הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 65621-05-17

לפני: כב' השופטת קרן כהן
נציג ציבור (עובדים) מר חיים מויסי
נציגת ציבור (מעסיקים) גב' מיכל אדמתי-דביר

התובעת
Shalet Dsouza דרכון הודי מס' K2864587
-
הנתבעים
.1 ע יזבון המנוחה יהודית בנדלק ז"ל ת.ז. XXXXXX548
.2 שמחה אוליאל ת.ז. XXXXXX539
.3 משה בנדלק ת.ז. XXXXXX706
.4 איריס בוזגלו ת.ז. XXXXXX300
.5 סיגל רוחה סעדה ת.ז. XXXXXX642

פסק דין

לפנינו תביעת התובעת - מטפלת סיעודית, לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתה וסיומה עקב פטירת המטופלת (פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה והפקדות לקרן פנסיה).

במסגרת ההליך נידרש להכריע, בין היתר, בשאלות הנוגעות לזהות מעסיקיה של התובעת, לזהות חליפיה של המטופלת ולסמכותו של בית הדין להכריע בתכולת העיזבון לאחר שניתן צו קיום צוואה על ידי הרשם לענייני ירושה.

תחילה נפרט את העובדות הרלוונטיות לצורך הכרעה בתובענה ואת ההליכים המשפטיים ולאחר מכן נקבע מהן הזכויות להן זכאית התובעת בגין תקופת עבודתה וסיומה. בהמשך נידרש לשאלה אם הוכחה העסקה משותפת של המטופלת וילדיה ולאחר מכן נקבע מיהם חליפה של המטופלת החבים בתשלום זכויות התובעת. לסיום נבחן אם יש לבית הדין סמכות להידרש לשאלת תכולת העיזבון, זאת לאחר שניתן צו קיום צוואת המטופלת.

המסגרת העובדתית
התובעת עבדה אצל גב' יהודית בנדלק ז"ל (להלן: המנוחה) מיום 5.11.2007 עד לפטירתה ביום 5.1.2016. העסקתה של התובעת הסתיימה בתום "השבעה", קרי – ביום 12.1.2016.

התובעת החלה לעבוד אצל המנוחה בתקופה בה התגוררה בדירתה של בתה – גב' איריס בוזגלו, הנתבעת 4 (להלן: גב' בוזגלו). באותה תקופה המנוחה לא דיברה, לא הלכה ולא ראתה טוב.

בהקשר זה נציין כי המנוחה התגוררה תחילה בדירת עמידר הנמצאת ברח' האשל 14/8 בעכו, בקומה רביעית ללא מעלית (להלן: הדירה). כשמצבה הרפואי החמיר היא עברה לגור יחד עם גב' בוזגלו בדירתה, הנמצאת בקומת קרקע בבניין ברח' הרצל בעכו.
לאחר מספר שנים התחתנה גב' בוזגלו ועברה לגור עם בעלה וילדיה בדירה אחרת באותו בניין, בעוד שהמנוחה המשיכה להתגורר בדירה של גב' בוזגלו עם מטפלות שהתחלפו במהלך השנים.

בעקבות מצבה הרפואי של המנוחה, סיכמה גב' בוזגלו עם התובעת את תנאי עבודתה ושילמה את שכרה בכל 28 לחודש מכספי הביטוח הלאומי של המנוחה. גב' בוזגלו אף שילמה לתובעת זכויות סוציאליות בהתאם לדרישתה ולהנחיות חברת כוח האדם שהביאה אותה לעבודה .

התובעת עבדה שבעה ימים בשבוע וניתן לה יום מנוחה אחד בחודש (מיום שבת בשעה 14:00 ועד יום ראשון בשעה 16:00) .

התובעת השתכרה שכר בסכום של 3,950 ₪ לחודש וכן סכום של 270 ₪ עבור כל יום מנוחה שבועי בו הועסקה.

עם תום ה"שבעה" על פטירת המנוחה, הסתיימה העסקתה של התובעת וגב' בוזגלו שילמה לה סכום של 4,000 ₪, בנוסף לשכר חודש 1/2016 .

להשלמת התמונה נציין כי המנוחה הותירה אחריה צוואה (להלן: הצוואה).

ביום 31.3.2016 הגיש הנתבע 3 - מר משה בנדלק, בנה של המנוחה (להלן: מר בנדלק) לרשם לענייני משפחה בקשה למתן צו קיום צווא ה.

ביום 31.5.2016 ניתן צו קיום צוואה. בהתאם לצוואה, מר בנדלק הוא היורש היחיד של כל נכסי המנוחה, לרבות הדירה.

ביום 27.3.2017 מכר מר בנדלק את הדירה בסכום של 348,000 ₪.

ההליכים המשפטיים
ביום 31.5.2017 הגישה התובעת נגד עיזבון המנוחה וארבעת ילדיה תביעה לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתה וסיומה. התובעת טענה שכל הנתבעים היו אחראים עליה בתקופת עבודתה ו הוסיפה שמר בנדלק הגיש בקשה למתן צו קיום צוואה.

ביום 5.7.2017 הגישו מר בנדלק והנתבעת 5 – גב' סיגלית רוחה סעדה (להלן: גב' סעדה) כתב הגנה. בכתב ההגנה נטען שגב' בוזגלו ניהלה את חשבון המנוחה וקיבלה לידיה את קצבאותיה שעמדו על סך 10,000 ₪ לחודש ושלא היה להם מעורבות בניהול כספי המנוחה. עוד נטען שבעת פטירת המנוחה לא היה דבר בעיזבון ושהדירה שהוזכרה בצוואה אינה חלק מ מנו אלא שייכת למר בוזגלו שמימן את רכישתה בחיי המנוחה.

ביום 27.9.2017 הגישו גב' בוזגלו והנתבעת 2 – גב' שמחה אוליאל (להלן: גב' אוליאל) כתב הגנה. בכתב ההגנה נטען שמר בנדלק הוא היורש היחיד של המנוחה ולכן אין יריבות בינן לבין התובעת. עוד נטען ששכר התובעת וזכויותיה שולמו מכספי המנוחה באמצעות גב' בוזגלו, מכיוון שהמנוחה לא תיפקדה. בנסיבות אלה נטען שאין לראות בגב' בוזגלו כמעסיקה של התובעת.

ביום 15.3.2018 התקיים דיון קדם משפט.

גב' בוזגלו הודתה שלא שילמה לתובעת פיצויי פיטורים ושלא הפקידה עבורה הפקדות לקרן פנסיה . כמו כן, התובעת הודתה שקיבלה סכום של 4,000 ₪ לאחר פטירת המנוחה בנוסף לשכר עבודתה לחודש 1/2016 .

ביום 18.3.2018, שלושה ימים לאחר דיון קדם המשפט, הודיע בא כוחה של גב' בוזגלו דאז – עו"ד בדריאן שנודע לו שניתן צו לכינוס נכסיה עוד ביום 21.12.2017. לפיכך, התבקש בית הדין לעכב את ההליכים נגדה.
ביום 11.4.2018 לאחר קבלת עמדות הצדדים לבקשה, עוכבו ההליכים נגד גב' בוזגלו.

