הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 63017-09-16

01 ינואר 2020

לפני:

כב' השופטת מיכל פריימן

התובע והנתבע שכנגד
מוסך תל חנן בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד א. טל
-
הנתבע והתובע שכנגד
עבד אל ג'באר אבו עיאש
ע"י ב"כ עו"ד מרעי מוחמד

פסק דין

מר עבד אבו עיאש (להלן – "עבד"), עבד במוסך תל חנן בע"מ (להלן – "המוסך"), בתקופה שמיום 6.9.98 ועד ליום 15.3.15.

לפני תביעותיהם ההדדיות של הצדדים.
אדון תחילה בתביעת המוסך נגד עבד, ובהמשך, בתביעה הנגדית שהגיש עבד נגד המוסך.

תביעת המוסך

עיקר טענות המוסך

לטענת המוסך, באמצעות מר סמי מזריב – מנהל ובעלי המוסך (להלן – "סמי"), עבד החל לעבוד במוסך ביום 6.9.98 כמכונאי זוטר ובמהלך שנות עבודתו קודם לתפקידים בכירים יותר, עד שבמסגרת תפקידו האחרון שימש כמנהל עבודה והיה אחראי על צוות של כ-20 עובדים. לטענת המוסך, במהלך השנים עבד יצא להכשרות על חשבון המוסך "בעלויות של עשרות אלפי שקלים".

טוען המוסך כי ביום 15.3.15 הציב עבד דרישה כי שכרו יעלה ל-9,000 ₪ נטו, זאת לאחר שרק שבוע קודם לכן אושרה לעבד תוספת חודשית של 500 ₪ נטו לשכרו. משסירב מנהל המוסך סמי לדרישתו של עבד – הניח עבד את מפתחות הרכב על השולחן ולא שב לעבודתו.

לטענת המוסך, עבד תכנן מראש לעזוב את מקום העבודה וזאת מכיוון שפינה את הרכב מחפציו האישיים עוד בטרם הציב את דרישתו להעלאה נוספת בשכר.

לטענת המוסך, עזיבתו הפתאומית של עבד גרמה ל מוסך נזקים רבים, והם:

הותרת המוסך ב"אנדרלמוסיה שלמה" כתוצאה מאי עדכון בסטטוס רכבים שהיו בטיפולו, נזקים לרכבי לקוחות ונזק תדמיתי;
עיכובים בהזמנת חלפים, שכן נטען כי עבד היה אמון על הזמנתם;
חדר הכלים הספציפיים, שהיה באחריות עבד, נותר באי-סדר מוחלט ובכך נפגעה יכולתו של המוסך להעניק שירות ללקוחותיו;
העובדים עליהם היה עבד אחראי נותרו בחוסר ודאות ועזיבתו של עבד גרמה ל"תסיסה" שהביאה לעזיבת חמישה עובדים נוספים.

הוסיף המוסך וטען כי התנהלותו האישית של עבד בעבודתו הי יתה לקויה, כמפורט להלן:
עבד היה ממעט להכניס רכבים לטיפול בימי שישי ובכך הזיק למוסך.
עבד היה מזלזל לעיתים תכופו ת בלקוחות המוסך וגורם להם חוסר שביעות רצון ומורת רוח.
בימים שבהם נעדר עבד מהעבודה, הוא היה מבצע עבודות במוסך מתחרה, ללא אישור. בהקשר זה אף נטען כי נשלח מכתב התראה לאותו מוסך מתחרה בדרישה להפסיק התנהלות זו.
עבד נהג לקחת מהמוסך חלקים וחלפים בשווי של כ-2,500 ₪ מדי חודש.
עבד נהג להוציא דלק מרכבי הלקוחות ולהעבירו לרכבו האישי.
עבד נהג להוציא מחלקי המכוניות שבאו לתיקון חלקים תקינים והשתמש בהם לצורך תיקון מכוניות אחרות.

עוד טוען המוסך כי בחודש יולי 2014 ביקש עבד הלוואה של 15,000 ₪, למשך חודש ימים. המוסך הלווה לעבד את הסכום.
משראה סמי שעבד אינו מחזיר את ההלוואה, הוא הורה לקזז משכרו של עבד 1,000 ₪ בכל חודש בגין ההלוואה.
כך, ועל פי תלושי השכר של 11.2014-02.2015 , קוזזו מעבד 4,000 ₪, ו עבד נותר חייב למוסך יתרת ההלוואה בסך קרן של 11,000 ₪ – שלא הושבה.

