הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 6408-11-12

01 יולי 2018

לפני:

כב' השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין
נציג ציבור (עובדים) מר מאיר בוחבוט
נציג ציבור (מעסיקים) מר יוסף הלפרין

התובעים

  1. ד"ר שמואל ליובושיץ, ת.ז. XXXXXX705
  2. ד"ר גרשון קרן, ת.ז. XXXXXX345

ע"י ב"כ: עוה"ד רובין שמואלביץ
-
הנתבעת
מדינת ישראל
ע"י ב"כ: עו"ד אסנת שושני

פסק דין חלקי והחלטה אחרת

התובעים היו מנהלי מחלקות שונות בבית חולים ממשלתי, הלל יפה (להלן- בית החולים). כל אחד מהם עבד בשיעור משרה של 75% במסגרת תפקידם זה. החל מחודש 9/11 שולמה להם תמורה בגין רכיב כוננויות-על בהתאם להיקף משרתם, שכאמור עמד על 75%. תיק זה מתמקד בעיקר בטענתם, לפיה הם זכאים לקבל תשלום מלא (100%) עבור רכיב כוננות-על עבור כל תקופת עבודתם בבית החולים, לאור העובדה שבפועל היו זמינים לתת מענה בכל ימות החודש, כמנהלי מחלקות. התובע 1 עותר גם לתשלום עבור 20 כוננויות מתוכננות בחודש, במקום 15 התורנויות המתוכננות בגינן קיבל תמורה בפועל.
יצויין כי התיק נוהל תחילה בפני מותב בראשות כב' סגנית הנשיא השופטת (בדימוס) איטה קציר, במסגרתו ניתן ביום 14.5.15 פסק דין חלקי (להלן- פסק הדין החלקי). בהחלטות מימים 23.11.15 ו-24.11.15 בוטל פסק הדין החלקי, ובפנינו, בין היתר, מחלוקת באשר לנפקות הביטול - האם חל על מלוא ההכרעות שבו, או שמא הכרעות בית הדין בנוגע לשלילת זכאות התובע 1 לתשלום עבור 20 כוננויות מתוכננות- ולא 15- עדיין בתוקף.

התשתית העובדתית
העובדות הדרושות לענייננו, כפי שהן עולות מכלל החומר שהונח בפנינו הינן כדלקמן. יוער, שמרביתן אינן כלל במחלוקת.
התובעים הינם רופאים אשר הועסקו בתקופה הרלבנטית לתביעה כמנהלי יחידות בבית החולים.
התובע 1, מומחה בכירורגיית כף יד, הועסק כמנהל היחידה לכירורגיית כף היד החל מ- 5/02 ועד ל- 12/14, המועד בו פרש לגמלאות. בתפקיד זה, היה התובע 1 כפוף למנהל היחידה האורתופדית.
התובע 2, מומחה ברפואת ילדים ולמחלות זיהומיות, שימש בין השנים 1989 ועד ל- 1994 כיועץ למחלות זיהומיות; בין השנים 2006 ל- 2007 שימש כמנהל מחלקת ילדים (בפועל); ובין השנים 2007 ל- 2009, שימש התובע 2 כיועץ למחלות זיהומיות. החל מ- 4/09 ועד ל- 4/14, העת בה פרש לגמלאות, הועסק התובע 2 בנתבעת כמנהל היחידה למחלות זיהומיות. תביעתו, כאמור, מבוססת על הזכויות הנובעות מתפקיד אחרון זה בנתבעת.
שיעור המשרה של התובעים כמנהלי יחידות עמד על 75%.
על הצדדים חלים ההסכמים הקיבוציים אשר נחתמו מעת לעת בין הנתבעת לבין ההסתדרות הרפואית בישראל (להלן- הר"י). לענייננו, רלבנטיים במיוחד הסכם קיבוצי מיום 28.7.77 (להלן- הסכם 1977) והסכם קיבוצי מיום 15.3.1979 (להלן- הסכם 1979), כמו גם פסק הבורר דוד שהם, במסגרת בוררות בין הנתבעת להר"י מיום 3.7.1985, בה שימש מר שהם כיו"ר הבוררות (להלן- פסק בוררות שהם).
בחודש 9/11 עבר בית החולים להשתמש בתוכנת נוכחות ממוחשבת חדשה, בה הוגדרו הסכמי העבודה בין הצדדים. לטענת הנתבעת, לאור השימוש במערכת החדשה התברר שהתובעים מקבלים תשלומים ביתר בגין רכיב כוננות-על, ומאז אותו מועד הפחיתו את התשלום בגין רכיב זה המשולם לתובעים והחלו לשלמו ביחס לשיעור משרתם.
התובע 1- ביום 22.3.02, בטרם מינויו של התובע 1 לתפקיד מנהל היחידה לכירורגיית כף היד, התקיימה פגישה בינו לבין מנהל בית החולים, פרופ' מאיר אורן (להלן- פרופ' אורן או ד"ר אורן , כתוארו אז) וגורמים נוספים בהנהלה, במטרה לסכם את תנאי העסקתו 1 בבית החולים. בין היתר סוכם, כי התובע 1 יהיה זכאי ל-10 כוננויות מיון בחודש (סיכום הפגישה צורף כנספח 1 לכתב התביעה המתוקן של התובע 1; נספח 4 לתצהיר התובע 1) (להלן- סיכום פגישה 22.3.02).
עם תחילת עבודתו, שולמה לתובע 1 תמורה כספית בגין 30 כוננויות-על בחודש. לפי התובע 1, לאחר שהתברר לו כי תנאי העסקתו מנוגדים להסכמים הקיבוציים וכי הוא זכאי לתשלום עבור 20 כוננויות מתוכננות לחודש, הוא פנה אל פרופ' אורן בבקשה לקיים דיון מחודש בתנאי העסקתו (סעיף 26 לתצהיר התובע 1). ביום 25.7.04 התקיימה פגישה נוספת בין התובע 1 לפרופ' אורן וסגנו. סיכומה של הפגישה הועלה אף הוא על כתב (סיכום הפגישה צורף כנספח 2 לכתב התביעה המתוקן של התובע 1; נספח 5 לתצהיר התובע 1) (להלן- סיכום פגישה 25.7.04). בהתאם לסיכום הפגישה, התובע 1 החל לקבל מדי חודש תשלום עבור 23 כוננויות-על, ו-15 כוננויות פעילות בתמורה לביצוע 23 כוננויות מתוכננות לחודש.
על אף האמור בסיכום פגישה 25.7.04, החל מחודש 9/11 שולמה לתובע 1 תמורה כספית בגין 22.5 כוננויות-על לחודש, לכל היותר. לפי התובע 1, הפחתה זו נעשתה מבלי שקיבל על כך כל הודעה מוקדמת או התראה מראש.
לאור התנהלות זו, פנה התובע 1 למנהלת המחלקה למשאבי אנוש בבית החולים, גב' אביבה פיטרשו (להלן- גב' פיטרשו), וביקש לקבל מענה לעניין הפחתת רכיב כוננויות-על בשכרו. התובע 1 נענה כי הסוגיה בבדיקה, ולכשתתקבל תשובה- הוא יעודכן (העתקי תכתובות הצדדים צורפו כנספחים 4 ו-5 לכתב התביעה המתוקן של התובע 1; וכנספח 11 ו-12 לתצהיר התובע 1). משלא פסקה הפגיעה בשכרו, ומשלא קיבל מענה הולם לפניותיו, פנה התובע 1 לעו"ד שרה מרגי, מהר"י (להלן- עו"ד מרגי). פנייתה של עו"ד מרגי לפרופ' אורן, לא נענתה (העתק מכתבה של עו"ד מרגי צורף כנספח 6 לכתב התביעה המתוקן של התובע; וכנספח 13 לתצהיר התובע 1).
התובע 2- כחודש לאחר שמונה התובע 2 למנהל היחידה למחלות זיהומיות קיבל לידיו "הודעת שינוי" מיום 13.5.09 (בתוקף מיום 3.4.09) ובה פורטו התוספות להן הוא זכאי והנובעות מתפקידו, בהתאם להסכמים הקיבוציים שחלים על הצדדים. בין היתר, צויין כי התובע 2 זכאי לתשלום בגין רכיב כוננות-על, והחל מן העת בה החל לשמש כמנהל היחידה למחלות זיהומיות, קיבל מדי חודש תשלום עבור 30 כוננויות-על לחודש (העתק ההודעה צורף כנספח 1 לכתב התביעה המתוקן של התובע; וכנספח 2 לתצהיר התובע 2) (להלן- הודעת 13.5.09).
לפי התובע 2, בחודש 8/11 פנתה אליו גב' פיטרשו, והודיעה לו כי החל מחודש 9/11 תשולם לו תמורה בגין כוננויות-על בהתאם להיקף משרתו, שכאמור עמד על 75%. זאת, בהתאם להנחייה שקיבל בית החולים ממשרד הבריאות, עם המעבר לתוכנת הנוכחות החדשה של מל"מ. ואכן, החל מחודש 9/11 שולמה לתובע 2 תמורה כספית בגין 22.5 כוננויות-על לחודש, לכל היותר.
בתגובה לפנייתו של התובע 2 לפרופ' אורן בדבר הפגיעה בשכרו, השיב האחרון כי הסוגיה בטיפול מול משרד הבריאות (העתק מתכתובות הצדדים צורף כנספח 4 לכתב התביעה המתוקן של התובע 2; וכנספח 7 לתצהיר התובע 2). לאחר שלא קיבל מענה קונקרטי לטענותיו ומשלא פסקה הפגיעה בשכרו, פנה התובע 2 לעו"ד מרגי, אשר פנתה לפרופ' אורן, בבקשה כי תשולם לתובע 2 מלוא התמורה לה הוא זכאי בגין רכיב כוננויות-על (העתק פנייתה של עו"ד מרגי לפרופ' אורן צורף כנספח 5 לכתב התביעה המתוקן של התובע 2; ונספח 8 לתצהיר התובע 2). בהתאם לתגובת פרופ' אורן, התשלום לתובע 2 ביחס לשיעור משרתו מהווה תיקון טעות, ונעשה בהתאם להסכמי הרופאים (העתקי מכתבי פרופ' אורן לעו"ד מרגי צורפו כנספחים 6 ו-7 לכתב התביעה המתוקן של התובע 2; כנספחים 9 ו-10 לתצהיר התובע 2).