ביום 13.11.2018 ביקש בא כוחה של גב' סעדה – עו"ד נביל להתפטר מייצוג והודיע ש היא ביקשה ממנו להעביר את כל החומר למר בנדלק. יצוין כי משלא נמסרה לבית הדין כתובתה של גב' סעדה לצורך משלוח כתבי בי-דין , לא שוחרר בא כוחה מייצוג. עם זאת, גב' סעדה לא הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה ולא התייצבה לדיוני ההוכחות שהתקיימו בהליך.

התובעת, גב' אוליאל ומר בנדלק הגישו תצהירי עדות ראשית.

ביום 8.1.2019 התקיים דיון הוכחות ראשון בהליך. לדיון התייצבה גם גב' בוזגלו.
בפתח הדיון הודיע בא כוחו של מר בנדלק כי מבדיקה שערך יום לפני הדיון התברר לו שצו הכינוס שניתן נגד גב' בוזגלו בוטל ביום 20.9.2018.

עו"ד בדריאן הודיע שהתפטר מייצוגה של גב' בוזגלו לאחר שנודע לו על צו הכינוס, שלא קיבל את הייצוג פעם נוספת לפני הדיון ושכלל לא ידע שצו הכינוס בוטל.

ב"כ התובעת הודיע שהתובעת אינה יכולה לצאת לביקור מולדת בשל ההליך המשפטי ושכל הגעה לדיון כרוכה בהוצאות. לפיכך, ביקש שיינתן כנגד גב' בוזגלו פסק דין. לחלופין, ביקש שאם הדיון יידחה, שהדחייה לא תעלה על חודש וחצי.

גב' בוזגלו הסבירה שלא ידעה שעליה ליידע את בית הדין על ביטולו של צו הכינוס ושאין לה התנגדות להעיד באותו מועד ולאחר מכן לה גיש מסמכים רלוונטיים .

לאחר שנשמעו דברי הצדדים הוחלט שעדות התובעת תישמע באותו מועד ושייקבע מועד נוסף לשמיעת עדויות הנתבעים על מנת לתת לגב' בוזגלו הזדמנות להתגונן כראוי כנגד התביעה.

בהמשך העידה מטעם התובעת – התובעת בעצמה.

ביום 3.4.2019 הגישה גב' בוזגלו תצהיר עדות ראשית.

ביום 7.4.2019 התקיים דיון הוכחות שני. בדיון ההוכחות העידו מטעם הנתבעים - גב' אוליאל, מר בנדלק וגב' בוזגלו.

הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

דיון והכרעה
תחילה נבחן את זכאותה של התובעת לזכויות הנתבעות; לאחר מכן נבחן מי מבין ילדי המנוחה חבים בתשלום זכויות התובעת, בין מכוח העסקה במשותף ובין מכוח היותם בגדר "חליפיה"; לסיום נבחן אם לבית הדין סמכות להכריע בתכולת העיזבון לאחר שניתן צו קיום צוואה.

הזכויות להן זכאית התובעת בגין תקופת עבודתה וסיומה
האם התובעת זכאית לפיצויי פיטורים?
התובעת עבדה אצל המנוחה מיום 5.11.2017 ועד ליום 12.1.2016, דהיינו תקופה של שמונה שנים, חודשיים ושבעה ימים.

בהקשר זה נציין כי התובעת תבעה זכויות על בסיס תקופת עבודה של שמונה שנים וחודשיים בלבד. לפיכך, אף הכרעתנו תתבסס על תקופת עבודה זו.

אין מחלוקת שעבודת התובעת הסתיימה בעקבות פטירת המנוחה עם תום ה"שבעה".

בהתאם לסעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 "עובד שעבודתו הופסקה מחמת פטירה או פשיטת רגל של מעסיקו.... זכאי לפיצויי פיטורים כאילו פוטר". לפיכך, משעבודת התובעת הסתיימה בעקבות פטירתה של המנוחה, היא זכאית לתשלום פיצויי פיטורים.

חישוב פיצויי הפיטורים
בהתאם לסעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים כל עובד שהשלים שנת עבודה אחת ופוטר זכאי לפיצויי פיטורים. סכום הפיצויים להם זכאי עובד במשכורת חודשית, כמו התובעת, הוא מכפלה של השכר האחרון במספר שנות העבודה.

השכר הקובע לתשלום פיצויי פיטורים: התובעת עבדה בהיקף משרה מלא והשכר שהשתכרה אינו גבוה משכר המינימום. לכן, לצורך חישוב פיצויי הפיטורים להם היא זכאית, השכר הקובע הוא שכר המינימום החודשי במועד סיום עבודתה.

נציין, שלא נעלם מעינינו שהתובעת השתכרה סכום של 3,950 ₪ לחודש בתקופת עבודתה, אלא שסכום זה הוא השכר בערכי "נטו", לאחר ניכוי הסכומים המותרים בניכוי כהחזר הוצאות המעסיק למגורים והוצאות נלוות בהתאם לתקנות עובדים זרים (שיעור הניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), התש"ס-2000 ובעד דמי ביטוח רפואי בהתאם לתקנות עובדים זרים (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), התשס"ב-2001.

אי לכך, השכר הקובע לחישוב פיצויי פיטורים הוא שכר המינימום במועד סיום העבודה, דהיינו סכום של 4,650 ₪.

לפיכך, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסכום של 37,977 ₪ (4,650 ₪ x 8.167 ש') .

לעניין פיצויי הלנת פיצויי פיטורים נציין שהתביעה התיישנה, מכיוון שחלפה למעלה משנה ממועד סיום יחסי העבודה ועד למועד הגשת התביעה. לפיכך, התובעת זכאית להפרשי הצמדה וריבית בלבד.

בנסיבות אלה, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסכום של 37,977 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 12.1.2016 ועד לתשלום בפועל.

האם התובעת זכאית לחלף הודעה מוקדמת?
התובעת טענה כי עם תום "השבעה" הסתיימה העסקתה ולכן היא זכאית גם לתשלום חלף הודעה מוקדמת עבור חודש ימים בסכום של 4,650 ₪.

ה"ה אוליאל ובוזגלו טענו כי עם תום עבודתה של התובעת שולם לה סכום של 4,000 ₪ בנוסף לשכר עבודתה עבור חודש 1/2016 ולכן היא אינה זכאית לתשלום הודעה מוקדמת .

מר בנדלק וגב' סעדה טענו כי אין להם ידיעה באשר לזכאותה או אי זכאותה של התובעת לתשלום הזכויות הנתבעות, מן הטעם שגב' בוזגלו הייתה אחראית על תשלום הזכויות.

הכרעה
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועדויותיהם, אנו סבורים כי התובעת זכאית להפרש חלף הודעה מוקדמת, ונפרט טעמינו.

אין חולק כי עם "השבעה" לאחר פטירת המנוחה, הסתיימה העסקתה של התובעת.

בהתאם לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2011 על המעסיק המפטר עובד ליתן לו הודעה מוקדמת בכתב. לא נטען ובוודאי שלא הוכח כי ניתנה לתובעת הודעה מוקדמת בכתב ואף לא פורט מהו מועד מתן ההודעה על סיום העסקתה.

בנסיבות אלה, בהתאם לסעיף 3(3) לחוק הודעה מוקדמת התובעת זכאית לתשלום הודעה מוקדמת בת חודש.

כאמור, שכרה האחרון של התובעת היה 4,650 ₪ לחודש ולכן היא הייתה זכאית לחלף הודעה מוקדמת בסכום זה.

