הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 5572-04-15

07 אוגוסט 2019

לפני:

כב' השופטת מיכל פריימן
נציג ציבור (עובדים) מר אריה דקל
נציג ציבור (מעסיקים) מר פסח דוד

התובע
אחמד סואעד
ע"י ב"כ עו"ד ח'אולה עאסי
-
הנתבעים

  1. תמנון שיווק מערכות התראה ומיגון בע"מ
  2. תמנון מוקד הגליל בע"מ
  3. אקוויטי ניהול משאבי אנוש בע"מ
  4. דניאל נוריאל

ע"י ב"כ עו"ד דלית כסלו ספקטור

פסק דין

כללי

1. הנתבעות 1-3 הן חברות שמספקות שירותי שמירה, אבטחה ומיגון, והנתבע 4 הוא בעל מניות ומנהל בנתבעות 1-2.

2. מר אחמד סועאד (להלן – "התובע") הועסק כשומר בשירות הנתבעות 1-3 לטענתו – מחודש יוני 2006. לטענת הנתבעות עבודתו החלה בחודש פברואר 2008.
אין חולק כי עבודתו הסתיימה בחודש דצמבר 2014, כאשר נסיבות סיום העבודה שנויות במחלוקת בין הצדדים.

3. בתביעה זו, התובע מבקש שנחייב את הנתבעות לשלם לו כספים מכוח עילות שונות שנובעות מיחסי העבודה ומנסיבות סיומם.
חלקה הארי של התביעה מתייחס לשאלת זכאות התובע להפרשי שכר ושעות נוספות, רכיב שהועמד על סך של 620,474 ש"ח. סכום התביעה הכולל הינו 790,490 ₪.

4. להלן נפרט את טענות הצדדים ביחס לכל אחת מהעילות השונות, ונכריע לגביהן.

א. התביעה להפרשי שכר וגמול שעות נוספות

5. אין מחלוקת שהתובע הועסק באתר שמירה אחד במשך כל תקופת העסקתו – במפעל "חוד זמיר תעשיות".

6. לטענת התובע בתביעתו, מתכונת עבודתו באתר הייתה כך:

בלילות א'-ה' משעה 18.00 ועד שעה 06.00
ביום ו' מ- 13.00 עד 06.00 בבוקר שלמחרת (שבת).
במוצ"ש מ- 18.00 עד ליום ראשון בשעה 06.00.

7. התובע טוען כי הנתבעות הנפיקו לו תלושי שכר פיקטיביים שאינם משקפים את תנאי עבודתו ושכרו האמתיים, וכי תלוש השכר לא שיקף נכונה את מספר ימי ושעות העבודה, את הזכויות הסוציאליות להן הוא זכאי, ואף לא את התשלום שקיבל בפועל.

8. לטענתו, הנתבעות פיצלו את משכורתו לשתי משכורות נפרדות. משכורת אחת שולמה לו וכנגד תלוש שכר על שמו והמשכורת השנייה שולמה, כביכול, לעובד אחר על שמו יצא תלוש שכר, כאשר בפועל אותו עובד אחר לא הועסק ולא ביצע כל עבודה. לטענת התובע, רק הוא זה שביצע את העבודה לבדו, והפיצול הינו פיקטיבי ונעשה על מנת לחמוק מתשלום זכויותיו של התובע.
בכתב התביעה, התובע הצביע על שני עובדים – נכדו, מר אחמד סועאד (להלן – "הנכד") וכן עובד נוסף בשם ראסם חוגי'ראת (להלן – "ראסם"), שלגביהם נטען כי הנתבעים הפיקו להם תלושי שכר, הגם שלא עבדו ואת עבודתם ביצע התובע.

התובע טען כי קיבל לידיו את השכר כפי שמופיע בשני התלושים, ובחישוביו צירף התובע את הסכומים שבשני התלושים ותבע את זכויותיו בהתחשב בשכר הכולל העולה משני התלושים.

9. לטענת הנתבעים, התובע קיבל את שכרו בהתאם לשעות עבודתו בפועל, כשמתכונת העבודה השתנתה מחודש לחודש.
לטענתם, התובע נדרש לעבוד כ-6 שעות בלבד ביום, והם הכחישו את טענות התובע שעבד בשעות נוספות.
לטענתם, התובע אישר בחתימתו את תלוש השכר ואת פירוט שעות העבודה מידי חודש בחודשו, ומעולם לא מחה או העלה טענה כלשהי כנגד השכר ששולם לו.

10. עוד הכחישו הנתבעים את טענתו של התובע כי השכר פוצל באופן מלאכותי.
הנתבעים טענו בהקשר זה כי העובדים שהתובע הציג כמי שלא עבדו בפועל הם נכדו, ומר חוג'יראת.
ביחס לנכד נטען כי ש לו עניין לעזור לסבו ואין לקבל את עדותו, וביחס למר ראסם חוג'יראת נטען שעוד לפני שהתובע הגיש את תביעתו, מר חוג'יראת הגיש לנתבעת מכתב דרישה לתשלום זכויות סוציאליות מכח עבודתו בחברה, כך שאין לקבל טענת התובע שכלל לא עבד.

מכל מקום, לטענת הנתבעים, התובע לא קיבל אישור, ולא היה אמור, לעבוד בשעות נוספות.

על מי נטל ההוכחה?

11. לאחר תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח -1958, במקרה בו מתעוררת מחלוקת בנוגע לשכר עבודה ולעבודה בשעות נוספות וביום המנוחה השבועי, הנטל להוכיח את שעות העבודה מוטל על המעסיק, אם הוא לא הציג פנקס שעות עבודה.

במקרה זה, הונחו בפנינו מסמכי פירוט שעות עבודה חודשיים של התובע ושל ראסם, וכן הסכמי עבודה, עליהם הם חתומים.

12 בהסכמי העבודה צוין כי אורך משמרת הוא 6 שעות וכי שכר העבודה הינו שעתי. הסכם העבודה של התובע סומן ת/5.

