הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 53483-07-17

לפני: כב' השופטת קרן כהן
נציג ציבור (עובדים) מר סאבר שהאב

התובע
ראיד פראסיני ת.ז. XXXXXX166
ע"י ב"כ עו"ד מרואן חמודה
-
הנתבעת
אלראמז בע"מ ח.פ. 513505388
ע"י ב"כ עו"ד יוסף שרקאוי ועו"ד מחמוד אבו שחאדה

פסק דין

לפנינו תביעת התובע לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתו וסיומה (פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אי עריכת שימוע, שכר עבודה לחודשים 10/2016 – 1/2017, דמי הבראה, דמי חגים, פדיון חופשה, הוצאות נסיעה, הפ קדות לקרן השתלמות, הפקדות לקרן פנסיה, החזר ניכויים מ השכר ופיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד).

העובדות
הנתבעת – אלראמז בע"מ היא חברה פרטית העוסקת בבנייה.

התובע עבד באתרי העבודה של הנתבעת מיום 1.2.2014 ועד למחצית חודש ינואר 2017, בתפקיד טפסן.

על הצדדים חלו הוראותיהם של שני צווי ההרחבה בענף הבנייה: האחד, צו ההרחבה מיום 1.1.2012, המהווה תוספת לצו ההרחבה מיום 5.7.2010 והשני, צו ההרחבה מיום 28.10.2015 (להלן: צו 2010, צו 2012 וצו 2015 בהתאמה).

בהקשר זה נעיר את ההערות הבאות:
האחד, אין שוני בין צו 2012 לצו 2015 פרט לגובה השכר הענפי.
השני, לא נעלם מעינינו שהתובע טען בכתב התביעה שבנוסף לצווי ההרחבה חלים על הנתבעת גם ההסכמים הקיבוציים בענף הבנייה , אלא שלא ניתן לקבלה. כאשר חל על מעסיק הסכ מים קיבוציים בענף מסוים, לא יכולים לחול גם עליו צווי ההרחבה באותו ענף . בנסיבות אלה, משלא הוכח כי הנתבעת חברה בארגון העובדים החתום על ההסכמים הקיבוציים בענף הבנייה, קבענו כי חלים על הצדדים הוראות צווי ההרחבה בענף הבנייה.

התובע עבד חמישה ימים בשבוע וקיבל שכר לפי מספר ימי העבודה שעבד בפועל.

קיימות מחלוקות בין הצדדים בנוגע למספר ימי העבודה שעבד התובע, בנוגע לשכרו היומי ובנוגע לניכויים מהשכר בגין אי התייצבות ליום עבודה ועלות הוצאת אישור כניסה לארץ. במחלוקות אלה נכריע בהמשך.

הנתבעת שילמה את שכרו של התובע במזומן בכל תקופת העבודה. חלק מהשכר שולם ב-30 לחודש והיתרה ב-15 לחודש הבא. במהלך חודש העבודה שילמה הנתבעת מפרעות לעובדים.

יצוין שקיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה אם המסמכים שצירף התובע לתצהירו מתעדים את ההתחשבנות שביצעה הנתבעת בתקופת עבודתו (להלן גם: מסמכי ההתחשבנות). למסמכים אלה נתייחס בהמשך.

הנתבעת דיווחה למדור התשלומים של רשות האוכלוסין וההגירה (משרד הפנים) על עבודתו של התובע - מספר ימי עבודה, שכר יומי וזכויות שונות ששולמו - וביצעה הפקדות עבור זכויות סוציאליות שונות (להלן: מדור התשלומים).

הצדדים נחלקו בנוגע לאותנטיות של הדיווחים, מחלוקת בה נכריע בהמשך.

יחסי העבודה הסתיימו בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים.

למחלוקת זו נידרש בהמשך.

ההליכים המשפטיים
ביום 24.7.2017 הגיש התובע כתב תביעה נגד הנתבעת, בו נתבעו זכויות שונות בגין תקופת עבודתו וסיומה.

ביום 29.8.2017 הגישה הנתבעת כתב הגנה בו הכחישה את כל טענות התובע.

ביום 21.11.2017, במסגרת הליך גילוי המסמכים, הודיעה הנתבעת שלא נמצאים ברשותה המסמכים הבאים: העתק חתום מהסכם העבודה של התובע או הודעה המפרטת את תנאי עבודתו; יומן העבודה של העובדים; יומן חופשה; רישום של ימי חג ששולמו לתובע.
מר ג'מאל עודה – מנהל הנתבעת אישר בעדותו את האמור בהודעת הנתבעת (להלן: מנהל הנתבעת).

ביום 24.6.2019 התקיים לפנינו דיון הוכחות ראשון.
בתחילת הדיון ביקש התובע להשלים את עדותו בנוגע למועד פטירת אמו, נוכח טענת הנתבעת שלפיה יצא לחופשה לצורך ליווי אמו לטיפולים, ממנה לא שב.

הנתבעת התנגדה לבקשה.

לאחר שמיעת טענות הצדדים הוחלט לאפשר לתובע להשלים את החקירה הראשית וכן ליתן לנתבעת הזדמנות להשלים ראיותיה בעניין זה בלבד.

לאחר מכן נשמעו עדויות הצדדים.
מטעם התובע העידו התובע בעצמו ומר מוחמד ח'אלד – עובד לשעבר של הנתבעת (להלן: מר ח'אלד). מטעם הנתבעת העידו מנהל הנתבעת ומר נדאל עודה – ראש צוות בנתבעת (להלן: מר נדאל).

בסיום הדיון התבקש התובע להגיש את תעודת הפטירה ממנה עולה שהאם נפטרה בחודש 10/2015 וכן את חוזרי שירות המדינה בנוגע למועדים של חגי המוסלמים שחלו בתקופת עבודתו. כמו כן, הנתבעת התבקשה להודיע אם ברצונה להעיד עדים נוספים בנוגע לראיה החדשה שהוצגה בדיון ההוכחות – תעודת הפטירה של אם התובע.

ביום 25.6.2018 הגיש התובע את תעודת הפטירה ואת חוזרי שירות המדינה.

ביום 8.7.2019, לאחר שהנתבעת הודיעה על רצונה להעיד עדים נוספים, הוגשו תצהירים של שני עדים מטעמה.

ביום 16.7.2019 התקיים לפנינו דיון הוכחות שני.
בדיון העידו מטעם הנתבעת מר אחמד אגבאריה – נהג של הנתבעת (להלן: מר אגבאריה) ומר מאג'ד עודה – ראש צוות בנתבעת (להלן: מר מאג'ד).

הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

דיון והכרעה
תחילה נדון במחלוקת הנוגעת לשכרו של התובע ונבחן את האותנטיות של תלושי השכר שנערכו לפי הדיווחים למדור התשלומים ושל כרטיסי הנוכחות והמסמכים שצורפו לתצהיר התובע. לאחר מכן נקבע את היקף משרתו של התובע בהתאם לימי העבודה בפועל. בהמשך נדון בנסיבות סיום יחסי העבודה ונבחן את זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת ופיצוי בגין אי עריכת שימוע. לסיום נדון ביתר הזכויות הנתבעות.

שכר התובע והאותנטיות של תלושי השכר, כרטיסי הנוכחות והמסמכים שצורפו לתצהירו
התובע טען שעד לחודש 9/2016 קיבל שכר בסכום של 270 ₪ ליום ושמחודש 10/2016 קיבל שכר בסכום של 400 ₪ ליום. במהלך החודש שולמו מפרעות אולם בסוף החודש לא שולם כל השכר.
עוד נטען כי הנתבעת הנפיקה תלושי שכר ממדור התשלומים שאינם משקפים את ימי העבודה שעבד בפועל ואת התשלומים ששולמו לו בתקופת העבודה. הנתבעת לא הציגה את רישומי ימי העבודה ולכן יש להעביר אליה את נטל ההוכחה לסתור את הדיווחים למדור התשלומים בנוגע למספר ימי עבודתו בחודש. כרטיסי הנוכחות ומסמכי ההתחשבנות שערכה הנתבעת מידי חודש צורפו לתצהיר מטעמו ויש לפסוק על יסודם.
התובע הוסיף כי לצורך הוכחת הטענה בדבר האותנטיות של כרטיסי הנוכחות ושל מסמכי ההתחשבנות הרלוונטיים לעבודתו, הוא צירף גם כרטיסי נוכחות ומסמכי התחשבנות של מר ח'אלד שעבד יחד עימו בנתבעת .

מנגד טענה הנתבעת ששכר התובע מפורט בתלושי השכר שהוצאו על ידי מדור התשלומים ושהם משקפים את תנאי עבודתו והתשלומים ששולמו לו בתקופת העבודה. התובע לא הלין על האמור בתלושי השכר ולא השתכר בסכומים להם טען, עובדה הנתמכת בעדות מר ח'אלד שלפיה שולם לו שכר בסכום של 260 ₪ בלבד ובאי סבירות הטענה שניתנה לו העלאה בשיעור של למעלה מ-50%, נוכח היעדרויותיו הרבות מהעבודה. אין יסוד לטענות התובע בדבר הלנת שכרו, שכן הנתבעת שילמה את השכר בכל עשירי לחודש ומעולם לא עיכבה תשלומים.
עוד נטען כי כרטיסי הנוכחות והמסמכים שהגיש התובע אינם שייכים לנתבעת ואינם משקפים את ימי העבודה ואת התחשבנויות שנערכו בין הצדדים. חישוב השכר החודשי נעשה באופן הבא – מנהל העבודה או ראש הצוות תיעדו את ימי העבודה ושעות העבודה של כל עובד ודווחו על כך למשרד הנתבעת, הנתבעת ביצעה חשבון של שכר העבודה והזכויות להם זכאי כל עובד, דיווחה על מספר ימי העבודה, גובה השכר והזכ ויות הסוציאליות ששולמו למדור התשלומים ובהתאם לתלושי השכר שהנפיק האחרון שילמה את יתר ת השכר, ככל שנותרה .

התשתית המשפטית
חוק הודעה לעובד ולמועמד על תנאי עבודה (תהליכי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002 (להלן: חוק הודעה לעובד) קובע כי על מעסיק ליתן לעובד בתוך 30 ימים ממועד תחילת העבודה הודעה שתכלול פירוט של תנאי העבודה.
בסעיף 2 לחוק פורטו העניינים שצריכים להיכלל בהודעה, כגון: זהות המעסיק וזהות העובד, תאריך תחילת העבודה, תיאור עיקרי התפקיד, התשלומים המשולמים לעובד כשכר עבודה, שעות עבודתו, יום המנוחה השבועי שלו וכדומה.

בסעיף 5א' לחוק הודעה לעובד שכותרתו "נטל ההוכחה בהיעדר הודעה" נקבע כך:
"בתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971".

הנתבעת הודתה במסגרת ההודעה מיום 21.11.2017 שלא ניתנה לתובע הודעה בכתב בתחילת העבודה, עובדה אותה אישר מנהל הנתבעת בעדותו . אי לכך, משלא ניתנה לתובע הודעה בכתב, הרי שעל פי הוראות חוק הודעה לעובד הנטל הראשוני להוכיח את שכר העבודה ואת ימי העבודה מוטל על העובד וככל שעמד בנטל ראשוני זה, מועבר אל כתפי המעסיק הנטל להוכיח את שכר העבודה ואת ימי העבודה.

הכרעה
הלכה היא, שתלושי השכר מהווים ראיה לכאורה לאמור בהם והנטל לסתור את תכנם מוטל על הטוען זאת, התובע בענייננו. לטעמנו התובע עמד בנטל זה. שכן, לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, עדויותיהם והראיות שהוצגו לפנינו שוכנענו שכרטיסי הנוכחות ומסמכי ההתחשבנות שהגיש התובע – אותנטיים . עוד שוכנענו שתלושי השכר שהנפיק מדור התשלומים התבססו על נתונים פיקטיביים שסיפקה הנתבעת ולכן אינם משקפים את התשלומים ששולמו לתובע בפועל בתקופת עבודתו. כמו כן עלה בידי התובע להוכיח שהשתכר שכר יומי בסכום של 270 ₪ ובהמשך בסכום של 400 ₪.
נפרט טעמינו לקביעות אלה.

כרטיסי הנוכחות וההתחשבנויות - אותנטיים
ראשית, גרסת התובע שהשתכר שכר בסכום של 270 ₪ ליום עד לחודש 9/2016 ובסכום של 400 ₪ ליום מחודש 10/2016, היא גרסה מפורטת ועקבית. התובע פירט גרסה זו בכתב התביעה ובתצהירו והיא אף לא נסתרה בעדותו מכיוון שהוא לא נחקר עליה.