התנהלות ההליכים בתיק
כאמור, ההליך שלפנינו החל להתברר בפני מותב בראשות כב' סגנית הנשיא (דאז) השופטת איטה קציר. בתיק נוהל הליך הוכחות, במהלכו נשמעו עדי הצדדים בדיונים שנערכו בימים 25.2.14 ו-7.7.14. התובעים העידו מטעמם. מטעם הנתבעת העידו פרופ' אורן וכן מר הרולד בר, מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות (להלן- מר בר). לאחר קבלת סיכומי הצדדים ניתן ביום 14.5.15 פסק דין חלקי, במסגרתו התקבלה טענת התובעים באשר לזכאותם לתשלום הפרשים עבור ביצוע 30 כוננויות-על לחודש. תביעתו של התובע 1 בדבר זכאותו להפרשי תשלום עבור כוננויות מתוכננות נדחתה. לאחר שהכריע בית הדין בדבר עצם זכאות התובעים להפרשי התשלום עבור ביצוע כוננויות-על, נדרשו הצדדים להגיש תחשיבים באשר לגובה התגמול שיש לשלם לתובעים בגין ביצוע של כוננויות-על והשלמת הפרשות פנסיוניות שיש לשלם להם - כפועל יוצא מתוספת התשלום עבור כוננויות-העל (להלן- פסק הדין החלקי).
במקביל להתנהלות מול בית הדין האזורי, הגישה הנתבעת ערעור לבית הדין הארצי לעבודה על פסק הדין החלקי (ע"ע (ארצי) 19376-06-15). בנוסף, הגישה הנתבעת בקשה לצרף ראיות, אשר לא עמדו בפני בית הדין האזורי בבואו לתת את פסק הדין החלקי וכן בקשה לעיכוב ביצועו. יובהר, כי ערעור הנתבעת עסק אך ורק בסוגיית כוננויות-העל. התובע 1 הגיש אף הוא ערעור לבית הדין הארצי על פסק הדין החלקי (ע"ע (ארצי) 714-07-15).
בהחלטות בית הדין הארצי מימים 9.8.15 ו-21.8.15, צויין כי על פניו קביעות בית הדין האזורי במסגרת פסק הדין החלקי מהוות "החלטה אחרת", ולפיכך לא נתונה לבית הדין הארצי סמכות להורות על עיכוב ביצועו, וכי בית הדין האזורי הינו הערכאה המתאימה לדון בבקשה זו וכן בבקשה להגשת ראיות נוספות. התובעים והנתבעת נתנו את הסכמתם למחיקת הערעורים בבית הדין הארצי במסגרת הודעותיהם מהימים 15.10.15 ו-1.11.15, בהתאמה. ביום 8.11.15 נתן בית הדין הארצי תוקף של פסק דין לבקשות הצדדים, והערעורים נמחקו.
ביום 29.10.15 התקיים דיון בבית הדין, בפני כב' סגנית הנשיא קציר, בבקשה לצירוף ראיות חדשות. בהחלטה מיום 23.11.15 נקבע, כי על מנת שבית הדין יקבל תמונה עובדתית ומשפטית מדויקת יש מקום להתיר את הבאת הראיות החדשות הנוספות על ידי הנתבעת. בהחלטה מיום 24.11.15, הובהר על ידי בית הדין כדלהלן: "בהמשך להחלטתנו מיום 23/11/2015, ועל מנת למנוע אי הבנות – אנו מבטלים בזאת את פסק הדין החלקי שניתן ביום 14/5/2015, מאחר והוספת ראיות חדשות בתיק עשויה לשנות את המצב העובדתי והמשפטי בו." (להלן- החלטת 24.11.15).
עם פרישתה של כב' סגנית הנשיא קציר מבית הדין האזורי, הועבר המשך ניהול ההליך למותב בראשות הח"מ.
לאחר שהגישו הצדדים תצהירים משלימים מטעמם והר"י הגישה עמדה מטעמה, התקיים ביום 1.6.17 דיון הוכחות. מטעם התובעים העיד ד"ר משה משיח, מי ששימש כמנכ"ל משרד הבריאות בין השנים 1989-1993 (להלן- ד"ר משיח). מטעם הנתבעת העיד בשנית מר בר על תצהירו המשלים, כאשר התובעים ויתרו על חקירתו של העד הנוסף אשר הגיש תצהיר מטעם הנתבעת – מר שרון זיו.
לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולכלל הראיות בתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי- הכל כפי שיפורט להלן.

פסק הדין החלקי בוטל באופן מלא - הן לעניין סוגיית כוננויות-על והן לעניין כוננויות מתוכננות
לפי התובעים, ניכר מהחלטת 24.11.1, כי פסק הדין החלקי בוטל ביחס לכלל ההכרעות שבו, היינו, גם באשר לסוגיית הכוננויות המתוכננות. על פי התובעים, יש להעמיד בפני בית הדין - במותב הנוכחי - את מלוא הסוגיות שבמחלוקת. התובעים עוד מוסיפים, כי בהתאם לקביעת בית הדין הארצי מיום 9.8.15, פסק הדין החלקי מהווה "החלטה אחרת" ולא נעשתה הבחנה בין הסוגיות השונות בהן דן פסק הדין החלקי.
לפי הנתבעת, סוגיית הכוננויות המתוכננות נדונה והוכרעה על ידי בית הדין במסגרת פסק הדין החלקי, אשר מצא לדחות אותה, ולפיכך על בית הדין במותב הנוכחי לדחות את תביעת התובע 1 אף במסגרת פסק הדין הנוכחי, בהתאמה. הנתבעת מוסיפה כי הגם שפסק הדין החלקי בוטל, היה זה בעקבות הערעור שהגישה הנתבעת לבית הדין הארצי ובקשתה להוסיף ראיות נוספות בסוגיית כוננויות-העל בלבד. לפיכך, ואף בהתאם להסכמות דיוניות בין הצדדים, המשך ההליכים בתיק נועד להתייחסות לאותן ראיות חדשות ולא היה בביטול פסק הדין החלקי כדי לפתוח את הדלת לדיון מחודש בכל הסוגיות שנזכרו בו, היינו, המחלוקת בדבר הכוננויות המתוכננות.
במחלוקת שנפלה בין הצדדים בסוגיה זו, אנו מבכרים, כאמור, את עמדת התובעים וקובעים כי פסק הדין החלקי בוטל כליל. מסקנתנו זו מבוססת על מספר טעמים. ראשית, החלטת כב' סגנית הנשיא קציר מיום 24.11.15 אינה מבחינה בין שני חלקי פסק הדין החלקי. לא נמצאת בה אמירה ביחס להכרעות שיש להותיר על כנן וכאלו שלא. ההפך הוא הנכון. כב' סגנית הנשיא מסבירה כי הטעם לביטול פסק הדין החלקי הינו כי הוספת ראיות חדשות עשויה לשנות את המצב העובדתי והמשפטי שבו - מבלי שהיא מציינת אילו ראיות חדשות ועל אילו סוגיות הן עשויות להשפיע. גם מההחלטה מיום 23.11.15, במסגרתה התירה כב' סגנית הנשיא קציר לנתבעת להגיש ראיות נוספות, לא ניתן ללמוד כי הדבר מוגבל לסוגיית כוננויות-העל. כך לדוגמה, בהחלטה זו נדרשה הר"י להגיש את עמדתה באשר לרכיבי התביעה השונים, מבלי שהונחתה לצמצם את העמדה לסוגיה אחת בלבד.
שנית, אנו מקבלים את טענת התובעים, כי לו היו סבורים שהנתבעת אינה מתכוונת שסוגיית הכוננויות המתוכנות תזכה לבחינה מחודשת לא היו נותנים את הסכמתם הדיונית למחיקת הערעור לבית הדין הארצי.
בנוסף, יש לזכור כי בפועל, לא נמנע מהנתבעת להביא ראיות ולהתייחס אף לסוגיית הכוננויות המתוכננות והיא אף עשתה זאת. כך, במסגרת דיון ההוכחות מיום 1.6.17 נחקר ד"ר משיח על ידי ב"כ הנתבעת בעניין זה (עמודים 38-39 לפרוטוקול). כך, התייחסה הנתבעת לסוגייה זו במסגרת סיכומיה (סעיפים 101-110 לסיכומי הנתבעת).
על יסוד כל האמור לעיל, אנו קובעים, כאמור, כי פסק דין זה יכריע באשר לרכיב כוננויות-על וכוננויות מתוכננות גם יחד.