התובעת הודתה שקיבלה עם סיום עבודתה סכום של 4,000 ₪. לכן יש להפחית סכום זה מהסכום לו היא זכאית.

בנסיבות אלה, התובעת זכאית לחלף הודעה מוקדמת בסכום של 650 ₪ (4,650 ₪ – 4,000 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.2.2016 ועד לתשלום בפועל.

האם התובעת זכאית לפדיון חופשה?
התובעת טענה שהיא זכאית ל-20 ימי חופשה עבור השנה התשיעית לעבודה. לטענתה לא שולם לה פדיון חופשה בעד 3.33 ימים בגין השנה האחרונה לעבודתה בסכום של 666 ₪ .

ה"ה אוליאל ובוזגלו טענו ששולמו לתובעת דמי חופשה בהתאם להנחיות חברת כוח האדם. כמו כן, שול מו לה דמי חופשה בגין שהותה בחופשה בהודו .

מר בנדלק וגב' סעדה טענו כי אין להם ידיעה באשר לזכאותה או אי זכאותה של התובעת לתשלום הזכויות הנתבעות, מן הטעם שגב' בוזגלו הייתה אחראית על תשלום הזכויות.

הכרעה
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועדויותיהם מצאנו כי התובעת זכאית לתשלום פדיון חופשה עבור שנת העבודה האחרונה, ונסביר.

בהתאם לסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 חייב מעסיק לנהל פנקס חופשה שבו ירשמו בין היתר מועדי החופשה, דמי החופשה ששולמו ותאריך תשלומם. הלכה היא כי נטל ההוכחה בדבר ימי החופשה מוטל על המעסיק. וכפי שנפסק בעניין ציק ליפוט: "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26".

בענייננו, לא הוצגו רישומים בנוגע לימי החופשה ששולמו לתובעת.

כמו כן, התובעת אישרה ששולמו לה דמי חופשה עבור חופשות שנטלה בתקופת העבודה, לרבות עבור שתי חופשות מולדת בנות חודש כל אחת . עם זאת, לא נסתרה הצהרתה שלפיה לא שולם לה פדיון חופשה עבור השנה האחרונה, דהיינו מיום 6.11.2015 ועד למועד סיום עבודתה.

נוסיף, שגב' בוזגלו הודתה ששילמה לתובעת בסיום העבודה רק סכום של 4,000 ₪, אשר הופחת במלואו מרכיב חלף הודעה מוקדמת. לפיכך, לא הוכח כי שולם לתובעת פדיון חופשה עבור ימי החופשה שצברה בשנה האחרונה לעבודתה.

בהתאם לסעיף 3(5) חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 התובעת הייתה זכאית בשנה האחרונה לעבודתה ל-23 ימי חופשה קלנדריים. אי לכך, התובעת זכאית ל-4.28 ימי חופשה קלנדריים (23 ימים x 2.23/12).

שווי יום חופשה של התובעת הוא בסכום של 155 ₪ (4,650/30).

בנסיבות אלה, התובעת זכאית לפדיון חופשה בסכום של 665 ₪ (4.28 ימים x 155) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.2.2016 ועד לתשלום בפועל.

האם התובעת זכאית לדמי הבראה?
התובעת טענה שהיא זכאית לדמי הבראה בעבור השנה האחרונה לעבודתה בסכום של 438 ₪ .

ה"ה אוליאל ובוזגלו טענו ששולמו לתובעת דמי הבראה בהתאם להנחיות חברת כוח האדם .

מר בנדלק וגב' סעדה טענו שאין להם ידיעה באשר לזכאותה או אי זכאותה של התובעת לתשלום הזכויות הנתבעות, מן הטעם שגב' בוזגלו הייתה אחראית על תשלום הזכויות.

הכרעה
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועדויותיהם מצאנו כי התובעת זכאית לתשלום דמי הבראה עבור שנת העבודה האחרונה, ונסביר.

התובעת אישרה ששולמו לה דמי הבראה במהלך עבודה. עם זאת, לא נסתרה הצהרתה שלפיה לא שולמו לה דמי הבראה עבור השנה האחרונה, דהיינו מיום 6.11.2015 ועד למועד סיום עבודתה.

כאמור, הסכום של 4,000 ₪ בו הודתה התובעת שקיבלה מגב' בוזגלו בסיום עבודתה הופחת מרכיב ההודעה המוקדמת. לפיכך, לא הובאו ראיות לכך ששולמו לתובעת דמי הבראה עבור השנה האחרונה לעבודתה.

צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש קובע בסעיף 5(א) כי בשנה התשיעית לעבודה יהיה העובד יהיה זכאי לשבעה ימי הבראה.
לפיכך, התובעת זכאית לתשלום בעד 1.3 ימי הבראה (7 ימים x 2.23/12).

שיעור דמי ההבראה בשנת 2016 עמד על 378 ₪ ליום ולכן התובעת זכאית לדמי הבראה בסכום של 491 ₪ (378 ₪ x 1.3 ימים).

עם זאת, בכתב התביעה נתבע סכום של 438 ₪ בגין דמי הבראה, ולכן לא ניתן לפסוק לתובעת יותר מהסכום הנתבע.

בנסיבות אלה, התובעת זכאית לדמי הבראה בסכום של 438 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.2.2016 ועד לתשלום בפועל.

האם התובעת זכאית לפיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה?
אין מחלוקת שהמנוחה לא הפקידה הפקדות לקרן פנסיה עבור התובעת.
לפיכך, התובעת זכאית לפיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה.

בהתאם לפסיקה, סכום הפיצוי הוא בגובה ההפקדות לפנסיה שהיה על הנתבעת להפקיד.

התובעת תבעה הפקדות לקרן פנסיה מכוח צו ההרחבה הכללי לפנסיה מקיפה במשק בסכום של 15,349 ₪. מעיון בחישוב התובעת עולה כי נתבעו הפקדות מחודש 5/2008. עם זאת, בהתאם לצו ההרחבה לפנסיה, חיוב המעסיקים לבצע הפקדות לקרן פנסיה עבור עובדיהם הוא לאחר תשעה חודשי עבודה, דהיינו מחודש 10/2008.
לפיכך התובעת זכאית להפרשות לפנסיה מחודש 10/2008 בלבד.

אי לכך, התובעת זכאית להפקדות לקרן פנסיה בסכום של 14,755 ₪, לפי החישוב הבא:
10/2008 – 12/2008: 3,850.18 ₪ x 3 חו' x 0.833% = 96 ₪.
2009: 3,850.18 ₪ x 12 חו' x 1.66% = 767 ₪.
2010: 3,850.18 ₪ x 12 חו' x 2.5% = 1,155 ₪.
2011: (3,850.18 ₪ x 3 חו') + (3,890.25 x 3 חו') + (4,100 x 6) x 3.33% = 1,592 ₪.
2012: (4,100 x 9) + (4,300 x 3 חו') x 4.16% = 2,072 ₪.
2013: 4,300 ₪ x 12 חו' x 5% = 2,580 ₪.
2014: 4,300 ₪ x 12 חו' x 6% = 3,096 ₪.
2015: (4,300 x 3) + (4,650 x 9 חו') x 6% = 3,285 ₪.
1/2016: 4,650 ₪ x 0.4 חו' x 6% = 112 ₪.