בכרטיסי העבודה שהוצגו בפנינו, עליהם מופיעות לכאורה חתימות התובע וראסם, רשומות בחלק מהכרטיסים שעות העבודה ממש ובחלקם רשומה כמות שעות העבודה שבוצעה בכל יום.

13 התובע הצהיר כי הוא לא מילא את הדו"חות אם כי הודה עוד בתצהירו כי הוא מזהה את חתימתו על גבי חלק מהם וטען, כי התבקש לחתום על מסמכים אלה ככל הנראה יחד עם קבלת המשכורת ותלוש השכר שהובאו לו מידי חודש ע"י המפקח.

14. בחקירתו טען כי היו מביאים לו בלילה לחתום על הדוחות, שלא הוא מלא, כדי לקבל את הצ'ק של המשכורת. עדות זו מחזקת המסקנה כי החתימות הנחזות להיות חתימותיו על גבי כלל הדוחות – הן חתימותיו של התובע.

15. החתימות, גם של התובע וגם של ראסם, על פניו – נראות אותנטיות ומקוריות, ודומות אחת לשנייה.

16. שוכנענו כי התובע חתם על הטפסים מרצון ולא כי מי מהנתבעים הכריח אותו לחתום.

דוחות הנוכחות עולים בקנה אחד עם שעות העבודה שנרשמו בתלוש השכר שהוצא לתובע מידי חודש ועם המשכורת ששולמה לו על פיהם.
מכאן, וככל שטוען התובע כי דוחות הנוכחות עליהם חתם, כמו גם תלושי השכר שקיבל במהלך כל התקופה אינם משקפים את שעות עבודתו בפועל, וכי עבד בהיקף גדול יותר, נטל ההוכחה בעניין זה מוטל עליו.

האם התובע עמד בנטל להוכיח את שעות עבודתו?

17. לאחר שמיעת מכלול הראיות שבפנינו, לא עלה בידי התובע לשכנענו כי זכאי הוא להפרשי השכר הנתבעים על ידו ולהלן יבואו טעמינו לכך.

18. התובע טען למתכונת עבודה של 7 ימים בשבוע, 6 משמרות בנות 12 שעות כ"א בימים א-ה ובמוצ"ש, וכן משמרת של 17 שעות בכל יום ו' משעות הצהריים ועד ליום שבת בבוקר, כך, בכל תקופת עבודתו על פני שנים.
כן טען, כי לא זכה ליום חופש אחד בתשלום בכל תקופת עבודתו.

מעבר להיותה של הגרסה בדבר כמות שעות העבודה בלתי סבירה בעינינו ולהיותה עומדת בסתירה למסמכים כגון הסכם העבודה, דוחות הנוכחות ותלושי השכר, הרי שהגרסה התערערה במידה רבה בעדויות שבאו בפנינו כפי שיפורט להלן ואף לא נתמכה בעדויות של עדים אובייקטיביים שיכולים היו אולי לתמוך בגרסת התובע באשר לשעות העבודה באתר בכלל ולשעות עבודתו בפרט.

19. אין זה סביר בעינינו שאדם יעבוד במשך 8 שנים ברצף בהיקף העבודה הנטען בכלל, וללא קבלת גמול עבודה בשעות נוספות בפרט, ולא יפצה פה.
בנקודה זו יצוין כי על גבי חלק מדו"חות הנוכחות שחתם עליהם התובע הייתה טבלה של כמות שעות ביחס לכל תעריף – 100%, 125%, ו-150%.
לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מדוע הדרישה עלתה לאחר סיום עבודתו של התובע.
בהתאם להתרשמותנו מהתובע ומהתנהלותו – הוא היה מודע היטב לזכויותיו, וידע לעמוד עליהן. כך לדוגמא נרשם בכתב יד על תלוש שכר לחודש פברואר 2009 "חסר יום בחירות", ובחודש שלאחר מכן – קיבל התובע את יום השבתון.

20. מעבר לאמור, גרסת התובע עברה שינויים במהלך ההתדיינות ולא הייתה אחידה.
גרסת התובע, שהייתה מאד נחרצת בכתב התביעה, ולפיה, משכורת התובע פוצלה בינו לבין עובד נוסף "כאשר אותו עובד אחר לא הועסק על ידיהן ולא ביצע עבורן כל עבודה" (סעיף 9ב' לתביעה) השתנתה מעט בתצהירו שם טען (בסעיף 10) כי :

"הריני להדגיש כי לא אחמד, לא ראסם ולא סאמר ולא אף אחד אחר לא עבדו בפועל אצל הנתבעים ורק אני עבדתי...לעיתים רחוקות, כאשר לא יכולתי להתייצב לעבודה מסיבה כלשהי, דאגתי להביא מחליף במקומי (שזה יכל להיות אחמד או ראסם או כל אחד אחר) וגם לשלם לו את שכרו עבור אותו יום מכיסי".

בחקירתו כבר טען התובע כי העובדים האחרים "מפעם לפעם עבדו במשך מספר ימים". התובע לא ידע לציין תאריכים בהם עבדו העובדים האחרים. בהמשך חזר והעיד, כי העובדים עבדו כמה ימים כל כמה חודשים. (עמ' 5 ו-6 לפרוטוקול).

21 גם טענת התובע בתביעתו, כי הנתבעים הוציאו תלושי שכר פיקטיביים על מנת לחמוק מתשלום זכויותיו, עברה שינויים.

בתצהירו טען התובע כי נדרש להמציא ת.ז. של אחרים לשם פיצול המשכורת באופן פיקטיבי בלבד כאשר הטעם שנמסר לו היה שהדבר עדיף מטעמי מס הכנסה וביטוח אם מישהו יחליף אותו בימים הבודדים בהם לא יוכל להגיע.

כבר בראשית חקירתו העיד התובע כי החברה ביקשה ממנו להביא ת.ז. של בנאדם שונה בכל פעם "שיחליפו אותי לכמה ימים ואולי יקבלו מקום".
התובע אף הודה כי אכן היו לו מחליפים אם כי טען כי "הם אף פעם לא עבדו באופן קבוע, רק מפעם לפעם עבדו במשך מספר ימים".

