הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 48926-02-14

14 אוגוסט 2018
לפני:

כב' השופטת (בדימוס) אביטל רימון-קפלן
נציג ציבור (עובדים) מר יעקב גרינשטיין
נציג ציבור (מעסיקים) מר יוסף משען

התובע בתיק ס"ע 29010-09-13

התובעת בתיק סע"ש 12744-08-14

התובע בתיק סע"ש 48926-02-14
אפרים לייב לבנברג ת.ז. XXXXX846
ע"י ב"כ: עו"ד ג'וליה עודה ואח'

לבנברג ובניו (1997) בע"מ ח.פ. 512497652
ע"י ב"כ: עו"ד ג'וליה עודה ואח'

גד זקרי ת.ז. XXXXXX814
ע"י ב"כ: עו"ד אמנון מ' שילה ואח'

-

הנתבע בתיק ס"ע 29010-09-13 גד זקרי ת.ז. XXXXXX814
ובתיק סע"ש 12744-08-14 ע"י ב"כ: עו"ד אמנון מ' שילה ואח'

הנתבעים בתיק סע"ש 48926-02- 14 1. לבנברג ובניו (1997) בע"מ ח.פ. 512497652
2. אפרים לייב לבנברג ת.ז. XXXXX846
שניהם ע"י ב"כ: עו"ד ג'וליה עודה ואח'

פסק דין

לפנינו התביעות המאוחדות של מר אפרים לבנברג (להלן ייקרא – לבנברג) התובע בתיק ס"ע 29010-09-13 כנגד מר גד זקרי (להלן ייקרא – זקרי); של חברת לבנברג ובניו (1997) בע"מ (להלן תיקרא – החברה) התובעת בתיק סע"ש 12744-08-14 כנגד זקרי, ושל זקרי התובע בתיק סע"ש 48926-02-14 כנגד לבנברג והחברה.

כל התביעות נובעות מתקופת העסקתו הממושכת של זקרי כמנהל החשבונות של החברה, אשר לבנברג היה בעל המניות בה והמנכ"ל, ובחברה קודמת שלבנברג היה בעליה, והכל כפי שיפורט להלן בהרחבה.

העובדות:
ואלו העובדות שביסוד המחלוקות נשוא התובענות המאוחדות שלפנינו:

1. החברה, היא חברה פרטית שעוסקת במתן שירותי תכנון ומדידות. לבנברג, מודד מוסמך בהכשרתו, משמש כמנכ"ל החברה והוא גם בעל מניותיה של החברה (ביחד עם אשתו).

2. זקרי, מנהל חשבונות, ולדבריו גם יועץ מס וסוכן ביטוח במקצועו, שימש כמנהל חשבונות וחשב השכר של החברה, החל מהקמתה בתחילת שנת 2001 ועד לחודש אוגוסט 2013, מועד בו פוטר מעבודתו בחברה, בנסיבות שהן לב המחלוקת בין הצדדים.
ודוק, עוד קודם לעבודתו בחברה, הועסק זקרי כמנהל חשבונות של חברה אחרת שבבעלות לבנברג, היא חברת לבנברג תכנון בע"מ (להלן תיקרא – חברת תכנון), תחילה באמצעות הפקת חשבוניות, ומאוחר יותר, החל מחודש ינואר 1994 באמצעות תלושי שכר. בסופו של יום, לא היה חולק אף לשיטתו של זקרי כי עם סיום עבודתו בחברת תכנון, הוא קיבל פיצויי פיטורים על חשבון תקופת עבודתו אצלה.
ודוק, חברת תכנון עצמה, הפסיקה את פעילותה בהדרגה עד שבשנת 2007 חדלה מכל פעילות. בהקשר לכך לא היה חולק כי עד שנת 2007 או סמוך לאחר מכן, המשיך זקרי להפיק חשבוניות לחברת תכנון, בגין פעולות שונות שביצע עבורה ועבור בני משפחתו של לבנברג.

3. במסגרת תפקידו כמנהל חשבונות של החברה, היה זקרי אחראי, בין היתר, על ניהול ספרי החשבונות בחברה, הוצאת חשבוניות מס, דיווח בספרי החשבונות, הכנת תלושי השכר של עובדי החברה וביצוע תשלומי החובה וביטוחי המנהלים בגין עובדי החברה. כך גם לא היה חולק, כי היה זה זקרי שהגיש את החומר לביקורת של משרד רואה החשבון החיצוני של החברה, כאשר גם הבירורים הכספיים שנדרשו על ידי רואה החשבון החיצוני של החברה ואנשי משרדו, נערכו מול זקרי.
כך גם לא היה חולק, שלצורך ביצוע התשלומים למוסדות השונים, נמסרו לזקרי מעת לעת שיקים חתומים של החברה, אשר שימשו גם לצורך תשלום שכרו של זקרי עצמו.

4. לאורך השנים – עד לפיטוריו נשוא המחלוקת בתיקים שבנדון – זכה זקרי לאמון מלא מאת לבנברג; לשיטתו של זקרי, בצדק כך, שכן הוא מילא את תפקידו במסירות ונאמנות לחברה וללבנברג, ואילו לשיטתו של לבנברג, רק בדיעבד ועל דרך המקרה נודע לו כיצד רימה אותו זקרי במשך כל השנים, מעל באמונו, והוציא ממנו כספים שלא כדין.

5. לציין, כי לא היה חולק, שבמשך כל שנות ההתקשרות בין הצדדים, כמו גם בתקופת ההתקשרות עם חברת תכנון, לא נערך כל הסכם בכתב בין זקרי לבין החברה או חברת תכנון, המסדיר את תנאי ההתקשרות בין הצדדים.

6. אשר לתנאי עבודתו של זקרי בחברה, נחלקו הצדדים ביניהם בשאלה האם כטענת לבנברג והחברה, המשכורת ששולמה לזקרי, היתה בעבור משרה חלקית של 16 שעות, או שמא כטענת זקרי המשכורת ששולמה לו היתה עבור התוצרת שהפיק ללא קשר לשעות העבודה.
מכל מקום, לא היה חולק בין הצדדים כי המשכורת ששולמה לזקרי במשך השנים, היתה בסך 3,990 ₪ ברוטו ובנוסף לכך ביטוח מנהלים וקרן השתלמות, זאת בכפוף למחלוקת ביניהם, האם הסך של 3,990 ₪ ברוטו, אמור היה לכלול בחובו גם את שווי השימוש ברכב שהועמד לרשות זקרי על ידי החברה, כטענת החברה, או שמא כטענת זקרי, הסכום האמור, היה שכרו ברוטו בלבד, ולא כלל את שקיפך שווי הרכב.
ודוק, מתלושי השכר שהוצגו לפנינו (אשר אף הם נערכו על ידי זקרי), אכן שכרו של זקרי עמד על 3,990 ₪ ברוטו, כאשר לאחר הורדת הניכויים לביטוח מנהלים וקרן השתלמות, כמו גם ניכויי החובה: מס הכנסה (בשיעור 45%),מס בריאות וביטוח לאומי, עמד השכר נטו על סך 1,651 ₪. כאמור, המשכורת כללה שכר יסוד בלבד, ואין ציון בתלוש השכר כי שולמה בנוסף, כל תוספת או החזר הוצאות מכל סוג שהוא.

7. על האמור לעיל נוסיף, כי תוך כדי ניהול ההליך התברר שהחל מחודש נובמבר 2003 ועד לתום עבודתו בחברה, שולם לזקרי מדי חודש הסך של 500 ₪ בתוספת מע"מ, כנגד חשבונית מס שהפיק לחברה, בכפוף למחלוקת בין הצדדים בשאלה האם זקרי היה זכאי לסכום זה כתוספת למשכורת שקיבל, כטענתו, או שמא כטענת לבנברג והחברה, זקרי נטל סכום זה מהחברה שלא כדין וללא רשות.

8. על אף המחלוקות כאמור לעיל, על דבר אחד לא היה חולק, והוא: שבמסגרת עבודתו בחברה, ואף קודם לכן בחברת תכנון, הועמד לרשות זקרי רכב מנהלים איכותי, על חשבון המעסיק, כל זאת כפוף למחלוקת עד מתי בדיוק עמד הסדר זה בתוקפו. בהתאם, לא היה חולק שהחל משנת 1994 ועד לסוף שנת 2011, העמידה חברת תכנון/החברה לרשות זקרי, רכב מנהלים יוקרתי, שתמורתו שולמה במסגרת עסקאות ליסינג בין חברת תכנון/החברה לבין חברת "לאומי ליסינג", כאשר מדי מספר שנים הוחלף הרכב.

הרכב האחרון שנרכש מ"לאומי ליסינג" בדרך זו, היה רכב רכב פולסוואגן פאסאט מס' רישוי 17-399-13, אשר נרכש בחודש אוקטובר 2005 (להלן ייקרא מטעמי נוחות - הפאסאט הישנה). בחודש אוקטובר 2011 הסתיימו תשלומי הליסינג עבור הפאסאט הישנה, ולעניין זה חלוקים הצדדים ביניהם כאמור, האם כטענת החברה, בשלב זה הודיעה החברה לזקרי על הפסקת העמדת הרכב הצמוד לרשותו, או שמא כטענת זקרי, לא היה כדבר הזה והסכמת הצדדים בדבר העמדת רכב המנהלים לרשותו נותרה בעינה. עוד התברר כי הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, האם כטענת החברה, הרכבים שנרכשו כאמור במסגרת הליסינג הם רכוש החברה, שהועמד לשימושו של זקרי, או שמא כטענת זקרי, הרכבים שנרכשו כאמור במסגרת הליסינג, הם למלמעשה רכבים שבבעלותו.

9. מכל מקום, בחודש אוקטובר 2011 או בסמוך לכך, רכש זקרי בעצמו רכב פולסוואגן פאסאט חדש מס' רישוי 61-714-76 (להלן ומטעמי נוחות ייקרא - הפאסאט החדשה), וזאת בעיסקת תשלומים, מחברת מימון רכב בשם KLS. התשלומים בגין הרכב בוצעו מחשבונו הפרטי של זקרי, והרכב נרשם על שמו של זקרי. זאת ועוד, באשר לתשלומים החודשיים לחברת המימון, הרי שבשיטת BACK TO BACK, הועברו סכומים בגין כך, מחשבון החברה לחשבונו של זקרי, זאת בכפוף למחלוקת, האם כטענת זקרי, זה היה הסיכום בין הצדדים והוא פעל על פיו, או שמא כטענת לבנברג והחברה, הדבר נעשה על ידי זקרי, ללא רשות, תוך זיוף מסמכים והוצאת כספים במרמה מהחברה ומלבנברג.

10. עוד אין חולק בין הצדדים כי במועד כלשהו בסוף שנת 2011 (כפוף למחלוקת מתי בדיוק), העביר זקרי את הפאסאט הישנה לבנו – אופיר זקרי, אף זאת כפוף למחלוקת בין הצדדים האם כטענת זקרי הדבר נעשה על דעתו ובידיעתו של לבנברג, או שמא כטענת לבנברג והחברה, הדבר נעשה על ידי זקרי ללא רשות, תוך הוצאת רכוש החברה ממנה, במרמה ושלא בידיעתו של לבנברג.

11. ואשר לנסיבות סיום עבודתו של זקרי, הרי שבמהלך שנת 2013 בעת עריכת הביקורת של שנת 2012 לחברה, הבחין משרד רואי החשבון של החברה, בהוצאה חריגה בכרטיס תשלום השירותים המקצועיים לזקרי, מעבר לתמורה שקיבל עד לאותו מועד; כאשר נשאל על כך, על ידי משרד רואה החשבון, השיב זקרי כי מדובר בתשלומים ששולמו לו במקום הרכב הצמוד שהיה לו קודם לכן, ועל כן ובהתאם לתשובתו זו של זקרי, כך נרשם בדו"ח הכספי.
דא עקא, שכאשר הובא הדו"ח לחתימתו של לבנברג, והוא נשאל לגבי אותה הוצאה, טען לבנברג כי לא ידוע לו דבר על אותו תשלום כנטען על ידי זקרי, והוא בשום אופן לא אישר את התשלום האמור.
מכאן ואילך, החל להתגלגל "כדור שלג" שסופו בפיטוריו של זקרי לאלתר, בשל טענות לבנברג והחברה לשורה של מעשי תרמית מצד זקרי, אשר לדבריהם התגלו להם בעקבות בדיקת מסמכי החברה, לאחר הגילוי בעניין התמורה הנוספת שלדבריהם הוצאה מהם במרמה כאמור.
יצויין כי חלק מאותם מעשי התרמית שיוחסו על ידי לבנברג והחברה לזקרי, התייחסו לאירועים מתמשכים משנים עברו, כגון: שיעור השכר וההפרשות לביטוח מנהלים בתקופה שהחל משנת 2007, שיעור ניכוי המס משכרו של זקרי משנת 2007, ייחוס שווי הרכב לעובדים אחרים, או תשלום שכ"ט בסך 500 ₪ החל משנת 2007, ואילו חלק אחר התייחס לאירועים שהתרחשו בתום שנת 2011 ואילך בקשר עם רכישת/מכירת רכבי הפאסאט; הישנה והחדשה, ואשר כללו את נטילת הפאסאט הישנה, מימון הוצאות רכב שלא כדין, והוצאת כספים שלא כדין בגין התשלומים עבור הפאסאט החדשה, שחוייבו כתשלומי שכ"ט.

12. ודוק, רוב רובן של העובדות שעומדות ביסוד המעשים שיוחסו על ידי לבנברג והחברה לזקרי, אינן שנויות במחלוקת. גדר המחלוקת בין הצדדים נסב בעיקרו, סביב השאלה, האם המעשים (שלגביהם לא היה חולק) נעשו בידיעת לבנברג ועל דעתו כטענת זקרי, או שמא כטענת לבנברג והחברה, מדובר במעשי מרמה שנעשו על ידי זקרי תוך ניצול ציני של האמון הרב שרחש לבנברג לזקרי, לאורך השנים.

13. מכל מקום, בהמשך לגילוי בנוגע לדו"ח הכספי, דרש לבנברג מזקרי באמצועת מכתב שנשלח בפקס, כחודש לפני פיטוריו בפועל של זקרי, לקבל לידיו בחזרה את כל פנקסי השיקים החתומים שמסר לזקרי, והבהיר כי נאסר עליו לעשות כל שימוש בשיקים, וכי מכאן ואילך הוא עצמו יבצע את התשלומים הנדרשים. ניסיונותיו של זקרי, להיפגש עם לבנברג ולברר את פשר הדרישה, לא נשאו פרי. ביום 5/8/13 ביקר זקרי את לבנברג, ביקור ניחומים שעה שישב שבעה על מות אביו. במהלך אותו מפגש ניסה זקרי לברר מדוע נדרש להשיב את פנקסי השיקים.
בכפוף למחלוקת בין הצדדים בשאלה, אלו מילים הוחלפו בדיוק בין השניים באותו מעמד, אין חולק כי לבנברג אמר לזקרי באותו מעמד שלא זה המקום והזמן לדון בכך.

14. ביום 19/8/13 נשלח מכתבו של זקרי אל לבנברג בכתב יד, בו עמד על כך ששירת את לבנברג בנאמנות וביושר כל השנים, וביקש להפגש עם לבנברג על מנת להסביר את עמדתו. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם התקיימה פגישה לפני משלוח מכתב הפיטורים לזקרי, אם לאו, וככל שהתשובה בחיוב, האם מדובר ב"שימוע" כדין לפני פיטורים.

15. מכל מקום, ביום 21/8/13 נשלח לזקרי מכתב הפיטורים (שהעתקו הועבר אליו גם באמצעות הפקס), כדלקמן:
"הנדון : הודעה בדבר סיום יחסי עובד מעביד.

1. הנני מתכבד לפנות אליך ולהודיעך, כי בשל המעילה רחבת ההיקף שבצעת במסגרת עבודתך במשרדינו, אנו נאלצים להודיעך על פיטוריך המיידיים ולאלתר, וזאת מבלי לפגוע או לוותר על הזכויות העומדות לרשותנו להשבת הכספים שגזלת בניגוד לדין ופיצוי על הנזק רחב ההיקף שגרמת, לרבות נקיטת הליכים מתאימים בגין גניבה ממעביד.

2. במעמד הודעה זו הנך נדרש וללא כל שיהוי להשיב את סכומי הכסף אשר נטלת שלא כדין ממשרדנו כערכם להיום, בין אם במשיכות מבנקים, בין אם בקבלת טובות הנאה על דעת עצמך בלבד וכיו"ב, וכל זאת על מנת להימנע מנקיטת הליכים פליליים ואזרחיים כנגדך.
3. לידיעתך".

16. לאחר קבלת מכתב הפיטורים, נפגש זקרי ביום 25/8/13 ועל פי בקשתו, עם רואה החשבון של החברה כדי להסביר את טענותיו.
כמו כן העביר זקרי באמצעות בא כוחו דאז, אל לבנברג, נוסח של "מכתב התנצלות" לחתימתו של לבנברג, אך לדבריו, לבנברג סירב לחתום על המכתב.

17. מכל מקום, אין חולק כי נוכח ה"פיטורים המידיים" כאמור, לא שולמו לזקרי פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת או תשלומי "גמר חשבון" אחרים, ומכאן תביעתו של זקרי כנגד החברה בתיק סע"ש 48926-02-14 לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתו בחברה וסיומה.

מנגד, ה"מעילה רחבת היקף" כנטען במכתב הפיטורים דלעיל, היא העומדת ביסוד תביעותיהם של לבנברג ושל החברה כנגד זקרי, בתיקים ס"ע 29010-09-13 וסע"ש 12744-08-14, ואף ביסוד תביעת לשון הרע שהגיש זקרי כנגד החברה ולבנברג בתיק סע"ש 48926-02-14 הנ"ל, בשל התבטאויות שיוחסו על ידו ללבנברג, בקשר עם נסיבות סיום עבודתו.

18. יצוין, כי לאחר פיטוריו של זקרי, החלה החברה לקבל שירותי הנהלת חשבונות וחשבות שכר ממשרד רואי חשבון "גרסט, שדה, קירזון, נג'אר", שבו היה שותף גם רו"ח ראובן שדה שמשרדו נתן שירותי ראיית חשבון לחברה. לציין כי בתמורה לשירותי הנהלת החשבונות וחשבות השכר כאמור, שילמה החברה למשרד רואי החשבון הנ"ל, את הסך של 3,500 ₪ לחודש בתוספת מע"מ.

19. עוד ראוי להוסיף, כי בעקבות הגילויים כאמור, הגיש לבנברג תלונה נגד זקרי למשטרת ישראל בשל גניבה בידי עובד וזיוף. אין חולק בין הצדדים כי לא הוגש כתב אישום בתיק, הגם שהצדדים לא דקו פורתא באיזו עילה נסגר התיק.

20. עד כאן, בקצירת האומר, העובדות שביסוד התובענות המאוחדות שבכותרת. אשר לתובענות עצמן, הרי שלהלן יפורטו עילות התביעה של כל אחד מהצדדים:

תביעותיו של לבנברג בתיק ס"ע 29010-09-13
א. השבת שווי "הגזילה" ביחס לרכבים מלבנברג בסכום כולל של 33,249 ₪.
ב. פיצוי בגין נזק לא ממוני, בסכום כולל של 15,000 ₪.

תביעותיה של החברה בתיק סע"ש 12744-08-14
א. השבת הפרשי שכר וזכויות ששולמו ביתר לזקרי בסכום כולל של 164,024 ₪.
ב. השבת רכיב "שווי רכב" שיוחס לעובדים אחרים בסכום כולל של 137,212 ₪.
ג. פיצוי בגין נטילת/מכירת רכב פאסט שלא כדין בסכום כולל של 73,986 ₪.
ד. השבת הוצאות רכבו של זקרי שנלקחו שלא כדין בסכום כולל של 13,680 ₪.
ה. תשלומי שכ"ט שנטל זקרי מהחברה שלא כדין בסכום כולל של 142,003 ₪.

* יצוין כי בהסכמת הצדדים, ניתנה החלטת בית הדין מיום 9/12/14 לפיה תוקן כתב התביעה בתיק 12744-08-14 הנ"ל, על ידי כך שמן הסך של 73,986 ₪ שנתבע כאמור לעיל, הופחת הסך של 20,334 ₪ - שווי רכב בספרי החברה ששויך לחשבונו האישי של לבנברג ונתבע על ידו באופן אישי בתיק ס"ע 29010-09-13 לעיל, כך שהסכום המתוקן של התביעה ברכיב זה עומד על 53,652 ₪.

תביעותיו של זקרי בתיק סע"ש 48926-02-14
א. פיצויי פיטורים בסכום כולל של 96,732 ₪.
בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
ב. שכר החודשים יולי וחלק מאוגוסט 2013 בסכום כולל של 15,564 ₪.
בצירוף פיצויי הלנת שכר.
ג. פיצוי בשל פיטורים שלא כדין (בהעדר שימוע) בסכום כולל של 109,860 ₪.
ד. פיצוי בגין אי הפקת תלוש שכר לחודש 8/2013 בסך 5,000 ₪.
ה. דמי הודעה מוקדמת בסך 9,155 ₪.
ו. דמי הבראה בסך 7,480 ₪.
ז. פדיון חופשה שנתית 34,179 ₪.
ח. יתרת חוב בגין הרכב בסכום כולל של 54,296 ₪.
ט. הפרשי הפרשות לקופות גמל בסכום כולל של 6,211 ₪.
י. פיצוי ללא הוכחת נזק בגין לשון הרע בסכום כולל של 180,000 ₪.

דיון והכרעה

21. מטעם לבנברג והחברה הוגשו תצהירי עדות ראשית של לבנברג; של רו"ח אחיאסף גרסט – שותף במשרד רואי החשבון שנותן שירותי הנהלת חשבונות לחברה החל מחודש אוגוסט 2013; ושל רו"ח ראובן שדה – רואה החשבון של החברה.
כמו כן צורפו חוות דעת מומחה וחוות דעת משלימה של הגרפיקאי מר דוד פורטל בעניין האותנטיות של מסמך שהועבר על ידי זקרי לבנק, וכן חוות דעת מומחה של רו"ח נתן שטרפנלד בדבר הנזקים שננגרמו לחברה/לבנברג, לטענתם, עקב מעשיו של זקרי.

לבנברג, המצהירים מטעמו ומטעם החברה ונותני חוות הדעת, נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם/חוות דעתם, לפנינו.

22. מטעם זקרי הוגשו תצהירי עדות ראשית של זקרי; של מר עמיחי אדיר - מנהל ובעל מניות בחברת הרקולס את סנפיר קבלנים בע"מ; של הגב' גלית דה טולדו - מנהלת חברת פוליגון טריידינג קורפ' בע"מ; ושל הגב לימור ארבלי - מנהלת ענף ביטוח אלמנטרי בסוכנות הביטוח שגיא גונן.

זקרי והמצהירים מטעמו, נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם, לפנינו.

23. לנוכח קיומן של מספר תובענות ובהינתן הנושאים הנכללים בהן, זה יהיה הילוכו של הדיון:
תחילה נדון במאוחד בתביעותיהם של לבנברג והחברה כלפי זקרי בתיקים ס"ע 29010-09-13 ו סע"ש 12744-08-14, ולאחר מכן, נפנה לדון בתביעת זקרי כנגד לבנברג והחברה, בתיק סע"ש 48926-02-14, כאשר תחילה יידונו התביעות הנוגעות לתקופת עבודתו של זקרי בחברה וסיומה ולאחר מכן נפנה לדון בתביעת לשון הרע שהגיש זקרי.

אי לכך, נפנה להלן לדון תחילה בתביעותיהם של לבנברג והחברה כלפי זקרי בתיקים ס"ע 29010-09-13 וסע"ש 12744-08-14.

תביעותיהם של לבנברג והחברה כנגד זקרי בתיקים
ס"ע 29010-09-13 וסע"ש 12744-08-14.

24. הואיל וכמבואר לעיל, העובדות שביסוד המעשים המיוחסים לזקרי, אינן שנויות במחלוקת, נפנה להלן לסקור את עובדות היסוד שאינן במחלוקת, תוך ציון תמציתי של עיקר המחלוקת לגבי כל נסיבה/עובדה כאמור.

לאחר מכן נפנה לדון בכל אחד מהמעשים המיוחסים לזקרי, בפרק נפרד.

25. כאמור, לא היה חולק בין הצדדים, שבמשך תקופת עבודתו של זקרי בחברה זכאי היה זקרי לשכר נטו בסך 1,600 ₪, כי זקרי הפיק עבור עצמו בידעתו וברשות ו של לבנברג, תלוש שכר על הסכום הכולל של 3,990 ₪ ברוטו, כפוף למחלוקת בין הצדדים, האם סכום זה אמור היה לכלול בחובו זקיפת שווי רכב וגילום תוספת המס בגינו, כטענת לבנברג והחברה, או שמא כטענת זקרי, זה היה סכום הברוטו שהוסכם בין הצדדים.
מכל מקום, לא היה חולק בסופו של יום, כי מדי חודש קיבל לבנברג מזקרי רשימה ובה פירוט של סכומי ופרטי המשכורות לכלל העובדים, לרבות לו עצמו, וכי מדי חודש, על דעתו ובהסכמתו של לבנברג, זקרי רשם לעצמו שיק בגין משכורתו נטו מפנקסי השיקים החתומים שנמסרו לידיו.
ודוק, בסופו של יום, אף לא היה חולק שלבנברג אף פעם לא ראה את תלושי השכר שזקרי הפיק לעצמו וגם לא ביקש מעולם לראותם.
כך גם לא היה חולק כאמור, שהוסכם ביניהם, כי זקרי יהיה זכאי להפרשות וניכויים ממשכורתו, לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות.

26. עד כאן באשר להתנהלות הצדדים לאורך השנים, ואשר לאירועים שהתרחשו בסוף שנת 2011, בנוגע לרכבי הפאסאט, הישן והחדש, הרי שכאמור, לא היה חולק שכחלק מתנאי העסקתו של זקרי בחברה וקודם לכן בחברת תכנון, הועמד לרשותו רכב מנהלים יוקרתי, שתמורתו שולמה במסגרת עסקאות ליסינג מימוני בין החברה/חברת תכנון לבין חברת "לאומי ליסינג", כך שמדי כשלוש-ארבע שנים לערך, הוחלף הרכב והועמד רכב חלופי תחתיו.

27. להלן פירוט הרכבים שלגבי רכישתם בעסקאות ליסינג מ"לאומי ליסינג" והעמדתם לרשות זקרי, לא היה חולק:
- רכב מסוג פורד אירוסטאר, מס' רישוי 22-823-08, החל משנת 1994, או לפני כן;
- רכב מסוג פורד טאורוס מס' רישוי 19-607-71, החל משנת 1995;
- רכב מסוג אופל אומגה מס' רישוי 66-598-19, החל מחודש ספטמבר 1998;
- רכב מסוג אופל אומגה מס' רישוי 56-889-50, החל מחודש נובמבר 2002;
- רכב מסוג פולקסוואגן פאסאט מס' רישוי 17-399-13, מחודש אוקטובר 2005 (הפאסאט הישנה);

28. כפי שצוין לעיל, אין חולק שזקרי העביר את הפאסאט הישנה לשימושו של בנו – אופיר זקרי, בחודש אוקטובר 2011 או בסמוך לכך, וביום ביום 25/1/12 נרשם הרכב האמור במשרד הרישוי על שמו של אופיר (נספח ו' לתצהיר לבנברג). כעולה מאישור משרד הרישוי - נספח ו' הנ"ל, בסוף שנת 2012 נמכר הרכב שהיה נכון לאותה עת בבעלות אופיר זקרי, לצד ג'.
ודוק, לא היה חולק, כי בשום שלב, לא בעת העברת הבעלות לאופיר זקרי ולא בעת העברת הבעלות מאופיר זקרי לצד ג', לא שולמה כל תמורה בגין הפאסאט הישנה לחברה או ללבנברג, כאשר לטענת זקרי, זאת נעשה משום שהוא היה זכאי לקבל לידיו את הרכב בתום תקופת הליסינג, ואילו לטענת לבנברג והחברה, הדבר נעשה במרמה תוך גזילת רכוש החברה שלא כדין.

29. על האמור לעיל נוסיף, שאף לא היה חולק, כי בתחילת שנת 2012 נמחקה הפאסאט הישנה מספרי החברה, כאשר התמורה בגין "מכירתו" נרשמה בכרטיסו האישי של לבנברג בחברה, כאילו הוא רכש את הרכב, למרות שכאמור הרכב לא הועבר ללבנברג אלא לאופיר זקרי, ולמרות שבגין כך לא הועברה כל תמורה ללבנברג או לחברה, כל זאת, בכפוף למחלוקת, האם כטענת זקרי, הדבר נעשה על ידי רואי החשבון של החברה, ובהסכמה עם לבנברג משום שאופן רישום זה היה עדיף ללבנברג משיקולי מס, או שמא כטענת לבנברג והחברה, זקרי הוא שהנחה את רואי החשבון כיצד לרשום את הרכב, והדבר נעשה על ידו במרמה, ותוך גזילת רכוש החברה, שלא כדין.

30. מכל מקום, וכפי שנזכר לעיל, בהתאם לנוהל המקובל בין החברה למשרד רואה החשבון שלה, העביר זקרי, ביום 13/6/13 למשרד רואה החשבון של החברה, את ספרי החשבונות והדיווחים של החברה לשנת 2012, וזאת על מנת לערוך את הביקורת ואת הדו"ח השנתי.

כעולה מתצהירו של של רואה החשבון של החברה, רו"ח שדה, במהלך ביקורת ספרי החשבונות הללו לשנת 2012 , התעוררו מספר ספקות, שאלות והבהרות, בין היתר בקשר לרכבי החברה ולתשלומים מסוימים ששולמו לזקרי.
כך, לדבריו של רו"ח שדה, במענה לשאלות שנשאל על ידי משרדו, הורה זקרי לחייב את כרטיסו האישי של לבנברג בחברה בגין גריעת רכב הפאסאט הישן מנכסי החברה והם פעלו בהתאם. כך גם הורה זקרי לחייב את כרטיסו האישי של לבנברג בגין ביטוחי הרכב של הפאסאט החדשה, ובגין הפאסאט הישנה וגם בעניין זה הם פעלו בהתאם להנחיותיו, כאשר בנוסף, הורה זקרי לחייב את כרטיסו האישי של לבנברג בחברה בגין רשיון הרכב של הפאסאט החדשה לשנת 2012.

31. רו"ח שדה, הוסיף בתצהירו כי, במהלך הביקורת של שנת 2012, נשאל זקרי מדוע עלו הוצאות הנהלת החשבונות של שנת 2012 בכ- 62,000 ₪ לעומת שנה קודמת, והוא השיב כי שכר הטרחה שלו עלה, מכיוון שבוטל הרכב הצמוד שלו והשווי עליו, וכי הדבר נעשה בסיכום בינו לבין לבנברג.
מכל מקום, בחודש יולי 2013 בזמן החתימה על הדוחות הכספיים של שנת 2012 הסב רו"ח שדה, לדבריו, את תשומת ליבו של לבנברג לדבריו אלו של זקרי, ולבנברג הופתע מאוד מהגילוי ואמר לו שלא היה כל סיכום כאמור והדבר אינו מקובל עליו.

