הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 57741-06-16

01 ינואר 2020

לפני:

כב' השופטת מיכל פריימן
נציגת ציבור (עובדים) גב' חוה טרטקובסקי שמשי
נציג ציבור (מעסיקים) מר יונה לוי

התובע
עומר חילף
ע"י ב"כ עו"ד יאיר ארן
-
הנתבע
רמיחאת אחמד
ע"י ב"כ עו"ד רונן קינן

פסק דין

מר עומר חילף (להלן – התובע) עבד אצל הנתבע, מר רמיחאת אחמד, קבלן עצמאי אשר עוסק בעבודות חשמל.
בתביעה זו מבקש התובע לחייב את הנתבע לשלם לו כספים המגיעים לו, לטענתו, בגין תקופת עבודתו אצל הנתבע וסיומה.

בישיבת הדיון המוקדם ביום 25.10.2017 הוגדרו הפלוגתאות הנדרשות כעת להכרעתנו, כדלקמן:

  1. מהי תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבע 1.
  2. האם חל על הנתבע 1 צו ההרחבה בענף החשמל והאלקטרוניקה.
  3. מה היה שכרו של התובע, והאם קיבל תלושי שכר.
  4. מה היו שעות עבודתו של התובע.
  5. האם עבד התובע בשעות נוספות, ובאיזה היקף, והאם זכאי הוא לתגמול בגין שעות נוספות ובאיזה סכום.
  6. האם התובע התפטר ביום 4.9.15 עקב תנאי עבודתו, או שעזב את עבודתו ביום 10.9.15 ללא מתן הודעה מוקדמת וללא קשר לתנאי עבודתו.
  7. האם זכאי התובע לפיצויי פיטורים, ובאיזה שיעור.
  8. האם זכאי התובע לתוספת משמרות, ובאיזה שיעור.
  9. האם זכאי התובע לתוספת וותק, ובאיזה שיעור.
  10. האם זכאי התובע לפיצויי הלנה בגין תשלום משכורות באיחור, ובאיזה שיעור.
  11. האם זכאי התובע לפיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר, כטענתו, ובאיזה שיעור.
  12. אין מחלוקת כי התובע זכאי להפרשות פנסיוניות, אולם מקור החיוב (צו ההרחבה בענף החשמל או צו הרחבה כללי) כמו גם שיעור ההפרשות המגיע שנוי במחלוקת.
  13. אין מחלוקת כי התובע זכאי להפרשות על חשבון פיצויי פיטורים, אולם מקור החיוב (צו ההרחבה בענף החשמל או צו הרחבה כללי) כמו גם שיעור ההפרשות עומד על שנוי במחלוקת.
  14. אין מחלוקת כי התובע זכאי לדמי הבראה, אולם הוותק הקובע והסכום המגיע שנוי במחלוקת.
  15. האם זכאי התובע לפדיון חופשה, ובאיזה שיעור.
  16. האם הלווה הנתבע 1 סכומים לתובע אותם יש לקזז מסכומים המגיעים לתובע, ובאיזה שיעור.

נקדים ונאמר כי לחלק גדול מן המחלוקות לא הובאו ראיות שבכתב והכרעתנו תתבסס על נטלי ראיה והתרשמותנו ממהימנות העדויות.

תקופת העבודה

4. לטענת התובע, הוא עבד אצל הנתבע ברציפות מחודש יולי 2006 ועד ליום 4.9.2015.

5. הנתבע טוען מנגד כי התובע עבד אצלו בשתי תקופות נפרדות: האחת, מיום 1.1.2008 ועד ליום 30.6.2012, והשנייה, מיום 1.1.2013 עד ליום 4.9.2015. אשר למועד תחילת העבודה, הנתבע טען הוא פתח את עסקו רק בחודש 04.2007 והציג 'תעודת עוסק מורשה' מתאריך זה.

6. לא הוצגו לנו הסכם עבודה או הודעה על תנאי עבודה כנדרש בחוק הודעה לעובד.
התובע, מצדו, לא הציג כל ראיה לטענתו כי החל לעבוד אצל הנתבע בחודש 7/2006.
מנגד, הנתבע הציג תעודת רישום עוסק מורשה שלפיה הוא נרשם כעוסק מורשה החל מיום 1.4.2007. על פי תלושי השכר שהוצגו, מועד תחילת העבודה הוא חודש 1.2008, וכך גם הדיווחים למוסד לביטוח לאומי.

בשים לב למועד פתיחת העסק כעולה מהתעודה שהוצגה על ידי הנתבע, כמו גם לדיווחים למוסד לביטוח לאומי ולתלושי השכר, שוכנענו בגרסת הנתבע כי מועד תחילת העבודה הינו 1.1.08.

7. אשר לרצף העבודה.
התובע טען כי עבד ברציפות מתחילת עבודתו ועד ליום 4.9.2015.
הנתבע טען כי בתקופה שמיום 1.7.2012 ועד ליום 31.12.2012, התובע התפטר ולא עבד אצלו.
הנתבע לא הציג הודעה על תנאי עבודה או רישומי נוכחות מזמן אמת שיכולים לתמוך בטענתו.