בנסיבות אלה, התובעת זכאית לפיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה בסכום של 14,755 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.12.2012 (מחצית תקופה) ועד לתשלום בפועל.

לאחר שהכרענו בזכויות להן זכאית התובעת בגין תקופת עבודתה וסיומה, עלינו לבחון על מי יש להטיל את חובת התשלום. תחילה נבחן אם הוכחה העסקה משותפת של התובעת על ידי המנוחה וילדיה ולאחר מכן נבחן מיהם "חליפיה" של המנוחה, על פי הדין.

מעסיקים במשותף
טענות הצדדים
התובעת טענה בכתב התביעה באופן כללי כי כל ילדי המנוחה היו אחראים עליה בתקופת עבודה והוסיפה שגב' בוזגלו הסבירה לה את מהות העבודה, נתנה לה הוראות ושילמה את שכרה . בסיכומים הוסף שגב' בוזגלו הייתה אחראית על העסקתה בכל תקופת עבודתה ושגב' אוליאל הייתה אחראית עליה שהנים האחרונות. לפיכך, נטען כי בהתאם לפסיקה יש לראות את גב' בוזגלו וגב' אוליאל כמעסיקותיה במשותף יחד עם המנוחה.

ה"ה אוליאל ובוזגלו טענו ששכר התובעת שולם על ידי גב' בוזגלו מכיוון שהמנוחה לא יכלה לתפ קד וכי כל פעולותיה של גב' בוזגלו הסתכמו בקבלת קצבאות המנוחה לצורך תשלום שכר התובעת וההוצאות השוטפות של המנוחה. מעבר לכך גב' בוזגלו לא הייתה מעורבת בהעסקת התובעת . גב' אוליאל הוסיפה שמעולם לא היה לה קשר עם התובעת, למעט היכרות שטחית שנוצרה במהלך ביקוריה אצל המנוחה ושמעולם לא העסיקה אותה.

מר בנדלק וגב' סעדה טענו שגב' בוזגלו ניהלה את חשבון הבנק של המנוחה ושבשנים האחרונות לחיי המנוחה קיבלה גב' בוזגלו את הקצבה ישירות לחשבון הבנק שלה. עוד נטען כי גב' בוזגלו שילמה את שכר התובעת והייתה היחידה שטיפלה בהוצאות והתחייבויות המנוחה. עוד נטען כי גב' אוליאל הייתה מעורבת באופן משמעותי בהעסקת התו בעת בשנים האחרונות לחיי המנוחה וכי קצבאות המנוחה שעלו על סכום של 10,000 ₪ היו אמורות להספיק לכיסוי עלות העסקת התובעת. מר בנדלק וגב' סעדה הוסיפו שלא העסיקו את התובעת ולא היו מעורבים בניהול כספי המנוחה.

התשתית המשפטית
בעניין בירגר דן בית הדין הארצי בסוגיה העוסקת בקביעת קיומם של יחסי עובד ומעסיק בענף הסיעוד, וקבע כך:
"ההכרעה בשאלה, האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין צדדים כלשהם אינה תמיד קלה. הכרעה זו היא פרי ניתוח של הממצאים העובדתיים העומדים בפני בית הדין. יש שממצאים אלה יטו את הכף לעבר הקביעה כי התקיימו יחסי עבודה ויש כי ממצאים אלה יטו את הכף לעבר שלילת יחסים אלה. גם במקרים הדומים למקרה העומד בפנינו, כאשר עולה השאלה האם התקיימו יחסי עבודה בין בן משפחתו של מטופל סיעודי למטפל הסיעודי לא ניתן לקבוע מראש הלכה כללית בדבר קיומם או אי קיומם של יחסי עבודה. ההכרעה בכל תיק ותיק היא נגזרת של הערכה כוללת של הממצאים העובדתיים העומדים בפני בית הדין. יתכנו מקרים בהם ממצאים אלה יובילו למסקנה, כי מעורבותו של קרוב משפחה אינה חורגת מפעולות המתבקשות באופן טבעי ממערכת יחסים בין בני משפחה ויתכנו מקרים אשר יובילו למסקנה, כי גם בין קרוב המשפחה למטפל הסיעודי התקיימו יחסי עבודה. יחד עם זה, מן הראוי להדגיש, כי נקודת המוצא במקרים מעין אלה היא כי המטופל, עימו בדרך כלל נקשר חוזה העבודה הוא מעבידו של המטפל, ולכן תביעה למימוש זכויות הנובעות מתקופת עבודתו של המטפל ומסיומה יש להגיש כנגד המטופל או העיזבון במידה שהמטופל הלך לעולמו. יוער, כי במקרה שלפנינו נמחקה המנוחה מכתב התביעה וכפועל יוצא מכך לא היה עזבונה צד להליכים.
בבחינת סוגיית קיומם של יחסי עבודה בענף הסיעוד, יש ליתן את הדעת, בין היתר, למאפייניו של ענף מיוחד זה, בו במקרים רבים אין ביכולתו של המטופל לטפל בענייניו השוטפים, ולכן נדרשת עזרתו של בן המשפחה. אכן, לעיתים קרובות בהעדר יכולת של המטופל לדאוג לענייניו מוצא עצמו בן משפחתו של המטופל אחראי על הטיפול בהם. ואולם הפיקוח על ענייני המטופל שהינה פעולה מתבקשת עת עסקינן בבני משפחה אינה מקימה, דרך כלל, יחסי עובד ומעביד בין בן משפחתו של המטופל למטפל. בהקשר זה מן הראוי לציין, כי הטלת חובות מתחום משפט העבודה על בן המשפחה הבא לסייע לקרובו הנזקק לטיפול עשויה ליצור תמריץ שלילי לאותו בן משפחה הנכון ליטול על עצמו את האחריות הכרוכה בטיפול באותו קרוב משפחה – דבר שאינו רצוי. זאת ועוד. סימני ההיכר הקלאסיים לבחינת קיומם של יחסי עבודה אינם ישימים בענף ייחודי זה, וזאת לאור מאפייניו. סבורים אנו, כי לצורך הכרעה בשאלה שבמחלוקת עלינו לבחון, בין השאר, את מצבו של המטופל מחד ואת מידת מעורבותו של קרוב המשפחה בהעסקת המטפל מאידך" (ההדגשה הכפולה הוספה – ק.כ).

בית הדין הארצי בעניין בירגר קבע שהתקיימו יחסי עובד ומעסיק בין המטפל לבין בנה של המטופלת נוכח נסיבותיו החריגות של המקרה . באותו מקרה הוכח שבן המטופלת הפחית את שכר המטפל משיקולים כלכליים שלו עצמו, אשר אינם קשורים למטופלת עצמה.
עם זאת, בית הדין הארצי הדגיש באותו עניין שלא ניתן להסיק קיומם של יחסי עובד ומעסיק מעצם העובדה שבן המטופלת פיקח על עבודת המטפל, קבע את חופשותיו ושילם את שכרו, מן הטעם שהוא התגורר ליד אמו ולכן טיפל בענייניה.