לנוכח כל הטענות הנ"ל, מבקש המוסך שנחייב את עבד בסכומים הבאים:

א. יתרת חוב הלוואה – 11,000 ₪.
ב. שווי חלפים ודלק שנלקחו על ידי עבד – 150,000 ₪.
ג. שווי עבודות פרטיות – 50,000 ₪.
ד. פיצוי בגין נזק שנגרם למוסך עקב עזיבתו הפתאומית – 50,000 ₪.
ה. פיצוי בגין עלויות הכשרה ששולמו ע"י המוסך – 40,000 ₪.

לכתב התביעה צרף המוסך תעודות על השתלמויות שבהם השתתף עבד מטעם המוסך, פרוטוקול שימוע, הודעה על סיום עבודה, דו"חות ביקור שנערכו במוסך על ידי בקר מטעם חברת "דלק מוטורס", שמהם עולה לטענת המוסך כי עזיבתו של עבד מקשה על העבודה במוסך, צילומים מחדר הכלים, ומכתבים שנשלחו לעבד בסמוך למועד עזיבתו.

טענות עבד כנגד תביעת המוסך

עבד טוען כי תביעת המוסך הוגשה נגדו כ "תרופה לפני המכה" כאשר המוסך מנסה למעשה להגן על עצמו מפי תביעתו העתידית של עבד.

לטענת עבד, תפקידו היה אחראי תקלות, והוא כלל לא היה אחראי על עובדים במוסך.

עבד טוען כי ההכשרות שעבר לא היו מיוזמתו ולבקשתו , אלא היו חלק מהחובה של המוסך לעמוד בדרישות דלק מוטורס – יבואן הרכבים שטופלו במוסך. בהקשר זה עבד ט וען כי ככל שידוע לו עלות ההכשרות מומנה על ידי היבואן ולא על ידי המוסך.

ביחס לסיבת העזיבה עבד טען כי זו הי יתה מכיוון שהמוסך לא שילם לו את זכויותיו ועל כן הוא הודיע על התפטרות ו בדין מפוטר.

לטענתו, בחודש 12.2014 הוא גילה כי מנוכים משכרו סך של 1,000 ₪ כ'מפרעה'. כשפנה לברר מדוע נוכה הסכום האמור, שכן, לטענתו הוא לא קיבל כל מפרעה שהיא באותו חודש, אמר לו סמי כי המצב הכלכלי הקשה במשק והירידה בעבודה במוסך מביאים לצורך בצמצום שכרו של עבד. עבד הודיע לסמי כי הדבר לא מקובל עליו ומדובר בהרעה מוחשית בתנאי העבודה.
גם בשלושת החודשים שלאחר מכן קוזזו משכרו 1,000 ₪ בכל חודש ובשל כך עבד הודיע, לאחר שהזהיר, לטענתו, בחודש הקודם מפני כך, שאינו מוכן להמשיך לעבוד ושהוא מתפטר בדין מפוטר. עבד טוען כי הוא לא תכנן לעזוב את המוסך אלא התנהלות המוסך הביאה לכך.

עבד הכחיש את טענות סמי כלפיו.
לטענתו, כאמור, הוא כלל לא היה אחראי על עובדים; הוא לא היה אחראי על הזמנת חלפים. רק המחסנאי הזמין וגם זאת רק לאחר שקיבל אישור ממנהל המוסך; הוא לא היה אחראי על חדר הכלים הספציפיים, וכי חדר זה היה מאז ומתמיד במצב לא מסודר; לא ידוע לו על עזיבה של חמישה עובדים וכי אם הם עזבו סביר להניח שזה בעקבות פגיעה בתנאיהם ; לטענתו לא ביצע כל עבודה בזמן שנעדר מעבודתו; מעולם לא לקח חלפים ו/או חלקים מהמוסך, וכי העובדה שלא הוגשה תלונה במשטרה בגין הגניבה הנטענת מלמד ת כי אין לה כל בסיס; וכי טענת המוסך שביום 14.7.14 הוא נטל מסמי הלוואה של 15,000 ₪ - אין לה שחר.