על פי דו"ח תקופות עיסוק מהמוסד לביטוח לאומי, התובע עבד בשירות הנתבע מיום 1.1.2008 ועד ליום 30.6.2012, ומיום 1.1.2013 ועד ליום 30.4.15. התובע אינו מדווח כעובד בתקופה שבמחלוקת.
גם בתלושי השכר מחודש 1.13 ואילך מופיע מועד תחילת עבודה חדש - 1.1.13, אולם יצוין, כי כל התלושים שהוצגו הודפסו לאחר מועד הגשת התביעה.

8. בתמיכה לטענתו כי עבד ברצף, ביקש התובע צו לחברת סלקום לקבלת פירוט שיחות שבוצעו מהטלפון הנייד שלטענתו מסר לו הנתבע במהלך תקופת העבודה, לתקופה נשוא המחלוקת – 6/12 עד 1/13.
הנתבע לא התנגד להוצאת הצו ולא העלה כל טענה כי התובע לא החזיק בטלפון הנייד בתקופה הנדונה.

מדו"ח פירוט השיחות עלה כי בתקופה זו שבמחלוקת בוצעו שיחות רבות מהנייד אל הנתבע ומהנתבע אל הנייד.

9. רק במסגרת תצהיר העדות הראשית, טען הנתבע לראשונה כי הטלפון הנייד האמור היה בחזקת עובד אחר שלו – מר עמר ח'ילף (להלן – "העד"). מר חילף מסר תצהיר מטעמו בעניין זה.

10. בנסיבות אלו, התרנו לתובע להגיש תצהיר משלים מטעמו, בו התייחס לטענתו החדשה של הנתבע, ופירט שמותיהם ומספריהם של בני משפחתו הקרובים וחבריו, איתם בוצעו שיחות בתקופה שבמחלוקת, לשם הוכחה כי מכשיר הטלפון היה אכן ברשותו.

11. אף הנתבע הגיש תצהיר משלים מטעמו ומטעם העד על מנת ל תן הסבר למספרים המופיעים בפירוט השיחות.

12. אין חולק בין הצדדים כי מי שהחזיק בטלפון הנייד בתקופה שבמחלוקת אכן עבד אצל הנתבע בתקופה זו.

לאחר ששמענו ראיות הצדדים, איננו מוצאים לתן כל אמון בעדות העד מר עמר חילף ובטענתו כי הטלפון היה ברשותו בתקופה שבמחלוקת.

עדות העד הייתה בלתי אמינה כלל, נפלו בה סתירות והעד הרבה לא לדעת או לא לזכור פרטים אודותיהם נשאל והנוגעים לעבודתו הנטענת אצל הנתבע לרבות תקופות, מספר הימים ומספר שעות העבודה, השכר ששולם לו, המועד ומשך הזמן בחודשים בו טוען שעשה שימוש בטלפון, מי שילם עבור השיחות ועוד.

העד סרב לענות לשאלות עליהן נשאל (ר' עמ' 27-28 לפרוטוקול).
העד לא נתן הסבר משכנע למה בוצעו מהטלפון הנייד שיחות למשפחתו הקרובה ולחבריו של התובע.

העד העיד כי באותה תקופה הוא היה בשירות צבאי, ושירת "שבוע-שבוע", כאשר הוא עבד אצל הנתבע כ-10 ימים בחודש בלבד (עמ' 23 לפרוטוקול), מה שלא מתיישב עם השכר שלכאורה שולם לו על פי טופס 106 שהוצג (נושא תאריך הדפסה 16.1.19).
מספר ימי העבודה הנטען אינו מתיישב גם עם העובדה שהשיחות בענייני העבודה מהטלפון המדובר בוצעו באופן יומיומי, ועם טענתו של העד כי באותה תקופה הוא היה העובד היחיד פרט לנתבע, טענה העומדת בסתירה לעדות הנתבע עצמו.

יצוין, כי העד הוא קרוב משפחה של הנתבע שככל הנראה בא לסייע לו כנגד התביעה.

13. לזאת יש להוסיף את העובדה כי התובע היה זה שיזם את הוצאת הצו, הואיל ומשוכנע היה כי פירוט השיחות יתמוך בטענתו, ואת העובדה כי טענת הנתבע כי הטלפון כלל לא היה ברשות התובע עלתה רק בשלב מאוחר. ככל שאכן לא היה הטלפון מצוי בחזקת התובע בתקופה זו, מצופה היה מהנתבע להתנגד לצו או לפחות להעלות טענה זו מלכתחילה ולא בדיעבד.

14. על כן, אנו קובעים כי בתקופה שבמחלוקת, היינו בתקופה שמיום 1.7.2012 ועד ליום 31.12.2012, מכשיר הטלפון הנייד היה אצל התובע, והתובע עבד אצל הנתבע גם בתקופה זו.