22. זאת ועוד.
בחקירה הנגדית העלה התובע לראשונה גרסה שלפיה השכר לא היה כלל לפי שעות אלא שכר גלובלי, בהתחלה בסך של 4,800 ₪ ובהמשך העבודה בסך של 7,000 ₪ (עמ' 15 לפרוטוקול). טענה זו אין לה כל זכר לא בכתובים מזמן אמת, לא בכתב התביעה ולא בתצהירו של התובע.

23. התובע הודה בחקירתו כי שימש כ"ראיס", חילק את שעות העבודה הנדרשות בינו לבין העובדים ודאג לתשלום במזומן לכל אחד לפי חלקו (לא הוברר מה היה שיעור התשלום ביחס לשיעור ששולם לתובע) לאחר שפרע או הסב אליו את השיקים של העובדים (עמ' 12, 16 לפרוטוקול).

גם בעניין השיקים נפלו סתירות בין עדותו לתצהיר, כאשר בחקירתו (עמ' 13) הכחיש כי קיבל תמיד שני שיקים, כפי שטען בתצהירו (בסע' 11) ובהצהרתו בבית הדין בישיבת 16.3.16 כי "כל חודש קיבלתי שני צ'קים שרשמו אותם ואני הבאתי תעודת זהות לבקשתם וצ'ק אחד על שמי".

24. מעדות התובע עולה כי התובע לא בחל בזיוף למעשה של חתימות העובדים והעברת התשלומים לחשבונו (עמ' 13, 15-16 לפרוטוקול), זאת גם בניגוד להצהרתו בישיבת 16.3.16 כי האדם הנוסף היה חותם לו על הצ'ק, וכן לא מצא כל דופי, לשיטתו, לדווח על ראסם כעובד, לבקשת אביו של ראסם - ולא לבקשת הנתבעות - "כדי שיהיה לו ביטוח", לטענתו, מבלי שיעבוד (עמ' 12 לפרוטוקול).

25. גם העדים שהביא התובע לא חיזקו את גרסתו.
התובע טען כי גם מר סאמר טווילי היה מחליף אותו למספר ימים אחת לכמה חודשים (עמ' 6 לפרוטוקול), בעוד שמר טווילי, אולי בחשבו שבכך מסייע הוא לתובע, הכחיש זאת באופן גורף וטען בחקירתו כי מעולם לא עבד בשמירה ואין לו קשר עם התובע.

העד העיד כי שאל לצורך מה מזומן הוא לעדות ונאמר לו ע"י ב"כ התובע שבקשר לעבודה דרך התובע. העד טען כי "אני לא יודע מה אני קשור אליו".

26. נכדו של התובע, אחמד, הודה כי היה מחליפו של התובע בעבודה אם כי טען שהדבר היה פעם בשלושה חודשים בערך.
עדותו של הנכד מעלה חשש שיש לו עניין בזכייתו של סבו בתביעה, וניכר היה ממנה כי ניסה לסייע לסבו שכן נמנע מלמסור כל אינפורמציה נוספת אודות סבו התובע לרבות זהות אנשים נוספים שהחליפו אותו בעבודה, סיבת הפסקת העבודה, האם התובע המשיך לעבוד אחר כך במקום אחר, האם לסבו התובע רישיון למלגזה והאם סבו עובד היום.

27. אף מעדותו של עד התובע מר ראסם חוג'יראת אין באפשרותנו ללמוד דבר.
עוד לפני שהעיד, ראסם התגלה כעד לא אמין בעליל.

ביום 16.4.15 הוא חתם על תצהיר במשרדה של ב"כ התובע בתיק זה. במסגרת התצהיר הוא הצהיר תחת אזהרה כי מעולם לא עבד בשירות הנתבעת אלא היה מחליף מידי פעם את התובע כשהיה צריך לצאת לחופש ומקבל ממנו תשלום.
הצהרתו זו לא מנעה ממנו להגיש, בחודש אוקטובר 2015 – כחצי שנה אחרי שהוגשה תביעה זו, תביעה כנגד הנתבעת 1, שעניינה – אי תשלום זכויות סוציאליות בתקופת עבודתו בשירותה.

בחקירתו חזר בו גם מהאמור בתצהיר שנתן לתובע וטען, כי לא קיבל כל כספים מהתובע.

העד התגלה כמי שלטענתו חותם על מסמכים מבלי לדעת על מה הוא חותם וכמי שלא ניתן לתת כל אמון באיזה מגרסאותיו.

28. העד מר אנואר סואעד אשר טען בתצהירו ת/2 כי החליף את התובע בזמן נסיעתו של התובע לחאג' בשנת 2014 תקופה של שבועיים וקיבל מהתובע תשלום במזומן, לא דווח לנתבעות כמחליפו של התובע ולא הונפק לו תלוש שכר כפי שנעשה ליתר המחליפים הנטענים והדבר תמוה.

בחקירתו טען לראשונה כי החליף את התובע בעוד מקרים – פעמיים שלוש כשהתובע לא היה מרגיש טוב, וכן החליף את התובע אם היה לתובע אירוע בערב או שעבד במקומו חלק מהמשמרת לבקשתו וכן פעם בשבת (עמ' 20 – 21 לפרוטוקול).

29. העד מר גאלב סואעד טען שעבד כשומר במפעל שכן, בהיקף חלקי של כחצי משרה. העד לא צרף כל מסמך להוכחת תקופת עבודתו והיקפה.
העד העיד כי עבודתו כללה סיורים בתוך המפעל. העד לא זכר כי התובע נסע למכה.
עדותו אינה יכולה לתמוך על כן בטענת התובע בדבר היקף עבודתו הנטען.