לנוכח טענות אלה, מבקש עבד שנדחה את תביעת המוסך כנגדו.

דיון והכרעה בתביעת המוסך

טענות המוסך כנגד עבד לפיצוי בגין נטילת חלפים ודלק, לפיצוי בגין שווי עבודות פרטיות, עלויות הכשרה ונזקים שנגרמו עקב עזיבתו הפתאומית של עבד נטענו בעלמא ולא הוכחו כלל.
המוסך לא הביא כל ראיות לטענות ולנזקים הנטענים, מה גם שמדובר בעילות תביעה נזיקיות, שאינן בסמכותו של בית הדין.

תצהירו של סמי הוכחש לחלוטין על ידי עבד, והמוסך לא הביא כל ראיה נוספת לתמיכה בטענות שהעלה.

כך לא הובא אף עובד, שנטען שעבד ניהל, לעדות;

לא הוצגו חשבוניות בגין עלות ההכשרות שנערכו לעבד, וממילא לא הוצגה כל סיבה שהיא לחייב את עבד להשיב למוסך את עלות ההכשרות האמורות ;

לא הובאו לעדות עובדים כדי להעיד על התנהלותו הנטענת של עבד; גם העובדים שנטען שעזבו את העבודה בעקבות עזיבתו של עבד – לא הובאו לעדות;

לא הוצגה ולו ראשית ראיה, למעט תצהיר סמי, לטענות החמורות כנגד עב ד בגין גניבה של חלפים ו/או דלק. אף לא הוגשה תלונה במשטרה בשל כך;

לא הוגש איזה שהוא תחשיב בגין הנזקים שנטען שנגרמו למוסך כתוצאה מעזיבתו של עבד, והסכומים שנתבעו – היו שרירותיים וללא ביסוס כל שהוא .

תביעת המוסך בוססה על תצהירו – הכללי וחסר האסמכתאות – של סמי.

אשר על כן, למעט התביעה להחזר ההלוואה שתדון להלן , דין יתר תביעות המוסך – לדחייה.

הדרישה להחזר ההלוואה

בכתב התביעה טען המוסך כי ביום 14.7.14 פנה עבד לסמי וביקש הלוואה של 15,000 ₪ למשך חודש ימים.
המוסך הציג עותק ספח של צ'ק ע"ס 15,000 ₪ ל פקודת עבד עם תאריך 7.8.14, וכן מסמך מבנק לאומי שלפיו ביום זה נפרט הצ'ק על ידי גב' מילה וולמן – עובדת המוסך .

עבד הכחיש את נטילת ההלוואה ובתצהירו גם הכחיש כי ביקש ממילה לפרוט עבורו את השיק.

סמי העיד כי הוא נתן לעבד את הצ'ק כהלוואה בסמוך לחתונת אחיו של עבד (עמ' 7 לפרוטוקול). כשעבד נשאל האם ההלוואה הייתה בסמוך לחתונת אחיו, הוא התחמק וענה שאינו זוכר מתי אחיו התחתן.

עוד העיד סמי, כי עבד ביקש את ההלוואה תחילה לחודש ימים, כי אמור היה לקבל כסף מחברת הראל והתחייב להחזירה עם קבלת הכסף. משלא הוחזרה ההלוואה החל בפריסת החוב בהחזר של 1000 ₪ לחודש, מתוך השכר.
עבד הכחיש זאת אולם ממסמך חברת הראל ת/2 עולה כי התובע אכן קיבל כסף מחברת הראל בסמוך לאחר מועד קבלת ההלוואה – בחודש 10/14.

עבד הזמין לעדות את גב' מילה וולמן (להלן – מילה), עובדת המוסך, שהעידה כי בתקופה הרלוונטית היא הייתה פקידה שמתפקידה היה גם להפקיד כספים בבנק.
עוד העידה מילה, כי אם עובדים היו מבקשים שתפרוט להם צ'קים למזומן, הם היו חותמים בגב הצ'ק והיא הייתה פורטת להם (עמ' 14 לפרוטוקול).
מספר הצ'ק שנפרט על ידי מילה זהה למספר הצ'ק על סך 15,000 ₪ המופיע לפקודת עבד. המדובר בתאריך שקדם בכ- 4 חודשים להתפטרותו של עבד.