תקופת העבודה של התובע אצל הנתבע הינה על כן מיום 1.1.2008 ועד ליום 4.9.15.

חלות צו ההרחבה במתכת חשמל ואלקטרוניקה

15. התובע טען כי לנוכח העובדה שהנתבע עסק בעבודות חשמל ושהעסיק פחות מ-20 עובדים, חל עליו צו ההרחבה בענף המתכת החשמל והאלקטרוניקה 2004 (להלן – צו ההרחבה).

16. הנתבע לא הכחיש כי תחום עיסוקו הוא עבודות חשמל וטען כי התובע לא היה מוסמך לעבוד בעבודות חשמל והיה "עובד כללי", ומשכך לא חל עליו הצו. הנתבע לא ביסס טענה זו בפסיקה ו/או בהוראות חוק רלוונטיות.

17. צו ההרחבה קובע במפורש כי "עובד" הוא "כל המועסק כשכיר על ידי המפעל, שמלאו לו 18 שנים, למעט מנהל כללי, חשב, ומנהל כח אדם".
התובע הועסק כשכיר, ועל כן מלשון הצו ברור שהתובע בא בכלל הגדרת "עובד", וצו ההרחבה חל בעניינו.

יצוין כי הכרעה זו נכונה אף אם נלך לגישתו של הנתבע, כי התובע הועסק אצלו כ"עובד כללי".

מה היה שכרו של התובע

18. התובע טען כי הוא סיכם עם הנתבע על שכר של 6,500 ₪ נטו לחודש, וכך שולם לו מדי 20 לחודש.
התובע טוען כי לא קיבל תלושי שכר בזמן אמת כלל. הוא טוען שכאשר היה מבקש את התלושים מהנתבע נאמר לו שהתלושים 'אצל הרואה חשבון'. התובע טען כי ניסה לפנות אל רואה החשבון אך הוא מסר לו שהוא צריך אישור מהנתבע על מנת למסור לו את התלושים.

19. לטענת הנתבע, שכרו של התובע היה בהתאם לתלושי השכר.
בכתב ההגנה נטען כי מדובר בשכר יומי, כששכרו הקובע צריך להיות 4,663 ש"ח ברוטו.
הנתבע הוסיף וטען כי התובע קיבל רכב צמוד ודלקן כחלק מתנאי העבודה. הנתבע טען כי שילם לתובע ב - 10 לכל חודש במזומן – בהתאם לבקשת התובע – וכי יחד עם המזומנים מסר לו את תלוש השכר.

20. בחקירה הנגדית שינה הנתבע גרסתו וטען שהתובע היה מקבל שכר של 4,500 ₪ במזומן, שכר חודשי "נטו במזומן" (עמ' 15 לפרוטוקול).

כאשר עומת הנתבע עם העובדה שתלושי השכר הראו סכום נטו שונה מהסכום שציין, הוא טען שתמיד "עיגל כלפי מעלה".
כשעומת עם התלושים שסכום הנטו שלהם לא מתקרב ל-4,500 ₪, הוא שינה שוב את גרסתו וטען שבאותה תקופה התובע קיבל שכר של 3,500 נטו (עמ' 16 לפרוטוקול).

21. מעדות הנתבע עולה כי אין כל הלימה בין הנתונים שנרשמו בתלושי השכר לבין הסיכום ומה שנהג בפועל בין הצדדים. משכך אין בידינו להסתמך עליהם.

22. גם לטענת התובע כי קיבל שכר חודשי שעמד על 6,500 ₪ לא הובאה כל ראיה.
לא זו בלבד אלא שבחקירתו הנגדית שינה התובע את גרסתו כאשר טען כי סגר עם הנתבע על שכר יומי של 250 ₪ וכי קיבל שכר לפי ימי העבודה שעבד בפועל (עמ' 11 לפרוטוקול).

עוד העיד התובע כי בכל חודש רשם כמה ימים עבד ולפי זה שולם לו, וכי רשם גם את שעות העבודה, שעת תחילת ושעת סיום העבודה בכל יום.
לתובע לא היה הסבר מדוע רישומים אלו לא צורפו.

אי הצגת הרישומים שבידי התובע מקימה את החזקה כי יש ברישומים אלו כדי לפעול לחובתו.

23. לנוכח השינוי בגרסאות הצדדים, היעדר כל ראייה כתובה לסיכום השכר ולגובה השכר ששולם בפועל, חוסר מהימנותם של תלושי השכר ואי הצגת רישומי הנוכחות שבידי התובע, דוחים אנו את טענת התובע כי שכרו עמד על 6,500 ש"ח נטו לחודש.
משהודה הנתבע כי התובע קיבל שכר בסך 4500 ש"ח נטו, זה יהיה בסיס שכרו לצורך חישובינו להלן, כאשר על פי תלוש השכר הברוטו הינו בסך של 4,663 ש"ח.

האם קיבל התובע תלושי שכר?

24. התובע טען כי לא קיבל תלושי שכר.
הנתבע טען כי מסר לתובע את תלושי השכר יחד עם תשלום המשכורת במזומן.