30. נוסף על העדים לעיל, התובע נמנע מלהביא ראיות אובייקטיביות לחיזוק גרסתו, כגון צילומי מצלמות האבטחה מאתר השמירה, עדים רלוונטיים ממפעל חוד (בנוסף לעדות העדה שהתייצבה - חשבת המפעל - שלא יכלה לתרום לעניינים שבמחלוקת) או אותו "בחור רוסי" שלטענת התובע בא להחליף אותו בכל שבת משעה 06.00 ועד שעה 18.00, ועובדה זו נזקפת לחובת התובע.

31. לעומת עדויות מפוקפקות אלו של התובע ועדיו, הנתבעים הניחו בפנינו כאמור הסכם עבודה וכרטיסי נוכחות עליהם חתומים התובע וראסם. כאמור לעיל, איננו מקבלים את טענת התובע כי לא ידע על מה הוא חותם.

32. המפקחים של הנתבעת העידו בפנינו שהשמירה התבצעה ע"י עובדים נוספים פרט לתובע וכי ראו באתר גם את העובדים האחרים – ראסם, נכדו של התובע, וטווילי – עובד מחליף נוסף שעבד בשנים 2007-2008, בזמן משמרות הלילה.

על פי עדותם, התובע היה האחראי במקום, ה"ראיס" והוא היה מעביר להם את דוחות העבודה של העובדים לכל חודש ואת מספר הזהות של שומר חדש לשם הוצאת תלוש משכורת, דבר המתיישב עם הודאת התובע בדבר היותו "ראיס".

מעדויות המפקחים מטעם הנתבעות, המהימנות עלינו, עולה כי השומרים היו ממלאים את הדוחות ומעבירים אותם באמצעותם לצורך תשלום השכר. הדוחות המודפסים היו מודפסים בהתאם לדוחות העובדים ומועברים אליהם לחתימה פעם נוספת.

עדותם של המפקחים, מר עובייד ומר גרוסמן, שכבר אינם עובדים בנתבעות, הותירה עלינו רושם מהימן ולא נסתרה על ידי התובע או מי מעדיו.

33. לנוכח הראיות שבפנינו, משאיננו מקבלים כמהימנה את גרסת התובע באשר להיקף השעות שעבד בפועל בשונה מהדיווחים שנמסרו לנתבעות בזמן אמת ועל בסיסם שולם לתובע שכרו, לא עמד התובע בנטל להוכיח את תביעתו, ודאי לא בהיקף השעות הנוספות הנתבע על ידו.

מכאן שרכיב התביעה להפרשי שכר ולגמול עבודה בשעות נוספות – לדחייה.

ב. נסיבות סיום העבודה

34. בתביעתו תבע התובע פיצויי פיטורים בסך 40,316 ₪; דמי הודעה מוקדמת בסך 4,743 ₪; ופיצוי בגין היעדר שימוע בסך 20,000 ₪.

לטענת התובע, הוא הגיע למשרדי החברה, ושם בושר לו כי מעכשיו והלאה תרד משרתו ל-6 שעות ביום ובהתאם לכך יופחת שכרו.
הוא סירב לרדת בשכר ומשכך יש לראות בו כמתפטר בדין מפוטר.
התובע לא הציג מכתב התפטרות מזמן אמת, או כל מסמך אחר בו הוא הודיע לנתבעים כי הוא מפסיק את עבודתו לנוכח ההרעה הנטענת בתנאי העבודה.

35. מנגד, הנתבעים טוענים כי פקח מטעמם ראה את התובע מבצע עבודות על מלגזה בשטח המפעל "חוד זמיר", וזימן אותו לשיחה אצל מנכ"ל החברה לצורך בירור אם הוא עובד במקביל בעבודה נוספת.
הנתבעים טוענים כי במהלך שיחת הבירור התובע לא היה מוכן להודות בכך שהוא עובד בעבודה נוספת ולא היה מוכן להתחייב שהוא יפסיק בעבודתו זו. עוד טוענים הנתבעים כי התובע הפסיק להתייצב לעבודה מעצמו, נשלחו לו מכתבים שמורים לו להתייצב באופן מידי לעבודה, הוא הבטיח להתייצב אך בסופו של דבר לא הגיע.
הנתבעים טוענים כי התובע הוא שהתפטר ולכן הוא אינו זכאי לסכומים שנתבעו על ידו.
עוד טוענים הנתבעים כי הנתבעת 1 היא שצריכה לקבל מהתובע הודעה מוקדמת ומבקשת לקזז דמי הודעה המוקדמת – על סך 30 ימים, מבלי שכומתו בסכום – מכל סכום שייפסק, אם ייפסק, לתובע.

36. מהראיות שהונחו בפנינו שוכנענו שהתובע אינו זכאי לפיצוי כל שהוא בגין נסיבות סיום העסקתו.
גרסת התובע שנסע למשרדים בחיפה, בשביל להביא את המשכורת, אינה מתיישבת עם עדותו שתמיד אחד מהפקחים היה מביא לו את השכר. משמע, הייתה סיבה אחרת בעטיה הגיע התובע למשרדי הנתבעת 1 בהדר.

עדות הפקח מר גרוסמן, שעשתה עלינו רושם מהימן, תאמה לעדותו של הנתבע 4 בעניין שיחת הבירור שנערכה לתובע.

הנתבעים אף הציגו מכתב שמורה לתובע לחזור מידית לעבודתו.
התובע לא הכחיש את קבלת המכתב, ולא הציג מכתב התפטרות שהגיש לנתבעת.

37. לנוכח אלה, לא שוכנענו שהתובע פוטר, ואנו מקבלים גרסת הנתבעים בעניין
זה וקובעים שהתובע התפטר.

יצוין, כי אף אם מקבלים היינו את גרסת התובע כי התפטר, לטענתו – בדין מפוטר, הרי שחוק פיצויי פיטורים מקנה לו זכאות לפיצויי פיטורים בלבד, בנסיבות אלה אין מקום לפיצוי בגין אי עריכת שימוע (שכן התובע הוא שהתפטר, אף לדעתו) וכן לתשלום דמי הודעה מוקדמת (שכן גם בהתפטרות שרואים בה כפיטורים העובד מחויב לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת, אלא אם המעסיק מוותר על כך).