מילה העידה כי לא היה באפשרותה לקבל את הכסף בלי החתימה של עבד בגב השיק (עמ' 14 לפרוטוקול). הגם שמילה העידה שלא היא מסרה את הכסף לעבד, אלא לעופרי מנהלת המשרד והיא בקשה ממנה שתקרא לעבד, שוכנענו מעדותה כי עבד חתם על השיק שהיה רשום לפקודתו וביקש ממנה שתפרוט אותו בבנק עבורו.
עדותה בעניין זה עשתה עלינו רושם מהימן.

מהעדויות והמסמכים שלפנינו שוכנענו כי עבד אכן קיבל מהמוסך הלוואה בסך של 15,000 ₪ ביום 7.8.14 .
סך של 4,000 ₪ כבר נפרעו מתוך שכר החודשים 11.2014 - 2.2015 כעולה מתלושי השכר . משאין חולק כי יתרת ההלוואה טרם הוחזרה – אנו קובעים כי על עבד להשיב למוסך סך של 1 1,000 ₪ יתרת ההלוואה שניתנה לו, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.15.

תביעת עבד נגד המוסך

התביעה שכנגד הוגשה על ידי עבד בעילות שונות שנובעות מאי-תשלום זכויותיו בהתאם לדין הכללי ולצו ה הרחבה בענף המוסכים 1995 (להלן – צו ההרחבה). נדון בטענותיו אחת לאחת.

התביעה להפרשי שכר

עבד טען כי על המוסך להשיב לו 4,000 ₪ שקוזזו מכל אחד מתלושי השכר של חודשים 11.2014-02.2015.
כפי שפורט לעיל בפרק תביעת המוסך, המוסך טען כי כספים אלו קוזזו על חשבון ההלוואה בסך 15,000 ₪ שניתנה לו על ידי סמי ושלא הושבה על ידי עבד במועד שנקבע ביניהם. לנוכח קביעותינו לעיל בנוגע לעניין ההלוואה, דין רכיב תביעה זה להידחות.

שכר עבודה לחודש 3.2015

עבד טען כי שכר העבודה של חודש 03.2015 (12 ימים) לא שולם לו. המוסך טען בסעיף ו' לכתב ההגנה שכנגד כי בחודש 03.2015 נערך לעבד "חשבון סופי שבמסגרתו קיבל את יתרת ימי החופש וההבראה וכן נוכה סכום הודעה מוקדמת". המוסך טען כי תלוש 03.2015 צורף לכתב התביעה.

נטל ההוכחה לעניין תשלום השכר מוטל על המעסיקה - המוסך.
תלוש שכר לחודש 03.2015 לא הוצג לא במצורף לכתב התביעה או לכתב ההגנה שכנגד מטעם המוסך, וגם לא לתצהיר המוסך. לא הוצג גם כל מסמך אחר המעיד על תשלום השכר או גמר החשבון .

בתצהירו של סמי נטען בכלליות כי שולמו לעבד כל זכויותיו לפי דין וכי טענות עבד מוכחשות .
אין לפנינו למעשה כל ראיה לכך שהמוסך שילם לעבד את שכר העבודה של חודש 03.2015.

אשר לחישוב השכר.
עבד הצהיר כי חישב את שכרו הממוצע בהתאם לממוצע שכרו ב-18 החודשים האחרונים, וטען כי הממוצע החודשי עמד על 8,314 ₪, ממוצע ימי העבודה הוא 23, ועל כן הממוצע היומי הוא 361 ₪ ליום. עבד לא פירט מה הרכיבים שהכליל בתוך ממוצע השכר החודשי הנטען על ידו.

המוסך טען כי חישוב זה אינו נכון, וכי על שכרו הממוצע של עבד להיות מחושב בהתאם לשכר הבסיס לשנת 2014, בצירוף רכיבי חופש וחגים ככל ששולמו. חישוב ממוצע של רכיבים אלו לשנה האמורה מביא, לטענת המוסך, לשכר חודשי ממוצע של 6,878 ₪, ולשכר יומי ממוצע (לפי 23 ימי עבודה) של 299 ₪.

על פי תלושי השכר, כאשר שולם לו שכר יומי, כשהיה בחופש או בחג, שולם לעבד שכר יומי בסך 377 ₪. עבד תבע שכר יומי בגובה 361 ₪ בלבד, וכך ייפסק לו.