25. במחלוקת זו אנו מעדיפים את גרסת התובע.
לא הוצג לנו כל מסמך מזמן אמת והתלושים כולם הודפסו לאחר מועד הגשת התביעה.
כפי שקבענו לעיל, ובהתבסס על עדות הנתבע, התלושים אינם משקפים את הסכמות הצדדים ואת השכר ששולם לתובע בפועל וכל ההתנהלות הייתה, כלשון הנתבע, "זה סגנון עבודה, ככה במגזר עבדנו" (עמ' 16) הכול לפי "מנגנון של המגזר" (עמ' 16, 19 לפרוטוקול) ו"היו הרבה פשלות, הכול עם מנגנון של המגזר".

התנהלות כפי שהוכחה לפנינו מתיישבת גם עם גרסת התובע כי לא נמסרו לו תלושי שכר.

ימי ושעות עבודתו של התובע

26. התובע טען בתביעתו בסעיפים 12 עד 14 כי כאשר עבד עם הנתבע במפעל רולן, יום העבודה החל ב-7.00 והסתיים ב-17.00, וכאשר עבד מחוץ למפעל רולן יום העבודה החל בין השעות 5.00-6.00 בבוקר והסתיים בשעות 17.00-20.00.
התובע לא התייחס מפורשות לעבודה בימי ו' ולמספר שעות העבודה ביום זה.
בתצהירו טען כי עבד בימי ו' משעה 7:00 עד 14:00.

27. הנתבע טוען כי התובע עבד על בסיס יומי, 20 ימים בחודש בממוצע, 8 שעות ביום בלבד (כ-85% משרה).
לטענתו מפעל רולן עובד 5 ימים בשבוע בלבד.

28. אף שהנטל לעניין ימי ושעות עבודתו של התובע מוטל על הנתבע, וזה לא הציג כל רישומים המתעדים זאת או כל ראייה אחרת, משהודה התובע כי ברשותו רישומים של ימי שעות עבודתו ואלה לא צורפו, הדבר פועל לחובתו.
לנוכח האמור, ואף לאור העובדה כי בכתב התביעה אין כל התייחסות לשעות העבודה בימי ו' איננו מקבלים את הטענה כי התובע עבד 6 ימים בשבוע.

29. אשר לשעות העבודה, לטענת התובע בתביעה ובתצהירו, הוא הועסק ביום עבודה במפעל 10 שעות (7-17), ומחוץ למפעל כ-12-15 שעות. התובע לא ציין בכמה מהימים עבד במפעל ובכמה מהימים עבד מחוץ למפעל.
התובע לא הגיש את הרישומים שלטענתו מצויים ברשותו אולם דו"חות האיכון של הנייד, שכבר קבענו כי היה ברשות התובע, מראים כי היו ימים בהם בוצעו שיחות מהמפעל אחרי השעה 16.00, דבר שתומך בטענת התובע ומנוגד לטענת הנתבע שהתובע עבד רק עד השעה 16.00.

כמו כן, יש ימים רבים שבהם מתבצעת שיחה ראשונה מהנייד בשעות 5-6 בבוקר, מה שמתיישב עם גרסת התובע כי התחיל את העבודה בשעות המוקדמות של הבוקר.

30. אנו קובעים על כן כי יום עבודתו הרגיל של התובע במפעל ארך 10 שעות.
בימים שעבד מחוץ למפעל, יתכן שעבד בהיקף גדול מכך אולם בהיעדר כל נתונים באשר למספר ימים אלו ולשעות העבודה, חרף קיומם של אלו בידי התובע, יחושבו גם ימים אלו כימים בהם עבד התובע 10 שעות.

התביעה לשעות נוספות

31. פועל יוצא של קביעתנו לעיל הוא שהתובע זכאי לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות, שלא שולמו לו.

בהתאם לסעיף 26ב לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, בית הדין רשאי לפסוק עד 15 שעות נוספות לשבוע, ועד 60 שעות נוספות לחודש.
התובע העמיד רכיב תביעה זה על סך 100,000 ₪.

32. משקבענו כי התובע עבד 5 ימים בשבוע, 10 שעות ביום, התובע זכאי לתשלום שעת עבודה נוספת אחת ליום, סה"כ 23 שעות לחודש.
בשים לב לתקופת העבודה (1.1.2008 - 4.9.2015) ולכך שהתביעה ביחס לתקופה שקדמה לחודש יוני 2009 התיישנה, זכאי התובע לתשלום הפרשי שעות נוספות מחודש יוני 2009 ועד ליום 4.9.15 – סה"כ 74 חודשים.

בסיס השכר לצורך התשלום הינו 4,663 ש"ח מחולק ב-186 = 25 ש"ח לשעה.
בתעריף שעה נוספת (125%) הוא 31.34 ש"ח.

74 חודשים X 23 שעות נוספות X 31.34 ש"ח לשעה = 53,336 ש"ח.