בעניין אפללו הסביר בית הדין הארצי מהי נקודת המוצא עליה מתבססת הלכת בירגר וכיצד ניתן לסתור אותה, באילו המילים:
"נקודת המוצא עליה מתבססת הלכת בירגר היא כי כאשר עובד מועסק במשק ביתו של מאן דהוא, ולצרכיו – קמה חזקה עובדתית כי האדם עבורו מבוצעת העבודה הינו המעסיק. גם אם מדובר באדם שנזקק לעזרה סיעודית – אין בעבודה זו כשלעצמה כדי לשלול את היותו אדם בגיר ועצמאי, או כדי ללמד כי אינו יכול לדאוג לענייניו; אין לפיכך מניעה כי המטופל הסיעודי יהא צד להסכם עבודה, או לכל הסכם אחר (סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962).
נקודת המוצא האמורה ניתנת לסתירה, ככל שכלל נסיבותיו של המקרה מצביעות על כך שאדם אחר הינו המעסיק – בין במקומו של המטופל הסיעודי ובין במשותף עימו. עם זאת, בעת בחינת נסיבות המקרה יש לתת את הדעת למאפייניו הייחודיים של ענף הסיעוד, 'בו במקרים רבים אין ביכולתו של המטופל לטפל בענייניו השוטפים, ולכן נדרשת עזרתו של בן המשפחה (הלכת בירגר; כן ראו את ע"ע עדנה קסטליו – יהודית ציטרינבואם, מיום 7.4.2005).
היינו לצורך סתירת החזרה לא די להצביע על מעורבות של קרוב המשפחה בהתקשרות עם המטפל, בהסדרת תנאי עבודתו או בפיקוח עליו, כל עוד מעורבות זו נעשית כסיוע למטופל הסיעודי בהתחשב בקשייו, כמתבקש ממערכת היחסים המשפחתית, ומבלי להקים קשר משפטי עצמאי בן קרוב המשפחה למטפל. מאידך ככל שקרוב המשפחה לא רק שימש 'כידו הארוכה' של המטופל לצורך ייעוץ וסיוע, אלא קיבל את ההחלטות על דעת עצמו ומטעמיו – עליו לשאת בהשלכות מעשיו וראוי להטיל עליו אחריות ישירה מול המועסק" (ההדגשה במקור – ק.כ) .

נוסיף כי בעניין קסטליו דחה בית הדין הארצי את הטענה בדבר קיומם של יחסי עובד ומעסיק בין המטפלת לבין בת המטופלת, בזו הלשון:
"עם זאת יובהר, כי מעורבותה של הבת בהתקשרות החוזית עם המערערת ובסיומה; הנחייתה הטיפולית את המערערת והשגחתה מקרוב על עבודתה – כל אלה הן פעולות המתבקשות באורח טבעי ביחסים שבין בת לאמה הקשישה, החולה והבודדה. בכך אין כדי להקים יחסי עובד-מעביד בין הבת למטפלת באמה, אף לא להפוך את הבת למעסיקתה של המערערת או להטיל עליה חבות ישירה כלפי המערערת".

הכרעה
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, עדויותיהם והראיות שהוצגו לפנינו מצאנו כי לא הוכחו נסיבות חריגות המצדיקות את הקביעה שילדי המנוחה (הנתבעים 2 – 5), או חלקם, העסיקו את התובעת במשותף עם המנוחה, כפי שיפורט להלן.

כאמור, הכלל הוא שהמעסיק של מטפל הוא המטופל עצמו. בענייננו לא הוכחו נסיבות המצדיקות חריגה מכלל זה, שכן שוכנענו שכל הפעולות הנוגעות להעסקתה של התובעת שביצעו ילדי המנוחה בכלל וגב' בוזגלו בפרט, לא חרגו מטיפול של בן משפחה בעניינו של קרוב משפחה שאינו יכול לטפל בענייניו. כאמור, ממועד תחילת העסקתה של התובעת, המנוחה לא דיברה, לא הלכה ולא ראתה טוב ולכן ילדיה טיפלו בענייניה במקומה.

מהעדויות ומהראיות שהוצגו לפנינו התרשמנו שכל ילדי המנוחה טיפלו בה, הכירו את התובעת ונתנו הסכמתם שגב' בוזגלו תטפל בכל ענייניה בשל הקרבה למנוחה , ונפרט.
בדו"ח עובדת סוציאלית מחודש 11/2015 נכתב לאחר אשפוז המנוחה כי "לחולה 4 ילדים, כולם באים לבי"ח כל יום ומטפלים בה במסירות רבה" (ההדגשה הוספה – ק.כ) .
כמו כן, ילדי המנוחה הסכימו שגב' בוזגלו תטפל בכל ענייני המנוחה, לרבות עניינה הכספיים, ותהיה אחראית על טיפולה בשל קרבתה למנוחה . ראיה לכך ניתן למצוא בחתימתם של כל ילדי המנוחה על כתב "הסכמה למינוי אפוטרופוס" מחודש 11/2015 שלפיו גב' בוזגלו תמונה לאפוטרופסית על המנוחה לצורך הטיפולים הרפואיים. לכך יש להוסיף שללא הסכמת ילדי המנוחה, לא ניתן היה להעביר את כספי הקצבה של המנוחה לחשבון הבנק ה פרטי של גב' בוגזלו.
מכאן, שגב' בוזגלו טיפלה בענייניה של המנוחה בהסכמתם המלאה של יתר ילדי המנוחה, שהיו מעורבים אף הם בטיפול במנוחה במהלך חייה.

נוסיף, כי אין חולק שגב' בוזגלו הייתה מעורבת בטיפול בענייניה של המנוחה הרבה יותר מאשר אחיה, זאת בשל הסכמתה המפורשת לכך ובשל העובדה שעד לנישואיה המנוחה התגוררה יחד עימה בדירתה ולאחר נישואיה התגוררה סמוך למנוחה - בדירה אחרת באותו בניין. עם זאת, אין בכך כדי להקים יחסי עובד-מעסיק עם התובעת או להטיל עליה חבות ישירה כלפי התובעת בשל הסיוע הרב לאמה החולה, סיוע המתבקש באורח טבעי ממערכת יחסי אם ובת.

זאת ועוד. הוכח שמצבה הרפואי של המנוחה במועד תחילת עבודתה של התובעת לא איפשר לה לסכם עם התובעת את תנאי העסקתה. כאמור, מעדות התובעת עולה שבעת קליטתה לעבודה אצל המנוחה, המנוחה לא דיברה, לא הלכה אלא ישבה על כיסא גלגלים ולא ראתה טוב. לפיכך, בעקבות מצבה הרפואי של המנוחה נאלצה גב' בוזגלו לסכם בשמה של המנוחה עם התובעת את תנאי העסקתה ו לתת לה הוראות ב נוגע לאופן הטיפול במנוחה. עוד עולה מהעדויות שגב' בוזגלו שילמה לתובעת את שכרה וזכויותיה בהתאם לדרישת התובעת ולהנחיות חברת כוח האדם שהביאה אותה לעבודה ולא נטען כי היה ויכוח כלשהו ביניהן בנוגע לתשלום הזכויות . מכאן, שגב' בוזגלו שימשה כ"ידה הארוכה" של אמה המנוחה בהתקשרות עם התובעת, בהסדרת תנאי עבודתה, בפיקוח עליה ובתשלום שכרה ולא הוכח שקיבלה החלטות על דעת עצמה ומטעמיה שלה.