בחודש 03.2015 עבד הועסק 12 ימים X 361 ₪ ליום = 4,332 ₪.

משכך על המוסך לשלם לעבד את שכר העבודה בגין חודש 03.2015 בסך 4,332 ₪ , ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.15 ועד התשלום בפועל.

עבודה בשעות נוספות

עבד טוען כי הוא הועסק 4 שעות נוספות בשבוע, שבגינן לא קיבל תגמול נוסף כמתחייב מ חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 ומצו ההרחבה .
ברכיב זה תבע עבד סך של 36,021 ₪.

בתמיכה לטענתו צירף עבד דו"ח שעות שקיבל לטענתו מהמוסך וש מראה כי הוא עבד בכל יום מהימים א-ה משעה 7.30 עד 16.30, ובכל יום ו' משעה 7.30 עד 14.30.
התקופה שנתבעה היא מיום 1.11.2011 ועד ליום 27.2.2015, שרק ביחס אליה היו לעבד נתוני הנוכחות שלו במוסך.
לטענתו, צו ההרחבה קובע כי שבוע עבודה במקומות שבהם עובדים 6 ימים בשבוע, ימים א'-ה' יאר כו 8 שעות ויום ו ' יארך 5 שעות. לטענת עבד הוא עבד סה"כ 49 שעות בשבוע לאחר ניכוי של חצי שעת הפסקת אוכל בכל יום.
בענייננו, יוצא שעבד עבד 4 שעות נוספות בשבוע.
עבד חישב את השכר לו הוא זכאי בהתאם לשכר הברוטו שהשתכר בכל חודש בתקופה הנדונה בטבלה שצירף לתצהירו.

בכתב ההגנה שכנגד, ובתצהיר סמי – אין כל התייחסות לסוגיית השעות הנוספות.
בסיכומי המוסך נטענה טענה ביחס להפסקות ולתפילות שיצא אליהן עבד במהלך יום העבודה אולם טענה זו נטענה רק בסוף ההליך, ללא אסמכתאות, מהווה הרחבת חזית ואין בידינו לקבלה.

טענתו של עבד בדבר חלות צו ההרחבה – לא נסתרה.
פרק 7 לצו ההרחבה אכן קובע כי ארכו של שבוע העבודה הוא 45 שעות. בהתאם לדו"חות הנוכחות ש ל המוסך שצירף עבד, הוא הועסק 49 שעות שבועיות. מכאן שעל המוסך לשלם לעבד בגין עבודה ב -4 שעות נוספות לכל שבוע.

השכר היומי הבסיסי של עבד הוא 361 ₪ כקביעתנו לעיל.
מכאן יוצא ששכרו השעתי הוא 45 ₪ ( 361/8), ובתעריף 125% - 56.4 ₪.
עבד תבע עבור התקופה שמיום 1.11.2011 ועד ליום 27.2.2015 (40 חודשים).

בהתאם לתחשיב התובע, זכאי הוא לתשלום עבור 609.5 שעות נוספות. סה"כ זכאי עבד לסך של 34,375 ₪ ברכיב זה.
אולם משנתבע סך של 36,021 ₪ בלבד, זהו הסך שייפסק לו.

הפרשות לפנסיה

עבד טען כי המוסך לא הפריש עבורו לפנסיה כמתחייב מצו ההרחבה מהיום הראשון לעבודתו, אלא רק מתקופה מאוחרת יותר.
עבד חישב את זכאותו לפנסיה לפי שכר ממוצע לחודש 8,314 ₪ והכפיל בכל תקופת העבודה – 196 חודשים. מסך זה הוא הפחית את הסך של 46,094 ₪ שנצבר בקופות בחברת הראל ובחברת כלל, ותבע את היתרה בסך של 51,678 ₪ בגין תגמולי המעסיק (6% מהשכר הממוצע) .
בגין רכיב הפיצויים עבד תבע סך של 22,422 ₪ נוספים. דרך החישוב הייתה זהה, וכאן נוכה סך של 73,350 ₪ שנצבר בקופות בחברת הראל ובחברת כלל ברכיב הפיצויים.

בכתב ההגנה שכנגד טען המוסך כי אמנם בוצעו הפרשות חסרות, אולם לא בסכום שנתבע על ידי התובע.
לטענת המוסך 'ממוצע החוסר' השנתי עמד על 1,660 ₪ בהתאם לנתוני 2013 ו-2014 . המוסך הכפיל ממוצע זה ב-14.25 – כנראה שנות עבודתו של עבד במוסך – והגיע לתוצאה שחסרים 23,654 ₪ בגין הפרשות לפנסיה.

