הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 4956-12-17

29 דצמבר 2019

בפני:

כב' השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין
נציגת ציבור (עובדים) גב' מלכה טל
נציגת ציבור (מע סיקים) גב' כרמית סער

התובע
ברכה ביטו ויסמן
ע"י ב"כ: עו"ד גלידר
-
הנתבעת
עיניים בפוקוס בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד דנה אלוש

פסק דין

לפנינו תביעת התובעת, אשר שימשה כבעלת מניות ועובדת שכירה בנתבעת, לתשלום פיצויי פיטורים לאחר שהיא פרשה לפנסיה בהגיעה לגיל 70.
יצוין, כי במסגרת עבודתה בנתבעת הייתה התובעת אחראית על ענייניה הכספיים של הנתבעת, ובין היתר על העברת כספים לקרנות הפנסיה, לרבות קופת הפנסיה שלה.
כפי שיפורט בהרחבה – התובעת דיווחה לקרן הפנסיה כי שכרה נמוך מכפי שהוא היה בפועל וזאת על מנת שלא תצטרך להפריש משכרה את חלק תגמולי העובד ועל כן כספי המעסיק שהועברו לקרן הפנסיה (בגין רכיבי פיצויי פיטורים, תגמולי מעסיק ואובדן כושר עבודה) שימשו לכסות את כל ההפרשות לקרן פנסיה, לרבות תגמולי עובד.
כתוצאה מהתנהלות זו, הסכומים שהצטברו בקרן הפנסיה ברכיב פיצויי פיטורים היו נמוכים מהסכומים שהיו נצברים לו הייתה התובעת מדווחת על שכרה האמיתי ומעבירה את מלוא פיצויי הפיטורים שהקצתה הנתבעת בגין רכיב זה.
מכל מקום - התובעת בתביעתה שבפנינו דורשת הפרש פיצויי הפיטורים כאשר השאלה העומדת בפנינו הינה, האם במקרה זה, כשהנתבעת הקצתה ושילמה מדי חודש 8.33% משכרה של התובעת עבור רכיב פיצויי פיטורים ואולם עקב מעשי התובעת רק חלק מהכספים הופרשו בפועל לרכיב פיצויי פיטורים בקרן הפנסיה, זכאית התובעת להפרש פיצויי פיטורים.

העובדות הדרושות לענייננו, כפי שהן עולות מכלל החומר שהונח בפנינו הינן כדלקמן:-
הנתבעת מפעילה חנות לאופטיקה.
התובעת הינה אחת משלושת בעלות המניות בנתבעת, והיא מחזיקה ב-12% ממניות החברה.
כל שלושת בעלות המניות בנתבעת, לרבות התובעת, הינן עובדות של הנתבעת בנוסף להיותן בעלות מניות.
התובעת החלה עבודתה בנתבעת ב- 1.1.97 כאשר הצדדים חלוקים לעניין מועד סיום עבודתה. יום העבודה בפועל האחרון של התובעת בנתבעת היה בסביבות ספטמבר 2016.
שתי בעלות המניות הנוספות בנתבעת הן אופטומטריסטיות, בעוד שהתובעת שימשה כאחראית על ענייני הכספים בנתבעת. במסגרת זו היא הייתה אחראית, בין היתר, על תשלום המשכורות, לרבות של בעלות המניות וכן אחראית בכל הקשור בעניין הפקדות פנסיוניות.
ביום 8.2.17 שלחה התובעת באמצעות בא כוחה מכתב לנתבעת, שבו כתבה שמאחר והיא הגיעה לגיל 70 היא מבקשת לפרוש מהחברה הן כבעלת מניות והן כעובדת שכירה, כאשר במסגרת מכתב זה ביקשה התובעת בין היתר שיבוצע לה גמר חשבון וישולמו לה פיצוי פיטורים.
בהקשר זה יצוין, כי בחב' מגדל היו צבורים לזכות התובעת כ-170,000 ₪ בגין פיצויי פיטורים, כאשר התובעת בוטחה בקרן פנסיה מתחילת עבודתה בנתבעת וכ אשר הנתבעת הקצתה לאורך כל תקופת העבודה 8.33% משכרה של התובעת לרכיב פיצויי פיטורים.
לאחר סיום עבודתה הגישה התובעת תביעה לבית הדין בקשר לזכויות סוציאליות (לא כולל פיצויי פיטורים) בתיק 4396-04-17 כאשר תביעה זו הסתיימה בפשרה אשר קיבלה תוקף של פסק דין.

שכרה של התובעת
שלושת בעלות המניות בנתבעת, לרבות התובעת, קיבלו שכר חודשי.
שכרה של התובעת מתחילת עבודתה ועד 2005 עמד על כ-7,500 ₪. ב- 2005 הועלה שכרה במעט וב-9/2006 הייתה עליה משמעותית בשכרה של התובעת לסכום של 14,220 ₪ סכום אשר שולם לה עד למועד סיום עבודתה.
נציין, כי השכר החודשי של שתי בעלות המניות הנוספות היה נמוך משכרה של התובעת ב-1,000 ₪ וכי הסיבה לשוני בין שכר התובעת לשכר בעלות המניות הנוספות היה בשל כך שהתובעת עבדה 6 ימים בשבוע בעוד ששתי בעלות המניות הנוספות עבדו 5 ימים בשבוע.

ההפרשות לקרן הפנסיה של התובעת
כפי שפורט לעיל – במסגרת תפקידיה של התובעת הייתה התובעת אחראית על ההפקדות הפנסיוניות של כל העובדים, לרבות שלה.
התובעת צירפה לתצהירה את ה"הצעה לפוליסת ביטוח חיים פוליסת מנהלים" עליה חתמה מול חברת הביטוח בתחילת עבודתה בחברה.
כפי שניתן לראות, בהתאם לאותה הצעה, שכרה של התובעת באותה תקופה עמד על 7,500 ₪ (שזה היה השכר המלא ש שולם לתובעת באותה תקופה), כאשר ההפרשה לביטוח מנהלים הייתה 8.1/3% פיצויי פיטורים, 5% תגמולי מעביד ו-5% תגמולי עובד.
כמו כן, התובעת סימנה באותו מסמך כי היא מבקשת "ביטוח בסיסי בלבד".