לטעמנו, הפסיקה בעניין בירגר שקבעה כי יש להיזהר מיצירת תמריץ שלילי לבני משפחה לטפל בעניינם של קרובי משפחתם מחייבת לקבוע שגם בנסיבות המקרה שלפנינו לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין התובעת לבין ילדי המנוחה. כאמור, קביעת תנאי העסקתה של התובעת, מתן ההוראות בנוגע לטיפול במנוחה ותשלום השכר על ידי גב' בוזגלו נבעו אף ורק מהיעדר היכולת של המנוחה לטפל בענייניה ממועד תחילת העסקתה של התובעת.

בנסיבות אלה אנו סבורים כי התובעת לא הצביעה בנסיבותיו של המקרה שלפנינו על נסיבות מיוחדות המצדיקות לחרוג מהכלל שלפיו יחסי עובד ומעסיק נוצרים בין המטפלת למטופלת, ולכן אין להטיל אחריות על בן משפחה שטיפל בעניינה של המטופלת יותר מבני משפחתה האחרים. כפי שעולה מהעדויות והראיות שהוצגו לפנינו כל ילדי המנוחה היו מעורבים בהעסקת התובעת ואין עילה להטיל על גב' בוזגלו אחריות מעבר לאחריות המוטלת על ילדי המנוחה האחרים, רק בשל העובדה שהתגוררה בשכנות למנוחה וכפועל יוצא בזה טיפלה בענייניה יותר מילדיה האחרים.

לאחר שקבענו כי לא הוכחו יחסי עובד ומעסיק בין התובעת לבין ילדי המנוחה, נפנה לבחון מיהם "חליפה" של המנוחה, החייבים בתשלום חובותיה לתובעת.

חליפי המנוחה החייבים בתשלום חובותיה
התביעה נגד העיזבון – הנתבע 1
כאמור, המטופלת - גב' יהודית בנדלק ז"ל, נפטרה ולא מונה מנהל לעיזבונה.

הלכה היא כי "עיזבון" הוא כינוי למסת הנכסים שהותיר אחריו נפטר והוא אינו "אישיות משפטית" היכולה לתבוע ולהיתבע.

בנסיבות אלה, דין התביעה נגד העיזבון (הנתבע 1) - להידחות .

התביעה נגד ילדי המנוחה
כאמור, שוכנענו שילדי המנוחה לא העסיקו את התובעת במשותף עם המנוחה ולכן רק המנוחה היא זו החבה בתשלום זכויות התובעת. כעת, נותר לבחון מי מבין ילדי המנוחה נחשב ל"חליף" על פי הדין ומשכך חב בתשלום חובותיה.

טענות הצדדים
התובעת טענה בכתב התביעה באופן כללי שכל ילדי המנוחה הם יורשיה והוסיפה שלאחר פטירתה הם הבטיחו שכל זכויותיה ישולמו, אולם לא מילאו אחר הבטחותיהם. התובעת אף הוסיפה שמר בנדלק הגיש בקשה למתן צו קיום צוו אה.
בסיכומים נטען שמר בנדלק הוא החליף היחיד של המנוחה בהתאם לצו קיום הצוואה שניתן. מר בנדלק ירש את כל נכסי המנוחה בהתאם לצוואה, לרבות הדירה. כמו כן, הוא לא פרע את חובות המנוחה, מכר את הדירה ונהנה מכספי המכירה לבדו. בנסיבות אלה נטען כי יש לחייב את מר ב נדלק בתשלום חובות המנוחה, בהיותו יורשה היחיד .

ה"ה אוליאל ובוזגלו טענו שבהתאם לצו קיום הצוואה מר בנדלק היה היורש היחיד של המנוחה והן לא ירשו דבר. לטענתן, משאינן במעמד של יורשות, אין כל יריבות בינן לבין התובעת .

מר בנדלק וגב' סעדה טענו שגב' בוזגלו ניהלה את חשבון הבנק של המנוחה ובשנים האחרונות לחייה אף קיבלה את הקצבאות ישירות לחשבון הבנק שלה. הקצבאות עלו על סכום של 10,000 ₪ והיו אמורות להספיק לכיסוי כל עלויות העסקתה של התובעת. בנסיבות אלה נטען כי יש לחייב את גב' בוזגלו בתשלום זכויות התובעת.
מר בנדלק הוסיף כי לא קיבל דבר לאחר פטירת המנוחה מכיוון שהדירה אינה חלק מנכסי העיזבון. הוא מימש את זכותה של המנוחה לרכוש את הדירה מעמידר במהלך חייה ולכן היא הורישה לו את הדירה באופן פורמלי במסגרת צוואה שנערכה במקביל לרכישת הדירה. מר בנדלק הסכים שהמנוחה תוכל להשתמש בדירה במהלך חייה. נטען שהוכח שמר בנדלק לא נהנה מהירושה, כאשר מנגד לא הוכיחה גב' בוזגלו כי לא נותרו בחזקתה כספים של המנוחה. ללא רכישת הדירה על ידי מר בנדלק לא הייתה דירה בבעלות המנוחה.

העובדות הרלוונטיות לצורך הכרעה בשאלה שבמחלוקת
כאמור, המנוחה התגוררה בדירה של עמידר הנמצאת ברח' האשל 14/8 בעכו.

בשנת 2001 הייתה למנוחה זכות לרכוש את הדירה מעמידר בהתאם להוראות חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998, אולם לא היו לה את האמצעים הכלכליים לביצוע הרכישה.

ביום 7.10.2001 שילם מר בנדלק דמי חכירה מהוונים בסכום של 1,425 ₪, דמי רישום מכר בסכום של 4,170 ותשלום על חשבון המכר בסכום של 691 ₪. ביום 16.11.2001 הוסיף מר בנדלק ושילם סכום של 13,138 ₪ עבור רכישת הדירה .

בין לבין, ביום 6.11.2001 ערכה המנוחה צוואה בנוכחות שני עדים בה הורישה את כל עיזבונה למר בנדלק לאחר תשלום כל חובותיה . ואלה הסעיפים הרלוונטיים לענייננו:
"5. את כל עיזבוני הנ"ל אני מצווה בזאת כדלקמן:
א. לאחר מותי ישולמו כל חובותיי והוצאות כבודי האחרון לרבות הוצאות מצבה, מיסים וכל חובות המגיעים ממני ומעיזבוני ולרבות שכ"ט ונוטריון מנשה משה אשר יטפל בצו קיום צוואתי זו ואשר הוא שיהיה מנהל עיזבון ומוציא לפועל של צוואתי ושכרו ייגבה בקדימות ראשונית.
את כל יתר עיזבוני אני מצווה בשלמות לבני משה בנדלק ת.ז. XXXXX706 מכרמיאל (להלן 'בני').
..........
8. הנני להצהיר בצוואה זו כי בני הנ"ל שאני מורישה לו את עזבוני הוא זה שממן לי את רכישת הדירה נשוא העיזבון שרכשתי מחברת עמידר מכספי הוא.
9. וכי הוא זה ששילם גם את ההוצאות הכרוכות בהליכי הרכישה לרבות מס רכישה ושכ"ט עו"ד ואת כל ההוצאות המשפטיות הכרוכות בכך" (ההדגשות הכפולות הוספו – ק.כ).

ביום 31.3.2016 הגיש מר בנדלק בקשה למתן צו קיום צוואה .

ביום 31.5.2016 ניתן צו קיום צוואה.