38. אשר על כן, תביעת התובע לפיצויי פיטורים, לפיצוי בגין אי-עריכת שימוע
ולתשלום דמי תקופת ההודעה המוקדמת – נדחית.

טענת הנתבעים בדבר הזכות לקיזוז דמי הודעה המוקדמת לא כומתה, ומשכך גם דינה לדחייה.

ג. פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה

39. התובע טוען כי לא קיבל הודעה על תנאי העבודה, ועל כן הוא זכאי לפיצוי בסך של 15,000 ₪.

לטענת הנתבעים, התובע קיבל את פירוט תנאי העבודה, וכי הוא היה מודע לתנאי עבודתו.

40. הוצג בפנינו הסכם עבודה מיום 1.1.2013 עליו חתום התובע, ובו מפורטים תנאי העבודה.
כאמור, בכתב התביעה טען התובע שלא קיבל הודעה.
בתצהיר עדות ראשית, לאחר שהוצג לו ההסכם מ-1.1.13 במסגרת הליך גילוי המסמכים, הצהיר ש"יכול להיות שהחתימו אותי על המסמך, כחלק ממסמכים רבים נוספים שהוחתמתי עליהם, מבלי שאדע על מה מדובר" (סעיף 26 לתצהיר).
מכל מקום – הוא לא הכחיש שחתם על תנאי העבודה מיום 1.1.13.

41. אמנם, התובע החל את עבודתו בשירות הנתבעים עוד קודם להסכם מ-1.1.13, ולא הוצג לנו הסכם או הודעה על תנאי עבודה ממועד תחילת עבודתו, אולם התובע לא טען שהיה שינוי כלשהו בתנאי העבודה במהלך התקופה (אלא לראשונה בחקירתו עת טען כי היה סיכום על שכר גלובאלי שהשתנה במהלך התקופה, מה שלא נתמך בתלושי השכר ובתשלומים שקיבל התובע).

תעריף השכר השעתי מצוין בתלושי השכר שקיבל התובע מידי חודש בחודשו ואף התובע הסתמך עליו בחישובי תביעתו.

אשר על כן ובנסיבות העניין איננו מוצאים לפסוק פיצוי ברכיב זה.

ד. פיצוי בגין הנפקת תלושים פיקטיביים

42. התובע תבע פיצוי בסך של 25,000 ₪ בגין הנפקת תלושי שכר פיקטיביים.

הנתבעים הכחישו שהנפיקו לתובע תלושי שכר פיקטיביים וטענו כי תלושי השכר הופקו בהתאם לדיווחי התובע והעובדים האחרים באתר.

43. משדחינו טענת התובע בדבר פיצול שכרו לשני תלושים נפרדים, דין רכיב תביעה זה אף הוא – לדחייה.

ה. תוספת ענפית

44. התובע טען כי הוא זכאי לתוספת ענפית מכוח צו הרחבה בענף השמירה .
התובע לא כימת את הפרשי השכר להם הוא זכאי, לטענתו, ותבע "קנס" שהועמד על ידו לצרכי אגרה על סך של 30,000 ₪, בהתאם לסעיף 33יד לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 וסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

45. הנתבעים טענו כי התובע קיבל את שכרו בהתאם לדין ומכל מקום מדובר
על תוספת של עשרות בודדות של שקלים, וכי רכיב תביעה זה בא "לנפח" את סכום התביעה.

46. דינו של רכיב תביעה זה ככל שנוגע ל"קנס" – לדחייה.

המדובר על קנס עונשי, בהתאם לחוק העונשין; מטרתו הרתעת המעסיק ולא הקניית פיצוי לעובד. לא ברור לנו על מה מסתמך התובע בתביעתו לקבל את הקנס העונשי.

בנוגע לתוספת הענפית – התובע לא כימת את תביעתו.
לכן התביעה ברכיב זה, נדחית.

ו. החזרי הוצאות נסיעה

47. לטענת התובע, הוא זכאי לתשלום עבור הוצאות הנסיעה בהתאם לצו הרחבה
בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה. התובע ציין בתביעתו תעריף שונה לכל שנת עבודה, בהתאם לתעריף המקסימלי בצו ההרחבה התקף לתקופת העבודה הרלוונטית.

48. הנתבעים טוענים כי הוצאות הנסיעה שולמו לתובע בתלוש מדי חודש; כי התובע הגיע לעבודה ברכבו הפרטי, ולא הלין על כך שהוא זכאי להוצאות נסיעה גבוהות מששולמו לו; וכי הוא לא הציג קבלות שמוכיחות את הוצאות הנסיעה ולא פירט בעבור א לו ימים הוא דורש את תשלומן.

49. הנטל להוכיח את גובה הוצאות הנסיעה שעל המעסיק לשלם, מוטל על התובע. מחד, צודקים הנתבעים בטענתם כי לא הוצגה כל אסמכתה בדבר תעריפי הנסיעה הנהוגים בזמנים הרלוונטיים.
מאידך, הנתבעים אף הם לא הציגו תעריף נסיעה שלפיו הם שילמו לתובע את הוצאות הנסיעה.

50. סעיף 2 לצו ההרחבה קובע תעריף מקסימלי ליום.
סעיף 4 לאותו צו קובע כי "הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי כרטיס נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מינוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של מספר נסיעות, אם קיים כרטיס כזה".
הנתבעים כאמור, לא הציגו תעריף מוזל כלשהוא לפיו היה עליהם לשלם, ואף לא הכחישו במפורש את גובה הסכום היומי שהציג התובע בכתב התביעה, ולכן אנו קובעים שעליהם לשלם את הוצאות הנסיעה עד למקסימום היומי בהתאם לצו ההרחבה.