בהקשר זה נוסיף שהתובע היה עובד מקצועי ועבד בתפקיד טפסן, כך שהשכר ששולם לו תואם את מקצועיותו ואת התפקיד שביצע.

שנית, שוכנענו שהמסמכים שצירף התובע לתצהירו מתעדים את ימי עבודתו, את השכר ששולם לו ואת ההתחשבנויות שביצעה עימו הנתבעת בתקופת העבודה. כמו כן, המסמכים אף תומכים בגרסת התובע באשר לשכר עבודתו, ונסביר.
התובע ומר ח'אלד הצהירו שהנתבעת רשמה את ימי עבודתם בכרטיסי נוכחות, שילמה חלק מהשכר ב-30 לחודש ואת היתרה ב-15 לחודש הבא, כאשר במהלך חודש העבודה שילמה גם מפרעות. במועד תשלום יתרת השכר, ערכה הנתבעת התחשבנות, הפחיתה את התשלומים ששולמו ל הם במהלך אותו חודש ושילמה את היתרה. הם הוסיפו שהנתבעת מעולם לא שילמה להם זכויות סוציאליות בנוסף לשכר העבודה.
לתמיכה בטענותיהם הוגשו כרטיסי נוכחות שעל כריכתם מודפס שם הנתבעת ו מסמכים המתעדים את ההתחשבנות שערכה עימם הנתבעת בתקופת העבודה .

התובע ומר ח'אלד חזרו על הצהרותיהם גם במסגרת עדותם לפנינו, ונפרט.
וכך העיד התובע:
"ש. אני מפנה אותך למסמך שצורף לתצהירך שכותרתו חשבון עבור ראיד פראסיני והחודש הוא חודש ספטמבר וימי עבודה בחודש זה, מי רשם את זה?
ת. המנהל, אלה כרטיסים כאלה (מלבנים ורודים ולבנים). היו 5 מנהלים, לא מנהל אחד.
........
ש. במסמך שאני מציג לך איפה אתה רואה שרשום שזה של הנתבעת?
ת. זו חשבונית (הכוונה למסמך התחשבנות – ק.כ), הוא היה רושם אותה ונותן לנו.
ש. אני לא שאלתי אותך את זה. שאלתי היכן רשום שם הנתבעת?
ת. הוא נתן לי פתק שרשום עליו חשבונית בלי שם הנתבעת.
ש. אני רואה שיש פה חתימה על המסמך שאני מציג לך?
ת. אין חתימה. הוא לא היה חותם וככה היה נותן לנו את הפתק" (ההדגשות הוספו – ק.כ).

וכך העיד מר ח'אלד:
"ש. יש לך הרישומים של שעות העבודה שלטענתכם רשמה הנתבעת?
ת. כן. כל כרטיס עם החשבונית שלו.
ש. אני מציג לך כרטיס שהחודש הרשום בו הוא 5, לאיזה שנה מתייחס הכרטיס?
ת. לא כתובה השנה.
כאן כתוב מאי ובצד השני כתוב שאר החשבון. הכרטיס מתייחס לחודש 5/2016.
ש. מאיפה אתה יודע שזה מתייחס ל-5/16?
ת. כי מועד התשלום היה 2.7.16. כל 14 לחודש היינו מקבלים כסף אבל ב-14 ימים שאנו מקבלים אז נשאר יתרה של עוד 14 יום.
ש. כמה ימים עבדת בחודש?
ת. כמעט ועבדנו כל החודש וביום שלא עבדנו היה מוריד לנו מהמשכורת חוץ מימי שישי שבת.
ש. איפה רשום שמה של הנתבעת על כרטיס העבודה?
ת. ככה היינו מקבלים את הפתק הזה".

עדויות התובע והעד מטעמם היו עקביות ועשו רושם מהימן.
מהעדויות עולה כי הנתבעת שילמה להם תשלומים על חשבון השכר במהלך החודש ובסיומו ערכה התחשבנות בנוגע לסכומים שנותרו לתשלום בהתאם לימי העבודה. במועד תשלום היתרה, הייתה הנתבעת מעבירה להם מסמך המתעד את ההתחשבנות בצירוף יתרת השכר. עוד עולה מהעדויות שכרטיסי הנוכחות ו מסמכי ההתחשבנות שייכים לנתבעת, למרות ששמה מופיע רק על כרטיסי הנוכחות.

כמו כן, מר מאג'ד - ראש צוות בנתבעת שהעיד מטעמה , אישר בעדותו שהמסמכים שצורפו לתצהיר התובע הם כרטיסי הנוכחות שלו וההתחשבנויות שערכה הנתבעת לצורך תשלום השכר. וכך העיד מר מאג'ד:
"ש. אני מפנה אותך למסמך שצורף לתצהיר התובע, אתה מזהה את המסמך הזה?
ת. יכול להיות שלמעלה זה המשכורת שלו ולמטה זה ימי העבודה שלו.
ב"כ התובע:
הצגתי לפני העד את המסמך מחודש 10/19 (צ.ל. 10/15 – ק.כ) של מר מוחמד ראחל (הכוונה למר ח'אלד – ק.כ)".

כלומר, כאשר הוצג למר מאג'ד המסמך שצורף לתצהיר התובע בו מופיע צילום של כרטיס הנוכחות של מר ח'אלד לחודש 10/2015 ואת מסך ההתחשבנות שנערכה עימו באותו חודש, הוא אישר שמדובר בכרטיס נוכחות של הנתבעת ובהתחשבנות ש היא ביצעה במועד תשלום השכר.
בנסיבות אלה, עדותו של מר מאג'ד תומכת בגרסת התובע שלפיה כרטיסי הנוכחות ומסמכי ההתחשבנות משקפים את ימי עבודתו ואת התשלומים ששילמה לו הנתבעת מידי חודש.

זאת ועוד. לא נתנו אמון בעדות מנהל הנתבעת שלפיה המסמכים שצורפו לתצהיר התובע אינם שייכים לנתבעת, ונסביר.
לעניין כרטיסי הנוכחות –
א) בדיון קדם המשפט אמר מנהל הנתבעת את הדברים הבאים בנוגע לכרטיסי הנוכחות שהוצגו לפניו, ושצורפו בהמשך לתצהיר התובע :
"בכל יום עבודה היו כותבים מנהלי העבודה את שעות העבודה של העובד. מנהלי העבודה הם אלה שדיווחו למשרד הנתבעת את שעות העבודה של העובדים, לרבות התובע, כל יום שעבד. עפ"י אותם דיווחים הוא היה מדווח לשירות התעסוקה.
לבקשת ביה"ד אני מעיין בכרטיסי הנוכחות של התובע, ואכן נראה שאלה כרטיסי הנוכחות של הנתבעת, אך יש להציג את המקור כדי שנוכל לראות אם אכן מדובר בכרטיסי הנתבעת מכיוון שאני רואה צילום של הכרטיסים משני צדדיהם. היתה בעיה עם הכרטיסים והרבה פעמים שכחו אותם בבית, ואז בסוף השבוע היו מודיעים שעבדו עוד ימים ולכן, אני סמכתי רק על רישומים שבוצעו במשרד.
לשאלת ביה"ד אם ניתן לקבל את הרישומים של המשרד תוך מחיקת הרישומים שנוגעים לעובדים אחרים, אני משיב, כי אני צריך לבדוק אם יש בידי את המסמכים הללו".

כלומר, בדיון קדם המשפט מנהל הנתבעת אישר שמדובר בכרטיסי נוכחות של הנתבעת לאחר שעיין בהם אולם הוסיף שעליו לבחון אם תוכנם תואם את הרישומים שבמשרד הנתבעת.

ב) מנגד, בעדותו לפנינו הכחיש מנהל הנתבעת שכרטיסי נוכחות שייכים לנתבעת, באופן הבא :
"ש. בתצהיר שלך בסעיף 7 אתה מכחיש את הכרטיסיות שצורפו לתצהיר התובע?
ת. כל מסמך שהוא לא רשום עליו שם החברה, או לא חתום על-ידי, אני לא מכיר בו. נתקלתי בדיון כזה שהפיקו תלושים, אותם תלושים צבעוניים שבכלל לא היו שלו.
ש. זו הסיבה שאתה מכחיש את החשבוניות שלא רשום בהן שם החברה?
ת. אני לא מחלק כרטיסיות כאלה ולא מכיר אותם.
ש. גם המנהלים שלך לא חילקו כרטיסיות כאלה?
ת. לא.
ש. מציג לך כרטיסי נוכחות של מי החתימה הזו, אתה מכיר?
ת. לא מכיר ולא חתימה שלי.
ש. מציג לך כרטסת נוכחות ורודה שעל הכריכה רשום שם הנתבעת, עכשיו אתה מאשר שזה כרטיסים של הנתבעת?
ת. לא. אפשר ללכת חצי שעה ואני יכול להביא לך כרטסת על שמך.
ש. כיצד אתה מסביר שעמדת לפני ביה"ד בדיון הקד"מ ואישרת שאלה הכרטיסיות של הנתבעת?
ת. לא זכור לי".

עדותו של מנהל הנתבעת שלפיה לא מדובר בכרטיסי נוכחות של הנתבעת, למרות שהוצג לפניו כרטיס נוכחות מקורי שעל כריכתו רשום שמה, לא עשתה רושם מהימן בלשון המעטה והיא אף סותרת את דבריו בדיון קדם המשפט.

ג) נוסיף, כי לתצהיר מנהל הנתבעת לא צורפו רישומים אחרים של ימי העבודה של התובע או העתקים של כרטיסי נוכחות של הנתבעת כדי לסתור את טענת התובע ולהוכיח שכרטיסי הנוכחות שצורפו לתצהירו אינם שלה.
הימנעות הנתבעת מהגשת רישומים של ימי העבודה של התובע או כרטיסי נוכחות שונים מאלה שהוצגו לפנינו, משמשת לחובתה.

ד) בנסיבות אלה, אנו מעדיפים את עדות התובע שלפיה כרטיסי הנוכחות שצורפו לתצהיר שייכים לנתבעת ומתעדים את ימי עבודתו על פני עדות מנהל הנתבעת .

לעניין מסמכי ההתחשבנות –
א) וכך העיד מנהל הנתבעת באשר להתחשבנות עם העובדים:
"ש. כמה כסף שילמת לתובע מידי חודש?
ת. לפי ימי העבודה שעבד באותו חודש. וזה מופיע בתלושי השכר.
ש. בכרטיסיות של החברה בדף החשבון מופיע רישום אחר?
ת. איזה כרטיסיות?
ש. אני מציג בפניך כרטיסיות?
ת. זה לא נקרא כרטיסיות, זה סתם ניירות. אני לא מכיר אותם ולא יודע מה זה.
ש. היית מתחשבן עם העובד פעמיים בחודש?
ת. כל העובדים ידעו שאחד התנאים בעבודה, זה שביום 30 לחודש הם מקבלים מפרעה וב-15 מקבלים השלמה של המשכורת, זה מה שהעד התכוון שהוא אמר 14 ועוד 14. העובדים היו מקבלים מפרעות על הדרך והכל היה רשום. בין המשכורת לבין המפרעה גם היו מקבלים תשלומים חלקיים וזה היה נגמר כל חודש. ב-15 לחודש אם היתה נשארת יתרה הוא היה מקבל. ב-15 היינו סוגרים את החודש.
ש. ואת הפירוט של המפרעות איפה ציינתם, איך התחשבנתם עם העובד?
ת. הכל רשום במשרד. הפקידה היה מכינה ב-15 לחודש כל פועל כמה נשאר לו כסף והיינו משלמים.
ש. יחד עם המשכורת היית נותן לו את הדף של הפקידה?
ת. היה לי דף ריכוז של כל העובדים שהפקידה היתה מוציאה ב-15 לחודש והיינו משלמים לעובדים.
ש. אם עובד קיבל בחודש מסוים 3 מפרעות ובסוף החודש אתה נותן לו 1000 ₪, לשאלה שלו מדוע קיבלתי את הכסף הזה, היית מצויד במידע על התשלומים שהוא קיבל במהלך אותו החודש והיית מציג לו?
ת. לא הייתי מציג לו, הייתי מזכיר לו והוא היה מאשר.
ש. את המידע הזה שאתה אומר, המזכירה היתה נותנת לך בניירות?
ת. נייר אחד של ריכוז. בתור מנהל החברה כדי לדעת כמה כסף להכין.
ש. לכל אחד מהנציגים היית נותן לו מסמכים כדי שיוכל להשיב לעובדים?
ת. לא. היינו מכינים מעטפות עם הכסף ועל כל מעטפה שם הפועל והייתי נותן למנהל העבודה את המעטפות של הפועלים שנמצאים באתר שלו והוא היה מחלק להם. לפעמים הכנו את המעטפות בבית, ולפעמים במשרד.
ש. יכול להיות שהנציגים היו לוקחים את דף הריכוז והיו מחלקים לעובדים?
ת. לא, הם לא צריכים את דף ריכוז. אם מישהו לא קיבל מעטפה הוא היה שואל איפה המעטפה שלו אז הייתי מסביר לו מדף הריכוז שהוא כבר קיבל את כל התשלומים.
ש. אם אתה חברה מסודרת, לא היתה לכם בעיה להציג לעובד איזה תשלומים קיבל?
ת. העובד יודע יותר טוב, הוא יכול להציג את הרישומים כי הוא רושם לעצמו.
ש. אם יש סתירה בין רישומי העובד לבין הרישומים שלכם, איך הייתם מסבירים?
ת. או שהייתי משכנע אותו לפי הנתונים שלי, או שהוא היה משכנע אותי לפי הרישומים שלו, אם בכלל יש סתירה" (ההדגשות הוספו – ק.כ).