בהתאם לצו קיום הצוואה, מר בנדלק הוא היורש היחיד של המנוחה ו עיזבון המנוחה כולל את הדירה.

להשלמת התמונה יצוין כי ביום 27.3.2017 מכר מר בנדלק את הדירה בסכום של 348,000 ₪.

התשתית המשפטית
חוק בית הדין לעבודה התשכ"ט-1969 קובע בסעיף 24(א)(1) כי "לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון – בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה...." .
כלומר, לבית הדין סמכות לדון בתביעה נגד מעסיק או חליפו.

משהמנוחה שהייתה המעסיקה היחידה של התובעת נפטרה טרם תשלום זכויותיה של התובעת, יש לקבוע מיהם "חליפיה" החייבים בתשלום חובותיה.

הכרעה
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, עדויותיהם והראיות שהוצגו לפנינו שוכנענו כי מר בנדלק הוא חליפה היחיד של המנוחה, כפי שיפורט להלן.

סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כי "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו". משמעות הדבר כי עם מותה של המנוחה עוברים נכסיה ליורשיה.

סעיף 2 לחוק הירושה קובע כי "היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה" ומוסיף כי "הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה" (ההדגשה הוספה – ק.כ).

מכאן, שאם אדם שנפטר לא הותיר אחריו צוואה, יורשיו הם היורשים על פי דין. עם זאת, אם אותו אדם הותיר אחריו צוואה, יורשיו יהיו בהתאם לאמור בצוואתו.

במקרה שלפנינו המנוחה הותירה אחריה צוואה. בצוואה ציוותה המנוחה את כל נכסיה ל מר בנדלק. בנסיבות אלה, מר בנדלק הוא יורשה היחיד של המנוחה בהתאם לחוק הירושה.

לפיכך, משמר בנדלק הוא היורש היחיד של המנוחה וכל עיזבונה עבר לרשותו, הרי שהוא "חליפה" היחיד על פי חוק הירושה.
מכאן, שמר בנדלק הוא היחיד החב בתשלום חובות המנוחה עד לשווי העיזבון שהותירה אחריה בהתאם להוראות סעיף 128(א) לחוק הירושה.

לסיכום: מר בנדלק הוא ה"חליף" היחיד של המנוחה בהתאם לצו קיום הצוואה. לפיכך הוא היחידי החב בתשלום חובותיה של המנוחה עד לגובה העיזבון שהותירה אחריה . בנסיבות אלה, יש לדחות את התביעה נגד ה"ה אוליאל, בוזגלו וסעדה.
אי לכך, התביעה נגד גב' אוליאל, גב' בוזגלו וגב' סעדה – נדחית.

לאחר קבענו כי מר בנדלק הוא ה"חליף" היחיד של המנוחה ולכן הוא זה שיישא בתשלום זכויותיה של התובעת בגין תקופת עבודתה וסיומה, נדון בשאלה אם לבית הדין סמכות לדון בטענותיו שהדירה אינה חלק מתכולת העיזבון, לאחר שכבר ניתן צו קיום צוואה.

סמכותו של בית הדין לדון בשאלת תכולתו של העיזבון לאחר מתן צו קיום הצוואה
כפי שיפורט להלן לבית הדין לעבודה אין סמכות לדון בשאלת תכולתו של העיזבון בכלל ו לאחר שניתן צו קיום צוואה בפרט .

ראשית, סעיף 151 לחוק הירושה קובע כי בית המשפט המוסמך לדון בהוראות חוק הירושה הוא בית המשפט לענייני משפחה.

כמו כן, בסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה הקובע מהם הנושאים המצויים בסמכותו העניינית של בית הדין, לא נקבע שלבית הדין יש סמכות לדון בעניינים הנו געים לתכולת העיזבון של עובד או של מעסיק. כל שנקבע הוא שלבית הדין סמכות לדון בתביעות בין עובד למעסיק או חליפיהם בעניינים הנוגעים לעצם קיומם של יחסי עובד ומעסיק ובזכויות הנובעות מקיומם של יחסים אלה בלבד.

כלומר, לאחר קביעת זכאותו של עובד לתשלום כלשהו ממעסיקו שנפטר, כל העניינים הנוגעים לירושה של המעסיק ולתכולת עיזבונו, נמצאים בסמכותו של בית המשפט המוסמך בהתאם להוראות חוק הירושה, קרי – לבית המשפט לענייני משפחה.

אי לכך, ככל שיש למר בנדלק טענות בנוגע לכך שבידי גב' אוליאל נותרו כספים השייכים לעיזבון המנוחה או שהדירה אינה חלק מהעיזבון , הרי שבית המשפט לענייני משפחה הוא הערכאה השיפוטית המוסמכת לדון בטענות אלה, ואין לבית הדין סמכות לדון בהן.

שנית, כאמור, מר בנדלק טען לפנינו שהדירה אינה חלק מעיזבון המנוחה, בניגוד לאמור בצוואת המנוחה. משמעותה של טענה זו היא תקיפה של צוואת המנוחה לאחר שניתן צו קיום צוואה על ידי הרשם לענייני ירושה, בהתאם לבקשתו של מר בנדלק עצמו .

סעיפים 71 ו-72 לחוק הירושה קובעים כי אין לבית הדין או לכל ערכאה שיפוטית אחרת סמכות לדון בטענות הנוגעות לתקיפת צוואה לאחר שניתן צו קיום צוואה, פרט לערכאה שנתנה את הצו. וזו לשון הסעיפים:
"71. צו ירושה וצו קיום צוואה כוחם יפה כלפי כל העולם כל עוד לא תוקנו או בוטלו.
72. (א) נתן רשם לענייני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לענייני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט.
(ב) תוקן או בוטל צו ירושה או צו קיום לפי הוראות סעיף קטן (א), יודיע על כך הרשם לענייני ירושה ברבים וליורשים על פי דין או לנהנים על פי הצוואה".

כלומר, בהתאם לסעיף 71 לחוק הירושה צו קיום הצוואה שניתן לצוואת המנוחה תקף כלפי כל העולם, לרבות כלפי בית הדין, ולא ניתן לערער על האמור בצוואה לאחר נתינתו.
כמו כן, בהתאם לסעיף 72 לחוק הירושה הסמכות לתקן או לבטל את צו קיום הצוואה שניתן נתונה לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט לענייני ירושה, על סמך עובדות שלא היו ידועות למבקש התיקון לפני מתן הצו.

כאמור, מר בנדלק הוא זה שהגיש את הבקשה למתן צו קיום צוואה. במסגרת הצוואה ציוותה המנוחה את כל רכושה, לרבות הדירה, לידי מר בנדלק. בבקשה למתן צו קיום צוואה לא העלה מר בנדלק כל טענה בנוגע לכך שהדירה אינה חלק מצוואת המנוחה, כפי שטען לפנינו, אלא הסתפק בקבלת צו קיום צוואה.
בנסיבות אלה, משצוואת המנוחה כללה הנחיות בנוגע לירושת הדירה ומשמר בנדלק לא טען בפני הרשם לענייני ירושה במועד הגשת הבקשה למתן צו קיום צוואה, שתוכן הצוואה אינו נכון מכיוון שהדירה אינה חלק מהעיזבון, טענה שהייתה ידועה לו עוד בעת הגשת הבקשה, ספק אם ניתן להעלותה כעת.