לסיכומיו של עבד צורפו תלושי שכר מחודש ינואר 2011 ועד חודש פברואר 2015, למעט החודשים יולי 2011 ויולי 2013.
מניתוח תלושים אלו, עולה כי לעבד שולמו רכיבי השכר הבאים:
משכורת בשיעור ממוצע של 6,436 ₪ לחודש;
תמריץ נוכח' בשיעור ממוצע של 600 ₪ לחודש;
ימי חג/חופש לפי תעריף ממוצע של 377 ₪;

ממוצע השכר החודשי (כולל רכיבי משכורת, חופשה וחגים) הינו 7,289 ₪.

עבד לא הראה אילו רכיבים הוא הכליל בממוצע שכרו החודשי שנטען שממנו היה על המוסך להפריש עבורו כספים לפנסיה.
כפי שציינו לעיל, בהתאם לתלושי השכר שהוצגו לפנינו, שכרו החודשי הממוצע – רכיבי משכורת, חגים וחופשה – עמד על 7,289 ₪.

עבד כלל לא טען , וממילא גם לא הוכיח , שרכיב תמריץ נוכח' הוא רכיב שממנו היה על המוסך להפריש עבורו כספים לפנסיה. תחשיבו של עבד הוגש ללא פירוט אילו רכיבים הוא כולל ועל כן אין בידינו לקבלו .

יצוין, כי רכיב ה'תמריץ' השתנה מחודש לחודש, וסכומו לא היה קבוע ואף זה יכול שיעיד כי אין להביאו בשכר הקובע.

המוסך בתחשיב שהגיש מטעמו (סעיף 29 לסיכומים) לא הכליל את רכיב ה'תמריץ' כחלק ממשכורתו הקובעת של עבד.

בשים לב לכך שהנטל להוכיח על אילו רכיבים המוסך מחויב להפריש לפנסיה מוטל על עבד, ונטל זה לא הורם אנו קובעים כי השכר הממוצע לצורך הפרשות לפנסיה יכלול את הרכיבים משכורת, חופשה וחגים בלבד.
על כן, כאמור לעיל השכר הממוצע החודשי הקובע לפנסיה, בהתאם לתלושי השכר הוא 7,289 ₪.

קבענו לעיל כי שכרו החודשי לעניין הפרשות לפנסיה הוא 7,289 ₪. בהתאם לצו ההרחבה, הפרשות לפנסיה חלק מעסיק – תגמולים ופיצויים – צריך להיות 12%X7,289 = 874.68 ₪ לחודש .

הן עבד והן המוסך ערכו את החישובים שלהם ביחס לכל התקופה, 196 חודשים, ומכאן, שההפרשות לתקופה זו עולות כדי 171,633 ₪.
לראשונה בסיכומיו טען המוסך להתיישנות רכיב זה, אולם מדובר בשינוי חזית שכן, כאמור, במסגרת כתב ההגנה לא הועלתה הטענה ולא זו בלבד אלא שתחשיב המוסך נערך אף הוא בהתייחס למלוא התקופה.

לסיכומיו של עבד צורפו היתרות מקופות הפנסיה הראל וכלל.
בקופת הראל ברכיבים 'תגמולים מעסיק' ו'פיצויים' צבורים סך של 17,408 ₪ ו-19,575 ₪ בהתאמה. הסכומים נכונים ליום 30.6.2014 – כ-8 חודשים טרם סיום עבודתו של עבד במוסך.
בקופת כלל נצברו בתגמולי מעסיק סך של 32,972 ₪ (סכום זה כולל סך 15,294 ₪ שנמשכו על ידי עבד במהלך השנה מהקופה) וכן סך של 55,872 ₪ ב'פיצויים'.
סכום זה נכון ליום 30.9.14 – כ-5 חודשים לפני מועד עזיבתו של עבד את המוסך.

סך הכל צבורים בקופות על שם עבד, בהתאם לדו"חות שהומצאו לנו, ברכיב פיצויים וברכיב תגמולי מעביד סך של 125,827 ₪.
המוסך היה צריך להפריש 171,633 ₪ וסכום ההפרשות החסרות עומד על כן על סך של 45,806 ₪.