ב) עדות מנהל הנתבעת שלפיה לא הוצגה ל עובדים מידי חודש ה התחשבנות בנוגע לשכר לו הם זכאים, למפרעות ששולמו במהלך החודש וליתרה לתשלום , אינה הגיונית. הדעת נותנת שעל מנת למנוע מחלוקות עם העובדים באתרי העבודה קיבל כל מנהל העבודה או ראש צוות, מסמכים המתעדים את ימי העבודה והשכר, את המפרעות ששולמו להם ואת היתרה לה הם זכאים, כפי שהעידו התובע ומר ח'אלד. גרסת התובע ומר ח'אלד מתיישבת יותר עם הגיונם של דברים.

בהקשר זה נזכיר שמר מאג'ד (עד הנתבעת) העיד אף הוא שמדובר בהתחשבנויות שערכה הנתבעת, לאחר שהמסמכים הוצגו לפניו. עובדה המחלישה אף היא את גרסתו הבלתי הגיונית בעליל של מנהל הנתבעת.

ג) כמו כן, טענת מנהל הנתבעת שההתחשבנויות נותרו במשרד הנתבעת לא נתמכה במסמכים בכתב. הימנעות הנתבעת מלהציג את רישומי ההתחשבנות עם העובדים, פועלת לחובתה. כידוע, ההלכה היא שהימנעות מהבאת ראיות הנמצאות בשליטת בעל דין "מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה הנעוצה בהגיון ובנסיון החיים, לפיה: דין הימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה...". אי לכך העובדה שהנתבעת לא הציגה מסמכים מטעמה המפרטים את ההתחשבנויות עם התובע כדי לסתור את המסמכים שהגיש, מחלישה את גרסתה.

ד) בנסיבות אלה, עדותו של מנהל הנתבעת לא עשתה עלינו רושם מהימן בלשון המעטה, ואנו מעדיפים את גרסת התובע והעד מטעמו על פניה.

אי לכך, מעדותם העקבית והמהימנה של התובע ומר ח'אלד שנתמכה בעדותו של מר מאג'ד – עד הנתבעת שוכנענו שכרטיסי הנוכחות שהגיש התובע שייכים לנתבעת ומתעדים את ימי עבודתו ושהמסמכים מתעד ים את ההתחשבנויות שערכה עימו הנתבעת מידי חודש.

שלישית, כרטיסי הנוכחות של התובע מתיישבים עם מסמכי ההתחשבנות שערכה הנתבעת. נביא להלן מספר דוגמאות.
התאמה בין התשלומים ששולמו במהלך החודש
כרטיס נוכחות לחודש 9/2014 וההתחשבנות לחודש זה:
בכרטיס הנוכחות נרשמה ההתחשבנות הבאה:
"מחודש (8) נשאר (136); שולם 24/9/2014 (1000 ₪); שולם 2/10/2014 (1700 ₪); שולם 14/10/2014 (200 ₪)".
במסמך ההתחשבנות נרשמו הנתונים הבאים:
"מ-08/2014 – 136; 21/9/2014 – 600; 24/09/2014 – 1000; 02/10/2014 – 1700, 14/10/2014 – 200".
כלומר, ישנה התאמה בין הרישומים בכרטיס הנוכחות לבין ההתחשבנות שערכה הנתבעת באותו החודש.

נציין כי לא נעלם מעינינו שבכרטיס הנוכחות לא נרשם שהתובע קיבל סכום של 600 ₪ ביום 21.9.2014. אלא שאין בכך כדי להצביע על חוסר התאמה בין כרטיס הנוכחות לבין ההתחשבנות, נוכח העובדה שכל יתר הרישומים תואמים.

כרטיס נוכחות לחודש 4/2015 וההתחשבנות לחודש 3/2015:
בכרטיס הנוכחות נרשם:
"שולם 200 ₪ ע"י אבו אבראהים; שולם 1,200 ₪ באמצעות... ".
במסמך ההתחשבנות לחודש 3/2015 נרשמו הנתונים הבאים:
"מ-2/2015 –36; 02/04/2015 – 200; 07/04/2015 – 1200; ניכוי אשרה חודש 3 - 700" (ההדגשה הוספה – ק.כ).
כלומר, יש התאמה בין ההתחשבנות שערכה הנתבעת בעת תשלום שכר חודש 3/2015 לבין התשלומים ששולמו לתובע בתחילת חודש 4/2015, אשר תועדו על גבי כרטיס הנוכחות.

התאמה בין ימי העבודה שעבד התובע במהלך החודש
כרטיס הנוכחות לחודש 4/2015 ורישום מספר ימי העבודה בהתחשבנות: בכרטיס הנוכחות מתועדים שנים עשר ימי עבודה בני שמונה שעות ו בהתחשבנות לחודש זה נכתב שהתובע זכאי לתשלום עבור שני עשר ימי עבודה.

כרטיס הנוכחות לחודש 5/2015 ורישום מספר ימי העבודה בהתחשבנות: בכרטיס הנוכחות מתועדים ארבעה עשר ימי עבודה בני שמונה שעות ובהתחשבנות לחודש זה נכתב שהתובע זכאי לתשלום עבור ארבעה עשר ימי עבודה.

כרטיס הנוכחות לחודש 7/2015 ורישום מספר ימי העבודה בהתחשבנות: בכרטיס הנוכחות מתועדים תשעה ימי עבודה בני שמונה שעות ובהתחשבנות לחודש זה נכתב שהתובע זכאי לתשלום עבור תשעה ימי עבודה.

כלומר, כרטיסי הנוכחות שהגיש התובע תואמים את ההתחשבנויות שערכה הנתבעת. עובדה זו מחזקת אף היא את גרסת התובע והעד מטעמו בנוגע לאותנטיות של כרטיסי הנוכחות ושל ההתחשבנויות.

תלושי השכר והדיווחים למדור התשלומים – פיקטיביים
בנסיבות אלה, מששוכנענו כי כרטיסי הנוכחות וההתחשבנויות שהגיש התובע מתעדים את ימי עבודתו ואת התשלומים ששולמו לו בתקופת העבודה, הרי שהוכח שהדיווחים של הנתבעת למדור התשלומים אינם נכונים. כתוצאה מכך גם תלושי השכר של התובע אינם משקפים את תנאי העסקתו ואת התשלומים ששולמו לו בתקופת העבודה, ונסביר.

במסמכי ההתחשבנויות נכתב כי שכרו של התובע היה בסכום של 270 ₪ ליום עד לחודש 9/2016 ולאחר מכן בסכום של 400 ₪ ליום. לעומת זאת, בתלושי השכר דווח על שכר ענפי בלבד שנע בין 220 ל-240 ₪ בלבד.

כמו כן, במסמכי ההתחשבנויות לא הובאו בחשבון תשלומים נוספים על שכר העבודה כמו: דמי הבראה או חופשה. לעומת זאת, בתלושי השכר מפורטים תשלומים עבור ימי חופשה ודמי הבראה.

זאת ועוד, במסמכי ההתחשבנות לא שולם לתובע שכר עבור ימים בהם ירד "גשם" או לא הגיע לעבוד (נרשם "ברח"). לעומת זאת, בתלושי השכר הובאו בחשבון גם ימי גשם במספר ימי העבודה המדווחים. לדוגמא: חודש 4/2015 - מכרטיס הנוכחות עולה שהתובע עבד שנים עשר ימי עבודה, היו שני ימי גשם ושלושה ימי עבודה בהם "ברח" ו ממסמך ההתחשבנות עולה ששולם לתובע רק עבור שנים עשר ימים. עם זאת, מתלושי השכר עולה שבאותו חודש דווח למדור התשלומים שהתובע עבד שבעה עשר ימים וששולם לו שכר עבור כל ימי עבודה אלו. כך גם בחודש 5/2015 - מכרטיס הנוכחות עולה שהתובע עבד ארבעה עשר ימי עבודה ושהיו שישה ימי עבודה בהם "ברח" ו ממסמך ההתחשבנות עולה ששולם לו רק עבור ארבעה עשר ימים. עם זאת, מתלושי השכר עולה כי דווח באותו החודש שהוא עבד עשרים ימים.

בנסיבות אלה, אין ליתן אמון בתלושי השכר המשקפים דיווחים לא נכונים של הנתבעת למדור התשלומים.

סיכום עד כאן: הוכח כי כרטיסי הנוכחות ומסמכי ההתחשבנות מתעדים את ימי עבודתו של התובע , את השכר ששולם לו, את המפרעות ששולמו לו ואת הניכויים שנוכו משכרו ; כי הנתבעת לא שילמה לתובע תשלומים עבור זכויות סוציאליות אלא רק את השכר עבור ימי העבודה בפועל; כי דיווחי הנתבעת למדור התשלומים, לרבות ימי העבודה בחודש, אינם נכונים, ולכן אין לסמוך עליהם ועל תלושי השכר שהוצאו על יסודם.

שכר העבודה והיקף המשרה של התובע
שכרו של התובע: מההתחשבנויות עולה שהתובע השתכר שכר יומי בסכום של 270 ₪ עד לחודש 9/2016 ובסכום של 400 ₪ מחודש 10/2016.

מספר ימי העבודה: הוכח שדיווחי הנתבעת למדור התשלומים בנוגע למספר ימי עבודתו של התובע לא היו נכונים ולכן אין לסמוך על מספר ימי העבודה שפורטו בתלושי השכר. כפי שיפורט להלן הנטל להוכיח את מספר ימי העבודה מוטל על הנתבעת ואנו סבורים כי עלה בידיה להוכיח כי התובע עבד 15 ימים בממוצע לחודש.
סעיף 26 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 קובע כי "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו..." (הדגשה הוספה – ק.כ). מכאן, שהנטל להוכיח את מספר ימי העבודה של התובע מוטל על הנתבעת.

הנתבעת לא הציגה רישומים של ימי העבודה של התובע, אולם עלה בידיה להוכיח באמצעות עדותו של התובע את היקף משרתו הממוצע. וכך העיד התובע : "אני אמרתי בין 13 עד 17 ימים עבדתי אצלו, לא הכל רצוף. יש חודשים שעבדתי 13,15 ו-17 ימים, לא 20 ולא 21 ימים".

כלומר, הנתבעת הוכיחה באמצעות עדות התובע שהוא לא עבד בהיקף מלא אלא בין שלושה עשר לשבעה עשר ימים בחודש.

בנסיבות אלה עלה בידי הנתבעת להוכיח כי התובע עבד בממוצע 15 ימים בחודש.

תמיכה לכך שהתובע עבד כחמישה עשר ימים בממוצע לחודש ניתן למצוא גם בכרטיסי הנוכחות שהוצגו לפנינו.
לפני שנפרט את מספר ימי העבודה שהצלחנו "לחלץ" מכרטיסי הנוכחות שהוצגו לפנינו, נציין שבנוגע לימי "גשם" נקבע בצווי ההרחבה שהעובדים יהיו זכאים לתשלום בעד אותם ימים, באופן הבא: תשלום עבור ארבע שעות (חצי יום עבודה) אם נאמר להם מראש לא להגיע לעבודה באותו יום ואם כבר התחילו לעבוד באותו היום הם יהיו זכאים לתשלום עבור שעות העבודה בפועל בתוספת ארבע שעות עד לשווי יום עבודה.

