הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 4591-01-17

06 אוגוסט 2019

לפני:

כב' השופט אסף הראל
נציג ציבור (עובדים) מר דניאל אמזלג
נציג ציבור (מעסיקים) מר אמיר אבין

התובעת
ד"ר ילנה שמרו
ע"י ב"כ: עו"ד ג' רובין ועו"ד ע' איילון

-
הנתבעות
1. מדינת ישראל
ע"י ב"כ: עו"ד ט' אברמוביץ הלוי, מפרקליטות מחוז חיפה (אזרחי)

2. ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י)
ע"י ב"כ: עו"ד א' כזום ועו"ד א' רונן-פילוס

פסק דין

התובעת היא רופאה. מזה מספר שנים משלמת המדינה מענקים לרופאים, בכפוף לעמידה בתנאים מסויימים. התובעת עותרת לחייב את המדינה לשלם לה מענק התמחות במקצוע מצוקה בפריפריה בגין שנת 2015. זאת, בשל כך שהחלה בחודש 5/15 להתמחות בפסיכיאטריה של הילד במרכז הרפואי לגליל בנהריה. עוד עותרת היא לחייב את המדינה לשלם לה הפרשי שכר שהגיעו לה לטענתה כמתמחה בפסיכיאטריה של המבוגר במרכז לבריאות הנפש מזרע בגין התקופה 1/2010-9/2010 וכן פיצוי בגין עגמת נפש. המדינה מכחישה את טענות התובעת ואת הסעדים שלהם היא עותרת.

על התשתית העובדתית הבאה לא היתה מחלוקת. בהתאם לתשתית עובדתית מוסכמת זו, סיימה התובעת לימודי רפואה וסטאז' באוקראינה. היא עבדה שם כרופאת משפחה. התובעת עלתה לישראל בשנת 2000 ובהמשך קיבלה רשיון לעסוק ברפואה בישראל. בתקופה החל מ- 16.2.02 ועד 15.12.02 עבדה התובעת במסגרת קרן קליטה ולא במסגרת התמחות. בתקופה החל מ- 2.3.03 ועד 28.2.04 החלה התובעת התמחות בפסיכיאטריה של המבוגר בבית חולים שער מנשה. בתקופה החל מ- 1.3.04 עד 30.11.08 המשיכה התובעת את ההתמחות בפסיכיאטריה של המבוגר, במרכז לבריאות הנפש מזרע בעכו.

בהתאם לתקנות הרופאים ( אישור תואר מומחה ובחינות), התשל"ג - 1973, תקופת ההתמחות בפסיכיאטריה למבוגר היא 4.5 שנים. התובעת לא עברה בהצלחה את בחינות ההתמחות בפסיכיאטריה למבוגרים. בתקופה שראשיתה חודש 12/08 ( לטענת המדינה) או 5.9.10 ( לטענת התובעת), הועסקה התובעת במרכז לבריאות הנפש מזרע במעמד רופא תחומי שאינו מומחה. זאת עד יום 30.6.13. בתקופה החל מ- 23.7.12 ועד 9.5.15 עבדה התובעת כרופאה בשירות בתי הסוהר ( להלן – שב"ס). במקביל, בתקופה החל מ- 10.4.12 ועד 9.5.15 – עבדה כתורנית חוץ במרכז הרפואי לגליל. החל מיום 10.5.15 עבדה התובעת כרופאה מתמחה בפסיכיאטריה ילדים ונוער במרכז הרפואי לגליל במשרה מלאה. כעולה מטענת התובעת, ביום 10.4.19 סיימה בהצלחה את בחינות ההתמחות ( סעיף 11.1 – פסקה רביעית לעמוד 6 לתצהירה המשלים של התובעת) והיא מועסקת כיום במרכז הרפואי לגליל כמומחית ( דברי ב"כ המדינה בעמוד 28 לפרוטוקול).

התובעת הגישה למדינה בקשה לתשלום מענק הנושאת תאריך 23.6.15. ביום 14.7.16 הודיע המרכז הרפואי לגליל לתובעת כי בקשתה למענק נדחתה. באשר לתוספת מתמחה ותוספת שקלית: המחלוקת היחידה הינה עצם זכאות התובעת לתוספות אלו בתקופה החל מ- 1/10 ועד 9/10. בית הדין ידרש לקבוע רק את הזכאות העקרונית וככל שיקבע כי קיימת זכאות - יוטל על המדינה לערוך את החישוב המדויק.

התובעת העידה מטעמה. מטעם המדינה העידה סימה רוזנבלום, המכהנת בתפקיד רכזת בכירה באגף השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר ( להלן – סימה). יצויין כי בית הדין הורה על צירופה של ההסתדרות הרפואית בישראל ( להלן – הר"י) כצד להליך כאן, ובמסגרת זו הגישה הר"י עמדה בכתב מטעמה ( להלן – עמדת הר"י). התובעת והמדינה תיקנו את כתבי הטענות שלהם, ומשכך כל הפניה כאן לאותם כתבי בי-דין היא לנוסחם המתוקן.