המסגרת הנורמטיבית
כאמור, הפלוגתא העיקרית נשוא תביעה זו עניינה פרשנות הוראות ההסכמים הקיבוציים בעניין "כוננות-על" ו- "כוננויות מתוכננות", ובפרט, האם זכאות התובעים לרכיבי שכר אלה נגזרת משיעור משרתם. לפיכך, בטרם נתייחס לטענות הצדדים, נביא כלשונן את הוראות הסעיפים שבמחלוקת, כפי שהיו בתוקף במועד הרלבנטי, וכפי שהוגשו על ידי הצדדים.
לעניין כוננות-על:
סעיף 36 להסכם 1979 שנחתם בין מדינת ישראל, שירותי בריאות כללית וההסתדרות המדיצינית הדסה לבין ההסתדרות הרפואית בישראל (נספח 8 לכתב התביעה המתוקן של התובע 1) קובע:
"36. מנהלי מחלקה, יחידה, מכון, מרפאת חוץ הכל של בית חולים
א. ....
מנהל מחלקה, יחידה, מכון, מרפאת חוץ - הכל של בית חולים (להלן בסעיף זה "מנהל") - יקבל תשלום בגובה שכר שלושים ימי עבודה לחודש בהיותו כונן על במשך כל החודש.
מנהל יודיע בעת היותו כונן על לכונן המחלקה, היחידה, המכון, לפי הענין, על מקום הימצאו. אם אין כונן באותו תחום מקצוע - יודיע המנהל על מקום הימצאו לכונן המיון, במקצוע הבסיסי הקרוב (פנימית, ילדים, כירורגיה כללית).
...
ג. נעדר מנהל מפאת חופשת מנוחה או מחלה יפחת מן התשלום האמור בסעיף קטן (א) לעיל שכר יום עבודה אחד בגין כל יום של העדרות כנ"ל ובלבד שבכל מקרה יהיה זכאי לתשלום בגובה שכר ארבעה עשר ימי עבודה לחודש בנוסף למשכורתו.
..... "

יוער כי בהתאם לאמור בסעיף 5.1 לחוזר ביצוע-רופאים מיום 21.9.1983 (נספח ח' לתצהירו המשלים של מר בר) ולסעיף 2.1 לחוזר הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר מיום 17.2.88 (נספח ט' לתצהירו המשלים של מר בר), בוטלה ההוראה שבסעיף 36(ג) לעיל, באופן בו מנהל הנעדר מפאת חופשה או מחלה לא יהיה זכאי למינימום תשלום בגובה שכר 14 ימי עבודה לחודש. בעניין זה, חלוקים הצדדים האם היה באמור במסמכים הנזכרים לעיל כדי לבטל כליל את סעיף 36(ג), כטענת הנתבעת, או רק את הסיפא שבו, כפי שסוברים התובעים (סעיפים 29-33 לתצהירו המשלים של מר בר; סעיף 26 לסיכומי התובעים).
לגישתנו, יש לקבל את עמדת התובעים בעניין זה, שכן ביטול הסיפא של סעיף 36(ג) לעיל אינו משפיע על הרישא שבו, משהסיפא מציע אך חריג פרטני לכלל המנוסח בבהירות ברישא, מה גם שאילו הכוונה היתה לבטל את הסעיף במלואו, ענין זה היה מצוין במפורש בחוזר הביצוע ובחוזר הממונה, כפי שצוין לגבי סעיפים אחרים אשר בוטלו.

סעיף 55 להסכם 1979 קובע:
"55. תחולה
א. "הסכם זה חל על הרופאים הקבועים, הזמניים, הארעיים המקבלים משכורת לפי דרגה בסולם השכר של הרופאים וכן על הרופאים העובדים על פי חוזה מיוחד הקובע כי משכורתם נקבעת לפי דרגה בסולם השכר של הרופאים.
...
ג. הסכם זה חל גם על רופאים המועסקים במשרה חלקית ופנסיונרים עובדים וזכויותיהם יהיו יחסית לחלקיות משרתם למעט מקרים בהם נקבע במפורש אחרת. מובהר כי הוראה הקובעת במפורש תחולה על רופאים המועסקים במשרה חלקית ופנסיונרים עובדים לא תתפרש כהוראה מיוחדת הפוגעת בכלליות סעיף קטן זה.
..."

הסכם קיבוצי מיום 21.7.1991 בין הנתבעת לבין הר"י (להלן- הסכם 1991) (צורף כנספח 7 לכתב התביעה המתוקן של התובע 1; נספח 7 לתצהיר התובע 1):
"...
32. עובדים עליהם חל ההסכם
32.1 הסכם זה חל על העובדים הקבועים, הזמניים והארעיים המקבלים שכרם על-פי דירוג הרופאים וכן על הרופאים העובדים על-פי חוזה מיוחד הקובע כי שכרם נקבע לפי דרגה בסולם השכר של הרופאים, אלא אם נקבע במפורש אחרת בהסכם זה.
32.2 המעסיקים לא יגיעו להסדרים עם הרופאים בחוזים מיוחדים ו/או אחרים הפחותים מהקבוע בהסכם זה, למעט במקרים של רופאים המועסקים במימון קרן קליטה או במקרים אחרים אשר יוסכמו בוועדת המעקב."

חוזר מנכ"ל מיום 2.1.2011- בעניין אחריות הרופא התורן, הרופא הכונן ומנהל המחלקה ככונן העל- תיקון לחוזר מנכ"ל 5/2008 (נספח 1 לתצהיר התובע 1 ונספח ב' לתצהיר מר בר) (להלן- חוזר מנכ"ל 2011):
"...
5. אחריות מנהל המחלקה ככונן על
5.1 למנהל המחלקה, המשמש ככונן על, אחריות כוללת על הנעשה במחלקה. תפקידו לסייע לרופא התורן ולרופא הכונן, במקרה וקיים מצב בו הם מתקשים למלא תפקידים במהלך תורנות, בשל הבעיה הרפואית של המטופל או שנדרשת מיומנות רפואית ייחודית. במקרים שבהם יהיה מנהל המחלקה מעורב באופן פעיל, תועברנה הסמכות והאחריות אליו.
...".

לפי פרופ' אורן, לא קיים חוזר מאוחר יותר שמשנה את הגדרת התפקיד של כונן-על (עדות פרופ' אורן בעמוד 20 לפרוטוקול).

החלטת ועדת המעקב מיום 23.4.2012, אשר ניתנה בהתאם להסכם הקיבוצי בין הנתבעת להר"י ביום 25.8.2011 (נספח 9 לכתב התביעה המתוקן של התובע 1; נספח 9 לתצהיר התובע 1; נספח 6 לתצהיר התובע 2) (להלן- החלטת ועדת המעקב):
"...
קיזוז "כוננות על"

  1. במקום האמור בסעיף 36(א) להסכם הקיבוצי מיום 15.3.1979, מוסכם, כי חסר בשעות העבודה ביחידות זמן בנות 8 שעות (בחישוב חודשי מצטבר של שעות העבודה החודשיות שבוצעו בפועל (לא כולל שעות נוספות) יביא לקיזוז "כוננות על" או מינהל אחת או יום ערך אחד ממכסת הכוננויות החודשיות של מנהל כהגדרתה בסעיף 36(א) להסכם הקיבוצי מיום 15.3.1979 ובהתאם לסעיף 4 לנספח לזיכרון הדברים מיום 5.7.1983 ולפסק הבורר דורון מיום 26.4.1977.
  2. לשם הדוגמה: בגין 8 שעות חסר בשעות עבודה לא בהכרח ברציפות, במצטבר, בחישוב חודשי של שעות העבודה החודשיות שבוצעו בפועל, תקוזז "כוננות על" אחת ממכסת הכוננויות החודשיות. כך גם, בין חסר בן 10 שעות תקוזז "כוננות על" אחת. בגין 16 שעות חסר יקוזזו שתי "כונויות על" וכך הלאה.
  3. חסר בשעות עבודה לעניין זה: חסר בשעות עבודה מפאת חופשת מנוחה ו/או מחלה למען הסר ספק. האמור בסעיף 16 בהסכם הקיבוצי לא יחול על מומחים שאינם "מנהלים זכאים" כהגדרתם בסעיף זה.
  4. האמור בהחלטה זו לגבי קיזוז "כוננויות על" לא יחול על הדסה.
  5. תחילתה של החלטה זו בכל הנוגע לקיזוז "כוננויות על" ביום חתימתה.

..."

חשוב להדגיש כבר עכשיו לגבי החלטת ועדת המעקב הנ"ל (וזאת במיוחד לאור ההתייחסות שניתנה לה בסיכומי הנתבעת), כי היא מתייחסת אך ורק להפחתת שעות בגין מחלה וחופשה, ולמעשה מהווה השלמה לסעיף 36(ג) להסכם 1979.