נציין, כי במהלך תקופת עבודתה בנתבעת הקצתה הנתבעת 14.5% משכרה של התובעת להפרשות פנסיוניות (למעט בשנה האחרונה שאז הופרשו לקרן הפנסיה 18.5% משכרה של התובעת על חשבון הנתבעת). למיטב הבנתנו הכוונה הייתה ש- 8.33% יופנו לרכיב פיצויי פיטורים, 5% יופנו לרכיב תגמולי מעסיק וההפרש (1.17%) יוקצה לאובדן כושר עבודה, כאשר אובדן כושר העבודה היה בקופה נפרדת מקופת הפנסיה של התובעת.
גם ליתר בעלות המניות הקצתה הנתבעת 14.5% משכרן לקרן פנסיה, בהתאם לחלוקה דומה.
כפי שפירטנו לעיל ב-9/2006 עלה שכרה של התובעת. גם לאחר שהשכר עלה המשיכה הנתבעת להקצות 14.5% מהשכר המעודכן לתשלומים לקרן פנסיה, ואולם – במקום שהסכום שהוקצה יופנה לרכיבי פיצויי פיטורים (8.33%), תגמולי מעסיק (5%) ואובדן כושר עבודה (1.17%), הרי שבפועל דווח לקרן הפנסיה כי שכרה של התובעת היה נמוך מהשכר האמיתי (דווח ככל הנראה על סכום של 8,272 ₪ במקום 14,220 ₪ בפועל) והכספים שהוקצו על ידי הנתבעת לתשלום פנסיוני חולקו לארבעה רכיבים – פיצויי פיטורים, תגמולי מעסיק, תגמולי עובד ואובדן כושר עבודה (כאשר כשליש מהסכום שהועבר לביטוח מנהלים, כ-4.83% הועבר לרכיב אובדן כושר עבודה).
נדגיש כי משכרה של התובעת לא נוכו כספי תגמולי עובד, וכי כספי תגמולי העובד אשר הועברו לקרן הפנסיה היו חלק מה-14.5% שהקצה המעסיק בגין החלק שלו לקרן הפנסיה.
התובעת נחקרה בעניין זה בבית הדין כאשר עדותה מדוע דווח לקרן הפנסיה על שכר נמוך משכרה בפועל ומדוע הסכום שהקצתה הנתבעת שימש גם לצורך תשלומי תגמולי עובד הייתה מתחמקת ולא אמינה.
מצד אחד - התובעת טענה שהייתה הסכמה בין בעלות המניות כי הסכום שהוקצה לקרן הפנסיה בגינה גם יכלול תגמולי עובד ומצד שני – התובעת טענה כי לא היא דיווחה לקרן הפנסיה על סכום המשכורת הנמוכה, כי היא לא ידעה כיצד הסכום שמועבר לקרן הפנסיה חולק שם כי "זה עבר בסכום אחד" ולא בחלוקה לרכיבים וכי היא אפילו לא יודעת האם היא קיבלה דיווחים ממגדל לגבי הכספים שהופרשו שכן "אני לא יודעת כי לא בדקתי".
התובעת אף העידה כי היא לא ביקשה להיות מבוטחת בביטוח אובדן כושר עבודה מורחב כפי שקרה בפועל.
בהקשר זה נציין, כי בדיון הראשון טענה התובעת "לעניין תגמולי עובד, בזמנו סוכם שאני לא מפרישה תגמולי עובד". בתצהירה טענה התובעת "תגמולי העובד שהיו צריכים להיות משולמים לחברת הביטוח הייתה אמורה לשלם במקומי החברה" ובחקירתה הנגדית העידה התובעת:
ת. כשאני התחלתי לעבוד והיה המון המון עומס, אז מה שהיה – אני אף פעם לא הצלחתי לקחת את היום הזה שהוא חופש, היה צריך לעבוד 5 ימים ואני עבדתי 6 ימים. אני לא זוכרת מאיזה חודש זה היה – הראשון או השני או השלישי. אני ניגשתי לבנות ואמרתי להן שאני לא מצליחה לקחת יום חופש ויכול להיות שזה היה מהחודש הראשון. הוסכם שבגלל שאני עובדת יום נוסף אני אקבל עוד 1,000 ₪ ושאני אעבוד ביום ו' 5 שעות.
הוסכם גם שאני לא אשלם את החלק שלי בתגמולים.
ש. זה נרשם במקום כלשהו?
ת. זה לא נרשם. זה נכון שזו מילה שלי מול המילה שלהם.
ש. איפה האינטרס לדווח על משכורת נמוכה יותר?
ת. לא חשבתי על הדיווח. חשבתי על המשכורת שלי ושבאופן הזה אקבל משכורת גבוהה יותר בנטו.
ש. אבל מה העבירו לקופה זה כלל סכום של 8.33 מהמשכורת שלך, למה את צריכה לקבל עוד כסף. הרי שאתן לא סיכמתם על משהו ובסופו של יום בגלל שדווח על משכורת נמוכה יותר...
ת. לא דיווחתי על משכורת יותר נמוכה.
ש. אין מחלוקת שהעבירו מהמשכורת שלך סכום בשווי 8.33 לפיצוי פיטורים ועוד אחוז כלשהו – לתגמולי מעסיק וכושר עבודה. למה את חושבת שמגיע לך פיצויי פיטורים מעבר, מה שהיה צריך להפקיד כדי שיהיה את מלוא פיצויי הפיטורים בקרן הופקד, אז למה מגיע לך יותר מזה?
ת. החישוב של מגדל לא נכון.

ש. בהסכמה שהייתה לך איתן ב-1996 שאת לא תשלמי את תגמולי העובד, והחברה תשלם. האם סיכמתן...?
ת. החברה לא שילמה.
ש. לא את היית אחראית על התשלומים?
ת. הייתי אחראית ועשיתי טעות.
ש. מה שאת אומרת זה בעצם שהתביעה שלך היא על כל השנים שהיית אמורה להעביר עוד 5% תגמולי עובד ולא עשית זאת ואילו היית עושה זאת היה סכום יותר גדול בקרן?
ת. נכון.

מנגד, לגרסת הנתבעת כפי שעלה מעדותה של בעלת המניות גב' ספאא בבית הדין, לא רק שלא הייתה הסכמה של הנתבעת כי כספי תגמולי עובד ישולמו על ידי הנתבעת, הרי שהנתבעת כלל לא הייתה מודעת להתנהלותה של התובעת ולהפקדות שהיא ביצעה. רק כאשר התובעת נעדרה עקב חופשת מחלה וניהול החשבונות הועבר לרואה החשבון גילתה הנתבעת כיצד התנהל ה התובעת.