נציין כי בהתאם להוראות סעיף 72 לחוק הירושה, בנסיבות שלפנינו, דהיינו – ידיעתו של מר בנדלק על כך שהדירה אינה חלק מהעיזבון (על פי טענתו), לא ניתן לתקוף את צו קיום הצוואה לפני הרשם לענייני ירושה שנתן את צו קיום הצוואה, אלא רק לפני בית המשפט לענייני משפחה. בכל מקרה, בוודאי שלא ניתן לתקוף את צו קיום הצוואה במסגרת ההליך בבית הדין לעבודה.

אי לכך, משניתן צו קיום צוואה לצוואת המנוחה, הצו תקף כלפי כל העולם ולא ניתן לתקוף את הצוואה בבית הדין לעבודה במסגרת הליך זה.

למעלה מן הדרוש נציין כי ספק בעינינו אם הדירה אינה חלק מעיזבון המנוחה כפי שטען מר בנדלק, משלוש סיבות:
האחת, עיון בצוואת המנוחה מעלה כי הזכות לרכוש את הדירה בשנת 2001 הייתה של המנוחה ולא של מר בנדלק. המנוחה ציינה במפורש בסעיף 8 לצוואה שהיא מורישה למר בנדלק את כל רכושה מכיוון שהוא מממן את רכישת הדירה שהיא רכשה מעמידר. מכאן, שבהתאם להסכמה של המנוחה ומר בנדלק, הוא רק מימן את רכישת הדירה אולם המנוחה היא הבעלים של הדירה.
כלומר, גם מהאמור בצוואה עולה שהמנוחה היא זו שרכשה את הדירה באמצעות כספו של מר בנדלק ושלא מדובר בדירה השייכת למר בנדלק.

השנייה, בהתאם להוראות סעיף 2(א) לחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998 הזכות לרכישת הדירה ברח' אשל שייכת למנוחה בלבד. מסיבה זו כל שוברי התשלום הוצאו על שמה של המנוחה והיא זו שנרשמה כבעלת הדירה לאחר הקנייה. כלומר, למר בנדלק לא הייתה זכות לרכוש את הדירה בתנאים בהם נרכשה על ידי המנוחה ולכן אף אם מימן את הרכישה, אין הוא יכול להיחשב כבעלים של אותה דירה. בנסיבות אלה, משהזכות לרכישת הדירה בהתאם לחוק הדיור הציבורי הייתה שייכת למנוחה, הרי שהיא בעלת הדירה לאחר רכישתה, אף אם היא נרכשה באמצעות כספו של מר בנדלק.

השלישית, כאמור בהתאם לחוק הדיור הציבורי למר בנדלק לא הייתה זכאות לרכוש את הדירה בשנת 2001. מכאן, שאם חברת עמידר הייתה יודעת במועד רכישת הדירה כי מר בנדלק הוא הבעלים של הדירה, הרי שהעסקה לא הייתה מאושרת. לפיכך, אם נכונה טענתו של מר בנדלק שהוא הבעלים של הדירה (ואין אנו קובעים מסמרות בעניין!), הרי שרכישת הדירה על ידו מנוגדת לחוק והתבססה על הצהרות לא נכונות, בלשון המעטה, כלפי חברת עמידר וכלפי הרשויות בעת רכישת הדירה ובעת רישומה. ככל שכך המצב, אנו סבורים שיש להוקיע מעשה זה ואין ליתן יד להתנהלות זו. לפיכך, יש ליתן תוקף להצהרות המנוחה כלפי חברת עמידר וכלפי הרשויות ולקבוע כי המנוחה היא בעלת הדירה.

כללו של דבר: בהתאם לסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה אין לבית הדין סמכות לדון בענייני ירושה של מעסיק או עובד. בהתאם לחוק הירושה הסמכות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה בלבד. כמו כן, משניתן צו קיום צוואה לבקשתו של מר בנדלק ומשמר בנדלק לא ערער לפני הרשם לענייני משפחה על תוכן הצוואה, לרבות בעניין הדירה, הרי שבהתאם להוראות סעיף 71 לחוק הירושה אין לבית הדין סמכות להידרש לתכולת העיזבון.

מן המקובץ עולה, כי התובעת זכאית לזכויות שונות בגין תקופת עבודתה אצל המנוחה וסיומה. מר בנדלק הוא היורש היחיד של המנוחה בהתאם לצו קיום הצוואה, ולכן הוא "חליפה" היחיד. אי לכך, על מר בנדלק לשאת בתשלום כל זכויות התובעת עד לגובה העיזבון במועד פטירתה של המנוחה.

סוף דבר
התביעה מתקבלת בחלקה.

התובעת זכאית לתשלום הזכויות הבאות:
פיצויי פיטורים בסכום של 37,977 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 13.1.2016 ועד לתשלום בפועל.
חלף הודעה מוקדמת בסכום של 650 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.2.2016 ועד לתשלום בפועל.
פדיון חופשה בסכום של 665 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.2.2016 ועד לתשלום בפועל.
דמי הבראה בסכום של 438 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.2.2016 ועד לתשלום בפועל.
הפרשות לפנסיה בסכום של 14,755 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.12.2012 ועד לתשלום בפועל.
הוצאות משפט בסכום של 1,500 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ₪. לא ישולמו הסכומים בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

הנתבע 3 (מר בנדלק) יישא בתשלום הסכומים הנ"ל מנכסי עיזבון המנוחה בעת פטירתה. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

התביעה נגד הנתבע 1 – עיזבון המנוחה, נדחית.

התביעה נגד הנתבעות 2, 4 ו-5 – נדחית.

לעניין הוצאות הנתבעות 2 ו-4 (גב' אוליאל וגב' בוזגלו): אנו סבורים כי יש לחייב את הנתבע 3 לשאת בהוצאות הנתבעות 2 ו-4, מן הטעם שההליך התנהל נגדן עקב התנגדותו להכיר בחובתו לשאת לבדו בחובות העיזבון, חרף היותו היורש היחיד של המנוחה בהתאם לצו קיום הצוואה. הנתבע 3 התעקש להוכיח שיש לחייב גם את הנתבעות 2 ו-4 לשאת יחד עימו בחובות העיזבון ולכן משנדחתה התביעה נגדן, יש לחייבו בתשלום הוצאותיהן.

אי לכך, הנתבע 3 מר משה בנדלק יישלם לנתבעות 2 ו-4 הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, כפי שיפורט להלן.
לנתבעת 2 – גב' אוליאל ישולמו הוצאות משפט בסכום של 1,500 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסכום של 8,000 ₪. לא ישולמו הסכומים בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

לנתבעת 4 – גב' בוזגלו ישולמו הוצאות משפט בסכום של 1,500 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסכום של 2,000 ₪. לא ישולמו הסכומים בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

יצוין כי בפסיקת ההשתתפות בתשלום שכר טרחת עורך דין לנתבעת 4 הובאה בחשבון העובדה שיוצגה עד למועד דיון הקד"מ על ידי עו"ד בדריאן ושלאחר מכן יוצגה על ידי הסיוע המשפטי.

על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ג אב התשע"ט, (14 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר חיים מויסי
נציג ציבור (עובדים)

קרן כהן, שופטת

גב' מיכל אדמתי-דביר
נציג ציבור (מעסיקים)