לעניין כוננות מתוכננת:
הסכם קיבוצי מיום 28.7.1977
במסגרת הדיון כאן, הוגש לעיוננו נוסח אשר לקוח מתוך ספרו של מ. פסטרנק, הסכמים קיבוציים, פרק 13.4 (הסכמי דירוג הרופאים) תחת הכותרת "מכסת כוננויות ותורנויות". לצד גוף הטקסט, מצויין כי זהו "סעיף 1 להסכם 28.7.77" (הנוסח הנ"ל צורף כנספח 11 לכתב התביעה המתוקן של התובע 1). לפי סעיף זה:

"מכסת הכוננויות המתוכננת למכונים, יחידות ללא מיטות ויועצים המפורטים להלן תהיה 30/31, כוננויות מתוכננות לחודש. השירות יהיה מכוסה ע"י היחידה במשך כל החודש בכל מקרה. כאשר נמצא ביחידה רק רופא מומחה אחד, במשך כל החודש, יהיה זכאי לתמורה בעבור ביצוע 20 כוננויות מתוכננות בלבד:
פתולוגיה; המטולוגיה ו-או בנק דם; פסיכיאטריה; פלסטיקה; א.א.ג.; נוירולוגיה; נוירוכירורגיה; אורולוגיה; עיניים; פה ולסת; עור; קרדיולוגיה; אונקולוגיה; אורולוגיה; נפרולוגיה; מחלות קיבה ומעיים (גסטרואנטרולוגיה); מחלות ריאה (- בתנאי שאין מכסת כוננויות ליחידה לטיפול נמרץ נשימתי כללי); ורפואה גרעינית."

פסק בוררות שהם מיום 3.7.1985 (נספח 12 לכתב התביעה המתוקן של התובע 1). בהתאם לרשימת התביעות שנמסרה להכרעת הבוררות ביום 24.1.1985, עולה כי הר"י ביקשה שיחידת כירורגיית כף היד תהיה בין היחידות שמשלמים עבורה רכיב כוננות בתעריף כוננות מיון, אולם לא כללה את יחידת כירורגיית כף היד במסגרת רשימת היחידות והמחלקות עבורן ביקשה הר"י להקציב 30 כוננויות מתוכננות לחודש.

הבורר שוהם קיבל את תביעות הר"י הנ"ל, באופן הבא:

"...
4) תורנויות וכוננויות מיון
קבלתי תביעות הרופאים בחלקן וזאת רק לגבי היחידות הבאות:
נוירוכירורגיה, כירורגית כף יד וכלי דם. החל מ-1 באפריל 1985.

5) כוננות מתוכננת
קבלתי תביעות הרופאים בחלקן וזאת רק לגבי היחידות הבאות: שיקום, גריאטריה, סיווג רקמות ואימונולוגיה קלינית, כוויות, C.T. (טומוגרף), אנגין ו- U.S. (אולטרא סאונד). וזאת החל מ-1 באפריל 1985."

לשון אחר – הבורר שוהם לא הכליל את מחלקת כירורגיית כף יד בין המחלקות הזכאיות לכוננויות מתוכננות, אלא הוא קבע, שכאשר מבצעים תורנויות מתוכננות ביחידת כירורגיית כף יד, יש לשלם את התורנות בהתאם לתורנות מיון.

במסגרת פסק הדין בעניין סע"ש (אזורי נצ') 16418-09-14 רינות – שירותי בריאות כללית (14.12.2016) (להלן- עניין רינות), מותב בראשות כב' הש' טל גולן, סקר בית הדין באופן מעמיק את כל ההסדרים הנורמטיביים החלים על יחידת כירורגיית כף היד, על מנת לבחון האם יחידה זו בעלת זכאות ל-30 כוננויות מתוכננות לחודש. אחרי ניתוח קפדני של כל ההסדרים הנ"ל, השיב בית הדין על כך בשלילה. נציין כבר עתה, כי אנו מאמצים את פסק דינו המקיף של בית הדין בעניין רינות, בהתאם לניתוח החומרים אותם סקר. אנו ערים לכך כי התביעה בעניין רינות הופנתה כנגד קופת חולים, ולא כנגד בית חולים כבענייננו, אולם סבורים כי משהשאלה המשפטית שעמדה במחלוקת ומערכת ההסדרים הנורמטיבית זהות לאלה בתביעה דנן, ומשהרציונל מאחורי נימוקי בית הדין שם חל גם כאן, אין מקום שלא לאמץ את הנקבע עניין רינות גם בעניינם של התובעים. עוד נבהיר, כי אנו מודעים לפסק דינו של בית הדין הארצי בערעור שהוגש על עניין רינות (ע"ע (ארצי) 14039-01-17 רינות – שירותי בריאות כללית (2.1.2018)), שם הוסכם על הצדדים כי הערעור יימחק ללא קביעה עקרונית בשאלה המשפטית המתעוררת בהליך, וכי פסק דינו של בית הדין האזורי יפה לנסיבותיו בלבד. ואולם, לאחר שעיינו בהסכמים וההסדרים השונים החלים בעניין כאן, מסקנתנו זהה לזו אליה הגיע בית הדין בעניין רינות. נוסיף עוד, כי משבית הדין הארצי לא דן בערעור על עניין רינות לגופו, ופסק הדין של בית הדין הארצי לא הביע כל עמדה בשאלה הפרשנית העקרונית המתעוררת שם, אין בו כדי ל שנות את מסקנות בית הדין האזורי בעניין רינות או את הכרעותיו.

התובעים זכאים להשלמת התמורה עבור ביצוע 30 כוננויות-על מדי חודש, במסגרת תפקידם כמנהלי מחלקות
כאמור, התובעים טוענים שהיה על המדינה לשלם להם עבור כוננויות-על בהיקף של 30 יום לחודש - על אף ששיעור משרתם עמד על 75%. זאת, לאור העובדה שהם בפועל היו אחראים, זמינים ונכונים לתת סיוע במשך כל החודש על היחידות אותן ניהלו בבית החולים, כולל בימי שבת ובחגים. לפי התובעים, אין משמעות להיקף ההעסקה שלהם, או למספר ההזדמנויות בהן פנו אליהם בפועל לצורך קבלת ייעוץ.
התובעים מתייחסים לסעיף 55(ג) להסכם 1979 - אשר קובע כי הזכויות המנויות בהסכם "יהיו יחסית לחלקיות משרתם למעט מקרים בהם נקבע מפורש אחרת" וטוענים כי סעיף 36(א) להסכם 1979 הוא מקרה שבו "נקבע מפורש אחרת" שכן הוא קובע מפורשות שעל המנהלים להיות כונני על במשך כל החודש, ללא קשר לשיעור משרתם.
התובעים טוענים, בין היתר, כי לא הוכח שההסכמים הקיבוציים- ובפרט הסכם 1979- יושמו לגבי כלל מנהלי היחידות המועסקים במשרה חלקית בבתי חולים של הנתבעת באופן ששולם להם עבור כוננויות-על בהתאם לשיעור משרתם. התובעים עוד טוענים כי אין לגזור גזירה שווה מאופן תשלום התמורה עבור זכויות שונות בסקטורים אחרים, כדוגמת עובדים במקצועות הפרא-רפואיים ורופאים בתפקידי ניהול, למקרה דנן.
לגישת הנתבעת, היא נהגה עם התובעים כדין, וכמתחייב מאופן פירוש הסכם 1979, וכי תיקנה את הטעות שנפלה בעניינם, עת שילמה להם את התגמול הכספי עבור כוננויות-על בהתאם לשיעור משרתם, בקיזוז ימי היעדרות מפאת חופשה ומחלה. הנתבעת סוברת כי האופן בו תוגמלו התובעים עובר ל-9/11 בגין כוננויות-על - היה בגדר תשלום יתר, ואין להנציח טעות זו, ודאי כשנעשתה בניגוד לעמדת הגורמים המוסמכים. לפי הנתבעת, במשך שנים רבות- ועד היום, הנהלת משרד הבריאות פועלת באופן שווה ואחיד כלפי כלל הרופאים, כאשר היא משלמת למנהלי היחידות תמורה כספית בגין כוננויות-על בהתאם לשיעור משרתם.
לפי הנתבעת, בעניין דנן, יש לקרוא את סעיף 36(א) להסכם 1979 עם סעיף 55 שבו יחדיו, כאשר לפי סעיף 55(ג) לעיל, זכויות התובעים יחושבו בהתאם לחלקיות המשרה שלהם. משכך, התביעה הינה לתשלום יתר של זכויות הסכמיות.
הנתבעת עוד טוענת, כי לאור העובדה שבענייננו מדובר ברופאים המועסקים בבתי חולים ממשלתיים יש להקיש מההקשר התעשייתי, היינו, מהאופן בו משולמת תמורה בגין כוננויות לעובדים נוספים במערכת הבריאות, כדוגמת עובדי המינהל והמשק, ועובדים במקצועות פרא-רפואיים. לפי הנתבעת, עיון בנתוני התשלום של גורמים אלה מעלה, כי הקצאת כוננויות-על שולמה להם בהתאם לחלקיות משרתם, ללא כל חריגה.
לפי הנתבעת, רכיב כוננות-על מהווה תוספת קבועה, שאינה תלויית שיבוץ, והיא ניתנת לרופאים מכח טיב ומהות עבודתם ואחריותם הכוללת כמנהלים במשך כל החודש, ויש לראות בה "תוספת ניהולית". כך, לדוגמה, מציינת הנתבעת, תוספת כוננות-על ניתנת עבור 30 ימים לחודש, גם בחודשים בהם ישנם 28 או 31 ימים.
עוד טוענת הנתבעת כי יש לדחות את התביעה לתשלום עבור 30 כוננויות-על לחודש בשל השיהוי בהתנהלות התובעים. כך, במקרה של התובע 1 מדובר בשיהוי של שמונה שנים מן העת שסוכמו תנאי עבודתו מול בית החולים, ובעניינו של התובע 2, מדובר בתקופה של שנה מן העת בה הוסדרו תנאי העסקתו ועד למועד בו הגיש תביעתו.
הר"י, מצידה, סבורה אף היא כי הפרשנות הראויה להסכם 1979 היא כי מנהלי מחלקות ויחידות בבתי החולים של הנתבעת זכאים לתוספת שכר המכונה כוננויות-על, המשולמת מכח הוראות הסכמים בגין כל ימי החודש, ללא קשר לשיעור משרתם, למעט במקרים בהם מנהל המחלקה/ יחידה נעדר עקב חופשה או מחלה. לפי הר"י, תוספת זו משולמת בגין אחריותו של מנהל המחלקה/ יחידה והחובות הנלוות לאחריות זו לאורך כל שעות היממה, לרבות זמינות לצורך מתן מענה לרופאים הנמצאים במחלקה ואף הגעה לבית החולים במידת הצורך. הר"י גם דוחה את ההקבלה שעושה הנתבעת בין תנאי העסקתם של עובדי המינהל והמשק בבתי החולים ובעלי המקצועות הפרא-רפואיים המועסקים במשרה חלקית ומתוגמלים בהתאם לשיעור המשרה שלהם לעניינם של התובעים, בטענה שאין להקיש מתנאי העסקתם של הראשונים על האחרונים, לאור קיומו של סעיף 36(א) להסכם 1979.