הכרעה
מכל המפורט לעיל ולאחר ששקלנו את גרסאות הצדדים – אנו סבורים כי גרסת התובעת אינה הגיונית ואף אינה מתאימה לעובדות בתיק.
לגרסת התובעת הוסכם עוד בחודשי עבודתה הראשונים כי תגמולי עובד ישולמו מהחלק של המעסיק לקרנות ולא מהשכר שלה. עם זאת – בפועל, עד אשר קיבלה את העלאת השכר בחודש 9/2006 החלק של המעסיק הועבר בגין הרכיבים של פיצויי פיטורים, תגמולי מעסיק ואובדן כושר עבודה, כאשר תגמולי עובד נוכו , למיטב הבנתנו, משכרה של התובעת.
לא נראה לנו סביר שהצדדים הסכימו ב-1996 שתגמולי עובד ישולמו על ידי החברה, אך הביצוע בפועל של הסכמה זו תהיה בשנת 2006.
יתרה מכך - אם הוסכם עם יתר בעלות המניות (והן מכחישות מכל וכל שכך הוסכם) שהנתבעת תשלם את החלק של התובעת לתגמולי עובד – לא היה מקום לדווח לקרן הפנסיה על משכורת מופחתת אלא היה מקום שהנתבעת תקצה 19.5% משכרה של התובעת לתשלום פנסיוני (14.5% בתוספת 5% תגמולי עובד).
כמו כן, גרסת התובעת כי היא לא זו אשר דיווחה לקרן הפנסיה על המשכורת הנמוכה והורתה לחלק את כספי המעסיק לקרן הפנסיה לרכיבים השונים גם היא תמוהה – שכן אין מחלוקת שהתובעת הייתה אחראית מתוקף תפקידה על העניינים הכספיים לרבות ההפקדות הפנסיוניות, ושתי בעלות המניות הנוספות שימשו כאופטומטריסטיות האחראיות על החלק המקצועי בנתבעת ולא הייתה להן כל נגיעה לעניינים הכספיים.
מכל מפורט לעיל – אנו קובעים כי גרסת התובעת לא הייתה אמינה בענייננו ואין אנו מקבלים את טענתה כי הייתה הסכמה בין בעלות המניות ש תגמולי עובד שלה ישולמו על חשבון התובעת.
מהראיות שהוצגו לנו אנו שוכנענו שהתובעת, על דעתה ומבלי שתקבל את הסכמת יתר בעלות המניות, החליטה לדווח לחברת הפנסיה על שכר נמוך יותר על מנת להגדיל את שכר הנטו המשולם לה.

אובדן כושר עבודה
על מנת להשלים את התמונה העובדתית – נתייחס גם לפוליסת אובדן כושר העבודה של התובעת.
למיטב הבנתנו – בתחילת עבודתה של התובעת התבצעה הפקדה על חשבון הנתבעת לרכיב אובדן כושר עבודה עבור התובעת בשיעור של 1.17%.
בשלב כלשהו התובעת פתחה קופה חדשה/נוספת בגין אובדן כושר עבודה (ראה נספח נ/1 המלמד על כך שלתובעת היו שתי פוליסת במגדל כאשר אחת מהן הייתה פוליסת אובדן כושר עבודה) והגדילה את ההפרשה בגין רכיב זה לסכום של 550 ₪ לחודש – שיעור של 4.83%.
התובעת טענה בפנינו כי לא היא אשר הגדילה את ההפרשה לאובדן כושר עבודה ואולם לא היו לה כל הסבר לגבי מי עשה פעולה זו.
נציין בהקשר זה, כי לשתי בעלות המניות האחרות הפרישו 2.5% לאובדן כושר עבודה.
בחקירתה הנגדית התובעת נשאלה על תלוש יוני 2016. על פי תלוש זה שכרה של התובעת עמד על 14,220 ₪ . 14.5% מסכום זה (סכום ההפרשה של הנתבעת) = 2,062 ₪.
לפי המסמכים שהתקבלו ממגדל אנו למדים כי סכום של 2,064 ₪ הועבר על ידי הנתבעת לפוליסת ביטוח המנהלים של התובעת ובנוסף הועבר מהנתבעת סכום נוסף בסך 541 ₪ לפוליסת אובדן כושר עבודה של התובעת .
כאשר התובעת נחקרה בעניין זה היא ענתה:
"ה-541 ₪ מעולם לא עברו, למרות שזה כך כתוב בטופס. אני תמיד הכנתי שיקים ולא יכול להיות שיש את הסכום הזה. זה צריך לבדוק בדף הבנק אם יש סכום כזה".

נציין, כי בסיכומים מטעמה לא היו לתובעת הסברים לאותו סכום ומכאן אנו מסיקים, שבנוסף לסכום ההפרשה שהנתבעת העבירה לפוליסת ביטוח המנהלים של התובעת, העבירה התובעת מכספי הנתבעת סכום נוסף בסך 541 ₪ מדי חודש, כך שהנתבעת היא אשר שילמה עבור פוליסת אובדן כושר העבודה של התובעת – פוליסה פרטית של התובעת אשר לא הייתה אמורה להיות משולמת על ידי הנתבעת.
התובעת העידה עוד, שבגיל 69 היא נפגעה פיזית ואז פנתה למגדל על מנת לקבל כספים בגין אובדן כושר עבודה ונאמר לה על ידי הקרן שהיא כבר לא מבוטחת באובדן כושר עבודה בגלל גילה, וכי העבירו את כסף שנצבר ברכיב זה ל"משהו אחר" אך היא לא ידעה לומר לאן העבירו את הכספים שכן היא לא ערכה בירור.
מכל המפורט לעיל – מהראיות בפנינו עולה תמונה כי התובעת העבירה, ללא ידיעת בעלות המניות האחרות בנתבעת וללא הרשאה, במשך תקופה של כשנה כספים מהנתבעת על מנת שיכסו את פוליסת אובדן כושר העבודה הפרטית שלה.

עיקר טענות התובעת בסיכומים מטעמה:
שכרה האחרון של התובעת לצורכי חישוב פיצויי פיטורים עמד על סך של 14,220 ₪ וכאשר לוקחים בחשבון את תקופת העסקתה הרי שהייתה זכאית לפיצויי פיטורים בסך 290,088 ₪.
הנתבעת לא גיבשה את דעתה הסופית לעניין מועד סיום העסקת התובעת. בכל מקרה, הוויכוח לעניין מועד סיום העבודה אינו קריטי שכן ענייננו הפרש של 2,400 ₪ בלבד .
הנתבעת הפקידה לקופת פיצויי פיטורים 142,258 ₪ ועל הנתבעת לשחרר את כספי הקופה.
עד לשנת 2006 שכרה של התובעת עמד על 7,500 ₪, כאשר החל מ-09/2006 השכר עלה ל 14,220 ₪.
העלאה זו יצרה כשלעצמה פער של כ-80,000 ₪ בין הסכום שהופקד לפיצויי פיטורים לבין הסכום לו הייתה זכאית התובעת לקבל בסיום עב ודתה בהתבסס על שכרה האחרון.
הנתבעת לא הביאה כל הוכחה לתמוך בטענתה כי התובעת גנבה ממנה כספים ומדובר בטענות חמורות שנזרקו לחלל האולם רק כדי להקנות לנתבעת הגנה.
דין כל הטענות ביחס להפרשות הפנסיוניות להידחות בהיותן לא קשורות לעילת התביעה לפיצויי פיטורים. אין כל קשר בין ההפרשות הפנסיוניות לבין פיצויי פיטורים. טענת הנתבעת היא למעשה טענת קיזוז, כי התובעת קיבלה כספים שלא כדין, ויש לקזזם אל מול ההפרש של פיצויי הפיטורים.
טענה זו יש להוכיח. הנתבעת צירפה לכתב ההגנה את נספח ה' – דו"ח הפקדות מחב' מגדל אך איש לא העיד על דרך הוצאתו וקבלתו של פלט זה והנתבעת לא הביאה את היועץ הפנסיוני להעיד בעניין זה.
הנתבעת לא הזמינה את סוכנת הביטוח לדיון, כאשר ללא בירור מול חב' הביטוח וסוכנת הביטוח לא ניתן להבין היכן ועד כמה התרחשה התקלה של ההפקדות.
התובעת צירפה לתצהירה את הדו"ח מהמסלקה הפנסיונית. כפי שעולה מדו"ח זה כלל הצבירה הפנסיונית של התובעת עומד על 229,520 ₪, כאשר מתוך סכום זה, סכום של 86,080 ₪ הם רווחים של הקופה בתקופה שבין 2012 ל-2017 שאז סך ההפקדות מגיעות ל-143,440 ₪, וזה מבלי לקחת בחשבון רווחים מהתקופה לפני כן.
בית הדין מתבקש לדחות את הדו"ח נספח ה' לכתב ההגנה כבלתי אמין בשל היותו מוגש שלא באמצעות העד המתאים ובכל מקרה להעדיף דו"חות אחרים שהגישה התובעת על פניו.
על המעסיק היה להפריש לתובעת בגין פנסיה סך של 149,757 ₪ כאשר בפועל יחד עם תגמולי העובד הפרישה פחות מכך.
בהעדר תחשיבים מטעם הנתבעת – יש לקבל את תחשיבי התובעת.
התובעת העידה כי מעולם לא נוכה משכרה חלק העובד של הפנסיה, כאשר הוסכם עם כלל בעלי המניות כי תנאי העסקתה יהיו שונים מיתר בעלי המניות במובן הזה שהיא תקבל 1,000 ₪ יותר מיתר בעלות המניות ותגמולי עובד יהי ו על חשבון החברה ולא משכרה. כל זאת בשל כך שהיא עבדה יותר שעות שבועיות מבעלות המניות האחרות.
התובעת לא נטלה שקל אחד מהחברה שלא מגיע לה.
תנאי העסקתה של התובעת לא היו בהסכם העסקה אשר חובה לערכו בהתאם לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה) התשס"ב-2002, כאשר על פי החוק נטל ההוכחה חל על המעסיק.
התובעת שהייתה אחראית בחברה על הכנת המשכורות לא הסתירה מאיש את תלושי שכרה.
החברה בחרה שלא להעיד את רואה החשבון וגם לא את סוכנת הביטוח ו/או את היועץ הפיננסי שערך את הביקורת ויש לכך משמעות משפטית.
העלויות של המעסיק מתגמולי מעסיק ואובדן כושר עבודה לא יכולים להיות על פי צו ההרחבה נמוכים מ-7.5%, כאשר אם נוסיף לכך את ההפרשה המינימלית לפיצויי פיטורים של 6% אז המעסיק לא יכול היה לשלם מאז 01/2014 פחות מ-13.5% כאשר בפועל החברה השתתפה ב-14.5%.
לחילופין – אם יתקבלו טענות הנתבעת הרי החברה תוכל לדרוש בתור קיזוז סך של 17,215 ₪ בלבד, כך שמתוך ההפרש על החברה להשלים סך של 147,830 ₪ היא יכולה לקזז סך של 17,215 ₪.
בית הדין מתבקש לחייב את הנתבעת בהלנת פיצוי פיטורים. הגם אם קיימת מחלוקת כנה לעניין סכום פיצויי הפיטורים הנוסף לתשלום, אין כל הצדקה לאי שחרור כספי הפיצויים מתוך הקופה. ב"כ התובעת צירף לסיכומיו מכתב שהנתבעת שיגרה מכתב למגדל ביום 21.3.2018 שלא לשחרר את כספי הפוליסה של התובעת.
הסיבה אמיתית לניהול תיק זה ולהתנגדות החברה לתשלום ושחרור כספי פיצויי פיטורים של התובעת הוא בגלל שהתובעת לא מסכימה להחזיר לנתבעת בחינם את מניותיה.

עיקר טענות הנתבעת בסיכומים מטעמה:
במסגרת הדיונים התובעת הודתה בעצמה כי רכיב פיצויי הפיטורים שבקופות ניזוק בשל מעשיה בעצמה כמי שהייתה אחראית באופן בלעדי על ההפקדות הפנסיונית.
התובעת הודתה כי ביקשה להגדיל את הכנסתה נטו ולכן נמנעה מניכוי חלקה בהפקדות, כאשר בעדויות אחרות טענה כי מדובר היה בהסכמה עם יתר בעלות המניות כחלק מתנאי שכרה.
כפי שעולה מעדותה האמינה של עדת הנתבעת גב' ספאא, התובעת הייתה אחראית על התחום הכספי ויתר בעלות המניות הניחו לה לבצע את עבודתה משהן לא היו בקיאות בתחום זה ולאור האמון ששרר ביניהן.
עדות התובעת הייתה רצופה סתירות ולא אמינה. התובעת חזרה על סיסמאות ללא כל אסמכתא בדין ואף חזרה בה מדברים שנאמרו בדיונים הראשונים.
התובעת בחרה שלא לעדכן את גובה שכרה הריאלי בחברות הביטוח ולהגדיל את הכנסתה ועל כן נמנעה במכוון מניכוי חלק תגמולי עובד משכרה. התובעת לא הפקידה את תגמולי העובד מעולם, והייתה מודעת לאופן החלוקה בקופה, כך שכספי המעסיק יתחלקו ויכללו את חלק תגמולי עובד וזאת בשונה מיתר בעלות המניות אשר בגינן בוצעה הפקדה מלאה וכיום גובה פיצוי הפיטורים הצבורים לזכותן משקף את מלוא הזכאות.
התובעת פעלה בצורה מניפולטיבית ומתוכננת היטב על מנת להטיב עם עצמה בצורה כלכלית.
התובעת הינה עובדת בכירה, בעלת מניות בחברה וממקימיה, אשר הייתה אחראית באופן בלעדי על כספי החברה.
יש לדחות את ניסיון התובעת להעביר את האחריות לרואה חשבון החברה או סוכנת הביטוח. רואה חשבון אינו אחראי על גילוי מעילות או השוואה של אופן ביצוע ההפקדות, אלא ההתאמה בין הדו"חות הכספיים לבין מצבה הפיננסי של החברה בפועל. סוכנת הביטוח מבצעת פעולות על פי הרשאה. מי שהייתה אחראית באופן בלעדי על קביעת גובה ההפקדות ואופן חלוקתן היא התובעת בלבד ויש לדחות כל ניסיון שלה להעביר את האחריות לגורם אחר מלבדה.
התובעת דיווחה על בסיס שכר נמוך יותר מאשר שכרה האמיתי בניגוד לטענתה כי עדכנה את שכרה מול חברות הביטוח.
התובעת היא זו שהייתה אחראית על ההפקדות ולא תוכל לטעון שלא שמה לב לכך ב-20 שנות עבודתה.
במקביל לשינוי שכרה של התובעת היה גם שינוי בשכרן של יתר בעלות המניות, אך בהפקדות שבוצעו להן לא היו הפרשים ובסיס השכר שדווח בכל עת היה כפי שהיה בפועל.
בעדותה של התובעת היו סתירות.
התובעת העידה, כי לאורך כל תקופת עבודתה החברה הפרישה 14.5% משכרה, כאשר סכום זה התחלק לתגמולי עובד, תגמולי מעסיק ופיצויי פיטורים, כאשר היא קיבלה דיווחים ממגדל לעניין ההפקדות.
התובעת לא הביאה אסמכתא שניתנה הסכמת יתר בעלי המניות להתנהלות זו והמסקנה מהדיונים היא כי לא ניתנה הסכמה כאמור.
חוסר אמינותה של התובעת התגלה גם בעניין פוליסת אובדן כושר עבודה, כאשר במהלך הדיון התברר שהפוליסה שולמה על ידי החברה ולא על ידי התובעת באופן אישי כפי שהיא טענה.
אותם סכומים שהופקדו לאובדן כושר עבודה היו אמורים להיות חלק מההפקדות הפנסיוניות של המעסיק לזכות התובעת והפקדתן לאובדן כושר עבודה גרמה לנזקים אותם התובעת דורשת מהנתבעת לשלם מחוסר תום לב.
לאחר דיון ההוכחות פעלה הנתבעת לשחרר את הכספים הצבורים לזכות התובעת ואף שלחה מייל לחברת הביטוח, כאשר עד היום התובעת לא עשתה את הנדרש לשחרר כספים אלה.
לעניין מועד סיום העבודה – הרי שהתובעת התייצבה באופן חלקי בעבודתה בחודשים ינואר פברואר 2017 וביום 28.2.2017 שלחה מכתב ובו ביקשה לפרוש מעבודתה. מועד זה צריך להיקבע כמועד סיום ההעסקה. לאחר מכן, בעצת בא כוחה, ככל הנראה, התייצבה ליום אחד במהלך מרץ 2017 ומאז לא התייצבה יותר.
ככל שיקבע מועד סיום העסקה לאחר 02/2017 יש לראות בתקופה מעבר לכך כתקופת חל"ת.
הגם שקיים פער משמעותי בין שכר התובעת בתחילת תקופת העסקתה לבין שכרה בעשור האחרון השוואה לקופותיהן של יתר השותפות מביא למסקנה כאילו התובעת הייתה מפקידה לעצמה את מלוא הפקדות ברכיב הפיצויים לא היה כל חוסר בקופה והיו צבורים לה פיצויי פיטורים מלאים.
יש מחלוקת לעניין זכאות התובעת לפיצוי פיטורים, כאשר התנהלות התובעת הינה חמורה ופסולה ומהווה גניבה ממעסיק לכאורה, קל וחומר כשהיא בעלת הסמכות והגישה הבלעדית לכספי החברה.
ביחס לטענות התובעת לעניין אי זימונם של עדים כאלה ואחרים, הרי זימונם של סוכנת הביטוח ורו"ח היה אינטרס של התובעת ובשל עמידה בנטל ההוכחה שהיא נדרשת לעמוד בו, ועל כן אין לה אלא להלין על עצמה. תפקידו של רו"ח אינו לקבוע מה שיעורי ההפקדות והאם הם תואמות את השכר בפועל, אלא לבדוק את הדו"חות הכספיים ובכל מקרה עצם העובדה שרו"ח לא עלה על המעילה אינו מפחית מחומרתה וכמו כן לגבי סוכנת הביטוח.
מעדות גב' ספאא עלה, כי יתר השותפות אינן בקיאות בתחום הפיננסי וכך ניצלה התובעת את חוסר בקיאותן כדי לבצע מניפולציות.
נספח ה' לכתב ההגנה משקף באופן מדויק את הפקדות המעסיק, כאשר התובעת מתעלמת מפוליסת הביטוח המורחב שפתחה לעצמה ומסכומי עתק שהפקידה לזכותה בקופה זו.
נספח ט' לתצהיר התובעת אינו מקור מהימן.
התובעת החלה עבודתה בשנת 1997 כאשר לא חלה חובה למסירת הסכם עבודה ולכן יש לדחות טענותיה בעניין זה.
במסגרת סיכומיה העלתה התובעת טענות המהוות הרחבת חזית אסורה ויש לדחותן על הסף, כך לעניין טענת הקיזוז; ביחס לצו ההרחבה וההסדרים המטיבים.

דיון והכרעה
כפי שפירטנו לעיל – שוכנענו בתיק זה, כי התובעת באופן מכוון ועל מנת להגדיל את שכר הנטו אשר שולם לה דיווחה לחברת הביטוח כי שכרה נמוך מאשר היה בפועל ו כתוצאה חברת הביטוח ח ילקה את חלק המעסיק להפרשות כך שיכלול גם תגמולי עובד. כן שוכנענו כי התובעת פעלה כך על דעת עצמה ומבלי לקבל את הסכמת יתר בעלות המניות.
כתוצאה מהתנהלות זו של התובעת הסכומים אשר הצטברו בחלק פיצויי הפיטורים בקרן הפנסיה נמוכים מהסכומים שהיו מצטברים לו התובעת הייתה מדווחת על שכרה הנכון ונמוכים מהסכום שמתקבל כאשר מכפילים שכר אחרון בתקופת עבודה.
השאלה שעומדת בפנינו על כן הינה, האם בנסיבות תיק זה כאשר הנתבעת העבירה לקרן הפנסיה את כל הכספים שהיה עליה להעביר על מנת שהתובעת תקבל את מלוא פיצויי הפיטורים ומשהתובעת היא אשר עשתה מניפולציות בדיווחים לקרן הפנסיה שגרמו לכך שהכספים שהצטברו בחלק פיצויי פיטורים הם נמוכים מכספי פיצויי פיטורים על פי חוק – האם זכאית התובעת להפרש בין הסכום שהצטבר לבין פיצויי פיטורים על פי חוק.

שלילת פיצויי פיטורים:
הסמכות לשלילת פיצויי פיטורים קבועה בס' 16-17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963(החוק):
"16. לא יהיה עובד זכאי לפיצויים או יהיה זכאי לפיצויים חלקיים בלבד, הכל לפי העניין, אם פוטר בנסיבות, שעל פי הסכם קיבוצי החל על המעסיק והעובד – ובאין הסכם כזה, על פי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף – מצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד.

17. בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בעניין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים ".

בענייננו, התובעת ביקשה לסיים העסקתה מחמת גיל (בהגיעה לגיל 70) והייתה זכאית לפיצויי פיטורים לפי ס' 11 (ה) לחוק. עם זאת אנו סבורים שהמהות של סעיפים 16 ו-17 לחוק חלה גם כאשר עובד מתפטר בתנאים המזכים בתשלום פיצויי פיטורים.

חובת תום הלב, הנאמנות והאמון החלים על עובד:
בהתאם לפסיקה, במסגרת חובת תום הלב המוטלת על עובד במסגרת יחסי העבודה מוטלות על העובד חובת נאמנות וחובת אמון מוגברת כאשר חובות אלה הן חובות עצמאיות הנגזרות מנורמות התנהלות במסגרת יחסי עובד- מעסיק המוטלות על כל עובד וביתר שאת על עובד בכיר.
בעניין טוליפ דובר על עובד שבהסכם העבודה האישי שנחתם עמו צוין כי עבודתו ותפקידו דורשים מידה מיוחדת של אמון אישי ואשר לגביו נקבע כי פעל בחוסר תום לב בביצוע חוזה העבודה ובניגוד עניינים ממשי לתפקידו ולאינטרסים של החברה כאשר, בין היתר, ייעץ ללקוחות המעסיקה והפנה לקוחות של המעסיקה לחברו וזאת ללא ידיעת המעסיקה ואישורה. בית הדין הארצי קבע כי יש בהתנהלות זו משום הפרה בוטה של חוזה העבודה ושל חובת האמון המוגברת שהוא חב למעסיקה החלה עליו מתוקף תפקידו וכי בנסיבות אלה קיימת הצדקה לשלילת פיצויי פיטורים .
"14. כללם של דברים - באיזון השיקולים נוטה הכף לחומרה.
בענייננו, נקבע בחוזה העבודה שבין הצדדים כי "לא יחול על העובד כל הסכם קיבוצי ו/או מיוחד". בהעדר ראיה בדבר ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים בענף, ובהתאם להוראת סעיף 17 ל חוק פיצויי פיטורים, חלות איפוא הוראות תקנון העבודה ש"הן בבחינת מסגרת לשיקולים המנחים את בית הדין, בהפעלת שיקול דעתו בשלילת פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת".
בסעיפים 51 עד 53 לתקנון העבודה מפורטות עבירות המשמעת והעונש הצפוי עליהן, כשהחמורות שבעבירות מנויות בסעיף 53 לתקנון ובהן: הפרת "משמעת באופן חמור"; מעילה או חבלה "במהלך התקין של החברה"; מסירת סודות המפעל; עבירה פלילית חמורה; או עבודה "במקום אחר ללא רשות מאת ההנהלה ויש בכך משום גרימת נזק למפעל".
התנהגותו של המשיב באה בגדר הוראתו של סעיף 53 לתקנון. זאת, משנמצא כי משך 14 חודשי עבודתו בחברה, הפר המשיב באורח בוטה את ההתחייבויות שנטל על עצמו בחוזה העבודה, ואת חובת האמון המוגברת שחב לחברה החלה עליו מתוקף תפקידו, שהיא יסוד מוּסָד ביחסים שבין עובד למעסיקו. אמנם, המשיב לא הפיק תועלת כספית או אחרת מהתנהלותו, ולא הוּכח כי גרם בפועל נזק לחברה, ועובר לפיטורים, אף לא הובאה לידיעתו הסיבה לפיטוריו ולשלילת פיצויי הפיטורים. אולם, על אלה גובר המשקל אותו יש לייחס לחומרת מעשיו המהווים הפרת משמעת חמורה.
בנסיבות המקרה, עולה התנהגותו של המשיב לכדי הפרת "משמעת באופן חמור" ומעילה "באימון המוגבר בו הוא מחויב כלפי החברה, בהיותו ממלא תפקיד אמון" כמשמעות העבירות המנויות בסעיף 53 לתקנון העבודה, באופן המצדיק שלילת פיצויי פיטורים. זאת, בנוסף לקביעתו של בית הדין האזורי לפיה הוכיחה החברה "סיבה ראויה ולגיטימית לפטר את התובע לאלתר" מבלי שנמצא זכאי לתמורת הודעה מוקדמת, לאור תחולתו של סעיף 52 לתקנון העבודה".

בעניין כפרי קבע בית הדין הארצי כי עובד ששימש כמנכ"ל המעסיקה הפר את חובת הנאמנות כלפיה כאשר נטל לידיו עמלות אשר אמורות היו להשתלם למעסיקה וכן לא העביר לה תגמולי ביטוח בגין נזקים שנגרמו לרכב שהעמידה המעסיקה לרשותו זאת למרות שהיא שנשאה בעלות רכישת הרכב וכל ההוצאות הקשורות לאחזקתו ולשימושו.
"52. כללו של דבר: אנו קובעים כי החברה הוכיחה כי המערער הפר את חובת האמון כלפיה, הן בעניין ההמחאה בגין תגמולי הביטוח והן בעניין עמלות ניקו.
53. השלכות הפרת חובת האמון על זכותו של המערער לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת: משקבענו כי המערער לא היה זכאי לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת על פי החוק אלא על פי הוראות הסכם העבודה; משקבענו כי על פי הוראות הסכם העבודה בנסיבות של מעילה באמון המערער לא היה זכאי להודעה מוקדמת ולפיצויי פיטורים על פי סעיף 11.6 להסכם העבודה; ומשקבענו כי הוכח שהעובד הפר את חובת האמון כלפי החברה – מתחייבת המסקנה כי בנסיבות סיום עבודתו המערער לא היה זכאי לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת, וכי החברה הייתה רשאית גם לתבוע השבת הכספים ששילמה למערער בגין הודעה מוקדמת".

בעניין אטורה קבע בית הדין האזורי שהתנהלותו של מי ששימש כדירקטור ומנכ"ל המעסיקה אשר במהלך שנות עבודתו עשה שימוש בכספי המעסיקה לתועלתו האישית או למקורביו, הייתה בניגוד לחובותיו בהתאם לחוזה העבודה, חובות אמון, נאמנות ויושר כלפי מעסיקתו, תוך הפרת הסכם העבודה והתנהלות חסרת תום לב ובאופן המצדיק שלילה מלאה של פיצויי הפיטורים.
"136. התנהלותו של מר שטרית, במהלך השנים, בכל הנוגע לכספים שהוציא מקופת אטורה לתועלתו האישית או למקורביו, באמתלה עסקית, היתה בניגוד לחובותיו בהתאם לחוזה העבודה, חובות אמון, נאמנות ויושר כלפי מעסיקתו, תוך הפרת הסכם העבודה והתנהלות חסרת תום לב.

137. האפשרות לפטור את אטורה מתשלום פיצויי פיטורים הינה מכוח מסעיף 17 ל חוק פיצויי פיטורים הקובע "פיטורים ללא פיצויים מכוח פסק דין", כך:
"בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בענין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים."
138. בהתאם להלכה הפסוקה, נפנה להוראות תקנון העבודה הכלול בהסכם הקיבוצי הכללי שבין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית, שייקרא להלן: "התקנון". התקנון כולל פירוט של הפרות משמעת שונות, ופירוט מדרג עונשים הנע בין הסנקציה הקלה ביותר - "התראה" לבין הסנקציה החמורה ביותר, שהיא "פיטורים בלא הודעה מוקדמת ובלא פיצויי פיטורים".
הסנקציה לו עותרת אטורה הינה שלילה מוחלטת של פיצויי הפיטורים ושל ההודעה המוקדמת, המוזכרת בסעיף 53 לתקנון. לפיכך, יש לבחון אם מר שטרית עבר אחת מעבירות המשמעת המוזכרות בסעיף 53 לתקנון. אלה הן:
" א. הפר משמעת באופן חמור;
ב. גרם להכאות במפעל שתוצאותיהן חמורות;
ג. גנב, מעל או חיבל במהלך התקין של העבודה;
ד. קלקל חמרים, מכשירים או מכונות במזיד;
ה. בזבז חומרים בזדון;
ו. מסר סודות המפעל (ראה סעיף 31 לעיל);
ז. עישן במפעל או בחלק ממנו בו העישון קשור בסכנה והודע על כך לעובדים;
ח. עבד במקום אחר ללא רשות מאת ההנהלה ויש בכך משום גרימת נזק למפעל;
ט. עבד במקום אחר בתקופה בה נעדר מהעבודה מחמת מחלה או תאונה;
י. עבר עבירה פלילית חמורה;".

139. הואיל ומעשיו של מר שטרית מהווים הפרת אמונים בכלל ובהיותו נושא משרה בפרט, ויש לראות בהם גם כמעילה בכספים, הסעיפים הרלוונטיים לענייננו הינם 53 א', ג ו-י' לעיל. במקרה שלפנינו, די באמור בסע' 53 א', הקובע הפרת משמעת באופן חמור המתאימה לענייננו, כדי להביא לכלל מסקנה כי בהיותו של מר שטרית מנכ"ל החברה ובשים לב לחובת האמון המוגברת שחלה עליו, אותן רכישות והוצאות שהוצאו, ושהוכח לגביהן כי היו לתועלתו האישית ותועלת מקורביו וכי צמחה לו טובת הנאה משימוש בכספי אטורה, הינן חמורות ביותר.
...
141. התוצאה מהאמור לעיל, והעובדות כפי שהוכחו לפנינו, הינה שניתן לראות במר שטרית כמי שעבר לכל הפחות עבירת משמעת באופן חמור כאמור בסעיף 53 א' לתקנון, ולפיכך יש להחיל לגביו את הסנקציה המשמעתית של שלילה מוחלטת של פיצויי הפיטורים ושל ההודעה המוקדמת.
משכך, עתירה של אטורה מתקבלת בהיבט זה ואנו קובעים כי פיטוריו של מר שטרית היו כדין, וכי בהתנהלותו של מר שטרית יש משום הפרת משמעת באופן חמור השוללת ממנו פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת."

כמו כן, בהקשר של הפרת חובת האמון על ידי עובד בכיר , נפנה גם לעניין גלוטר שם פסק בית הדין הארצי כי התנהלות עובד בתפקיד בכיר אשר נמנע מלהעביר למעסיקה החזרי מס ש הגיעו לידיו ושהיה על המעסיקה לקבלם, אינה עולה בקנה אחד עם חובות האמון והנאמנות המוגברות החלות עליו.
"16. ראשית מצאנו מקום להדגיש את שנפסק לא פעם, כי יחסי העבודה הם כיחסי שיתוף מתמשכים, הדורשים מידה מוגברת של אמון, נאמנות, הגינות ותום לב הן בתקופת קיומם, והן לאחר סיומם, הן מצד המעביד והן מצד העובד. על כך עמדה השופטת (כתוארה דאז) ארד בעניין גירית, באלה המילים:
"בית דין זה ובית המשפט העליון בהלכתו הפסוקה, כמו גם מלומדי משפט בכתביהם, עמדו על ייחודו של חוזה העבודה כחוזה יחס מתמשך, על כך שההתייחסות אל חוזה העבודה היא כאל חוזה לשיתוף פעולה המושתת על יחסי אמון ועל חובת הנאמנות החלה על הצדדים לו. חובת הנאמנות, חובת תום הלב, וחובת ההגינות הנובעות מחוזה העבודה, מהוות את התשתית ליחסי העבודה הוגנים. ... הנה כי כן, הגשמת האינטרסים הלגיטימיים של המעסיק ושל עובדו, מותנית בכך שיתקיימו כללי התנהגות בהם "אדם לאדם - אדם" ככל שלא עלה בידם להתעלות למדרגת "אדם לאדם – מלאך". (ע"ע 189/03 גירית בע"מ - מרדכי אביב, מיום 18.12.2003 בפסקה 19)
כמו כן נפסק לא אחת, כי חובות הנאמנות ותום הלב החלות על העובד הן חובות עצמאיות שקיומן אינו תלוי בתניה חוזית מפורשת בין הצדדים, וכי כאשר מדובר בעובד בכיר, מוטלות עליו חובות אמון ונאמנות מוגברות כלפי מעסיקו (ראו ע"ע 62/08 דוד לבל – חברת הדקה ה-90 בע"מ מיום 27.12.09 בפסקה 10 וההפניות שם; ע"ע 164/99 פרומר וצ'ק פוינט – רדגארד בע"מ, פד"ע לד 294, 314).
...
נעיר, כי על המערער, שהיה עובד בכיר באינטל, מוטלות חובות אמון ונאמנות מוגברות, גם לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים, ובכך שלא גילה לאינטל את דבר העברות סכומי החזר המס לידיו, לא עלתה התנהלותו זו בקנה אחד עימן. משכך, מקובלת עלינו מסקנתו של בית הדין האזורי, אשר התרשם מכלל העדויות והראיות שהובאו בפניו, ולא מצאנו מקום להתערב בה".

בענייננו מבחינה עובדתית קבענו כי התנהלות התובעת לא הייתה בהסכמת וידיעת הנתבעת , כאשר יש לציין שעוד במסגרת כתב ההגנה טענה הנתבעת כי מעשי התובעת מהווים גניבה ממעסיק, הפרת של חובת הנאמנות כלפי המעסיקה והתעשרות שלא במשפט המצדיקה שלילה מלאה של פיצויי הפיטורים.
אנו סבורים כי בשים לב לחובת האמון המוגברת החלה על התובעת כלפי הנתבעת בפרט לנוכח היותה בעלת מנ יות בנתבעת, היה בהתנהלותה בכל הנוגע לביצוע ההפרשות לפנסיה (שאין מחלוקת שהיו באחריותה), משום הפרה של חובת האמונים החלה עליה כלפי הנתבעת.
אמנם התובעת התפטרה ולא פוטרה אך אנו סבורים כי המהות של סעיפים 16 ו-1 7 לחוק פיצויי פיטורים ו של הפסיקה מתקיימת גם כלפיה. על כן, בנסיבות התנהגותה, אשר כפי שפירטנו לעיל מהווה התנהגות בחוסר תום לב ואף הפרת אמון , אין היא זכאית להפרש פיצויי פיטורים ודין תביעתה להידחות.
אנו סבורים שיש בכך כדי להלום את התכלית שבשלילת פיצויי הפיטורים, כאשר לעניין זה נקבע בעניין אלוניאל בע"מ, כלהלן: "התכלית שבשלילת פיצויי הפיטורים שתי פנים לה: להעניש את העובד בגין עבירת משמעת חמורה שביצע; ולהוות מסר מרתיע לכלל העובדים מפני ביצוע מעשים דומים. בשלילת פיצויי הפיטורים, מעביר המעביד לעובדי המפעל מסר מרתיע, תוך מתן ביטוי הולם להסתייגותו "מהתנהלותו הפסולה של העובד" [עע 60/06 תמר מייזר (בבליוביץ) - צ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ, 30.10.06].".
ויודגש- במקרה שלפנינו אין המדובר בשלילה מלאה של פיצויי הפיטורים אלא בשלילה של ההפרש בין פיצויי פיטורים מלאים על פי חוק לבין הסכום שהצטבר ברכיב פיצויי פיטורים בקרן הפנסיה של התובעת. כן יודגש, כי אילו התובעת הייתה פועלת כפי שנדרש ממנה לפעול והייתה מעבירה את מלוא הכספים המיועדים לפיצויי פיטורים לרכיב זה בקרן הפנסיה – הרי שלא היה נוצר כל הפרש.
ההפרש בקרן הפנסיה הוא תוצאה מהתנהלותה חסרת תום הלב והפרת האמון של התובעת ואילו היא ה ייתה מדווחת על שכרה האמיתי ומעבירה את מלוא פיצויי הפיטורים שהקצתה הנתבעת בגין רכיב זה, כאשר אין מחלוקת כי הנתבעת מצדה הקצתה ושילמה מדי חודש 8.33% משכרה של התובעת עבור רכיב פיצויי פיטורים ואילו התובעת הייתה מעבירה כספים אלו לקרן הפנסיה לרכיב פיצויי פיטורים כפי שהייתה אמורה לעשות, היה מצטבר מלוא הסכום בהתאם לחוק.
בנסיבות אלה, כאשר קבענו כי יש במעשי התובעת משום הפרה של חובת האמונים המוטלת עליה אנו סבורים כי קבלת תביעת התובעת תביא לתו צאה בלתי רצויה בה עובד אשר הוכח כי הפר את חובת האמונים המוטלת עליו כלפי המעסיק ייצא נשכר ממעשיו.
על מנת להשלים את התמונה יש להתייחס לטענת התובעת כי חלק מההפרש נובע כתוצאה מהעלאת שכר התובעת בשנת 2006.
בהקשר זה נציין כי מסיכומי התובעת עולה כי בקרן הפנסיה הצטבר סכום של 86,080 ₪ כתוצאה מרווחי הקופה ו כי בדיון שהתקיים בפנינו התברר כי הסכום שהצטבר בגין רכיב פיצויי פיטורים אצל יתר בעלות המניות, על אף שגם בשכרם הייתה קפיצה כפי שהייתה אצל התובעת, כיסה את מלוא סכום פיצויי הפיטורים על פי דין.
מכאן עולה – שאילו התובעת הייתה מעבירה לרכיב פיצויי פיטורים בקרן הפנסיה את מלוא הסכומים שיועדו לרכיב זה כפי שהייתה אמורה להעביר, הרי שבמועד פרישתה לגמלאות הסכום שהיה מצטבר בקרן היה מגיע לידי פיצויי פיטורים על פי דין, ולא היה כל צורך לשלם הפרשים שנובעים מהקפיצה בשכרה.
אשר על כן – אין מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את ההפרשים בגין התקופה שעד 2006.
נציין עוד , כי במסגרת טענותיה, חזרה התובעת על הטענה כי לחברה היה רואה חשבון וסוכנות ביטוח שמתפקידם היה ללוות את החברה בקבלת החלטות לרבות אישור הדו"חות השנתיים וכי היה על הנתבעת להעיד עדים אלו.
איננו מקבלים טענה זו ולא מצאנו כי בנסיבות תיק זה היה על הנתבעת להעיד עדים נוספים לעדה שהיא העידה. ככל שהתובעת סוברת שתוצאות פסק דין זה היו משתנ ות אילו עדים אלו היה מעידים – הרי שהיה עליה להזמינם לדיון ולא להמתין להזמנתם על ידי הנתבעת.
לאור התוצאה אליה הגענו – אין צורך לבדוק מתי הסתיימה עבודתה של התובעת בנתבעת.

סוף דבר
מכל המפורט לעיל - תביעת התובעת לקבל הפרש פיצויי פיטורים, נדחית.
התובעת תישא בהוצאות המשפט של הנתבעת וכן בשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
הצדדים רשאים לפנות בערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

ניתן היום, א' טבת תש"פ, (29 דצמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציגת עובדים
גב' מלכה טל

אילת שומרוני-ברנשטיין, שופטת

נציגת מעסיקים
גב' כרמית סער