כעת נפרט את מספר ימי העבודה שהצלחנו ל"חלץ" מכרטיסי הנוכחות:
בחודש 4/2015 עבד התובע שנים עשר ימים והיו שני ימים "גשם", כך שיש להביא בחשבון 13 ימים; בחודש 5/2015 עבד התובע ארבעה עשר ימים וחל יום חג אחד באותו חודש, כך שיש להביא בחשבון 15 ימים; בחודש 6/2015 עבד התובע 13 ימים ; בחודש 7/2015 עבד התובע תשעה ימי עבודה וחלו שלושה ימי חג באותו חודש, כך שיש להביא בחשבון 12 ימים ; בחודש 12/2016 עבד התובע 18 ימים. מכרטיסי הנוכחות מהם ניתן היה ל"חלץ" נתונים באשר למספר ימי עבודתו של התובע עולה שהוא עבד בין שנים עשר לשמונה עשר ימים.
יצוין כי למרות שמספר כרטיסי הנוכחות מהם "חילצנו" את מספר ימי העבודה הוא מועט, הרי שמסמכים אלה מכילים נתונים אובייקטיביים בנוגע לימי העבודה ולכן יש להסתמך עליהם בקביעת מספר ימי העבודה של התובע .

בנסיבות אלה, אנו סבורים שעלה בידי הנתבעת להוכיח כי התובע חמישה עשר ימים בממוצע לחודש, כפי שעולה מהודאת התובע בעדותו ומכרטיסי הנוכחות ש לו.

סיכום עד כאן:
מן המקובץ עולה שאין לסמוך על דיווחי הנתבעת למדור התשלומים ולכן אין להתחשב בנתונים שפורטו בתלושי השכר. התובע השתכר שכר יומי בסכום של 270 ₪ מתחילת עבודתו ועד לחודש 9/2016 ובסכום של 400 ₪ מחודש 10/2016 ועד לסיום עבודתו. התובע עבד 15 ימי עבודה בממוצע בחודש, כך שהיקף משרתו היה 69% (15/21.6). הנתבעת שילמה לתובע שכר עבור ימי העבודה בפועל ולא שילמה תשלומים נוספים עבור זכויות סוציאליות.

כאן המקום לציין כי על אף שהוכח שהשכר של התובע שולם בערכי "נטו" לא ניתן לפסוק לו זכויות בערכים אלה אלא בערכי "ברוטו". משהתובע לא הוכיח מהו שכרו בערכי "ברוטו" הרי שלמרות שהחישובים יערכו בערכי "נטו", הסכומים ייפסקו בערכי "ברוטו".

מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה?
טענות הצדדים
התובע טען שהנתבעת ביטלה את היתר העבודה שלו ביום 17.1.2017 ללא מתן הודעה מראש ובכך מנעה את המשך עבודתו. התובע הוסיף שבאותו יום הגיע למחסום יחד עם עובדים נוספים ושם נאמר לו שהיתר העבודה שלו התבטל. התובע יצר קשר טלפוני עם נציגי הנתבעת שהודיעו לו כי הוא מפוטר. גרסאות עדי הנתבעת באשר לנסיבות סיום יחסי העבודה, אינן עקביות ואינן מתיישבות עם העובדה שאמו נפטרה בחודש 10/2015. בנסיבות אלה טען התובע שהוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים. לחלופין, נתבעו הפרשות לפיצויי פיטורים בהתאם לשכרו האמיתי.

מנגד הנתבעת טענה שהתובע לא חזר מחופשה בת שבוע אליה יצא על מנת ללוות את אמו לטיפולים בעקבות מחלתה. השכר שולם לו במלואו אולם לא שב לעבודה וכל הפניות שנעשו אליו, לא צלחו. התובע חב בתשלום הודעה מוקדמת בעקבות עזיבת העבודה .
בסיכומים הוסיפה הנתבעת וטענה שהיא הפרישה 8.33% משכרו של התובע באופן שוטף ולכן היא פטורה מתשלום פיצויי פיטורים או מהשלמתם, אם תתקבל טענתו בדבר פיטוריו. עוד נטען כי התובע נהג להיעלם מהעבודה ומסיבה זו הופסק היתר העבודה.

הכרעה
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועדויותיהם מצאנו שעלה בידי התובע להוכיח שעבודתו הסתיימה באמצע חודש 1/2017 לאחר שהנתבעת הפסיקה את היתר עבודתו ללא מתן הודעה מראש. משכך, עלה בידי התובע להוכיח שפוטר מעבודתו, כפי שיפורט להלן.

ראשית, גרסת התובע שלפיה הנתבעת ביטלה את אישור העבודה שלו, עובדה שנודעה לו רק ביום 17.1.2017 כאשר הגיע למחסום בדרכו לעבודה, הייתה עקבית.

התובע הצהיר שעבד באופן רצוף אצל הנתבעת עד ליום 17.1.2017. באותו יום התכונן לעוד יום עבודה אצל הנתבעת ונסע עם עובדים נוספים למחסום, כשהוא מצויד בהיתר העבודה שלו, שהיה בתוקף עד ליום 28.2.2017. כשהגיע למחסום נאמר לו שהיתר העבודה בוטל ושהוא לא רשאי לעבוד בישראל. התובע יצר קשר עם נציגי הנתבעת והם הודיעו לו שהוא מפוטר .

התובע חזר על גרסתו בעדותו לפנינו. וכך העיד התובע:
"ש. אתה אומר שהנתבעת פיטרה אותך, האם זה נכון?
ת. הם הפסיקו לי את אישור הכניסה בלי להתקשר אלי.
ש. כמה ימים עבדת בחודש 1/17, לטענתך, מציג לך את הרישומים בכתב יד?
ת. עבדתי 6 ימים, היכן שכתוב הספרה 8 (^ בערבית – ק.כ). במקום שכתובה האות "מ" זה (מטר) גשם.
ש. אני אומר לך שביום 4.1.17, 3.1.17, 14.1 ו-19.1 לא רשום "מ", וגם לא עבדת?
ת. יכול להיות שחליתי אז, אני לא זוכר".

כלומר, מעדותו העקבית של התובע עולה שהוא פוטר לאלתר באמצעות הפסקת היתר העבודה שלו על ידי הנתבעת, ללא סיבה אמיתית וללא הודעה מראש.

שנית, גרסת מנהל הנתבעת בנוגע לנסיבות סיום עבודתו של התובע לא הייתה עקבית ולא נתנו בה אמון, ונסביר.
מנהל הנתבעת הצהיר שהתובע נטש את העבודה בעקבות מחלתה של אמו באמצע חודש 1/2017. לטענתו, התובע ביקש לצאת לחופשה של שבוע ימים על מנת ללוות את אמו לטיפולים רפואיים, אולם לא חזר לעבודה, חרף פניות חוזרות ונשנות מצד נציגי הנתבעת .
עם זאת, לאחר שהוצגה לפני מנהל הנתבעת תעודת הפטירה של אם התובע ממנה עולה שהיא נפטרה עוד ביום 3.10.2015, הודה שהתובע הודיע לו על פטירת האם כבר במהלך עבודתו אצל הנתבעת.
עובדה זו סותרת את גרסת הנתבעת שלפיה התובע לא חזר לעבוד לאחר יציאתו לחופשה בת שבוע לצורך ליווי אמו לטיפולים.

כמו כן, גרסת מנהל הנתבעת לא הייתה עקבית גם בהמשך עדותו.
תחילה העיד שהיתר העבודה בוטל לאחר התובע נעדר 3 ימים ולא ענה לטלפונים של נציג הנתבעת ובהמשך חזר על כך שהתובע נעדר שבוע ימים עד לביטול ההיתר.
בכל מקרה, מנהל הנתבעת לא חזר בעדותו על הגרסה שלפיה התובע יצא לחופשה כדי ללוות את אמו לטיפולים, לאחר שהוכח שגרסתו אינה נכונה ושאם התובע נפטרה עוד בחודש 10/2015 . וכך העיד מנהל הנתבעת:
"ש. התובע נשאל אם הנתבעת ביטלה בצדק את אישור הכניסה מכיוון שלא ענה לטלפון. זו הסיבה שבוטל אישור הכניסה?
ת. אחד הכללים בחברה שאני חייב, שאם מישהו לא מגיע לעבודה יותר מ-3 ימים, אני חייב לדווח לשירות התעסוקה ולבטל את האישור. זו הנחיה של שירות התעסוקה. כל מנהלי העבודה וראשי הצוות, אם מישהו נעדר יותר מ-3 ימים ולא עונה לטלפון, שולחים הודעה למשרד ואז אנו שולחים ביטול של אישור הכניסה. אם התובע היה עונה לטלפון והיה אומר את הסיבה שלא מגיע, כמו מחלה, היה צריך להביא אישור רופא, כדי שאעביר אותו לשירות התעסוקה. מי שלא ענה לטלפון אין לו שום סיבה. ב-99% מהמקרים כמו המקרה של התובע, שבוטל האישור שלו, יידענו מהפועלים שרואים אותו במעבר נכנס לארץ ולא הגיע לעבודה אצלנו.
ש. ובכך התובע מפוטר?
ת. אני מחויב להפסיק לו את האישור, כי אני אחראי עליו. אחרי ששבוע לא הגיע אנו ביטלנו לו את האישור.
ש. ואז מבחינת החברה הוא פוטר?
ת. הוא התפטר, הוא לא הגיע לעבודה. יכול להיות שהוא עובד ולא מגיע לעבודה?
ש. לא הייתה תקופה בה התובע לא הגיע 3 ימים לעבודה ברציפות?
ת. היתה תקופה, היו מקרים שהעובד לא הגיע 3 ימים או יותר, אבל עם הודעה מוקדמת, או מסיבה מסוימת, וזה לשיקול דעתי. במקרה של התובע כמו שהיה לאמו ז"ל ויש עובדים אחרים שאחד הילדים חולה ומבקש יומיים שלושה חופש כדי לטפל בו והיינו נותנים לו" (ההדגשות הוספו – ק.כ) .

כאמור, מנהל הנתבעת לא חזר בעדותו על הגרסה שלפיה התובע יצא ללוות את אמו לטיפולים, לאחר שהוצגה לפניו תעודת הפטירה (האם נפטרה עוד בחודש 10/2015), אלא שינה גרסתו וטען שהתובע נעלם ולא ענה לטלפונים במשך מספר ימים ומסיבה זו ביטל היתר העבודה שלו.

מכאן, שגרסת של מנהל הנתבעת לא הייתה עקבית וגרסתו הראשונה שלפיה התובע יצא לחופשה על מנת ללוות את אמו לטיפולים הופרכה לאחר שהוכח כי האם נפטרה עוד בשנת 2015.
בנסיבות אלה לא נתנו אמון בגרסת הנתבעת שלפיה ביטלה את היתר העבודה משום שהתובע לא חזר לעבודה לאחר שבוע חופשה שניתן לו לצורך ליווי אמו לטיפולים.

שלישית, הנתבעת לא הוכיחה שניסתה ליצור קשר עם התובע לאחר שלא שב מ"חופשתו". כאמור, מנהל הנתבעת העיד שהנתבעת ביטלה את היתר העבודה לאחר שניסתה ליצור קשר עם התובע אולם הוא לא ענה לטלפון. הנתבעת לא הוכיחה את הטענה באמצעות ראיות בכתב, למרות שמדובר בגרסה שניתן לתמוך באמצעות פירוט שיחות מהטלפון של נציג הנתבעת. הימנעות הנתבעת מהצגת פירוט שיחות טלפון המצביעות על ניסיונותיה לשוחח ליצור קשר עם התובע, מחלישה את גרסתה.

רביעית, גרסת הנתבעת באשר לתקופת היעדרותו של התובע אינה מתיישבת עם כרטיס הנוכחות לחודש 1/2017 ועם מספר ימי העבודה שדווחו למדור התשלומים ונפרט.