דיון והכרעה
במחלוקת שבין הצדדים באשר לפרשנות הנכונה והראויה של סעיף 36 להסכם 1979 וכן ליתר המסמכים הרלבנטיים המאוחרים לו, אנו סבורים שהדין הוא עם התובעים, ולכן אנו קובעים כי שניהם זכאים שהנתבעת תשלם להם עבור 30 כוננויות-על לחודש. לתובע 1 החל מחודש 11/05 ולתובע 2 החל מחודש 9/11- ועד למועד יציאתם לגמלאות (בחודשים 12/14 ו- 4/14, בהתאמה). זאת, בניכוי הימים בהם לא היו זכאים לתשלום זה מפאת יציאה לחופשה או שהייה בימי מחלה. כן זכאים הם שיופרשו להם עבור סכומים אלו כספים לקופות הפנסיוניות השונות.
לא הייתה מחלוקת כי היחידות אותן ניהלו התובעים היו כאלה שזיכו את מנהליהן ברכיב כוננות-על (עדות פרופ' אורן בעמוד 18 לפרוטוקול). עוד לא היה חולק כי תגמול עבור רכיב כוננות-על ניתן בהתאם לאמור בהסכמים הקיבוציים שבין הר"י לנתבעת (עדות פרופ' אורן בעמוד 19 לפרוטוקול) וכי בהתאם להסכם 1979 נקבעה תמורה של 30 כוננויות-על לחודש, לרופא שמנהל יחידה (עדות מר בר בעמוד 24 לפרוטוקול).
עוד לא היה חולק כי למנהל מחלקה, המשמש ככונן-על, אחריות כוללת על הנעשה במחלקה ועליו לסייע לרופא התורן ולרופא הכונן במידת הצורך, ולעיתים אף לקבל את הסמכות והאחריות על הטיפול הרלבנטי. הוסכם כי מדובר בתוספת המשולמת על דריכות ונכונות מתמדת במשך כל ימות החודש (סעיפים 9-10 ו-14 לתצהיר מר בר; סעיפים 32-34 לסיכומי הנתבעת). כך, בעניינם של התובעים, הוכח בפנינו כי אלו היו זמינים לעבודתם במהלך כל שעות היממה ובכל אחד מימות השבוע. לא רק שהוכח כי השניים היו זמינים לקריאות מבית החולים, אלא כי הגיעו לבית החולים פיזית במועדים שחרגו ממסגרת ההעסקה החלקית שלהם. לפי התובעים, הם היו זמינים לכל שיחת טלפון ואף לכל "הקפצה" 24 שעות ביממה, אף בימים בהם נעדרו מבית החולים במהלך היום (עדות התובע 2 בעמוד 5, שורות 19-24 ו-31 לפרוטוקול; עמוד 7 שורות 6-10 ו- 28-32 לפרוטוקול; עמוד 10 שורות 8-12 לפרוטוקול; עמוד 11, שורות 1-5; עדות התובע 1 בעמוד 15 לפרוטוקול; עדות התובע 2 בעמוד 7, שורות 28-32 לפרוטוקול). אף פרופ' אורן לא חלק על כך שהתובעים נדרשו לזמינות טלפונית במהלך כל החודש - אולם הבהיר כי מספר הפניות היה מצומצם והצורך בהגעה פיזית לבית החולים היה מזערי - אם בכלל (עדותו בעמוד 17 לפרוטוקול, עמוד 22). גם מר בר הבהיר כי בהתאם לעמדת משרד הבריאות, גם מנהל יחידה במשרה חלקית צריך להיות נכון למענה מעבר לשעות העבודה הרגילות במשך כל החודש (עדותו בעמודים 25-26 לפרוטוקול).
כאמור, מספר הפניות לתובעים ומספר ההזדמנויות בהן נדרשו להגיע פיזית לבית החולים מחוץ לשעות עבודתם השגרתיות אינם רלבנטיים. זאת, משהתמורה בגין רכיב כוננות-על משולמת על עצם הזמינות והדריכות. כך, בהקשר דומה כבר נקבע כי עבודה בכוננות או בתורנות הינה כורח המציאות עבור העוסקים בענף הרפואה, כאשר המחוייבות הנדרשת מהרופא הלכה למעשה תלויה בנסיבות, שלרוב אין לצפותן מראש. לפיכך, "הדגש איננו על כמות או היקף העבודה האמורה להיעשות, אלא בנכונות לעשותה בעת מצוא." (דב"ע (ארצי) לה/9-59 מיטראני - מדינת ישראל, פד"ע ז 302, פסקה 4 לפסק הדין (1976) (להלן- עניין מיטראני)). ועוד נקבע כי "המושג ״כוננות-על״ ... מחומר הראיות עולה כי אין המדובר בתוספת פיקטיבית המגיעה לעובד בעד עצם ביצוע עבודתו, עבודתו הרגילה. כנגד התשלום באות דריכות מתמדת, נכונות מתמדת ואי-נוחות מתמדת – שהן מנת חלקם של מנהלי מחלקה, והלכה למעשה קורה שהם נדרשים על פי קריאת פתע להתייצב לעבודה. שנית – התשלום אינו ניתן בכל מקרה ובכל הנסיבות ויש שהוא בטל או מופחת בשל העדרות מן העבודה." (דב"ע (ארצי) מד/3-30 לסלו באום - מרכז לבריאות הנפש ״עזרת נשים״, פסקה 2(2) לפסק הדין (17.4.1986)).
לגישתנו, משנדרשת מהתובעים זמינות במהלך כל ימות החודש, ולא רק ב-75% מהזמן, ומשבפועל הוכח כי הם ביצעו את הנדרש מהם, אין כל הצדקה למנוע מהתובעים את התגמול המלא עבור רכיב כוננות-על. לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי התמורה הנקובה בסעיף 36(א) להסכם 1979 לצד החובה המוטלת על מנהלי מחלקות ויחידות לשמש ככונן-על אינה יכולה להיות נגזרת של חלקיות המשרה של מנהל היחידה וכי התובעים זכאים לתמורה עבור 30 ימי כוננות-על מדי חודש. נזכיר, כי גם מנהלי יחידות המועסקים במשרה מלאה - אשר לא עובדים בימי שבת כחלק מהגדרת המשרה שלהם (עדות התובע 2 בעמוד 5 לפרוטוקול) - מקבלים תגמול מלא בגין רכיב כוננות-על, וההנחה היא כי ניתן ליצור עמם קשר גם במהלך יום שבת. בעניין זה, אנו מקבלים את הסברו של התובע 1, לפיו תשלום בגין רכיב כונניות-על בהתאם לשיעור המשרה - בהתאם לעמדת הנתבעת - היה נכון אילו היו מגדירים לו באילו ימים או שעות הוא אינו כונן, או לא מחוייב להיות זמין - מצב שכאמור אינו מתקיים בעניינו (עמוד 15 לפרוטוקול). אף ד"ר משיח, מי שכיהן כמנכ"ל משרד הבריאות הסביר בעדותו כי נעשים מאמצים שמנהלי יחידה וסגניהם לא יועסקו במשרה חלקית, אולם אם זהו המצב בשטח, לא ניתן לשלם עבור כוננות תשלום חלקי, שכן הכוננויות אינן צמודות ליום מסויים, ויש לשלם את מלוא המכסה הקבועה בהסכמים, שכן אין כפיפות לשיעור המשרה ביחס לרכיב זה (עדותו בעמודים 35-36 לפרוטוקול הדיון מיום 1.6.17 ; נספח 1 לתצהירו). לפי ד"ר משיח, זהו הסטנדרט שנקבע על ידי מנכ"ל משרד הבריאות, ולפיו היו מחוייבים לפעול. לפי ד"ר משיח, זוהי הפרשנות הנכונה של ההסכמים הקיבוציים, ולכן הנחייה זו נובעת מהם (עדותו בעמוד 37 לפרוטוקול).
טעם נוסף לקבלת עמדת התובעים הוא כי יש להבחין בין העבודה שביצעו במהלך ימות השבוע בין שעות העבודה הרגילות - אשר כאמור הייתה בשיעור חלקי - לבין העבודה כמנהלי יחידות המחוייבים בזמינות ודריכות לאחר שעות העבודה השגרתיות. זאת, הגם ששתי המחוייבויות הללו נעשות בתחום של יממה אחת. כך, בעניין מיטראני הובהר כי עבודה כתורן או כונן נעשית מחוץ ליום העבודה, וכי "רופא בית-חולים שסיים את יום עבודתו ונמצא בתורנות או בכוננות, אינו עושה משמרת שניה או שעות נוספות ובוודאי לא יום עבודה, אלא משימה. בעלת אופי משלה העומדת בפני עצמה. עם היותה חלק בלתי-נפרד מתפקידו." (פסקה 5 לפסק הדין). היינו, חלקיות המשרה של התובעים במסגרת מטלותיהם היומיומיות אינה רלבנטית כלל לתפקידם ככונני-על. אנו עוד קובעים שדווקא העובדה עליה מצביע מר בר בתצהירו (סעיפים 12-13), לפיה תוספת כוננות-על אינה חלק משכר היסוד של מנהל היחידה, מלמדת על כך שאין הצדקה שתוספת זו תהיה תלויה בהיקף שעות העבודה שלו במשרתו הרגילה.
אנו סבורים, כי זו הייתה כוונתם של מנסחי סעיף 36 להסכם 1979. לפיכך, אנו מקבלים את עמדת התובעים, לפיה יש לקרוא את סעיף 55 להסכם 1979 יחד עם סעיף 36(א) להסכם זה. קריאה כזו מלמדת כי סעיף 36 נמנה על החריגים שסעיף 55 מתייחס אליהם – שכן נקבע מפורשות בסעיף 36 שכוננות העל מתבצעת במשך כל החודש ואינה מתבצעת יחסית לחלקיות המשרה של התובעים.
שונה הדבר בימים בהם התובעים לא זמינים כלל לעבודתם, כמו ימים בהם הם מצויים בחופשה או ימי מחלה (עדות התובע 1 בעמוד 13 לפרוטוקול; עדות התובע 2 בעמוד 9, שורות 26-27 לפרוטוקול). על כן נכונה ההבחנה שנעשתה בסעיף 36(ג) להסכם 1979 בעניין זה ובהחלטת ועדת המעקב מיום 23.4.2012 בעניין קיזוז "כוננות-על".
אנו דוחים את טענת הנתבעת, לפיה בהתאם לאמור בהחלטת ועדת המעקב, קבלת עמדת התובעים תיצור הפלייה אסורה ביחס לרופאים אחרים הנעדרים שמונה שעות בחודש בחישוב מצטבר, ובעקבות כך מקוזזת להם כוננות-על אחת (סעיפים 15-17 לתצהיר מר בר; סעיפים 38-41 לסיכומי הנתבעת). זאת, משמובהר בהמשך לסעיף הרלבנטי כי ההיעדרות הנ"ל היא בגין חופשה ומחלה בלבד - שהן העילות לקיזוז כוננויות-על בהתאם לאמור בהסכם 1979. כמובן שתנייה זו חלה אף על התובעים, ללא כל קשר לחלקיות משרתם ואם הם נעדרים ביחידות זמן בנות שמונה שעות בחישוב חודשי מצטבר – ובהתאם ליתר התנאים המפורטים בהחלטת ועדת המעקב – יש לנכות חופשות/מחלות אלה מרכיב כוננות-העל המשולמת להם. לגישתנו, הצגת הדברים על ידי הנתבעת באופן זה הייתה חלקית, מגמתית ולא שיקפה, בכוונת מתכוון, את העולה מפורשות מלשון מלוא החלטת ועדת המעקב.