סך זה ישולם לתובע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מתאריך ממוצע 1.9.12 ועד התשלום בפועל.

נסיבות סיום העבודה - התפטרות או פיטורים?

33. התובע טוען שהתפטר מעבודתו, אך לנוכח הנסיבות שבהן התפטר, יש לראות את התפטרותו כפיטורים. הנסיבות הן שלא נמסרו לו תלושי שכר ולא שולמו לו מלוא זכויותיו כעובד.
התובע טען כי בתחילת חודש אוגוסט הוא פנה לרואה החשבון של הנתבע, אך זה לא היה מוכן למסור לו את תלושי השכר שלו.
התובע טוען כי פנה בתגובה לנתבע, אולם הוא הגיב בביטול ולכן הודיע התובע לנתבע כי הוא מתפטר מהעבודה ונתן הודעה מוקדמת כדין.

34. הנתבע טוען כי התובע התפטר מעבודתו ואינו זכאי לפיצויי פיטורים. לטענתו, התובע עבד עד ליום 4.9.2015. מיום זה ואילך הוא לא הגיע לעבודה. הנתבע טען כי התובע ביקש ימי חופש תחילה לסידורים ולאחר מכן, ביום 10.9.15 הוא פשוט הודיע כי הוא לא רוצה להמשיך לעבוד.

כראיה הציג הנתבע התכתבות וואצאפ בינו לבין התובע, שממנה עולה כי ביום 6.9.15 ביקש התובע מהנתבע יום חופש.

הנתבע טוען כי התובע מעולם לא התלונן על תנאי עבודתו, ואף לאחר שקיבל את שכר החודש האחרון מידי הנתבע הוא לא הלין על תנאי העבודה אלא ביקש רק לשנות את שם המוטב שנכתב על השיק, על מנת שיוכל להפקידו לחשבון הבנק.

35. בהתאם להתכתבות הווצאפ שצורפה לכתב ההגנה –
ביום 6.9.15 ביקש התובע חופש ליום המחרת, 7.9.15. הנתבע ענה בתגובה – "חופשי".

ביום 8.9.15 ביקש הנתבע לדעת מה קורה עם התובע. משלא קיבל תשובה שאל – "אתה יוצא מחר?" ונענה על ידי התובע "לא".

ביום 9.9.15 בשעה 21.09 ביקש שוב הנתבע לדעת מה קורה עם התובע, ואף דרש ממנו תן תשובה או "שכן או שלא". בתגובה ענה לו התובע, ביום 10.9.15 בשעה 0.44 "לא רוצה להמשיך".

הנתבע עוד ענה לתובע כי הוא גרם לו נזק גדול וכי הוא מוזמן להגיע אליו ולקבל את שכרו, והתובע לא הגיב לו על כך.

36. מההתכתבות לעיל עולה כי התובע התפטר מעבודתו, מבלי שנתן לנתבע הודעה מוקדמת.

לו היה התובע כטענתו, בעיצומה של תקופת ההודעה המוקדמת, הוא היה כותב לנתבע כי הוא כבר הודיע לו שהוא עוזב וכרגע הוא נמצא גם כך בתקופת ההודעה מוקדמת.

התובע לא נתן כל הסבר שהוא ביחס להתכתבות זו, ועל כן אנו מקבלים את גרסת הנתבע בעניין ההתפטרות, וקובעים כי התובע התפטר מהעבודה באופן מידי וללא שנתן הודעה מוקדמת.

37. מעבר לצורך נעיר כי גרסת התובע מתבססת על התפטרותו בדין מפוטר בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פייטורים, תשכ"ג-1963.
לפי הפסיקה קיימים שלושה מבחנים שעל הטוען טענת התפטרות בדין מפוטר לעמוד בהם: אחד, להוכיח שהייתה הרעה בתנאי העבודה, או שהיו נסיבות אחרות שבהן אין לדרוש ממנו שימשיך בעבודתו. שני, להוכיח שפנה בפניה מוקדמת למעסיק וביקש ממנו לתקן את ההרעה או את הנסיבות האחרות, לפי העניין. שלישי, להראות שעזיבת העבודה הייתה בעקבות ההרעה ולא מאף סיבה אחרת.
בענייננו, הגם שניתן לראות בכך שלא שולמו לתובע שעות נוספות כנסיבות אחרות שבהן אין לצפות מהעובד שימשיך לעבוד, התובע לא הראה שפנה למעסיק בזמן אמת וביקש ממנו לתקן את ההפרה. פרט להצהרת התובע, שהוכחשה על ידי הנתבע, לא הובאה כל ראיה שהיא לפנייתו של התובע לנתבע ולדרישתו כי יתקן את הדרוש תיקון. משנטל הראיה על התובע בעניין זה – אף מסיבה זו יש להעדיף את גרסת הנתבע.

38. לנוכח האמור אנו קובעים כי התובע התפטר מעבודתו, שלא בדין מפוטר,
והוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים.

