף, אלא אם נערכו בכתב ונאמר בהם במפורש שהם לגבי פיצויי הפיטורים."

18. בית הדין הארצי לעבודה קבע, שהמדיניות הכללית של בתי הדין לעבודה, היא ליתן תוקף לכתבי ויתור רק בנסיבות חריגות ולאחר בדיקה קפדנית של תוקפם. ולא יינתן תוקף לכתב ויתור במקרים אלה:
(א) כתב הויתור אינו ברור וחד-משמעי;
(ב) כתב הויתור לא הוסבר לעובד או שהעובד לא הבין אותו ...
(ג) העובד לא קיבל חשבון בו מפורטים הסכומים שישולמו לו עם חתימת כתב הויתור ...
(ד) יש פגם במסמך הויתור ...
(ה) לאחר חתימת כתב הויתור מתעוררים חילוקי דעות שלא היו ידועים לעובד בעת חתימת המסמך..."

19. בענייננו נפלו מספר פגמים בכתב הויתור/סילוק עליו חתם התובע, לפיהם אין מקום ליתן להסכם זה תוקף;
ראשית, כתב הסילוק אינו ברור וחד משמעי, הוא ארוך ומסורבל, הוא נספח להסכם סיום העסקה (סה"כ 8 עמודים) ונרשמו בו סעיפים סותרים, ולהלן נסביר:
בהסכם סיום העסקה בפרק "התחייבויות החברה" נרשם כי החברה תשלם לתובע 7,000 ₪ בגין כל המגיע לו מהחברה בגין תקופת עבודתו בחברה ובכל הקשור בסיום עבודתו אצלה. נרשם כי סכום זה כולל יתרת שכר, עמלות, בונוס, חופשה, מחלה, או כל תשלום אחר והטבה סוציאלית כלשהיא המגיעה לתובע ע"פ דין . הוסכם שהסכום ישולם לתובע בתנאי שיחתום על "כתב קבלה וסילוק המצורף כנספח א' להסכם זה ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו".
נרשם עוד בין כל היתר, כי לסכום הנ"ל, ובכפוף לחתימתו על כתב הסילוק, החברה תשחרר לזכותו את חלק הפרשות המעסיק בפוליסת ביטוח המנהלים שעל שמו, ככל שהיא קיימת. וככל שאינה קיימת, או שהופרשו כספים לקופה בחסר, מוסכם כי גמר החשבון, וחתימה על כתב סילוק מהווה ויתור וסילוק סופי של העובד בגין רכיב זה.
במילים אחרות, אם אין כספים על שם התובע בקרן הפנסיה, הוא מסכים מראש לוותר על זכותו לקבלם. סעיף זה למעשה מרוקן מתוכן את עיקר ההסכם, שהרי התובע הסתמך על כך שהופרשו כספים לקרן הפנסיה כדין, אחרת מדוע נמסר לו מכתב לשחרור הכספים.
בסעיף 3 לכתב הסילוק נרשם : "מצ"ב העתק דף החשבון המהווה חלק בלתי נפרד מכתב קבלה וסילוק זה", התובע טען שלא קיבל פירוט חשבון זה, והנתבעת גם לא צירפה פירוט חשבון זה לכתב הסילוק, למרות שעל פי הכתוב, הינו חלק בלתי נפרד מהסכם הסילוק.
בסעיף 5 לכתב הסילוק נרשם שהתובע מאשר שקיבל מהחברה: מכתב שחרור מלוא הכספים לרבות כספי הפיצויים, כספי תגמולים וכספי קרן השתלמות הצבורים בקרנות השונות. בדיעבד התברר שהנתבעת לא הפרישה כספים בגין מרכיב פיצויי פיטורים לקרן הפנסיה, וגם לא הפרישה כספים לקרן השתלמות.
בסעיף 5 נרשם שהתובע קיבל מהחברה סכומי כסף בסך כולל של 24,144 ₪ בגין השלמת: פיצויי פיטורים, תגמולים וקרן השתלמות. שעות נוספות, פדיון חופשה, הבראה וימי חג. אין חולק על העובדה שהתובע לא קיבל סכומים אלה מהנתבעת.
ובסתירה לסעיף 5, נרשם בסעיף 8 לכתב הסילוק, כי מוסכם על התובע שכל הסכומים שקיבל כמפורט בסעיף 5 "התפשרתי על הזכויות המגיעות לי באופן שהסכמתי לקבל סך של 7,000 ₪ במקום סך של 24,144 ₪". יש להניח שהתובע הסכים לוותר על 17,144 ₪, היות שלא הוסבר לו כי הוא זכאי לסכומים אלה למרות התפטרותו, אחרת מדוע הסכים.

20. "בנסיבות בהן עובד נדרש לחתום על ' כתב ויתור' כתנאי לקבלת זכות המגיעה לו בדין ושאין לגביה כל מחלוקת - יחשב המעביד כמי שפעל בחוסר תום לב ולא בנקל ינתן תוקף ל'כתב הוויתור', גם לא בהתייחס לזכויות שאינן קוגנטיות וודאי בנסיבות בהן העובד לא היה מודע לזכויותיו. באשר חתימה שכזו יש בה משום פגם ברצון ואין לתת לה – כעניין שבמדיניות שיפוטית, כל תוקף."
(עע ( ארצי) 554/09 צבר ברזל הספקה ושיווק מתכת בע"מ נ' משה שמיר (ניתן ב-13.1.11).

21. התרשמנו, כי התובע לא ידע בזמן אמת (במועד חתימה על כתב הסילוק), כי לא הופרשו לזכותו כספים בגין פיצויי פיטורים לקרן הפנסיה, וכי הוא זכאי לתשלום בגין זכויות סוציאליות למרות התפטרותו. לכן בנסיבות בהן חתם התובע על כתב ויתור במסגרתו ויתר על על זכויות קוגנטיות בשווי 24,144 ₪ בגין כל תקופת עבודתו וסיומה, בתמורה לתשלום של 3,638 ₪ (ראה: עמ' 28 שורה 22 לפ'), יש לראות בנתבעת כמי שפעלה בחוסר תום לב כלפי התובע בכל הנוגע לאופן ניסוח הסכם סיום העסקה וכתב הסילוק ונסיבות החתמתו על הסכם זה, בשעה שהיא יודעת או שהייתה אמורה לדעת, שלא הפרישה כספים לזכותו למרכיב פיצויי הפיטורים.
לפיכך, בנסיבות העניין, אנו מקבלים את טענת התובע כי אין ליתן תוקף להסכם סיום העסקה וכתב הסילוק עליו חתם.