נבהיר, כי טענת הנתבעת, לפיה הסבירות ומידת הזמינות הנדרשת ממנהלי היחידות נמוכה, שכן הם מצויים במעגל השלישי של המענה הרפואי בבית החולים – אחרי הרופאים התורנים והרופאים המצויים בכוננות מתוכננת - אינה משנה מהכרעתנו, שכן ענין זה היה ידוע בעת שנכרת ההסכם הקיבוצי ונכון, ככל הנראה, לכל מנהלי המחלקות/יחידות המקבלים תשלום בגין כוננויות על. כפי שפירטנו לעיל – מתן כוננות העל הינו בגין הנכונות לבצע את העבודה ולא בגין ביצוע העבודה בפועל.
עוד אנו קובעים כי העובדה שההסכמים הקיבוציים ביקשו להתייחס לתמורה הכספית ולא למספר ימי הכוננות (עדות מר בר בעמוד 27 לפרוטוקול; סעיפים 20-21 לתצהירו המשלים של מר בר; דברי ב"כ הנתבעת בעמוד 34 לפרוטוקול הדיון מיום 29.10.15; סעיף 86 לסיכומי הנתבעת) מחזקת את מסקנתנו, ותומכת בה. כאמור, התגמול בגין רכיב כוננות-על אמור להיות קבוע, והוא עומד על גובה שכר של 30 ימי עבודה- אשר ניתן למנהלי היחידות כמקשה אחת- בניכוי סכומים שונים במידה ושהו בימי מחלה וחופש. עובדה היא שהתמורה נותרת זהה בין אם מדובר בחודש בן 28 או 31 ימים. התשלום נועד לגלם פיצוי שמוענק למנהל היחידה על עצם הזמינות שלו במהלך כל החודש. היינו, מדובר ברכיב כספי נפרד, שניתן בגין עבודה נפרדת, שאינו רלבנטי לאופן תשלום השכר הרגיל ולהיקף המשרה הרגילה.
באשר לטענת הנתבעת, לפיה היא מיישמת מזה שנים - ובאופן אחיד - את מדיניות התשלום בגין רכיב כוננות-על למנהלי יחידות ומחלקות ביחס לשיעור משרתם (סעיף 4 לתצהירו המשלים של מר בר): הנתבעת אמנם טוענת כי המכתב מטעם ד"ר משיח (צורף כנספח 1 לתצהירו) - בו הוא מבהיר כי תשלום עבור כוננות-על לא ייעשה בהתאם לחלקיות משרה - אינו מצביע על מדיניות ברורה שלה, וכי גם אם מדובר היה בהנחייה, היא הייתה נקודתית, ולא הכלל לפיו נהגו (עדות מר בר בעמוד 41 לפרוטוקול). ואולם, היא, מצידה, לא הציגה ראיות ברורות וחד משמעיות ליישום המדיניות הנטענת על ידה. זאת, משיישום כזה לא בא לידי ביטוי במסמכים שהגישה הנתבעת עליהם היא מבקשת להסתמך (דו"חות שצורפו כנספח א' לתצהירו המשלים של מר בר). בחינה מדוקדקת של הנתונים המופיעים בטבלאות הללו אינה משקפת מדיניות סדורה ועקבית, המאמצת את עמדת הנתבעת בתיק דנן. כך, לא ניתן להבחין בין האופן בו היא מתגמלת מנהלי מחלקות או יחידות רפואיות בבית חולים, לבין רופאים המועסקים במינהל הרפואי, למשל, או עובדים במקצועות פרא-רפואיים- המועסקים בחלקיות משרה. ודאי לא ניתן ללמוד מטבלאות אלה על אימוץ מדיניות העולה בקנה אחד עם הפרשנות המתבקשת, לגישת הנתבעת, לסעיפים 36 ו-55 להסכם 1979 (סעיפים 24-25 לתצהיר מר בר; סעיפים 12-19 לתצהירו המשלים; עדותו בעמודים 44-47 לפרוטוקול). תחת זו, התנודתיות בדו"חות רבה, ומלמדת כי פעמים רבות שולמה תמורה לכונני-על בגין מספר כוננויות-על שלא ביחס להיקף משרתם.
נזכיר, כי במסגרת הדיון שהתקיים ביום 1.6.2017 הודיע מר הרולד בר "על פי המלצת ביה"ד אני אמציא לתיק עד ליום 1/7/17, את הנתונים לגבי מספר הרופאים שמועסקים בתקן במשרה חלקית כמנהלי מחלקות או יחידות בבתי החולים הממשלתיים שזכאים לכוננויות מכוח סעיף 36 להסכם 79". ואולם, על אף הצהרתו של מר בר, במקום להמציא נתונים ברורים, כגון טבלה מסכמת, המלמדת ברחל בתך הקטנה כי טענות הנתבעת הן נכונות, בחר מר בר להגיש במסגרת הודעת הנתבעת מיום 2.7.17 טבלאות שאינן נהירות, ולא ניתן ללמוד מהן דבר בכל הנוגע לאופן תשלום רכיב כוננות-על למנהלי מחלקות ויחידות המועסקים בחלקיות משרה. לפיכך, ודאי שלא ניתן ללמוד על יישום המדיניות הנטענת על ידי הנתבעת באופן אחיד וקוהרנטי, משלא הוסבר כיצד רופאים שונים העובדים באותה חלקיות משרה זכאים למספר שונה של ימי כוננות-על. אנו סבורים כי אילו הנתונים היו כפי שמר בר הצהיר עליהם, הרי שהוא היה מציג טבלה מסכמת ברורה התומכת בטענותיו. העובדה שלא עשה כן מלמדת, כי ככל הנראה הנתונים שבידיו סותרים את טענות הנתבעת, או לכל הפחות, אינם חד משמעיים.
אנו מקבלים בעניין זה את עמדת התובעים, לפיה עצם היישום השונה, כאמור, לגבי רופאים שונים, מלמד כי לא ניתן להצביע על פרשנות אחידה של הסכם 1979- ודאי לא כזו העולה בקנה אחד עם עמדת הנתבעת (ע"ע (ארצי) 29831-09-15 אורטנברג – עיריית חיפה- מרכז רפואי בני ציון, פס' 51 ו-66 לפסק הדין (19.9.2017)).
עוד אנו דוחים את טענת הנתבעת, לפיה בעניינם של התובעים יש להקיש מהמדיניות החלה במקצועות הפרא-רפואיים ובמקצועות המינהל הרפואי. אין מקום להסתמך על הסדרים שונים החלים על גורמים אחרים במשרד הבריאות, שכן אלו אינם מחויבים לאותה מידה של זמינות, ואינם נושאים באחריות הכוללת והמוחלטת לחייהם ושלומם של המטופלים הבאים בשערי בתי החולים שמפעילה הנתבעת. יתרה מכך, גורמים אחרים אלה כפופים להסכמים אחרים מאלה של התובעים (סעיפים 13-17 לתצהירו המשלים של מר בר).
עוד איננו מקבלים את טענת הנתבעת, לפיה התובע 1 כפוף לתנאי העסקה להם הסכים באופן וולונטרי ואשר לא הלין לגביהם, שכן אין כל תוקף להסכמות אליהן הגיעו הצדדים אשר סותרות הוראות בהסכם קיבוצי. יתרה מכך, בהתאם לסעיף 32.2 להסכם 1991 היה אסור על הנתבעת ובית החולים להגיע להסדר עם התובע 1 באופן הגורע מזכויותיו מכח הסכמים קיבוציים, כדוגמת הסכם 1979. עקרון זה גם נלמד מהאמור בסעיפים 20 ו-22 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, מהם עולה כי זכות מכח חקיקת המגן אינה ניתנת לוויתור (ע"ע (ארצי) 177-10 ראם - מועצה אזורית חוף הכרמל, פסקה 46 לפסק דינו של השו' רבינוביץ (22.1.2012)).  
באשר לטענת הנתבעת לפיה אימוץ עמדת התובעים עשויה לפגוע בפעילות משרד הבריאות, בתי החולים והיקף השירותים הניתנים על ידם, שכן יש לכך השלכות תקציביות מרחיקות לכת: בהקשר זה תחילה נציין, כי הנתבעת כלל לא הוכיחה מה מספר מנהלי המחלקות המועסקים במשרה חלקית ושמשולמת להם תמורה בגין רכיב כוננויות-על, בהתאם לשיעור משרתם, כאשר על פי עדותו של ד"ר משיח, המגמה היא לא לאפשר למנהלי מחלקות מלכתחילה לעבוד בחלקיות משרה. נציין כי זו גם הגישה בה נקטה הר"י (סעיף 10 לעמדתה), וכי גם מר בר הבהיר כי ההעדפה הינה למנהלי מחלקות במשרה מלאה (עדותו בעמוד 42 לפרוטוקול). אשר על כן, מספר המקרים הרלבנטיים עשוי להיות קטן. עוד נוסיף, כי מר בר עצמו – כשנדרש לשאלה – השיב כי בהתאם לטבלאות שהגיש במסגרת תצהירו המשלים, סך הרופאים אשר הינם מנהלי מחלקות המועסקים בתקן בחלקיות משרה עומד על בין 20 ל-50 רופאים בלבד (עדותו בעמוד 42 לפרוטוקול). כאמור, כבר הסברנו לעיל כי הנתבעת כשלה להוכיח מדיניות סדורה וברורה באשר לאופן בו היא מתגמלת מנהלי יחידות בגין רכיב כוננות-על בנסיבות כאלה. משכך, אין בידנו את היכולת להעריך מה עלולה להיות המשמעות הכספית של קבלת עמדת התובעים.
יתרה מכך, אין אנו סבורים שפסק דין זה משפיע על הסכמים שנחתמו במגזר הציבורי לאורך השנים, בעניין התמורה המשולמת לעובדים נוספים במשרד הבריאות (שאינם רופאים מנהלי מחלקות) , המועסקים במשרה חלקית (סעיף 28 לתצהירו המשלים של מר בר; סעיפים 92-97 לסיכומי הנתבעת) שכן, כפי שפירטנו לעיל, עניינם של רופאים מנהלי מחלקות שונה לגמרי מעניינם של מגזרים אחרים במשרד הבריאות ולא ניתן להשליך מהאחד לשני.
בכל מקרה, אף אם היו בידינו ראיות המצביעות על גובה הסכומים בהם תידרש הנתבעת לעמוד בעקבות הכרעתנו הנ"ל, לא היה בכך כדי לשנותה. זאת, משקביעתנו לעיל מבוססת על פרשנות הסכם 1979 - אשר הנתבעת צד לו - ולא מצאנו כל טעם לגרוע מזכויות המגיעות לתובעים מכוחו של הסכם זה, כאמור בעניין ראם. אכן, כטענת התובעים, אין בעמדת הנתבעת בדבר השלכות רוחב אפשריות להוות נימוק משפטי לדחיית התביעה, במידה ותוכח זכאות התובעים לתשלום בין 30 ימי כוננות-על בחודש- זכאות בה, כאמור, הכרנו במלואה.
באשר לטענת השיהוי של הנתבעת – משקבענו כי התובעים זכאים ל-30 ימי כוננות על בחודש מכח ההסכם הקיבוצי, אין כל נפקות למועד הגשת התביעות של התובעים (למעט לעניין התיישנות), שכן אין בשיהוי כדי למנוע מהם לקבל את אשר הם זכאים לו על פי דין.
לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את תביעת התובעים ברכיב כוננות-על.