התביעה לתוספת משמרות

39. צו ההרחבה, שלעיל קבענו כי חל בענייננו, קובע זכאות לתוספת משמרת.
התובע טוען כי הוא זכאי לתוספת משמרת בשיעור של 10,000 ₪.

הנתבע טען כי התובע מעולם לא הועסק במשמרות וכי הוא אינו זכאי לרכיב זה.

40. התובע לא טען שעבד במשמרות כמתכונת קבועה, ואף לא הצביע על ימים מסוימים שבהם לטענתו עבד במשמרת ערב/לילה, אלא טען בכלליות כי הנתונים נמצאים בדו"חות האיכון.
בעדותו בעמ' 8 הודה כי עבד במשמרות ערב לעיתים רחוקות. התובע לא הציג את מספר המשמרות ומועדיהן חרף טענתו כי בידיו רישומים אודות שעות וימי עבודתו.

אשר על כן, התביעה ברכיב זה נדחית.

התביעה לתוספת ותק

41. על פי הוראות צו ההרחבה החל בענייננו, התובע זכאי לתוספת ותק.

יש לחשב אם כן את תוספת הוותק בהתאם לשכר שנקבע על ידנו – 4,663 ש"ח לחודש.
עוד קבענו לעיל שהתובע החל לעבוד אצל הנתבע ביום 1.1.2008, ועל כן הוא זכאי לתוספת ותק משנת 2009 ואילך, ובשים לב למועד הגשת התביעה – מחודש יוני 2009 ואילך.

סעיף ג' בפרק ה' לצו קובע כי העובד זכאי לתוספת של 0.5 אחוז בשנה, מ"השכר המשולב".
השכר המשולב נקבע בצו כ"השכר בצירוף התוספות הרבועות המשתלמות לעובד, כדלקמן: תוספת יוקר, תוספת ותק, תוספת מחלקתית ו/או מקצועית ו/או מפעלית קבועה, שיצורפו לשכר המשולב".

בהתאם לכך, נחשב את זכאות התובע:
יוני 2009-דצמבר 2009: 23.3 ₪ (0.5% מ- 4,66 3) X 6 חודשים = 139.8 ₪.
שנת 2010 – 46.86 ₪ (1% מ-4,686.3 ) X 12 = 562 ₪.
שנת 2011 – 71 ₪ (1.5% מ-4, 733) X 12 = 852 ₪.
שנת 2012 – 96 ₪ (2% מ-4,804) X 12 = 1, 152 ₪.
שנת 2013 – 122.5 ₪ (2.5% מ-4, 900) X 12 = 1, 470 ₪.
שנת 2014 – 150.6 ₪ (3% מ- 5,022.5) X 12 = 1, 807 ₪.
ינואר 2015-אוגוסט 2015 – 181 ₪ (3.5% מ-5,173) X 8 = 1, 448 ₪.

סה"כ בגין תוספת ותק על הנתבע לשלם לתובע סך של 7,431 ₪.

התביעה לפיצויי הלנה

42. התובע טען כי הוא קיבל את שכרו ביום ה-20 לחודש העוקב.
הנתבע טען כי שכרו של התובע שולם לו ב-10 לכל חודש.

43. השכר שולם במזומן ולא הוצג כל רישום שהוא על עצם התשלום, וממילא גם על מועד התשלום. עם זאת, התובע הודה בחקירתו כי קיבל את השכר במלואו.

44. התובע לא הביא כל ראיה שהיא לטענתו כי קיבל את השכר במועד שבו הוא טוען שקיבלו.

בענייננו, אין מחלוקת שהתובע קיבל את מלוא השכר שסוכם איתו, ורק מועד התשלום שנוי במחלוקת. משהודה התובע כי קיבל את שכרו במלואו, במשך שנים רבות, הנטל להוכיח כי קיבלו באיחור מוטל עליו והוא לא עמד בו.

45. זאת ועוד. התובע עבד שנים רבות אצל הנתבע וקבלת השכר במועד קבוע במשך שנים, גם אם כגרסתו ב-20 לכל חודש, מבלי שהתובע העלה כל טענה בעניין זה יש בה להעיד על הסכמה לתשלום כאמור.
התובע אף לא טען כי אחת הסיבות להתפטרותו הינה מועד תשלום המשכורת, דבר המעיד על כך שזה היה במועד או שהיה מוסכם ומקובל על הצדדים.

46. נוסיף ונציין כי בהתכתבות שקדמה לסיום העבודה כתב הנתבע לתובע – "וחוץ מזה תגיע בשביל לסגור את הדברים בצורה מסודרת ותקח מה שמגיע לך כי הפעם אני לא ארדוף אחריך בשביל לשלם לך משקורת (כך במקור). ביי".
על הודעה זו – התובע לא הגיב, וניתן לראות בשתיקתו הודאה באמור בה. מההודעה עולה שהנתבע דווקא הוא שהיה "רודף" אחרי התובע לשלם לו את שכרו, וככל שהיה איחור, אם היה, גם לתובע היה חלק בכך.