22. בטרם נדון במרכיבי התביעה, יש להכריע בשאלת תחולת צו ההרחבה על התובע.
תחולת צו הרחבה על התובע

23. הכלל הוא כי נטל ההוכחה לתחולת צו ההרחבה מוטל על הטוען לו.
בהתאם לפסיקה, שאלת תחולתו של צו הרחבה היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעסיק וכפי שנקבע:
"שאלת תחולתו של צו הרחבה, "היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעביד", ולעניין זה ניתן גם להזדקק לסיווג האחיד של משלחי יד, שנקבע על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. כמו כן, כאשר קיים ספק אמיתי בעניין תחולתו של צו הרחבה, יש לבחון את מכלול העניין ולתת משקל גם לפעילות העיקרית במפעלו של המעביד".
(ראו: ע"ע 22305-02-15‏ טל חזון נ' קיבוץ נען, מיום 8.6.2017; סע"ש 43765-12-13‏ ‏ דיאב גאסר נ' ג.יקוטי עבודות עפר ותשתיות בע"מ מיום 16.6.2015).
 
24. לטענת התובע, יש להחיל על הנתבעת את צו ההרחבה בענף הבניה, או לחילופין את צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה. התובע הפנה לשני הליכים משפטיים אחרים: סע"ש 31062-02-13 ו-ס"ע 21940-10-10, אשר התנהלו אל מול הנתבעת, במסגרתם הודתה הנתבעת בתחולת צו ההרחבה בענף הבניה עליה כמעסיקה , ולכן לטענתו, היא מושתקת מלהכחיש את חלות הוראות צו ההרחבה בענף הבניה על התובע.
אנו מקבלים את טענת התובע בעניין זה וקובעים כי יש ליישם במקרה זה את כלל ההשתק השיפוטי וקובעים כי הנתבעת מנועה מלטעון לאי תחולת צו ההרחבה בענף הבניה, נוכח הודאתה במסגרת הליכים משפטיים אחרים, כי צו ההרחבה בענף הבניה חל עליה.
"הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי-הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים. התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט. הדגש בהשתק השיפוטי הינו על היחס בין בעל-הדין לבין בית-המשפט, ולכן תחולתו של ההשתק השיפוטי אינה מוגבלת למקרים שבהם מדובר באותם מתדיינים בהליך הראשון ובהליך המאוחר, ואף אין דרישה שהצד האחר שינה את מצבו לרעה. כמו כן טענה בדבר השתק שיפוטי יכולה לעלות בלא קשר לנושא המשפטי המהותי העומד על הפרק" (ראו: רע"א 4224-04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים בע"מ, ניתן ב-8/3/2005).

25. לדידנו, אין מקום להחיל על הנתבעת את צו ההרחבה בענף תעשיית המתכת, החשמל והאלקטרוניקה, היות שעל פי סעיף הגדרות בצו הנ"ל –
""מפעל" או מעסיק" – כל מפעל או מעסיק בענפי המתכת, החשמל והאלקטרוניקה המעסיק עובדים שכירים לשם ייצור או הרכבה בענפים האלה ..."

לא נטען ואף לא הוכח כי הנתבעת עוסקת בייצור או הרכבה של מרכיבים הקשורים לחשמל.
מר ג'מיל אנטון, אחד ממנהלי הנתבעת, הסביר במסגרת עדותו כי עיקר עיסוקה של הנתבעת בעבודות חשמל בבניינים (ללא עבודות חפירה או חציבה), התקנת גופי תאורה, השחלת חוטים וכבלים והעמדת לוחות חשמל ומחווטים (עמ' 29 שורה 24 לפ'). סיווגו הענפי של מפעל/מעסיק, יעשה בין היתר, בהסתמך על הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (ראו: דב"ע נו/3-272 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ נ' מואסי (1996) דינים ארצי לעבודה 1996 (0004) 0545).

על פי הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה - 2011, בסעיף 43 שכותרתו "עבודות בניה מיוחדות", ביצוע חלקים מעבודות הבניה אשר מתבצעת בדרך כלל באתר הבניה, כוללת גם עבודות חשמל באתר. לפיכך, נוכח עדותו של מנהל הנתבעת לפיה, עיקר עיסוקה של הנתבעת בעבודות חשמל בבניינים, התקנת גופי תאורה, השחלת חוטים וכבלים והעמדת לוחות חשמל ומחווטים, אנו קובעים כי צו ההרחבה בענף הבניה חל התובע ולא צו ההרחבה בענף החשמל והאלקטרוניקה אשר חל על מי שמעסיק עובדים שכל עבודתם בייצור והרכבה.
זמן נסיעה לעבודה

26. סעיף 67 לצו ההרחבה בענף הבניין קובע כך:
"בנוסף לתשלום הוצאות נסיעה כאמור בסעיף 43 דלעיל, עובד שיפוצים יקבל תשלום עבור זמן הנסיעה ממקום מגוריו למקום העבודה או ממקום איסופו על ידי המעביד למקום העבודה, והכל אם מרחק הנסיעה בין שניהם יעלה על 50 ק"מ לכל כיוון.
זמן הנסיעה העולה על אמור לעיל, יחשב כחלק ממניין שעות עבודתו של העובד, כאמור בצו זה."

27. מהוראות סעיף 67 לצו ההרחבה, התובע זכאי לתמורה נפרדת עבור זמן הנסיעות מהבית לאתר העבודה - אשר יחשב כחלק ממניין שעות עבודתו של העובד. סעיף 67 לצו קובע, כי אם נדרש עובד להגיע למקום עבודה, המרוחק למעלה מ- 50 קילומטר ממקום מגוריו, זמן הנסיעה שמעבר ל-50 ק"מ הראשונים לכל כיוון (מהבית לעבודה וחזרה), הינו חלק ממניין שעות העבודה, שבגינם זכאי העובד לקבל שכר עבודה (להבדיל מפיצוי בגין הפסד שכר, או ביטול זמן), ולכן זמן הנסיעה האמור, מהווה חלק מסך שעות עבודתו, ויש להחשיבו בהיקף המשרה של התובע לכל דבר ועניין.