התובע 1 אינו זכאי לתשלום עבור 20 כוננויות מתוכננות מדי חודש
כאמור, משהכרענו כי פסק הדין החלקי בוטל אף בנוגע לסוגיית הכוננויות המתוכננות, עלינו לתת את הדעת לטענות הצדדים באשר לזכאות התובע 1 לתמורה עבור 20 כוננויות מתוכננות לחודש.
לפי התובעים, הנתבעת נמנעה מלשלם לתובע 1 תמורה מלאה עבור 20 כוננויות מתוכננות לחודש על אף שביצע בפועל 23 תורנויות מתוכננות מדי חודש. התובעים מפנים לסעיף 1 להסכם 1977 וטוענים שהיחידה אותה ניהל התובע 1- יחידת כירורגיית כף היד- עונה על דרישות הסעיף ועל כן, זכאי התובע 1 לקבל תשלום עבור 20 תורנויות מתוכננות לחודש. התובעים מוסיפים, כי מאחר והתובע 1 הוא הרופא המומחה היחיד ביחידה זכאי היה לקבל את מלוא מכסת הכוננויות המתוכננות שהוקצבה ליחידתו, והדבר לא נתון לפררוגטיבת בית החולים והנתבעת.
לטענתם - העלאת הטענה בדבר העדר זכאות לכוננויות מתוכננות ליחידת כירורגיית כף היד מהווה הרחבת חזית אסורה, ומנוגדת לאמור בתצהיר מר בר (סעיפים 29-30 לתצהירו).
נציין, כי מאחר והתובעים מודעים לכך, שיחידת כירורגיית כף היד לא נכללה ברחל בתך הקטנה באף הסכם כיחידה הזכאית לתורנויות מתוכננות, הם טוענים שניתן ללמוד מפסק בוררות שהם שהיחידה הוכרה ככזו, שכן מאחר והתקבלה דרישת הר"י להעלאת תעריף כוננויות מתוכננות ליחידת כירורגיית כף יד, יש ללמוד כי עצם הזכאות לכוננויות אלה כבר הייתה מוכרת עובר לבוררות (סעיף 4 לפסק בוררות שהם, צורף כנספח 12 לכתב התביעה המתוקן של התובע 1).
לפי התובעים, הגם שאין חולק שהתובע 1 הגיע להסכמות מול בית החולים ביחס לתנאי העסקתו - ובכלל זה באשר למספר ימי כוננות מתוכננת שישולמו לו לחודש - אין להסכמה זו תוקף, משזכאותו לרכיב זה נבעה מהאמור בהסכמים קיבוציים הגוברים על הסכמות במסגרת חוזה אישי.
עמדת הר"י תומכת בטענות התובעים. לפי הר"י, סוגיה זו הוכרעה במסגרת סעיף 1 להסכם 1977 ופסק בוררות שהם, ואין בית החולים יכול לשנות מתנאי ההעסקה של התובע 1 באופן חד צדדי.
לפי הנתבעת, התובע לא הוכיח את עצם הזכאות להקצאת כוננויות מתוכננות ליחידת כירורגיית כף יד בבית החולים מכח הסכם 1977 ופסק בוררות שהם. הנתבעת מפנה לנקבע בעניין רינות, הליך במסגרתו העיד התובע 1, שם נקבע, כי לא קיים כל מקור נורמטיבי לפיו יחידת כירורגיית כף יד בבית החולים זכאית להקצאת כוננויות מתוכננות.
הנתבעת טוענת כי הקצאת כוננויות מתוכננות ליחידת כירורגיית כף היד לא נעשתה בהתאם להסכמים הקיבוציים, אלא במסגרת פררוגטיבה של בית החולים (מנהל בית החולים ומנהל המחלקה האורתופדית) שבחר להקצות - במקרה הנ"ל - את התורנויות המתוכננות ליחידת האורתופדיה, תחתיה פועלת היחידה לכירורגיית כף היד.
הנתבעת מציינת כי לתובע 1 שולמה תמורה בגין רכיב כוננויות מתוכננות בהתאם לסיכום פגישה 25.7.04. יתרה מכך, לפי הנתבעת יש לדחות את התביעה מפאת השיהוי הניכר, משהנתבעת פעלה במשך שבע שנים בהתאם להסכמות בין הצדדים משנת 2004, מה גם שהתובע 1 לא הלין על תנאי העסקתו. לטענת הנתבעת, במידה והייתה יודעת על כוונתו של התובע 1 לתבוע זכות זו, הייתה נערכת אחרת, ואף שוקלת את הפסקת ההסדר הנ"ל מולו.
לאחר שבחנו את טענות הצדדים והמסמכים הרלבנטיים, מצאנו כי דין התביעה של התובע 1 ברכיב זה - להידחות.
ראשית לכל, אנו קובעים כי טענת הנתבעת באשר להיעדר זכאות יחידת כירורגיית כף יד בבית החולים להקצאת תורנויות מתוכננות אינה מהווה הרחבת חזית , משהסכמים קיבוציים הם עניין שבידיעת דיינים. השאלה האם יחידת כירורגיית כף יד הינה כזו שמוסכם על ידי הנתבעת והר"י כי תוענק לה זכות לכוננויות מתוכננות אם לאו הינה שאלה משפטית, המוכרעת בדרך של בחינת ההסכמים הקיבוציים עליהם חתומים הצדדים הרלבנטיים. משכך, העובדה שהטענה עלתה לראשונה במסגרת סיכומי הנתבעת בטרם ניתן פסק דין החלקי, ואף לא זכתה להתייחסות במסגרת תצהירו המשלים של מר בר, אין בה כדי למנוע מבית הדין מלדון בה.
נכון הוא כי הנתבעת, עובר להגשת סיכומיה המקוריים לקראת מתן פסק הדין החלקי, לא רק שלא חלקה על זכאות היחידה לכירורגיית כף יד לתורנויות מתוכננות ועל כך שקיימת הקצאה של תורנויות כאלה בפועל, אלא אף הבהירה כי הדבר עולה בקנה אחד עם ההסכמים הקיבוציים הרלבנטיים (סעיף 18 לתצהיר פרופ' אורן; עדותו בעמוד 20 שורות 3-5 לפרוטוקול ובעמוד 21 שורות 16-20; סעיף 29 לתצהיר מר בר; עדותו בעמודים 26-27 לפרוטוקול).
עם זאת, מדובר בטענות עובדתיות כאשר, כפי שהבהרנו לעיל, המחלוקת בענין זה הינה מחלוקת משפטית, שעל בית הדין להכריע בה.
נציין, כי במסגרת הכרעתנו לקחנו בחשבון את הטענות העובדתיות השונות שנטענו על ידי הצדדים, ואולם לאחר שעיינו בהסכמים השונים ובפסק הבוררות וכן לאחר שה תעמקנו בפסק הדין החלקי שניתן בתיק זה ובוטל ובפסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת בענין רינות - שוכנענו, כי ליחידת כירורגיית כף היד לא הייתה זכות קנויה מכח הסכמים קיבוציים או בסיס נורמטיבי אחר להקצאה של תורנויות מתוכננות.
עיון במסמכים הרלבנטיים שהוגשו על ידי הצדדים בתיק דנן מעלה כי לא קיימת קביעה פוזיטיבית וברורה בדבר זכאות כזו. בעניין זה, אנו מאמצים את הנקבע בעניין רינות – מהטעמים הנזכרים בפרק "המסגרת הנורמטיבית" באותו תיק על פני המסקנות אשר פורטו בפסק הדין החלקי אשר בוטל .
לגופם של דברים, נבהיר כי העובדה שבפועל היו יחידות כאלה שבהן - מכח פררוגטיבת ההנהלה בבית חולים כזה או אחר – פעלה מתכונת של כוננויות מתוכננות אינה מלמדת כי בעניינו של התובע 1, חלה על בית החולים חובה להפעיל מערך כוננויות מתוכננות ביחידה זו. כך גם העובדה שבמסגרת פסק בוררות שהם הוכרע כי ביחידות שבהן פועלות כוננויות מתוכננות ביחידת כירורגיית כף יד תשולם תמורה בגין כוננויות אלו בגובה כוננות מיון, אין בה כדי להביא לקבלת טענת התובעים בעניין זה. ועל כך כבר עמדנו לעיל.
בעניינו של התובע 1, מכסת הכוננויות המתוכננות שניתנה לו מקורה בפררוגטיבה של בית החולים והמסגרת הארגונית שלו. מאחר שלא קמה חובה על בית החולים להקצות לתובע 1 כוננויות מתוכננות ביחידת כירורגיית כף יד, מכח הסכם קיבוצי או הסדר נורמטיבי אחר, ברי כי אין פסול בכך ששולמה לתובע 1 תמורה בשיעור של 15 כוננויות מתוכננות, והתובע 1 אינו יכול להלין על כך.
נציין, כי גם אם היינו מקבלים את טענת התובעים וקובעים כי יחידת כירורגיית כף היד זכאי למתכונת של כוננויות מתוכננות – וכאמור, אין אנו מקבלים טענה זו– דין תביעת התובע 1 לתשלום עבור 20 ימי כוננות מתוכננת לחודש היה להידחות.
הסכם 1977 קובע, כי "כאשר נמצא ביחידה רק רופא מומחה אחד במשך כל החודש" הוא יהיה זכאי לתשלום עבור ביצוע 20 כוננויות מתוכננות .
בעניינו – התובע לא היה המומחה היחיד שהיה ביחידה כל החודש, שכן 7 ימים בחודש היו מומחים אחרים ממחלקת אורתופדיה שאיישאו את תפקיד הכוננות.
בהקשר זה נדגיש – כי לשון ההסכם מתייחס למומחה (ואין מחלוקת שהמומחיות הנדרשת בכירורגית כף היד היא מומחיות בתחום האורתופדיה) ולא להתמחות על .
עוד נוסיף, כי יחידת כירורגיית כף היד פעלה תחת מחלקת אורתופדית ב' בבית החולים, והתובע היה כפוף למחלקה זו, ומתוקף שייכותו למחלקה זו ביצע בפועל את הכוננויות המתוכננות אליהן שובץ (עדות פרופ' אורן בעמוד 22 לפרוטוקול; עדות התובע 1 בעמודים 12, 15-16 לפרוטוקול).
על יסוד האמור לעיל, אנו קובעים תביעת התובע 1 לתשלום עבור השלמת 20 תורנויות מתוכננות לחודש- ולא רק 15- נדחית.