עם זאת, התובע תבע לפי 30 ימי עבודה בחודש, ובהקשר זה איננו מקבלים את גרסתו, ויש לשלם לו הפרשי הוצאות נסיעה בהתאם לימי העבודה שמופיעים בתלוש השכר, כפי שיפורט להלן:

בשנת 2008 החודשים הרלוונטיים, בשים לב למועד הגשת התביעה, הם אפריל-דצמבר. בחודשים אפריל-יוני הועסק התובע 81 ימים, ובתקופה זו תעריף הנסיעה המרבי בהתאם לצו היה 21.56 ₪. מכאן יוצא שהיה על הנתבעים לשלם לתובע סך של 1,746 ₪ לחודשים אלו.
בחודשים יולי-דצמבר באותה שנה הועסק התובע 162 ימים. באותה תקופה שונה התעריף המרבי ל-22.06 ₪, כך שהיה על הנתבעים לשלם לתובע בעד תקופה זו סך של 3,573 ₪.
סה"כ עבור שנת 2008 היה על הנתבעים לשלם לתובע סך של 5,319 ₪. על פי תלושי השכר לתובע שולמו בגין תקופה זו סך של 2,614 ₪. יוצא שעל הנתבעים להשלים לתובע עוד 2,705 ₪ עבור התקופה שלא התיישנה משנת 2008. סך זה ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.09 ועד התשלום בפועל.

ב. בתלושי השכר של שנת 2009 מופיע שהתובע עבד 12 ימי עבודה בחודש.
התעריף המקסימלי באותה תקופה היה 22.70 ₪ ליום. מכאן יוצא שהיה על הנתבעים לשלם לתובע סך של 272 ₪ לחודש. לתובע שולמו 200 ₪ לחודש, ועל הנתבעים להשלים עוד 72 ₪ כפול 12 חודשים, ובסך הכל לשנת 2009 – 864 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.10 ועד התשלום בפועל.

בשנת 2010 מופיעים 152 ימי עבודה. בשנה זו שונה התעריף היומי המקסימלי ל-23.70 ₪. לתובע הגיעו הוצאות נסיעה לשנה זו בסך של 3,602 ₪. לתובע שולמו בשנה זו 2,400 ₪, ומכאן שעל הנתבעים להשלים לשנת 2010 - 1,202 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.11 ועד התשלום בפועל.

ד. בהתאם לתלושי השכר, בשנת 2011 עבד התובע 146 ימי עבודה, ושולמו
לו 2,400 ₪ הוצאות נסיעה. בכתב התביעה אין דרישה להפרשים לשנה זו.

ה. בשנת 2012 עבד התובע 163 ימי עבודה, ושולמו לו 2,400 ₪ הוצאות נסיעה.
התעריף היומי המקסימלי בשנה זו – 25.20 ₪. מכאן שעל הנתבעים להשלים לשנת 2012 סך של 1,708 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.13 ועד התשלום בפועל.

ו. בהתאם לתלושי השכר, בשנת 2013 עבד התובע 283 ימי עבודה, ושולמו לו
2,400 ₪ הוצאות נסיעה. התעריף היומי המקסימלי בשנה זו – 25.20 ₪. מכאן שעל הנתבעים להשלים לשנת 2013 סך של 4,731 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.14 ועד התשלום בפועל.

ז. בשנת 2014 עבד התובע 286 ימי עבודה, ושולמו לו 2,400 ₪ הוצאות נסיעה.
התעריף היומי המקסימלי בשנה זו – 26.40 ₪. מכאן שעל הנתבעים להשלים לשנת 2014 סך של 5,150 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.15 ועד התשלום בפועל.

ז. פדיון חופשה שנתית

51. לטענת התובע, במשך כל תקופת העסקתו הוא לא יצא לחופשה בתשלום. מנגד, הנתבעים טוענים ששילמו לתובע דמי חופשה בהתאם למפורט בתלושי השכר.

52. נקדים ונאמר כי לאחר בחינת הראיות שבאו בפנינו, אנו מקבלים רכיב תביעה
זה באופן חלקי.

53. הנתבעים לא הציגו לנו פנקס חופשה של התובע למעט טבלת צבירת החופשה הרשומה בתלושי השכר.

54. בפסיקה הוכרו מקרים בהם טבלת הצבירה בתלוש השכר נחשבה כ"ראשית ראיה" לניצול ימי החופשה של העובד (עד"מ(ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ נ' סלוצקי שי, מיום 25.11.2008) ואולם, במקרה זה, איננו מקבלים את ציון ימי החופשה בתלושים כפנקס חופשה, וזאת מהטעם שהרישום אינו מדויק ועקבי, ואין לקבלו:

עד לשנת 2011, אין כלל רישום של צבירה חודשית. רק בשנת 2011 החל רישום צבירה – בצבירה שלילית של 12 יום שאינה מתעדכנת עד 7/11, ומופיעה לפתע יתרה של 6.52 ימי חופשה בתחילת 8/11.

בתלוש אוקטובר 2012 מצוין בגוף התלוש שהתובע ניצל 4 ימים – אך לתובע שולמו 156 שעות, כמספר שעות עבודתו בפועל על פי דו"ח השעות, תשלום חגים, והפרשים שמקורם אינו ידוע. אין ציון של תשלום דמי חופשה.

גם כשיצא התובע לחאג' בחודשים 3-4/14 לא נרשם ניצול חופשה בתלוש (זאת בהתאם לדיווחי התובע בדו"ח השעות על עבודה במלוא הימים ) משמע, כי הרישום בתלושים אינו משקף ולא ניתן להסתמך עליו כפנקס חופשה.

55. משהחברה לא ניהלה בגין העובד פנקס חופשות, ולא ניתן לתת אמון
בטבלאות הצבירה שבתלושי השכר – קמה חזקה עובדתית בהתאם להוראות סעיף 26ב(ג) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, לפיה לא ניתנה לעובד תמורה כלשהי עבור ימי חופשה, והוא מוחזק כמי שלא ניצל ולו יום חופשה אחד במהלך תקופת עבודתו, אלא אם תוכיח החברה אחרת.

56. יחד עם זאת, התובע לא זכאי למלוא הסכום אותו הוא תבע. ונפרט.
בסעיף 7 ל חוק חופשה שנתית נקבעה זכאותו של עובד לתשלום פדיון חופשה בעד 4 שנות עבודתו האחרונות – קרי בגין 3 השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת [ ע"ע (ארצי) 547/06 משה כהן – ויליאם אנויה (8.10.2007) ].