28. אין מחלוקת כי מדי בוקר הנתבעת אספה את התובע מביתו שבטמרה ברכב והסיעה אותו ביחד עם יתר העובדים לאתרי עבודה שבאזור מרכז הארץ.

29. לטענת התובע, אשר לא נסתרה על ידי הנתבעת, המרחק בין טמרה לחולון שם התבצעה עיקר עבודתו, הינו 140 ק"מ. לטענתו, בכל יום עבודה זמן הנסיעה לעבודה וחזרה ממנה ארך בסה"כ כ-3 שעות ועשרים דקות (כשעה וארבעים דקות לכל כיוון), על פי חישוב של נסיעה במהירות ממוצעת של כ- 100 קמ"ש. לטענתו יש להוסיף לזמן הנסיעה הממוצע, עוד כ-16 דקות לכל כיוון בהתחשב בעומסי תנועה בשעות שהיו בדרכים.

30. ברם, היות שמרחק הנסיעה בין מקום מגורי התובע למקום עבודתו, עלה על 50 ק"מ לכל כיוון, וכאמור על פי הוראות סעיף 67 לצו ההרחבה, רק זמן הנסיעה העולה על 50 ק"מ לכל כיוון, יש להחשיבו כחלק ממניין שעות עבודתו של התובע. מכאן, שהחישוב שערך התובע בסיכומיו הינו שגוי. היות שאם מרחק הנסיעה היומי ( הלוך ושוב) היה 280 ק"מ, היה על התובע להפחית ממרחק זה 100 ק"מ (50 ק"מ לכל כיוון). והמרחק בגינו זכאי התובע לתשלום שכר עבודה בגין " זמן נסיעה" הינו 180 ק"מ ביום, כאשר זמן הנסיעה שיידרש על מנת לעוברו הינו כשעה ו-48 דקות.
לפי חישוב: (108 דקות) 1.8 שעות= (מהירות ממוצעת) 100 קמ"ש / 180 ק"מ ( דרך)

31. עוד טען התובע, כי בשעות הבוקר והערב יש פקקים בכניסה לגוש דן ובחזרה בכניסה לחיפה, ולכן יש להוסיף לחישוב "זמן הנסיעה", כ-16 דקות לפחות לכל כיוון כתוספת עומס תנועה. התובע לא הפנה למקור חוקי לתוספת זמן זו. לדידנו, סעיף 67 לצו ההרחבה בענף הבנייה, שעניינו הוצאות נסיעה וזמן נסיעה, כולל בזמן הנסיעה את העיכובים העלולים להיות בדרך. יחד עם זאת, עיון בתלושי השכר של התובע מגלה, כי מדי חודש שולמה לו תוספת שכר בגין "תוספת מ.נ.".
בעניין זה העיד מנהל הנתבעת, והסביר כי התוספת תשלום בתלוש השכר המכונה " תוספת מ.נ." זוהי תוספת בגין מרחק נסיעה המשולמת לעובד בגין " עיכובים שעלולים לקרות בדרך" (עמ' 27 שורה 5 לפ'). ובגין תוספת זו שולם לתובע בעד כל יום עבודה, שכר בשווי חצי שעת עבודה. אולם נראה שהנתבעת עשתה דין לעצמה, כאשר הפרידה בין מרכיב של " זמן נסיעה" למרכיב שכר של " מרחק נסיעה", בשעה שהוראות סעיף 67 לצו ההרחבה אינה עושה כל הבחנה שכזו. אך בפועל הנתבעת שילמה לתובע תוספת שכר בגין זמן נסיעה של שעתיים בכל יום בתעריף שכר שעתי של התובע.

32. לאור האמור, היות והתובע מודה שקיבל מהנתבעת תוספת "זמן נסיעה" בעד שעה וחצי בכל יום, תביעתו בגין רכיב זה, בסך של 41,282 ₪ - נדחית.

שיעור היקף משרה ושכרו הקובע של התובע

33. התובע טוען כי עבד בהיקף שעות של משרה מלאה במשך כל תקופת העסקתו, ובהתאם לכך חישב את רכיבי השכר אשר מגיעים לו לטענתו בגין תקופת עבודתו וסיומה. מנגד טוענת הנתבעת, כי התובע עבד בהיקף משרה של 88% וזכויותיו הסוציאליות נגזרו בהתאם.

34. אנו קובעים, כי התובע הועסק בפועל במשרה ששיעורה עמד באופן קבוע, לכל הפחות בהיקף של 184 שעות חודשיות, המהווה משרה מלאה על פי צו ההרחבה בענף הבנייה. עצם היותו עובד שחלק גדול משעות עבודתו חושבו שלא לפי שיעור " שכר עבודה רגיל", אלא בחישוב שכר " שעות נוספות", "מרחק נסיעה" ו"זמן נסיעה" אין בזה כדי לשנות את העובדה, שבדרך קבע, הועסק התובע כמדי חודש בהיקף עבודה של משרה מלאה לכל הפחות, כאשר לקחנו בחשבון גם את שעות " זמן הנסיעה" כחלק משעות העבודה הרגילות, בהתאם להוראות צו ההרחבה, (נלקחו בחשבון גם ימי חופשה בגינם קיבל תשלום, חגים ומחלה). אנו סבורים כי יש ללמוד בעניין זה מהפסיקה הקובעת כי עבודה בימי שישי ושבת נחשבת לחלק מהיקף המשרה הרגילה ולא לעבודה נוספת בשעה שעובד המועסק בהיקף של פחות ממשרה מלאה בימי החול ( ראה: דב"ע מז/ 3-60 ליפשיץ נ' בית מרגוע מעלה החמישה, פד"ע יט 169 (9.11.87)); וכן עב ( ת"א) נסטרקו נ' א.ב. שיקול 1997 (14.9.12); עב ( ת"א) 912684/99 בלקין נ' נ.י.א. עבודות מתכת (14.1.03)).

35. לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע הועסק כעובד שעתי, בהיקף של משרה מלאה במשך כל תקופת עבודתו, מבלי שהבאנו בחשבון את החודש הראשון והאחרון לעבודתו מאחר ובחודשים הללו לא עבד חודש מלא.
לפיכך, זכויות התובע יחושבו ביחס לעבודה בהיקף של 100% משרה.

שכר קובע

36. לטענת התובע, תוספות השכר שקיבל בגין מרחק נסיעה ("תוספת מ.נ.") ופיצוי בגין אי הפרשות למרכיב פיצויי פיטורים (" פיצוי ק.פ."), שולמו לו כתוספת, כשבפועל אלו סכומים שהם חלק משכר היסוד המגיע לו. לטענתו, מאחר ושולמו לו שתי תוספות שכר אלה בדרך קבע לאורך כל תקופת עבודתו, מבלי שקבלת התשלום בגינם יהיה כתנאי לביצוע עבודה כלשהי מעבר לעבודה שעשה, על כן יש לראות בתוספות שכר אלו כחלק משכרו הקובע. לכן לטענתו שכרו הקובע עומד על 6,042 ₪ לפי ערך של שכר שעתי בסך 33.57 ₪ (6,042 = 180 שעות X 33.57 ₪) .

מנגד טוענת הנתבעת, כי שכרו השעתי של התובע הינו 30 ₪, ואין לכלול את תוספות השכר שקיבל, כחלק משכרו הקובע לצרכי חישוב זכויותיו הסוציאליות.

37. מנהל הנתבעת טען בתצהירו (ס' 36 ל-נ/1), כי תוספת בגין "פיצוי ק.פ" הינה תוספת שכר אמיתית, אשר ניתנה כפיצוי להיעדר הפרשה לקופת פיצויים.
לעומת זאת, בעדותו, הסביר כי תוספת זו ניתנה לתובע כפיצוי החודשים הראשונים בהם לא הועברו כספים לקרן פנסיה לעובדים החדשים ובכללם התובע, היות שעדיין לא נתנו את הסכמתם לכך, ותוספת זו ניתנה עד שנתנו את הסכמתם, "זה כאילו החזר פנסיה" (עמ' 27 שורה 7 לפ').

38. באשר לדעתנו, סעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג-1963 שעניינו שכר הכולל פיצויי פיטורים, קובע כי הסכם בדבר שכר הכולל פיצויי פיטורים יהיה תקף רק אם אושר על ידי שר העבודה;
"הסכם בין מעסיק לבין עובד, שפורש בו שהפיצויים כלולים בשכר העבודה וההסכם אושר על ידי שר העבודה או מי שהוסמך על ידיו לכך, יבוא לעניין הפיצויים במקום הוראות חוק זה ובלבד שאין הסכם קיבוצי החל על המעסיק והעובד המחייב תשלום פיצויי פיטורים."
לא נטען ואף לא הוכח כי קיים הסכם בכתב בין התובע לנתבעת המאושר על ידי שר העבודה, כי שכר התובע כולל פיצויי פיטורים, לכן טענה זו של מנהל הנתבעת אשר הובעה בתצהירו דינה להידחות.

39. כמו גם טענת הנתבעת, כי תוספת זו ניתנה לתובע כהחזר פנסיה, בעד החודשים הראשונים לעבודתו בהם לא הועברו כספים לקרן פנסיה, גם טענה זו דינה להידחות מכמה טעמים:
האחד - הנתבעת טענה כי התובע זכאי להפרשות לפנסיה מכוח צו הרחבה לפנסיה חובה, קרי היה זכאי לאחר 6 חודשי עבודה. אולם הנתבעת החלה להפריש כספים לזכות התובע כבר בחודש 6/13 (ת/2) , לאחר שלושה חודשי העסקה בלבד.
השני - העד מטעם הנתבעת הסביר, כי הפיצוי ניתן לתובע עד שהחלו לנכות משכרו של התובע כספי פנסיה. אולם, עיון בתלושי השכר של התובע מגלה, כי רק בחודש 5/13 החלו לנכות כספים בגין כספי פנסיה (מנורה), ואילו התוספת המכונה "פיצוי ק.פ" המשיכה להשתלם לתובע עד לחודש האחרון לעבודתו.
לאור הנימוקים שלעיל, דין טענת הנתבעת כי תוספת זו ניתנה לתובע בגין אי הפרשות למרכיב פיצויי פיטורים ו/או פנסיה - להידחות.

40. נזכיר, סעיף 67 לצו ההרחבה בענף הבניין קובע כי זמן הנסיעה העולה על 50 ק"מ לכל כיוון, יחשב כחלק ממניין שעות עבודתו של העובד. בענייננו, כמצוות הוראות סעיף 67 לצו ההרחבה, לצורך חישוב היקף שעות העבודה של התובע בחודש, צירפנו את מניין שעות הנסיעה של התובע לסך שעות עבודתו.
והרי, מבלי להתחשב בשעות זמן הנסיעה של התובע, לא היינו מגיעים למסקנה שהתובע עבד בהיקף של משרה מלאה. על כן, לא ניתן להתחשב בתוספת בגין זמן נסיעה כתוספת שכר פעמיים, פעם אחת כתוספת להיקף משרה, ופעם נוספת לצורך חישוב ערך שכרו השעתי כפי שטוען התובע, לכן גם טענה זו דינה להידחות.

41. תוספת השכר " פיצוי ק.פ", אשר שולמה לתובע לאורך כל תקופת עבודתו, שולמה על פי תעריף יומי קבוע ששולם לתובע החל מחודש 12/12 ועד 5/13 בסך 8 ₪ ליום. לאחר מכן מחודש 6/13 עד 12/13 שולמה לתובע תוספת קבועה של 12.5 ₪ ליום. בשנת 2014 שולמה לתובע תוספת קבועה של 12 ₪ ליום. והחל מחודש 1/15 ועד לסיום העסקתו שולמה לתובע תוספת קבועה בסך 15 ₪ ליום. קרי, התובע קיבל תוספת שכר שעתית על סך 1.87 ₪.

42. הלכה פסוקה היא, כי על מנת שסכום המשתלם כשכר עבודה יהווה " תוספת" ולא חלק מ"השכר הקובע" - המשמש לחישוב פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות - צריך שהתשלום יהיה מותנה בתנאי או במצב ( ראה: עע 300434/97 החברה למפעלי חינוך ותרבות באר-שבע נ' נינה טופר פד"ע לה 687), קרי, שאם לא מתקיים התנאי או המצב, העובד לא זכאי לתוספת.

43. בענייננו, תוספת השכר "פיצוי ק.פ", שקיבל התובע מעבר לשכר היסוד, הינה תוספת שכר אשר לא הייתה מותנית בביצוע עבודה כלשהי, או כתמריץ, על כן יש לראות בתוספת שכר שעתית בסך 1.87 ₪ כחלק משכרו הרגיל של התובע.