סוף דבר
באשר לתובע 1:
התובע 1 זכאי לקבל מהנתבעת תגמול עבור 30 כוננויות-על החל מחודש 11/2005 ועד לחודש 12/14 (כולל), כל עוד הוא הועסק כמנהל יחידה בבית החולים ונדרש וביצע בפועל 30 כוננויות על בחודש. זכאות זו כפופה לחריגים שנקבעו בהסכמים הקיבוציים בדבר העדר זכאות בזמן חופשת מנוחה או מחלה.
בהתאם, זכאי התובע 1 לקבל מהנתבעת תשלום בגין הפרשות פנסיוניות ולקרן אסיף בגין תוספות אלה לשכרו.
התביעה ביחס לכוננויות המתוכננות – נדחית בזאת ובענין זה ניתן פסק דין (חלקי).

באשר לתובע 2:
התובע מס' 2 זכאי לקבל מהנתבעת תגמול עבור 30 כוננויות על לתקופה החל מחודש 9/11 ועד לחודש 4/12, כל עוד הועסק כמנהל יחידה בבית החולים ונדרש לבצע 30 כוננויות על בחודש עד למועד סיום עבודתו. זכאות זו כפופה לחריגים שנקבעו בהסכמים הקיבוציים בדבר העדר זכאות בזמן חופשת מנוחה או מחלה.
בהתאם, זכאי התובע 2 לקבל מהנתבעת תשלום בגין הפרשות פנסיוניות ולקרן אסיף בגין תוספות אלה לשכרו.

הצדדים נדרשים לערוך תחשיבים באשר לזכויות הכספיות המגיעות לתובעים כאמור בהכרעות שבסעיפים 75-77 ו- 78-79 לעיל. הסכומים יישאו הפרשי ריבית והצמדה החל מהתקופה החציונית (לגבי התובע 1 – יוני 2010 ולגבי התובע 2 – ינואר 2012) ועד למועד התשלום בפועל. ככל שתקום מחלוקת בין הצדדים ביחס לשיעור התשלום, יפנו לבית הדין תוך 30 יום ממתן החלטה זו כאשר ימי הפגרה יבואו במנין הימים לצורך מינוי חשב שכר. סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום מהמועד שבו יגיעו הצדדים להסכמה או שבו יתקבלו חישובי חשב השכר שימונה- ככל שיהיה בכך צורך.
בנוסף, תשא הנתבעת בהוצאות המשפט של התובעים בסך 7,000 ₪ אשר ישולמו יחד עם הפרשי השכר.
נציין, כי בקביעתנו לענין הוצאות המשפט לקחנו בחשבון את החלטת בית הדין מיום 23.11.2015 במסגרתו פסק בין הדין הוצאות לזכות התובעים בשל הצורך לקיים הליך נוסף בעניינם.
ככל שיהיה צורך למנות חשב שכר, נשקול האם יש מקום לפסוק הוצאות נוספות בתיק.
לעיוני – 23.8.2018.
זכות ורשות ערעור – בהתאם לתקנות.

מר מאיר בוחבוט
נציג עובדים

אילת שומרוני-ברנשטיין, שופטת

מר יוסף הלפרין
נציג מעסיקים