מעיון בכרטיס הנוכחות לחודש 1/2017 עולה שהתובע עבד בתאריכים 1.1.2017 – 3.1.2017, 8.1.2017 ו-9.1.2017 ושבתאריכים 4.1.2017, 5.1.2017 ו-10.1.2017 – 12.1.2017 ירדו גשמים. כלומר, התובע עבד חמישה ימים והיו חמישה ימי גשם עד ליום חמישי ה-12.1.2017. לאחר אותו מועד לא נרשמו ימי עבודה של התובע, עובדה המלמדת שהיתר העבודה שלו הופסק באותו מועד או ביום ראשון ה-15.1.2017.
תוכנו של כרטיס הנוכחות לא נסתר. מכאן, שהרישומים בכרטיס הנוכחות לחודש 1/2017 סותר את גרסת הנתבעת שלפיה התובע יצא לחופשה בת שבוע ימים ולא חזר ממנה.

כמו כן, מעיון בריכוז הנתונים של מדור התשלומים עולה שהנתבעת דיווחה על עשרה ימי עבודה של התובע בחודש 1/2017. מעיון בלוח השנה לחודש 1/2017 עולה שהיו עשרה ימי עבודה עד ליום חמישי ה-12.1.2017 (כולל). ממועד סיום יום הגשמים האחרון (12.1.2017) או מיום העבודה האחרון (9.1.2017) לא חלף שבוע ימים עד לביטול היתר העבודה של התובע.
מכאן, שגם הדיווחים למדור התשלומים אינם מתיישבים עם גרסת הנתבעת בדבר אי חזרתו של התובע מחופשה בת שבוע ימים.

בנסיבות אלה, לא נתנו אמון בגרסת הנתבעת באשר לאי חזרתו של התובע לעבודה לאחר יציאתו לחופשה בת שבוע ימים לצורך ליווי אמו לטיפולים, כאשר הוכח שהאם נפטרה עוד בחודש 10/2015 ומנהל הנתבעת ידע על כך.

חמישית, לא נעלמו מעינינו עדויות עדי הנתבעת הנוספים בנוגע להיעדרותו של התובע מהעבודה במשך שבוע ימים לפני ביטול היתר העבודה, אלא שאין בעדויות אלה כדי לסייע לנתבעת ונבאר.
לעניין עדותו של מר נדאל – מר נדאל העיד כי שוחח עם הנתבעת "ודיווחתי להם במשך 6-7 ימים רצופים שהתובע לא מגיע. מעבר לזה זה לא התפקיד שלי". גרסה זו אינה מתיישבת עם מועד ביטול היתר העבודה של התובע. כאמור, לטענת הנתבעת התובע קיבל חופשה בת שבוע ימים לכן אם גרסת מר נדאל שלפיה התובע נעדר עוד שבוע ימים הייתה נכונה, אזי היה על הנתבעת לבטל את היתר העבודה רק ב-23.1.2017 (עבד עד 9.1.2017 + 14 ימים: 7 ימי חופשה + 7 ימי היעדרות). עם זאת, כאמור היתר העבודה בוטל ביום 12.1.2017 או ביום 15.1.2017 ולכן גרסתו של מר נדאל אינה מתיישבת עם עובדה זו.
לעניין עדויותיהם של מר אגבאריה ומר מאג'ד – עדים אלו העידו על היעדרויותיו הרבות של התובע מהעבודה בעקבות מחלת אמו באופן כללי. עדותם לא התייחסה באופן ספציפי לנסיבות סיום יחסי העבודה או להיעדרויות התובע סמוך למועד זה. בנסיבות אלה אין בעדויות אלו כדי לתמוך בגרסת הנתבעת בנוגע לנסיבות סיום יחסי העבודה עם התובע.

אי לכך, אנו מעדיפים את גרסת התובע שלפיה ביום 17.1.2017 התייצב לעבודה אולם כשהגיע למחסום נאמר לו שהיתר העבודה שלו בוטל, ללא סיבה אמיתית, על פני גרסת הנתבעת שלפיה ההיתר בוטל בעקבות אי חזרתו של התובע לעבודה לאחר חופשה בה שבוע אליה יצא לצורך ליווי אמו (שכבר נפטרה באותו מועד) לטיפולים. מכאן, שיחסי העבודה הסתיימו בפיטורי התובע לאלתר.

משקבענו כי התובע פוטר מעבודתו לאלתר הרי שהוא זכאי לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת.

חישוב פיצויי הפיטורים
התובע עבד בפועל מיום 1.2.2014 ועד ליום חמישי ה-12.1.2017. מעיון בכרטיס הנוכחות של התובע עולה שיום ראשון ה-15.1.2017 היה "יום גשם" נוסף, כך שכשחזר לעבודה לאחר מועד זה, בוטל היתר העבודה שלו. בנסיבות אלה, שוכנענו שתקופת העבודה היא מיום 1.2.2014 ועד ליום 15.1.2017, דהיינו תקופה של 35.5 חודשים.

בהתאם לסעיף 12(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסכום של חודש עבודה אחד לכל שנת עבודה, בהתאם לשכרו האחרון.

כאמור, שכרו האחרון של התובע היה 400 ₪ ליום עבודה והיקף משרתו היה 15 ימים בממוצע לחודש, בהתאם למספר ימי העבודה בכל תקופת עבודתו .

אי לכך, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסכום של 17,750 ₪ (400 ₪ x 15 ימים x 35.5/12) .

הנתבעת העבירה למדור התשלומים הפקדות לפיצויי פיטורים עבור התובע בסכום של 10,863 ₪ (2,187.60 + 849.51 + 2,717.18 + 1,055.18 + 2,772.08 + 1,076.49 + 147.42 + 57.25). אי לכך, יש להפחית סכום זה מסכום פיצויי הפיטורים לו זכאי התובע.

בנסיבות אלה, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסכום של 6,887 ₪ (17,750 ₪ – 10,863 ₪).

אי לכך התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בסכום של 6,887 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 1.2.2017 ועד לתשלום בפועל.

חישוב הודעה מוקדמת
בהתאם להוראות סעיף 4(3) לחוק הודעה מוקדמת, התשס"א-2001 זכאי התובע בשנת עבודתו השלישית להודעה מוקדמת בשיעור של 21 ימים קלנדריים בתוספת יום אחד עבור כל שני חודשי עבודה.

אי לכך התובע זכאי בגין כל תקופת עבודתו לתשלום בעד 26.75 ימים קלנדריים (21 + 11.5/2).

כאמור, התובע השתכר סכום של 400 ₪ לכל יום עבודה, כאשר שכרו הממוצע היה 6,000 ₪ (400 ₪ x 15 ימים) .

מכאן, שהתובע זכאי לתשלום חלף הודעה מוקדמת בסכום של 5,350 ₪ (6,000/30 x 26.78 ימים).

אי לכך, התובע זכאי לתשלום חלף הודעה מוקדמת בסכום של 5,350 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בחוק מיום 9.2.2017 ועד לתשלום בפועל.

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ואי עריכת שימוע
טענות הצדדים
התובע טען כי הנתבעת פיטרה אותו ללא מתן הודעה מוקדמת מראש. הנתבעת לא זימנה אותו לשימוע ואף לא שוחחה עימו לפני קבלת ההחלטה על הפסקת היתר העבודה שלו. בנסיבות אלה, נטען שיש לחייב את הנתבעת לפצותו בגין פיטורים ללא עריכת שימוע. התובע העמיד את התביעה ברכיב זה וברכיב ההודעה המוקדמת על סכום כולל של 8,800 ₪. בנסיבות אלה, תביעתו ברכיב היא בסכום של 3,450 ₪ (8,800 ₪ - 5,350).

הנתבעת טענה כי התובע נטש את מקום עבודתו, ללא הודעה מראש. התובע יצא לחופשה של חודש ימים עקב מחלת אמו ולא שב למקום העבודה. כל פניות נציגי הנתבעת לתובע על מנת שיחזור לעבודה, לא צלחו.
בסיכומים הוסף שהתובע היה עובד בעייתי, ניצל את רוחב ליבם של נציגי הנתבעת ונעדר מהעבודה לעיתים תכופות תוך הצגת מצג שווא בנוגע למחלת אמו שכבר נפטרה. התובע הוא שבחר לסיים את העסקתו מבלי להודיע לנתבעת ולמנהליה ולכן הופסק היתר העבודה. אין לראות בביטול היתר העבודה כהפסקת עבודה מצד הנתבעת.

הכרעה
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, עדויותיהם והראיות שהוצגו לפנינו מצאנו כי דין התביעה להתקבל, כפי שיפורט להלן.

כידוע, זכות השימוע היא חלק מחובת המעסיק לפעול בתום לב ובדרך מקובלת בעת פיטורי עובד. לכן מוטלת על המעסיק החובה לשמוע את העובד לפני פיטוריו, כדי ליתן לו הזדמנות נאותה להעלות את טענותיו ולנסות לשכנע את המעסיק לחזור בו מההחלטה לפטרו. החובה לערוך שימוע בלב פתוח ובנפש חפצה מוטלת על כל מעסיק, בין אם מדובר במגזר הפרטי ובין אם מדובר במגזר הציבורי. עם זאת, היקף חובת השימוע במגזר הפרטי אינו כהיקף חובת השימוע במגזר הציבורי. על חשיבותה של זכות הטיעון כבר נפסק, בזו הלשון:
"הלכה פסוקה היא, מימים ימימה, כי זכות הטיעון הינה מזכויות היסוד הראשוניות בשיטתנו המשפטית, ומקום של כבוד שמור לה ביחסי העבודה בכלל, קל וחומר עת נשקלת האפשרות לסיום עבודתו של עובד...
ודוק. זכות השימוע איננה מטבע לשון, אין לראות בה 'טקס' גרידא שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת ידי חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא מנקודת ראותו, ולנסות ולשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו".

עוד נפסק כי "ככל שטענותיו של המעסיק כלפי עובדו גוברות בחומרתן, כן מתעצמת זכות הטיעון של העובד למצות את ההזדמנות הקנויה לו להזים את אותן טענות, או לפחות לנסות ולשכנע את מעסיקו לחזור בו מן ההחלטה".

הנתבעת לא זימנה את התובע לשימוע לפני ביטול היתר העבודה שלו, כפי שהודה מנהל הנתבעת. הידיעה על ביטול היתר העבודה נודעה לתובע לראשונה כשהתייצב לעבודה וניסה לעבור את המחסום כדי לעלות על ההסעה. מכאן, שהתובע לא זומן לשימוע לפני ביטול היתר העבודה ונציגי הנתבעת אף לא שוחחו עימו לפני ביטול היתר העבודה.

לא נעלמה מעינינו עדותו של מר נדאל כי לא הצליח ליצור קשר עם התובע מכיוון שהטלפון הנייד שלו לא היה זמין, אלא שלא מצאנו שיש לקבלה. מדובר ב"גרסה כבושה" שלא בא זיכרה בתצהירו של מר נדאל. לפיכך, המשקל שיש לתת לעדותו הוא אפסי, אם בכלל.

בנסיבות אלה, משלא עלה בידי הנתבעת לשכנע כי זימנה את התובע לשימוע, ולמצער, שוחחה עימו לפני הפסקת היתר העבודה על מנת שיספק הסבר להיעדרויותיו, הרי שנפלו פגמים באופן שבו הסתיימו יחסי העבודה.

כללו של דבר: הנתבעת לא זימנה את התובע לשיחת שימוע כדין ולא שמעה את טענותיו כנגד הכוונה לבטל את היתר העבודה שלו. בנסיבות אלה התובע זכאי לפיצוי בגין אי עריכת שימוע כדין.

כאמור, בהתאם לכתב התביעה בגין רכיב זה נתבע סכום של 3,450 בלבד. לפיכך, אף אם היינו סבורים כי נוכח תקופת העבודה והאופן בו פוטר יש לפסוק לזכותו פיצוי גבוה יותר, הרי שלא ניתן לפסוק לו יותר מהסכום הנתבע.

אי לכך, התובע זכאי לפיצוי בגין אי עריכת שימוע בסכום של 3,450 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.2.2017 ועד לתשלום בפועל.

בהקשר זה נציין כי לא נעלם מעינינו שהתובע תבע בסיכומים פיצוי בסכום של 13,867 ₪, שהוא שווה ערך לשתי משכורות. אולם משבכתב התביעה נתבע סכום נמוך יותר, לא ניתן לפסוק לתובע מעבר לסכום שנתבע.

בנסיבות אלה התובע זכאי לפיצוי בגין אי עריכת שימוע בסכום של 3,450 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.2.2019 ועד לתשלום בפועל.