לנוכח כל האמור, המוסך ישלם לעבד פיצוי בגין הפרשות חסרות לפיצויים ותגמולים בסך של 45,806 ₪.

התביעה להשלמת פיצויי פיטורים

עבד טען כי נסיבות סיום יחסי עובד מעביד מזכים אותו בפיצויי פיטורים מלאים. כן טען לחלופין כי התפטר לנוכח ההרעה המוחשית בתנאי עבודתו ומשכך יש לראות בהתפטרותו כפיטורים.
המוסך הכחיש את כל טענותיו של עבד לעניין סכום הפיצויים.

עבד טען כי הוא התפטר לנוכח העובדה שלטענתו קוזז משכרו סך של 1,000 ₪ בחודש 11.2014 בגין מצבו הכלכלי של המוסך, ו שלמרות שהודיע שאין זה מקובל עליו – הקיזוז המשיך גם בחודשים שלאחר מכן.

לעיל קבענו כי איננו מקבלים גרסה זו ביחס לקיזוז ה-1,000 ₪, וכי בעניין זה העדפנו את גרסת המוסך, שטען כי המדובר בהחזר כספי הלוואה.

בשים לב לקביעתנו זו – אין לראות בהתפטרותו של עבד כהתפטרות מחמת הרעה מוחשית שיש לר אות בה כפיטורים.
אשר על כן, התביעה להשלמת פיצויי פיטורים – נדחית.

התביעה להפרשות לקרן השתלמות

עבד טען כי בהתאם לצו ההרחבה, על המוסך היה להפריש עבורו סך של 0.2% משכרו החודשי כהפרשה לקרן השתלמות, והמוסך לא עשה כן. גם רכיב זה חושב על ידי התובע בהתאם לשכר חודשי ממוצע של 8,314 ₪, וביחס לכל התקופה – 196 חודשים.

כל שהמוסך טען לעניין זה הוא כי העובד חייב לשלם את חלקו בקרן ההשתלמות והמוסך חייב להשלים את ההפרש.

פרק 26 לצו ההרחבה קובע:

"א. הנהלות המוסכים יפרישו על חשבונן מידי חודש בחודשו 0.2% משכרם הכולל של העובדים וכן ינכו 0.1% משכר העבודה של העובד לקרן ההשתלמות לעובדי המוסכים".

על המוסך היה להפריש עבור עבד סך של 0.2% משכרו החודשי לקרן השתלמות, ומשלא עשה כן – עליו לשלם לו כעת פיצוי בגובה ההפרשות החסרות .

על בסיס השכר החודשי הממוצע שנקבע על ידינו, ההפרשה החודשית הינה
7,289X0.2% = 14.5 ₪ לחודש .
עבד תבע בגין 196 חודשים, והמוסך לא העלה כל טענה שהיא ביחס לתקופה שנתבעה, ומשכך על המוסך לשלם לעבד סך של 2,842 ₪ פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות בהתאם לצו ההרחבה.

התביעה לפדיון חופשה

מוסכם, כי עבד זכאי ל-26 ימי חופשה בשנה, ובסך הכל 78 ימים בגין שלוש השנים האחרונות לעבודתו.

עבד טוען כי עבור שלוש השנים האחרונות הוא זכאי לסך של 28,158 (לפי שכר יומי של 361 ₪X78 ימים) וכי שולם לו על חשבון ימי חופשה סך של 13,000 ₪ בלבד.

המוסך טוען כי בחשבון שבע השנים האחרונות התובע זכאי לפדיון 36 ימי חופשה, בתעריף של 375 ₪ ליום לפי ממוצע של 6,878 ₪ לחודש, ובסך הכל בגין רכיב החופשה התובע זכאי, בהתאם לגרסת המוסך, לסך של 9,900 ₪.

מעיון בתלושי השכר שצורפו לסיכומיו של עבד עולה כי שולמו לו 13,000 ₪ בגין 52 ימי חופשה בשלוש השנים האחרונות. מכאן יוצא שעל המוסך לשלם לו פדיון של 26 ימים נוספים בתעריך של 361 ₪ ליום, ובסך הכל 9,386 ₪ ברכיב זה.