לנוכח כל האמור, התביעה ברכיב זה נדחית.

התביעה לפיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר

47. כפי שכבר ציינו לעיל, שוכנענו שתלושי השכר לא נמסרו לתובע בזמן אמת.

עם זאת, לא שוכנענו שהתובע דרש מהנתבע את תלושי השכר במהלך תקופת העבודה אלא רק לקראת סיומה, ולא נראה שהיה חשוב לו לקבלם בזמן אמת.
מה גם שהתובע העיד כי קיבל את מלוא שכרו מדי חודש (עמ' 6 לפרוטוקול).

48. בנסיבות העניין אנו קובעים כי על הנתבע לשלם לתובע בגין אי מסירת
תלושי שכר פיצוי בסך כולל של 5,000 ₪.

פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה (חלק מעסיק וחלק עובד) והפרשות לפיצויים

49. ברשימת הפלוגתאות נקבע –

"אין מחלוקת כי התובע זכאי להפרשות פנסיוניות, אולם מקור החיוב (צו ההרחבה בענף החשמל או צו הרחבה כללי) כמו גם שיעור ההפרשות המגיע שנוי במחלוקת.
אין מחלוקת כי התובע זכאי להפרשות על חשבון פיצויי פיטורים, אולם מקור החיוב (צו ההרחבה בענף החשמל או צו הרחבה כללי) כמו גם שיעור ההפרשות עומד על שנוי במחלוקת".

משקבענו כי חל בענייננו צו ההרחבה האמור, התובע זכאי להפרשות בשיעורים הקבועים בצו.

50. וזו לשון הצו בנוגע להפרשות:

"פנסיה
המעסיק יבטח את עובדיו בקרן פנסיה מקיפה. המעסיק ישלם לקרן פנסיה מקיפה 12% מהשכר המבוטח והעובד 5.5 מהשכר המבוטח. שיעור ההפרשה של המעסיק והעובד יתעדכנו בשיעורים ובמועדים על פי דין. השכר המבוטח יהיה השכר המשולב כהגדרתו בהסכם זה ונוסף על כך שכר עידוד".

51. הואיל והשכר שולם ב"נטו", משכך, וכטענת התובע, הוא זכאי לקבל מהנתבע גם את הפרשות המעסיק, וגם את הפרשות חלק העובד.

כמו כן, וכנתבע על ידי התובע, הפרשות המעסיק לפיצויי פיטורים אף הן שייכות לתובע, והוא זכאי לקבלן.

52. לנוכח האמור, על הנתבע לשלם לתובע פיצוי בגין אי הפרשות פנסיוניות – חלק מעסיק, חלק עובד (משסוכם כאמור על שכר ב"נטו"), והפרשות לפיצויי פיטורים בסך כולל של 17.5% לכל חודש בהתאם לצו ההרחבה, לפי החישוב הבא:

4,663 X 74 חודשים (מיוני 2009) X 17.5% = 60,386 ₪.

53. בנוסף, על הנתבע לשלם לתובע סך של 17.5% הפרשות על חלק 'תוספת ותק' שנפסק לעיל, שכן הוא חלק מה'שכר המשולב', שבגינו יש להפריש בהתאם לצו ההרחבה.
וזה החישוב:

7,431 ₪ (תוספת ותק שנפסקה) X 17.5% = 1, 300 ₪.

54. סה"כ הפיצוי המגיע לתובע בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות מסתכם ב- 61,686 ₪.

התביעה לדמי הבראה

55. בפלוגתאות נקבע כי "אין מחלוקת כי התובע זכאי לדמי הבראה, אולם הוותק הקובע והסכום המגיע שנוי במחלוקת".

התובע טען כי הוא זכאי לדמי הבראה בהתאם לצו ההרחבה.
הנתבע טען כי התובע זכאי בהתאם לצו ההרחבה הכללי, ובשים לב להפסקה בת חצי השנה בעבודה.

56. לנוכח קביעותינו לעיל כי העבודה הייתה רציפה מינואר 2008 ועד 09.2015, וכי צו ההרחבה חל על התובע, יש לחשב את זכאות התובע לדמי הבראה באופן הבא:

עבור השנתיים האחרונות (שהן השנה השביעית והשמינית לעבודתו) התובע זכאי ל-7 ימי הבראה בכל שנה. בשנים אלו, תעריף יום הבראה עמד על 378 ₪.

משכך על הנתבע לשלם לתובע 14 ימי הבראה בסך 5,292 ₪.

התביעה לפדיון חופשה

57. לטענת התובע, הוא זכאי ל-68.33 ימי חופשה בעד שלוש השנים האחרונות לעבודתו והחודשים השוטפים של השנה האחרונה. בהתאם לחישוב התובע, הוא מעולם לא יצא לימי חופשה.

58. לטענת הנתבע, התובע יצא לימי חופשה וניצל את מלוא המכסה השנתית שלה היה זכאי.
לחלופין טען הנתבע כי התובע ניצל ימי חופשה בחתונתו ובלידת בנו בסך כולל של 45 ימים.

59. הנתבע לא ניהל פנקס חופשה כפי שמחייב אותו חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951.
גם בתלושי השכר לא מופיע כל רישום בדבר צבירת או ניצול חופשה.
הנטל להראות שהתובע ניצל את ימי החופשה הנטענים מוטל על הנתבע.

טענות הנתבע לניצול ימי חופשה נטענו בעלמא, ולא נתמכו בראיות.

התובע הודה בחקירתו כי יצא ל- 3-4 ימי חופשה בחתונתו ול-3-4 ימי חופשה בעת לידת ילדיו (עמ' 10 לפרוטוקול).
בהתאם לצו ההרחבה זכאי הוא לחופשה מיוחדת בת 3 ימים לרגל הנישואים ולחופשה בת יום לרגל לידת ילד (סעיף ו2 לצו). מכאן שיש להפחית מסך ימי החופשה המגיעים לתובע כ- 5 ימי חופשה בלבד.

60. בהתאם לצו ההרחבה, ובגין שלוש השנים הקודמות לחודשים השוטפים של השנה האחרונה לעבודתו, שהן השנים החמישית עד השביעית לעבודה, התובע זכאי ל-14 ימים בגין שנת 2012, 19 ימים בגין שנת 2013, ו-19 ימים בגין שנת 2014. בגין החלק היחסי של שנת 2015 התובע זכאי ל-12.66 ימים. בסך הכל התובע זכאי ל-64.66 ימי חופשה. בהפחתת ימי חופשה שהוכח כי נוצלו, על הנתבע לשלם לתובע פדיון 60 ימי חופשה.

על הנתבע לשלם לתובע בגין פדיון חופשה, סך של 12,164 ש"ח (X4663:23 60).

התביעה לקיזוז הלוואות

61. הנתבע טוען כי הוא הלווה לתובע סכומים שונים שמצטברים לכ-35,000 ₪ וכי התובע לא החזיר לו את ההלוואות.
הנתבע טען שהיו עדים שראו אותו נותן את ההלוואות לתובע אולם הוא לא הביא עדים אלו לעדות, לטענתו מפאת כבודם.

התובע מכחיש את קבלת ההלוואות.

62. הנתבע לא הציג הסכם הלוואה כל שהוא ולא הוכיח שאכן הלווה לתובע את הסכומים הנטענים.
נטל הראיה על עצם נתינת ההלוואות מוטל על הנתבע, והוא לא עמד בנטל זה.

משלא הוכח שהנתבע הלווה לתובע אי אילו כספים, דין טענתו לקיזוז ההלוואות – לדחייה.

התביעה לקיזוז תמורת הודעה מוקדמת

63. הנתבע טען לקיזוז שווי דמי תקופת ההודעה המוקדמת שהתובע לא נתן לנתבע בעת התפטרותו.

התובע טען כי נתן לנתבע הודעה מוקדמת בת 30 ימים.

64. בקביעותינו לעיל קבענו כי התובע התפטר באופן מיידי מעבודתו, ולא נתן לנתבע הודעה מוקדמת כמתחייב על פי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001.
משכך אנו קובעים כי מהסכומים שנפסקו לתובע יקוזזו דמי הודעה מוקדמת בסך 4,663 ש"ח.

65. בהתייחס לפסיקה אליה הפנה התובע בעניין זה נאמר, כי בענייננו, בשונה משם, לא הוכח שהנתבע ויתר בפועל ובמודע על דמי ההודעה המוקדמת, ועל כן הנתבע רשאי לדרוש את דמי ההודעה המוקדמת למרות ששילם לתובע את שכרו בגין החודש האחרון במלואו.

סיכום

66. התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. הפרשי שעות נוספות בסך 53,336 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מתאריך ממוצע 1.9.12 ועד התשלום בפועל.
ב. תוספת ותק בסך 7,431 ₪ סך זה ישולם לתובע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מתאריך ממוצע 1.9.12 ועד התשלום בפועל.
ג. פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר בסך 5,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום מקבלת פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.
ד. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה ולפיצויים בסך 61,686 שישולמו תוך 30 יום מקבלת פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.
ה. דמי הבראה בסך 5,292 ₪ שישולמו תוך 30 יום מקבלת פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.
ו. פדיון חופשה בסך 12,146 ש"ח שישולמו תוך 30 יום מקבלת פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

67. התביעה לפיצויי פיטורים, לתוספת משמרות, ולפיצויי הלנת שכר – נדחית.

68. מסך התשלומים כאמור יש לקזז סך של 4,663 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 4.9.15 ועד התשלום בפועל בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

69. כמו כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט בסך 2,500 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח שישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

70. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 ימים מקבלתו.

ניתן היום, ד' טבת תש"פ, (01 ינואר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

גב' חוה טרטקובסקי שמשי
נציגת עובדים

מיכל פריימן
שופטת

מר יונה לוי
נציג מעסיקים