הפרשי שכר עבודה
התובע טען כי סוכם עם הנתבעת על שכר בסכום של 400 ₪ החל מחודש אוקטובר 2016. לטענתו, הנתבעת שילמה לו שכר חלקי בחודש 10/2016 ובחודשים 11/2016 – 1/2017 לא שילמה לו שכר כלל. בכתב התביעה נתבעו הפרשי שכר בסכום כולל של 16,350 ₪. יצוין כי בסיכומים הופחת הסכום הנתבע לסכום של 15,760 ₪.

מנגד טענה הנתבעת כי התובע קיבל את מלוא השכר לו היה זכאי בגין עבודתו. עוד נטען כי אין זה הגיוני שלא שולם לתובע שכר ושהוא המשיך לעבוד עוד כארבעה חודשים. אי לכך, נטען כי יש לדחות את התביעה ברכיב זה.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, עדויותיהם והראיות שהוצגו לפנינו מצאנו כי דין התביעה להתקבל בחלקה, כפי שיפורט להלן.

כאמור, שוכנענו שכרטיסי הנוכחות ו מסמכי ההתחשבנות שהציג התובע מתעדים את עבודתו ואת התשלומים ששולמו לו בתקופת העבודה, לרבות ניכויים שונים שניכתה הנתבעת מהשכר. מעיון במסמכים אלה עולה כי לא שולם לתובע מלוא השכר לחודשים 10/2016 – 1/2017.

ואלה הנתונים שעל יסודם יחושבו הפרשי השכר להם זכאי התובע עבור החודשים 10/2016 - 1/2017:
שכרו היומי של התובע: מחודש 10/2016 ועד לסיום עבודתו היה שכרו היומי היה בסך 400 ₪ ליום.

מספר ימי העבודה: כאמור, דיווחי הנתבעת למדור התשלומים באשר לימי העבודה של התובע לא היו נכונים ולכן לא ניתן להסתמך עליהם. בנסיבות אלה, אנו דוחים את טענת התובע בסיכומים שלפיה יש לפסוק לו הפרשי שכר בחודש 11/2016 על פי מספר ימי העבודה המדווחים.

התובע הציג מסמך התחשבנות לחודש 10/2016 וכרטיסי נוכחות לחודשים 12/2016 ו-1/2017 ולכן שכרו ייפסק על יסוד הנתונים המפורטים בהם.
נוסיף כי משלא הוצגו כרטיס נוכחות או מסמך התחשבנות של חודש 11/2016, ייפסק לתובע שכר על בסיס מספר ימי העבודה הממוצע בחודש, קרי – 15 ימים.

התשלומים ששולמו לתובע: בכרטיסי הנוכחות פורטו הסכומים להם הוא זכאי בגין ימי עבודתו והמפרעות שקיבל. לפיכך, הסכומים המפורטים בהם יופחתו משכר העבודה לו זכאי התובע בגין עבודתו בחודשים אלה.

לעניין חודש 10/2016: התובע עבד תשעה ימים ולכן הוא זכאי לסכום של 3,600 ₪ (9 ימים x 400 ₪) . מעיון בכרטיס הנוכחות עולה ששולם לתובע סכום כולל של 2,490 ₪ (600 + 100 + 200 + 200 + 600 + 790). בנסיבות אלה, הוא זכאי להפרשי שכר בסכום של 1,110 ₪.

לעניין חודש 11/2016: כאמור, אין נתונים בדבר מספר ימי העבודה שעבד התובע בחודש זה. לכן יחושב שכרו על פי ממוצע ימי העבודה החודשי, קרי – 15 ימים. לפיכך, התובע זכאי לסכום של 6,000 ₪ (15 ימים x 400 ₪) . מעיון בכרטיס הנוכחות לחודש 10/2016 עולה כי שולם לתובע בחודש 11/2016 סכום כולל של 1,300 ₪ (500 + 800). בנסיבות אלה, הוא זכאי להפרשי שכר בסכום של 4,700 ₪.

לעניין חודש 12/2016: התובע עבד שמונה עשר ימים ולכן הוא זכאי לסכום של 7,200 ₪ (18 ימים x 400 ₪) . מעיון בדוח הנוכחות עולה ששולם לתובע סכום כולל של 1,650 ₪ (300 + 600 + 200 + 50 + 500). בנסיבות אלה, הוא זכאי להפרשי שכר בסכום של 5,550 ₪.

לעניין חודש 1/2017: התובע עבד חמישה ימים ולכן הוא זכאי לסכום של 2,000 ₪ (5 ימים x 400 ₪) . מעיון בדוח הנוכחות עולה כי שולם לתובע סכום כולל של 800 ₪ (400 + 400). בנסיבות אלה, הוא זכאי להפרשי שכר בסכום של 1,200 ₪.

לעניין פיצוי הלנת שכר: בנסיבות שלפנינו אנו סבורים שאין לחייב את הנתבעת בתשלום הלנת שכר שכן שוכנענו שקיימת מחלוקת בין הצדדים בנוגע לזכאות לשכר העבודה.

בנסיבות אלה, התובע זכאי להפרשי שכר כמפורט להלן:
הפרשי שכר לחודש 10/2016 בסכום של 1,510 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.11.2016 ועד לתשלום בפועל.
הפרשי שכר לחודש 11/2016 בסכום של 4,700 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.12.2016 ועד לתשלום בפועל.
הפרשי שכר לחודש 12/2016 בסכום של 5,550 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.1.2017 ועד לתשלום בפועל.
הפרשי שכר לחודש 1/2017 בסכום של 1,200 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.2.2017 ועד לתשלום בפועל.

פדיון חופשה
התובע טען שלא קיבל תשלום בגין ימי חופשה ו שבסיום העבודה לא שולם לו פדיון חופשה. עוד נטען כי רישומי החופשה המפורטים בתלושי השכר אינם נכונים. התובע תבע פדיון של 31 ימי חופשה בסכום כולל של 12,400 ₪.

מנגד טענה הנתבעת כי שילמה לתובע את דמי החופשה, בין אם בדרך של הפ קדה ובין אם באופן פרטי. בנסיבות אלה נטען כי אין לתובע זכאות לפדיון חופשה.
בסיכומים הוסף שהתובע עבד בהיקף של 65% משרה ולכן הוא זכאי לפדיון של 31 ימי חופשה בסכום כולל של 4,800 ₪. מהדוחות של מדור התשלומים עולה ששולמו לתובע דמי חופשה בסכום כולל של 1,940 ₪ ולכן הוא זכאי לסכום של 2,860 ₪ בלבד .

דין התביעה להתקבל.
כאמור, הוכח לפנינו שהנתבעת שילמה לתובע רק עבור ימי עבודתו בפועל ולא עבור זכויות סוציאליות אחרות. לפיכך, התובע זכאי לתשלום פדיון חופשה בגין כל תקופת עבודתו.

בהתאם לצווי ההרחבה בענף הבנייה עובד המועסק חמישה ימים בשבוע יהיה זכאי לחופשה שנתית של עשרה ימים עבור השנתיים הראשונות לעבודתו ושל אחד עשר ימים עבור השנה השלישית לעבודתו. בנסיבות אלה התובע זכאי ל-30 ימי חופשה, שכן אין להביא בחשבון חלק מיום חופשה (10 + 10 + 11 x 11.5/12) .

כאמור, שווי יום עבודה של התובע הוא 400 ₪.

כמו כן, משהיקף המשרה של התובע הוא 69% הרי שהוא זכאי לפדיון חופשה בסכום של 8,280 ₪ (30 x 400 ₪ x 69%).

יצוין כי הנתבעת העבירה למדור התשלומים הפקדות בשיעור של 4% משכרו המדווח של התובע עבור חופשה. מעיון בריכוז נתוני ההשתכרות השנתיים עולה כי הופקד עבור זכויות סוציאליות סכום כולל של 5,198 ₪ (1,538.4 + 1,811.49 + 1,848.08). סכום זה נקזז מפדיון החופשה לו זכאי התובע, כך שהתובע זכאי לפדיון חופשה בסכום של 3,082 ₪ (8,280 - 5,198).

בהקשר זה נציין כי לא נעלם מעינינו שהנתבעת טענה ששולם לתובע סכום נמוך יותר (1,940 ₪) מהסכום שהופחת על ידינו. אולם, סכום זה מתייחס לרכיב דמי החופשה בתלושי השכר, אשר בהתאם לקביעתנו אין להביאו בחשבון מכיוון שלא שול ם בפועל לתובע.

בנסיבות אלה התובע זכאי לפדיון חופשה בסכום של 3,082 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.2.2017 ועד לתשלום בפועל.

דמי הבראה
התובע טען שלא שולמו לו דמי הבראה ושהסכומים המפורטים בתלושי השכר בגין רכיב זה מעולם לא שולמו. בנסיבות אלה נתבע סכום של 7,528 ₪ בעבור 20 ימים בשווי של 378 ₪ .

מנגד טענה הנתבעת כי שולמו לתובע מלוא דמי ההבראה בין אם בדרך של הפרשה ובין אם בדרך של תשלום באופן פרטי כפי שעולה מתלושי השכר שלו. בנסיבות אלה נטען כי שולמו לתובע כל דמי ההבראה להם הוא זכאי.
בסיכומים הוסיפה הנתבעת וטענה שהתובע עבד בהיקף של 65% משרה ולכן הוא זכאי ל-13 ימי הבראה בסכום של 4,914 ₪. מתלושי השכר עולה כי שולם לתובע סכום כולל של 7,455 ₪, כך ששולם לו ביתר סכום של 1,541 ₪.

דין התביעה לתשלום דמי הבראה להתקבל בחלקה.
כאמור, שוכנענו שתלושי השכר של התובע אינם משקפים את התשלומים ששולמו לו בתקופת עבודתו ושכל ששילמה הנתבעת היה שכר עבור ימי העבודה שעבד בפועל. לפיכך, הוכח שהתובע לא קיבל תשלומים כלל בעבור דמי הראה.

סעיף 40 לצו 2015 קובע כך:
"עובד ועובד שיפוצים לאחר ותק של שנה בעבודה אצל המעביד, זכאי לדמי הבראה, אשר ייקבעו בהתאם לוותק שצבר בענף הבניין או ענף השיפוצים, לפי העניין, בישראל. ערך יום הבראה הוא בהתאם לערך יום הבראה במגזר העסקי (הפרטי), כפי שיעודכן מעת לעת.
תשלום דמי הבראה במשכורת חודשים יולי - ספטמבר בכל שנה, או איזה מהם.
מספר ימי ההבראה בהתאם לוותק בענף הם כדלקמן:
ותק ענפי ימים
1 – 2 שנים 6 ימי הבראה לשנה
מ-3 עד 4 ימים 8 ימי הבראה לשנה
.........".

יצוין כי גם בסעיף ד' לצו משנת 2012 נקבע כי שווי יום הבראה יהיה "בהתאם לערך יום הבראה במגזר העסקי (הפרטי), כפי שיעודכן מעת לעת" ולא בהתאם לערך יום הבראה בשירות הציבורי, כפי שהיה עד לאותו מועד.

אי לכך, התובע זכאי לתשלום עבור 21 ימי הבראה (6 + 8 + 8 x 11.5/12 ). מששווי יום הבראה הוא בסכום של 378 ₪, הרי שבהתאם להיקף משרתו התובע זכאי לדמי הבראה בסכום של 5,477 ₪ (21 x 378 ₪ x 69%).

יצוין כי לא נעלם מעינינו שהתובע תבע תשלום עבור 20 ימי הבראה, אולם משהסכום הנתבע גבוה מהסכום לו הוא זכאי בפועל, יש לפסוק לו על פי מספר ימי הזכאות (21ימים).

בנסיבות אלה, התובע זכאי לדמי הבראה בסכום של 5,477 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.2.2017 ועד לתשלום בפועל.

דמי חגים
טענות הצדדים
התובע טען שלא קיבל תשלום עבור דמי חגים שחלו בתקופת עבודתו. נטען כי בהתאם לצו ההרחבה בענף הבנייה הוא זכאי לתשלום עבור עשרה ימי חג בשנה. בנסיבות אלה נתבע תשלום בעד שלושים ימי חג בסכום של 12,000 ₪ .
בסיכומים הוסיף התובע וטען שלא עבד בשני החגים המוסלמיים המוכרים (חג אלפיטר וחג אלאדחא) ולא קיבל תשלום בעדם. התובע הוסיף כי עבד ביתר החגים ולכן למרות שהם אינם מוכרים, יש לחייב את הנתבעת לשלם לו 50% מהשכר בעדם. התובע טען כי הוא זכאי לתשלום בגין ימי חג בסכום כולל של 4,925 ₪.

הנתבעת טענה כי התובע לא פירט את ימי החג שחלו בתקופת עבודתו ולא הוכיח שלא חלו בימי המנוחה ושלא נעדר סמוך לימי החג בהסכמת הנתבעת. בנסיבות אלה, נטען כי יש לדחות את התביעה .
בסיכומים נטען כי התובע זכאי לתשלום עבור 7 ימי חג בשנה. הנתבעת הוסיפה שלמרות שהתובע לא הוכיח שכל ימי החג לא חלו בימי המנוחה השבועית, ייערך חישוב לפי 7 ימים לשנה ובסה"כ 21 ימים לכל תקופת העבודה. נטען כי התובע זכאי לתשלום בסכום של 5,040 ₪, אולם יש להפחית מסכום זה את התשלומים ששולמו בתלושי השכר עבור "תוספות אחרות" בסכום כולל של 3,840 ₪. מכאן, שהתובע זכאי לסכום של 1,200 ₪ בלבד.

הכרעה
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים מצאנו כי דין התביעה להתקבל בחלקה, כפי שיפורט להלן.

סעיף 40 לצו 2010 שכותרתו "חופשת חגים" קובע:
"א. עובד ועובד שיפוצים זכאי להיעדר מן העבודה במהלך החג, לפי מצות דתו על חשבון המעביד, בהיקף של עד תשעה ימי חג בשנה וכן יום נוסף לבחירה ובסך הכול 10 ימים בתשלום.
ב. עובד ועובד שיפוצים בעל ותק של שלושה חודשי עבודה בענף בישראל לכל הפחות, אשר לא נעדר מן העבודה בלא רשות יום לפני או יום אחרי החג, יהיה זכאי לחופשה בתשלום ביום חג, בהיקף של עד תשעה ימי חג בשנה כאמור, וכן ליום בחירה.
ג. ימי החג היהודיים לפי צו זה: שני ימי ראש השנה; יום הכיפורים; שני ימי חג הסוכות; שני ימי חג הפסח; חג השבועות; יום העצמאות (אינו תלוי בדת העובד) ונוסף על כך יום בחירה אחד, בסך הכול 10 ימי חג.
ד. עובד ועובד שיפוצים שאינו יהודי יקבל חופשה בתשלום, על פי התנאים לעיל, או בימי החג לפי מצוות דתו או בימי החג היהודיים, ובכל מקרה לא תעלה החופשה בתשלום על תשעה ימי חג בשנה + יום בחירה.
ה. מובהר בזה, כי אין תשלום בעבור יום חג הנופל על המנוחה השבועית של עובד ועובד שיפוצים".

הוראה דומה קבועה גם בסעיף 41 לצו 2015.

כלומר, עובד יומי או שעתי שהשלים שלושה חודשי עבודה במקום העבודה יהיה זכאי לתשלום בעד תשעה ימי חג יהודיים או בעד ימי החג לפי דתו, שלא חלו ביום המנוחה השבועי, ובכל מקרה שבו לא נעדר סמוך ליום החג אלא בהסכמת המעסיק.

הלכה היא כי הנטל להוכיח שהתובע נעדר מעבודתו בסמוך ליום החג ולאחריו מוטל על המעסיק, הנתבעת בענייננו, נטל שלא הורם.

כאמור, הנתבעת לא הוכיחה את הטענה בדבר תשלום עבור ימי חג במזומן, שכן לא הציגה אישורי תשלום שבהם פורט התשלום עבור ימי חג.
נוסיף כי מכרטיסי הנוכחות וההתחשבנויות שהציג התובע עולה שהנתבעת לא שילמה עבור ימי חג אלא רק עבור ימי העבודה בפועל.

לפיכך, משלא הוכח ששולם לתובע עבור ימי החג שחלו בתקופת עבודתו, הוא זכאי לתשלום דמי חגים עבור חגי המוסלמים שחלו בתקופת עבודתו, לאחר שלושה חודשי עבודה ושלא חלו בימי שישי ושבת, בהם לא עבד.

התובע הגיש לבית הדין חוזרים של נציבות שירות המדינה המפרטים את מועדי החגים המוסלמיים בשנים 2014 – 2016. מהחוזרים עולה כי בתקופת עבודתו של התובע חלו תשעה עשר ימי חג לאחר שלושה חודשי עבודה ובימים ראשון עד חמישי, ונפרטם:
בשנת 2014 חלו שבעה ימי חג (יום העצמאות, 3 ימי חג אלפיטר, 3 ימי חג אלאדחא); בשנת 2015 חלו חמישה ימי חג (יום העצמאות, 2 ימי חג אלפיטר, 2 ימי חג אלאדחא); בשנת 2016 חלו שבעה ימי חג (יום העצמאות, 2 ימי חג אלפיטר, 4 ימי חג אלאדחא).

כל החגים בתקופת עבודתו של התובע חלו לפני חודש 12/2016 ולכן ערך יום חג הוא 270 ₪. בנסיבות אלה, התובע זכאי לתשלום בעד תשעה עשר ימי חג בסכום של 5,130 ₪ (19 ימים x 270 ₪).

עם זאת, לא נוכל לפסוק לתובע את הסכום האמור מכיוון שבסיכומים הופחת סכום התביעה ברכיב זה ל-4,925 ₪ בלבד. לכן לא ייפסק לו סכום גבוה מסכום זה.

בנוגע לטענות התובע לזכאות לתשלום 50% בעד ימי חג שאינם מוכרים שחלו בתקופת עבודתו, נציין כי דינה להידחות. תחילה נציין שמדובר ב"הרחבת חזית אסורה", שכן לא נתבע תשלום זה במסגרת כתב התביעה, אולם משהנתבעת לא טענה זאת בסיכומיה – לא נתייחס לעניין "הרחבת החזית". לגופו של עניין, התובע תבע סכום נמוך יותר מהסכום לו הוא זכאי עבור ימי החג שחלו בתקופת העבודה ולכן אין הוא זכאי לתשלום של 50% בעבור ימי החג האחרים.

כמו כן, בנוגע לטענת התובע שלפיה בהתאם לחוזר נציבות שירות המדינה חגי המוסלמים כוללים גם את יום הולדת הנביא, ראש השנה ההיג'רית וחג העילה לשמיים, נציין כי דינה להידחות. העובדה שחגים אלה מופיעים בחוזר הנציבות אינה מצביעה על כך שמדובר בחגים בהם זכאי התובע לתשלום בעבור ימי חג, שכן חלק מהחופשות וימי העבודה המקוצרים הנהוגים בשירות המדינה, אינם נהוגים בכל מקומות העבודה במשק. בכל מקרה, כאמור, התובע תבע פחות ממה שמגיע לו ולכן ממילא לא נוכל להביא ימי חג אלה בחשבון.

אי לכך התובע זכאי לתשלום בגין ימי חג בסכום של 4,925 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.8.2015 (מחצית תקופה) ועד לתשלום בפועל.

הפקדות לקרן פנסיה
התובע טען כי הנתבעת הפקידה תשלומים לפנסיה במדור התשלומים על יסוד שכר מדווח שאינו נכון ולכן הוא זכאי להפרשים בהתאם לשכרו האמיתי. בסיכומים פירט התובע את תחשיביו וטען כי הוא זכאי לסכום של 6,791 ₪.

מנגד טענה הנתבעת כי הפקידה את מלוא ההפקדות להן זכאי התובע למדור התשלומים.

דין התביעה להתקבל, ונסביר.
התובע זכאי להפקדות לפנסיה בשיעור של 6% החל מיום העבודה הראשון בהתאם לצווי ההרחבה בענף הבנייה.
כמו כן, מששוכנענו שהשכר עליו דיווחה הנתבעת למדור התשלומים אינו השכר האמיתי שהשתכר התובע, הרי שהוא זכאי להפרשים בגין הפקדות לפנסיה.

יצוין כי אין לנו נתונים מדויקים בדבר מספר ימי העבודה של התובע וכי גם מכרטיסי הנוכחות קיים קושי לחלץ באופן מדויק את כל ימי העבודה של התובע. מההתחשבנויות אמנם ניתן לחלץ את ימי העבודה שעבד התובע באותם חודשים שבגינם קיימים מסמכים אלו. לפיכך, נבצע חישוב של ימי העבודה של התובע ושל השכר ששולם לו בתקופת העבודה על יסוד הרישומים בהתחשבנויות ובאותם חודשים בהם לא קיימים מסמכי התחשבנות, נחשב את מספר ימי העבודה על יסוד מספר ימי העבודה הממוצע עליו העיד התובע, קרי – 15 ימים לחודש.

ואלה מספר ימי העבודה שניתן ל"חלץ" מההתחשבנויות:
חודש 9/2014 – שלושה עשר ימים; חודש 10/2014 – עשרה ימים; חודש 2/2015 – שלושה עשר ימים; חודש 3/2015 – שלושה עשר ימים; חודש 4/2015 – שנים עשר ימים; חודש 5/2015 – ארבעה עשר ימים; חודש 7/2015 – תשעה ימים; חודש 10/2016 – תשעה ימים; חודש 12/2016 – שמונה עשר ימים; חודש 1/2017 – חמישה ימים.

אי לכך, התובע זכאי להפקדות לפנסיה בסכום של 8,564 ₪, בהתאם לחישוב הבא:
חודשים 9/2014, 10/2014, 2/2015 – 5/2015 ו-7/2015: 84 ימים x 270 ₪ x 6% = 1,361 ₪.
חודשים 2/2014 – 8/2014, 11/2014 - 1/2015, 6/2015, 8/2015 - 9/2016: 25 חו' x 15 ימים x 270 ₪ x 6% = 6,075 ₪.
חודשים 10/2016, 12/2016 ו-1/2017: 32 ימים x 400 ₪ x 6% = 768 ₪.
חודש 11/2016: 15 ימים x 400 ₪ x 6% = 360 ₪.

מעיון בריכוז נתוני השתכרות שנתיים עולה כי הנתבעת הפקידה לפנסיה במדור התשלומים סכום של 7,895 ₪ (2,187.6 + 2,717.18 + 2,772.08 + 58.05 + 147.42 + 12.29).
לפיכך, התובע זכאי להפקדות לפנסיה בסכום של 669 ₪ (8,567 ₪ – 7,895 ₪).

בנסיבות אלה, התובע זכאי לתשלום הפקדות לפנסיה בסכום של 669 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 9.8.2015 (מחצית תקופה) ועד לתשלום בפועל.

החזר הוצאות נסיעה
התובע טען כי הנתבעת לא שילמה לו דמי נסיעות בתקופת עבודתו. דמי הנסיעות שפורטו בתלושי השכר לא שולמו לו בפועל. בנסיבות אלה, תבע התובע סכום של 7,200 ₪ עבור כל תקופת עבודתו.
התובע הוסיף בסיכומים כי בהתאם לצו ההרחבה בענף הבנייה הוא זכאי להחזר הוצאות נסיעה עד לסכום של 26.4 ₪ ליום. עוד נטען כי הוא הוציא מכיסו סכום של 25 ₪ בכל יום עבודה. לפיכך, הוא זכאי לדמי נסיעות בסכום של 15,100 ₪.

מנגד טענה הנתבעת כי שילמה לתובע דמי הנסיעות, זאת חרף העובדה שהסיעה אותו מידי יום מהמחסום למקום עבודתו ובחזרה. עוד נטען כי התובע לא פירט ולא הוכיח את הסכום שהוציא מכיסו לצורך נסיעות. נטען כי התובע זכאי לכל היותר ל-6,000 ₪ בגין נסיעות על בסיס סכום של 10 ₪ לכל יום עבודה, כאשר בפועל שולם לו בהתאם לתלושי השכר סכום של 6,415 ₪.

דין התביעה להתקבל, ונסביר.

סעיף 44א' לצו 2015 קובע כך:
"עובד ועובד שיפוצים, אשר המעביד אינו מעמיד לרשותו הסעה, ואשר נזקק לתחבורה ציבורית כדי להגיע מביתו למקום העבודה וחזרה, יהיה זכאי להחזר הוצאות נסיעה בהתאם לכללים ולסכומים הקבועים בהסכמים הקיבוציים הכלליים הנחתמים בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים להסתדרות העובדים הכללית החדשה בעניין החזר הוצאות נסיעה, כפי שיעודכנו מעת לעת.
נכון ליום חתימת צו זה תקרת הסכום היומי היא 26.40 ₪ ליום" (ההדגשה הוספה – ק.כ).

הוראה דומה קיימת גם בסעיף 43א' לצו 2010, למעט תקרת הסכום היומי שהיא בסכום של 22.7 ₪. עם זאת, בשנת 2014 עודכן שיעור החזר הוצאות הנסיעה בהסכמים הקיבוציים הכלליים לסכום 26.40 ₪ ולכן זה הסכום הרלוונטי לענייננו.

בהתאם לעדותו של התובע הנתבעת הסיעה אותו מהמחסום לאתרי העבודה השונים לרבות אתרי עבודה בחדרה ובפתח תקווה. התובע אף הוסיף ששילם מידי יום סכום של 25 ₪ לצורך נסיעה מביתו ועד למחסום.
יצוין שעדותו של התובע נתמכה גם בעדותו של מר ח'אלד שהעיד שהוא מתגורר בצד אחר של הכפר וכי שילם 12 ₪ לכל כיוון (מביתו למחסום ומהמחסום לביתו).

בהקשר זה נציין כי משהנתבעת העמידה לזכותו של התובע הסעות לאתרי העבודה השונים, הרי שהיא אינה מחויבת בתשלום הוצאות נסיעה, כל שההוצאות שהוציאה עבור ההסעות עולות על הסכום המקסימלי הקבוע בצווי ההרחבה. עם זאת, הנתבעת לא הוכיחה מהו הסכום בו נשאה בגין ההסעות שהעמידה לרשותו של התובע, כך שלא הוכח שסכום הוצאות הנסיעה שהוציאה עולה על הסכום המקסימלי הקבוע בצווי ההרחבה.

כמו כן, בתלושי השכר של התובע הנתבעת דיווחה למדור התשלומים כי היא משלמת לתובע הוצאות נסיעה בסכומים שונים (300 ₪, 130 ₪, 200 ₪, 150 ₪ וכדומה), זאת על אף שהעמידה לרשותו הסעות. בנסיבות אלה, מהדיווח של הנתבעת אנו למדים שתנאי העבודה של התובע כללו גם החזר הוצאות נסיעה באופן חלקי (בנוסף להסעות) .

התובע תבע החזר הוצאות נסיעה בסכום של 200 ₪, דהיינו סכום של 13.30 ₪ בממוצע ליום (200/15). אי לכך, משמדובר ב-50% מהסכום המקסימלי ליום, אנו סבורים כי על הנתבעת לשאת בסכום זה.

מכאן שהתובע זכאי להחזר הוצאות נסיעה בסכום של 7,100 ₪ (200 ₪ x 35.5 חו') .

בנסיבות אלה, התובע זכאי להחזר הוצאות נסיעה בסכום של 7,100 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.8.2017 (מחצית תקופה) ועד לתשלום בפועל.

החזר ניכויים
התובע טען כי הנתבעת ניכתה משכרו עלויות שלא היו מוסכמות עליו. הנתבעת ניכתה תשלומים בגין עלות היתר כניסה לארץ ובגין היעדרות מהעבודה. נטען שבהתאם למסמכי ההתחשבנות הנתבעת ניכתה משכרו סכום כולל בסך 5,390 ₪.

מנגד טענה הנתבעת כי לא ניתכה תשלומים משכרו של התובע בניגוד לדין ובוודאי שלא ניכתה תשלומים בגין היעדרויות או עבור עלות היתר כניסה לישראל וכי מסמכי ההתחשבנות שהגיש אינן שייכות לה.

דין התביעה להתקבל, ונסביר.

התובע הגיש את ההתחשבנויות שביצעה עימו הנתבעת. ממסמכים אלה עולה כי הנתבעת ניכתה משכרו תשלומים עבור עלות היתרי כניסה לישראל וימי היעדרות.

כידוע, מעסיק אינו יכול לנכות תשלומים משכרו של העובד שלא בהתאם להוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, הקובע רשימה סגורה של ניכויים. וכך קובע הסעיף:
"(א) לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה:
(1) .....
........
(6) חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעסיק, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה.
.....
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), חדל עובד לעבוד אצל מעסיק, רשאי המעסיק לנכות משכרו האחרון של העובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות".

כמו כן, הלכה היא כי על סכום הניכוי להיות קצוב ומוכח או בלתי שנוי במחלוקת בין הצדדים וכי הניכוי יותר רק כאשר העובד נתן הסכמתו לכך במפורש ובכתב. כלומר, על מנת שיותר ניכוי משכרו של התובע בתקופת העבודה נדרשים שני תנאים מצטברים: התחייבות בכתב וסכום קצוב.

במקרה שלפנינו, הנתבעת לא הציגה התחייבות בכתב עליו חתם התובע שלפיה ניתנת הסכמתו לקיזוז עלות היתרי הכניסה לישראל ואף לא הציגה הסכם עבודה שלפיו אם יעדר מהעבודה ניתנת הסכמתו להפחית סכומים בגין ימי ההיעדרות מהשכר לו הוא זכאי.

לפיכך, בהיעדר התחייבות בכתב לקיזוז תשלומים אלה, התובע זכאי להחזר התשלומים שנוכו.

בהתאם לרישומים שבידי התובע בהם נרשמה ההתחשבנות שביצעה הנתבעת עולה כי קוזזו ממנו הסכומים הבאים:
חודש 10/2014: סכום של 1,000 ₪ בגין היתר כניסה של אחיו לארץ.
חודש 2/2015: סכום של 280 ₪ בגין היתר כניסה לארץ לחודש פברואר.
חודש 3/2015: סכום של 700 ₪ בגין היתר כניסה לארץ לחודש מרץ.
חודש 4/2015: סכום של 490 ₪ בגין היתר כניסה לארץ לחודש אפריל.
חודש 5/2015: סכום של 420 ₪ בגין היתר כניסה לארץ לחודש מאי.
חודש 7/2015: סכום של 770 ₪ בגין היתר כניסה לארץ לחודש יולי.
חודש 10/2016: סכום של 1,000 ₪ בגין היתר כניסה לארץ וסכום של 210 ₪ בגין היעדרות.

כלומר, התובע הוכיח כי הנתבעת ניכתה משכרו סכום כולל של 4,870 ₪. משהסכומים הופחתו ללא הסכמה בכתב של התובע, על הנתבעת להחזיר לתובע סכומים אלו.

בנוגע להשבת ניכויים בסכום כולל של 520 ₪ שאינם מגובים ברישומים שפירט התובע בסיכומיו, נציין כי דין התביעה להידחות. תביעה זו היא תביעת ממון מובהקת ולכן על 'המוציא מחברו', התובע בענייננו, מוטל הנטל להוכיח את תביעתו. משלא הוכח כי הנתבעת ניכתה סכום נוסף של 520 ₪ משכרו, לא ניתן להורות לה להשיב סכום זה.

בנסיבות אלה, התובע זכאי להחזר ניכויים בסכום של 4,870 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.2.2017 ועד לתשלום בפועל.

פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד
התובע טען כי הנתבעת לא החתימה אותו על הסכם עבודה וכי מנהל הנתבעת הודה שלא נתן לו הודעה בכתב על תנאי עבודתו בהתאם לחוק הודעה לעובד. בנסיבות אלה יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסכום של 5,000 ₪.

מנגד טענה הנתבעת כי התובע ידע מהם תנאי העסקתו, אשר מצאו ביטוי בתלושי השכר שקיבל מידי חודש, עליהם לא הלין מעולם.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועדויותיהם מצאנו כי התובע זכאי לפיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודתו, כפי שיפורט להלן.

כאמור, חוק הודעה לעובד מטיל על המעסיק חובה למסור לעובד בתוך 30 יום ממועד תחילת עבודתו הודעה בכתב שבה יפורטו תנאי עבודתו. בחוק פורטו העניינים שיש לכלול בהודעה וכן צורת ההודעה. כמו כן, נקבעה החובה להודיע על שינויים בתנאי העבודה, ככל שיחולו.

בעניין שניידר עמד בית הדין הארצי על חשיבות מתן ההודעה לעובד וקבע כך:
"ב. הדרישה למסור לעבוד הודעה בכתב על תנאי עבודתו אינה עניין טכני, אלא מהווה חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ביחסי העבודה. בין תכליותיה – ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו; לייתר אי הבנות או סימני שאלה ביחס לתנאי העבודה; ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי עבודתו המוסכמים.
ג. הפרתו של חוק הודעה לעובד מהווה עבירה פלילית, אך יש לה גם השלכות במערכת היחסים המשפטית שבין העובד למעסיק. כך, וכדוגמא, הפרת החוק עשויה להעביר את הנטל למעסיק, ככל שקיימת מחלוקת על תנאי העבודה. בנוסף, עצם הפרת החוק אפשר שתגרום לנזק לא ממוני שהעובד זכאי לפיצוי בגינו - מבלי שמוטלת עליו חובה להוכיח נזק ממוני או קונקרטי לצורך כך.
ד. מסירת הודעה בעל פה על תנאי העבודה, אין בה כדי לייתר את החובה הכלולה בחוק להודעה מפורטת בכתב, ואין בה משום טענת הגנה המצדיקה אי פסיקת פיצוי כספי בגין הפרת החוק".

מנהל הנתבעת הודה שהתובע לא הוחתם על הסכם עבודה ושלא ניתנה לו הודעה על תנאי עבודתו.

ביום 11.8.2011 נכנס לתוקף תיקון 4 לחוק הודעה לעבודה, שבו נקבע שבית הדין רשאי לפסוק פיצוי בסכום של 15,000 ₪ בגין אי עמידה בתנאי החוק.
התובע תבע פיצוי בסכום של 5,000 ₪ בגין אי מתן הודעה לעובד. לפיכך, משהנתבעת לא נתנה לתובע הודעה על תנאי העבודה ומשקיימות מחלוקות רבות בין הצדדים בנוגע לתנאי העבודה הבסיסיים, לרבות שכר העבודה, הרי שעל הנתבעת לפצות את התובע בגין מחדלה.

בנסיבות אלה, התובע זכאי לפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסכום של 5,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.2.2017 ועד לתשלום בפועל.

הפקדות לקרן השתלמות
התובע חזר בסיכומיו מתביעתו לתשלום הפקדות לקרן השתלמות בהיעדר הוכחה לוותק של מעל שלוש שנים בענף הבנייה .

אי לכך, דין התביעה לתשלום הפקדות לקרן השתלמות - להידחות.

סוף דבר
התביעה מתקבלת ברובה.
התביעה לתשלום הפקדות לקרן השתלמות – נדחית.

הנתבעת, תשלם לתובע בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין את הסכומים הבאים:
פיצויי פיטורים בסכום של 6,887 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.2017 ועד לתשלום בפועל.
חלף הודעה מוקדמת בסכום של 5,350 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.2.2017 ועד לתשלום בפועל.
פיצוי בגין אי עריכת שימוע בסכום של 3,450 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.2.2017 ועד לתשלום בפועל.
הפרשי שכר לחודש 10/2016 בסכום של 1,110 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.11.2016 ועד לתשלום בפועל.
הפרשי שכר לחודש 11/2016 בסכום של 4,700 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.12.2016 ועד לתשלום בפועל.
הפרשי שכר לחודש 12/2016 בסכום של 5,550 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.1.2017 ועד לתשלום בפועל.
הפרשי שכר לחודש 1/2017 בסכום של 1,200 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.2.2017 ועד לתשלום בפועל.
פדיון חופשה בסכום של 3,082 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.2.2017 ועד לתשלום בפועל.
דמי הבראה בסכום של 5,477 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.2.2017 ועד לתשלום בפועל.
ימי חג בסכום של 4,925 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.8.2015 ועד לתשלום בפועל.
הפקדות לקרן פנסיה בסכום של 669 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.8.2015 ועד לתשלום בפועל.
החזר הוצאות נסיעה בסכום של 7,100 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.8.2017 ועד לתשלום בפועל
החזר ניכויים בסכום של 4,870 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.2.2017 ועד לתשלום בפועל.
פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסכום של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.2.2017 ועד לתשלום בפועל.

כמו כן, תוסיף הנתבעת ותשלם הוצאות משפט בסכום של 1,500 ₪ ו שכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. לא ישולמו סכומים אלה בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"א אלול התשע"ט (11 בספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר סאבר שהאב
נציג ציבור (עובדים)

קרן כהן, שופטת