57. במקרה זה, מועד סיום עבודתו של התובע הוא בסוף השנה הקלנדרית.
בשלוש השנים האחרונות לעבודתו התובע עבד שישה ימים בשבוע. בהתאם לכך, הוא היה זכאי בסך הכל ל-53 ימי חופשה נטו (16 ימים עבור שנת 2012 – השנה הששית לעבודתו; 18 עבור 2013 – השנה השביעית; ו-19 עבור שנת 2014 – השנה השמינית).
נציין, כי חישוב זה מסתמך על קביעה כי מועד תחילת עבודת התובע בשנת 2007, אף שהתובע לא הביא כל אסמכתא לכך – תלושי שכר או רישום מעסיקים מהמוסד לביטוח לאומי, ובהסתמך על עדות עד הנתבעים מר מוחמד עובייד.

58. בהתאם לתעודת בירור פרטים על נוסע שהוצגה בפנינו, מיום 22.3.14 ועד ליום 4.4.14 שהה התובע בחו"ל. בהתאם לתלושי השכר שכרו לא נפגע והוא קיבל שכר מלא בחודשים מרץ-אפריל 2014, ולא כניצול ימי חופשה בתשלום.
אולם, אין חולק כי לא התובע ביצע את עבודתו באותם הימים, אף שדיווח עליהם כימי עבודה, ובעניין זה מהימנה עלינו גרסתו כי העסיק במקומו אדם אחר, לו שולמה תמורה במזומן.
אשר על כן, אין לראות בנסיבות העניין את השכר ששולם לו כתמורת חופשה.

59. ערך יום חופשה של התובע הוא 153 ₪ (25.5 ₪ לשעה בהתאם לתלוש האחרון כפול 6 שעות עבודה ביום).
מכאן, שהתובע זכאי לפדיון חופשה בסך 8,109 ש"ח.
הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.2014 ועד ליום התשלום בפועל.

ח. חגים והבראה

60. התובע טוען כי עבד חודש מלא, ואף בימי חג, ומבלי שקיבל תעריף מוגדל בגין
עבודתו בחג.
התובע לא פירט את ימי החג המסוימים בגינם הוא תובע, וכן לא הוכיח שהחג לא נפל בשבת.

61. הנתבעים טוענים כי הזכאות לתשלום עבור חגים אינה אוטומטית ועל
התובע להוכיח שעבד יום לפני החג, ויום לאחריו. הנתבעים הוסיפו וטענו כי בימי החג שהתובע עבד, הוא קיבל תשלום נוסף, שהצטבר ל-4,241 ₪ לכל הפחות, וסכום זה משתקף בתלושי השכר של התובע. לכן טוענים הנתבעים שדין רכיב זה לדחייה.

62. צודקים הנתבעים בטענתם כי בהתאם לדין שחל על התובע, הזכאות לדמי
חגים קמה רק לאחר 3 חודשי עבודה, במקרה בו העובד הועסק יום לפני החג ויום לאחריו, ובלבד שהחג לא נפל בשבת.
הנטל להוכיח כי התובע זכאי לכל יום חג מסוים – מוטל על התובע.
במקרה זה, התובע טען שעבד בכל החגים, ובגין עבודתו זו הוא זכאי לתעריף מוגדל.
טענת התובע כי עבד בכל החגים לא הוכחה כנדרש, ובמיוחד בשים לב לדו"חות הנוכחות שחתומים על ידי התובע עצמו ושבאמצעותם יכול היה, לכאורה, להצביע על החגים בהם עבד; התובע לא עשה כן ובעניין זה אין לו להלין אלא על עצמו.
משלא הוכיח את עבודתו בחגים, ממילא לא הוכחה טענת התובע כי הוא זכאי לתעריף מוגדל בגין עבודה זו.

63. ביחס להבראה.
בהתאם לצו ההרחבה הרלוונטי למועד סיום עבודתו של התובע, באפשרותו לתבוע דמי הבראה לתקופה של שנתיים קודם למועד סיום עבודתו.
בהתאם לצו, בשנתיים האחרונות לעבודתו היה זכאי התובע ל-14 ימי הבראה.

בתלושי השכר של השנתיים האחרונות – אין תשלום של דמי הבראה.

התובע הועסק ב75% משרה. לכן זכאי ל-75% מדמי ההבראה שהיו משתלמים לו אם היה עובד במשרה מלאה.
תעריף יום ההבראה, נכון למועד הגשת התביעה הוא 378 ₪ ליום.
מכאן יוצא שעבור השנתיים האחרונות לעבודתו ובשים לב להיקף משרתו התובע זכאי לסך של 3,969 ₪.

לפיכך, הנתבעים ישלמו לתובע סך של 3,969 ₪ בגין דמי הבראה. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.14 ועד ליום התשלום בפועל.

ט. פנסיה וקרן השתלמות

64. בתחילה טען התובע כי חסרים כספים בקופת הפנסיה.
בסיכומיו התובע טוען כי כלל לא נפתחה על שמו קרן פנסיה, ולא הופקדו שם הכספים שנוכו משכרו וכן טען שהנתבעים לא הפקידו את הכספים של חלק המעסיק.

65. הנתבעים טוענים כי לאחר בדיקה שערכה, הסכום אותו עליה להשלים לתובע ברכיב זה הוא 5,989 ₪ בלבד, כשיש לה זכות קיזוז בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

66. הנתבעים הציגו דו"ח תשלומים למבוטח בפועל (נספח א' לתצהיר נתבע 4) מיום 22.4.17. הדו"ח הופק על ידי חברת "מגדל", ומתייחס לתובע. על פי דו"ח זה, בקופה קיימות הפקדות לחודשים 8/2013-12/2014. מהימנותו של הדו"ח לא נסתרה, ואנו רואים בו כהוכחה להעברת ההפקדות באותה תקופה.