44. בזמנים הרלוונטיים לתביעה, שבוע העבודה היה בן 43 שעות, על פי צו ההרחבה בענף הבניה.
לפיכך, אנו קובעים כי שכרו החודשי הקובע של התובע הינו 5,736.6 ₪ ( לפי תעריף של שכר שעתי בסך 31.87 ₪.)

פיצויי פיטורים ופנסיה

45. התובע החל לעבוד בנתבעת ביום 22.8.12, לכן הוא זכאי לתשלום זכויותיו הסוציאליות מכוח צו ההרחבה בענף הבניין אשר פורסם ב 28.6.2010 אשר הרחיב את תחולתן של הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי שמספרו 7009/2010 בין התאחדות הקבלנים לבין ההסתדרות החדשה והסתדרות עובדי העץ והבניין.
ב-12.1015 נכנס לתוקף צו הרחבה בענף הבנייה, התשתיות, צמ"ה, עבודות ציבוריות ושיפוצים 2015, אשר ביטל את כל צווי ההרחבה קודמים בענף הבניין.
נציין כי, הוראות לעניין פיצויי פיטורים ופנסיה בשני הצווים הנ"ל הינן זהות.

46. כאמור לעיל, הגענו למסקנה משפטית כי התובע התפטר מעבודתו מרצונו החופשי, ולא התריע בפני הנתבעת כי התפטר מעבודתו בשל קיפוח תנאי עבודתו. יתרה מזאת, התובע העיד בפנינו כי עזב את העבודה ברוח טובה, מתוך מחשבה שאם לא יסתדר בעבודתו החדשה, יוכל לחזור לעבוד בנתבעת.

47. על פי הוראת צו ההרחבה בענף הבנייה, "כל עובד זכאי, מיום תחילת עבודתו, לביטוח בקרן פנסיה מקיפה צוברת ...", בשיעור של 12% מהשכר המבוטח (6% לפיצויים + 6% לתגמולים), ומשכר העובד ינוכה 5.5% לתגמולים משכרו.
עוד נקבע בצו ההרחבה, כי הפקדות המעסיק לפיצויי פיטורים ולפנסיה, אינן ניתנות בכל מקרה, להחזרה למעסיק. נקבע במפורש "כספים אלה וכספי התגמולים ישוחררו לבעלות העובד עם סיום עבודתו", ובמילים אחרות, גם במקרה שבו העובד מתפטר, כפי שארע בתיק דנן, כל הכספים שנצברו לזכותו בקרן הפנסיה אינם ניתנים להחזרה למעסיק והם שייכים לעובד.

48. לאחר שקבענו כי שכרו החודשי הקובע של התובע הינו בשיעור של 5,736 ₪, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע, פיצוי בגין אי הפרשות כספים לקרן פנסיה בגין מרכיב פיצויי פיטורים בסך של 14,110 ₪.
על פי חישוב : 14,110 ש"ח = 6% X 5,736 ₪ X41 חודשים.

פנסיה

49. בגין מרכיב פנסיה, הנתבעת הפרישה כספים לזכות התובע לקרן הפנסיה " מנורה מבטחים".

50. על פי אישור קרן הפנסיה מיום 18.1.16 ( נספח ח' ל- נ/1), במועד סיום עבודתו אצל הנתבעת נצברו לזכות התובע 12,985.12 ₪.
(לא הוכח על ידי הנתבעת כי הסכום שנרשם בכתב יד על גבי הנספח המצורף, הינו הסכום המעודכן שהופקד לקרן).

51. אנו קובעים, כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 14,110 ₪ (6% מסך השתכרותו 41 חודשים במכפלת השכר הקובע) בגין מרכיב הפנסיה, בניכוי כספים שנצברו לזכות התובע בקרן הפנסיה " מנורה מבטחים" בחלקו של המעסיק עד לחודש 1/16 כולל, אך לא יותר מסך של 3,792 ₪ הסכום הנתבע בגין רכיב זה.

קרן השתלמות

52. צו ההרחבה בענף הבניה קובע:

"... עובד בעל ותק של 3 שנים בענף הבניין בישראל, יהיה זכאי לקרן השתלמות מייד עם השלמת 3 שנות ותק בענף, בשיעורים הבאים, מתוך השכר התעריפי
2.5% ע"ח מעביד
1% ע"ח עובד
למען הסר ספק , זכאותו של עובד לקרן השתלמות היא לפי הותק שלו בענף בישראל, ללא קשר למועד חתימת צו זה. "

53. לטענת התובע, הנתבעת הודתה בכתב הויתור בזכאות התובע לקרן השתלמות, על כן יש לדחות את טענתה לפיה, הוא לא זכאי להפרשות לקרן השתלמות, היות שלא צבר וותק בענף הבניה, במיוחד שהוא לא נחקר על כך במסגרת עדותו.
לטענתו, בגין כל תקופת עבודתו, היה על הנתבעת להפריש לזכותו לקרן השתלמות סך של 5,443 ₪ המהווים 2.5% משכרו.

54. התובע מנסה לאחוז את המקל בשני קצותיו. מחד גיסא, לטעון, כי כתב הסילוק עליו חתם איננו חוקי ויש לבטלו ; מאידך גיסא , טוען לזכויות מכוחו. לאחר שקבענו כי כתב הסילוק מבוטל, לא ניתן לטעון לזכויות סוציאליות מכוחו. בנוסף לכך, התובע לא טען ואף לא הוכיח כי עבד בענף הבנייה בטרם הח ל לעבוד אצל הנתבעת, וצבר וותק מקצועי בענף.

55. לפיכך, בהתאם להוראות צו ההרחבה, לאחר שהתובע השלים 3 שנות וותק בענף הבניה בחודש 8/15, הוא זכאי להפרשות לקרן הפנסיה החל מחודש 9/15 בשיעור של 2.5% משכרו המבוטח בהתאם למפורט להלן:

חודש עבודה
שכר מבוטח
מרכיבי שכר
2.5% הפרשה לקרן השתלמות
9/15
5,736 ₪

143.4 ₪
10/15
5,736 ₪

143.4 ₪
11/15
5,736 ₪

143.4 ₪
12/15
5,736 ₪

143.4 ₪
1/16
5,736 ₪

143.4 ₪

56. לאור האמור, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין אי הפרשות לקרן השתלמות סך של 717 ₪ בלבד.

פדיון חופשה

57. לטענת התובע, מכוח צו ההרחבה בענף הבנייה, הנתבעת נותרה חייבת לו סך של 1,204 ₪ בגין פדיון חופשה. מנגד טוענת הנתבעת, כי תביעתו בגין רכיב זה התיישנה, ומכל מקום שולמו לו מלוא זכויותיו בגין רכיב זה במהלך תקופת עבודתו, ולכן דין תביעתו ברכיב זה להידחות.

58. צו הרחבה בענף הבניה, קובע כי עובד במשרה מלאה, זכאי בעד השנה הראשונה לעבודה של עובד 5 ימים בשבוע, ל- 10 ימי חופשה. בעד השנה השניה והשלישית זכאי העובד ל-22 ימים ובעד השנה הרביעית זכאי העובד ל-14 ימים.
בית הדין הארצי קבע ב-ע"ע 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה (ניתן ב-8.10.07), כי בכפוף להוראות סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, הקובע כי תקופת ההתיישנות לפדיון חופשה שנתית היא שלוש שנים. שלאחר ניתוק יחסי עובד מעסיק, העובד זכאי לצבור לכל היותר ימי חופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת.

"... לפיכך, ובהתאם להוראת סעיף 7 לחוק, בעת שנסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, נצברו לזכות המשיב לכל היותר ימי חופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת. נדגיש, כי לא נעלמה מעינינו פסיקתו של בית דין זה מן הזמן האחרון ( ע"ע 324/05 ריבה אצ'ילדייב – עמישב שירותים בע"מ, ניתן ביום 27.6.06, להלן - פסק דין עמישב), לפיה אפשרית צבירת ימי חופשה בגין שלוש שנות עבודה. קביעת בית הדין בפסק דין עמישב נסמכת על הוראתו של סעיף 7 לחוק חופשה שנתית התשי"א-1951, הקובע מקסימום אפשרות צבירה של ימי חופשה. אין בהוראת הסעיף ( כמו גם בפסק דין עמישב), התייחסות לימי חופשה שהצטברו לעובד בשנת העבודה השוטפת, עובר לסיום העסקתו. אלו ודאי עומדים לזכותו עם תום תקופת העסקתו."
(ראו: ע"ע 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה, ניתן ב-8.10.2007).

59. לפיכך, מאחר ואין חולק שהתובע עבד 3.416 שנים, לכל תקופת עבודתו היה זכאי ל-36.80 ימים (3 שנים מלאות + החלק היחסי לשנה הרביעית).

60. על פי צו ההרחבה בענף הבניה, בזמנים הרלוונטיים לתביעה, שבוע העבודה היה בן 43 שעות. התובע עבד 5 ימים בשבוע, לכן יש לחשב את שכרו היומי לפי 8.6 שעות ליום במכפלת 31.87 ₪ ( שכר שעתי), ובסה"כ השתכר התובע 274 ₪ ליום.
על כן זכאי התובע לסך של 10,083 ₪ בגין 36.8 ימי חופשה לכל תקופת עבודתו בניכוי כספים אשר שולמו לו במהלך העבודה בעד דמי חופשה בסך 6,092 ₪. מכאן, שהנתבעת נותרה חייבת לתובע סך של 3,991 ₪ בגין פדיון חופשה.

61. לאור האמור, אנו קובעים כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 3,460 ₪ בגין יתרת פדיון חופשה, ולא יותר מסכום התביעה בגין רכיב זה.

דמי חגים

62. לטענת התובע, הנתבעת נותרה חייבת לו סך של 3,666 ₪ בעד 13 ימי חג. במסגרת הסיכומים ( בסעיף 122( ה)), הודתה הנתבעת כי קיימת לתובע יתרת זכות של 13 ימי חג.
63. משקבענו לעיל, ששכרו היומי של התובע עמד על 274 ₪, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 3,562 ₪ בגין דמי חגים.

דמי הבראה

64. מכוח הוראות צו ההרחבה בענף הבניה, ובכפוף לטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת, כי זכאות התובע לדמי הבראה מוגבלת לשנתיים האחרונות להעסקתו. אנו מקבלים את טענת התובע כי הנתבעת נותרה חייבת לו -3 ימי הבראה וזאת בהתחשב בעובדה שהזכאות לדמי הבראה הינה רטרואקטיבית וכל התשלומים אשר שולמו לתובע במהלך שנת עבודתו האחרונה, שולמו רטרואקטיבית בעד השנה שחלפה.

65. לאור האמור, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,134 ₪ בגין דמי הבראה.

החזר ניכויים מהשכר

66. בכתב התביעה טען התובע, כי נוכה משכרו סך של 3,700 ₪ ויש לחייב את הנתבעת להחזיר לו סכום זה בתוספת פיצויי הלנה.
לאחר מכן במסגרת תצהירו ( ס' 46 ל-ת/1) טען התובע, כי הנתבעת ניכתה משכרו סכומים שונים במהלך כל תקופת עבודתו, מבלי שנתן את הסכמתו, והמפרעות שנרשם שכביכול שולמו לו, לא קיבל מעולם. בנוסף לכך טען התובע, כי במהלך כל תקופת עבודתו, הנתבעת ניכתה משכרו 10 ₪ מידי חודש בחודשו, בגין ביצוע העברה בנקאית של משכורתו לחשבון הבנק שלו, וזאת בניגוד לדין, לכן טען שיש לחייב את הנתבעת להחזיר לו סכומים אלה בסך כולל של 3,700 ₪.

במסגרת הסיכומים, טען התובע כי הנתבעת ניכתה משכרו סך של 24,381 ₪ בגין מפרעות ועלות העברות בנקאיות. ותביעתו ברכיב זה איננה בגין כל המפרעות שנוכו משכרו, אלא בגין חלק זעום מהסך הכולל 370 ₪ בגין ניכויי העברה בנקאית וסך של 3,300 ₪ בגין מפרעות שלא שולמו.

67. הנתבעת לא התייחסה למרכיב תביעה זה במסגרת כתב ההגנה. לאחר מכן, בשלב הגשת התצהירים, טען מנהל הנתבעת מר ג'מיל בס' 48 לתצהירו ( נ/1), כי הנתבעת בקשה לשלם לתובע את משכורתו בהמחאות, אולם הוא סרב וביקש לקבל את שכרו בהעברה בנקאית, והסכים לשאת בעלות ההעברה הבנקאית.
בעדותו, נשאל ג'מיל:

"ש. איך משולם השכר של העובדים בנתבעת? בשיקים או בהעברה בנקאית?
ת. מי שיש לו חשבון בנק מקבל העברה, ומי שלא מקבל שיקים" (עמ' 30 שורה 32 לפ').

עדותו של ג'מיל מדברת בעד עצמה, לפיה, הנתבעת לא התנהלה עם התובע באופן " מיוחד" בהעברת משכורתו בהעברה בנקאית, אלא כך נהגה הנתבעת עם כל 80 העובדים שהיו לה בזמנים הרלוונטיים לתביעה.

בנוסף לאמור, סעיף 25 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, קובע רשימה סגורה של ניכויי שכר מותרים במהלך העבודה, כאשר העובד חייב לתת את הסכמתו לניכוי מהשכר בכתב. היות שהנתבעת לא הציגה אישור הסכמה בכתב כאמור, ניכוי השכר נעשה בניגוד לדין, ולכן על הנתבעת להחזיר לתובע את סך הניכויים בגין העברה בנקאית ( ה.ב) בסך 370 ₪.

68. באשר לטענת התובע להחזר ניכויים בגין מפרעות בסך כולל של 3,700 ₪ עולות כמה תמיהות: האחת, התובע טען בתצהירו ( ת/1) כי מעולם לא קיבל מפרעות, אולם בעדותו שינה גרסתו בעת שהעיד שהגיע למשרדי הנתבעת מספר פעמים לקבל מפרעות על חשבון המשכורת ( עמ' 13 שורה 16 לפ'). השניה, עיון בתלושי השכר מגלה שהנתבעת ניכתה משכרו סך של 24,250 ₪ בגין מפרעות, מדוע אם כן, מבקש התובע החזר של 3,300 ₪ בלבד, והדבר מקבל משנה תוקף נוכח גרסתו הראשונה, שלא קיבל מפרעות כלל. השלישית, התובע נוקב בסכום של 3,300 ₪ מבלי להצביע על מפרעה של חודש מסוים אותה לא קיבל, אלא נוקב בסכום המהווה כ- 14% מסך המפרעות שנוכו משכרו, ולא ברור מדוע בקש החזר חלקי בלבד ובאילו חודשים לא קיבל מפרעות, מתוך סך הניכויים שכן קיבל.

69. לאור האמור, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע החזר ניכויי שכר בגין העברה בנקאית בסך של 370 ₪.

גמול עבודה בשעות נוספות

70. בכתב התביעה טען התובע כי הוא זכאי לגמול שעות נוספות בסך 9,551 ₪, כאשר סכום זה חולק לשניים –
הראשון: להפרש שעות נוספות בסך 4,551 ₪ מאחר ולטענתו לא נלקחו בחשבון מרכיבי שכר " תוספת מ.נ" ותוספת " פיצוי ק.מ" בערך השעתי של שכר העבודה.
השני: 5000 ₪, סכום משוער, עד לקבלת תדפיסי שעות העבודה של התובע מהנתבעת.

בתצהירו ( ת/1), חזר התובע על תביעתו לסך של 4,551 ₪ בגין שעות נוספות, בנוסף לכך, טען כי כרטיסי העבודה שעליהם נסמכה הנתבעת בדוחות הנוכחות שלו אינם אותנטיים, אלא " מזויפים" או " ערוכים" ולכן אינם מהווים " פנקס שעות עבודה", היות שמנהל העבודה החתים את כרטיסי העבודה תמיד ובאופן שיטתי, כרבע שעה לאחר שהגיעו לאתר העבודה, וכרבע שעה לפני שסיימו את העבודה.
לטענתו:
"הנתבעת הייתה מידי יום גונבת ממני לפחות חצי שעת עבודה, מגיע לי ממוצע 17.5 ₪ ליום, 315 ₪ לחודש ובגין 41 חודשים 12,915 ₪ ".

לסיכום, התובע העמיד את תביעתו בגין רכיב זה לסך של 9,551 ₪, כפי שתבע בכתב התביעה.

71. אולם, בעדותו סיפר התובע, כי בימי חמישי התחילו לעבוד ב-07:00 וסיימו בשעה 15:00 ( עמ' 9 שורה 14 לפ'), ומידי בוקר, כשהגיעו לאתר העבודה מחמוד מנהל העבודה פתח את המחסן להוצאת הכלים כדי להתחיל לעבוד ו"הוא פתח את המחסן ומיד הלך לחתום את הכרטיסים" (עמ' 11 שורה 14 לפ'), ומבלי להתמהמה כפי שטען קודם לכן בתצהירו.
התובע נשאל ( עמ' 7 משורה 14 לפ'):

"ש. ... באיזה שעה הייתם מגיעים לאתר העבודה?
ת. כל פעם משהו אחר, שבע, שבע ועשר דקות, חמישה לשבע, זה תלוי בכביש ובפקקים.
ש. באיזה שעה היית יוצא מהבית?
ת. לפעמים היה בא לאסוף אותי בחמש, חמש ועשרה, חמש ורבע.
ש. כשהייתם מגיעים לאתר העבודה, הייתם שותים קפה ומדברים ביניכם ולא מתחילים ישר לעבוד?
ת. דקה, שתי דקות מדברים, ולוקחים את הכלים ויוצאים לעבודה.
ש. באיזה שעה הייתם מסיימים את העבודה?
ת. בשעה 16:00 .
ש. מסיימים בארבע יוצאים להסעה יחד עם כל העובדים וחוזרים לצפון?
ת. נכון."

עיון בדוחות הנוכחות של התובע ( נספח א' ל- נ/1) מגלה, כי שעת הגעה של התובע לאתר העבודה על פי רוב היה בין השעה 6:30 לבין 07:00 בבוקר, ושעת סיום העבודה הייתה על פי רוב בשעה 16:00 לערך, כפי שהעיד התובע. טענת התובע לפיה מנהל העבודה מחמוד החתים את כרטיסי הנוכחות כרבע שעה לאחר הגעתם לאתר, ורבע שעה לפני יציאתם מהאתר, לא הוכחה. התובע נמנע מלהזמין לעדות את מחמוד מנהל העבודה, על מנת לאמת את גרסתו בעניין זה. עדותו של מחמוד הייתה נחוצה, במיוחד כאשר גרסת התובע איננה מתיישבת עם הרישום בדו"חות הנוכחות שהציגה הנתבעת, ניתן להסיק שאילו היה התובע מעיד את מחמוד, עדותו הייתה פועלת נגדו ולכן הימנעות זו כשלעצמה פועלת לרעתו.

72. לאור האמור, התביעה לגמול בעד עבודה בשעות נוספות - נדחית.

טענת הנתבעת לקיזוז הודעה מוקדמת

73. לטענת הנתבעת, התובע מסר הודעת התפטרות בהודעה מוקדמת של 15 ימים אך בפועל עבד רק 6 ימים. לכן, ככול שבית הדין יראה לנכון להיעתר לאחד המרכיבים הנתבעים, וכפועל יוצא מכך יורה על ביטול חוזה סיום העסקה וכתב הסילוק שנחתם עם התובע, יש לחייב את התובע ב חלף הודעה מוקדמת בסך של 4,800 ₪.

74. דין טענת הקיזוז של הנתבעת להידחות, וזאת מהטעם שטענת קיזוז לא נטענה בהזדמנות הראשונה בכתב ההגנה, אלא הועלתה לראשונה במסגרת תצהירו של ג'מיל אנטון מנהל הנתבעת. בהקשר זה נפסק כי

"על הטוען טענת קיזוז להעלותה בהזדמנות הראשונה. ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת קיזוז תיבחן בכפוף לסעדים המבוקשים בתביעה המקורית. ...ככלל, מועד העלאת טענת הקיזוז הינו בכתב ההגנה ..." .
(ראו: ע"ע 52/07 מובילי מים 1994 בע" נ' פיסל, ניתן ביום 25.4.2007).

מה גם, שבתלוש השכר האחרון של התובע (1/1/16) הנתבעת לא ראתה לנכון לקזז לתובע את ימי ההודעה המוקדמת שהתחייב לעבוד לפנים משורת הדין.

"על פי ההלכה הפסוקה אין המעסיק רשאי לבטל הטבה שניתנה לעובד לפנים משורת הדין ... 'נוסיף כי ככול שמעביד משלם לעובד הטבה מעבר למגיע לו על פי החוק או צו ההרחבה, הטבה זו הופכת לחלק מתנאי עבודתו המוסכמים של העובד, והמעביד אינו רשאי לבטלה לאחר שהעובד מסיים את עבודתו, בתגובה להגשת תביעה על ידי העובד לתשלום זכויות אחרות המגיעות לו' ..."
(ראו: ע"ע 52804-12-15 ריין נ' הומטקס ר.ע.ש בע"מ ניתן ביום 3.6.18 ).

75. לפיכך, טענת קיזוז הודעה מוקדמת של הנתבעת - נדחית.

פיצויים לדוגמא

76. התובע עתר לפיצוי בגין הפרת חוק הגנת השכר, בסך של 5,000 ₪ בגין רישום רכיבים פיקטיביים בתלושי השכר שמתוכם לא הופרשו זכויות סוציאליות לתגמולים ופיצויים.

77. סעיף 26א ל חוק הגנת השכר מעניק לבית הדין סמכות לפסוק לעובד פיצויים בגין הפרת הוראות חוק הגנת השכר בשיעור שייראה לו נכון בנסיבות העניין. הפיצוי לפי סעיף 26א לחוק הינו פיצוי לדוגמה, שאינו תלוי בהוכחת נזק. ככזה, הוא בעל אופי הרתעתי בעיקרו (ראו: ע"ע 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ – זואילי, ניתן ב-16.11.11 (להלן - פס"ד דיזינגוף קלאב).
בפס"ד דיזינגוף קלאב נקבעו מספר מבחנים לבחינת הזכאות לפיצויים לדוגמה, ביניהם: תום לבם של הצדדים, מהות הפגיעה בעובד ונסיבותיו האישיות של העובד, מהות הפגיעה בעובד כתוצאה מההפרה, מידת ההפרה וחומרתה, משך ההפרה, האם ההפרה בוצעה ביודעין ובכוונה תחילה, האם מדובר בהפרה שיטתית של אותו מעסיק במקום העבודה וכן שיקול ציבורי הרתעתי.

בענייננו, אכן עולה, כי הנתבעת לא הפרישה זכויות סוציאליות לזכות התובע לקרן הפנסיה, כמתחייב בדין, במשך כל תקופת העסקתו. והוסיפה על חטאה הנתבעת, בכך שהחתימה את התובע על כתב סילוק ארוך ומסורבל (כמפורט לעיל בהרחבה), בו נרשמו סעיפים סותרים ביחס לזכויות התובע. בין היתר נרשם בהסכם סיום העסקה, כי הוסכם עם העובד שישולם לו 7000 ₪ בנוסף לסכומים שהופרשו לזכותו לקרן הפנסיה, וזאת בשעה שהנתבעת יודעת שלא הופרשו לזכות התובע כספים בגין מרכיב פיצויי הפיטורים, בשעה שהיא הייתה מחויבת להפריש לזכותו כספים לקופת הפנסיה. במסגרת חתימה על כתב הסילוק, התובע הסכים לקבל 7,000 ₪ בגין כל הזכויות המגיעות לו לתקופת עבודתו. בפועל סכום זה כלל גם את שכרו האחרון, כשבפועל קיבל 3,638 ₪ בלבד (מחצית מהסכום עליו הוסכם).

78. בנסיבות האמורות, נוכח התנהלות הנתבעת בחוסר תום לב כלפי התובע בכל הקשור לאי הפרשות כספים לקרן הפנסיה כדין, וחתימה על כתב הסילוק בחוסר תום לב, אנו פוסקים לתובע פיצוי בסך 5,000 ₪ .

79. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל במצטבר, אנו קובעים שהנתבעת תשלם לתובע הסכומים מטה בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל:

פיצוי פיטורים בסך 14,110 ₪.
פיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה כאמור בסעיף 54 לעיל, אך לא יותר מ-3792 ₪.
פיצוי בגין אי הפרשות לקרן השתלמות בסך 717 ₪.
פדיון חופשה בסך 3,460 ₪.
דמי חגים בסך 3,562 ₪.
דמי הבראה בסך 1,134 ₪.
החזר ניכויים מהשכר בסך 370 ₪.
פיצויים לדוגמה בסך 5,000 ₪.

על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הנ"ל, תוך 30 יום מהיום.

80. בנוסף, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

81. זכות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ה אדר ב' תשע"ט, (01 אפריל 2019),בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

משה קרבצקי
נציג ציבור עובדים

נוהאד חסן, שופט
אב"ד

רפאל להבי
נציג ציבור מעסיקים