32. אשר לביטוחי הרכב ותשלום הרשיונות לרכב, הרי כפי שנזכר לעיל ע"י רו"ח שדה, ולא היה במחלוקת בין הצדדים, בסוף שנת 2011 זקרי ערך ביטוח חובה ומקיף לפאסאט החדשה, לתקופה שהחל מחודש נובמבר 2011 עד ספטמבר לשנת 2012, כאשר הפרמייה בגין ביטוח זה בסך 1,273 ₪ (ביטוח חובה) בצירוף 3,279 ₪ (ביטוח מקיף), ובסה"כ 4,552 ₪, שולמה באמצעות כרטיס האשראי של החברה, והחיוב נרשם בכרטיסו האישי של לבנברג בחברה.
מאוחר יותר, ערך זקרי ביטוח נוסף (חובה ומקיף) לפאסאט החדשה לשנה נוספת החל מחודש אוקטובר 2012 ועד חודש ספטמבר 2013, כאשר הפרמייה בגין ביטוח זה בסך 1,200 ₪ (ביטוח חובה) בצירוף 3,937 ₪ (ביטוח מקיף), ובסה"כ 5,137 ₪, שולמה באמצעות כרטיס האשראי של החברה, ושוב, נרשם החיוב בכרטיסו האישי של לבנברג בחברה.

ודוק, לטענת לבנברג בבדיקה שערך בדיעבד עם חברת אליהו (אצלה בוצע הביטוח המקיף) כדי לברר מדוע איפשרו לזקרי לבצע רכישת פוליסת ביטוח לרכבו הפרטי, אגב שימוש בכרטיס אשראי של החברה, צירפה חברת הביטוח לתשובתה מכתב על גבי נייר מכתבים של החברה, מיום 9/11/11 בו נאמר כי זקרי נהג ברכב שמספרו 17-399-13 וכי לא היו תאונות ברכב בשלוש השנים האחרונות, כשמכתב זה חתום לכאורה על ידי לבנברג (צורף כנספח יא' לתצהירו של לבנברג). לטענת לבנברג החתימה המתנוססת על גבי אותו מכתב אינה חתימתו, כאשר לדבריו, בהתנהלות זו, עשה זקרי שימוש במסמכי החברה ללא הרשאה ותוך זיוף חתימתו.
זקרי מצדו לא הכחיש כי הוא זה ששלח את המכתב האמור לחברת אליהו, אך לדבריו, הוא לא זייף את חתימת לבנברג שכן הוא חתם תוך ציון כי הוא חותם בשם, היינו בציון: "ב/". מכל מקום ולגופם של דברים, טען זקרי כי בהתאם להתנהלות הצדדים עד לאותו מועד, הרי שהוצאות הביטוח והרישוי של הרכב אמורות לחול על החברה.

זאת ועוד, בחודש ספטמבר 2012, שילם זקרי בבנק הדואר, את אגרת הרישוי בגין הפאסאט החדשה ע"ס 3,226 ₪ באמצעות אחד מהשיקים החתומים של החברה שהיו בידיו, מספרו 5004007 (נספח יב' לתצהיר לבנברג). גם כאן בהתאם להנחייתו של זקרי, חויב הסכום האמור בכרטיסו האישי של לבנברג בחברה, תוך ציון כי מדובר בתשלום רשיון רכב של עובד החברה בשם אחמד, למרות שדובר ברכב הפאסאט החדש של זקרי.

33. אשר לרכישת הפאסאט החדשה, הרי שכאמור, אין חולק כי בחודש אוקטובר 2011, רכש זקרי בעצמו את הפאסאט החדשה בעיסקת תשלומים, מחברת KLS שהיא חברת מימון רכב. לטענתו בתצהירו (המוכחשת מכל וכל על ידי לבנברג והחברה), התשלומים בגין רכב זה בוצעו מחשבונו הפרטי, בשל "אובליגו בעייתי" של החברה, ובעיקר כדי לחסוך ממנו דין ודברים עם לבנברג, בקשר להחלפה לרכב חדש בגמר ההלוואה.
בהקשר לכך נטען בתצהירו של זקרי, כפוף כאמור להכחשתם הנחרצת של לבנברג והחברה, כי לבנברג המציא לחברת KLS את מאזני החברה, וכשראו בחברת KLS, את אותם מאזנים, הם סירבו להעניק את ההלוואה לרכישת הרכב, ועל כן הוא נאלץ לשלם את תמורת הפאסאט החדשה בתשלומים מחשבונו הפרטי, כאשר לדבריו, העלות של אותה רכישה הוחזרה לו על ידי החברה באמצעות הוראת קבע של החברה לבנק, עליה חתם לבנברג, בשיטת BACK TO BACK. בהקשר לכך מפנה זקרי בתצהירו לחשבוניות החודשיות שהוא הפיק לחברה החל ממועד זה, ועד לתום עבודתו בה, בסך 5,165 ₪ לחודש בתוספת מע"מ. לטענת לבנברג והחברה, לעומת זאת, מעולם לא הוסכם עם זקרי על רכישת הפאסאט החדשה, אלא הוא רכש אותה על דעתו, תוך שהוא נוטל שלא כדין כספים מהחברה לשם החזר התשלומים כאמור, ותוך שהוא מזייף את חתימתו של לבנברג על גבי הוראת הקבע כאמור.

34. מכל מקום ועל מנת לסבר את האוזן, באשר לחשבוניות שהפיק זקרי בגין התשלומים עבור הפאסאט החדשה, יצוין כי בחשבוניות צוין כי מדובר ב"שכר טרחה" (ולא החזר תשלומים בגין רכב), על פי הפירוט:
2,566 ₪ שכ"ט + 2,099 ₪ שכ"ט + 500 ₪ שכ"ט = 5,165 ₪ בתוספת מע"מ.

את הסכום הכולל של 5,165 ₪ בתוספת מע"מ, גבה זקרי באמצעות:
הוראת הקבע על סך 2,985 ₪.
זקיפת הסך של 2,433 ₪ לטובתו אצל רשויות המס, על ידי רישום הסכום האמור, כניכוי במקור בחשבונית.
500 ₪ באמצעות שיק מפנקסי השיקים החתומים שהועמדו לרשותו.
35. כאמור, עם גילוי החשבוניות בגין שכה"ט שהפיק זקרי החל משנת 2011 בדו"ח השנתי, עלו יחסי הצדדים על שרטון ובהמשך ולאחר בירורים וגילויים נוספים, הסתיימו בפיטוריו של זקרי.

36. עד כאן, באשר לעיקרי העובדות שלא היו במחלוקת, ומכאן נפנה להלן לדון בכל רכיב תביעה בנפרד, לפי סדר כרונולוגי.

התביעה להשבת סכומים בגין מניפולציות ורישומים לא נכונים בתלושי שכרו של זקרי ובספרי החברה, ובגין הפרשות ביתר לביטוח מנהלים

37. לטענת לבנברג והחברה ברכיב תביעה זה, הוסכם עם זקרי שהחל משנת 2007 הוא יקבל מהחברה שכר נטו בסך 1,600 ₪, זאת, לאחר גילום שווי הרכב שהועמד לרשותו, שהוא רכב מקבוצה 5, בשכרו.
לטענת לבנברג, על אף האמור, זקרי, שהיה אחראי על הכנת תלושי השכר, לרבות תלושי השכר של עצמו, ציין אמנם בתלושי שכרו, שכר נטו של כ-1,600 ₪, אך בשכר הברוטו רשם 3,990 ₪ ברוטו, תוך שניכה מס שולי מירבי בשיעור 45% (כהכנסה שנייה), דבר שהקנה לו יתרונות מול רשויות המס, והכל מבלי שרשם את זקיפת שווי הרכב בגין הטבת הרכב שהועמד לרשותו.

כתוצאה מכך, כך לדברי לבנברג, הוצאות השכר של החברה בגין זקרי, היו גבוהות יותר מאשר הוצאותיה אילו השכר היה משולם כמשכורת ראשונה, תוך זקיפת שווי הרכב והגילום כנדרש, מה גם שכתוצאה מהגדלת שכר הברוטו, הפרשות החברה בגין זקרי, גדלו מעבר להפרשות שאמור היה לקבל אילו השכר היה משולם כמשכורת ראשונה וכנדרש.
יתרה מכך, לטענת לבנברג והחברה, מכיוון שזקיפת שווי השימוש ברכב, לא בוצע בשכרו של זקרי, כפי שנדרש ומתחייב על פי דין, הרי הוא בוצע על ידי זקרי בשכרם של עובדים אחרים, שהשתכרו יותר מזקרי, כך שהגילום שנאלצה החברה לשלם לעובדים אלו, היה גבוה יותר מזה שהיתה משלמת, אילו שווי הרכב היה מיוחס לתלוש השכר של זקרי כנדרש.

38. עוד נטען במסגרת רכיב תביעה זה, כי סוכם, שזכויותיו הפנסיוניות של זקרי, יבוטחו בביטוח מנהלים בחברת מנורה, בהתאם לשיעורים המקובלים, היינו, 5% תגמולים (עובד); 5% תגמולים (מעסיק); 8.3% פיצויים (מעסיק), ובנוסף לכך עוד 2.5% מעסיק בגין אובדן כושר השתכרות. לטענת לבנברג והחברה, על אף האמור, הופרשו בפועל עבור זקרי, תחת פיקוחו של זקרי, לרכיב פיצויי הפיטורים בביטוח מנהלים, שיעורים גבוהים יותר מהמוסכם.

39. בחוות דעתו, פירט רו"ח שטרנפלד מטעם לבנברג והחברה, את הנזקים שלדבריו, נגרמו לחברה, החל משנת 2007 ועד לסיום עבודתו של זקרי, כתוצאה מן המעשים כאמור לעיל, בהתאם לפירוט שלהלן:
א. ההפרש בין הסכומים שהועברו בפועל לקרן השתלמות וביטוח מנהלים לבין הסכומים שאמורים היו להיות מועברים
סך כל הסכומים שהועברו בפועל לקרן השתלמות
וביטוח מנהלים, החל משנת 2007 ועד לחודש יוני 2013 405,791 ₪
-
סך כל הסכומים שהיו אמורים להיות מועברים לקרן השתלמות
וביטוח מנהלים, החל משנת 2007 ועד לחודש יוני 2013 262,908 ₪
סך הכל ההפרש 142,883 ₪.
משוערך ליום מתן חוות הדעת (יוני 2014) 164,024 ₪.

ב. ההוצאות שנגרמו לחברה כתוצאה מייחוס שווי הרכב לעובדים אחרים
סך כל הסכומים ששילמה החברה בשל מס, ביטוח לאומי ומס בריאות, בגין זקיפת שווי הרכב לאותם עובדים החל משנת 2007
ועד לחודש יוני 2013 119,212 ₪.
משוערך ליום מתן חוות הדעת (יוני 2014) 137,212 ₪.

40. אין בידינו לשעות לטענותיהם של לבנברג והחברה בגין עילות אלו, ונבאר.

כאמור, לא היה חולק שבשום שלב, לא נערך הסכם בכתב ולא הוצא כל מסמך ממנו ניתן ללמוד מה אמור היה שכרו של זקרי לכלול.

כפועל יוצא מכך, נותרנו עם גרסאות חולקות של כל אחד מהצדדים, באשר למה סוכם ביניהם ובאשר למה מקורו של השכר ששולם.

כך, לשיטת לבנברג בעדותו לפנינו, שכרו של זקרי בחברה התבסס על מה שקיבל מחברת תכנון בשנת 1994 כשהחל לעבוד אצלה כעובד שכיר; לדבריו, מחברת תכנון זקרי אמור היה לקבל 1,500 ₪ נטו בתלוש שכר, כאשר סכום זה אמור להיות תואם ל-2,200 ₪ פלוס מע"מ שזה הסכום שקיבל בחשבונית מחברת תכנון (ראה: בעמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 9/5/16, ש': 24-25), ומאוחר יותר הוסכם שיקבל גם רכב של החברה לשימושו, שכן "הוא התרוצץ הרבה" (ראה: בעמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 9/5/16, ש': 25-27), וכאשר נשאל לבנברג, מה סוכם בפועל בין השניים, השיב באלו המילים:
"כשבית הדין מפנה אותי לכך שהשאלה לא התיחסה לתחשיב, אלא למה שסוכם ביני לבין מר זקרי, אני משיב שמה שסיכמנו שהוא יקבל רכב צמוד בנוסף לתמורה בסך 1,500 ₪ נטו.
לשאלת בית הדין האם דיברנו על השאלה מי ישא בזקיפת שווי הרכב, אני משיב שמי שנשא בשווי הרכב היתה החברה, כמו כל העובדים שלי.
לשאלת בית הדין האם גילמנו לכל העובדים את שווי זקיפת הרכב, אני משיב שלכל העובדים גולם שווי זקיפת הרכב, עד היום. דהיינו, אנחנו מגדילים להם את המשכורת, כך שבתוצאה הסופית הם לא יפגעו בנטו וזה גם היה הסיכום עם התובע. אין שום סיבה שיהיה משהו אחר.
ש. אז מדוע לא גולם?
ת. אני חושב שכן גולם. ב-3,900 ₪ גם זה בפנים" (ראה: בעמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 9/5/16, ש': 6-14).

41. זקרי מצדו, לא חלק על כך ששכרו בחברה התבסס על השכר שקיבל בחברת תכנון, אך בכל הנוגע להסטוריה של התשלומים בחברת תכנון, העיד כי:
"... בחברת תכנון כשכיר קיבלתי שכר של 4,000 ש"ח ברוטו בתלוש + ביטוח מנהלים + קרן השתלמות ובנוסף רכב מנהלים מפואר וזאת החל מ-1/1/94.
הסידור הזה היה עד ליום 31/12/2000. מ-1/1/2001 התחלתי לעבוד בחברת לבנברג ובניו, שכרי עבר כמו שהוא ללבנברג ובניו שהיא המשיכה לשלם עבורי את המשכורת, ואת ההפרשות ואת הרכב המפואר, ובנוסף החל מ-1/4/01 ועד 1/10/03 קיבלתי 2,200 ש"ח + מע"מ וזה עבור המשך הטיפול בחברת לבנברג תכנון..." (ראה: בעמ' 22 לפרוטוקול ש': 6-11).

42. גרסאותיהם החלוקות של שני הצדדים לא נתמכו בשום מסמך או עדות נוספת, למעט הרישום בתלושי השכר, שתומך לכאורה בגרסתו של זקרי.
אכן, לא נעלם מעינינו כי במועד קבלתו של זקרי לעבודה בחברה, טרם נחקק חוק הודעה לעובד ( תנאי עבודה), התשס"ב -2002, המקים חזקה לחובת מעסיק שלא העלה את תנאי העבודה של עובדו על הכתב, אך גם בהעדר אותה חזקה סטטוטורית, מקום בו מדובר בגרסאות סותרות בעל פה של הצדדים ובהעדר כל ראיה נוספת לתמוך, אין בידינו לקבוע כי לבנברג הרים את הנטל להראות שגרסתו שלו, לגבי מה הוסכם, היא העדיפה.

יתרה מכך, כאשר נשאל רואה החשבון מר שטרנפלד, שערך את חוות הדעת עבור לבנברג, מדוע לשיטתו, פעל זקרי שלא כדין, הוא הפנה לכך, שבתלוש השכר שנערך על ידי זקרי, צוין בכותרת " משרה יחידה" והסכום חויב במס מירבי של 45% ( ראה: בעמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 6/10/16, ש': 5), וכאשר נשאל, האם הוא מניח שלבנברג לא ידע שזקרי עובד במקום עבודה נוסף ולא ידע מה סכום הברוטו שהוסכם, על סמך זה שהיה כתוב בכותרת לתלוש " משרה יחידה", הוא השיב:
"כשבית הדין שואל אותי האם אני מסיק שהמעביד לא ידע שהעובד עובד בעוד מקום והוא לא ידע מה סכום הברוטו שהוסכם על סמך זה שהיה כתוב בכותרת משרה יחידה, אני משיב, שכן" (ראה: בעמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 6/10/16, ש': 14-16).

והוסיף, בהגינות, יש לומר:
"לשאלת בית הדין אם המעסיק הסכים לשלם משכורת ברוטו של 3,990 ש"ח מה לא בסדר אז, אני משיב, שאם המעסיק הסכים לשלם את הסכום הזה אז החישוב שלי בגין הפרשי שכר צריך להוריד אותו מחוות הדעת"(ראה: בעמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 6/10/16, ש': 17-19).

43. בהינתן כי לשיטת לבנברג הוא לא ראה ולא ביקש לראות אי פעם את תלושי השכר שהפיק זקרי לעצמו, אין זאת אלא שהוא לא היה יכול להסיק מהתלושים שזוהי משרתו היחידה של זקרי, מה גם שלנוכח גובה הסכום, והיקף העבודה שביצע זקרי בחברה, אין זה סביר שזו תהיה משרתו היחידה של זקרי.
כאשר המעסיק מקבל עובד שברור שזו אינו משרתו היחידה, ואינו מסכם איתו במפורש שמשרתו אצלו, תיחשב כמשרתו הראשונה, אין הוא יכול להלין על כך שמשכרו של העובד אצלו, נוכה מס מירבי, בבחינת משרה שניה.

מכל מקום, משך הזמן הרב ( כ-19 שנה), שבו שולם שכרו של זקרי באותו אופן, מבלי שהועלתה כל טענה על ידי לבנברג, בהצטרפו לנסיבות עליהן עמדנו לעיל, אך תומך במסקנה שלא עלה בידי לבנברג להרים את הנטל להוכיח, שלמרות הציון בתלושי השכר, הלכה למעשה מה שסוכם ביניהם היה כטענתו.

44. אי לכך ולאור המבואר לעיל, טענות לבנברג והחברה, לגבי הנזקים שנגרמו לחברה לשיטתם, בשל רישום לא נכון בתלושי השכר של זקרי, ככל שהן נסמכות על סכומי הברוטו מהם הופרשו סכומים לקרן השתלמות וביטוח מנהלים – נדחות.

45. אשר לטענת לבנברג והחברה כי משכרו של זקרי הופרשו סכומים גבוהים מדי לביטוח מנהלים בגין רכיב פיצויי פיטורים במשך כל אותן שנים, הרי שגם אם איננו מקבלים את סברת זקרי כי חברת הביטוח הצמידה על דעת עצמה את הסכומים שהופרשו בגינו ( ראה עדותו: בעמ' 65 לפרוטוקול ש': 1-9), הרי שמנגד, אנו מוצאים קושי להטיל על העובד, גם אם הוא מנהל החשבונות של החברה, להסביר כעבור כשני עשורים, מדוע הופרש סכום X לביטוח מנהלים ולא סכום Y, זאת שעה שבמשך כל אותה תקופה, נמנע המעסיק מלבדוק את אותן הפרשות.
הדברים נכונים המה בבחינת קל וחומר שעה שלנוכח דחיית תביעותיה של החברה המתייחסות לגובה השכר שממנו היה מקום להפריש סכומים, בין אם לקרן השתלמות ובין אם לביטוח מנהלים - המדובר בסטיות בסכומים מזעריים, שבכל הכבוד, היה מקום מצד המעסיקה לטפל בהן ולברר לגביהן בזמן אמת, ולא להטריד את בית הדין בהם כחלוף כל כך הרבה זמן.

46. משדחינו כמבואר לעיל את טענותיהם אלו של לבנברג והחברה, אין לנו אלא לדחות את תביעתה של החברה לחיוב זקרי בתשלום הסכום הכולל של 142,883 ₪, בשל ההפרש הכולל בין הסכומים שהועברו בפועל לקרן השתלמות וביטוח מנהלים לבין הסכומים שכביכול היו אמורים להיות מועברים.

47. אשר לטענות לבנברג והחברה לנזקים שנגרמו לחברה עקב ייחוס שווי הרכב של זקרי לעובדים אחרים, הרי שבסופו של יום, לא היה חולק בין הצדדים, כי לאורך השנים, נרשם שווי רכב, בתלושי השכר של עובדים שכלל לא היה להם רכב, תוך שלבנברג טוען כי מדובר ברכב של זקרי שנרשם כך, ואילו זקרי טוען כי מדובר ברכביהם של לבנברג ואשתו שנרשמו באופן זה, והכל תוך שכל אחד מהם מטיל את האחריות לרישום על משנהו.

48. נקדים ונאמר שככל שחלו אי דיוקים ברישום שווי הרכב בתלושי השכר של העובדים בחברה, הרי שזקרי נושא באחריות לכך, כמי שהיה אחראי על הכנת תלושי השכר ואילו לבנברג נושא באחריות לכך מכח היותו מנכ"ל ובעלים של החברה.
דא עקא שלא זו השאלה המונחת לפתחנו. השאלה לה נדרשים אנו במסגרת הליך זה, היא האם הוכיחה החברה את הנזק שנטען כי נגרם לה, עקב רישום שווי רכב, בתלושי השכר של עובדים שלא היה להם רכב.

מר שטרנפלד העיד בחקירתו הנגדית לפנינו כי הואיל ונעשה גילום לשווי הרכב שנרשם לעובדים, הרי שכאשר זוקפים את שווי הרכב לעובד עם שיעורי מס יותר נמוכים, החברה חוסכת במס שכן, היא משלמת גילום יותר נמוך לפי גובה המס השולי של אותו עובד (ראה: בעמ' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 6/10/16, ש': 21-22).

דא עקא שעיון בטבלה שצורפה לרכיב זה מעלה כי הסכומים הנקובים בה לא נתמכו באסמכתאות, היינו תלושי השכר של העובדים הנקובים באותה טבלה.

יתרה מכך, לנוכח קביעתנו לעיל לפיה דחינו את גרסתם של לבנברג והחברה באשר למה הוסכם בין הצדדים, אין זאת אלא שאין יסוד לסברה שביסוד חוות הדעת והטבלה ולפיה הסך של 3,990 ₪ ברוטו ששולם לזקרי, אמור היה לכלול גם את רכיב זקיפת שווי הרכב ואת גילומו. משכך, הרי שמן הסכומים הנקובים בטבלה זו, יש להפחית את גובה זקיפת שווי הרכב אילו היה נערך לזקרי ואת גילומו, באופן שהיה מצמצם בצורה ניכרת את הסכומים הנקובים בטבלה זו.

49. משאלו הם פני הדברים, אין לנו אלא לדחות, גם את תביעתה של החברה לחיוב זקרי בתשלום הסכום הכולל של 119,212 ₪, בשל ההוצאות שנגרמו לה לטענה, מייחוס שווי הרכב, של זקרי כביכול לעובדים אחרים.

50. עד כאן דיוננו בתביעות החברה שהתייחסו להתנהלות הצדדים במשך כשני עשורים, עוד מתקופת עבודתו של זקרי בחברת תכנון, ומכאן נפנה להלן לדון בתביעותיהם של לבנברג והחברה, הנובעות מן האירועים שהתרחשו החל משנת 2011, בקשר עם רכבי הפאסאט (הישנה והחדשה), ואשר הביאו בסופו של יום לסיום היחסים בין הצדדים.

התביעות להשבת סכומים בגין מכירת הפאסאט הישנה, רכישת הפאסאט החדשה ותשלום ההוצאות בגין ביטוח ורישוי על חשבון החברה.

51. בחוות דעתו, פירט רו"ח שטרנפלד מטעם לבנברג והחברה, את הנזקים שלדבריו, נגרמו לחברה, בשל האירועים דלעיל, בהתאם לפירוט שלהלן:

א. הפסד בגין מכירת הפאסאט הישנה
מחיר מחירון לחודש 1/2012 (בעת העברת הבעלות לאופיר זקרי) 84,000 ₪
שווי הרכב בספרי החברה נכון לחודש 1/2012 20,334 ₪
רווח הון 59,666 ₪
מכך:
רווח הון אינפלציוני פטור ממס 3,362 ₪
רווח הון ריאלי חייב ממס 56,304 ₪
מס על רווח ריאלי 14,076- ₪
תמורה נטו תיאורטית 69,924 ₪
משוערך ליום מתן חוות הדעת (יוני 2014) 73,986 ₪.

ב. הוצאות שניטלו שלא כדין בעבור הפאסאט החדשה
הוצאות ביטוח ששולמו בשנת 2011 5,137 ₪
הוצאות ביטוח ששולמו בשנת 2012 4,552 ₪
רישיון רכב ששולם בשנת 2012 3,226 ₪
סה"כ: 12,915 ₪
משוערך ליום מתן חוות הדעת (יוני 2014) 13,680 ₪.

ג. תשלומי שכר טרחה ששולמו לזקרי שלא כדין
500 ₪ (לפני מע"מ) בחשבונית לתקופה שהחל מ-1/2007
עד 11/2011, לפי 500 ₪ X 59 חודשים 29,500 ₪
משוערך ליום מתן חוות הדעת (יוני 2014) 35,886₪

5,165 ₪ (לפני מע"מ) בחשבונית לתקופה שהחל מ-12/2011
עד 7/2013, לפי 5,165 ₪ X 20 חודשים 103,300 ₪
משוערך ליום מתן חוות הדעת (יוני 2014) 106,117 ₪
סה"כ משוערך ליום מתן חוות הדעת (יוני 2014) 142,003 ₪.

כאמור, הסך של 20,334 ₪ בגין שווי הפאסאט הישנה בספרי החברה נכון לחודש 1/2012, אשר שוייך לחשבונו האישי של מר לבנברג, נתבע על ידי לבנברג, באופן אישי בתיק ס"ע 29010-09-13 והופחת מן התביעה בתיק סע"ש 12744-08-14.
כך גם ההוצאות שניטלו שלא כדין בעבור הפאסאט החדשה בסך 12,915 ₪ ושויכו לחשבונו האישי של לבנברג בחברה, נתבעו על ידי לבנברג, באופן אישי בתיק ס"ע 29010-09-13. הגם שסכומים אלו לא הופחתו במפורש מן התביעה בתיק סע"ש 12744-08-14, ברי שככל שיימצא כי יש מקום להיענות לסעד זה, לא ניתן יהיה להפרע בגינו פעמיים.

52. עד כאן באשר לתביעות נשוא פרק זה לתביעה.
נקדים ונאמר עוד, בכל הנוגע לפרק זה לתביעה, כי בשונה ממסקנותינו בכל הנוגע להתנהלותו של זקרי במשך כשני עשורים, קודם לשנת 2011, הרי שבבחינת התנהלותו של זקרי במסגרת האירועים שהתרחשו החל משנת 2011 בקשר עם רכבי הפאסאט, התבררו לפנינו ממצאים חמורים, והכל כפי שיבואר להלן בהרחבה.

53. וכך, לטענת לבנברג בתצהירו, במהלך שנת 2011, בעת שזקרי פנה אליו וביקש להעמיד לרשותו רכב חדש מהחברה, הוא הודיע לזקרי כי החברה לא תספק לו יותר רכב, זאת, הגם שזקרי המשיך לעבוד בחברה לאחר חודש נובמבר 2011 (סעיף 41 לתצהירו). בהקשר לכך מפנה לבנברג לנספח יח' לתצהירו, הוא תכתובת דוא"ל בין זקרי לבין רואי החשבון של החברה מיום 17/7/13, שם מציין זקרי עצמו, במענה להבהרות שהתבקש לתת, כי: "שכ"ט הנה"ח עלה, מאחר שבוטלו הרכב הצמוד והשווי עליו בסיכום ביני ובין אפרים".
בחקירתו הנגדית לפנינו, כאשר נשאל לבנברג, מדוע הוחלט להפסיק להעמיד לרשות זקרי רכב, הוא עמד על טענתו זו, והשיב:
ש. בסעיף 41 לתצהירך אמרת שבשנת 2011 הודעת למר זיקרי שאתה לא תספק לו רכב יותר ושהחברה גם לא תממן לו יותר רכישת רכב ואני שואל, למה?
ת. מה שקרה שבינתיים הכנסנו תוכנות להנהלת חשבונות, וברגע שהכנסנו את החשבשבת מר זיקרי כבר לא היה צריך להגיע למשרד כדי להוציא חשבוניות, הכל התנהל דרך המחשב ודרך האינטרנט. וגם מר זיקרי אישר את זה במפורש שאמר שהוא לא הגיע למשרד. משנת 2012 יש במשרד שעון ואין יום אחד שזיקרי חתום עליו" (ראה: בעמ 7 לפרוטוקול הדיון מיום 6/10/14, ש':23-28).

ואמנם, גם זקרי אישר בחקירתו הנגדית לפנינו, שבשנתיים שלוש שקדמו לסיום העסקתו, הוא פקד את משרדי החברה הרבה פחות מאשר בשנים שקדמו לכך, לנוכח הכנסת תכנת החשבשבת (ראה: בעמ 35 לפרוטוקול ש': 4-15).

54. דא עקא, שעל אף האמור - למרות דבריו המפורשים בדוא"ל שנשלח למשרד רואי החשבון לעניין הפסקת העמדת הרכב הצמוד לרשותו, ולמרות שלא היתה בידיו כל אסמתכא בכתב לכך - גרסתו של זקרי לפנינו, היתה שלא הופסקה העמדת הרכב הצמוד לרשותו, כי אם במקום ההתקשרות עם חברת "לאומי ליסינג", הוחלט להתקשר עם חברת מימון לרכב, לשם רכישת הרכב החדש (הפאסאט החדשה), היא חברת KLS.

לא מצאנו כל הגיון בטענה זו של זקרי ואיננו נותנים בה אמון, כפי שיבואר להלן.

ההתקשרות עם חברת KLS לרכישת הפאסאט החדשה
55. הגם שזקרי חזר והדגיש לאורך תצהירו ועדותו לפנינו, מדוע לשיטתו, היה צורך להידרש למתכונת התשלום הפתלתלה, לשם ביצוע התשלומים החודשיים בגין הפאסאט החדשה (לדבריו, משום שחברת KLS סירבה להתקשר עם החברה לנוכח "אובליגו בעייתי"), הרי שבשום שלב בתצהירו, הוא לא הסביר מדוע מלכתחילה, היה צורך לסטות ממתכונת הליסינג מול "לאומי ליסינג" שנהגה במשך 19 שנים, ולעבור לעבוד עם חברת KLS. כאשר נשאל על כך בחקירתו הנגדית לפנינו, השיב באלו המילים:
"ש. מה פתאום הפעם החברה שינתה את מנהגה ופנתה ל KLS?
ת. כתבתי את זה בתצהיר. משתי סיבות.
א. המילה לאומי ליסינג ברשיון הרכב היתה מפחיתה משווי הרכב בעת המכירה ב 15% עד 20% עפ"י לוי יצחק. זו סיבה אחת שרציתי להפסיק את ההתקשרות עם לאומי ליסינג.
ב. הסיבה השניה שלא רציתי להמתין כל כך הרבה שנים, 5 שנים, עד לגמר ההלוואה ואז לבקש את אפרים שיקנה ממני את הרכב, כן רוצה לא רוצה, בשיטה של KLS המימון היה ל 3 שנים בלבד ועמדה ממול הלוואת בלון כך שכל 3 שנים יכולתי לקנות רכב חדש ומבלי להסתכן בהורדת מחיר.
לשאלת בית הדין נכון שהמעבר היה כרוך בהרבה יתרונות בשבילי"(ראה: בעמ' 42 לפרוטוקול ש': 23 עד עמ' 43 ש': 1).

ובכן, ראשית, בניגוד לנטען על ידו כאמור לעיל, זקרי לא הסביר בתצהירו מדוע היה צורך לשנות את מתכונת הליסינג מול "לאומי ליסינג", שנהגה במשך 19 שנים ולעבור לעבוד עם חברת KLS. שנית, ההסבר שמסר זקרי לשאלה זו אינו משכנע, בהינתן כי במשך 19 שנה נהנו הצדדים מהיתרונות של ההתקשרות עם "לאומי ליסינג", ולא הפריעה להם ירידת הערך כנטען לאורך כל אותן שנים. לא ניתן כל הסבר מדוע פתאום זה כן הפריע לצדדים, והעיקר, אילו היה ממש בטענות אלו של זקרי, הרי שהוא היה טורח להזכיר אותן מלכתחילה בכתב תביעתו ותצהירו. עצם העובדה שרק במסגרת חקירתו הנגדית, "נזכר" זקרי בטעמים אלו (שאכן כדבריו, היו אמורים להופיע מלכתחילה בתצהירו), אך לא הופיעו, היא הנותנת שמדובר ב"חכמה שלאחר מעשה" שאין בה כל ממש.

56. ודוק, גם אלמלא האמור לעיל, הרי שהסבריו של זקרי לגופם של דברים, לגבי "בעיית האובליגו", אינם משכנעים ולא הוכחו.
כך, כבר במסגרת חקירתו הנגדית לפנינו נסוג זקרי מהגדרתו לפיה האובליגו של החברה היה בעייתי, ובלשונו, בזו הפעם:
"ש. טענת שהפאסט החדשה נרכשה על ידך כי לחב' לבנברג היתה בעיית אוביליגו בבנק?
ת. כן, אבל אוביליגו זה לא המושג המדוייק, טעיתי בהגדרה.
ש. איפה טעית בתצהיר שלך?
ת. איפה שכתבתי את זה.
ש. אז מה ההגדרה הנכונה?
ת. ההגדרה הנכונה היא שבאנו לחב' KLS אני ואפרים שעושה מימון לכלי רכב, והתבקשנו להגיש כמקובל מאזני החברה פלוס דוחות מעמ וכל מיני דיווחים חודשיים. לאחר ש KLS בחנו את מצב החברה הם סירבו לתת אשראי לפאסט החדשה וביקשו ממני את אותם המסמכים על הכנסותיי ואז הם אמרו שלי יתנו את ההלוואה אבל לאפרים לא. וכך היה.
ש. בתצהירך כאשר נקבת במילה אובליגו התייחסת למצב של החברה בבנק ולא להתנהלות מול KLS? האם נכון?
ת. נכון. ו KLS סירבו אותו משום שכל מאזני החברה מראים הפסד כל שנה ושנה. נכון שבבנק אין לו יתרות חובה ומצב האובליגו בסדר אך המאזנים לא מאפשרים לתת הלוואה לסוג כזה של עסק" (ראה: בעמ' 41 לפרוטוקול ש': 28 עד עמ' 42 ש': 10).

לא למותר יהיה לציין כי לא הובא כל עד מטעם חברת KLS לתמוך בגרסתו זו של זקרי ואף לא הוצג כל מאזן לתמוך בטענתו זו.
יתרה מכך, אם לשיטתו של זקרי חברת KLS סירבה לתת אשראי לחברה לצורך רכישת הפאסט החדשה, מדוע לא חזרו הצדדים באותו שלב, לחברת "לאומי ליסינג" שבמשך 19 שנה דווקא כן היתה נכונה לתת אשראי לחברה. זקרי לא סיפק כל הסבר לתהיה מתבקשת ומטרידה זו.
דא עקא שגם בכך לא סגי, שכן אפילו תוך כדי עדותו של זקרי לפנינו בעניין זה, נמצאו בעדותו סתירות ופרכות, שאינן מעוררות בה כל אמון.

כך, כאמור לעיל, הסביר זקרי ש: "...באנו לחב' KLS אני ואפרים שעושה מימון לכלי רכב, והתבקשנו להגיש כמקובל מאזני החברה...", כאשר לדבריו, לאחר שבחברת KLS בחנו את מצב החברה, הם סירבו לתת לה אשראי לרכישת הפאסט החדשה.
לעומת זאת, מספר שורות לאחר מכן, כשנדרש זקרי להסביר לגבי המצאת מאזני החברה לחברת KLS, הוא העיד באלו המילים:
"ש. ממי ביקשת את המאזנים של החברה בעת שהלכתם ל KLS, מאפרים או מרו"ח שדה?
ת. החזקתי את כל מאזני החברה אצלי במשרד אז לא הייתי צריך לבקש מאף אחד.
ש. אז בפועל לא היית צריך לקחת את אפרים איתך כדי ללכת ל KLS כי המאזנים וכל המידע אצלך.
ת. ממשרדי KLS היו איתי ועם אפרים אצל אפרים במשרדים , דובר על הלוואה, התבקשתי להמציא מאזנים ודיווחים חודשיים ולאחר שהם בחנו את החומר הם סירבו" (ראה: בעמ' 42 לפרוטוקול ש': 15-20) (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

הנה כי כן, אפילו בעניין טריוויאלי ופשוט כמו היכן נפגשו זקרי ולבנברג, לשיטתו של זקרי, עם נציגי חברת KLS, התקשה זקרי להציג גרסה אחידה, באופן שאינו מאפשר להתחיל לתת בגרסתו כל אמון.

57. אשר על כן, לאור כל המבואר עד כה, איננו נותנים אמון בגרסתו של זקרי לפיה ההתקשרות עם חברת KLS לרכישת הפאסאט החדשה, נעשתה על דעתו או בהסכמתו של לבנברג. אלא שגם באמור לעיל לא סגי, שכן שאר הנסיבות שהתבררו לפנינו, בנוגע למכירת הפאסאט הישנה רק חיזקו את המסקנה שרכישת הפאסאט החדשה, נעשתה שלא על דעתו או בהסכמתו של לבנברג, ונבאר להלן.

העברת הפאסאט הישנה לבנו של גדי ומכירתה לאחר מכן
58. כאמור, ולפי שלא היה חולק בין הצדדים, בסוף שנת 2011, העביר זקרי את הפאסאט הישנה לבנו, אופיר. מאוחר יותר, בסוף שנת 2012 אף נמכרה הפאסאט הישנה לגורם שלישי, כאשר אין חולק שהתמורה בגין אותה מכירה לא הועברה לחברה, ועל כן היה צורך למחוק את שוויו של הרכב מספרי החברה.
הואיל ובזמן אמת לא נמחקה הפאסאט הישנה מספרי החברה, הרי שכאשר ביקשו רואי החשבון של החברה מזקרי, במסגרת הביקורת החשבונאית לשנת 2012 (שנערכה בשנת 2013), הבהרות לגבי מצב הרכב, השיב להם זקרי בהודעת דוא"ל מיום 8/7/13: "נא לחייב את אפרים לאחר הפחתה בספרים תודה" (נספחים א' ו-ב' לתצהיר רו"ח שדה). אי לכך, נמחק שווי הרכב של הפאסאט הישנה מספרי החברה, ובהתאם להנחיותיו של זקרי, חויב כרטיס החו"ז האישי של לבנברג בשווי הרכב נכון לאותו מועד, וזאת למרות שלא היה חולק כאמור, כי הרכב לא הועבר לרשותו של לבנברג או של החברה, והם לא קיבלו כל תמורה בגינו, גם לא לאחר שהרכב נמכר לצד ג'.

אלא שלעניין זה טוען זקרי, כי הוא העביר את הרכב לבעלות בנו, שכן על פי ההסדר בינו לבין לבנברג, לאורך השנים, רכבי הליסינג השונים, היו אמורים לעבור לבעלותו שלו בכל פעם שהסתיימו תשלומי הליסינג בגינם (סעיפים 20-21 לתצהירו).

59. מנגד, לטענת לבנברג, אף אחד מכלי הרכב שנרכשו על ידי החברה או אף על ידי חברת תכנון לפניה, לשימוש העובדים, לרבות הרכבים שנרכשו לשימושו של זקרי לאורך השנים לא ניתן במתנה למי מהעובדים (סעיף 138 לתצהירו), ובהתאם לכך, מעולם לא ניתנה הרשאה לזקרי להעביר את הפאסט הישנה לבנו ללא תמורה, וממילא הוא (לבנברג) מעולם לא נתן את הסכמתו לשלם מכספו בעבור בנו של גדי (סעיפים 140, 142 לתצהירו).
גרסתו זו של לבנברג לא נסתרה, והוא אף השיב במענה לשאלות בית הדין בעניין זה:
"לשאלת בית הדין מה היה הסיכום שלי עם חברת הליסניג כאשר אני גומר לשלם את התשלומים, אני משיב שכל כלי הרכב, חוץ מהאחרון שנלקח בעורמה, עברו לחברה, כולם. עד 2010 נסענו עם הטאורוס ועד היום אני נוסע עם האופל אומגה" (ראה: בעמ' 14 לפרוטוקול ש': 11-13).

לעומת זאת, העיד זקרי בחקירתו הנגדית לפנינו:
"ש. אני מפנה לסעיף 21 לתצהירך ומבין שכל הרכבים האלה שהסתיימו התשלומים בגינם הועברו לבעלותך?
ת. לא. לכל רכב יש סיפור. העיקרון הוא שבסוף תקופת התשלומים הרכב אמור לעבור לבעלותי.
לשאלת בית הדין אני מבהיר שלא דובר בליסינג אלא מה שנקרא ליסינג ממוני של בנק לאומי שזה בעצם הלוואה לכל דבר. זה משולם מכספי החברה והרכב עצמו מהווה ביטחון. מכיון שלמרות שזה לא ליסינג ברישיון הרכב היה כתוב ליסינג לאומי, הרי ששווי הרכב בשוק היה ב-20% פחות, ואני הצעתי את הרכב למר אפריים חוץ מאחד. שני כלי הרכב הראשונים (א) ו-(ב)הועברו לרשותו של מר אפריים כאשר התמורה שלהם לפי מחיר מחירון היה נגיד 50,000 ש"ח, סכום זה היה מחולק ל-60 תשלומים והיה מצטרף לתשלום הבא אחריו. לדוגמה לגבי רכב (א) – אם אחרי 5 שנים למשל הסתיימו התשלומים על ההלוואה שאז לפי המוסכם הייתי אמור לקבל את הרכב לבעלותי. בנוסף אני הייתי אמור לקבל רכב חדש על חשבון החברה.
אני רוצה להסביר בסוף תשלומי ההלוואה לרכב הייתי "מוכר" את הרכב ושוויו על פי המחירון בסוף התקופה מתחלק ל-60 תשלומים ומתווסף לתשלום הליסינג הבא. למיטב זכרוני הליסינג ההתחלתי עמד על כ-2,000 ומשהו שקלים ובשיטה של התוספת מדי חמש שנים הסכום הגיע לכ-4,000 ש"ח. הסידור הזה הוא עבור הרכב (א) ו-(ב) ורכב (ד). רכב (ג) נמסר לחברת אופל והמחיר של האופל (ד) הוקטן בהתאם. רכב (ה) בסוף התקופה מסרתי אותו ב-10/2011 לבני אופיר זיקרי ובמקומו רכשתי את רכב (ו) והכל כפי שפורט בהרחבה בתצהירי" (ראה: בעמ' 29 לפרוטוקול ש': 4-21).

60. הנה כי כן, זקרי מתאר הסדר ליסינג מימוני, מוכר ומקובל בשוק, בין הקונה ( במקרה זה החברה) לבין חברת הליסינג ( במקרה זה " לאומי ליסינג"), כאשר הסדר הליסינג המימוני, ככזה, אינו כולל בהגדרתו העברת הבעלות ברכב לגורם אחר שהוא לא הקונה ( במקרה זה החברה). כך גם התיאור של זקרי לפיו הוא עצמו היה " מוכר" כל פעם את הרכב כשהסתיימו התשלומים בגינו וכי " שוויו על פי המחירון בסוף התקופה, (היה) מתחלק ל-60 תשלומים ומתווסף לתשלום הליסינג הבא", אינו נתמך בכל ראיה או ראשית ראיה להראות שהרכב הועבר לבעלותו של זקרי, או אף שאמור היה לעבור לבעלותו.

כשהועמד זקרי על חוסר ההגיון שבגרסתו זו, הוא השיב תשובה תמוהה עוד יותר ולפיה:
"כשבית הדין מעמיד אותי על כך שאין שום היגיון בטענה שלי כפי שפורטה לעיל, אני משיב, שצריך לזכור שהתקציב של ההלוואה שתילקח על ידי החברה כדי לרכוש את הרכב הבא היא בסכום קבוע. לשאלת בית הדין מדוע עד היום בשום מקום לא טרחתי להסביר שיש סכום מסוים ומה גובהו אני משיב, שמתחילת דבריי אמרתי שהשכר שלי היה 4,000 ש"ח ברוטו..." (ראה: בעמ' 30 לפרוטוקול ש': 18-22).

אין כל ממש בתשובה זו, שכן גם היא אינה מלמדת על כך שבכל פעם כשהסתיימו תשלומי הליסינג על ידי החברה, אמור היה הרכב לעבור לבעלות זקרי. מכל מקום, כשנשאל זקרי האם יש לו הוכחה " לכל התיאוריה" שפירט כאמור לעיל, הוא השיב באלו המילים:
"ההוכחה היא בתשלומים שהוא שילם והחתימה על הסכם הליסינג"
דא עקא, שלא הוצג לפנינו ולו הסכם ליסינג אחד, לא כל שכן הסכם שקובע כי הבעלות ברכב תועבר לזקרי, וככל שזקרי מבסס את טענתו לזכאותו לבעלות על הרכבים על כך ששולמו בפועל תשלומים על ידי החברה, במסגרת עסקאות הליסינג המימוני, הרי שתשובה זו רק ממחישה עד כמה, נעדרת טענתו, לפיה כביכול הוא היה זכאי לבעלות על כלי הרכב בכל פעם שהסתיימו התשלומים בגינם, כל הגיון.

כך או כך, לנוכח תשובותיו התמוהות של זקרי עד כה, ובהעדר כל מסמך או קצה של מסמך ממנו ניתן ללמוד כי למרות הנוהג המקובל והמוכר במשק לגבי עסקאות ליסינג מימוני מסוג זה, במקרה המסוים שבנדון אמור היה כל אחד מהרכבים בתורו, לעבור לבעלותו של זקרי – אנו איננו מאמינים לזקרי שזה היה הסיכום בין הצדדים, או אפילו שהוא האמין בכך שזה הסיכום בין הצדדים.

61. משזו מסקנתנו, אין זאת אלא שהפאסאט הישנה, נלקחה על ידי זקרי, שלא כדין, מאת החברה והועברה לבנו. אלא שלעניין זה מוסיף זקרי וטוען כי לא יכול להיות שהפאסאט הישנה, נלקחה על ידו שלא כדין, שכן אלמלא אמור היה הרכב לעבור לבעלותו שלו, לא היה לבנברג נותן לו את יפוי הכח מאת חברת הליסינג, על מנת להעביר את הפאסאט הישנה לבעלות בנו.
נפנה אפוא לדון בטענתו זו של זקרי.

קבלת יפוי הכח לצורך העברת הבעלות ברכב הפאסאט הישן
62. במסגרת המסמכים שצורפו על ידו, צירף לבנברג לתצהירו את נספח מ', הוא מכתבו של זקרי אל חברת " לאומי ליסינג", ממנה כאמור נרכשה הפאסט הישנה, בו נאמר:
"בעקבות המעבר למשרדים החדשים, נא שנו הכתובת למשלוח דברי דואר, כדלקמן:
רח' מוריה 88
חיפה, מיקוד...
מספרי הטלפון ללא שינוי:
טל:...
פקס:...
MAIL:…."

לציין, כי לא ברור מהו התאריך שבו נשלח המכתב במקור לחברת הליסינג, שכן בכותרת למכתב, מופיע כיתוב בכתב יד שבו " משורשר" המכתב לסוכני הביטוח, בתאריך 5/3/12.

מכל מקום, לא היה חולק כי הכתובת, מספר הטלפון, מספר הפקס וכתובת הדוא"ל שננקבו במכתב זה, הם של משרדו של זקרי, ואף לא היה חולק כי זקרי הוא אכן מי ששלח את המכתב האמור, לחברת הליסינג.

כאשר נשאל זקרי מדוע הודיע על שינוי הכתובת לחברת הליסינג, הוא השיב:
"ש. האם אתה רכשת רכב מליסינג פעם?
ת. באופן אישי לא.
ש. האם חתמת על הסכם מול חב' ליסינג?
ת. אני לא. אפרים היה חותם בשבילי.
ש. אם הוא היה חותם בשבילך ואתה לא היית חותם אז מן הסתם מכתבים מהליסינג לא אמורים להגיע אליך אלא למי שחתום?
ת. נכון.
ש. לפי אותו נספח מ' אתה מבקש שיעבירו אליך מסמכים, אם מעולם לא העבירו ומעולם לא היית צד לעסקה, מה פתאום שאתה מודיע לחב' הליסינג שאתה עברת כתובת?
ת. באותו חודש עברתי כתובת ולפני זה כל מסמכי החיובים החודשיים היו מגיעים לאפרים הביתה לרח' אביגדור, ומהבית הוא לא היה מביא חומר להנהלת חשבונות, ואז ביקשתי מחב' הליסינג שיעבירו אלי ישירות את החשבוניות לצורך רישום בספרים. כשעברתי למשרד החדש הודעתי להם ששיניתי את הכתובת. מדובר במסמכי הנהלת חשבונות בלבד. יש מחלקה אחרת שמטפלת בנושא עסקת הליסינג הרישוי וכל הדברים האלה, וכל המסמכים האלה הגיעו למשרד של אפרים בשד' בן גוריון. אלה לא מסמכי הנהלת חשבונות"(ראה: בעמ' 38 לפרוטוקול ש': 25 עד עמ' 39 ש': 8).

דא עקא, שלמרות גרסתו זו של זקרי, לפיה הוא נאלץ לדרוש שמסמכי הנהלת החשבונות יועברו ישירות למשרדו, שכן " כל מסמכי החיובים החודשיים" היו מגיעים לביתו של לבנברג ברח' אביגדור, ולבנברג לא היה טורח להביא אותם להנהלת החשבונות, התברר מעיון בנספח 12 לתצהירו של זקרי עצמו - הוא חשבונית מחברת הליסינג עבור התשלום החודשי לחודש דצמבר 2009 - כי הכתובת הנקובה באותה חשבונית היא כתובת החברה, היינו בן גוריון 32, חיפה, ולא כתובת ביתו של לבנברג ברח' אביגדור. כך גם עיון בנספח ה' לתצהירו של לבנברג – הוא חשבונית מחברת הליסינג מיום 30/11/11 בגין תשלום לחברת הליסינג, מעלה כי הכתובת הנקובה בה, היא כתובת החברה ברח' בן גוריון 32, חיפה, ולא כתובת ביתו של לבנברג, כפי שנטען.

במילים אחרות, הגרסה לפיה היה צורך להודיע לחברת הליסינג על שינוי הכתובת, משום שמסמכי הנהלת החשבונות היו מגיעים לכתובתו הפרטית של לבנברג, ולבנברג לא היה מביא אותם להנהלת החשבונות – קרסה לה מכל וכל, מה גם שכלל לא הוכח לפנינו שבאותו מועד, אכן שונתה כתובת משרדו של זקרי, דבר שמעלה חשש כי מלכתחילה האמור ברישא למכתב אינו אמת.

מכל מקום, במכתב עצמו כלל לא נאמר שמבוקש להעביר את " מסמכי הנהלת חשבונות בלבד" למשרדו של זקרי כטענתו, אלא צוין באופן כללי כי מבוקש לשנות את הכתובת " למשלוח דברי דואר" בכלל, דבר שאף הוא אינו מתיישב עם הגרסה כי הכוונה היתה רק למסמכי הנהלת חשבונות. ואם בכך לא סגי, הרי שממילא בהמשך חקירתו הנגדית לפנינו, הודה זקרי כי מחלקת הנהלת החשבונות של חברת הליסינג, שאליה נשלח מכתבו, היא אכן אותה מחלקה שצריכה לגרוע את אותו רכב מספריה ולהעביר את ייפוי כוח כדי שניתן יהיה להעביר את הבעלות על הרכב, אלא שלדבריו, אותה מחלקה העבירה את יפוי הכח ללבנברג, ולבנברג נתן לו את יפוי הכח ( ראה עדותו: בעמ' 41 לפרוטוקול ש': 14-16). אם זקרי מסר את כתובתו שלו, לצורך העברת אותם מסמכים ממחלקת הנהלת החשבונות, הכיצד זה יכלה החברה להעביר את יפוי הכח ללבנברג, כדי שימסור אותו לזקרי?

63. משאלו הם פני הדברים, ולנוכח הסתירות הבוטות והפרכות המביכות בגרסתו של זקרי כמבואר לעיל - איננו מאמינים לזקרי, שלבנברג נתן לו כביכול את יפוי הכח כדי שיעביר את הפאסאט הישנה לבעלותו או לבעלות בנו, ומשכך, אין זאת אלא שהפאסאט הישנה, נלקחה על ידי זקרי, שלא כדין מאת החברה והועברה לבנו.

משזו קביעתנו, התוצאה היא שלמצער היה על זקרי לשלם לחברה את התמורה בגין הפאסאט הישנה שגזל ממנה. דא עקא, שכאמור, לא היה חולק כי לא רק שזקרי לא שילם לחברה את שווי הפאסאט הישנה שגזל ממנה, אלא שהוא כאמור גרם לכך שבספרי החברה יירשם החוב בגין גריעת הפאסאט הישנה מספרי החברה, לחובתו של זקרי באופן אישי.

64. בשולי תת פרק זה נוסיף, כי לא נעלמו מעינינו טענותיו של זקרי לפיהן אין זה סביר שלבנברג לא ישים לב כך שהרכב שהועמד לרשותו של זקרי נעלם, ולא יתעניין לגביו, אלא שלעניין נזכיר כי כאמור לא היה חולק שהופעותיו של זקרי במשרדי החברה בתקופה זו היו לעיתים רחוקות, ולא בהכרח שבכל פעם כאמור ראה אותו לבנברג או ראה את הרכב שבו נהג.
יתרה מכך, לנוכח התרשמותנו מהתנהלותו של לבנברג, עליה עמדנו לעיל בפרק הקודם, אך סביר בעינינו שלבנברג לא התעניין ולא היה מעורה במועדי " סיום הליסינג" של הפאסאט הישנה, וכאמור לא היה יכול לדעת שתשלומי הליסינג הסתיימו, אם המסמכים בעניין זה, לרבות יפוי הכח, נשלחו במישרין לזקרי.
אי לכך, וגם אם התנהלותו של לבנברג אינה דוגמא להתנהלותו של מעסיק אחראי וזהיר, הרי שאין בה בנסיבות העניין, כדי לשנות ממסקנתנו ולפיה זקרי גזל את הפאסאט הישנה מן החברה והגדיל לעשות עת גרם לכך שבספרי החברה יירשם החוב בגין גריעת הפאסאט הישנה מספרי החברה, לחובתו של זקרי באופן אישי.

המשך הנסיבות הנוגעות לרכישת הפאסאט החדשה
65. כאמור, דחינו את גרסתו של זקרי לפיה כביכול, לאורך השנים רכבי הליסינג, ובכלל זה הפאסאט הישנה, אמורים היו לעבור לבעלותו, בתום התשלומים בגינם. כך גם דחינו את גרסתו של זקרי לפיה ההתקשרות עם חברת KLS לרכישת הפאסאט החדשה, נעשתה כביכול בהסכמתו או אפילו בידיעתו של לבנברג.
עוד נזכיר, כי - בשונה מרכבי הליסינג שהועמדו מעת לעת לרשותו של זקרי עד לאותו מועד, ואשר נרשמו על שם החברה, כאשר התשלומים החודשיים בגינם שולמו על ידי החברה - הפאסאט החדשה, נרשמה על שמו של זקרי, והתשלומים החודשיים בגינה שולמו במישרין על ידי זקרי מחשבונו הפרטי לחברת KLS.
כך גם נזכיר כי כאמור, לטענת זקרי, הוא גבה את אותם תשלומים ששילם מחשבונו הפרטי לחברת KLS, מהחברה, בשיטת BACK TO BACK, וזאת באמצעות חשבוניות חודשיות שהפיק לחברה החל מחודש נובמבר 2011 ועד לתום עבודתו בה, בסך 5,165 ₪ לחודש בתוספת מע"מ.

כאמור בחשבוניות אלו, צוין כי מדובר ב"שכר טרחה" (ולא החזר תשלומים בגין רכב), על פי הפירוט:
2,566 ₪ שכ"ט + 2,099 ₪ שכ"ט + 500 ₪ שכ"ט = 5,165 ₪ בתוספת מע"מ, כאשר את הסכום הכולל של 5,165 ₪ בתוספת מע"מ, גבה זקרי באמצעות:
הוראת קבע על סך 2,977 ₪.
זקיפת הסך של 2,433 ₪ לטובתו אצל רשויות המס, על ידי רישום הסכום האמור, כניכוי במקור בחשבונית.
500 ₪ באמצעות שיק מפנקסי השיקים החתומים שהועמדו לרשותו.

מנגד, טענו החברה ולבנברג שמעולם לא הוסכם עם זקרי על רכישת הפאסאט החדשה, אלא זקרי רכש אותה על דעתו, תוך שהוא נוטל מהחברה, שלא כדין, כספים לשם החזר התשלומים בגין הפאסאט החדשה, ותוך שהוא מזייף את חתימתו של לבנברג על גבי הוראת הקבע כאמור.

נפנה אפוא לדון במחלוקות אלו שבין הצדדים בנוגע לתשלומים עבור הפאסאט החדשה,
ותחילה למחלוקת בעניין הוראת הקבע.

הוראת הקבע
66. כאמור לעיל, הסך של 2,977 ₪ (שנכלל בחשבונית "שכר הטירחה" שהוציא זקרי החל מחודש 11/2011 ואילך), נמשך כהוראת קבע מחשבון החברה בבנק לאומי (סניף מגדל הנביאים), מדי חודש החל מיום 1/12/11, וזאת באמצעות מזכר מיום 29/11/11 הנושא לכאורה את חתימתו של לבנברג וחותמת החברה, ועל גביו הוראות בכתב יד (שלית מאן דפליג כי הוא כתב ידו של זקרי), אשר מורות לבנק לשלם את הסך של 2,977 ₪ מחשבון החברה, כהוראת קבע מדי חודש בחודשו, לחשבון הבנק של זקרי.

דא עקא, שלטענת לבנברג בתצהירו ובחקירתו הנגדית לפנינו (ראה: בעמ' 15 לפרוטוקול ש': 5-8), הגם שהחתימה על המיזכר, נחזית להיות חתימתו, הוא מעולם לא חתם על מזכר זה לבנק בדבר ביצוע הוראת הקבע כאמור.
מנגד, טוען זקרי בתצהירו, כי לבנברג הוא זה שחתם על הוראת הקבע לבנק באמצעות המזכר, שהעתק ממנו אף צורף כנספח 5 לתצהירו של זקרי.

על כך טענו לבנברג והבנק, כי מדובר במסמך שזויף על ידי זקרי באמצעות הדבקת החלק התחתון של המסמך, הלקוח ממזכר אחר שנשא את חתימתו של לבנברג, לחלק העליון של המסמך שבו מצויה הוראת הקבע, שלית מאן דפליג כי נרשמה על ידי זקרי בכתב ידו.
לביסוס טענתם זו, הגישו לבנברג והחברה, "חוות דעת מומחה", וכן חוות דעת משלימה בהתייחס לנספח 5 הנ"ל לתצהירו של זקרי, של הגרפיקאי מר דוד פורטל בעניין האותנטיות של המזכר.

67. נקדים ונאמר, כי מלכתחילה, אופן ההתחשבנות ביחס ל"החזר" הנטען, בדרך כה "פתלתלה" של מספר תשלומים שונים, המוסווים כתשלומי שכר טרחה, נראה תמוה בעינינו, ואמנם, כאשר נשאל זקרי על דרך התשלום האמורה ומדוע אי אפשר היה פשוט לרשום שיק אחד לפקודתו כהחזר עבור תשלומי הרכב, השיב תשובה לא ברורה ולפיה:
"ת. ראשית, הייתי אמור לשמור על הרציפות שהיתה בעבר כהוראת קבע, באתי לבנק אמרתי לפקידה שאני מבקש לקבל ממנו תשלום קבוע כהוראת קבע, שהרי אני לא מוסד, אז היא נתנה לי תזכיר פנימי אמרה שאמלא את הסכום שמגיע לי לקחתי את התזכיר הפנימי הריק הזה ירדתי לאפרים מילאתי בנוכחותו, הוא חתם, הגעתי למשרד שלי ופיקססתי את זה לשלומית בבנק. מאותה חודש נעשתה העברה בנקאית 2977 ש"ח אלי, אני מקבל הודעה מהבנק שזוכיתי, אפרים מקבל לכתובת שלו ....
ש. מדוע לא הוצאת שיק ע"ס 5990 ש"ח?
ת. כדי לשמור על הרציפות שהיתה כהעברה בנקאית" ראה: בעמ' 59 לפרוטוקול ש': 12-19).

מדוע צריך היה לשמור על ה"רציפות שהיתה כהעברה בנקאית", זאת לא הובהר על ידי זקרי, ומשפט זה נותר סתום ומעורר תהיות. יתרה מכך, כעולה מעדותו של זקרי לעיל, המזכר נערך בכתב ידו שלו, ונשלח ממכשיר הפקס שבמשרדו, כך שכל הזיקות מובילות אליו. אי לכך נשאל זקרי בחקירתו הנגדית לפנינו, מדוע נשלח המזכר לבנק באמצעות הפקס ממשרדו שלו, אם לדבריו, הוא כתב את המזכר במשרדו של לבנברג והחתים את לבנברג על המזכר במשרדו של לבנברג, וכך השיב:
ש. ציינת שחתמתם על הוראת הקבע במשרדו של אפרים, נכון
ת. כן.
ש. מדוע זה לא נשלח מהמשרד של אפרים אם חתמתם על זה אצלו במשרד?
ת. לקחתי את זה עם כל הניירות שהיו לי בדואר אצלו וטיפלתי בזה מהמשרד שלי.
ש. אז המקורי נמצא אצלך?
ת. היה אצלי, תוייק וצולם לאיך קוראים לו לאחר הפקס, לתיק כללי 2011" ראה: בעמ' 66 לפרוטוקול ש': 10-15).

דא עקא, שבהינתן כי לשיטתו של זקרי הוא מילא את המיזכר בכתב ידו בנוכחות לבנברג במשרדו של לבנברג, ולבנברג חתם על המיזכר באותו מעמד, לא ברור איזה עוד "טיפול" הצריך המיזכר במשרדו של זקרי, למעט משלוחו בפקס.
לא זו אף זו, תשובתו הנ"ל של זקרי נשמעת תמוהה עוד יותר, בהינתן כי לשיטת זקרי בעדותו הנ"ל, ממילא המיזכר תויק לאחר משלוחו בפקס בתיק ה"כללי 2011" שבמשרדי החברה, ועל כן לא מצאנו שום הגיון בכך שהמיזכר האמור, "טולטל" ממשרדו של לבנברג בחברה, למשרדו של זכרי רק כדי לשלוח אותו בפקס ממשרדו של זקרי, ולאחר מכן הוחזר למשרדי החברה כדי לתייק אותו בתיק החברה שבמשרדיה.

68. עד כאן תשובותיו של זקרי עצמו, נשמעות מאוד מטרידות ולא אמינות, אלא שבכך לא סגי, שכן לעניין זה צירפו כאמור לבנברג והחברה חוות דעת של מומחה, מאת גרפיקאי בשם דוד פורטל. בחוות דעתו הפנה מר פורטל לצילום של המיזכר (הואיל והמקור לא אותר עד עצם היום הזה) והסביר, לאור אי היתלכדות השורות והסימנים שעל גביו, כי מדובר בצילום של חיבור של שני מסמכים.
בהמשך, ובעקבות הגשת צילום המיזכר שנמצא בידי זקרי, במסגרת הליך גילוי המסמכים שנערך בתיק, הוגשה חוות דעת משלימה מטעם מר פורטל, שבה חזר ביתר שאת על מסקנתו כי מדובר בהדבקה של חלקי מסמך לכדי מסמך אחד, דבר המוכיח לדבריו שחתימתו של לבנברג זוייפה בכך שנלקחה ממסמך אחר וצולמה על גבי המזכר.

69. כאשר נשאל מר פורטל בחקירתו הנגדית לפנינו, על מומחיותו בזיהוי מסמכים מזויפים, השיב בכנות, יש לומר, כי לא עסק אי פעם בבדיקת ראיות עבור הליך משפטי, או בזיהוי פלילי, ואישר כי חוות דעתו ניתנה כגרפיקאי בלבד (ראה: בעמ' 15 לפרוטוקול הדיון מיום 6/10/16, ש': 10-15). כך גם לגבי הבדיקה שערך, השיב מר פורטל כי מדובר בהשוואה גרפית בין שני מסמכים, וכאשר נשאל על סמך מה הגיע לממצאים לגבי סטיה של הקווים בדף, השיב "על סמך העיניים שלי. זה ההשוואה הכי טובה שיש" (ראה: בעמ' 15 לפרוטוקול הדיון מיום 6/10/16, ש': 19-20, ובעמ' 16 ש': 3-4).
ובכן, אם במראה עיניים עסקינן, לא ברור איזה יתרון יש למומחה מטעם החברה, על פני חברי המותב, ואם תמצי לומר, הרי שעל פי מראה העינים של המותב, נחזה כי אכן בצילום שהוצג לפנינו, על ידי זקרי עצמו, כנספח 5 לתצהירו, קיים קו אנכי מצד ימין של השורות, שמעורר חשד כי מדובר בהדבקה של מסמך אחד על גבי מסמך שני. לא זו אף זו, השוואת אותו נספח לדף הריק שצירף זקרי כנספח 6 לתצהירו, מעלה כי אותו קו אנכי, לא נמצא בנספח 6, גם אם ניכר שיש על נספח 6 הנ"ל קווים אופקיים שחורים ממדפסת הפקס.

70. בנסיבות אלו בהן מתעורר חשד לגבי האותנטיות של המיזכר שהוצג על ידי זקרי, נדרש הסבר משכנע מצדו של זקרי כדי להפיג את אותו חשד, ברם, כאשר ניתנה לזקרי ההזדמנות להגיב בחקירתו הנגדית לפנינו, לממצאים הלכאוריים והמטרידים כאמור, הוא בחר להשיב, באלו המילים:
"ש. אני מפנה אותך לנוסח המסמך שצורף לחוות הדעת של הגרפיקאי מטעמנו שהוא גם נספח 5 לתצהירך ושואל כפי שאתה רואה ...
ת. אני אפילו לא רוצה להתייחס לטימטום הזה" (ראה: בעמ' 65 לפרוטוקול ש': 18-20).

וכאשר נעתר בית הדין לבקשתו של בא כוחו של זיקרי לאפשר לו להגיב בכל זאת לגופם של דברים, התנצל זקרי על דבריו הקודמים והשיב:
"ש. אני מציג לך את המסמך הנ"ל ושואל, ליד השורה השלישית להוראת הקבע ישנו סימון שחור עם מספורים 2,3, שלפי טענתנו מראה שזה חלק מודבק. זה המסמך שהרגע אישרת שהיה מצורף לחשבונית שלך, שזה אומר שזה מסמך שיצא מהמשרד שלך, נכון?
ת. הראית לי מסמך אחר.
ש. אני מציג לך את נספח 5 לתצהירך. ושואל את השאלה לאחר שב"כ מר זיקרי אישר שאכן זה נספח 5 לתצהיר. תאמר לי כיצד אותו מסמך שיצא מהמשרד שלך לפי מה שענית בהתחלה יש עליו את הסימון של המלבן.
ת. לפי דעתי המלבן הזה זה עבודה של הגרפיקאי שלכם.
כשבית הדין מפנה אותי לכך שגם בנוסח שצורף לתצהירי שלי רואים את אותו מלבן בנספח 5 אני משיב שזה נראה כמו עוד פס לא שלם כמו למטה" (ראה: בעמ' 65 לפרוטוקול ש': 29 עד עמ' 66 ש':8).

דא עקא, שלא מדובר ב"עוד פס לא שלם כמו למטה", אלא בקו אנכי ביחס ליתר הקווים, שלא נמצא במסמכים האחרים שצורפו על ידי זקרי, כך שגם בתשובתו זו של זקרי אין כדי לסייע לו.

71. סיכומם של דברים.
לנוכח כל המבואר לעיל, ובעיקר תשובותיו המתחמקות של זקרי עצמו לשאלות שנשאל בעניין אותה הוראת קבע, אנו מוצאים קושי להאמין שלבנברג חתם על המזכר ובו הוראת הקבע כאמור, ועל כן, לגבי סכום הוראת הקבע כאמור, נחה דעתנו כי סכום זה הוצא על ידי זקרי שלא כדין מן החברה.

72. משזו מסקנתנו, אין זאת אלא שגם חיובה של החברה באמצעות זקיפת הסך של 2,433 ₪ לטובתו של זקרי, כניכוי מס במקור בחשבונית, אשר לשיטתו של זקרי עצמו, התייחס לאותו החזר נשוא הוראת הקבע, אף הוא הוצא על ידי זקרי, שלא כדין, מן החברה.

73. עד כאן דיוננו באשר להוראת הקבע על סך 2,977 ₪, והניכוי במקור בסך של 2,433 ₪, ומכאן נפנה להלן לדון ברכיב השלישי שנכלל בחשבונית, הוא התשלום בסך 500 ₪ בתוספת מע"מ.

התשלום בסך של 500 ₪ לחודש בתוספת מע"מ.
74. במובחן מיתר הסכומים שנכללו בחשבוניות "שכר הטרחה", שהופקו על ידי זקרי החל מחודש נובמבר 2011, התשלום בסך 500 ₪, שולם לזקרי גם קודם לכן בחשבונית נפרדת שהופקה על ידי זקרי לחברה, בנוסף למשכורת השוטפת ששולמה לו.
יתרה מכך, ביחס לתשלום זה, הסכימו שני הצדדים, כי דובר בתשלום שמקורו ה"היסטורי" בתשלומי שכר הטרחה ששולמו לזקרי עוד מחברת תכנון. גדר המחלוקת, ביניהם היא בשאלה, האם הוחלט על הפסקת אותם תשלומים בשלב כלשהו, ואם כן, אימתי.

75. וכך, לטענת לבנברג בתצהירו, עד לסגירת חברת תכנון, הוסכם בינו לבין זקרי שמידי חודש יקבל זקרי שכ"ט בסך 500 ₪ בתוספת מע"מ עבור שירותי הנהלת חשבונות שיספק לחברת תכנון ולבעליה כעצמאי, וזאת בנוסף להכנסתו כשכיר בחברה, אלא שלדבריו, ממועד סגירת חברת תכנון (לא צוין המועד בתצהיר), בנותיו, ש היו בעלות מניות בחברת תכנון, פרשו והעבירו את מניותיהן לו ולאשתו, כך שלא היה עוד צורך בשירותי הנהלת חשבונות עבור לבנברג תכנון. מוסיף לבנברג בתצהירו וטוען, כי "בכל התקופה הרלוונטית" (מבלי לציין את מישכה בדיוק), המשיך זקרי להפיק לחברה חשבונית בסך 500 ₪ בתוספת מע"מ, מדי חודש, בגין שכ"ט, בניגוד למוסכם, כאשר החל ממועד רכישת הפאסאט החדשה ועד לפיטוריו, הוסיף את הסך של 500 ₪, לחשבונית הכולל בגין שכ"ט ששימשה אותו כאמור לצורך כיסוי ההלוואה שנטל לרכישת הפאסאט החדשה.

76. מנגד, לטענת זקרי בתצהירו, הוא המשיך לתת שירות כעצמאי באמצעות חשבונית, לחברת תכנון, גם לאחר שהחל לעבוד כשכיר בחברה, שכן חברת תכנון לא פורקה עם המעבר לחברה. לדבריו, בתחילה הוא קיבל מחברת תכנון 2,200 ₪ בתוספת מע"מ, כאשר החל מחודש נובמבר 2003, הסכום ירד ל-500 ₪ בצירוף מע"מ בהסכמתו.
עוד נטען על ידי זקרי, כי בשנים האחרונות, החברה שילמה לו את הסך של 500 ₪ בצירוף מע"מ כתוספת למשכורתו כעובד שכיר בחברה, וזאת בשיק נפרד וכנגד חשבונית, דבר שאיפשר להפחית את השכר הקובע לתשלום זכויות סוציאליות.

77. בחקירתו הנגדית לפנינו, הוסיף לבנברג על גרסתו בתצהירו, כי כאשר זקרי החל לקבל משכורת מהחברה, הוא המשיך במשך כשלוש שנים לדבריו, להוציא חשבוניות לחברת תכנון, עבור ניהול בסך 2,200 ₪ לחודש בתוספת מע"מ. בנוסף, הוא הוציא עוד חשבונית על סך 500 ₪ בתוספת מע"מ כאשר שתי החשבוניות הוצאו לחברת תכנון עבור טיפול בתיקים מול מס הכנסה לאשתו של לבנברג ובנותיו (שהיו בעלות מניות באותה תקופה). לטענת לבנברג בעדותו לפנינו, חשבוניות אלו הוצאו עד שנת 2007 שאז הבנות עזבו את החברה ולא היה צורך יותר להגיש דוחות שלהן. לדבריו, רק בדיעבד, ולאחר הבדיקה שנערכה, התברר לו שב-2008 או 2007, חזר זקרי להוציא את החשבוניות של ה-500 ₪ לחברה. תחילה הוציא חשבונית בסך 300 ₪ בתוספת מע"מ ולאחר מכן בסך 500 ₪ בתוספת מע"מ, כאשר האחרונה מביניהן היתה בחודש אוגוסט 2013 (ראה: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 6-19).

זקרי אף הוא חזר על גרסתו בחקירתו הנגדית לפנינו, והעיד, כי החל מ-1/4/01 ועד 1/10/03 קיבל את הסך של 2,200 ₪ בתוספת מע"מ עבור המשך הטיפול בחברת תכנון כאשר בהמשך כאשר חברת תכנון " גססה לגמרי", הסכום ירד ל-500 ₪ ואותו קיבל עד לפיטוריו (ראה: בעמ' 22 לפרוטוקול ש': 8-12).

78. בנסיבות המקרה שלפנינו, בהן מדובר בהתנהלות של הצדדים שהשתרעה לאורך חמש שנים או יותר, נדרשות לנו ראיות חזקות מצד התובעת ( במקרה זה החברה), לשכנענו כי מדובר בכספים שהוצאו על ידי זקרי במרמה.
טענות כלליות, ללא מועדים או תאריכים שניתן לעגן בהם מסקנות כלשהן, ושעה שדבר מן התנאים החלים על יחסי הצדדים, לא הועלה על הכתב – אין בהם די כדי לשכנע שהתשלום בסך 500 ₪ לחודש בתוספת מע"מ, הוצא מהחברה שלא כדין, וכי לא מדובר בסכום לגביו היתה הסכמה מכללא להמשיך לשלמו.

79. על האמור לעיל נוסיף, כי לא נעלמה מעינינו טענתם של לבנברג והחברה, לפיה זקרי הציע במהלך הפגישה עם רו"ח שדה מיום 25/8/13 להחזיר את כל התשלומים בסך 500 ₪ שגבה עד לאותו מועד, כראיה לכך שמלכתחילה מדובר בכספים שהוצאו שלא כדין.
דא עקא, שלעניין זה ולנוכח הקשר הדברים בו הוצעה ההצעה, מקובלת עלינו עדותו של זקרי לפנינו, לפיה הוא הציע לרו"ח שדה, להחזיר רק את התשלום האחרון בסך 500 ₪, אותו גבה באמצעות שיק של החברה, לאחר שלבנברג הורה לו שלא לעשות שימוש יותר בפנקסי השיקים, או כדבריו: "אמרתי לו בצורה מטאפורית שאם זו הבעיה, אז אני מוכן להחזיר במסגרת הדיון על מה שמגיע לי את ה-500 ש"ח האלה" (ראה: בעמ' 51 לפרוטוקול ש': 22-23). מכל מקום, על סמך התרשמותנו מזקרי במהלך ההליכים לפנינו, קשה לנו להאמין שזקרי היה מציע מיוזמתו להחזיר סכומים כל כך גדולים, ועל כן נראה שרו"ח שדה, לא הבין נכון את דבריו של זקרי, בסוברו כי ההצעה התייחסה להשבת כל ה-500 ₪ שנגבו בעבר.

80. אשר על כן ולאור המבואר לעיל עד כה - הרי שבמובחן מהסכומים עליהם עמדנו קודם לכן - בהתייחס לתשלום בסך 500 ₪ בתוספת מע"מ לחודש, ששולם לזקרי באופן עיקבי לאורך שנים רבות – אין בידינו לקבוע כי החברה הוכיחה שזקרי הוציא ממנה את הסכום שלא כדין.

81. עד כאן דיוננו בסכומים שהוצאו על ידי זקרי בגין החזר התשלומים עבור הפאסאט החדשה, ומכאן נפנה בתשלומי הביטוח והרישוי של הפאסאט החדשה.

תשלומי הביטוח והרישוי עבור הפאסאט החדשה
82. כאמור, לא היה חולק אף לשיטת זקרי, כי הוא שילם את ביטוח החובה והמקיף עבור הפאסאט החדשה לתקופה נובמבר 2011 עד ספטמבר 2012, בסכום כולל של 4,552 ₪, באמצעות כרטיס האשראי של החברה, כאשר החיוב נרשם בכרטיסו האישי של לבנברג בחברה, וכי הוא שילם את ביטוח החובה והמקיף עבור הפאסאט החדשה לתקופה אוקטובר 2012 ועד חודש ספטמבר 2013, בסכום כולל של 5,137 ₪, אף זאת, באמצעות כרטיס האשראי של החברה, כאשר גם כאן, החיוב נרשם בכרטיסו האישי של לבנברג בחברה. כך גם לא היה חולק, אף לשיטת זקרי, כי בחודש ספטמבר 2012, הוא שילם בבנק הדואר, את אגרת הרישוי בגין הפאסאט החדשה ע"ס 3,226 ₪ באמצעות אחד מהשיקים החתומים של החברה שהיו בידיו, כאשר גם לעניין זה, בהתאם להנחייתו של זקרי, חויב הסכום האמור בכרטיסו האישי של לבנברג בחברה.

83. משקבענו כאמור, כי זקרי לא היה זכאי שיועמד לרשותו רכב חדש (במקרה זה הפאסאט החדשה), על חשבון החברה, אין זאת אלא - שמבלי להדרש לשאר הסתירות בגרסתו של זקרי לעניין תשלומי הביטוח והרישוי כאמור - הוא לא היה זכאי לכך שהחברה, לא כל שכן לבנברג באופן אישי, יישאו בעלות תשלומי הביטוח והרישוי כאמור בגין הפאסאט החדשה.
אי לכך, ומשאין חולק, גם לשיטתו של זקרי, כי הוא עשה שימוש באמצעי התשלום של החברה, תוך שהוא מחייב את חשבונו האישי של לבנברג באותן עלויות ביטוח ורישוי - אנו קובעים כי גם הוצאות הביטוח והרישוי כאמור לעיל, בגין הפאסאט החדשה, הוצאו על ידי זקרי מהחברה ומלבנברג, שלא כדין.

84. סיכומם של דברים עד הלום.
לאור כל אשר בואר על ידינו עד כה, נחה דעתנו כי בכל הנוגע לרכישת הפאסאט החדשה ומכירת הפאסאט הישנה, על כל הנובע מכך, לרבות ההוצאות בגין הביטוח ורישוי לפאסאט החדשה, הוציא זקרי, שלא כדין, כספים ורכוש מאת החברה ומאת לבנברג באופן אישי, ללא ידיעתם, ללא הסכמתם, ותוך רמיה וכחש.

לא נעלמו מעינינו טענותיו של זקרי לפיהן - במשך 19 שנים בהן הועסק בחברה ובחברת תכנון, לא היו כנגדו טענות, מה גם שבמשך כל התקופה הזו הופקדו בידיו פנקסי שיקים חתומים, כך שאילו רצה יכול היה להוציא סכומים הרבה יותר גבוהים מהחברה, ועל כן, אין זה סביר שלפתע אחרי 19 שנים ינהג אחרת כלפי החברה – אך אין בידינו לקבלן.

אכן, כפי שציינו גם אנו בפרק הקודם, לא שוכנענו כי נפלו פגמים בהתנהלותו של זקרי במהלך השנים שקדמו לשנת 2011 ואין תימה שכך, בהינתן תפקידו בחברה, המחייב מידה מוגברת של אמון אישי.

לדעתנו, האירועים שהתרחשו בשנת 2011 ואילך, סביב סוגיית העמדת הרכב הצמוד לרשותו של זקרי, נבעו מכך שזקרי לא השלים עם החלטתו של לבנברג שלא להעמיד לרשותו יותר רכב צמוד על חשבון החברה, ועל כן, ומשום שהיה בידיו הכח לעשות כן, ניצל את חוסר תשומת לבו של לבנברג וחוסר התעניינותו בפרטי הפרטים הנוגעים לתנאי ההתקשרות עמו, כדי ל"סדר לעצמו" רכב על חשבון החברה.
ואמנם, לא לקח זמן רב, עד שמשרד רואי החשבון, המבקר את ספריה של החברה, הבחין בהוצאות החריגות הללו, וכאמור הציף אותן בפני לבנברג.
העובדה שבמשך 17 השנים שקדמו לשנת 2011, לא נמצאו על ידי משרד רואי החשבון, חריגות בנוגע לתמורה ששולמה לזקרי, היא הנותנת כי בשנים אלו נהג זקרי כדין בתהנהלותו מול החברה, כפי שקבענו לעיל.

85. משאלו קביעותינו בכל הנוגע להתנהלותו של זקרי החל משנת 2011, בסוגיית הרכב הצמוד, נפנה להלן לדון בסעדים שנתבעו על ידי החברה ולבנברג באופן אישי, בשל התנהלות זו.

הסעדים שנתבעו על ידי החברה ולבנברג
86. אשר למקורות הנורמטיבים לסעדים שנתבעו על ידי לבנברג והחברה, הרי שלבנברג והחברה טענו למספר מקורות, כדלקמן:
עוולת גזל לפי סעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כאשר לטענתם בהתאם להלכה העדכנית בסוגיה זו, לא רק נכסים בעין, אלא גם כספים, יכולים להוות נושא לעוולת הגזל; לדבריהם, הוכחו במקרה זה כל היסודות של עוולת הגזל שבוצעו על ידי זקרי כלפי החברה וכלפי לבנברג באופן אישי.
אי לכך עותרים לבנברג והחברה לכך שבית הדין יורה על חיובו של זקרי לשלם להם פיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם עקב מעשיו.
עשיית עושר ולא במשפט לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, כאשר לטענתם במקרה זה, הוכחו שלושת היסודות להתגבשות הזכות להשבה לפי חוק עשיית עושר, שכן הוכח שזקרי קיבל נכסים וטובות הנאה שבאו לו מהחברה ומלבנברג, דהיינו: הפאסט הישנה שהועברה לבנו, וכספים שהועברו לחשבונו ולתכניות חיסכון וביטוח שלו מנכסי החברה, חיסכון בהוצאות אגרות רישוי וביטוחים של הרכב שהועבר לבנו ושל הרכב החדש שרכש לעצמו, הפחתת חיובי המס שלו כתוצאה מכך שמחד לא זקף בתלוש שלו שווי מס בגין השימוש בפאסט הישנה, על אף ששכרו כלל גילום המס ומאידך זקף את שווי המס בגין הטבה זו תוך גילום המס במשכורת של עובד אחר, ובהמשך, לאחר שרכש את הפאסט החדש, כתוצאה מכך ששילם לעצמו שכ"ט על דרך ניכוי מס במקור ששולם למס הכנסה ונזקף לזכותו; עוד נטען כי הוכח שהתעשרותו האמורה של זקרי על חשבון החברה ולבנברג הינה שלא על פי זכות שבדין, שכן הוא לא היה זכאי לקבל נכסים וטובות הנאה אלה, אלא הוא נטל אותם לעצמו בתחבולות ושלא בהסכמת החברה או לבנברג; מנגד, לא מתקיימות במקרה זה נסיבות העושות את ההשבה בלתי צודקת, ועל כן קיימת הצדקה מלאה לחייב את זקרי בהשבה מלאה, כדי "שלא יצא חוטא נשכר".
אי לכך, מבוקש לחייב את זקרי - מכוח עשיית עושר ולא במשפט - לשלם לחברה וללבנברג את שווי הנכסים וטובות ההנאה שקיבל עקב מעשיו כפי שהוכחו.
הפרת חובה חקוקה של גניבה ממעביד לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, שעניינו עוולת הפרת חובה חקוקה; לטענתם, החיקוק שהופר על ידי זקרי כלפי לבנברג הוא האיסור על גניבה שבסעיף 384 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, והחיקוק שהופר על ידי זקרי כלפי החברה הוא האיסור על גניבה בידי עובד שבסעיף 391 לחוק העונשין; לדבריהם, לנוכח הערך המוגן על ידי האיסורים הנ"ל, הרי שהחיקוקים הללו נועדו לטובתם; זקרי נטל את הפאסט הישנה ואת הכספים מהחברה ומלבנברג שלא בהסכמתם וללא זכות שבדין, לשימושו שלו תוך שלילתם מהם שלילת קבע; כך גם הנזקים שנגרמו לחברה וללבנברג הם מסוג הנזק שקביעת עבירות אלה בחיקוק נועדה למנוע.
אי לכך מבוקש לקבוע כי מכוח הפרת חובה חקוקה קמה לזקרי החובה לשלם לחברה וללבנברג פיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם עקב מעשיו כפי שהוכחו.
הפרת חובת תום הלב והנאמנות במסגרת יחסי עובד מעביד, לטענתם, במעשיו שהוכחו כאמור, הפר זקרי את חובת תום הלב ואת חובת הנאמנות וחובת האמון הנגזרות ממנה,
שהיתה מוטלת עליו כעובד כלפי החברה וכלפי לבנברג; הפרת חובת תום הלב המוטלת על עובד במסגרת יחסי עבודה מקימה עליו אחריות לנזק שנגרם למעסיק כתוצאה מההפרה, ובכלל זאת נזק לא ממוני עקב הפגיעה באמון שניתן בעובד.
אי לכך, מבוקש לקבוע כי מכוח הפרת חובת תום הלב המוטלת על עובד במסגרת יחסי עבודה קמה לזקרי החובה לשלם לחברה וללבנברג, פיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם עקב מעשיו כפי שהוכחו בהליכים אלה.

נפנה להלן לדון תחילה בסעדים שהתבקשו על ידי החברה כנגד זקרי.

הסעדים שהתבקשו על ידי החברה כנגד זקרי
87. יחסי עובד ומעביד הם יחסים חוזיים, וככאלה, הם מחייבים את הצדדים לחוזה העבודה לנהוג האחד כלפי משנהו, בתום לב. לא זו אף זו "ההתקשרות בין עובד למעביד והיחסים ביניהם, מעצם טיבם וטבעם, הם בעלי אופי מיוחד, בהיותם חוזה יחס מתמשך. בהתאם, ומכוח יחסי האמוןFiduciary Relationship ולאור עקרון תקנת הציבור, חלות על העובד ועל המעסיק, במהלך יחסי העבודה ובסיומם, חובות מוגברות של תום לב, אמון, גילוי, והגינות. חובות אלה, הן 'חובות עצמאיות שקיומן אינו תלוי בתניה חוזית מפורשת בין הצדדים', המשליכות על זכויותיהם של העובד והמעסיק כאחד" [ראה: ע"ע 1828-10-11 ורד זפרן גני - האקדמיה לאמנות ולעיצוב "בצלאל" (פסה"ד מיום 28/11/12)]. כך גם נקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה, כי: "בית דין זה ובית המשפט העליון בהלכתו הפסוקה, כמו גם מלומדי משפט בכתביהם [8], עמדו על ייחודו של חוזה העבודה כחוזה יחס מתמשך, על כך שההתייחסות אל חוזה העבודה היא כאל חוזה לשיתוף פעולה המושתת על יחסי אמון ועל חובת הנאמנות החלה על הצדדים לו. חובת הנאמנות, חובת תום הלב, וחובת ההגינות הנובעות מחוזה העבודה, מהוות את התשתית ליחסי העבודה הוגנים. העובד והמעביד אינם יריבים הניצבים משני עברי המתרס וחובתם ההדדית היא שלא להימצא בניגוד אינטרסים" [ראה: ע"ע 189/03 גירית בע"מ - מרדכי אביב (פסה"ד מיום 18/12/03) ].

88. עד כאן הכלל, ומן הכלל לענייננו.
לאור כל אשר בואר לעיל בנוגע להתנהלותו של זקרי כלפי החברה, החל משנת 2011, הן בכל הנוגע לנטילת הפאסאט הישנה, והן בכל הנוגע להוצאת הכספים מהחברה לשלם רכישת הפאסאט החדשה, אין מנוס מלקבוע כי זקרי הפר בצורה בוטה וחמורה את חובות תום הלב, הנאמנות וההגינות החלות עליו כעובד כלפי החברה, מכח חוזה העבודה שבינו לבין החברה.

משכך, הרי שחובה על זקרי לפצות את החברה בגין הנזקים שנגרמו לה עקב ההפרה ותוצאותיה, שלמצער היה עליו לראותם מראש, כתוצאה מסתברת של ההפרה (סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970).

כמבואר לעיל, רו"ח שטרנפלד פירט, בחוות דעתו, את הנזק שנגרם לחברה בשל מכירת הפאסאט הישנה. לאחר קיזוז הנזק שנגרם ללבנברג באופן אישי (ונתבע בתיק ס"ע 29010-09-13), נותר הסכום הכולל של 53,652 ₪ בגין נזקים שנגרמו לחברה.

חוות דעתו של רו"ח שטרנפלד בסוגיה זו לא נסתרה, ועל כן אנו קובעים שכתוצאה מהפרת חובותיו של זקרי כלפי החברה בכל הנוגע לנטילת הפאסאט הישנה, נגרמו לחברה נזקים, שהם תוצאה מסתברת של ההפרה, בסכום כולל של 53,652 ₪ (נכון לחודש יוני 2014).

89. אי לכך, ולאור האמור לעיל, אנו מחייבים את זקרי לשלם לחברה פיצוי בסכום כולל של 53,652 ₪, בשל נטילת הפאסאט הישנה, מידי החברה, שלא כדין.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 24/6/14 ועד לתשלום המלא בפועל.

90. אשר להוצאת הכספים, שלא כדין, מהחברה עבור רכישת הפאסאט החדשה, הרי שכמבואר לעיל, במישור העובדתי דחינו את טענת החברה לגבי הסך של 500 ₪ ששולם לזקרי בחשבונית לאורך כל השנים.

עם זאת, מבחינה חישובית, חוות דעתו של רו"ח שטרנפלד בסוגיה זו לא נסתרה, ועל כן, הנזק שנגרם לחברה, כתוצאה מסתברת של ההפרה מצד זקרי בעניין זה, עומד על 124,852 ₪ (נכון לחודש יוני 2014), לפי החישוב:

5,165 ₪ (לפני מע"מ)
-
500 ₪ (לפני מע"מ)
4,665 ₪ (לפני מע"מ).

4,665 ₪ (לפני מע"מ) X 20 חודשים החל מ-12/2011 ועד עד 7/2013 = 93,300 ₪, ובסה"כ משוערך ליום מתן חוות הדעת (יוני 2014) =124,852 ₪.

91. אי לכך, ולאור האמור לעיל, אנו מחייבים את זקרי לשלם לחברה פיצויים בסכום כולל של 124,852 ₪, בשל הוצאת הכספים, שלא כדין, מהחברה עבור רכישת הפאסאט החדשה.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 24/6/14 ועד לתשלום המלא בפועל.

92. עד כאן באשר לנזקי החברה, ומכאן נפנה לדון בסעדים שהתבקשו על ידי לבנברג באופן אישי.

הסעדים שהתבקשו על ידי לבנברג באופן אישי כנגד זקרי
93. אשר לנזקים שנגרמו ללבנברג באופן אישי, נקדים ונבהיר כי אין בידינו לשעות לטענת זקרי, לפיה בית דין זה אינו מוסמך מבחינה עניינית לדון בתביעת לבנברג כנגדו.

94. אכן, סעיף 24 (א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן- חוק בית הדין), קובע כי לבית הדין האזורי לעבודה, סמכות ייחודית לדון "בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]". מכאן, שהתביעה שבין לבנברג (שלא היה מעסיקו של זקרי) לבין זקרי, איננה תובענה "בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו", ועל כן, מלכתחילה לא היתה בסמכות בית דין זה.
ואמנם, לבנברג הגיש מכלתחילה את תביעתו כנגד זקרי לבית משפט השלום בחיפה, שהוא שהיה המוסמך לדון בתביעה, אלא שאו אז, הגיש זקרי באמצעות בא כוחו דאז, בקשה לסילוק התובענה על הסף בהעדר סמכות עניינית לדון בה, או לחלופין להורות על העברתה לבית הדין לעבודה שנטען (בטעות), כי הוא בעל הסמכות העניינית לדון בתובענה, וזאת לנוכח הטענה כי מדובר בתובענה שעילתה ביחסי עבודה, תוך התעלמות מכך שלא מתקיים בתובענה, התנאי השני בדבר זהות הצדדים, היינו כי מדובר בתובענה בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו.

בדיון במעמד הצדדים מיום 29/1/14 קבע בית משפט השלום כי הוא נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה (מבלי שנימק את החלטתו) והורה, לבקשת זקרי (ובהעדר התנגדות מטעם לבנברג) על העברת הדיון לבית דין זה מפאת חוסר סמכות עניינית.

95. סעיף 79 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע שאם "מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בענין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או הענינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר, והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם".
סעיף 79(ב) לאותו חוק קובע כי "בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד", והוראות אלה אומצו בסעיף 39 לחוק בית הדין.

לנוכח הוראות החוק כאמור, ומשהועברה, כאמור, תביעתו של זקרי לבית הדין לעבודה, קנה בית דין זה סמכות לדון בתביעה על כלל עילותיה, לרבות עוולת עשיית עושר ולא במשפט, ולרבות עוולת הגזל מכח פקודת הנזיקין, ועל כן אין לשעות לטענתה זו של זקרי כאילו בית הדין אינו מוסמך לדון בתביעותיו של לבנברג כנגד זקרי.

96. ולגופם של הסעדים הנתבעים, הרי שלאור קביעותינו לעיל באשר להוצאות הביטוח והרישוי עבור הפאסאט החדשה, שזקף זקרי, שלא כדין, לחשבונו האישי של לבנברג בחברה, אין זאת אלא שהתקיימו ביחס לאותן הוצאות יסודות עוולת הגזל שבסעיפים 52-54 לפקודת הנזיקין, כלפי לבנברג.

משכך, ומכח הסמכות שהוקנתה לבית המשפט בסעיף 55 לפקודת הנזיקין - אנו מחייבים את זקרי להשיב ללבנברג את ה"גזילה" כאמור.
הואיל ושווי הגזילה כאמור, לא היה שנוי במחלוקת בין הצדדים, אנו מחייבים את זקרי לשלם ללבנברג את הסכום הכולל של 13,680 ₪ (נכון חודש יוני 2014), בגין השבת הוצאות הביטוח והרישוי עבור הפאסאט החדשה שזקף זקרי, שלא כדין, לחשבונו האישי של לבנברג בחברה.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 24/6/14 ועד לתשלום המלא בפועל.

97. אשר לשווי הפאסאט הישנה שנלקחה על ידי זקרי ללא רשות ושוויה נכון למועד הגזילה (חודש 11/2011) נזקף על ידי זקרי לחובתו של לבנברג בכרטיסו האישי בחברה, הרי שבנסיבות אלו התקיימו לגבי שווי הגזילה כאמור, יסודות עוולת הגזל שבסעיפים 52-54 לפקודת הנזיקין, ועל כן ומכח סמכותנו לפי סעיף 55 לפקודת הנזיקין, אנו מחייבים את זקרי להשיב ללבנברג את אותה ה"גזילה" כאמור.
חוות דעתו של רו"ח שטרנפלד באשר לשווי הרכב (נכון לחודש 11/2011) שנזקף לחובתו של לבנברג באופן אישי, לא נסתרה, ועל כן אנו מחייבים את זקרי לשלם ללבנברג את הסכום הכולל של 20,334 ₪, בגין השבת שווי הפאסאט הישנה שניטלה מן החברה שלא כדין, ועלותה נזקפה לחובתו של לבנברג באופן אישי.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 30/11/2011 ועד לתשלום המלא בפועל.

98. אשר לעתירתו הנוספת של לבנברג בתיק ס"ע 29010-09-13, לחייב את זקרי בתשלום פיצויים בגין נזק לא ממוני שנגרם ללבנברג עקב "אובדן ימי עבודה, טרדה, טרחה, טרטור ועוגמת נפש", אנו סבורים כי לנוכח הנסיבות שהתבררו לפנינו כאמור לעיל ביחס להתנהלותו של זקרי, הן כלפי החברה והן כלפי לבנברג באופן אישי, מדובר באחד מאותם מקרים בהם מוצדק לחייב את המזיק בפיצוי בגין נזק לא ממוני, וזאת עבור הטרדה, הטרחה, ה"טרטור" ועוגמת הנפש, שנגרמו ללבנברג, עקב התנהלותו של זקרי, כפי שתוארה לעיל.

אשר לשיעור הפיצוי ברכיב זה, הרי שלאחר שקילת הנתונים הרלוונטיים, החלטנו לחייב את זקרי בפיצוי בגין נזק לא ממוני בהיקף של מחצית מן הסכום שנתבע, ועל כן, אנו מחייבים את זקרי לשלם ללבנברג פיצוי בגין נזק לא ממוני בסכום כולל של 7,500 ₪.

ככל שלא ישולם הסכום שפסקנו כאמור לעיל, בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, יישא הוא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

99. עד כאן דיוננו בתביעותיהם של לבנברג והחברה כנגד זקרי, ומכאן נפנה להלן לדון בתביעותיו של זקרי כנגד לבנברג והחברה.

תביעותיו של זקרי כנגד לבנברג והחברה בתיק
סע"ש 48926-02-14.

100. במסגרת תביעותיו של זקרי כנגד החברה, עתר זקרי לחייב את החברה בתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתו אצלה וסיומה. בנוסף לכך, במסגרת כתב תביעה זה, עתר זקרי כאמור, לחייב את החברה ואת לבנברג, גם יחד, לפצותו בגין עוולת לשון הרע, שהוציא עליו לבנברג לטענתו.

נפנה אפוא לדון תחילה בתביעותיו של זקרי כנגד החברה לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתו אצלה וסיומה.

התביעה לתשלום שכר החודשים יולי וחלק מאוגוסט 2013
101. ברכיב זה לתביעתו, עתר זקרי לחייב את החברה לשלם לו את שכר החודשים יולי וחלק מחודש אוגוסט 2013 בסכום כולל של 15,564 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר.
לדבריו בתצהירו, עקב אי תשלום שכר החודשים יולי וחלק מאוגוסט 2013, החברה חייבת לו שכר עבור "6 שבועות".

זקרי לא פירש כיצד הגיע לסכום הכולל של 15,564 ₪, אך ככל שסכום זה משקף 6 שבועות עבודה נטו, כדבריו, נראה שהשכר החודשי שעל פיו התבססה תביעתו זו, הוא 10,376 ₪.

102. נקדים ונאמר כי איננו מקבלים את סברת לבנברג והחברה, לפיה טופס 106 של זקרי לשנת 2013, מהווה ראיה לתשלום השכר של זקרי לחודש יולי 2013. לעניין זה, לא היה חולק אף לשיטת זקרי, כי הוא הספיק להפיק לעצמו תלוש שכר לחודש יולי 2013, ועל כן, איו תימה על כך שסכום זה מופיע ב מישור הרישומי בטופס 106 לשנת 2013. דא עקא, ש רישום ה"תשלום", כמו גם הוצאת תלוש שכר, איננו מהווה ראיה לכך שהסכום הנקוב בתלוש השכר אכן שולם בפועל.
זקרי טען כי לא הספיק לגבות את השכר עצמו לחודש יולי 2013 והחברה לא הוכיחה - למרות שבינתיים היו לה מנהלי חשבונות אחרים - כי זקרי קיבל את התשלום בפועל בגין שכר חודש יולי 2013.
אי לכך, אנו קובעים כי זקרי לא קיבל שכר בגין חודש יולי 2013. אשר לחודש אוגוסט 2013, הרי שלא היה חולק, אף לשיטת החברה, כי לא שולם לזקרי שכר, ועל כן ובהתאם לתביעתו, זכאי זקרי לשכר בגין 6 שבועות לחודשים יולי ואוגוסט 2013, גם יחד.

103. אשר לגובה שכרו של זקרי, הרי כפי שקבענו לעיל, ובניגוד לסברת לבנברג והחברה, שכרו ברוטו של זקרי עמד על 3,990 ₪ ברוטו, ושכר זה לא כלל שווי רכב או גילום בגין זקיפת שווי רכב. מנגד ובהעדר כל פירוט, לא ברור כיצד הגיע זקרי לתחשיב לפיו הוא זכאי לשכר חודשי בסך של כ-10,000 ₪ ברוטו, אך אם וככל שהנחה זו התבססה על זכאותו להחזר הוצאות חודשיות בגין רכישת הפאסאט החדשה, הרי שכאמור לעיל שללנו את זכאותו של זקרי לתשלומים אלו, ועל כן התוצאה היא שזקרי זכאי לשכר בגין 6 שבועות בחודשים יולי וחלק מאוגוסט 2013 בסכום כולל של 5,985 ₪ ברוטו, לפי החישוב שלהלן:

3,990 ₪ ברוטו (שכר חודשים) X 6 שבועות נטו = 5,985 ₪ ברוטו.
4 שבועות עבודה נטו בחודש

104. אשר לעתירתו של זקרי לפיצויי הלנה על שכר זה, הרי שלנוכח הסכומים שבהם חייבנו אנו, את זקרי לשלם לחברה, אנו מאמינים ללבנברג ולחברה כי האמינו בתום לב שהם זכאים לקזז כל חוב שחבה החברה לזקרי בגין שכר עבודה כנגד הסכומים הגבוהים שחב להם זקרי, וכפי שקבענו אותם לעיל.

יודגש כי איננו סבורים שככלל, ראוי להתיר למעסיק לעשות דין לעצמו בכל הנוגע לקיזוז שכר העבודה של העובד, רק מפני שהכח לעשות כן מצוי בידיו, אך מנגד, לא מדובר בענינננו בנסיבות רגילות, אלא בנסיבות יוצאות מן הכלל, של הפרת חובת האמון הבסיסי מצד מנהל חשבונות של החברה, כלפיה, ועל כן, ואם קיים מקרה בו יהא זה ראוי להפחית את פיצויי ההלנה בשל מחלוקת כנה בדבר עצם הזכאות לסכום, הרי שהמקרה שלפנינו, הוא אחד מהם.

אי לכך, אנו מפחיתים את פיצויי הלנת השכר לשיעור של הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד.

105. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, אנו מחייבים את החברה לשלם לזקרי שכר עבודה בגין חודש יולי 2013 בסך 3,990 ₪ ברוטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/8/13 ועד לתשלום המלא בפועל, וכן שכר עבודה בגין חודש אוגוסט 2013 בסך 1,995 ₪ ברוטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/9/13 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לפיצויי פיטורים
106. ברכיב זה לתביעתו, עתר זקרי לחייב את החברה לשלם לו פיצויי פיטורים בסכום כולל של 96,732 ₪, בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, עקב פיטוריו מעבודתו בחברה.
לדבריו של זקרי, משפוטר מעבודתו ובהינתן כי החברה לא ציינה אחרת במכתב הפיטורים, הרי שהוא זכאי לפיצויי פיטורים בשל פיטוריו מעבודתו.

אשר לסכום הנתבע, הרי שזקרי לא צירף חישוב של סכום פיצויי הפיטורים שנתבע כאמור, ולא ציין מה היה גובה המשכורת שעל פיה חושב הסכום. עם זאת, במסגרת כתב תביעתו ותצהירו, טען זקרי כי סכום פיצויי הפיטורים נתבע עבור 19 שנים, כאשר לדבריו הסך של 96,732 ₪ אותם תבע, מהווים את היתרה לתשלום לאחר שלקח בחשבון את הסכום שנצבר בביטוח מנהלים וקיזז אותו, כאשר לדבריו, נכון ליום הפיטורים נצבר בביטוח המנהלים, הסך של 72,908 ₪, אף זאת מבלי שצורפה אסמכתא לכך, ומבלי להבהיר האם מדובר בסכום שנצבר גם עבור תקופת עבודתו של זקרי בחברת תכנון או שמא רק עבור תקופת עבודתו של זקרי בחברה.
עוד נטען על ידי זקרי, כי למרות האמור, החברה טרם טרחה ל"שחרר" לזכותו של זקרי את "הקרנות", ועל כן עתר זקרי, בנוסף לחיוב החברה בתשלום הסכום הכולל של 96,732 ₪ בגין יתרת פיצויי פיטורים, לחייב את החברה למסור לו טופס 161 כחוק, ו"לשחרר" לידיו את "הקופות".

זאת ועוד, לטענת זקרי, בנסיבות העניין הוא זכאי לפיצויי הלנה מלאים כחוק, מכיוון שאין מחלוקת כי פוטר ע"י החברה, כך שלא עומדת לחברה טענת טעות או מחלוקת של ממש.

107. מנגד, לטענת לבנברג והחברה, יש לקבוע, מכח סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, כי עסקינן בענייננו בפיטורים של עובד "בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים"; לטענתם, בהעדר הסכם קיבוצי החל על הצדדים, יש לפנות, על פי הוראות סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, לתקנון העבודה לפועלי התעשיה, שם נקבע בסעיף 53, כי במקרה של גניבה, רשאי המעביד להחליט על פיטורים תוך שלילה חלקית או מלאה של פיצוי הפיטורים; לדבריהם, בפסיקת בית הדין לעבודה נשללה לא אחת זכאותם של עובדים לפיצויי פיטורים עת הוכחה גניבה ממעסיקם, וזאת על רקע החומרה שבדבר; לטענת לבנברג והחברה, בהינתן השיקולים והאיזונים לחומרא ולקולא כפי שנקבעו בפסיקה, נראה כי במקרה זה התקיימו רק שיקולים לחומרא, ועל כן מן הראוי לשלול מזקרי פיצויי פיטורים חלוטין, זאת לאחר שניצל את תפקידו, מעמדו ואחריותו לניהול חשבונות החברה, נגישותו לכספי ו/או אמצעי התשלום של החברה ובקיאותו בכללי החשבונאות, כמו גם את האמון שנתן בו לבנברג, כדי לגנוב מנכסי החברה ומכספיה, ומכספי בעל המניות ומנהלה סכומים הנאמדים במאות אלפי שקלים.
לחילופין בלבד, וככל שבית הדין יסבור כי נסיבות הפיטורים אינן מצדיקות שלילה מוחלטת של פיצויי הפיטורים, מבקשים לבנברג והחברה כי באומדן הפיצויים יש להביא בחשבון כי שכרו של זקרי היה 3,990 ₪ (כולל גילום שווי רכב), וכי עם סיום עבודתו בחברת תכנון הוא קיבל פיצויי פיטורים מלאים, כפי שאף הודה בעצמו.

אשר לעתירה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים נטען כי בהעדר זכאות לפיצויי פיטורים גם אין זכות לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
לחילופין בלבד, נטען שככל שבית הדין יקבע שנסיבות הפיטורים אינן מצדיקות שלילה מוחלטת של פיצויי הפיטורים, הרי שמבוקש, מכח 20 (ד) לחוק הגנת השכר, לבטל את זכאותו של זקרי לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, בהינתן כי שלילת הפיצויים נבעה מספק ממשי באשר לזכאותו של זקרי לפיצויי פיטורים, נוכח נסיבות הפיטורים.

108. כאמור, אין חולק בין הצדדים שזקרי פוטר (ולא התפטר) מעבודתו בחברה, כך שהשאלה הטעונה הכרעה בענייננו, היא האם כטענת החברה, בנסיבות פיטוריו התקיימו בזקרי התנאים המצדיקים פיטורים תוך שלילתם של פיצויי הפיטורים במלואם או למצער, בחלקם. ודוק, בניגוד לסברת זקרי, העובדה שבמכתב הפיטורים לא נאמר כי ישללו מזקרי פיצויי הפיטורים, אינה מונעת מהחברה את האפשרות להתגונן בטענה זו במסגרת הליך משפטי שבו תובע ממנה זקרי, פיצויי פיטורים.

109. סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים), קובע:
"לא יהיה עובד זכאי לפיצויים או יהיה זכאי לפיצויים חלקיים בלבד, הכל לפי הענין, אם פוטר בנסיבות, שעל פי הסכם קיבוצי החל על המעביד והעובד - ובאין הסכם כזה, על פי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף - מצדיקות פיטורים ללא-פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד".

סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, קובע:
"בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא-פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בענין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים".

110. בענייננו, אין חולק בין הצדדים כי לא חל על יחסיהם הסכם קיבוצי כלשהו, ואף לא הובאו ראיות מטעם מי מהם לגבי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים באותו ענף, כך שאין תחולה להוראות סעיף 16 לחוק, אלא התוצאה היא שבנסיבות המקרה שבפנינו, יש לפנות להוראות סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים [ראה לעניין זה: דב"ע ל/9-3 מרלן ברני - עסים שנה, פד"ע א', 113; דב"ע לא/3-3 רים בע"מ - נסים יוסף, פד"ע ב', 215; דב"ע נו/28-3 רומן בני ברק (1998) בע"מ - יצחק פרנסיס , עבודה ארצי, כרך כט(1), 124].
מכל מקום, הואיל וסעיפים 17-16 דנים בחריג לכלל בדבר זכאות לפיצויי פיטורים עקב פיטורים - הלכה היא, כי הטוען לקיום יוצא מהכלל, עליו נטל ההוכחה כי התקיים התנאי לסטייה מהכלל, היינו הנטל להוכיח קיומן של נסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים, מוטל על המעסיק, היא החברה בענייננו [ראה: דב"ע ל/6-3 אליהו שמואלי ואח' – שושנה שרייר, עבודה ארצי, כרך ג (1), 162; דב"ע שן/119-3 עיתונות מקומית בע"מ - אשר בן עמי פד"ע כ"ב, 303 ].

111. ולגופם של דברים, הגם שלא שוכנענו כי זקרי רימה את החברה ואת לבנברג במשך כל תקופת עבודתו, כטענת לבנברג והחברה, נחה דעתנו כמבואר לעיל, כי החל מסוף שנת 2011 ועד לסוף תקופת עבודתו, ניצל זקרי את האמון הרב שניתן לו לאורך השנים, והוציא, שלא כדין, ואף במרמה, סכומים לא מבוטלים מהחברה ואף מלבנברג באופן אישי, והכל כמפורט לעיל במסגרת דיוננו בתביעותיהם של לבנברג והחברה נגד זקרי.

אי לכך, וככל שהדברים נוגעים להתנהלותו של זקרי החל מסוף שנת 2011 ועד לסוף תקופת עבודתו, עמדו לבנברג והחברה בנטל המוטל עליהם להוכיח כי זקרי הוציא מהם שלא כדין, ואף במרמה, סכומים לא מבוטלים.
112. משזו קביעתנו, נשאלת השאלה מה דינו של זקרי לעניין תשלום פיצויי פיטורים, בנסיבות בהן פוטר עקב גילוי התנהלותו זו.

כאמור, סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, שחל בענייננו מסמיך את בית הדין ביחס לענף עבודה שאין בו הסכם קיבוצי, כפי המקרה בענייננו, לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא-פיצויים או בפיצויים חלקיים כפי שייקבע.
עוד קובע סעיף 17 הנ"ל כי בדונו בענין זה "יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים".

113. ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה, הוא תקנון העבודה בתעשיה שנחתם ביום 19/9/1962 בין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית (להלן - תקנון העבודה).

סעיפים 53-51 לתקנון העבודה קובעים כללים מפורטים בשאלת הדין החל על עובד שהפר את המשמעת. במסגרת זו מונים הם את סוגי עבירות משמעת לפי סדר עולה בחומרתן, ואת העונש שבצידן כפי שיפורט להלן.

סעיף 51 לתקנון קובע כי:
"עשה העובד אחת מאלו:
א. עזב מקום עבודתו בזמן העבודה בלי רשות או בלי סיבה סבירה;
ב. נעדר מעבודתו בלי רשות ובלי סיבה סבירה;
ג. עישן במפעל שלא במקום המיועד לכך (סעיף 45);
ד. אחר לעבודה (סעיף 12).
העונש על עבירות אלו, נע בין התראה בכתב עם או בלי הודעה בלוח המודעות, עבור דרך קנס כספי עד לשיעור שכר יום עבודה, ועד להפסקת עבודה ללא תשלום עד לשלושה ימים.
סעיף 52 לתקנון קובע:
"עשה עובד אחת מאלו:
א. לא ציית להוראות ההנהלה בקשר לעבודה;
ב. עבד במקום אחר בלי רשות מאת ההנהלה;
ג. הכה, התקוטט או גרם לאלה;
ד. החתים את כרטיס הנוכחות של עובד אחר;
ה. העלים תוצרת המפעל, או העבירה למשמרת אחרת, או לאדם אחר, כדי לזכות בכך
בטובת הנאה;
ו. ניצל לרעה תעודת מחלה שקיבל".
העונש על עבירות אלו, נע בין קנס כספי, עבור דרך הפסקה זמנית של העבודה ללא תשלום, פיטורים מהעבודה עם הודעה מוקדמת ועם תשלום פיצויי פיטורים, ועד לפיטורים מהעבודה בלי הודעה מוקדמת ועם תשלום פיצויי פיטורים.
סעיף 53 לתקנון קובע:
א. הפר משמעת באופן חמור;
ב. גרם להכאות במפעל שתוצאותיהן חמורות;
ג. גנב, מעל או חיבל במהלך התקין של העבודה;
ד. קלקל חומרים, מכשירים או מכונות במזיד;
ה. בזבז חומרים בזדון;
ו. מסר סודות המפעל ;
ז. עישן במפעל או בחלק ממנו בו העישון קשור בסכנה והודע על כך לעובדים;
ח. עבד במקום אחר ללא קבלת רשות מאת ההנהלה ויש בכך משום גרימת נזק למפעל;
ט. עבד במקום אחר בתקופה בה נעדר מהעבודה מחמת מחלה או תאונה;
י. עבר עבירה פלילית חמורה 22".
העונש על עבירות אלו, נע בין הפסקת עבודה זמנית או ממושכת ללא תשלום עבור דרך פיטורים ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פיצויי פיטורים ועד לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים.

114. במלוא הזהירות המתחייבת, נראה כי מבין החלופות כאמור לעיל (אשר כאמור נועדו להנחות את בית הדין), נופלים המעשים שהוכחו בעניינו של זקרי, מבחינת חומרתם בסעיף קטן 53 לתקנון, אשר העונש בגינם נע בין הפסקת עבודה זמנית או ממושכת ללא תשלום, עבור דרך פיטורים ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פיצויי פיטורים ועד לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים.

מכל מקום, באשר למידת העונש שיש להשית על העובד נפסק ב דב"ע לז/33-3 חברת נוימן, ברזל לבניה 1974 בע"מ - עמר מסארווה; פד"ע ח', עמ' 315 בהקשר לסעיף זה לתקנון העבודה, כי "קשה לפרש את הדיבור 'ללא פיצויים' בגדר הוראה עונשית, בדרך אחרת מאשר כהתוויית גבול עליון לסמכות הענישה, גבול שאינו דוחה אפשרויות של עונשי ביניים, לפי שיקול דעת [כן ראה לעניין זה: דב"ע מג/84-3 הרצל חלפון - ארגיל בע"מ פד"ע ט"ו, עמ' 38; דב"ע מה/71-3 ממשלת ישראל ואח' – בנימין גור אריה פד"ע ט"ז, עמ' 269, בעמ' 273 ].

זאת ועוד, בע"ע 214/06 אלוניאל בע"מ נגד אלכסנדר צרניאקוב (פסה"ד מיום 31/5/07) , עמד בית הדין הארצי לעבודה על התכלית שבבסיס ההוראות הנ"ל בתקנון העבודה, ועל השיקולים שעל בית הדין לשקול בבואו ליישמם, בציינו כי התכלית שבשלילת פיצויי הפיטורים שני פנים לה: להעניש את העובד בגין עבירת משמעת חמורה שביצע; ולהוות מסר מרתיע לכלל העובדים מפני ביצוע מעשים דומים. עוד נקבע ע"י בית הדין הארצי באותו מקרה כי:
"בבוא בית הדין להכריע בשאלה האם ובאיזו מידה יש להפעיל את הסנקציה של שלילת פיצויי הפיטורים, ייתן דעתו לתכלית החוק, ויאזן בין השיקולים הנדרשים לעניין בנסיבות המקרה, לרבות השיקולים שלהלן:
השיקולים לחומרה - חומרת המעשים בגינם פוטר העובד; הנזק שנגרם למעביד או שעלול היה להיגרם לו עקב כך, היקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד, מעמדו ותפקידו ומידת האמון הנובעת הימנו; הפרת האמון - המוּעצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקיד בכיר, או בתפקיד אמון; השפעת התנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר, על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה והיקף ההרתעה בנסיבות המקרה;
השיקולים לקולא – אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו למעביד; משך תקופת העבודה, וכפועל יוצא הימנה - עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד ובמשפחתו, כתוצאה משלילת פיצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם, בשים לב לסכום שיוותר בידיו למחייה; נסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת ההשתכרות העתידית שלו; [וראו במסגרת השיקולים הללו גם ע"ע 3000/96 אבלין (מימון) אליה נ' קליין בן ציון, ניתן ביום 2.7.01]"

באשר לנפקות המעשים בגינם פוטר העובד, נפסק בע"ע 272/06 משה אוחנון - קלניק שיווק מזון (1986) (פסה"ד מיום 18/9/07) , שם נדונה עבירת גניבה של עובד ממעבידו:
"יחסי עבודה הם יחסים קרובים בהם קיים משקע עמוק וחיוני של יחסי אמון בין עובד למעסיקו. עבודתו של עובד כרוכה, כמעט תמיד, בטיפול ברכוש של המעסיק וחובת הנאמנות הבסיסית שלו מחייבת לטפל ברכוש זה בזהירות ובהגינות ולא לשלוח בו יד. פגיעה מכוונת של עובד ברכוש מעבידו או גניבת רכוש זה מהווים הפרה יסודית של חוזה העבודה ומצדיקים פיטורים על אתר ושלילת פיצוי פיטורים."
115. ומן הכלל אל הפרט.
בענייננו, וכמבואר לעיל בפסק דיננו, הפר זקרי את האמון שנתנו בו לבנברג והחברה מתוקף מעמדו כמנהל החשבונות שלה, ותוך ניצול מעמדו זה, על מנת להוציא מהחברה, שלא כדין, סכומים שנאמדים בעשרות אלפי שקלים.
מנגד, עומדות לזכותו של זקרי שנות עבודתו הממושכות עם לבנברג תחילה בחברת תכנון ולאחר מכן בחברה, שלגביהם כאמור לא שוכנענו כי נפל מתום בהתנהלותו.

בצד שיקולים אלו המתייחסים לזקרי באופן אישי, יש לקחת בחשבון גם את גורם ההרתעה, והצורך להעביר מסר מרתיע לכלל העובדים מפני ביצוע מעשים דומים.

116. אי לכך, לאחר שנתנו דעתנו למכלול השיקולים והנסיבות הרלוונטיים לענייננו, אנו סבורים כי שלילה של 50% מפיצויי הפיטורים המגיעים לזקרי, יש בה כדי לאזן באופן ראוי בין השיקולים הרלוונטיים המונחים על הכף בענייננו, והיא מידתית וסבירה בנסיבות העניין המסוימות שלפנינו.

אי לכך, אנו קובעים כי בנסיבות המקרה שלפנינו, זקרי זכאי ל-50% מפיצויי הפיטורים המגיעים לו, ומשזו קביעתנו, נשאלת השאלה, מהו סכום פיצויי הפיטורים המגיע לזקרי.

נפנה להלן לדון בשאלה זו.

117. כאמור, זקרי לא דק פורתא כיצד הגיע לסכום של 96,732 ₪, לשיטתו כאמור, כיתרת סכום פיצויי הפיטורים המגיע לו. מכל מקום, לנוכח העובדה שזקרי נקב במספר 19 כדי לתאר את מספר השנים שבגינם מגיעים לו פיצויי פיטורים, אנו מסיקים שהוא חישב את זכאותו לפיצויי פיטורים בהתייחס למלוא תקופת עבודתו ש החל משנת 1994 בחברת תכנון. ככלל, ובכפוף להוכחה כי מדובר בעבודה "אצל מעסיק אחד או במקום עבודה אחד" (סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים), אין מניעה לפסוק לעובד פיצויי פיטורים גם בגין תקופת עבודתו אצל מעסיק קודם או מקום עבודה קודם.

דא עקא שבענייננו, זקרי לא הוכיח, ולא התיימר להוכיח, שלבד מהעובדה שלבנברג היה בעל מניות בשתי החברות, אכן מדובר בענייננו, בעבודה "אצל מעסיק אחד או במקום עבודה אחד".
אלא שבכך לא סגי, והעיקר לענייננו הוא שלמרות ניסיונו של זקרי להציג במסגרת תביעתו ותצהיר עדותו הראשית, מצג לפיו לא קיבל פיצויי פיטורים בעת המעבר מחברת תכנון לחברה, הרי שלאחר מספר לא מבוטל של שאלות בחקירה נגדית (ראה: בעמ' 61 לפרוטוקול ש': 26 עד עמ' 62 ש': 23 ), הודה לבסוף זקרי, כי בעת המעבר מחברת תכנון לחברה, הוא קיבל הן את הסכומים שנצברו על שמו בחברת מנורה בגין פיצויי פיטורים והן השלמת פיצויי פיטורים מהקופה המרכזית לפיצויי פיטורים, ובמילותיו שלו, כשנשאל על כך:
"ש. אני מציג לך טופס 161, נספח מ"א לתצהיר אפרים, שאתה מילאת ביום 17.1.01 והוגש למנורה חב' לביטוח ב 15.2.01 שם אתה טוען שסכום המענק הפטור ממס הינו 27,265 ש"ח שאם תחבר את המסמך של מנורה 18,000 ומשהו יחד עם מסמך העברה בנקאית אתה תגיע לסכום המלא של הפיצויים שהיו אמורים להיות משולמים לך ושולמו בגין העברה לחברה אחת. מה יש לך להגיד על כך.
ת. על המשכורת שנקובה בטופס 161 הזה אכן קיבלתי את מלוא פיצויי הפיטורים אבל אני טוען שהגיע לי גם עבור ההטבה של הרכב שקיבלתי" (ראה: בעמ' 53 לפרוטוקול ש': 5-11 ) (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

אשר ל"הטבה של הרכב", כטענת זקרי, הרי שכאמור לעיל, דחינו את זכאותו של זקרי לקבל את אותה הטבה החל מסוף שנת 2011 ואילך, אך גם אלמלא כן, הלכה פסוקה היא שגילום הוצאות, לרבות בגין שווי העמדת רכב צמוד לרשות העובד, אינו יכול להוות חלק משכרו הקובע של העובד לעניין פיצויי פיטורים [ראה: בג"צ 4838/03 קרן קיימת לישראל נגד בית הדין הארצי לעבודה, עו"ד גרא קורן והיועץ המשפטי לממשלה, פד"י נט(5), עמ' 241].

אי לכך, ואפילו אם היו הצדדים ממשיכים בהעמדת הרכב הצמוד לרשות זקרי עד לסוף תקופת עבודתו, הרי שבניגוד לסברתו של זקרי כאמור לעיל - שווי אותו רכב לא היה נכלל במשכורת הקובעת לצורך חישוב פיצויי פיטורים. מכאן, שאף לשיטת זקרי בעדותו לפנינו כאמור לעיל, הוא קיבל לידיו את מלוא פיצויי הפיטורים המגיעים לו מאת חברת תכנון בעת סיום עבודתו אצלה.

118. משאלו הם פני הדברים, אין זאת אלא שסך 100% פיצויי הפיטורים, המגיעים לזקרי בגין מלוא תקופת עבודתו בחברה, הוא 50,274 ₪, על פי החישוב שלהלן:
3,990 ₪ (משכורת קובעת) X 12.6 שנים (החל מחודש 1/01 עד 8/13) = 50,274 ₪.

הואיל וכאמור קבענו שזקרי זכאי רק ל-50% מסכום פיצויי הפיטורים, אין זאת אלא שזקרי זכאי לפיצויי פיטורים חלקיים בסך 25,137 ₪, בלבד.

119. אשר לעתירתו של זקרי לחיוב החברה בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, הרי שדי לעיין בדיוננו לעיל וטענות הצדדים במסגרתו, כדי להיווכח שבענייננו התקיימו "חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים, שיש בהם ממש", כלשונו של סעיף 20(ד)(1) לחוק הגנת השכר, ועל כן אנו מורים על הפחתת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, והעמדתם על שיעור של הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בלבד.

120. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, אנו מחייבים את החברה לשלם לזקרי פיצויי פיטורים חלקיים בסך 25,137 ₪.
סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/9/13 ועד לתשלום המלא בפועל.

121. אשר לעתירה לחיובה של החברה במתן מכתב "שחרור" ל"קופות" או ל"קרנות" כלשונו של זקרי, הרי שה"קופה"/"קרן" היחידה שלגביה נדרש "מכתב שחרור", היא פוליסת ביטוח המנהלים שנערכה על ידי החברה לטובת זקרי.
ואשר לעתירה לחיובה של החברה במתן טופס 161 ומכתב "שחרור" לביטוח המנהלים, הרי שלא נטען על ידי החברה, כי יש סיבה למנוע מזקרי את קבלת כספי התגמולים (לא כל שכן את חלק העובד בגין תגמולים) שנצברו עבורו בביטוח מנהלים.
זאת ועוד, על מנת שלא לפגוע בזכויותו של זקרי לקבלת קצבה בהגיעו לגיל פרישה, הרי, שככל שטרם נעשה כן, אנו מחייבים את החברה, בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, להמציא לב"כ של זקרי, עם העתק לחברת הביטוח, "מכתב שחרור" להעברת כל הכספים שנצברו בפוליסת ביטוח המנהלים על שם זקרי בגין תגמולים לבעלות זקרי, וכן להעברת סכום פיצויי הפיטורים החלקיים שפסקנו כאמור לעיל עד לתקרה בסך 25,137 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/9/13 ועד לתשלום המלא בפועל, לבעלותו של זקרי, והכל בצירוף טופס 161.

מובהר בזאת, כי הסכום שפסקנו כאמור, יבוא על חשבון הסכומים שנצברו על שמו של זקרי בביטוח המנהלים, בגין רכיב פיצויי פיטורים ל תקופת עבודתו של זקרי בחברה, ולא בנוסף להם.
אי לכך, ככך שסך הסכומים שנצברו על שמו של זקרי בביטוח המנהלים, בגין רכיב פיצויי פיטורים לתקופת עבודתו של זקרי בחברה, עולה על סכום פיצויי הפיטורים החלקיים שפסקנו כאמור לעיל, תעביר חברת הביטוח את יתרת הסכום שמעבר לסכום פיצויי הפיטורים החלקיים שפסקנו כאמור לעיל, לידיה של החברה, אלא אם כן, יגיעו זקרי והחברה להסדר אחר בכתב, שאז תפעל חברת הביטוח בהתאם לאותו הסדר.
ככל שהסכום שנצבר בביטוח המנהלים בגין רכיב פיצויי פיטורים לתקופת עבודתו של זקרי בחברה, נמוך מסכום פיצויי הפיטורים החלקיים שפסקנו כאמור לעיל, רשאית החברה לשלם את ההפרש באמצעות קיזוז הסכום מן הסכומים שפסקנו כאמור לעיל מאת זקרי לחברה.

התביעה לתשלום דמי הודעה מוקדמת
122. ברכיב זה לתביעתו, עתר זקרי לחייב את החברה לשלם לו דמי הודעה מוקדמת בסך 9,155 ₪, עקב פיטוריו ללא הודעה מוקדמת. במסגרת סיכומיו, הוסיף זקרי וטען, כי לא הודע לו על שלילת דמי ההודעה המוקדמת במסגרת מכתב הפיטורים.
מכל מקום, גם לגבי רכיב זה לכתב התביעה, לא טרח זקרי לפרט כיצד חישב את הסכום שתבע ומהי לשיטתו משכורתו הקובעת.

123. אין חולק בענייננו כי לא נמסרה לזקרי הודעה מוקדמת לפני פיטוריו, אך לטענת לבנברג והחברה, בנסיבות שבנדון לא זכאי זקרי להודעה מוקדמת. בהקשר לכך נטען כי סעיף 10(ב) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים, שולל את הזכאות להודעה מוקדמת מהעובד אם פוטר על פי הוראות סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים, כפי המקרה בענייננו; כך גם לפי סעיף 53 לתקנון העבודה, נקבע שהמעסיק רשאי, במקרה של גניבה, לפטר את העובד ללא הודעה מוקדמת; והעיקר, בנסיבות בהן מועל עובד ברכוש מעסיקו, אין לדרוש מהמעסיק להמשיך ולהעסיקו בשירותיו ולו יום אחד נוסף; לטענתם, לא מדובר בענייננו בנסיבות בהן בוחר מעסיק לוותר על המשך העסקתו של עובד בתקופת ההודעה המוקדמת, שאז יהא חייב בתשלום חלף הודעה מוקדמת, אלא במצב בו אין המעסיק יכול להמשיך להעסיק את העובד בשירותו מבלי שיחשוש כי העובד יגרום לו נזק.

124. סעיף 10 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001 (להלן – חוק הודעה מוקדמת), קובע לגבי הוראות סעיפים 2 עד 7 לחוק, שעניינן במתן הודעה מוקדמת על ידי העובד או המעסיק, כדלקמן:
"הוראות סעיפים 2 עד 7 לא יחולו -
(1) על עובד, בנסיבות מיוחדות שעקב קיומן אין לדרוש ממנו כי יעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת הקבועה בחוק זה; שר העבודה והרווחה רשאי לקבוע באישור ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת ובהתייעצות עם ארגוני עובדים וארגוני מעבידים שלדעתו הם יציגים, נסיבות מיוחדות שעקב קיומן אין לדרוש מהעובד כי יעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת;
(2) על מעסיק, בנסיבות שבהן העובד שפוטר אינו זכאי לפיצויים, על פי הוראות סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים, או על פי החלטת בית דין למשמעת אשר הורה על פיטורים בלא פיצויים מכוח הוראות חיקוק הקובע שיפוט משמעתי".

עוד ראוי להזכיר כי על פי סעיף סעיף 53 לתקנון העבודה, העונש על העבירות הנקובות בו, נע בין הפסקת עבודה זמנית או ממושכת ללא תשלום, עבור דרך פיטורים ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פיצויי פיטורים ועד לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים.

125. בענייננו, ובהתאמה לקביעתנו לעיל בעניין שלילת חלק מפיצויי הפיטורים, אנו סבורים כי שלילה חלקית של 50% מן ההודעה המוקדמת שהיתה מגיעה לזקרי, מאזנת כדבעי בין השיקולים הרלוונטיים המונחים על הכף לעניין ההודעה המוקדמת, ועל כן, אנו קובעים כי בנסיבות המקרה שלפנינו, זקרי זכאי ל-50% משיעור ההודעה המוקדמת על פי חוק.

126. כאמור, זקרי לא דק פורתא כיצד הגיע לסכום של 9,155 ₪ כדמי הודעה מוקדמת, אך כמבואר לעיל, כבר קבענו כי משכורתו הקובעת של זקרי עמדה על 3,990 ₪, ועל כן הודעה מוקדמת בשווי 100%, כהגדרתה על פי חוק, עומדת על סך 3,990.

הואיל וכאמור קבענו שזקרי זכאי רק ל-50% מדמי ההודעה המוקדמת, אין זאת אלא שזקרי זכאי לדמי הודעה מוקדמת בסך 1,995 ₪.

127. אשר על כן אנו מחייבים את החברה לשלם לזקרי דמי הודעה מוקדמת חלקיים בסך 1,995 ₪.
סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/9/13 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לפיצוי בשל פיטורים שלא כדין (בהעדר שימוע)
128. ברכיב זה לתביעתו, עתר זקרי לחייב את החברה לשלם לו פיצוי בשל פיטורים שלא כדין, עקב פיטוריו ללא שימוע, בסכום כולל של 109,860 ₪, המהווה לדבריו, שווה ערך ל-12 משכורות שלו; לטענתו בכתב תביעתו ותצהירו, מכתב הפיטורים התקבל אצלו באמצעות הפקס בהפתעה מוחלטת, מבלי שנערך לו שימוע קודם לקבלת ההחלטה על פיטוריו; זקרי מאשר שכחודש לפני הפיטורים, לבנברג שלח אליו פקס ובו כתב שהוא מבקש לקבל את פנקסי השיקים החתומים לידיו וכי הוא יבצע את התשלום בפועל בעצמו; לטענת זקרי, בעקבות כך הוא ביקש להפגש עם לבנברג, כדי להבין את פשר ההחלטה, אבל לבנברג התחמק מלפגוש אותו; לדבריו, בניסיון "השני" ליצור עמו קשר, מסרה לו הפקידה במשרדו של לבנברג כי אביו של לבנברג נפטר, ולמרות שהופתע מכך שלא הודיעו לו על הפטירה, הוא הגיע אל לבנברג לביתו לניחום אבלים; לדבריו, כאשר השניים נותרו לבד, הוא ניסה לשאול את לבנברג לפשר הוראתו למסור את פנקסי השיקים, אך לבנברג ענה לו: "לא עכשיו".
אשר לטענת לבנברג והחברה בכתב ההגנה לפיה נערך לזקרי שימוע, טען זקרי בתצהירו כי: "לא היה ולא נברא", וכי לא בכדי לא צוין מי ערך את השימוע, מתי נערך והיכן, מה גם שאין מכתב זימון לשימוע, ואין פרוטוקול של שימוע.
לטענת זקרי, אם וככל שכוונת לבנברג היא לשיחה שהוא ניהל מיוזמתו עם רואה החשבון של החברה, הרי ששיחה זו איננה בגדר שימוע; מוסיף זקרי וטוען בסיכומיו, כי לא מדובר במקרה זה בשימוע שנערך שלא כדין, אלא ב"פיטורי אדנות", המבטאים זלזול בחובות המעסיק גם כאדם.

129. מנגד לטענת לבנברג והחברה, כפי שהדבר מוצא את ביטויו בכתב הגנתם ובתצהיר עדותו של לבנברג, עם גילוי דבר הגניבה וההונאה מצד זקרי, נערך לזקרי שימוע, שבמהלכו כלל לא טרח להכחיש את הדברים, אך טען כי המעשים שיוחסו לו נעשו בהסכמת לבנברג.
וכך, לטענת לבנברג בתצהירו, ביום 5/8/13 ביקר אותו זקרי בביתו במסגרת ניחום אבלים על מות אביו; בביקור זה שאל אותו לבנברג, מדוע הוא הורה לו בפקס מיום 15/7/13 להפסיק למשוך שיקים של החברה, והוא השיב לו כי הדבר נעשה לנוכח מעשיי המעילה שביצע כלפי החברה, אך אמר לו באותה הזדמנות, כי לא זו העת לדון בדברים ולאחר סיום השבעה, הוא ישוחח עמו בפרוטרוט בעניין; לדבריו של לבנברג, ביום 18/8/13 נערך לזקרי שימוע לפניו במשרדי החברה, במסגרתו העלה בפני זקרי את כל הגילויים שנתגלו בבקרת ספרי החברה על ידי רואה החשבון; כך גם באותה שיחה לדבריו, הוא ציין בפני זקרי, כי זקרי נהג לעשות שימוש ללא הרשאה בכרטיס האשראי שלו ו/או של החברה, על מנת לשלם את ביטוחי רכבו הפרטי (רכב הפסאט החדש) וכן העביר שלא כדין את הבעלות ברכב הפסאט הישן לבנו, ובהמשך הרכב נמכר מבלי שהתמורה הועברה לקופת
החברה; עוד נטען על ידי לבנברג כי הוא הסביר לזקרי, שהוצאות הנהלת חשבונות תפחו לכדי סך של כ- 62,000 ₪, מעבר למשכורתו של זקרי; לדבריו, תשובותיו של זקרי לטענות שהועלו נגדו היו סתמיות ולפיהן טען כי הכל נעשה באישורו (של לבנברג) כאשר לחלק האחר של הטענות שתק ומילא פיו מים; כך גם "ברוב חוצפתו" לדבריו, הודיע זקרי כי ימשיך לעבוד בחברה עד לסוף שנת 2013 ובסוף השנה יפרוש.
לטענת לבנברג הוא השיב לזקרי באותו מעמד, כי משיכת כספים מהחברה, בניגוד להוראה שקיבל ביום 15/7/13 להפסיק למשוך שיקים וההסברים המפוקפקים והשקריים שמסר לרואה החשבון של החברה, בנוגע לרכב הפסאט הישן, מהווים עילה מספקת כדי לפטרו, ואמנם בסופו של דבר, פוטר זקרי ביום 21/8/13 נוכח מעשיי המעילה רחבי ההיקף שביצע בכספי החברה, כמפורט במכתב הפיטורים שנשלח אליו.

130. מוסיפים לבנברג והחברה וטוענים, כי בניגוד לנטען על ידי זקרי, הם לא מתכוונים לטעון שהפגישה אצל רואה החשבון מר שדה, מהווה את השימוע, אלא מדובר בהזדמנות נוספת, שניתנה לזקרי בנוסף לשיחה שלבנברג קיים אתו בנוגע לפיטוריו; לדבריהם, מטרתה של זכות הטיעון היא "להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה, ובענייננו, ניתן להיווכח כי זקרי ידע שנשקלת אפשרות פיטוריו והיתה לו הזדמנות לטעון כנגדם, וזאת לדבריהם, "גם אם אותה הזדמנות לא ניתנה לו באופן פורמלי, בשיחה שכותרתה "שימוע"; מכל מקום לטענתם, אם נפל פגם בהליך השימוע, הרי שהוא לא היה מהותי; מה גם שלא ניתן להתעלם מן העובדות שהוכחו בהליך זה, לפיהן הפיטורים היו מוצדקים, כך שאין מקום לפסוק לזקרי פיצוי בשל כך.

131. בטרם נדרש לנסיבות המקרה שבנדון, מן הראוי לסקור בקצרה את העקרונות וההלכה הפסוקה שביסוד זכות הטיעון (השימוע) המוקנית לעובד, בטרם פיטוריו.

כך, נפסק לא אחת כי זכות השימוע, שמקורה בכללי הצדק הטבעי, מחייבת מתן הזדמנות הוגנת וראויה לעובד להשמיע את טענותיו בפני מעסיקו בטרם יוכרע גורלו [ראה: מנחם גולדברג – תום הלב במשפט העבודה ספר בר-ניב עמ' 145, 139; ע"ע 231/99 אורי חייק - שירות התעסוקה, עבודה ארצי פרק לג' (86), 26; דב"ע נד/33-3 יעקב בר מנשה - שירות התעסוקה פד"ע כו 423 ).
ודוק, הלכה מושרשת היא מימים ימימה כי הליך השימוע חייב להיות כן ואמיתי, ולא הליך הנעשה כדי לצאת ידי חובה [ראה: דב"ע מח/3-148, שקם בע"מ - אפרים גרינברג, פד"ע כ' 141], שם נפסק:
"התהליך של שמיעת העובד מתחייב מהיחסים המיוחדים בין עובד למעבידו, הדורשים "הגינות", שהיא למעלה מחובת "תום הלב" (דב"ע מב/3-74, פד"ע יד, 66,65,59); הליך זה חייב להיות כנה ואמיתי, ולא כדי לצאת ידי חובה".
[וראה לעניין זה גם: דב"ע נד/120-3 יחיאל שבח - ראש עירית תל אביב, פד"ע כו עמ' 395, דב"ע נד/3-71 מרגלית אילת - שירות התעסוקה, פד"ע כז', 169, דב"ע 98 /3-231 ישראל גלבוע – מדינת ישראל (פסה"ד מיום 11/5/98)].

לגבי תכליתה של הזכות, נפסק כי:
"זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו, או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך-גיסא, מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו" (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.) [ראה: דב"ע מח/148-3 שק"ם לעיל].

וביתר פירוט נפסק לעניין זה בע"ע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן – המכללה האקדמית עמק יזרעאל (פסה"ד מיום 7/1/03), כי:
"זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה "טקס" גרידא, שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה"

וכן:
"עד כאן הזכות וממנה נובעת החובה המוטלת על המעביד – להציג בפני העובד את הטענות המופנות כלפיו, את השאלות שעלו בעניינו אשר יש בהן כדי להשפיע על מקבל ההחלטה. כל זאת בפתיחות, בהגינות ובתום-לב מבלי לכחד דבר מן העובד. דרכי קיומו של השימוע נקבעו זה מכבר. יכול שייעשה בכתובים ויכול שיתקיים בפני מי שהוסמך לכך. עיקרו של דבר בחובתו של המעביד ליתן דעתו לטיעוניו של העובד ולשמוע אותם בלא פניות, בלב נקי ובנפש חפצה, קודם שתיפול ההחלטה הסופית העשויה, לא אחת, להיות בלתי הדירה ומכרעת לגביו" (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.).

132. מקור נוסף ממנו נגזרת זכות/חובת השימוע המוטלת על המעסיק בהליכי פיטורים, הוא חובות תום הלב הכלליות החלות על הצדדים ליחסי העבודה, במשך קיומו של הסכם העבודה ובסיומו.
כפעל יוצא מכך, ובניגוד לסברה ששלטה בעבר, הכירה הפסיקה בקיומה של חובת שימוע המוטלת גם על המעביד הפרטי ולא רק המעביד הציבורי או הדו מהותי [ראה: ע"ע 415/06 דני מלכה נ' שופרסל בע"מ (פסה"ד מיום 15/7/07); ע"ע 300353/98 יוסף הרמן – סונול ישראל בע"מ (פסה"ד מיום 29/12/02); ע"ע 93/07 גיורא ארבל - נ.א.ס.ס (פסה"ד מיום 19/11/08)].

ודוק, באשר ליחס שבין חומרת הטענות המופנות כלפי העובד לבין היקף זכות השימוע נפסק כי ככל שטענותיו של המעסיק כלפי עובדו גוברות בחומרתן, כן מתעצמת זכות הטיעון של העובד למצות את ההזדמנות הקנויה לו, להזים אותן טענות, [ראה: ע"ע 355/99 לורה לינדר- ארגון נכי תאונות עבודה ואלמנות נפגעי עבודה בישראל (עמותה),פד"ע לז, 846], היינו, דווקא ככל שהאשמה המיוחסת לעובד היא חמורה יותר כך גוברת החובה של המעביד לאפשר לעובד להשמיע את טענותיו [ראה: ע"ע 415/06 דני מלכה לעיל].

133. הנה כי כן, בטרם יקבל המעסיק החלטה לגבי פיטוריו או המשך עבודתו של העובד, שומה עליו למסור לעובד מהן הטענות המועלות נגדו או בעניינו, בפתיחות, בהגינות ובתום-לב מבלי לכחד דבר מן העובד; כך גם שומה על המעסיק ליתן לעובד הזדמנות הוגנת להציג את תגובתו לאותן טענות, להציג את האידך-גיסא מנקודת ראותו ולנסות לשכנע את המעסיק לשנות מכוונתו; ולבסוף, שומה על המעסיק ליתן דעתו לטיעוניו של העובד ולשמוע אותם בלא פניות, בלב נקי ובנפש חפצה, קודם שתיפול ההחלטה הסופית בעניינו של העובד.
במילים אחרות, לא ה"טקס" שיוכתר כ"שימוע" הוא הקובע, אלא תוכנו של ההליך, אשר במסגרתו יציג המעסיק בפני עובדו את הסיבות שביסוד כוונת הפיטורים שהתגבשה, וייתן לעובד הזדמנות הוגנת להתגונן מפני הכוונה לפטרו ולנסות לשכנע את המעסיק לחזור בו מכוונתו.

134. לאור האמור עד כה, ברי כי קיומו של שימוע כדין, אינו מותנה בעריכת פרוטוקול של השימוע. הנכון הוא כי פרוטוקול של שימוע, הוא כלי עזר יעיל להוכחת עצם קיומו של הליך שימוע, כמו גם להוכחת מהלך השימוע ותוכנו. באותה מידה, קיומו של זימון בכתב לשימוע, המעלה על הכתב את העילות שבעטיין שוקל המעסיק את פיטורי העובד, אף הוא מהווה כלי עזר יעיל להוכחת העובדה שנמסרו לעובד הטענות שביסוד הכוונה לפטרו, וניתנה לו הזדמנות הוגנת להיערך לקראת אותן טענות ולהשיב עליהן כדבעי, זאת הגם שהוא כשלעצמו, בדומה לפרוטוקול של השימוע, אינו קונסטיטוטיבי לעצם קיומו של הליך שימוע תקין.
מנגד, העדרו של פרוטוקול שימוע או זימון מפורט בכתב לשימוע, לא כל שכן העדר שניהם, מכביד את הנטל המוטל על זה הטוען לקיומו של הליך שימוע כדין, שכן בהעדרם של כלי עזר כה משמעותיים, נדרשות ראיות חזקות מוצקות אחרות לבסס את עצם קיומו של הליך השימוע, כמו גם את מהלכו ותוכנו.

135. בענייננו, אין חולק, אף לשיטת לבנברג והחברה, כי לא נערך פרוטוקול של השימוע ולא נשלח אל זקרי מראש מכתב זימון שבו פורטו הטענות המופנות כלפיו.

בנסיבות אלו נדרשות ראיות מוצקות, או למצער, עדויות משכנעות מאוד, כדי לבסס את טענת לבנברג והחברה בדבר קיומו של שימוע כדין, קודם לפיטוריו של זקרי.
136. למרות שלבנברג והחברה לא הסתמכו על כך, ראוי להקדים ולהבהיר, להסרת כל ספק, כי הפגישה בין זקרי לבין לבנברג במהלך ניחום האבלים (לגביה לא היה חולק) איננה מהווה ואיננה יכולה להוות שימוע לפני פיטורים כהגדרתו בדין, ולו מן הטעם, שלפי שלא היה חולק בין הצדדים, לא התאפשר לזקרי להשמיע את טענותיו שלו, במהלכה.
כך גם בכל הנוגע לפגישה שהתקיימה בין זקרי לבין רואה החשבון מר שדה, ביום 25/8/13, הרי שמבלי להדרש לפרטי הדברים שהוחלפו באותה הזדמנות, ברי כי מדובר במפגש שהתקיים לאחר שכבר התקבלה ההחלטה על פיטוריו של זקרי ואף נשלח אליו מכתב הפיטורים והתקבל בידיו. השימוע כנדרש על פי דין, הוא שימוע שנערך לפני שמתקבלת ההחלטה על הפיטורים, והכל על מנת לאפשר למעסיק לקבל החלטה מושכלת בעקבותיו, אם לפטר את העובד, אם לאו. ברי אפוא כי כל דיון או מפגש שהתקיים לאחר שכבר התקבלה החלטת הפיטורים ויצאה אל הפועל, אינו מהווה ואינו יכול להוות שימוע לפני פיטורים כהגדרתו בדין. ודוק, ענייננו אינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים, שבהם יכול שימוע מאוחר לרפא את הפגם של אי עריכת שימוע לפני קבלת החלטה בעניינו של העובד, כך שגם הפגישה שהתקיימה בין זקרי לבין רואה החשבון מר שדה, ביום 25/8/13, איננה מהווה ואיננה יכולה להוות, שימוע לפני פיטורים כהגדרת מונח זה בדין.

137. משאלו הם פני הדברים, נשאלת השאלה, האם כטענת לבנברג התקיים מפגש בינו לבין זקרי ביום 18/8/13, ואם כן, האם אותו מפגש מהווה שימוע לפני פיטורים, כהגדרתו על פי דין. נזכיר כי כאמור זקרי הכחיש מכל וכל את עצם קיומו של אותו מפגש, וזאת במובחן מן המפגש במהלך ניחום האבלים ומן הפגישה שהתקיימה בין זקרי לבין רו"ח שדה ביום 25/8/13, שלגביהם לא היה חולק.
בהקשר לכך, מצאנו מחד - את העובדה שעצם קיומו של אותו מפגש (אליו מתייחס לבנברג כאל "שימוע") ולא כל שכן מה נאמר במסגרתו, לא נזכרו במכתב הפיטורים (שניכר על גביו כי נערך על ידי משפטן) - מעוררת תהיות ופועלת לחובת לבנברג. מנגד, במכתבו של זקרי אל לבנברג מיום 19/8/13, יש התייחסות לדברים קשים ביותר שלבנברג "הטיח" בזקרי, או בלשונו של זקרי: "... מזה כחודש אני מתנהל בצער גדול לאחר שהטחת בפניי דברים קשים ביותר...", דבר שתומך במסקנה, כי היתה הזדמנות כלשהי, לפני ה-19/8/13 וככל הנראה חודש קודם לכן, שבה העלה לבנברג את טענותיו בפני זקרי.
כאשר נחקר זקרי לגבי האמור מכתב זה בחקירתו הנגדית לפנינו, ועומת עם כך שמן המכתב משתמע שהוא דווקא כן ידע מה לבנברג מייחס לו, הוא השיב שכתב את המכתב באותו יום (19/8/13), בכתב יד, לאחר שהחזיר ללבנברג, במשרדו, את כל החומר וניסה לברר עמו את פשר הדברים ( ראה עדותו: בעמ' 53 לפרוטוקול ש': 9-13), ובהמשך השיב:
"...לשאלת בית הדין – למה אני אומר לאפרים ב-19.8 "לאחר שהטחת בפניי דברים קשים ביותר", אם לשיטתי עד לאותו מועד כלל לא נאמר לי דבר על ידי אפרים:
הוא אמר לי לפני כולם " תראה לי אחד שמשלם לך 10,000 ש"ח בחודש". את זה הוא אמר לי ביום שהבאתי לו את הקלסרים. המכתב הזה הוא כמה ימים לאחר שהבאתי את הקלסרים.
לשאלת בית הדין – אם כך מדוע אני כותב במכתב " היום החזרתי לך את כל החומר", אני משיב – שיכול להיות שזה היה באותו יום. אני כתבתי את זה בכתב יד כשהגעתי למשרד" (ראה: בעמ' 53 לפרוטוקול ש': 25-30), ואף הוסיף:

"הוא לא הטיח בפניי דברים קשים. הוא אמר לי שהוא מבקש את השיקים בחזרה, אפילו לא בעל פה, אלא בפקס וכשהופעתי עם כל הקלסרים וביקשתי לשבת, אז הוא טייל מחדר לחדר ואני רודף אחריו, ומאחד החדרים הוא צועק לי " תראה לי אחד שמשלם לך 10,000 ש"ח בחודש". אני שמעתי את זה, לקחתי את הרגליים והלכתי" (ראה: בעמ' 54 לפרוטוקול ש': 4-7).

יצוין כי לבנברג לא נחקר בחקירה נגדית, לגבי המפגש מיום 18/8/13 כנטען על ידו, אלא נשאל באופן כללי והשיב באופן כללי בקשר עם טענתו לעריכת שימוע לזקרי, כדלקמן:
"ש. אתה טוען שעשו למר זיקרי שימוע, מי עשה?
ת. אני.
לשאלת בית הדין האם אני יודע מה זה שימוע, אני משיב, שכן, אני הסברתי לו מה שקרה... כשבית הדין מבקש ממני להסביר מה זה שימוע, אני משיב, שזה לשמוע את הבן אדם, תגובותיי לטענותיי ולשמוע אותו.
ש. האם ידוע לך שעושים שימוע צריך לנהל פרוטוקול?
ת. לא. אני פיטרתי משנת 1986 עד שפיטרתי את מר זיקרי, הוא היה השלישי או השני" (ראה: בעמ' 9 לפרוטוקול הדיון מיום 6/10/16, ש': 22-28).

138. עד כאן, ובהינתן כי - בהעדר זימון, לא כל שכן בכתב, לשימוע, או פרוטוקול של השימוע - הנטל להוכיח את עצם קיומו ואת מהותו של השימוע שנטען כי נערך לזקרי, רובץ לפתחו של לבנברג - אין בידינו לקבוע כי מעבר למפגש אקראי וספונטני שהתרחש ככל הנראה בין זקרי לבין לבנברג במשרדו של לבנברג, במסגרתו עברו השניים מחדר לחדר וצרחו אחד על השני - נערך לזקרי הליך שאפילו מזכיר או מתחיל לענות על הגדרת "שימוע לפני פיטורים" שבדין.
כך, בסופו של יום לא עלה בידי לבנברג לשכנענו כי בטרם החליט על פיטוריו של זקרי, הוא מסר לו מהן הטענות המועלות נגדו או בעניינו, בהגינות, בפתיחות ומבלי לכחד ממנו דבר. כפועל יוצא מכך, גם לא שוכנענו כי ניתנה לזקרי הזדמנות הוגנת להציג את תגובתו לאותן טענות, ולנסות לשכנע את לבנברג לשנות מכוונתו, ובהעדר כל אלה, ברי כי לא היה באפשרותו של לבנברג ליתן דעתו לטיעוניו של זקרי ולשמוע אותם בלא פניות, בלב נקי ובנפש חפצה, בטרם יחליט סופית על פיטוריו.

ההיפך הוא הנכון. הרושם המצטייר בענייננו מלוח הזמנים הרלוונטי ועדויות שני הצדדים הוא שברגע שהתבררה ללבנברג לאשורה התנהלותו של זקרי כלפיו וכלפי החברה, בעקבות הבדיקה שנערכה, הוא החליט על פיטוריו של זקרי בפרץ רגשות ספונאטני.
גם אם במישור הרגשי ניתן להבין את אכזבתו של לבנברג מזקרי ואת זעמו עליו, הרי שמבחינה משפטית, המשפט מצפה מן המעסיק לפעול בקור רוח ולהפעיל שיקול דעת ענייני, כמפורט לעיל בהרחבה.

בהקשר לכך אף ראינו לנכון להזכיר כי מעשיו של העובד, חמורים ככל שיהיו, אינם פוטרים את המעסיק מחובותיו שלו, להתנהל בהגינות, בתום לב ובפתיחות, וכפי שכבר נפסק, דווקא ככל שהאשמה המיוחסת לעובד היא חמורה יותר - כפי המקרה שלפנינו - כך גוברת החובה של המעסיק לאפשר לעובד להשמיע את טענותיו.

אי לכך, ולאור כל המבואר לעיל, אנו קובעים כי לא הוכח לפנינו שנערך זקרי שימוע לפני פיטורים, כהגדרתו על פי דין.

139. משזו קביעתנו, נשאלת השאלה, מהו הסעד הראוי לפסוק לזקרי, אם בכלל, לנוכח מכלול נסיבות המקרה שבנדון. בהקשר לכך נפסק, שלא כל פגם בשימוע, יש בו בהכרח כדי להצדיק מתן פיצוי, וכל מקרה צריך להבחן לפי נסיבותיו והוא נתון לשיקול דעת הערכאה השיפוטית הדנה בעניין [ראה: ע"ע 554/09 צבר ברזל הספקה ושיווק מתכת בע"מ - משה שמיר (פסה"ד מיום 13/1/11); ע"ע 701/07 חברת החשמל לישראל בע"מ - שלומי תורג'מן (פסה"ד מיום3/3/09)].

ובענייננו, לנוכח קביעותינו שלנו, במסגרת תביעותיהם של לבנברג והחברה כנגד זקרי, קשה להאמין שמתן זכות טיעון, היתה יכולה לשנות מעצם החלטת הפיטורים. יחד עם זאת, ולאור מסקנותינו שלנו בכל הנוגע להתנהלותו של זקרי בתקופה שקדמה לשנת 2011, קשה לומר שלא היה טעם בקיום השימוע לזקרי, ולו על מנת להתרשם כדבעי מתנהלותו בתקופה שקדמה ל-2011.
אי לכך, אנו סבורים כי יהא חטאו של זקרי חמור ככל שיהיה, עדיין היה מקום לאפשר לו להשמיע את מלוא טענותיו ולו על מנת "להקהות במעט את העוקץ".

140. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, נחה דעתנו כי לנוכח מכלול נסיבות המקרה, ובהתחשב, בין היתר, בוויתקו של זקרי בעבודה, ובכך שלפי קביעותינו לעיל, ברוב תקופת עבודתו ביצע זקרי את תפקידו כדבעי, יש מקום לפצות את זקרי, גם אם בפיצוי סמלי, בשל שלילת זכות השימוע לפני פיטוריו.
אי לכך, אנו מחייבים את החברה לשלם לזקרי פיצוי בגין נזק ממוני בשל שלילת זכות השימוע לפני פיטורים, בסכום כולל של 12,000 ₪, השקול לשוויין של שלוש משכורות בקירוב.
סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לפיצוי בגין אי הפקת תלוש שכר לחודש 8/2013
141. ברכיב זה לתביעתו, עתר זקרי לחייב את החברה לשלם לו פיצוי בשל אי הפקת תלוש שכר לחודש אוגוסט 2013, בסכום כולל של 5,000 ₪.

142. בכתב תביעתו ותצהירו טען זקרי כי "תלוש שכר לא הופק עבור 8/13" ולכן הוא מבקש פיצוי גם בשל כך בסך 5,000 ₪, וחזר על טענתו זו בסיכומיו, מבלי לפרט מהו המקור הנורמטיבי שמכוחו הוא תובע את הסכום האמור.

143. מנגד, נטען על ידי החברה, כי זקרי לא הוכיח שנגרם לו נזק עקב אי קבלת תלוש השכר לחודש אוגוסט 2013; כי ניתן להבין שבשל הסחרור שהחברה נכנסה אליו בעקבות הצורך לפטר את זקרי והרקע לפיטורים, אי הפקת התלוש האמור לא נעשתה באופן מכוון; וכי אם זקרי היה פונה בעניין זה באמצעות פקס, או בדרך אחרת, בעת שניתן היה עדין להפיק את התלוש, החברה היתה מסדירה זאת.

144. הגם שבשום מקום לא צוין על ידי זקרי מהו המקור הנורמטיבי שמכוחו הוא תובע את הסכום האמור, נכונים אנו "לנחש", שהואיל וזקרי אף לא פירש אילו נזקים (ממוניים או שלא ממוניים) נגרמו לו, שכפי הנראה, הכוונה היא לפיצויים שאינם תלויים בנזק (פיצויים לדוגמה) מכח סעיף 26א(ב)(1) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר), בשל הפרת הוראות סעיף 24 לחוק הגנת השכר, שס"ק א' לו, קובע:
"(א) מעביד חייב לנהל פנקס שכר ולמסור לכל עובד, בכתב, תלוש שכר; בחוק זה –
"פנקס שכר" – פנקס בדבר שכר העבודה המגיע לעובדים ופרטי השכר ששולם להם;
"תלוש שכר" – רישום נתונים מתוך פנקס השכר, המפרט את פרטי השכר ששולם לעובד..."

בתיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר מיום 6/7/08 נוספו הוראות ולפיהן מעביד שיפר את חובותיו לפי סעיף 24 הנ"ל, לרבות על פי סעיף 24(א), צפוי לסנקציה פלילית או אזרחית – ואף לחיוב בפיצויים לדוגמא. וכך קובע לעניין זה, סעיף 26א לחוק:
"א) לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות חוק זה, והוא רשאי לפסוק פיצויים בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין, נוסף על כל פיצוי או סעד אחר.
ב) (1) מצא בית הדין לעבודה כי המעביד לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר
עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעביד מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצוים שאינם תלויים בנזק (להלן - פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעביד כאמור.
(2) מצא בית הדין לעבודה כי המעביד ביצע הפרה כאמור בפסקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעביד ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח המעביד אחרת.
(3) פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 5,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר" (ההדגשות הוספו – א.ר.ק.).

145. בעינייננו, לא מדובר בנסיבות רגילות של הפקת תלושים על ידי המעסיק, שכן מי שאמור היה להפיק את תלוש השכר עבור זקרי לחודש אוגוסט 2013, הוא זקרי עצמו, שכאמור פוטר ביום 21/8/13.
יתרה מכך, בהינתן כי דובר בחודש אחד שבו לא הופק לזקרי תלוש שכר, אין זאת אלא שלא התקיימה בענייננו החזקה של "הפרה ביודעין" של הוראות החוק כהגדרת מונח זה בסעיף 26א (ב)(2) לחוק, וזקרי לא השכיל להוכיח מעבר לכך, כי מדובר בהפרה "ביודעין" של הוראות החוק.

146. אי לכך וגם אם לא בהכרח מטעמיה של החברה, תביעתו של זקרי ברכיב זה לכתב תביעתו – נדחית.

התביעה לתשלום פדיון חופשה שנתית
147. ברכיב זה לתביעתו, עתר זקרי לחייב את החברה לשלם לו פדיון חופשה שנתית בסכום כולל של 34,179 ₪.
במסגרת תצהירו טען זקרי כי הוא יודע מידיעה אישית שהחברה לא משלמת דמי חופשה שנתית כנדרש, וכי בסוף כל שנה לבנברג דרש ממנו לאפס את מוני החופשות שהצטברו אצל העובדים, מבלי שימי החופשה נוצלו בפועל.
אי לכך, הוא תבע לדבריו, את "המגיע לו" בגין ארבע שנים: 34,179 ₪.

148. מנגד, טענו לבנברג והחברה כי מעדותו של זקרי עולה כי לפחות בשנת 2013 הוא נסע לחו"ל; מכל מקום, לטענתם, לפי תלושי השכר של זקרי שנערכו על ידי זקרי בעצמו, בינואר 2012 יתרת ימי החופשה שלו עמדה על 0, וביולי 2013 עמדה על 31.67 ימים בהתייחס למשרה מלאה (נספח 1 לתצהיר זקרי); בהתאם לכך, מדובר לדבריהם לכל היותר בתשלום בסך 2,860 ₪ עבור פדיון חופשה למשרה חלקית, לפי התחשיב:
31.67 (ימי חופשה שלא נוצלו על ידי זקרי, לו עבד במשרה מלאה) X 8.6% (אחוז המשרה של זקרי) X 1,050 ₪ (השכר של זקרי ליום עבודה בן 8 שעות, כפי שהיה זכאי לו בשנים 2012-2013) = 2,860 ₪.

עוד נטען כי החברה זכאית לקזז תשלום זה מחובותיו של זקרי, עקב הכספים שנטל ממנה שלא כדין.

149. בסופו של יום, וגם אם בכפוף לזכותה לקזז את הסכום, הודתה החברה בחבותה לשלם לזקרי פדיון חופשה בגין תקופת עבודתו, וטוב שכך, בהינתן כי מדובר בזכות קוגנטית של עובד, שלא ניתן לוותר עליה או לבטל אותה, גם אם חטא העובד כלפי מעסיקו.

גדר המחלוקת בין הצדדים נותרה בשאלה מהו סכום פדיון החופשה המגיע לזקרי, עת לשיטתו של זקרי, הוא זכאי לסך של 34,179 עבור ארבע שנים אחרונות לעבודתו, ואילו לשיטת לבנברג והחברה הוא זכאי לכל היותר לסך של 2,860 ₪ עבור 31.67 ימים, שננקבו בתלוש השכר שלו לחודש יולי 2013.

150. נקדים ונאמר, כי לא מצאנו מקום להדרש - לצורך חישוב פדיון החופשה - למחלוקת שבין הצדדים באשר להיקף משרתו של זקרי, ולו מן הטעם שעל מנת לחשב את דמי החופשה המגיעים לזקרי, די בגובה משכורתו החודשית. כפי שקבענו לעיל, משכורת זו עמדה על 3,990 ₪ ברוטו לחודש, ועל כן זה יהיה הבסיס לחישוב פדיון החופשה.

151. אשר להיקף הזכאות של עובד לחופשה בהתאם לחוק, הרי שסעיף 3(א) לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן - חוק חופשה שנתית), הדן בהיקף הזכאות לחופשה שנתית, קובע:
"אורך החופשה לכל שנת-עבודה אצל מעביד אחד או במקום-עבודה אחד הוא:
1) בעד כל אחת מ–4 השנים הראשונות - 14 יום;
(2) בעד השנה החמישית - 16 יום;
(3) בעד השנה הששית - 18 יום;
(4) בעד השנה השביעית - 21 יום;
(5) בעד השנה השמינית ואילך - יום נוסף לכל שנת-עבודה עד לחופשה של 28 יום."

ואשר לאפשרות לפדיון חופשה שלא נוצלה, הרי שסעיף 7(א) לחוק חופשה שנתית, קובע:
"אין החופשה ניתנת לצבירה; ואולם רשאי העובד בהסכמת המעביד, לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות".

סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, קובע כי:
"חדל עובד לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, ישלם המעביד פדיון-חופשה בסכום השווה לדמי-החופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד".

כמו כן, סעיף 31 לחוק חופשה שנתית קובע מגבלה דיונית על תביעה לחופשה שנתית ופדיונה, ולפיה:
"תקופת ההתישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית ובין פלילית, היא שלוש שנים".

לאור מכלול הוראות חוק חופשה שנתית, פסק בית הדין הארצי לעבודה, כי עובד יכול לצבור לכל היותר ימי חופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו, בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת [ראה: ע"ע 547/06 משה כהן - ויליאם אנויה (מיום 8/10/07); ע"ע 500/06 תימור גנדלמן - אילת השחר בטחון (1993) בע"מ (מיום 18/3/08).

152. בענייננו, זקרי עבד בחברה 12 שנים ו-7 חודשים וחצי חודשים, החל מחודש ינואר 2001 ועד לאמצע חודש אוגוסט 2013, ומכאן שבגין שלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו, בצירוף הימים שנצברו בשנת העבודה השוטפת, הוא צבר זכאות ל-91.9 ימי חופשה קלנדאריים, על פי הפירוט שלהלן:
24 ימי חופשה קלנדאריים בשנת העבודה העשירית + 25 ימי חופשה קלנדאריים בשנת העבודה האחת עשרה + 26 ימי חופשה קלנדאריים בשנת העבודה השתיים עשרה + 16.9 ימי חופשה קלנדאריים בחלק משנת העבודה השלוש עשרה (27 ימים X 7.5/12) = 91.8 ימים.

153. עד כאן באשר למספר ימי פדיון החופשה המירביים שיכול היה זקרי לצבור עם תום יחסי העבודה בין הצדדים, ומכאן למחלוקת בין הצדדים בשאלה, האם זקרי ניצל ימי חופשה שנתית בשלוש שנות עבודתו האחרונות המלאות ובשנת העבודה השוטפת, ובאיזו מידה.

154. על פי הוראות חוק חופשה שנתית, זוהי חובתו של המעסיק לנהל פנקס חופשה כהגדרתו בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, ותקנות חופשה שנתית (פנקס-חופשה), התשי"ז-1957 המחייבות לנהל לגבי כל עובד, רישום שיכלול את פרטיו המלאים, את מועד החופשה שניתנה, את דמי-החופשה ששולמו ותאריך התשלום, את התאריך בו חדל העובד לעבוד, ואת פדיון-החופשה ששולם ותאריך התשלום.
הלכה פסוקה היא שהמעביד הוא אשר חייב לתת את החופשה, ומכוח חובתו לפי סעיף 26 לחוק לנהל פנקס חופשה המעביד הוא אשר חייב לדעת ולהוכיח אם וכמה ימי חופשה קיבל העובד בפועל. כאשר מוכיח העובד את תקופת עבודתו, עובר נטל ההוכחה על המעביד להראות שאמנם נתן לעובד את ימי החופשה המגיעים לו לפי הדין [ראה: דב"ע לד/17-3 רפאל אברג'יל - קורט אנסבך, פד"ע ה', עמ' 253 והאסמכתאות שם].

155. בענייננו, לא נטען כי נוהל פנקס חופשה בחברה או לא נערך מעקב אחר ניצול ימי חופשה של זקרי. עם זאת, לא נעלם מעינינו כי עסקינן בנסיבות מיוחדות לפיהן לא היה חולק כי מי שהיה אחראי על הכנת תלושי השכר של העובדים, ובכלל זה של עצמו היה זקרי.
בנסיבות אלו יש קושי להטיל את מלוא נטל הראיה על המעסיק, שעה שמי שהיה אחראי למחדל של אי ניהול המעקב, למצער, אחר ניצול ימי החופשה של זקרי, הם המעסיק וזקרי, גם יחד.
זאת ועוד, צודקים לבנברג והחברה, כי במסגרת חקירתו הנגדית של זקרי בעניין אחר (ראה עדותו: בעמ' 50 לפרוטוקול ש': 2-8), הוא אישר כי שהה בחו"ל במהלך חודש יולי 2013, וכאמור פסקנו לו שכר מלא בגין חודש זה, אלא שלא הוכח כמה ימים שהה בחו"ל, באותו מועד. כך גם לא נעלם מעינינו, כי בתלוש השכר של זקרי לחודש יולי 2013 צוין כי נצברו לזכותו 31.67 ימי חופשה.

156. לטעמנו, בנסיבות המיוחדות שבנדון, בהן מחד לא הרימה החברה את הנטל המוטל עליה להראות מתי ניצל זקרי את החופשה השנתית ובאיזה מידה, ומאידך, זקרי, כמי שניהל וערך את תלושי השכר של העובדים, נושא ביחד עם החברה באחריות למחדל זה - נראה לנו כי צודק ונכון יהיה לחלוק את הפער בין שני הצדדים, שווה בשווה, היינו לקבוע כי בין 31.67 ימי החופשה הנקובים בתלוש השכר לחודש יולי 2013 לבין 91.9 ימי החופשה שיכל זקרי לצבור נכון לחודש יולי 2013, הוא זכאי לפדות רק 61.78 ימי חופשה קלנדאריים.

157. אי לכך ולאור כל המבואר לעיל, אנו קובעים כי במועד סיום עבודתו זכאי היה זקרי לפדות 61.78 ימי חופשה קלנדאריים בסכום כולל של 8,082 ₪ ברוטו, לפי הפירוט שלהלן:
3,990 ₪ ברוטו (משכורת אחרונה) X 61.78 ימי חופשה קלנדאריים = 8,082 ₪ ברוטו.
30.5 ימים קלנדאריים בממוצע לחודש

משכך, אנו מחייבים את החברה לשלם לזקרי פדיון חופשה בסכום כולל של 8,082 ₪ ברוטו.
סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 1/9/13 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לתשלום דמי הבראה
158. ברכיב זה לתביעתו, עתר זקרי לחייב את החברה לשלם לו דמי הבראה עבור שנתיים אחרונות לעבודתו בחברה, בסך 7,480 ₪, כאשר לדבריו, החברה נהגה שלא לשלם דמי הבראה לאיש מן העובדים, ובכלל זה לא שולמו גם לו עצמו.
יצוין כי זקרי לא פירט, כיצד הגיע לחישוב האמור של דמי ההבראה, המגיעים לו לשיטתו.

159. מנגד, לטענת לבנברג והחברה, ככל שלא שולמו לזקרי דמי הבראה באופן מלא, הרי שהאשם לכך, נעוץ בו עצמו בהיותו מי שהיה אחראי להפקת תלושי השכר עבור העובדים; כך או כך, לטענתם, מדובר בתשלום בסך 585 ₪ בלבד, הואיל וזקרי עבד בהיקף של 16 שעות לחודש שהם 8.6% משרה כמפורט בתלושי השכר שהפיק זקרי לעצמו (נספח 1 לתצהירו).
עוד נטען, כי החברה זכאית לקזז תשלום זה מחובותיו של זקרי, עקב הכספים שנטל ממנה שלא כדין.

160. כמבואר לעיל, אין חולק לגבי זכאותו של זקרי לדמי הבראה בגין שתי שנות העבודה האחרונות, וטוב שכך.
עוד אין חולק, כי זקרי הועסק בחברה בהיקף משרה חלקי, אך גדר המחלוקת בין הצדדים נסוב על היקף משרתו המדוייק של זקרי בתקופה זו.
ודוק, במובחן מחישוב פדיון החופשה השנתית, בדוננו בתשלום דמי הבראה, יש חשיבות להיקף המשרה של העובד, שכן דמי הבראה משולמים באופן יחסי להיקף המשרה.

161. בהקשר לכך, לא נעלמה מעינינו הפנייתו של זקרי, לדבריו של לבנברג בחקירתו הנגדית לפנינו, לפיהם:
"ש. זה יהיה נכון לומר שהסיכום שלך עם זיקרי סוכם לא על פי שעות עבודה אלא על פי תפוקה?
ת. נכון" (ראה: בעמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 6/10/16, ש':11-12) .
באותה מידה, גם לא נעלמו מעינינו דבריו של זקרי בחקירתו הנגדית לפנינו לפיהם:
ש. האם זה נכון שבשנת 2006 היית פוקד את משרדי החברה באופן קבוע לצורכי עבודתך?
ת. כל השנים פקדתי את החברה פעמיים בשבוע. בשנתיים שלוש האחרונות עד לסיום עבודתי, כבר עברו 4 שנים, יותר אולי פעם בשבוע כי יותר עשיתי התקשרות מרחוק דרך המחשב.
ש. באמצעות תכנת חשבשבת?
ת. כן.
ש. כאשר אתה אומר שבשנתיים שלוש האחרונות לתקופת העסקתך היית מגיע למשרדי החברה פעם בשבוע, לאיזה צורך היית מגיע?
ת. הייתי עובר לשם גם להיכנס להגיד שלום, לצורכי עבודה זה לפעמים הייתי עושה את העבודה ממש במקום, היתה לי עמדה שולחן ומחשב, ולפעמים הייתי מקבל אזעקה תבוא מהר, למשל להנפיק חשבונית מס גדולה, אז הייתי מגיע.
בנוסף היו גם דיבורים על נושא השכר של העובדים שחייבו נוכחות ונושאים שהועלו על ידי המעסיק שחייבו את נוכחותי" (ראה: בעמ 35 לפרוטוקול ש': 4-15).

אי לכך, נכונים אנו להניח כי לא נערך מעקב מדוקדק אחר שעות עבודתו של זקרי בחברה ומכאן השאלה: כיצד יחושב היקף משרתו של זקרי לצורך תשלום דמי הבראה בנסיבות אלו.

162. לעניין זה, היינו קביעת היקף משרתו של זקרי לצורך תשלום דמי הבראה (במובחן מעניינים אחרים כגון: עצם תשלום הזכויות, או המעקב אחר ניצול ימי חופשה), אנו סבורים כי יש מקום להתחשב בהיקף שעות העבודה כפי שנרשמו על ידי זקרי עצמו בתלושי השכר שלו, שלית מאן דפליג כי לבנברג לא ראה אותם בזמן אמת, ואף לא נטען על ידי זקרי, כי לבנברג הכתיב לו את מספר השעות שיירשמו בתלוש או דרש שיירשם מספר כזה או אחר.
בנסיבות אלו, הרישום של שעות עבודתו החודשיות בתלוש השכר, מהווה מעין הודאת בעל דין מצד זקרי, ועל כן ובהסתמך על רישום זה, אנו קובעים כי לצורך תשלום דמי הבראה עבור שתי שנות עבודתו האחרונות בחברה, יחושב היקף משרתו של זקרי לפי 16 שעות לחודש, כפי שרשם זקרי בעצמו בתלושי השכר שלו.

הואיל ווויתקו של זקרי בשתי שנות עבודתו האחרונות עלה על 10 שנים, הרי שבגין כל שנת עבודה, הוא היה זכאי ל-8 ימי הבראה, ובסה"כ ל-16 ימי הבראה לשתי שנות העבודה האחרונות שלו בחברה.

שווי יום הבראה במועד סיום עבודתו של זקרי (אוגוסט 2013) עמד על 374 ₪ ברוטו ליום הבראה, ועל כן בגין שתי שנות עבודתו האחרונות בחברה, זכאי היה זקרי לדמי הבראה בסכום כולל של 515 ₪, לפי החישוב שלהלן:

16 ימים X 374 ₪ ברוטו (שווי יום הבראה) X 16 שעות (היקף משרה) =515 ₪.
186 שעות חודשיות (היקף משרה מלא)

163. אי לכך, אנו מחייבים את החברה לשלם לזקרי דמי הבראה עבור שתי שנות עבודתו האחרונות בחברה, בסכום כולל 515 ₪ ברוטו.
סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 1/9/13 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לתשלום יתרת חוב בגין הפאסאט החדשה
164. ברכיב זה לתביעתו, עתר זקרי לחייב את החברה לשלם לו יתרת חוב בגין הפאסאט החדשה בסכום כולל של 54,296 ₪.

165. לטענתו של זקרי, רכב הפאסט החדש עלה 244,958 ₪. מתוך סכום זה, 54,958 ₪ שולמו בהעברה בנקאית, על ידי מימוש הרכב הקודם (הפאסאט הישנה), ותוספת של כ-20,000 ₪, אשר שולמה על ידו. מאוחר יותר לדבריו, נוספו עוד 2 הלוואות להשלמת הרכישה: האחת, ע"ס 120,000 ₪ כהלוואת "בלון" לשלוש שנים, שתוחזר בתשלומים חודשיים, והשנייה - ע"ס 72,000 ₪.
לדבריו, החברה החזירה לו את כספי ההלוואה שנטל, כמוסכם בין הצדדים, לפי הפירוט:
2,971 ₪ ששולמו לו מדי חודש בהעברה בנקאית בשיטת BACK TO BACK החל מחודש נובמבר 2011:
394 ₪ על חשבון ריבית על הלוואת הבלון.
2,152 ₪ חיוב חודשי על חשבון ההלוואה השניה בסך 72,000 ₪.
17% מע"מ – 433.
סך הכול: 2,979 ₪.
עוד לדבריו, יתרת ההלוואה להחזר עמדה על 120,000; יתרת ההלוואה השניה עמדה ביום 15/8/13 על 29,338 ₪ ; יתרת ההלוואה (בלון) עומדת על 120,000 ₪; תשלום מזומן בוצע על ידו ביום 17/10/11 לחברת המימון בסך 54,958, בניכוי מחיר מחירון לוי יצחק - 150,000 ₪; סה"כ יתרת החוב המגיע לו להחזר: 54,296 ₪.

166. מבלי להדרש לפרטי התחשיב כאמור לעיל, הרי שלנוכח קביעותינו לעיל בכל הנוגע לרכישת הפאסאט החדשה, כמו גם נטילת הפאסאט הישנה – אין זאת אלא שזקרי, אינו זכאי לאגורה אחת מאת החברה או מאת לבנברג בגין הפאסט החדשה, ועל כן, תביעתו ברכיב זה - נדחית מכל וכל.

התביעה לתשלום הפרשי הפרשות לקופות גמל
167. ברכיב זה לתביעתו, עתר זקרי לחייב את החברה לשלם לו הפרשי קופות גמל, בסכום כולל של 6,211 ₪. כל שנטען בכתב תביעתו של זקרי, לעניין רכיב זה, הוא:
"קופת גמל, קרן השתלמות
על ההפרשים הנ"ל, 6,211 ₪" (סעיף 55 לכתב התביעה).
הסכומים שנתבעו קודם לכן, בבחינת "הנ"ל" בכתב התביעה הם בעצם כל רכיבי התביעה למעט יתרת החוב בגין הרכב.
ודוק, מעבר לציון לאקוני זה, לא פירט זקרי בכתב תביעתו, כיצד הגיע לסכום של 6,211 ₪ לאיזה קופות גמל התכוון, ובגין אלו רכיבים הוא סבור שמגיעים לו הפרשי הפרשות.

בתצהיר עדותו הראשית, לא הוסיף זקרי פרטים על האמור בכתב התביעה, וכל שנטען היה:
"קופת גמל, קרן השתלמות
אני זכאי לרכיבים אלה על ההפרשים הנ"ל, בסך 6,211 ₪" (סעיף 58 לתצהיר).
בסיכומיו טען זקרי לעניין רכיב זה:
"קופת גמל, קרן השתלמות
הסכום שנתבע בעניין זה, שחל על ההפרשים הנ"ל עומד על 6,211 ₪" (סעיף 48 לתצהיר), כל זאת, מבלי שפירט ולו בסיכומיו, כיצד הגיע לסך של 6,211 ₪, לאיזה קופות גמל התכוון, ובגין אלו רכיבים הוא סבור שמגיעים לו הפרשי הפרשות.

168. בנסיבות אלו, בהעדר ולו פירוט מינימאלי שיאפשר למצער לעקוב אחר הלך מחשבתו של זקרי בתביעתו רכיב זה, או לנחש למה התכוון - אין לנו אלא לדחות את תביעתו ברכיב זה מפאת העד פירוט, ולו המינימאלי.

169. עד כאן דיוננו בתביעותיו של זקרי כנגד החברה, לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתו אצלה וסיומה, ומכאן נפנה להלן לדון בתביעתו של זקרי כנגד לבנברג והחברה גם יחד, לתשלום פיצויים ללא הוכחת נזק, בשל לשון הרע, שהוציא עליו לבנברג, לטענתו.

התביעה לתשלום פיצויים ללא הוכחת נזק, בשל לשון הרע
170. ברכיב זה לתביעתו, עתר זקרי לחייב את החברה ואת לבנברג באופן אישי, לשלם לו פיצויים ללא הוכחת נזק, בגין לשון הרע שנטען כי לבנברג הוציא עליו, בסכום כולל של 180,000 ₪.

171. במסגרת כתב תביעתו, תצהירו וסיכומיו, פירט זקרי "חלק מהמעשים" של לבנברג, שלדבריו, נועדו לבזותו, לפגוע בשמו הטוב ולפגוע במשלח ידו, ואשר בגינם לדבריו, אין ללבנברג ולחברה כל הגנה שבחוק, כדלקמן:
א. פנה טלפונית לסוכנות הביטוח "שגיא גונן" בטענה, שזקרי מסר את פרטי כרטיס האשראי של לבנברג, ללא הסכמתו, לשם תשלום ביטוח החובה והמקיף, זאת, הגם שלדבריו כאמור, מדובר בנוהג שקיים בין הצדדים מזה 19 שנים.
לתמיכה בטענה זו צירף את תצהירה של הגב' לימור ארבלי, מנהלת המחלקה לביטוח אלמנטרי בסוכנות הביטוח "שגיא גונן", שקיבלה את השיחה מלבנברג.
ב. פנה לחב' הביטוח אליהו בדרישה להחזרת כספי ביטוח הפאסאט החדשה, בהקשר לאמור בס"ק א' לעיל.
ג. פנה לחב' הביטוח מנורה בדרישה להחזרת כספי ביטוח הפאסאט החדשה, בהקשר לאמור בס"ק א' לעיל.
ד. פנה לחב' כרטיסי האשראי בטענה שזקרי עשה שימוש לרעה בכרטיס האשראי.
ה. פנה לבנק לאומי סניף מגדל הנביאים חיפה, והכפיש את שמו של זקרי בפני פקידי הבנק ומנהליו.
ו. פנה לחברת "לאומי ליסינג" בטענה שהפאסאט שעברה לבנו של זקרי, אופיר, שייכת לו ולא לזקרי.
ז. פנה לשני מעסיקים שאיתם עובד זקרי כ-35 שנה: הרקולס - חברה ימית הפורקת את הפחם בנמל חדרה, ופוליגון - מפיצה ארצית של מערכות הגנה ואזעקה ברשתות הידועות בארץ, וטען בפניהם שזקרי מעל בכספים.
לביסוס טענה זו צירף זקרי את תצהיריהם של הגב' גלית דה טולדו- מנהלת פוליגון, ושל מר עמיחי אדיר - מנהל חברת הרקולס.
ח. הגיש נגדו תלונה במשטרת ישראל, על גניבת ביטוח הרכב, בסך 1,200 ₪.

לדבריו של זקרי, פניות הנתבעים באמצעות בא כוחם לגורמים הנ"ל, צורפו כנספחים לתצהיר עדות ראשית של החברה וכתבי התביעות שהגישו לבנברג והחברה כנגדו.
עוד נטען כי מכתב הפיטורים "הנורא", המאשים אותו במעילה ופוגע בשמו הטוב, כשכל מטרתו היתה לפגוע במשלח ידו, הועבר לצדדים שלישיים, ובהם בנק לאומי, סניף מגדל הנביאים, בו הוא (זקרי) מנהל את חשבונותיו, ובו מתנהל גם חשבון של מעסיק אחר שלו; עוד הוסיף זקרי וטען כי בעקבות פניותיו של לבנברג, הוא זומן לאחראית המחלקה העסקית בסניף בנק לאומי, הגב' הדס ברנצווייג, לבירור, בנוכחות עובדת נוספת של הבנק, בו טענה הגב' ברנצוויג כי לבנברג אמר לה שהוא (זקרי) זייף הוראת קבע של החברה אצל הבנק, דבר שהסב לו אי נוחות ועגמת נפש גדולה.
לדבריו של זקרי בעקבות המעשים הנ"ל והשמצותיו של לבנברג כאמור, הוא נפגע קשות ועבר שנה מאוד קשה.
בסיכומיו וסיכומי התשובה מטעמו, חזר זקרי על עיקרי הטענות כאמור והוסיף, כי עצם העובדה שלבנברג והחברה העלו הגנה של אמת דיברתי, ותום לב, היא הנותנת כי לבנברג אכן אמר את מה שייחס לו.

172. מנגד, לבנברג והחברה טענו בכתב הגנתם ותצהירו של לבנברג, אין בטענותיו של זקרי כדי לבסס עילה עפ"י חוק איסור לשון הרע, וכל שכן, שהסכום הנתבע, תלוש מהמציאות, ללא קשר לסכום הסטאטורי שבסעיף 7א' לחוק; הוכחשה הטענה כי מכתב הפיטורים הועבר לגורמים אחרים, אך נטען שבכל מקרה, זכותו המלאה של לבנברג כמנהל החברה, היתה להעביר את מכתב הפיטורים לגורמים הרלוונטיים הקשורים לחברה, על מנת למנוע הישנות מעשי הגזל ו/או הרמייה אצל גורמים כאמור; וכי כמנהל החברה חובתו היתה לפנות לאותם גורמים, במיוחד לאחר גילוי מעשיי הרמייה ו/או הגזל ו/או הפרת האמונים, על מנת לעצור ו/או להזהיר את אותם גורמים בדבר הישנות מעשים כאמור. עוד ובנוסף העלו לבנברג והחברה טענה לגבי תחולת ההגנה מכח סעיפים 14-15 לחוק איסור הרע, בדבר "הגנת אמת בפרסום'' ו''הגנת תום הלב".

בנוסף, במסגרת תצהירו, הכחיש לבנברג כי עשה שימוש בביטוי "גנב", בשיחתו עם לימור ארבלי; לדבריו, הנכון הוא כי הוא שאל את לימור כיצד נעשה שימוש בכרטיס אשראי שלו לרכב של מישהו אחר, כפי שאף עולה מהמכתב ששלח לחברת הביטוח.
כמו כן הכחיש לבנברג מכל וכל את טענותיו של זקרי לפיהן הוא שוחח עם גלית דה טולדו או עם עמיחי אדיר; לדבריו אין לו היכרות עם מי מהם ולא היה לו, באותה עת, כל מושג שאותם אנשים הם לקוחות של זקרי.

173. במסגרת סיכומיהם, אישרו לבנברג והחברה כי לנוכח חובתו של לבנברג לפעול להפסקת החיובים בחשבון החברה, שנעשו שלא בידיעתם או בהסכמתם, קמה לו הזכות לברר מול המוסדות הקשורים כיצד אפשרו זאת; בהתאם לכך לדבריהם, פנה לבנברג, לסניף בנק לאומי בו מתנהל חשבון הבנק של החברה, ואשר ממנו משך זקרי כספים באמצעות "הוראת הקבע" המדוברת; לחברות הביטוח אליהו ומנורה מהן רכש זקרי פוליסת ביטוח לרכבו הפרטי, אגב שימוש בכרטיס אשראי של לבנברג המשוייך לחשבון הבנק של החברה; לסוכנות הביטוח שגיא גונן שבאמצעותה שילם זקרי בעבור ביטוחים לרכבו הפרטי, אגב שימוש בכרטיס אשראי של לבנברג המשוייך לחשבון הבנק של החברה.
עוד מאשרים לבנברג והחברה כי בנוסף, פנה לבנברג ללאומי ליסינג כדי לברר כיצד מסמכי העברת הבעלות באותו רכב של החברה שזקרי העביר לבנו שלא בידיעת החברה או לבנברג ובלא הסכמתם בתום תקופת התשלום בעבורו, נשלחו לזקרי ולא אליו. עם זאת הודגש, כי לבנברג לא פנה לאף חברת אשראי בנוגע לזקרי, ולא העביר לאף אחד מן הגורמים כנטען על ידי זקרי, את מכתב הפיטורים של זקרי.

174. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע) מגדיר מהי לשון הרע, כדלקמן:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.."

הנה כי כן עוולת לשון הרע כוללת שני יסודות: היסוד הראשון - "לשון הרע", והיסוד השני – הוא ה"פרסום", כהגדרתו בחוק של אותה לשון הרע.

אשר לפרסום, סעיף 2 לחוק, קובע מהו "פרסום" כהגדרתו בחוק, כדלקמן:
"פרסום מהו
א. פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
ב. רואים בפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

  1. אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
  2. אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע."

סעיף 7 לחוק לשון הרע, קובע כי:
"פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15, 55ב, 58 עד 61 ו-63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944".

סעיף 7א לחוק לשון הרע, קובע בין היתר:
"א. ...
ב. במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
ג. במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.
.
.
."

175. עד כאן יסודות העוולה של פרסום לשון הרע. ואשר להגנות מפני עוולת לשון הרע, הרי שסעיף 14 לחוק שכותרתו "הגנת אמת בפרסום", קובע הגנה במישור הפלילי והאזרחי, כדלקמן:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

סעיף 15 לחוק שכותרתו "הגנת תום לב" קובע אף הוא הגנה מפני לשון הרע, אם הנתבע עשה את הפרסום ב"תום לב", באחת הנסיבות כמפורט בסעיף, וזו לשונו:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
(5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע –
(א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או
(ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6), או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;
(7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור;
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה.
(9) הפרסום היה דין וחשבון נכון והוגן על אסיפה פומבית או על אסיפה או ישיבה של תאגיד שלציבור היתה גישה אליה, והיה בפרסומו ענין ציבורי;
(10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן;
(11) הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת;
(12) הפרסום נעשה בשידור רדיו או טלוויזיה שלא הוקלט מראש והנאשם או הנתבע הוא מי שאחראי לפי סעיף 11 והוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על הכוונה לפרסם לשון הרע".

176. אשר להוכחת עוולה אזרחית של לשון הרע, הרי שברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (פסה"ד מיום 12/11/06) , ביאר בית המשפט העליון, מתי מתחייב אדם בעוולת לשון הרע, כדלקמן:
" פרסום לשון הרע לאדם אחר או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית". כך מורה סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע. על-מנת שתקום אחריות בגין פרסום לשון הרע, על הנפגע – כאן המערער – להוכיח "פרסום" – כהגדרתו בסעיף 2 לחוק – שיש בו משום "לשון הרע"...".

ובאשר למידת הפירוט הנדרש, לשם הוכחת העוולה הנטענת, הרי שבפסק דינו בבר"ע 7192-02-13 די.אס.פי. גרופ בע"מ ועופר אליקים - אלי אסולין (מיום 26/5/13), דן בית הדין הארצי בחובת הפירוט המוטלת על תובע בתביעה על פי חוק איסור לשון הרע, וציטט מדבריו של המלומד אורי שנהר, בספרו דיני לשון הרע, כדלקמן:
"בכתב תביעה במשפט לשון הרע יש להצביע על העובדות המקימות את כל מרכיביה של עילת העוולה האזרחית, היינו: את מרכיב ה"פרסום"; מרכיב "לשון הרע"; והעובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים. תובע אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא עליו דיבה, והוא חייב לציין בכתב תביעתו את "פירוט המילים, בכתב או בע"פ, שבהם השתמש הנתבע". כאשר לשון הרע נאמרה בעל פה, על התובע לציין בכתב תביעתו את המילים המדוייקות שנאמרו, והוא אינו יכול להסתפק במסירת תוכנן. כאשר פרסום לשון הרע נעשה בכתב, מהווה אותו פרסום "מסמך מהותי" והתובע צריך לצרפו לכתב התביעה".
כך גם הפנה בית הדין הארצי לפסיקת בית המשפט העליון [רע"א 291/12 מרדכי הלפרין נ' חיים איצקוביץ (מיום 25.6.2012) ], שקבעה בין היתר, כי:
"כאשר מדובר בהוצאת דיבה, המילים (או המעשה, לפי העניין), מהוות את הבסיס העיקרי להקמת העילה ובלעדיהן אין. על כן, כבר נקבע, כי התובע על פי החוק אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא את דיבתו, ועליו לציין בכתב תביעתו "את פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש הנתבע", ואשר מולידות לטענתו את עילת התביעה..."

אי לכך הבהיר בית הדין הארצי באותו מקרה כי:
"כאמור, על התובע להוכיח לא רק את מרכיב "לשון הרע" אלא גם את מרכיב ה"פרסום" ואת "העובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים". אכן, המרכיב העיקרי והחשוב ביותר הוא מרכיב "לשון הרע", ובנוגע אליו נקבע, כאמור, כי יש לפרט במפורש בכתב התביעה את המילים שנכתבו או שנאמרו. אולם, אין בכך כדי לפטור את התובע מליתן פירוט גם של שני המרכיבים האחרים. הדברים אמורים במיוחד לגבי מרכיב ה"פרסום" שכן "יסוד הכרחי בעוולה ובעבירה של לשון הרע הוא שלשון הרע פורסמה, .. לשון הרע חייבת לשאת ביטוי חיצוני היוצא מהנתבע או מהנאשם" (שנהר, ע' 85)".

הנה כי כן, במובחן מעילות תביעה אחרות, בדוננו בעוולת לשון הרע, תוכנו המדויק של הפרסום הנטען, הוא יסוד מהותי, בלעדיו אין, לעצם התגבשותה של עילת תביעה לפי חוק לשון הרע.

177. עד כאן הכלל ומן הכלל לענייננו.
ראשית, ובכל הנוגע לטענת זקרי, כי לבנברג ביצע כלפיו עוולה של לשון הרע בכך שהגיש נגדו תלונה במשטרת ישראל על גניבת ביטוח הרכב בסך 1,200 ₪, הרי שעל פי סעיף 15(8) לחוק לשון הרע, הגשת תלונה למשטרה (רשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה), מהווה הגנה מפני עוולת לשון הרע, אם נעשתה בתום לב. לנוכח קביעותינו לעיל בכל הנוגע לאופן שבו נערך הביטוח לרכב על ידי זקרי, אין זאת אלא שעצם הגשת התלונה למשטרה על מנת שתחקור את העניין, נעשתה בתום לב, ועל כן התביעה בגין עילה זו נדחית.

אשר לטענה כי לבנברג הפיץ את מכתב הפיטורים לגורמים אחרים, הרי שחרף הכחשת לבנברג כי עשה כן, לא טרח זקרי להביא ולו ראשית ראיה לכך שמכתב הפיטורים שנשלח אליו הופץ לגורמים אחרים, ועל כן לא הוכחה עילה זו, והיא נדחית.
הוא הדין גם בנוגע לטענה כי לבנברג פנה לחב' כרטיסי האשראי בטענה שזקרי עשה שימוש לרעה בכרטיס אשראי. לבנברג, הכחיש טענה זו, ולמרות האמור, זקרי לא טרח להציג ולו ראשית ראיה לטענתו זו.
אי לכך, גם עילה זו לא הוכחה, ועל כן היא נדחית.

178. אשר לטענה כי לבנברג פנה לחברות הביטוח מנורה ואליהו בדרישה להחזרת כספי ביטוח הפאסאט החדשה, וזאת בהקשר לאמור בס"ק א' לטענותיו של זקרי, שם נטען כי לבנברג פנה טלפונית לסוכנות הביטוח שגיא גונן בטענה, שזקרי מסר את פרטי כרטיס האשראי של לבנברג, ללא הסכמתו, לשם תשלום ביטוח החובה והמקיף, לבנברג אמנם אישר כי נאלץ לפנות לשתי החברות הנ"ל כדי לברר מולן כיצד איפשרו את חיוב כרטיס האשראי של החברה, אך בכך לא סגי כדי לבסס עילת תביעה בעוולת לשון הרע, שכן כפי שהובהר לעיל, בטענותיו הכלליות של זקרי לגבי סיבת הפניה, אין די כדי לבסס עילת תביעה בעוולת לשון הרע. כך, זקרי, לא הוכיח (ואף לא טען) באילו מילים לשיטתו נקט לבנברג בשיחתו עם חברות הביטוח כאמור, ולא ניסה אפילו לטעון באלו נסיבות נאמרו הדברים המיוחסים ללבנברג בעילה זו.
לא למותר יהיה להוסיף עוד, כי זקרי אף לא הביא כל ראיה או ראשית ראיה לתמוך בטענתו שבאותן שיחות הוציא עליו לבנברג לשון הרע ולא כל שכן מה היה תוכנה, ועל כן, אין בידינו לקבוע כי זקרי עמד או החל לעמוד בנטל הראשוני המוטל עליו להניח תשתית עובדתית כנדרש בפסיקה, לקיומו של היסוד הראשון בעוולת לשון הרע, היינו לשון הרע עצמה.
אי לכך מכל אחד מן הטעמים כאמור לעיל, ולא כל שכן בהצטברם, גם עילות אלו, נדחות בזאת מכל וכל.

179. הוא הדין גם באשר לטענה כי לבנברג פנה לחברת לאומי ליסינג ב"טענה שהפאסאט החדשה, שעברה לבנו של זקרי, אופיר, שייכת לו ולא לזקרי". לבנברג אישר כי פנה ללאומי ליסינג כדי לברר כיצד מסמכי העברת הבעלות באותו רכב של החברה שזקרי העביר לבנו שלא בידיעת החברה או לבנברג, נשלחו לזקרי ולא אליו. לאור קביעותינו לעיל, ברי כי ה"טענה שהפאסאט החדשה, שעברה לבנו של זקרי, אופיר, שייכת לו ולא לזקרי", איננה מהווה לשון הרע, ובהעדר ראיה או ראשית ראיה לגבי תוכנה המדוייק של האמירה וההקשר שבו נאמרה, אין בידינו לקבוע כי זקרי עמד או החל לעמוד בנטל הראשוני המוטל עליו להניח תשתית עובדתית כנדרש בפסיקה, לקיומו של היסוד הראשון בעוולת לשון הרע, היינו לשון הרע עצמה.
אי לכך, אף עילה זו נדחית בזאת.

180. אשר לטענה כי לבנברג פנה לבנק לאומי סניף מגדל הנביאים חיפה, והכפיש את שמו בפני פקידי הבנק ומנהליו, בטענה כי גנב ממנו כספים, הרי שלבנברג אישר שפנה לסניף בנק לאומי בו מתנהל חשבון הבנק של החברה, ואשר ממנו משך זקרי כספים באמצעות "הוראת הקבע" המדוברת. בחקירתו הנגדית לפנינו, העיד לעניין זה:
"ש. תאשר לי שפנית לבנק לאומי לגב' גלית דה טולדו ולעמיחי ואמרת להם שגדי גנב ממך?
ת. המקום היחיד שבאתי לבנק לבדיקת מסמכים ושאלו אותי למה אני מבקש, אמרתי שכנראה בוצעה מעילה בחברה ועל ידי מנהל החשבונות. לא אמרתי שם.
חוץ מזה לא אמרתי לאף אחד אף מילה שמר זיקרי גנב. לא אמרתי את המילה גנב.
ש. השתמש במילה מעל מעבר לבנק?
ת. לא.
ש. רק לבנק אמרת מעל?
ת. כן" (ראה: בעמ' 11 לדיון מיום 6/10/16 ש': 31 עמ עמ' 12 ש': 7).

חרף הכחשותיו של לבנברג את טענותיו של זקרי לפיהן ייחס את המילה הנטענת לזקרי, לא השכיל זקרי להוכיח כי לבנברג נקט במילים המהוות לשון הרע, ביחס אליו. ודוק, למרות האפשרות שניתנה לו על ידי בית הדין לזמן לעדות בעניין עילה זו, את שתי פקידות הבנק: הגב' הדס ברנצוייג והגב' לילי זלמנוביץ, ויתר זקרי על העדתן, ועל כן אין בידינו לקבוע כי זקרי הוכיח או החל להוכיח את טענתו לעצם הדברים שלשיטתו נאמרו עליו על ידי לבנברג לפקידי הבנק.
אי לכך, התוצאה היא שגם עילה זו לא הוכחה, ועל כן היא נדחית.

181. משאלו קביעותינו עד הלום, נותרו להכרעתנו שתי עילות, שלגביהן למצער, הביא זקרי עדים לתמוך בגרסתו; האחת – התבטאותו של לבנברג בפני נציגת סוכנות הביטוח "שגיא גונן" והשניה – התבטאות המיוחסת ללבנברג בפני נציגי שני לקוחות של זקרי.

נפנה איפוא לדון תחילה בהתבטאות המיוחסת ללבנברג, בפני נציגת סוכנות הביטוח "שגיא גונן".

182. כאמור, לעניין זה טען זקרי כי לבנברג פנה טלפונית לסוכנות הביטוח "שגיא גונן" בטענה, שהוא (זקרי) מסר את פרטי כרטיס האשראי של לבנברג, ללא הסכמתו, לשם תשלום ביטוח החובה והמקיף, זאת, הגם שלדבריו כאמור, מדובר בנוהג שקיים בין הצדדים מזה 19 שנים.
לתמיכה בטענה זו צירף זקרי את תצהירה של הגב' לימור ארבלי, מנהלת המחלקה לביטוח אלמנטרי בסוכנות הביטוח "שגיא גונן", שקיבלה את השיחה מלבנברג, ובו נאמר:
"במהלך חודש אוגוסט 2013, איני זוכרת את היום המדוייק, טלפן לסוכנות אדם שהזדהה כאפרים לבנברג, ואמר לי שהוא מעסיק את גדי, ושגדי גנב ממנו כרטיס אשראי, ושהסוכנות שלנו השתמשה בכרטיס האשראי שלא כדין" (סעיף 3 לתצהיר).

מנגד, לבנברג לא הכחיש שפנה מיוזמתו לסוכנות הביטוח האמורה ושוחח עם הגב' ארבלי אלא שלטענתו, הוא לא עשה שימוש בביטוי "גנב", כי אם שאל את הגב' ארבלי כיצד נעשה שימוש בכרטיס אשראי שלו לרכב של מישהו אחר, והכל כפי שאף עולה מהמכתב ששלח לחברת הביטוח.

183. כאמור, בתביעת לשון הרע, יש חשיבות רבה למילים המדוייקת המהוות את לשון הרע הנטענת, את הנסיבות בהן נאמרו ואת הקשרן. בעניינו, כמבואר לעיל חלוקים הצדדים ביניהם בשאלה, האם לבנברג אמר לגב' ארבלי את המילה "גנב" בהתייחסו לזקרי, כטענת העדה בתצהירה, אם לאו.

בחקירתה הנגדית לפנינו, לא היתה הגב' ארבלי בטוחה איפה היתה כשחתמה על התצהיר (ראה: בעמ' 70 לפרוטוקול ש': 6-7), מי העביר לה את התצהיר לחתימה באמצעות המייל, האם זקרי או עורך דינו של זקרי (ראה: בעמ' 70 לפרוטוקול ש': 16-17), והתקשתה לזכור האם זקרי ביקש ממנה לחתום על התצהיר אחרי מספר שבועות מעת שסיפרה לו על שיחת הטלפון או חודשים (ראה: בעמ' 70 לפרוטוקול ש': 22).

כך גם התברר מעדותה של עדה זו, כי נכון למועד עריכת השיחה עם לבנברג לא נהגו להקליט שיחות בסוכנות, אך כיום כן מקליטים, (ראה: בעמ' 72 לפרוטוקול ש': 21-22), כי אמנם אין יומן למשרד, אבל יש התנהלות בכל תיק רכב, וקיימת תרשומת בכתב יד לשיחות טלפון ( ראה: בעמ' 72 לפרוטוקול ש': 25). למרות זאת, לדבריה, את השיחה הנטענת עם לבנברג, היא לא תיעדה ולא ערכה לגביה תרשומת (ראה: בעמ' 73 לפרוטוקול ש': 3-4), אם כי מאוחר יותר העידה: "יכול להיות שתיעדתי משהו מהשיחה. אני לא זוכרת שתיעדתי ולכן אני זוכרת שזה באוגוסט אבל לא את התאריך המדויק" (ראה: בעמ' 73 לפרוטוקול ש': 8-9) וכן השיבה בהקשר לשיחה עם לבנברג: "... אני כבר שנה לא במשרד, אבל יכול להיות שכן יש איזה תיעוד במחשב במשרד" ( (ראה: בעמ' 73 לפרוטוקול ש': 12-13).

מכל מקום, אם תועד " משהו מהשיחה" בלשונה של העדה, הרי שאותו " משהו", לא הוצג לפנינו.

184. דוגמא נוספת לאיכות זכרונה של העדה ומהימנותה, נמצאה בתשובותיה לשאלה הפשוטה - החל ממתי היא מכירה את זקרי. לעניין זה הצהירה העדה בסעיף 2 לתצהירה:
"אני מכירה את גד זקרי ( להלן – גדי) כ-15 שנה. גם כמבוטח של הסוכנות, וגם כמנהל החשבונות יועץ המס של מספר לקוחות המבוטחים אצלנו".
דא עקא, שלמרות הצהרתה כי היא מכירה את זקרי כ-15 שנה, הרי שבחקירתה הנגדית לפנינו העידה כי היא החלה לעבוד בסוכנות הביטוח רק בשנת 2010 ( ראה: בעמ' 71 לפרוטוקול ש': 30-31). לנוכח תשובתה זו, נשאלה העדה, אם כך, מהיכן ההיכרות של 15 שנה עם זקרי, שאו אז השיבה, תשובה תמוהה עד מאוד, כדלקמן:
"אני מכירה את גדי באופן אישי 6 שנים מתחילת עבודתי בסוכנות, לפני כן אני מכירה את גדי בהתנהלות של התיקים של המבוטחים שלנו שהיו אצלנו הרבה שנים.
ש. זאת אומרת שאת מכירה את גדי מתכתובות של המבוטחים של הסוכנות שהיו בתיקים?
ת. כן.
ש. אז את לא מכירה את גדי 15 שנה?
ת. באופן אישי אני מכירה את גדי 6 שנים. את השם שלו ראיתי מתכתובות שהתייחסו לתקופה של 15 שנה קודם לחתימתי על התצהיר" (ראה: בעמ' 74 לפרוטוקול ש': 5-11).

תשובה פתלתלה זו, במקום להודות בפשטות שטעתה במניין שנות ההיכרות, אינה מעוררת אמון בעדותה, מה גם שלנוכח קשייה של העדה לזכור דברים בסיסיים הנוגעים למסכת האירועים שבנדון - אין בידינו ליתן אמון בגרסתה כי לבנברג אכן אמר לה שזקרי הוא גנב, ולא כל שכן לבסס על דבריה, את המסקנה כי כך נאמר.
מעבר לכך, ובהינתן קביעתנו לעיל באשר לשימוש שנעשה בכרטיס האשראי של לבנברג לצורך עריכת הביטוח, אין זאת אלא שהטענה לפיה לבנברג אמר לה שהסוכנות שבה היא מועסקת - השתמשה בכרטיס האשראי שלא כדין, איננה מהווה ואיננה יכולה להוות לשון הרע.
אי לכך, אנו מורים על דחיית עילה זו.

185. אשר להתבטאות המיוחסת ללבנברג, בפני נציגי שני לקוחות אחרים של זקרי, הרי שכאמור, לטענת זקרי, לבנברג פנה לשני מעסיקים: חברת פוליגון טריידינג קורפ' בע"מ (להלן – פוליגון) וחברת הרקולס את סנפיר קבלנים בע"מ (להלן – חברת הרקולס, שאיתם הוא (זקרי) עובד כ-35 שנה וטען בפניהם שהוא מעל בכספים.

לדבריו של זקרי בתצהירו, במהלך חודש אוגוסט 2013, אפרים טילפן לשתי החברות הנ"ל, ואמר להם שהוא (זקרי) מעל בכספים, וכ 3- ימים לאחר מכן התקשר אליהם שוב כדי לברר אילו צעדים ננקטו כנגדו.
מוסיף זקרי בתצהירו, כי הדבר נודע לו בחודש דצמבר 2013 בשעה שהשתתף בישיבה עם שני המעסיקים מהרקולס ומפוליגון בדיון על גובה הבונוס השנתי המגיע לו, שאז הם סיפרו לו על מעשיו אלו של לבנברג, למרבה תדהמתו.

186. להוכחת עילתו זו, צירף זקרי את תצהיריהם של הגב' גלית דה טולדו- מנהלת חברת פוליגון, ושל מר עמיחי אדיר - מנהל חברת הרקולס.

בתצהירה העידה הגב' דה טולדו, לעניין זה:
"3. אני מכירה את גד זקרי (להלן:"גדי") שנים ארוכות, בתפקיד מנהל חשבונות ויועץ מס, והוא עובד עבורנו עד היום. תפקידו דורש אמון ואמינות גבוהים, מטבעו, ואנו מפקידים בידיו המחאות חתומות של החברה.
4. בסוף שנת 2013 טלפן אלי אפרים לבנברג, הזדהה כמי שמעסיק את גדי שנים ואמר לי שגדי מעל בכספים של החברה שלו, ושעלי להיזהר מפניו. לא הכרתי את מר לבנברג ומעולם לפני כן לא דיברתי איתו".

ואילו מר אדיר העיד בעניין זה:
"3. אני מכיר את גד זקרי (להלן:"גדי") קרוב ל-35 שנים, והוא משמש כמנהל חשבונות ויועץ מס עבור החברה.
4. אפרים לבנברג יצר איתי קשר טלפוני בסוף שנת 2013 ואמר לי שגדי מעל בכספים של החברה שלו , והזהיר אותי מפניו. לא הכרתי את מר לבנברג, אינני מכיר אותו, ומעולם לפני כן לא שוחחתי איתו. אינני יודע כיצד הגיע אלי.
5. כשלושה ימים לאחר השיחה הני'ל, טלפן אלי מר לבנברג שוב, וביקש לדעת אם נקטנו פעולות נגד גדי"

מנגד, טען לבנברג כי הוא מעולם לא שוחח עם שני האנשים הללו והוא אף לא ידע שזקרי נותן לחברת הללו שירות.

הנה כי כן בעניין עילה זו, לא רק תוכן השיחה שנוי במחלוקת, אלא עצם קיומה.

187. הגם שמנוסח תצהירו של זקרי ותצהיריהם של הגב' דה טולדו ושל מר אדיר, נחזה היה כי מדובר בשני לקוחות נפרדים ושונים שאין כל קשר ביניהם (דבר שמרמז על כך שפניותיו הנ"ל של לבנברג היו לכאורה "סדרתיות"), הופתענו לגלות, מחקירתו הנגדית של מר אדיר כי למעשה המדובר במעסיק אחד, שכן מר אדיר הוא דודה של הגב' דה טולדו ושתי החברות שהם מנהלים הן חברות משפחתיות קשורות, שאותן הקים אביה של גב' דה טולדו, שהוא אחיו של מר אדיר, וכי הלכה למעשה שני המצהירים הללו יושבים בואתו מקום, חולקים את אותם שירותי משרד ואת אותה מזכירה (ראה עדותו של מר אדיר: בעמ' 69 לפרוטוקול הדיון מיום 28/3/17, ש': 15-20, ועמ' 71 ש': 3-5; 12-13). גם הגב' דה טולדו אישרה בחקירתה הנגדית שכך הם פני הדברים (ראה עדותה: בעמ' 72 לפרוטוקול הדיון מיום 28/3/17, ש': 28 עד עמ' 73 ש': 6).

מכל מקום, הן הגב' דה טולדו והן מר אדיר, אישרו בחקירתם הנגדית לפנינו, שהואיל והם אינם מכירים את לבנברג, הרי שהם לא יכולים לאשר שמי שדיבר איתם הוא אכן לבנברג ולכל היותר הם יכולים לאשר שאדם שהציג את עצמו כלבנברג התקשר אליהם (ראה עדותם: בעמ' 72 לפרוטוקול הדיון מיום 28/3/17, ש': 5-9; ובעמ' 74 לפרוטוקול הדיון מיום 28/3/17, ש': 29; עד עמ' 75 ש': 3).

188. מכל מקום, גם לגופם של דברים, מצאנו קושי לסמוך על זכרונם של עדים אלו כדי לבסס את לשון הרע הנטענת, ונבאר.
כאמור, בתצהירה טענה הגב' דה טולדו כי ב"סוף שנת 2013" התרחשה אותה שיחת טלפון מלבנברג, זאת שעה שזקרי הצהיר בתצהירו כי נודע לו מפי השניים שאותה שיחה התרחשה בחודש אוגוסט 2013. כך אן אך, בחקירתה הנגדית לפנינו לא יכלה הגב' דה טולדו לזכור בשום אופן מתי התקיימה אותה שיחה מלבנברג (ראה עדותה: בעמ' 74 לפרוטוקול הדיון מיום 28/3/17, ש': 11-15). מר אדיר, שאף הוא הצהיר בתצהירו כי אותה שיחה עם לבנברג התקיימה ב"סוף שנת 2013", העיד בחקירתו הנגדית כי הוא בכלל לא טען שהשיחה התרחשה בסוף השנה והוא אינו יכול לזכור האם השיחה עם לבנברג היתה בספטמבר או באוקטובר (ראה עדותו: בעמ' 70 לפרוטוקול הדיון מיום 28/3/17, ש': 21-27).

זאת ועוד, הגב' דה טולדו העידה בחקירתה הנגדית לפנינו, כי אותו אדם שהציג את עצמו כלבנברג, אמר לה שזקרי נתפס במעילה והזהיר אותה מפניו, כאשר היא השיבה לו לדבריה שהיא לא מטפלת בקשר עם זקרי ואם הוא רוצה לדבר עם מישהו, שידבר עם הדוד שלה, מר אדיר. לדבריה, איך שהיא קיבלה את השיחה, הוא הודיעה עליה למר אדיר, אליו התקשרה טלפונית שכן הוא כבר לא היה במשרד (ראה עדותה: בעמ' 73 לפרוטוקול הדיון מיום 28/3/17, ש': 12-30). מכל מקום, לדבריה השיחה התקיימה בשעות "הערב – אחר הצהריים" והיא היתה לבד במשרד כשהתקבלה השיחה (ראה עדותה: בעמ' 73 לפרוטוקול הדיון מיום 28/3/17, ש': 29).

מר אדיר העיד בחקירתו הנגדית לפנינו, כי במובחן מן המשתמע מתצהירו, למעשה היו שתי שיחות מלבנברג בהפרש של שלושה ארבעה ימים (ראה עדותו: בעמ' 69 לפרוטוקול הדיון מיום 28/3/17, ש': 28-29), וכי הוא קיבל אותן במשרדו לפני השעה 16:00, שכן הוא עוזב את המשרד בשעה 15:30-16:00 (ראה עדותו: בעמ' 70 לפרוטוקול הדיון מיום 28/3/17, ש': 12-13). עוד העיד מר אדיר כשנשאל על כך, כי עד כמה שהדבר ידוע לו, הגב' דה טולדו לא דיברה עם לבנברג, וכי זכור לו (אם כי הוא לא היה בטוח בכך) שגב' דה טולדו אמרה לו שלבנברג חיפש אותה, אך היא לא ידעה מי זה (ראה עדותו: בעמ' 72 לפרוטוקול הדיון מיום 28/3/17, ש': 1-2).

189. עד כאן, קשה להלום בין עדותו של מר אדיר לבין עדותה של הגב' דה טולדו, ובין האמור בתצהיריהם לבין האמור בעדותם בחקירותיהם הנגדיות לפנינו.

איננו סבורים כי שני המצהירים הללו משקרים, אך ברי לנו כי הם אינם זוכרים את הפרטים הדרושים לנו מן האירועים עליהם הצהירו בתצהיריהם, ואיננו יכולים, בנסיבות אלו, אף לשלול את האפשרות שלקוח אחר של זקרי היה זה שהתקשר אליהם בעניינו, והם פשוט לא זכרו את השם שמסר הדובר.

מכל מקום, בהינתן כי לא היה חולק שהשניים לא ערכו כל תרשומת של השיחות המדוברות, אך טבעי הוא שלא יזכרו את פרטי הפרטים של אירוע הנוגע לסכסוך שהם אינם צד לו, ואשר התרחש מספר שנים קודם לכן.

כך או כך, הואיל ואיננו יכולים לסמוך על זכרונם של עדים אלו, ובהעדר ראיה אחרת לתמוך בנטען, אין בידינו לקבוע כי זקרי הרים את הנטל להראות שאכן התקיימו אותן שיחות בין לבנברג לבין שני המצהירים, ולא כל שכן מה היו המילים המדוייקות שנאמרו באותן שיחות, כנדרש לצורך הוכחת עילת לשון הרע.

משאלו הם פני הדברים, גם עילתו זו של זקרי, נדחית בזאת.

190. אי לכך ולאור כל המבואר לעיל בפרק זה, תביעתו של זקרי לחיובם של החברה ושל לבנברג באופן אישי, לשלם לו פיצויים ללא הוכחת נזק, בגין לשון הרע – נדחית בזאת.

סוף דבר –
191. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל בפסק דיננו, התוצאה היא שתביעותיהם של לבנברג ושל החברה, בתיקים ס"ע 29010-09-13 ו-סע"ש 12744-08-14, מתקבלות באופן חלקי, ואנו מחייבים את זקרי לשלם לחברה את הסכומים כדלקמן:
א. פיצוי בגין הנזק הממוני שנגרם לחברה, עקב מכירת
הפאסאט הישנה (לאחר קיזוז הנזק שנגרם ללבנברג באופן אישי) 53,652 ₪.
ב. פיצוי בגין הוצאת הכספים, שלא כדין, מהחברה
עבור רכישת הפאסאט החדשה, בסכום כולל של 124,852 ₪.
הסכומים שפסקנו בס"ק א' ו-ב' לעיל, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 24/6/14 ועד לתשלום המלא בפועל.
בנוסף לכך, אנו מחייבים את זקרי לשלם ללבנברג את הסכומים כדלקמן:
ג. השבת שווי הוצאות הביטוח והרישוי של הפאסאט
החדשה, בסכום כולל של 13,680 ₪.
ד. מחיר מחירון של הפאסאט הישנה לחודש 11/2011 בסך 20,334 ₪.
ה. פיצוי בגין נזק לא ממוני בסכום כולל של 7,500 ₪.
הסכום שפסקנו בס"ק ג' לעיל, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 24/6/14 ועד לתשלום המלא בפועל; הסכום שפסקנו בס"ק ד' לעיל, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 30/11/11 ועד לתשלום המלא בפועל; ואילו לגבי הסכום שפסקנו שפסקנו בס"ק ה' לעיל, מובהר שככל שלא ישולם הסכום, בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, יישא הוא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

מנגד, תביעתו של זקרי כנגד החברה וכנגד לבנברג באופן אישי בתיק סע"ש 48926-02-14 לשלם לו פיצויים ללא הוכחת נזק בגין לשון הרע, נדחית, ואילו, תביעתו של זקרי כנגד החברה בתיק סע"ש 48926-02-14, מתקבלת באופן חלקי, ואנו מחייבים את החברה לשלם לזקרי את הסכומים כלדקמן:
ו. שכר עבודה בגין חודש 7/13 בסך 3,990 ₪ ברוטו.
ז. שכר עבודה בגין חלק מחודש 8/13 בסך 1,995 ₪ ברוטו.
ח. פיצויי פיטורים חלקיים (*) בסך 25,137 ₪ ברוטו.
ט. דמי הודעה מוקדמת חלקיים בסך 1,995 ₪ ברוטו.
י. פיצויי בגין נזק ממוני עקב פיטורים ללא שימוע בסך 12,000 ₪ ברוטו.
יא'. פדיון חופשה בסך 8,082 ₪ ברוטו.
יב'. דמי הבראה בסך 515 ₪ ברוטו.
(*) מובהר כי סכום פיצויי הפיטורים החלקיים שפסקנו כאמור, יבוא על חשבון הסכומים שנצברו על שמו של זקרי בביטוח המנהלים, בגין רכיב פיצויי פיטורים לתקופת עבודתו של זקרי בחברה, ולא בנוסף להם.
הסכום שפסקנו בס"ק ו' לעיל, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/8/13 ועד לתשלום המלא בפועל; הסכומים שפסקנו בס"ק ז', ח', ט', יא' ו-יב' לעיל, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/9/13 ועד לתשלום המלא בפועל; הסכום שפסקנו בס"ק י' לעיל, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
כמו כן, על החברה להפיק טופס 161, מכתב "שחרור" לביטוח המנהלים ולפעול לגבי פיצויי הפיטורים בהתאם לקבוע בסעיף 121 לעיל.

192. אשר להוצאות בגין ההליכים המאוחדים שבכותרת, הרי לאחר שנתנו דעתנו לתוצאה אליה הגענו בתביעתו של לבנברג כנגד החברה וכנגד לבנברג, לעומת התוצאה בשתי התובענות של החברה ושל לבנברג כנגד זקרי, אנו סבורים כי יש מקום לחייב את זקרי בהוצאות החברה והוצאותיו של לבנברג בגין כלל ההליכים המאוחדים שבכותרת, וזאת תוך התחשבות בזכייתו החלקית בתביעתו כנגד החברה. אי לכך, אנו מחייבים את זקרי לשלם ללבנברג הוצאות משפט (לרבות בגין שכ"ט עו"ד) בסכום כולל של 3,500 ₪, ולשלם לחברה הוצאות משפט (לרבות בגין שכ"ט עו"ד) בסכום כולל של 7,500 ₪. ככל שלא ישולמו הסכומים האמורים בתוך 30 יום מהיום, יישאו הם הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, __ג' אלול תשע"ח, (14 אוגוסט 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

יעקב גרינשטיין
נציג ציבור (עובדים)

אביטל רימון-קפלן
שופטת

יוסף משען
נציג ציבור (מעסיקים)