67. בנוגע לתקופה שקדמה לחודש 8/2013, לא הוצגה כל ראיה להעברת הפקדות.
בשים לב להודאת הנתבעים, אנו קובעים כי לא הופקדו כספים כנדרש. לפיכך, אנו מחייבים את הנתבעים לשלם לתובע את חלק המעסיק בשיעור 6%, זאת לתקופה שמחודש מאי 2008 ועד לחודש יולי 2013.

בהתאם לטבלאות השכר שצירף התובע לסיכומיו, ושלא נסתרו על ידי הנתבעים, התובע השתכר (כולל חגים וחופשות) בתקופה הנדונה, מאי 2008-יולי 2013, סך של 152,033 ₪.

אשר על כן, על הנתבעים לשלם לו 6% בגין הפרשי פנסיה שלא שולמו, ובסך הכל - 9,122 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מתאריך ממוצע 15.12.10 ועד ליום התשלום בפועל.

68. ביחס לקרן השתלמות, בהתאם לטענות הצדדים, החובה להפריש עבור קרן השתלמות קמה בחודש 11.2014.

אכן בתלושים של נובמבר ודצמבר 2014 מופיע ניכוי לקרן השתלמות, אולם הנתבעים לא הראו שנפתחה לתובע קרן השתלמות כל שהיא ושהועברו אליה הכספים.

התובע תבע הפרשות מעסיק בלבד ולפיכך מחייבים אנו את הנתבעים לשלם לתובע סך של 541 ₪ כפיצוי בגין אי ביצוע הפרשה לקרן השתלמות לחודשים 11-12.2014, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.2014 ועד ליום התשלום בפועל.

י. התביעה לחיוב הנתבעות 1-3 כמעסיקות במשותף ולהרמת מסך כנגד נתבע 4

69. לטענת התובע, בהליכים אחרים שניהלו עובדי הנתבעים נקבע כי יש להרים את המסך בין החברות ובין החברות לנתבע 4. לכן, סובר התובע, יש להקיש מהתם להכא, ולראות בכל ארבעת הנתבעים ישות משפטית אחת. כפועל יוצא מכך יש לחייב את כל הנתבעים, יחד לחוד, בחובותיהם כלפי התובע.
התובע הוסיף וטען כי קיימת ערבוביה בין החברות השונות, וכי בהתאם להלכה הפסוקה, משלא הועברו כספי ההפקדה לקופות הפנסיה – יש להרים את המסך כנגד נתבע 4 ולחייבו באופן אישי.

70. מנגד, הנתבעים טוענים כי אין מדובר במקרה שעונה על התנאים הנדרשים לצורך הרמת מסך; כי בתצהירי התובע אין התייחסות לסוגיית הרמת המסך; כי החברות בעלות כושר פירעון ומשאין חשש שהתובע לא יקבל את כספי זכייתו – אין הצדקה לחייב את נתבע 4 באופן אישי.

71. התובע עבד באותו מקום העבודה כל התקופה, אולם תלושי השכר יצאו כל פעם מחברה שונה מבלי שהתובע עודכן על כך ומבלי שהוצגה סיבה לחילופי המעסיקים לכאורה.
לפיכך, ובנסיבות אלה אנו סבורים כי יש לראות בשלוש הנתבעות מעסיקות במשותף של התובע, ואנו מחייבים אותן, יחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים שנפסקו לו בפסק דין זה.

72. באשר לנתבע 4.
נתבע 4 העיד שהחברות שבשליטתו הן חברות ותיקות וסולבנטיות, שמסוגלות לפרוע את חובן במידה ויינתן כנגדן פסק דין. עדותו בעניין זה – לא נסתרה.

במסגרת התביעה שבפנינו התובע לא הוכיח ערבוב בין נכסיו האישיים של הנתבע 4 לנכסי החברות שבשליטתו, שנטען כי הינן סולבנטיות, לא הוכחה כוונה להונות נושים, לא הוכח שימוש לרעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה, או כל סיבה אחרת שבעטיה קיימת אפשרות להרמת המסך כנגד נתבע 4.

אשר על כן, התביעה האישית כנגדו – נדחית.

סוף דבר

73. התביעה מתקבלת באופן חלקי.
תביעות התובע להפרשי שכר וגמול שעות נוספות, לפיצויי פיטורים, לדמי הודעה מוקדמת, לפיצוי בגין היעדר שימוע, לפיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה, לפיצוי בגין הנפקת תלושים פיקטיביים, לפיצוי בגין אי תשלום תוספת ענפית, ולדמי חגים – נדחות.

74. הנתבעות 1-3 ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, את הסכומים שלהלן:

בגין החזרי הוצאות נסיעה – את הסכומים כמפורט בסעיף 50 לפסק הדין לעיל.
בגין פדיון חופשה שנתית –סך של 8,109 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.2014 ועד ליום התשלום בפועל.
בגין דמי הבראה –סך של 3,969 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ור יבית מיום 1.1.14 ועד ליום התשלום בפועל.
פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה – סך של 9,122 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ו ריבית מיום 15.12.10 ועד ליום התשלום בפועל.
פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות – סך של 541 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.2014 ועד ליום התשלום בפועל.

75. התביעה כנגד נתבע 4 – נדחית.

76. בשים לב לכך שמרבית התביעה נדחתה, איננו מוצאים לפסוק לתובע הוצאות.

עם זאת, משעמד התובע על התביעה האישית כנגד נתבע 4 ללא שהוכחה עילה מספקת להרמת מסך התאגדות כנגדו, ומאידך, בשים לב לכך שייצוג כל הנתבעים היה משותף, ישלם התובע לנתבע זה הוצאות בסך 500 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך 3000 ש"ח שישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

77. באפשרות הצדדים לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת בתוך 30 ימים מיום קבלתו.

ניתן היום, ו' אב תשע"ט, (07 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

מר אריה דקל
נציג עובדים

מיכל פריימן
שופטת

מר פסח דוד
נציג מעסיקים