התביעה לדמי הבראה

עבד טוען כי בהתאם לצו ההרחבה, הוא זכאי ל-20 ימי הבראה – 10 ימים בכל שנה מהשנתיים האחרונות לעבודתו בסך 7,560 ₪. בתקופה זו לטענתו שולמו לו 1 4 ימי הבראה בלבד בסך של 5,292 ₪ לפיכך הוא תובע את ההפרש בסך של 2,268 ₪.
המוסך טוען מנגד כי בשנת 2013 עבד קיבל 6 ימי הבראה; בשנת 2014 הוא קיבל 4 ימי הבראה ובשנת 2015 הוא קיבל 12 ימי הבראה. משכך, לטענת המוסך, עבד קיבל 22 ימי הבראה – מעבר למה שהוא תבע – ולא מגיע לו תשלום נוסף.

מתלושי השכר עולה כי בשנתיים האחרונות לעבודתו (חודשים 02.2013-02.2015 ) עבד קיבל 14 ימי הבראה בלבד. המוסך טען כי בשנת 2015 הוא שילם לעבד 12 ימי הבראה אולם מתלושי 2015 שהוצגו עולה כי שולמו רק 4 ימים. כפי שכבר כתבנו, תלוש 03.2015 – לא הוצג .

בהתאם לצו ההרחבה (פרק 12 לצו) ובהתאם לוותק של עבד הוא אכן זכאי כטענתו ל-20 ימי הבראה בשנתיים האחרונות .

משכך על המוסך לשלם לעבד סך של 378X6 = 2,268 ₪ הפרשי דמי הבראה שלא שולמו.

התביעה לדמי חגים

עבד טען כי הוא זכאי ל-10 ימי חג בשנה, וכי שולמו לו 8 ימים בלבד. הוא תבע ברכיב זה 14 ימים, יומיים בכל שנה מ-7 השנים האחרונות לעבודתו, בתעריף 361 ₪ ליום ובסך הכל – 5,054 ₪.

המוסך טען כי שולמו לעבד כל ימי החג שלהם היה זכאי, וכי ככל שהחג נפל בשבת הרי שאין חובה על המוסך לשלמו.

פרק 10 לצו ההרחבה קובע כי "כל עובד שעבד לפחות שלושה חודשים, יקבל תשלום מלא עבור 10 ימי חג". עשרת הימים שמפורטים בהמשך הסעיף בצו כוללים גם יום בחירה אחד. כן קובע הצו כי "התשלום עבור ימי החג ישולם גם אם החג חל בשבת".
צו ההרחבה קובע כי העובדים זכאים ל-10 ימי חג, כולל יום בחירה, ואין הם צריכים להוכיח שעבדו לפני ואחרי החג ושהחג לא נפל בשבת.

המוסך לא הוכיח כי הוא שילם לעבד 10 ימי חג בשנה, כולל יום בחירה. המוסך טען – שלא בהתאם לדין החל עליו – כי הוא לא חייב לשלם על חג שנפל בשבת.
טענה זו אין בידינו לקבל.

אשר על כן, התביעה ברכיב זה מתקבלת, ועל המוסך לשלם לעבד סך של 5, 054 ₪ בגין דמי חגים.

סיכום

תביעת המוסך נדחית ברובה המכריע ומתקבלת באופן חלקי ביותר. תביעת עבד מתקבלת ברובה.

על המוסך לשלם לעבד את הסכומים שלהלן:

שכר עבודה לחודש 03.2015 בסך 4,332 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.15 ועד התשלום בפועל.
הפרשי גמול עבודה בשעות נוספות בסך 36,021 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.15 ועד התשלום בפועל.
פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך 45,806 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.15 ועד התשלום בפועל.
פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות בסך 2,842 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.15 ועד התשלום בפועל.
פדיון חופשה בסך 9,386 ₪ ב תוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.15 ועד התשלום בפועל.
דמי הבראה בסך 2,268 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.15 ועד התשלום בפועל.
דמי חגים בסך 5,054 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.15 ועד התשלום בפועל.

מהסך האמור תקוזז יתרת ההלוואה בסך של 11,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.15 ועד התשלום בפועל.

כן ישלם המוסך לעבד הוצאות משפט בסך 1500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מקבלת פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד התשלום בפועל.

לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין .

ניתן היום, ד' טבת תש"פ, (01 ינואר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .