הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 50644-07-14

לפני:

כב' השופט נוהאד חסן
נציגת ציבור (עובדים) - גב' עידית סולומון
נציג ציבור (מעסיקים) - מר יונה לוי

התובעת/הנתבעת שכנגד
אולסיה לבקוביץ, ת.ז. XXXXXX781
ע"י ב"כ: עו"ד אורן טל
-
הנתבעים/התובעים שכנגד

  1. גן ליטל פיפל קידס בע"מ, ח.פ. 514423599
  2. מרדכי לב, ת.ז. XXXXXX526

ע"י ב"כ: עו"ד ש. בלזר

פסק דין

רקע

בפנינו תביעתה של גב' אולסיה לבקוביץ (להלן - התובעת/אולסיה), כנגד מעסיקתה לשעבר, חברת גן ליטל פיפל קידס בע"מ (להלן – הנתבעת 1/הגן), וכנגד המנהל והבעלים של הנתבעת 1, מר מרדכי לב (להלן – הנתבע 2/מוטי מנהל הגן), לתשלום פיצוי על סך 150,000 ₪ בגין הפרת חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע), פיצוי בסך של 24,300 ₪ בגין פיטורים שלא כדין בשל העדר שימוע, ופיצוי בסך 5,000 ₪ בשל הפרת חוק הודעה לעובד תשס"ב-2002 (יתר רכיבי התביעה נזנחו בשלב הגשת הסיכומים).

מנגד, הנתבעים הגישו כתב הגנה ותביעה שכנגד, במסגרתה טענו, כי בהזדמנויות שונות, שוחחה התובעת עם ההורים של ילדי הגן, גם באמצעות הודעות "וואטסאפ", השמיצה והכפישה את הגן בדבריה השקריים, כאילו "הגן שורץ עכברים" ושמדברים אל הילדים בלשון לא ראויה בביטוים כגון: "שיט" ו"נו מה את לא מבינה?" וכד', והמליצה להורים של ילדי הגן להעביר את ילדיהם לגנים אחרים. לטענת הנתבעים, התנהגות התובעת מהווה הפרה של חוק איסור לשון הרע, תוך פגיעה חמורה בשמה הטוב, באופן המזכה אותה בפיצוי.
לטענתם, עלות הרישום לשנה לכל ילד בגן הינו 39,360 ₪, היות שעזבו את הגן
כ-6 ילדים בעקבות מעשיה של התובעת, הנתבעים, שהינם התובעים שכנגד, העמידו את תביעתם על סך של 240,000 ₪, מכוח חוק איסור לשון הרע.

להלן עיקר העובדות הצריכות לענייננו:

הנתבעת מס' 1, "חברת גן ליטל פיפל קידס בע"מ", הינה חברה המפעילה שני גני ילדים. הגן מחולק לשני מתחמים, כך שבכל מתחם ישנו מבנה המשמש כגן ילדים לקבוצות גיל שונות. בגן מועסקות כ-15 עובדות כולל התובעת.

הנתבע מס' 2, מר מרדכי לב, המכונה מוטי, הינו המנהל והבעלים של הנתבעת מס' 1.

התובעת החלה לעבוד כמטפלת בגן אשר בבעלות הנתבעת 1, החל מחודש 6/12, עד ליום 20/2/14.

אין חולק על כך, שבתה של התובעת טופלה בגן הילדים, בתמורה להנחה של
1,000 ₪, מהתשלום החודשי הרגיל בגן. יצוין, כי בתה של התובעת לא הייתה בגן בו התובעת עבדה כמטפלת.

אין חולק, כי ביום 20.2.14, התובעת בקשה מסימה, אשתו של מוטי (הנתבע 2) לא לתת לבתה לאכול מהקציצות אשר הוגשו לארוחת הצהריים, היות שהן לא מבושלות מספיק. התובעת טוענת שסימה מסרה לה קציצה מבושלת דיה, ולאחר מכן חזרה התובעת לעבודתה. אין מחלוקת, שלאחר האירוע כאמור, היה דין ודברים בין סימה לבין התובעת. התובעת טוענת שסימה התפרצה עליה בצעקות רמות ומשפילות בנוכחות העובדות והילדים, מנגד, טוענים הנתבעים שהתובעת החלה לצעוק שהאוכל אשר הוגש לילדים לא טוב והיא לא הרשתה לבתה לגעת באוכל. לאחר מכן מרדכי מנהל הגן, הודיע לנתבעת שיום למחרת זהו יום עבודתה האחרון בגן, ולכן עזבה התובעת את הגן ביחד עם בתה.
לגרסת הנתבעים, התובעת פוטרה מאחר וניהלה שיחת טלפון ארוכה, ולא נשמעה לפניותיו של מוטי להפסיק לדבר בטלפון.

אין חולק שביום למחרת (21.2.14), התובעת חזרה לגן על מנת לקבל את מכתב הפיטורים, כשבידה מכשיר הקלטה. מתמליל השיחה עולה, כי בתגובה לבקשת התובעת לקבל מכתב פיטורים, ענה מוטי, שמכתב הפיטורים נשלח לה בדואר רשום, והיא נדרשה לעזוב את הגן.
הצדדים חלוקים בשאלה, האם מוטי דחף את התובעת על המדרגות, כאשר סירבה לעזוב את הגן מבלי לקבל לידה מכתב פיטורים, או שצעקה "אני נופלת, אני נופלת, דוחפים אותי" לצורך ההקלטה בלבד. בעקבות הדחיפה לכאורה, התובעת הזמינה משטרה בטענה שהותקפה, ולאחר דין ודברים עם שוטר שהגיע לגן, פנתה התובעת לקבלת טיפול רפואי בבית חולים "כרמל", שם התלוננה התובעת בפני הרופאים, כי היא:
"נדחפה ע"י מנהל העבודה, נפלה והתיישבה במדרגות, כעת לא נוח לשבת ומרגישה כאבים בגב התחתון".

בתיעוד הרפואי נרשם:
"...אין סמני חבלה בגב התחתון, רגישות למישוש באיזור ע"ש מותני, אין קיפוח נירולוגי בגפיים התחתונות." (נספח ה' לת/1).

בעקבות ולאחר האירועים הנ"ל, תלו הנתבעים שני שלטים על דלתות הכניסה לגנים, המיועדים להורים של ילדי הגן והעובדים, (עמ' 49 משורה 20 לפ'), ובהם נרשם כך:

"הפסקת העסקה מיידית של אחת העובדות במתחם הפעוטון (מיכל 4)
משפחת ליטל פיפל
לאור הפרות נוהלי הגן החמורים שבוצעו על ידי העובדת בתקופה האחרונה.
ולאחר שיחות הזהרה רבות שקיימנו איתה בנושאים הללו.
אנו מרגישים כי המשך העסקתה בגננו עלול לגרום לנזק בטיחותי.
לצערנו, לאחר הפרת המשמעת הבטיחותית האחרונה שבוצע היום, החלטנו להפסיק את העסקתה באופן מיידי.
לידיעתכם, אנו לא נתפשר על שמירת בטיחות ילדי הגן וציוותו המהווה את אחד הפרמטרים המרכזיים בגננו וימשיך להיות כזה.
הנהלת גן הילדים "

בשלט נוסף נרשם:

"אנו רוצים להודיע כי הגב' אולסיה לא עובדת יותר בגננו".

השאלות המרכזיות בהן אנו נדרשים לדון ולהכריע הינן:

האם התובעת פוטרה מעבודתה ללא שימוע? או שמא התפטרה?
האם תוכן פרסום ההודעות אשר תלה מוטי על דלתות הגן, מהווה לשון הרע כלפי התובעת? ואם כן, מהו שיעור הפיצוי הכספי לו זכאית התובעת?
האם התובעת הפרה את חוק איסור לשון הרע, תוך פגיעה חמורה בשמם הטוב של הנתבעים, באופן המזכה אותם בפיצוי, בשל דברים שאמרה להורים של ילדי הגן, ודברים שכתבה בקבוצת ה"וואטסאפ" של ההורים?

העידו בפנינו:
התובעת, ומטעמה העידה הגב' חני לסקר, אשר עדיין עובדת בגן כמטפלת.
מטעם הנתבעים העידו: הנתבע מס' 2, מרדכי לב, שהינו המנהל והבעלים של הגן, רעייתו סימה אשר עובדת בגן, בתם רעות שהינה מנהלת בכירה בגן, ומר יוסף סלאמה שהינו אב לילדה אשר הייתה מטופלת בגן בזמנים הרלוונטיים לתביעה.

דיון והכרעה

נסיבות סיום עבודת התובעת בגן וטענה להעדר שימוע

התובעת טוענת כי פוטרה בניגוד לדין, תוך הפרה בוטה של חובת השימוע. מנגד טוענים הנתבעים, גם במסגרת הסיכומים (בסעיף 38), כי התובעת התפטרה בכך שנטשה את הילדים ללא השגחה ביום -20/2/14, ולכן טענתה לפיטורים שלא כדין, הינה טענה שבעלמא.

"היסוד הן של פיטורים והן של התפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד הקיימים בין השניים, לידי גמר" (דב"ע נא/1-3 מפעלי ים המלח בע"מ - דוד שיינין, פד"ע כב' עמ' 271).
הדיבור (או ההתנהגות), המביא את היחסים לידי סיום, חייב להיות חד משמעי.

כשבאים לפסוק בשאלה מי הביא את היחסים לידי גמר, יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלוונטיות ומהן להסיק את המסקנה; ואין ללמוד מקטע דברים, אלא מהתמונה כולה. (דב"ע ל/18-3 נוח בנצילוביץ - אתא בע"מ, פד"ע ב', 41).

מבלי להיכנס לשאלת נסיבות הפסקת עבודת התובעת בגן, על פי גרסת התובעת, ביום 20.2.14 במהלך יום העבודה, הודיע לה מנהל הגן מוטי, כי החל מיום למחרת היא מפוטרת, קרי החל מ-21.2.14 (ראה: ס' 19 לכתב התביעה, ועמ' 21 משורה 29 לפ').

התובעת צירפה לכתב התביעה את מכתב הפיטורים אשר נשלח אליה, אשר בו נרשם:
"הנדון: הפסקת עבודה
לאחרונה בוצעו על ידך הפרות חוזרות ונשנות של נהלי הגן, ביניהם נהלים חמורים העלולים לפגוע בביטחון ילדי הגן.

לאחר שיחות רבות בהן הערנו לך מספר רב פעמים על הקפדה ועמידה בנהלים, לא נעשה כל שינוי והפקת לקחים מבחינתך.

אם לא די בכך, היום (20/02/2014) בוצעה על ידך הפרת משמעת חמורה ביותר, בה דברת בפלאפון כשאחד הילדים טיפס על כסא ועלול היה להיפגע בצורה אנושה, הכל בשל חוסר תשומת לב מצידך אשר בו את מחויבת מתוקף תפקידך.

אנו מרגישים כי המשך העסקתך בגננו גורם נזק בטיחותי לילדי הגן וציוותו, ואין אנו יכולים להמשיך ולהעסיקך בגננו.

אנו רואים שוב בחומרה רבה את זה שלאחר הודעתנו אלייך כי מחר יהיה זה יום העבודה האחרון שלך בגננו, פשוט עזבת את ילדי קבוצתך ללא השגחה ובכך הפרת שוב את האמון שניתן בך בשמירת ביטחונם האישי של ילדי קבוצתך (גילאי שנה פלוס).

עקב כך אנו מפסיקים את העסקתך בגננו באופן מיידי מתאריך מכתב זה 20/02/2014" . (ההדגשה במקור - נ.ח.)

המכתב כאמור, מדבר בעד עצמו, ואין כל ספק שהתובעת פוטרה מעבודתה, מבלי שנערך לה שימוע. למעט הרישום במכתב הפיטורים, "לאחר שיחות רבות בהן הערנו לך מספר רב של פעמים על הקפדה ועמידה בנהלים", לא נטען ואף לא הוכח על ידי הנתבעת, כי התריעה בפני התובעת שתאלץ לפטרה באם לא תקפיד על הנהלים בעבודתה. סממן נוסף לכך שהתובעת פוטרה, בכך שהנתבעת 1 שילמה לה הודעה מוקדמת לפיטורים, מה שמוכיח מעל לכל ספק, כי התובעת פוטרה מעבודתה והנתבעת 1 בחרה לשלם לתובעת דמי הודעה מוקדמת, ובלבד שלא תגיע לעבודה בגן.
יתרה מזאת. מתמליל השיחה בין התובעת לבין מוטי מנהל הגן, מיום 21.2.14, עולה, כי התובעת הגיעה לגן על מנת לברר מדוע פוטרה, לאחר שכל ניסיונותיה להשיגו בטלפון מיד לאחר הודעת הפיטורים לא צלחו, וטוענת כלפיו כי "מגיעה לי שיחת הסבר" (עמ' 4 משורה 5 לתמליל).

זכות השימוע הינה זכות יסוד הנובעת מכללי הצדק הטבעי. בע"ע 1465/02 בנימין משה ואח' נ. איגוד ערים לכבאות והצלה טבריה, נפסק, כי חובת השימוע הינה חובה החלה על כל מעסיק ולאו דווקא על גוף ציבורי. (ראה: עע 1027/01 יוסף גוטרמן נ' המכללה האקדמית עמק יזרעאל פד"ע לח 4481; בשא (תא) 811/03 דוד וינטראוב נ' איבריה ליינס -לא פורסם).

באשר לחובת קיום שימוע בסקטור הפרטי, הרי שעל פי הדין, אין כל חובה אלא מכוח כללי הצדק הטבעי ותום הלב.

16. בשנים האחרונות, השתרשה הלכה פסוקה והיא, כי אין כלל הבחנה, לעניין הצורך בקיום שימוע והיקף זכות הטיעון, בין מעסיק ציבורי, מעסיק פרטי ומעסיק שהוא גוף דו מהותי (ראו ע"ע 415/06 דני מלכה נ' שופרסל בע"מ, מיום 15.7.2007 וכן ע"ע 627/06 אורלי מורי נ' 1. מ.ד.פ ילו בע"מ ואח' ניתן ב-16.3.08).

17. נזכיר, שעל פי גרסת הנתבעים, התובעת התפטרה. לפיכך, אף לשיטתם, אין כל ספק שלא נערך לתובעת שימוע בטרם פוטרה.
משקבענו כי התובעת פוטרה ולא התפטרה, היה על הנתבעת 1 לערוך לה שימוע לפני פיטורים, ומשלא עשתה כן, אנו מחייבים את הנתבעים לשלם לתובעת פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בהעדר שימוע, בסך של 7,000 ₪ בגין רכיב זה.

חובת מתן הודעה לעובד

18. התובעת טוענת, כי על הנתבעים לפצותה בגין אי מתן הודעה באשר לתנאי עבודתה, לאחר תחילת העסקתה בהתאם להוראות חוק הודעה לעובד. התובעת העמידה תביעתה ברכיב זה על סך 5,000 ₪. הנתבעים זנחו את גרסתם לרכיב זה במסגרת הסיכומים.

19. סעיף 5(ב)(1) לחוק ההודעה לעובד קובע כדלקמן:

"(ב) (1) מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה לעובד על תנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 1, או המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה על שינוי בתנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 3, רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמה);
(2) פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 15,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר; הסכום הנקוב בפסקה זו יעודכן ב-1 בינואר בכל שנה (בפסקה זו – יום העדכון), בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי; לעניין זה – ....".

20. בית הדין הארצי עמד על חשיבות מתן הודעה לעובד על תנאי העסקתו, בקובעו, כי הדרישה למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי העסקתו אינה עניין טכני, אלא חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, ואין להסתפק במסירת הודעה בעל-פה, ובנסיבות של אי מתן הודעה בכתב, זכאי העובד לפיצוי (ע"ע 154/10 קלרה שניידר - ניצנים אבטחה בע"מ (3.5.11).

21. הרציונל העומד מאחורי הדרישה למסירת תנאי העבודה בכתב, הינו להבטיח שבידי העובד יהיה מידע באשר לתנאי עבודתו, על מנת לאפשר לו לעמוד על זכויותיו, כמו גם על מנת למנוע מחלוקות עתידיות בינו לבין המעסיק. סעיף 5(א)(1) לחוק הודעה לעובד, מקנה סמכות לבית הדין לפסוק פיצויים, אף בהעדר נזק ממון, בהתאם לשיקול דעת בית הדין, בנסיבות העניין .

22. בענייננו, התובעת טוענת שלא קיבלה הודעה/חוזה העסקה עם תנאי העסקתה. והנתבעים טוענים שנמסרה לתובעת הודעה והציגו צילום של קובץ דפים שכותרתו "הודעה לעובד/תקנון עבודה", הנחזה להודעה לעובד שאינו חתום על ידי התובעת.
מנהל הגן מוטי העיד בפנינו, כי התובעת הייתה אמורה לחתום על הודעה זו (עמ' 49 שורה 12 לפ'). קובץ דפים זה, איננו חתום על ידי התובעת, ולא נרשם על גביו תאריך כלשהו, כך שלא ניתן לדעת אם נמסר לתובעת ומתי. גם בפרק "תקופת העבודה וסיומה", לא נרשם מתי התובעת החלה לעבוד בגן לפי הודעה זו. לפיכך, אנו מקבלים את טענת התובעת, לפיה לא קיבלה הודעה על תנאי העסקתה מהנתבעים.
בנסיבות העניין של המקרה דנן, אנו מחייבים את הנתבעים לשלם לתובעת פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובדת, בסך של 4,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

התביעות ההדדיות מכוח חוק איסור לשון הרע

הצדדים הגישו תביעות הדדיות מכוח חוק איסור לשון הרע, אנו נדון בכל אחת מהתביעות בנפרד.

טוענת התובעת כי היא זכאית לפיצויים ללא הוכחת נזק, מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן - החוק), בגין שני פרסומים. הפרסום הראשון, הוא מודעה שתלה הנתבע 2 מוטי מנהל הגן, על דלת הכניסה לגן ובה נרשם כך:

"הפסקת העסקה מיידית של אחת העובדות במתחם הפעוטון (מיכל 4)
משפחת ליטל פיפל
לאור הפרות נוהלי הגן החמורים שבוצעו על ידי העובדת בתקופה האחרונה.
ולאחר שיחות הזהרה רבות שקיימנו איתה בנושאים הללו,
אנו מרגישים כי המשך העסקתה בגננו עלול לגרום לנזק בטיחותי.
לצערנו, לאחר הפרת המשמעת הבטיחותית האחרונה שבוצע היום, החלטנו להפסיק את העסקתה באופן מיידי.
לידיעתכם, אנו לא נתפשר על שמירת בטיחות ילדי הגן וציוותו המהווה את אחד הפרמטרים המרכזיים בגננו וימשיך להיות כזה".

במכתב תגובה ששלח ב"כ הנתבעים מיום 9.6.14, צוין בסעיף 9, כי לאור התנהגות התובעת נתלה על לוח המודעות של הגן "מודעה כהאי לישנא":

"אנו רוצים להודיע כי הגב' אולסיה לא עובדת יותר בגננו".

משמע, שעל דלתות הגן נתלו שתי המודעות הנ"ל.

לטענת התובעת, האדם הסביר שהיה קורא את המודעות אשר נתלו בגן, עלול היה לחשוד כי מדובר בסייעת אלימה פיזית או מילולית, אשר נוהגת להתעלל בילדים או להתייחס אליהם בזלזול, ויש בתוכנן הוצאת דיבה, ביזוי ופרסומן נעשה מתוך כוונה להרע, לפגוע ולהשמיץ אותה. על כן היא זכאית לפיצוי ללא הוכחת נזק, בהתאם לחוק איסור לשון הרע.

לטענת התובעת, לא זו בלבד שתוכן המודעות אשר נתלו בגן, מהוות לשון הרע כלפיה, כמשמעות חוק איסור לשון הרע, אלא שהן פורסמו בכוונה לפגוע בשמה הטוב, במשלח ידה ובעתידה הכלכלי, בכך שהעתק מכתב הפיטורים נשלח גם למפקחת הפדגוגית של הגן. על כן זכאית היא לטענתה, לפיצוי בגין הפרת סעיף 7(א)ג לחוק איסור לשון הרע.

מנגד טוענים הנתבעים, כי גם אם ימצא כי יש בהודעות שנתלו בגן משום לשון הרע, הרי שקיימת להם ההגנה של "אמת דברתי" בהתאם לסעיף 14 לחוק לשון הרע. לטענתם, אין ספק כי במודעה בה לא צוין שמה של התובעת, אין בפרסום המודעה משום לשון הרע בצורה כלשהי. ולאור התחייבות הנתבעים כלפי ההורים של ילדי הגן לנהוג בשקיפות, קיימת להם ההגנה של "פרסום בתום לב", בהתאם לסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, שעה שהפרסום היה במסגרת היחסים שבין האדם אליו הופנה הפרסום - ההורים, בשל חובה חוקית או מוסרית או חברתית לפרסם ולעדכן את הורי הגן בדבר סיום עבודה של אחת העובדות.

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן - החוק), קובע:
"לשון הרע מהי
לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
..."

בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, נקבע:

"פרסום מהו
(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."

נקבע בפסיקה, השאלה האם מתקיימת עוולת לשון הרע תיבחן בארבעה שלבים:

"בשלב ראשון, יש לברור מהביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה של האדם הסביר, היינו לפי מבחן אובייקטיבי, על פי הנסיבות ולשון הדברים.
בשלב השני, יש לברר על פי תכלית החוק באם מדובר בביטוי המהווה לשון הרע על פי סעיפים 1 ו- 2 לחוק.
בשלב השלישי, יש לברר האם עומדת למפרסם אחת או יותר מההגנות המנויות בסעיפים 13 - 15 לחוק.
בשלב רביעי, יש לדון בשאלת הפיצויים המגיעים לנפגע ". (ראה: ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, ניתן ביום 4.8.08.)

יצוין, כי בהתאם להלכה הפסוקה, המבחן לקביעה האם אמירה עולה כדי לשון הרע -
"הוא אובייקטיבי: מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו.
... ככלל, על-מנת לקבוע אם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית-המשפט את הפרסום על-פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. עם זאת לעתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע "מבין השורות" של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר...הדעה המקובלת היא כי על-מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר והרגיל יש לתת את הדעת על ההקשר שבו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע ". (ראה: ע"א 00 /1104 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002).

מוטי מנהל הגן, הסביר במסגרת עדותו, כי -

"... נתלו שני שלטים - ביום שישי נתלה שלט כדי ליידע את ההורים, ללא שמה של התובעת ואני מוכן להיבדק במכונת אמת. שלט נוסף, עם שמה של התובעת, נתלה מספר ימים לאחר מכן, אחרי שההורים שאלו איפה התובעת. ואני מוכן להיבדק על זה במכונת אמת.".

אנו סבורים, כי שתי המודעות יחד אשר פורסמו ויועדו לכל צוות העובדים (כ-15 עובדים) וההורים של כ-70 ילדי הגן, לפיהן, מיוחסים לתובעת הפרות משמעת בטיחותיות וזאת לאחר שכבר הוזהרה על כך קודם לכן, הינם בבחינת "לשון הרע" כמשמעות ביטוי זה בחוק איסור לשון הרע, ועלולים בוודאי היו להביא לפגיעה בשמה הטוב של התובעת, מטרה לשנאה או לבוז על ידי הורי הגן, ואף לפגוע במשלח ידה. ולהלן נסביר את עמדתנו;

על פי מבחן אובייקטיבי, במובן הטבעי והרגיל של תוכן ההודעה, אשר במסגרתה קיבלו צוות העובדים והורי ילדי הגן מידע, לא רק בדבר פיטורי התובעת אלא אודות נימוקי הפיטורים והמעשים המיוחסים לתובעת על דרך הצגתן, עלולים בוודאי היו להביא להשפלתה של התובעת, או לעשותה מטרה לשנאה, בוז או לעג מצד עמיתיה לעבודה והורים של ילדי הגן. שהרי היא לכאורה סיכנה את ילדיהם לא פעם, וחטאה לתפקידה לשמור ולהגן על הילדים. כמו גם, מהמודעה ניתן ללמוד שהתובעת, לכאורה, לא סרה למרותם של הממונים עליה, לכן פרסום תוכן המודעות אף היו עלולים לפגוע במשלח ידה ומשכך, הודעה זו טומנת בחובה יסודות של לשון הרע כמשמעותו בחוק.

נדגיש, כי על מנת לקבוע כי מדובר ב"לשון הרע", אין צורך להשתכנע כי התובעת הושפלה או בוזתה בפועל, אלא די בכך שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו; ואין רלוונטיות לכוונת המפרסם (ראה: ע"א 89/04 נודלמן נ. שרנסקי ניתן ב-4.8.08) .
כעת, לאחר שקבענו שהמודעות אותן פרסמו הנתבעים, מהוות לשון הרע כלפי התובעת, עלינו להכריע בשלב זה בשאלה, האם כטענת הנתבעים, חלות עליהם ההגנות הקבועות בסעיפים 14-15 לחוק.

להלן נדון בכל אחת מההגנות הנטענות:

סעיף 14 לחוק קובע מתי פרסום לשון הרע, כהגדרתו בחוק הוא מוגן, ולא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

על מנת לחסות תחת הגנת סעיף 14 לחוק, יש לעמוד בשני תנאים מצטברים:
אחד - הוכח שתוכן הפרסום הינו אמת; השני - שהיה בפרסום "עניין לציבור".
הגנה מכוח סעיף 14, מתבססת על ההנחה, כי בפרסומים מעין אלו יש תועלת חברתית ותרומה לדיון הציבורי; בנוסף לכך ההצדקה להגן על פגיעה בשם טוב נחלשת כאשר מדובר בדברי אמת (ראה: דנ"א 2121/12 פלוני נ. דיין-אורבך (ניתן ב-18.9.14)).

נקבע, כי "מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום" (ראה: ע"א 89/04 נודלמן נ. שרנסקי ניתן ב-4.8.08).
קרי, הנתבעים מבקשים לייחס לתובעת ביצוע עבירות משמעת חמורות, אשר עלולות היו לגרום לנזק בביטחונם של הילדים בהם טיפלה ולצוות העובדים. כלשון המודעה אשר פורסמה, נדרשים הנתבעים להציג ראיות בעלות משקל רב וכבד העולה על המשקל הדרוש במשפט אזרחי רגיל.

נקדים ונאמר, כי לאחר ששמענו את מכלול העדויות, התרשמנו כי הנתבעים לא עמדו בנטל המוגבר המוטל עליהם להוכיח את כל המעשים החמורים המיוחסים לתובעת. וגרסת הנתבעים בכללותה הייתה מלאת סתירות ולהלן נסביר את עמדתנו;

במכתב תגובה אשר שלח ב"כ הנתבעים אל ב"כ התובעת, הנושא תאריך 9.6.14, נרשם, כי ביום 20.2.14, עזבה התובעת את קבוצת הילדים עליה הייתה צריכה להשגיח, וניגשה לקבוצת הילדים של בתה אשר נמצאת בגן הסמוך, והחלה בדין ודברים עם הגננת האחראית על טיב האוכל המוגש לילדים ולביתה בפרט.
במכתב נרשם:
"כאשר חזרה מרשתך לקבוצה עליה היא צריכה להשגיח וכעבור מס דקות ניגש מנהל הגן לקבוצה בה הייתה מרשתך. להפתעתו הרבה דיברה מרשתך בטלפון. מנהל הגן פנה אליה 3 פעמים ודרש ממנה להפסיק את שיחת הטלפון כאשר היא בעבודה ומשגיחה על הילדים ואולם, הוא נענה כי "מדובר בשיחה חשובה ושימתין". כעבור כ-10 דקות בהם המתין מנהל הגן כי מרשתך תועיל בטובה לסיים את שיחתה פנה מנהל הגן אל מרשתך ואמר לה כי אם היא תמשיך בדרך זו היא עלולה לאבד את מקום עבודתה. מיד שסיים מנהל מרשתי את המשפט ניתקה מרשתך את הטלפון לקחה את תיקה ועזבה את הגן תוך שהיא לוקחת את ביתה ומשאירה את כל הילדים שבאחריותה ללא השגחה."

בהמשך המכתב נרשם, כי לאור התנהגות זו נתלה על לוח המודעות של הגן, הודעה על הפסקת עבודתה של התובעת, ואין בכך משום לשון הרע, אלא עדכון ההורים על הנעשה בגן בלבד, קרי, שיקוף המציאות בפני ההורים.

במסגרת חקירה נגדית, נשאל מוטי –

"למה היית חייב לפרסם את שמה של התובעת?"

כפי שנכתב במכתב ששלח ב"כ הנתבעים ביום 9.6.14, השיב מוטי, בסתירה לאמור במכתב של בא כוחו:
"לא פרסמתי את שמה של התובעת.
בשום רגע נתון לא נתלה על הדלת הודעה עם שמה של התובעת. ... אני בטוח במיליון אחוז" (עמ' 49 שורה 26 לפ').

במכתב הפיטורים אשר נמסר לתובעת, נרשמה טענה כללית, לפיה התובעת מבצעת "הפרות חוזרות ונשנות של נהלי הגן, ביניהם נהלים חמורים העלולים לפגוע בביטחון הילדים".
עוד נרשם, כי ביום הודעת הפיטורים, 20.2.14, התובעת שוחחה בטלפון בעת שאחד מילדי הגן טיפס על כסא ועלול היה להיפגע בצורה אנושה, בשל חוסר תשומת לב מצידה של התובעת, והמחויבת מתוקף תפקידה.
בעדותו הסביר מוטי, כי שבועיים קודם לכן היה אירוע של ילד שעלה על הספסל, נפל ונפצע ליד העין, לכן כאשר ראה את התובעת מדברת בטלפון - "זה רק עניין של זמן שדבר כזה יקרה שוב" (ראה: עמ' 61 משורה 7 לפ').
כלומר, האירוע המתואר במכתב הפיטורים המיוחס ליום 20.2.14, לא אירע באותו היום כפי שנרשם, אלא שבועיים קודם לכן. למעשה, סיבת הפיטורים כפי שתוארה במכתב הפיטורים איננה נכונה.

על פי גרסת הנתבעים בכתב התביעה, המניע שהוביל לפיטורי התובעת, היה נעוץ בכך שהתובעת שוחחה בטלפון זמן ממושך של כ-10 דקות לאחר שחזרה לקבוצה עליה היא צריכה להשגיח. לגרסתם, מוטי פנה אל התובעת 3 פעמים ודרש ממנה להפסיק את שיחת הטלפון כאשר היא בעבודה ומשגיחה על הילדים ואולם, הוא נענה כי "מדובר בשיחה חשובה ושימתין". ובחלוף כ-10 דקות המתנה, לאחר שמוטי הודיע לה שזהו יום עבודתה האחרון בגן, קמה ועזבה ביחד עם בתה את הגן.
אולם, כפי העולה מתמליל השיחה אשר נערכה בין התובעת לבין מוטי ביום 21.2.14 בנוכחות עובדי צוות הגן והורים, התובעת ניסתה לברר עם מוטי מדוע פוטרה, וכאשר מוטי טוען כנגדה שהיא שוחחה בטלפון בשעה שהייתה אמורה להשגיח על הילדים, התובעת הכחישה עובדה זו במספר הזדמנויות שונות במהלך השיחה, ובהמשך השיחה בעמ' 6 שורה 26 לתמליל, מוטי טען כנגד התובעת כי הסיבה לפיטוריה:
"בגלל הטלפון, כי כשאני עומד מולך ואומר תפסיקי לסמס, שימי את הטלפון בצד ואת שמה עליי דק את עובדת אצלי לא אני אצלך".

או אז ענתה לו התובעת:
"אתה כבר שינית ורסיות עכשיו סמסתי לפני דקות דברתי."
תשובת מוטי: "את סימסת, תבדקי את ההודעות שלך. את סימסת!"
אולסיה: "מאיפה אתה יודע מה קורה לי בהודעות?"
מוטי: "זה לא משנה, כשאני מדבר איתך ואת עומדת כמו קיר. את יכולה להזיז את התחת שלך ולעוף מפה!"
"... אמרתי לך מחר זה יום העבודה האחרון שלך. זה מה שאמרתי."
"... אולסיה את טיפוס מגעיל, מגעיל שלא מגיע לו לעבוד עם ילדים, טיפוס מגעיל
... אני אדאג לזה שבשום מסגרת חינוכית יותר לא תעבדי, אני אדאג לזה!"
(עמ' 7 שורה 26 לתמליל).
"... את טיפוס מגעיל."

בהמשך השיחה, בעמ' 8 משורה 24 לתמליל:
"... מגעילה פשוט מגעילה. לא מגיע לך ו אני אדאג לזה שבשום מסגרת חינוכית את לא תעבדי, המכתב הזה יופץ בכל מסגרת שתיגשי אליה לבקש עבודה.
... בכל מסגרת, אני אדאג! כי זאת לא התנהגות ..."

מוטי, מנהל הגן, סיפר בעדותו, כי "האירוע של הנטישה ושיחת הטלפון שהיה בסביבות 11:30 ..." (עמ' 59 שורה 1 לפ').
במסגרת הליך גילוי מסמכים, צירפה התובעת פירוט שיחות, הודעות SMS וגלישת אינטרנט של מנוי הטלפון אשר בבעלותה. עיון בו מגלה, כי ביום 20.2.14, בין השעות 11:30 ל-12:30:
בוצעה שיחת טלפון אחת במכשיר הטלפון של התובעת בשעה 12:23 שיחה שארכה 01:04 דקות. לאחר מכן בוצעה שיחה בשעה 17:04.
לא נשלחו הודעות SMS בשעות הנ"ל, אלא בשעה 12:52.

האמור לעיל בא ללמדנו, כי לא הוכח בפנינו שהתובעת שוחחה בטלפון כ-10 דקות, תוך התעלמות מחובתה לבצע את תפקידה ולהשגיח על הילדים, ותוך שהיא מתעלמת ממוטי. וגם לא הוכח, כי האירוע המוזכר במכתב הפיטורים, אכן אירע באותו היום כפי שנרשם. קרי, לא עומדת לנתבעים הגנה של אמת בפרסום, בקשר לעבירת משמעת בטיחותית שביצעה התובעת לשיטתם. ולמעשה הם לא חוסים תחת הגנת סעיף 14 לחוק.

השאלה, האם עומדת לנתבעים הגנת מעשה בתום לב, בהתאם ובכפוף להוראות סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, הקובע:

"16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."

בעניין חובת תום הלב ביחסי עבודה ובהקשר של עוולת לשון הרע במסגרת יחסי עבודה, קבע בית הדין הארצי, כי:
"...יש לקחת בחשבון שלעיתים נאמרים דברים מתוך רוגז רגעי או סערת רגשות, כחלק מהתנהלות יומיומית או בעידנא דריתחא נוכח לחץ העבודה; לא לכל עלבון יש להתייחס כאל לשון הרע במובנה המשפטי, ותיתכן בהקשר זה אף הגנת זוטי דברים... מאידך יש להתחשב בחובות תום הלב המוגברות המוטלות על צדדים לחוזה עבודה; בפערי הכוחות הקיימים דרך כלל בין עובד לממונה עליו; ובהשפעה המשמעותית שתיתכן לאמירותיו של ממונה בנסיבות מסוימות... לאור זאת, על שני הצדדים ליחסי העבודה - במסגרת חובתם לנהוג זה כלפי זה בהגינות ותום לב - להיזהר האחד בכבודו של משנהו, תוך הקפדה על מידתיות וסבירות"
(ראה: עב"ל 46548-09-12 לירן אבידן – פלאפון תקשורת בע"מ ואח', ניתן ביום 13.03.15).

סעיף 16 לחוק, מקים חזקת חוסר תום לב, שעה שהפרסום לא היה אמת, והמפרסם לא האמין באמיתותו.
לאור קביעתנו, כי לא הוכח על ידי הנתבעים, שהמעשים אשר יוחסו לתובעת במודעות אשר נתלו על לוח המודעות בגן הינן אמת, וגם לא הוכח כי מוטי האמין באמיתות תוכן המודעה אשר פורסמה בגן, אודות שיחת הטלפון שביצעה התובעת בזמן העבודה, כעבירת משמעת בטיחותית, שעה שלא הוכח על ידו שהתובעת אכן דיברה בטלפון או שלחה הודעות בטרם פוטרה; ההיפך הוא הנכון.

נוכח פירוט השיחות שהציגה התובעת, עולה, כי לא דיברה בטלפון כפי שנטען כלפיה. לא נותר כל ספק שקיימת כוונת מכוון מצד הנתבעים, כי פורסמה המודעה במטרה לפגוע בתובעת באופן חמור בהרבה מהנדרש, לכאורה לצורך שקיפות ויידוע ההורים בדבר המניע לפיטורי התובעת. במיוחד שלא הוכח שהסיבה לפיטורים הייתה שיחת הטלפון לכאורה בזמן העבודה, כאשר מוטי חוזר ואומר לתובעת שהוא ידאג לכך שבשום מסגרת חינוכית התובעת לא תעבוד, תוך כדי גידופים בשפה מעליבה ופוגענית, בנוכחות עובדי צוות והורים של ילדי הגן. בכתב ההגנה, עוד בטרם ידעו הנתבעים שיש בידי התובעת הקלטה לכל האירוע אשר התרחש ביום 21.2.14 בגן, נטען על ידם בסעיף 12, כי
"התובעת החלה לצרוח ולנבל את פיה כאשר כל עובדי הגן משקיפים מהצד המומים מהתנהגותה ... וצעקותיה מפחידים את הילדים (שהחלו להגיע לגן) וכן את הורי הילדים ...".

לעומת זאת, בעדותו סיפר מוטי, כי התובעת "... דיברה יפה ולא ניבלה את פיה וגם אני דיברתי יפה" (עמ' 54 שורה 32 לפ').
אולם מתמליל ההקלטה מאותו היום, נוכחנו לשמוע שכל המעשים המיוחסים לתובעת, בוצעו כלפיה ולא להיפך, כפי שנטען על ידי הנתבעים.
מוטי פנה אל התובעת, בנוכחות הורים וצוות עובדות, בצורה מעליבה, כאשר אמר לה:
"את יכולה להזיז את התחת שלך ולעוף מפה",
"אולסיה את טיפוס מגעיל, מגעיל שלא מגיע לו לעבוד עם ילדים, טיפוס מגעיל. ... אני אדאג לזה שבשום מסגרת חינוכית יותר לא תעבדי, אני אדאג לזה! (עמ' 7 שורה 26 לתמליל).
... את טיפוס מגעיל.

בהמשך השיחה, בעמ' 8 משורה 24 לתמליל:
...מגעילה פשוט מגעילה. לא מגיע לך ואני אדאג לזה שבשום מסגרת חינוכית את לא תעבדי, המכתב הזה יופץ בכל מסגרת שתיגשי אליה לבקש עבודה ... בכל מסגרת, אני אדאג! כי זאת לא התנהגות.
... אני שמרתי את זה להורים, כדי להראות לכבוד ההורים, הם צחקו עלייך (עמ' 4 שורה 22 לתמליל).
... צחקו עלייך אתמול, תתביישי לך! "

בעדותו, ניסה מוטי להתכחש להתבטאויות מעליבות מבזות ומשפילות שאמר לתובעת בנוכחות צוות הגן, הילדים והוריהם (עמ' 55 משורה 13 לפ'), ובהמשך הודה בחצי פה בדברים שנשמעו בהקלטה, או שניסה לרכך את דבריו בנימוק שמדובר בתגובה לדבריה, או שהדברים נאמרו בהמשך למשפט קודם שנאמר וכד'. כפי שעולה מהתמליל, מוטי אף איים על התובעת כי יסטור לה על פניה אם לא תצא מהגן (עמ' 56 משורה 26 לפ').
בנוסף לאמור, נציין כי מוטי שלח העתק ממכתב הפיטורים של התובעת, גם למפקחת הפדגוגית, כאשר לא הוכח כי הייתה לו חובה חוקית לעשות כן. התרשמנו, כי מוטי היה נחוש בדעתו להעליב ולהשפיל את התובעת, ולגרום נזק לתובעת, לבזותה ולפגוע במשלח ידה בכל דרך אפשרית, כפי שאף אמר לה, בשעה שלא ידע שהיא מקליטה את השיחה ביניהם. לאור האמור, אין כל צל של ספק, שלא עומדת לנתבעים הגנת "תום לב" בפרסום.

בטרם נדון בטענת התובעת לזכאותה לפיצוי כספי ללא הוכחת נזק, נוכח פרסום לשון הרע אודותיה, נדון בתביעה שהגישו הנתבעים כנגדה, על הוצאת לשון הרע מצדה על הגן.

תביעה שכנגד מכוח חוק איסור לשון הרע

במסגרת הסיכומים, טענו הנתבעים/התובעים שכנגד, שהתובעת פרסמה בקבוצת ה"וואטסאפ" של הורי ילדי הגן, הודעות משמיצות כגון שהגן שורץ עכברים, והאוכל המוגש לילדים מסוכן לאכילה, מתוך מטרה לפגוע ולגרום לעזיבת ילדים מהגן. לטענתם, התובעת הצליחה במשימתה בכך שגרמה לעזיבתם של 6 ילדים את הגן.

מנגד טענה התובעת/הנתבעת שכנגד, כי תביעת התובעים על לשון הרע, לא הייתה באה לעולם, אילולא הייתה מגישה תביעה כנגדם. לטענתה, כל הדברים שנאמרו המיוחסים לה, אינם נכונים, היות שלא נאמרו על ידה, אלא על ידי הורי הגן, ואין המדובר בלשון הרע.

לשם השלמת התמונה, נציין, כי התובעת הייתה חברה בקבוצת "וואטסאפ" של ההורים של ילדי הגן, מתוקף היותה אמא לילדה בגן. הנתבעים/תובעים שכנגד, מבססים את טענותיהם, בדבר הוצאת לשון הרע מצד אולסיה (התובעת/נתבעת שכנגד), כלפיהם, על דו"ח הודעות קבוצת "וואטסאפ" של ההורים בגן, אשר הוגש על ידם. יצוין כי הדו"ח אשר צורף על ידם איננו קריא בחלקו, ואנו נבסס את הכרעתנו על החלקים אותם ניתן לקרוא בבירור וגם על הודעות "וואטסאפ" אשר צורפו על ידי התובעת בנספח י"ב לת/1).
עיון בדו"חות כאמור, מגלה, כי ביום 30.12.13, אחת האימהות של ילדי הגן, המכונה בקבוצה גבע הדס נויה (לא התובעת), כתבה בקבוצת "ווטאסאפ" כי ראתה עכבר ויש להודיע על כך למוטי:
"בוקר טוב בנות. אני הבוקר פגשתי עכבר בחצר של הבוגרים אז לתשומת ליבכן. נא להגיד למוטי שגם אתן ראיתן כדי שיעשו משהו כי התגובה של מוטי היתה שיש מכת עכברים וזה מחוץ לגן. וגם אם לא ראיתן תגידו שראיתן".

אולסיה השיבה: "זה נכון. והם נכנסים גם".

השיח בין ההורים בנוגע לעכברים, מה צריך לומר למוטי ואיך ניתן למגר את הופעתם של העכברים, המשיך מבלי שאליסיה השתתפה בדיון.

אליסיה עדכנה בקבוצת ה"ווטאסאפ" ב-3.1.14:
"הגיע לוכד עכברים. רעות איתו בבניין של הבוגרים. היא התקשרה לבניין לפה לבקש שמוטי יגיע בדחיפות. הגן שורץ עכברים".

ההורים הגיבו שלל תגובות, כגון:
"מקווה שלא מטיילים עליהם כשהם ישנים",
"חחחח שני מזעזעת שכמותך",
"מעניין איך הוא יטפל בזה. בטח רעל זה בעיה בגן ילדים",
"הדברה ירוקה יש מושג כזה לא בטוחה גם זה עובד על עכברים",

אליסיה הגיבה בקבוצה: "לא ניראה לי זה תופס כעכברים. חני סיפרה לי שזה משרעות מארה לה בטלפון ואני ניגעלתי".
תגובות ההורים:
"יש כאלה שממש תופסים אותם וזה נורא. ופה אפסיק",
"שמנו מלכודות בכל הבית עם קבנוס והם פשוט נכנסו. רני נטע לשחרר אותם ביערות הכרמל",
"עירית אתם אנשים טובים",
"וואו רעיון קבנוס- תני את הרעיון למוטי. זה כנראה מושך יותר מגבינה",
"עם לוכד והוא אמר שהריח של הגבינה לא מספיק חזק, אבל לריח של קבנוס הם ממש מכורים. רצים לתוך המלכודת",
"אוי ואבוי אני מיד מגיעה לגן לראות מה גורל העכברים",
"התכוונת לגורל ילדינו? " ,
"מעניין אם מישהו מהילדים נתקל בעכבר"
"כן גורל ילדינו",
"טוב רוני טוענת שלא ראתה עכבר בגן"
אליסיה: "ליאן אומרת שגילי (חוג חיות הביאה) אבל לא עכבר, גרביל. מניחה שלא מבינה מה אני רוצה ממנה".
ההורים המשיכו בשיחה, מי מילדיהם נתקל בעכבר,
אליסיה: "טוב ... לפחות הם לא רואים. אבל המחשבה שיכולים לגעת באוכל כשהגן סגור".

בהתכתבות "ווטאסאפ" פרטית בין אליסיה לבין ימית יונתן, אחת האימהות בגן, הביעה התלבטות האם לרשום את בנה לגן בשנה הבאה. התובעת השיבה לה, בין היתר (נספח יב לת/1):

"תיראי היו שינויים, הסיבות שנאמרו, לא תמיד נכונות ... ויכול להיות יהיו עוד שינויים ... זה לשיקולך כמה זה משפיע עלייך/עליו בגן. סך הכל הגן טוב ומושקע, אבל דברים השתנו ... קחי בחשבון ... מבחינה בטיחותית ובריאותית הוא לא נפגע, יש שינויים בגן. כמובן לקחת בפרופורציה הכל. לא לנפח סיפורים. אבל כן שווה לשאול ולברר מה השתנה ואם יהיו עוד שינויים ומה זה אומר לגביך. לגבי הילד שנה הבאה".

מהתכתבויות ב"ווטאסאפ" בין אליסיה, לבין אורית גבע, אמא נוספת בגן, ניתן ללמוד, שכל ההתכתבות בין קבוצת ההורים הגיעה לידי רעות מנהלת הגן (בתו של מוטי), כאשר אליסיה, לא הייתה מעורבת בכך ולא הייתה מודעת לכך.
להלן ציטוט מהתכתבויות הנ"ל (נספח י גלת/1):
"אורית גבע - ידוע לכולן שהגיע לרעות הכל מנובמבר. היא קראה לשיחה 2 אמהות ונזפה בהן קשות.
אליסיה - רציני?
אורית גבע - חשבתי שאת בעניינים?
אליסיה - לא.
אורית גבע - אני מדברת על השיחות בכלל. בלי קשר אלייך כמובן.
קראה להדס וימית אני חושבת.
אליסיה - הבנתי שבקבוצה גילו שהשיחה הופצה, לא חשבתי שרעות ממש תנזוף באמהות.
אורית גבע - כי הן גם נשארות שנה."

נוכח כל האמור לעיל, מתקבלת טענת אליסיה, כי ההתכתבות על הימצאותו של עכבר בגן, לא החלה ביוזמתה, וכמו גם תגובתה כי אכן יש עכברים בגן הינה אמת, גם כן מתקבלת, שהרי מוטי מנהל הגן, הודה במסגרת חקירה נגדית שלעיתים נכנסו עכברים לגן (עמ' 62 שורה 12 לפ').
מכאן, עומדת לתובעת הגנת "אמת דברתי" כאשר אישרה את נכונות הודעת אחת האימהות שנכנס עכבר לגן בהתכתבות ב"ווטאסאפ". התרשמנו, שכל ההתכתבויות של חברות קבוצת ה"ווטאסאפ" סביב סוגיית העכברים בגן, הייתה בהומור ובקלילות, והתגובות היו "עוקצניות" והנתבעת שכנגד לא "ליבתה את האש". יתרה מזאת, כאשר התבקשה אליסיה ע"י אחת האימהות של ילדי הגן, לחוות את דעתה בנוגע להישארות בנה בגן שנה נוספת, השיבה הנתבעת שכנגד, שהגן טוב ומושקע, ויש לקחת דברים בפרופורציה ו"לא לנפח סיפורים". ובמילים אחרות, הנתבעת שכנגד לא הוציאה דיבה ולשון הרע על הגן, אלא ההיפך, דיברה בשבחו של הגן והגיבה לשאלות והתייחסה עניינית לנושאים שהועלו בקבוצה מתוקף היותה אמא לילדה בגן.

לא נעלמו מעינינו התבטאויותיה של אליסיה בקבוצת ה"ווטאסאפ", לדוגמא כאשר הגיבה: "לפחות הם לא רואים. אבל המחשבה שיכולים לגעת באוכל כשהגן סגור", אין בכך משום לשון הרע, שהרי היא לא הביעה דעה או קבעה שהעכברים נוגעים באוכל, אלא הביעה את הרהורי ליבה וחששה שזה עלול לקרות. כמו גם, כאשר שאלה בקבוצת ה"ווטאסאפ": "יש משפטים או מילים שהילדים אומרים שהם לא מהבית?". "ליאן כל הזמן אומרת "שיט" ו"נו" מה, את לא מבינה?"
שוב, אין המדובר בקביעה, או בהטחת אשמה כאילו שהילדים לומדים את המילים והביטויים הללו מגורם מטעם הגן דווקא, ואין המדובר בדיווח לאימהות על מה שקורה בגן מ"מידע פנים" כפי שנטען כלפיה.

לאור האמור, עומדת לתובעת הגנת "אמת דברתי", ביחס לתגובתה בסוגיית העכברים. באשר להתכתבות בקבוצת ה"ווטאסאפ", לא מצאנו כי אליסיה דיברה לשון הרע כנגד הגן או מי מהנתבעים/תובעים שכנגד.

הנתבע/התובע שכנגד, מוטי לב, טען בסעיף 30 לתצהירו, כי התובעת הטיחה האשמות והתסיסה את ההורים כנגד הגן בדברי לשון הרע והוצאת דיבה. כאשר נשאל במסגרת חקירה נגדית, היכן אירע מה שתואר בסעיף, העיד שהוא אינו זוכר (עמ' 62 שורה 31 לפ'), קרי, מוטי לא יודע היכן ומתי נאמרו הדברים, ולמעשה העלה טענות כלליות בעלמא.
הנתבעים/התובעים שכנגד, הזמינו לעדות מטעמם את אחד ההורים של ילדי הגן, מר יוסף סלאמה (להלן - יוסף), להוכחת הטענה, שהתובעת הוציאה לשון הרע על הגן בפני ההורים של ילדי הגן, בשעה שהגיעו עם ילדיהם לגן ו/או בסוף היום כאשר הגיעו לקחתם. אולם, עדותו לא הותירה בנו רושם מהימן, ולהלן נסביר.

בתצהירו סיפר העד, כי:
"מספר פעמים רב שעה שהוצאתי את ילדתי מהגן, פגשתי את הגב' לבקוביץ, אשר היא גם הייתה הורה של ילדה בגן וגם עבדה בגן.
הנני להצהיר כי לא אחת, לבקוביץ הביעה בפניי את דעתה השלילית על הגן. אולסיה אמרה לי מספר פעמים, כי הגן לא טוב ובגן יש עכברים, כי האוכל שבגן אינו ראוי למאכל, וכי מתייחסים לילדים בצורה קשה, צועקים עליהם ומלמדים אותם קללות.
בנוסף לכל זה היא אמרה לי ולבת זוגתי כי היא ממליצה, בתור אחת "מבפנים", למען טובת ילדתי כי כדאי שילדתי תעזוב את הגן.
אם לא די בכך, יודגש כי הדברים האלה נאמרו עת הוצאתי את ילדתי מהגן, זאת כאשר עמדנו מספר הורים ביחד, כפי שקורה בדרך כלל שנפגשים כל ההורים אחרי הצהרים, שעה שאוספים את הילדים מהגן....".

ראשית, יש לתמוה על כך, שהתובעת ביוזמתה סיפרה לעד על עכברים בגן, בשעה שבקבוצת הווטסאפ, לא יזמה דיווח שכזה, אלא הגיבה לשיחה שנערכה בעניין בין ההורים כשהיא אחת מהן. מכל מקום, קבענו שמדובר בדווח אמיתי ונכון.
יש לתמוה, מדוע דווקא ליוסף המליצה להוציא את בתו מהגן, ואילו לימית יונתן, אחת האמהות בגן, אמרה שבסך הכל הגן טוב ומושקע, וגם אם יש שמועות כאלה ואחרות, יש לקחת בפרופורציה הכל ולא לנפח סיפורים (ראה: נספח יב' לת/1).

בעדותו מיום 31.12.16, נשאל יוסף במסגרת חקירה נגדית, אם כל הדברים הקשים הללו נאמרו לו על ידי התובעת, מדוע מעולם לא פנה למוטי? והעד השיב שלא סיפר למוטי, על דברים שאמרה לו אליסיה, משום ש-:
"לא ייחסתי לכך יותר מידיי חשיבות. כי אני הרבה זמן בגן, הילדה שלי מגיל 10 חודשים בגן. (עמ' 68 שורה 29 לפ')
"לא ראיתי שלבת שלי יש קלקולי קיבה, או שהיא מקללת, ולא ראיתי עכברים בגן. אני ראיתי שהגן היה מטופח ונקי.
ש. אתה יודע שהיו עכברים בגן?
ת. אני לא שמעתי על זה (עמ' 69 משורה 4 לפ').

לעומת עדותו מיום 21.2.17, שם העיד שלא פנה למוטי בקשר לדברים שאמרה לו אולסיה (עמ' 93 שורה 16 ו-19 לפ').

בהמשך העיד, שאכן כן סיפר למוטי מה שאמרה לו אולסיה:
"הוא אמר שהוא שהוא ידבר איתה, יפנה אליה".
(עמ' 93 שורה 23 לפ').

בהמשך, כאשר נשאל לפשר הסתירה בגרסתו השיב (עמ' 94 משורה 12 לפ'):
"זרקתי לו מילה ולא ייחסתי לזה חשיבות. גם עכשיו אני אומר אותו דבר, שאמרתי כבדרך אגב ולא ייחסתי לזה חשיבות.
ש. אני בכוונה מתעכב על השאלה כי באותה חקירה שלך אמרת שמעולם לא אמרת דבר למוטי ועכשיו אתה אומר שכן אתה אומר שכן אמרת או לא?
ת. לא זכור לי בבירור שאמרתי למוטי את הדברים האלה, למרות מה שכתוב בסעיף 4 לתצהירי".

שוב העד חוזר לגרסתו הראשונה, לפיה לא סיפר למוטי את הדברים שאמרה לו אליסיה. יש לתמוה על כך שיוסף ובת זוגו שמעו את הדברים ו"ישבו בחיבוק ידיים" בכך שלא פנו למוטי, אם כדי לברר את אמיתות הדברים ולהוביל לתיקונם, ואם כדי ליידע את מוטי בדבר הדברים הקשים ולא שקלו להוציא את בתם מהגן. ואם כן נאמרו להם הדברים מפי אליסיה, תמוה יותר, שביום 21.2.14, כאשר אליסיה הגיעה לגן לקבל מכתב פיטורים, יוסי מנסה להרגיע את אליסיה, בכך שהוא יטפל בבעיותיה, וידאג שתקבל מכתב פיטורים. וכאשר אליסיה מסבירה שלא הסכימה שבתה תאכל קציצה לא מבושלת דיה, יוסי מאשר את דבריה (עמ' 1 משורה 16 לתמליל, הקלטה 2), וגם כאשר אליסיה מתלוננת על יחס לא ראוי לבתה שהמתינה על המדרגות מבלי שידעה על כך, יוסי מאשר את דבריה.
נראה שיוסי ניסה ליישב את הסכסוך בין אליסיה לבין מוטי, ולא הטיח כלפי אליסיה שהיא בעצמה אמרה לו שהאוכל בגן לא טוב והיחס לילדים לא ראוי ואף הביעה בפניו את דעתה השלילית על הגן ולכן אין לה על מה להתלונן, שהרי ידעה על כך כל הזמן, ואף שיתפה אותו במידע זה. שהרי לגרסתו, הציעה לו להוציא את ילדתו מהגן, איך יתכן שלא הגיב לדבריה ולו ברמז, שלאור דברים שאמרה לו ולבת זוגו, אולי עדיף שתוציא את בתה מהגן.
לאחר מכן יוסי שוב נתן הבטחתו לכך שאליסיה תקבל פיצויי פיטורים. בהמשך שוב אומר יוסי - "...אם תחליטי לעזוב את תקבלי את כל הפיצויים" (עמ' 3 שורה 10 להקלטה 2).
יוסי, כפי שעולה מהתמליל, מבטיח תשלום פיצויים ומכתב פיטורים לתובעת למרות שהוא לא המעסיק של אליסיה ולא קיבל את אישורו של מוטי לכך. יוסי מבקש מאליסיה שתבטל את התלונה, ולא ברור מה המניעים שלו?? לפזר הבטחות לתובעת, כשהוא יודע שאין לו כל סמכות לממשן, ומוטי לא ביקש ממנו לעשות כן (עמ' 58 משורה 9 לפ'). לא ניתן להתעלם מכך, שבעדותו הראשונה (ביום 31.10.16) הכחיש יוסי את הדברים שנטען כלפיו שאמר, כפי שעולה מתמליל השיחה אשר הוקלטה. ורק בעדותו המשלימה מיום 21.2.17, לאחר ששמע את ההקלטה, זיהה את קולו ואישר שהתמליל תואם להקלטה והודה בדברים שאמר (עמ' 92 משורה 28 לפ').
לאור האמור, ונוכח הסתירות בגרסת העד, אין לתת לעדותו כל משקל.

באשר לטענת הנתבעים/תובעים שכנגד, כי אליסיה גרמה לעזיבתם של 6 ילדים את הגן, סיפר מוטי בעדותו, כי 6 ילדים לא חידשו את הרישום שלהם בגן, ואלה 6 ילדים שהוריהם חברים בקבוצת הוואטסאפ שחברה בה אליסיה, וככול הנראה בעקבות דברים שכתבה בקבוצה גרמו להם לעזוב את הגן (עמ' 61 שורה 30 לפ'). כאמור לעיל, לא הוכח על ידי הנתבעים/התובעים שכנגד, כי אליסיה הוציאה לשון הרע על הגן בהתכתבויות בהודעות הוואטסאפ. מוטי העיד, כי אין לו הוכחה לכך, שההורים לא נשארו בגן בגלל אליסיה (עמ' 61 משורה 34), היות שלא היה חבר בקבוצת "ווטסאפ " זו.

במסגרת חקירה נגדית נשאל מוטי (עמ 63 שורה 3 לפ'):

"ש. אם אין לך שום מודעות למה שנאמר שם, איך הגשת תביעה נגד התובעת על הדברים האלה?
ת. פשוט מאוד, מפני שהורים שהיו מרוצים בגן והיו בגן מספר שנים פתאום ללא סיבה מוסברת, כל אחד בצורה נעימה או לא נעימה, ניסה לברוח מהדבר הזה ולא ציין שזה בגלל כל הדברים שהתובעת חיממה שם, מזה הסקנו.

ש. ואין לך הוכחות לכל זה?
ת. אין לי הוכחות לכך, שכן שום הורה לא יבוא ויגיד לי שזה בגלל התובעת. צירוף מקרים של קבוצה שמ-11 ילדים, 6 מהם לא מחדשים את הרישום? זה לא קרה בכל התקופה שהגן קיים, מעל 10 שנים."

עדותו של מוטי בעניין זה מדברת בעד עצמה, אין לו ולו ראשית ראיה לכך ש-6 ילדים עזבו את הגן בגלל דברים שאמרה התובעת להורי ילדים אלה.

לאור האמור לעיל, הגענו למסקנה, שעל פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר, הדברים שאמרה אוליסיה להורי הגן, אינם בגדר לשון הרע כהגדרת המונח בחוק. מצאנו, כי עומדת לאוליסיה הגנת "אמת דיברתי" שבסעיף 14 לחוק, כאשר אישרה בקבוצת הווטסאפ, שיש עכבר בגן.

הנתבעים/התובעים שכנגד, לא הרימו את נטל ההוכחה והשכנוע, כי התובעת הוציאה לשון הרע ודיברה בגנות הגן ו/או מנהליו ועובדיו.
לפיכך התביעה שכנגד, דינה להידחות.

גובה הפיצוי בגין לשון הרע כלפי התובעת

לאחר שקבענו, שלא עומדת לנתבעים הגנת "אמת דיברתי" בפרסום מודעות בקשר לתובעת, הקבועה בסעיף 14 לחוק, ואמירותיהם ותוכן המודעות פורסמו בחוסר תום לב, אינן חוסות תחת הגנת סעיף 15 לחוק.
נדון כעת בשלב הרביעי והוא קביעת גובה הפיצוי.

סעיף 7א ל חוק איסור לשון הרע קובע:

"(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.
(ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע יותר מפעם אחת".

התובעת טוענת, כי פרסום לשון הרע על ידי הנתבעים, נעשה תוך כוונה לפגוע בה, ועל כן מצדיק פסיקת כפל פיצוי בהתאם לסעיף 7(א)(ג) לחוק.

הוראות סעיף 7א(ד) ל חוק איסור לשון הרע, קובע, כי "לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף זה בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת".
בענייננו, מדובר בהוצאת לשון הרע על התובעת - במקרה הראשון, בדרך של פרסום מודעה; ובפעם השניה, בהתבטאויות ובדיבור פוגעני, משפיל ומבזה כלפי התובעת, בנוכחות עובדים והורים של ילדי הגן (ביום 21.2.14).

בכל הקשור לאמת המידה לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק לשון הרע, קבע בית הדין הארצי בפרשת אבידן, כי:

"סעיף 7א' לחוק קובע את שיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק, ואף קובע שיעור מוגדל ככל שמוכח כי הנתבע פרסם את הדברים "בכוונה לפגוע". אשר לשיעור הפיצוי נקבע בפסיקה, כי "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית ... בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו, ובהתנהגות הצדדים" ... עוד הובהר בפסיקה כי תכליות הפיצוי על פגיעת לשון הרע כוללות הן את השבת המצב לקדמותו (המטרה התרופתית); הן סנקציה כלפי המעוול (המטרה העונשית); והן העברת מסר חינוכי מרתיע כלפי כלל הציבור ..."
(ע"ע 46548-09-12 לירן אבידן נ' פלאפון תקשורת בע"מ ואח' ניתן ב-31.3.15); סעש (ב"ש) 53819-07-13 עברי אנגדה נ' משטרת ישראל, ניתן ב- 11.12.14).

בנסיבות העניין, נוכח הוראות החוק והפסיקה, ולאחר בחינת כל הראיות שהונחו בפנינו, ושמיעת העדויות בתיק, בבואנו לשקול את הפיצוי הראוי המגיע לתובעת, לקחנו בחשבון את העובדה, כי מוטי לב מנהל הגן, לא חזר בו מההתבטאויות המעליבות שהטיח בתובעת ולא התנצל, גם לאחר ששמע את ההקלטה והעובדה כי הוכח בפנינו שהפרסום של המקרה הראשון, נעשה בלוח מודעות של הגן, תוך כוונה לפגוע בשמה הטוב של התובעת. אנו קובעים כי הנתבעים יפצו את התובעת בפיצוי בסך 35,000 ₪ (המהווה כפל סכום).

למען הסר ספק, רכיבי התביעה בגין עגמת נפש ופיצוי בגין הפרת חוק הגנת הפרטיות, אשר נתבעו בכתב התביעה, נזנחו ע"י התובעת בשלב הסיכומים, ולכן לא היה מקום לדון ברכיבים אלה במסגרת פסק הדין.

אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל במצטבר, אנו מחייבים את הנתבעים, יחד או לחוד, לשלם לתובעת את הסכומים שלהלן:

פיצוי בגין פיטורין שלא כדין והעדר שימוע, סך של 7,000 ₪.
פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובדת, סך של 4,000 ₪.
פיצוי בגין הוצאת לשון הרע כנגד התובעת, סך של 35,000 ₪.

הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן, יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, החל מיום 27.7.14 ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, ישלמו הנתבעים, יחד או לחוד, לתובעת, הוצאות משפט בסך של 2,500 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 6,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ה' אב תשע"ח, (17 יולי 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

גב' עידית סולומון
נציג ציבור עובדים

נוהאד חסן, שופט
אב"ד

מר יונה לוי
נציג ציבור מעסיקים