לאחר שנתנו את דעתנו לכלל טענות הצדדים ולכלל הראיות שהוצגו בפנינו, באנו לכדי מסקנה כי דין התביעה להידחות.

מהותם של המענקים
בחודש 8/11 נכרת הסכם קיבוצי בין המדינה, שירותי בריאות כללית וההסתדרות המדיצינית הדסה לבין הר"י בדבר תנאי העסקתם של רופאים ( מוצג ת/2) (להלן – הסכם 2011 ). המדינה, באמצעות הממונה על השכר במשרד האוצר, צרפה להסכם 2011 מכתב מטעמה ובו הסדירה תשלומם של מענקים מותנים לרופאים לצורך עידוד עבודה במקצועות רפואיים במצוקה ובפריפריה ( להלן – מסמך המענקים המכונן) (נספח 2 לכתב התביעה).

מסמך המענקים המכונן פירט מהם המקצועות הרפואיים במצוקה, וביניהם נכללה פסיכיאטריה של הילד; הקצה תקציב למימון המענקים לתקופה 9/11-9/19 בגובה של עשרות מיליוני ש"ח לשנה; והקים ועדה משותפת למעסיקים בהסכם 2011 ולהר"י שתפקידה, בין היתר, לקבוע קריטריונים לזכאות רופא למענק, בכפוף למסמך המענקים המכונן. בנוסף, נקבעו במסמך המענקים הקריטריונים לתשלום מענקים מותנים, בין היתר, לרופאים אשר יתמחו במקצועות מצוקה; לרופאים שיתמחו במקצועות מצוקה בפריפריה; וכן לרופאים שיקלטו לעבוד בפריפריה. המענקים מותנים בתנאים שונים, ביניהם התחייבות של הרופאים לעבוד במקצוע המצוקה, או בפריפריה ( או בשניהם יחדיו) למשך תקופות מוגדרות.

מסמך המענקים המכונן אינו הסכם קיבוצי; הוא אינו חלק מהסכם 2011 וגם אינו הסדר קיבוצי. מעמדו הוא של מסמך מדיניות של הריבון, בו התוותה המדינה את מדיניותה בנוגע לרצונה להעניק תמריצים כספיים לרופאים שיבחרו לעסוק במקצועות במצוקה או להיות מועסקים בבתי חולים בפריפריה ( עס"ק ( ארצי) 3154-01-18 מדינת ישראל – ההסתדרות הרפואית בישראל, פס' 19-20 ו- 27-30 (16.6.2019) (להלן – ענין הרופאים המומחים)).

מדיניותה של המדינה בנוגע למענקים באה לידי ביטוי באמצעות מסמך המענקים המכונן, וכן באמצעות הנחיות נוספות שניתנו מטעמה של המדינה בענין זה ואשר הוצאו לאחר פרסום מסמך המענקים המכונן. בנוסף, הכללים ליישום מדיניות זו של המדינה עוצבו גם באמצעות החלטות של הועדה המשותפת למעסיקים – לרבות משרד האוצר - ולהר"י אשר הוקמה במסמך המענקים המכונן, שהוסמכה לקבוע גם קריטריונים לזכאות רופא לקבלת המענק, בכפוף לעמידה ביתר התנאים המצטברים של מסמך המענקים המכונן ( להלן – ועדת המענקים) (סעיפים 4-8 למסמך המענקים המכונן; ענין הרופאים המומחים בפס' 6(ד); סעיף 14 לעמדת הר"י). יצויין כי סימה משמשת גם כמרכזת מטעם משרד האוצר בועדת המענקים.

בבסיס מדיניות המדינה לגבי מתן המענקים, מצוי מסמך המענקים המכונן. אליו התווספו, בין היתר, חוזר מיום 14.9.11 של הממונה על השכר ( סעיף 17 ונספח 3 לכתב התביעה) (להלן – חוזר 14.9.11 ); חוזר מיום 25.9.11 של הממונה על השכר ( סעיף 31 ונספח ד' לכתב ההגנה) (להלן – חוזר 25.9.11 ); פרוטוקול ועדת המענקים מיום 19.12.11 ( סעיף 33 ונספח ה' לכתב ההגנה; נספח ז' לתצהיר סימה) (להלן – החלטת ועדת המענקים מחודש 12/11 ); ומכתב מיום 7.9.15 של המשנה לממונה על השכר אל מנהל תחום שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות ( סעיף 22 ונספח ג' לכתב ההגנה) (להלן – מכתב 9/15 ). קיימים מסמכים נוספים, ואליהם נתייחס באופן פרטני בהמשך.

המענקים לשנת 2015
התקציב שהקצתה המדינה למענקים, ואשר אמור היה לממנם עד 2019, נוצל בפועל כבר באמצע שנת 2014. המדינה שילמה מאז 2011 ועד לשנת 2014 ( כולל), מענקים בסכום מצטבר של 715 מיליון ש"ח ( סעיף 12 לתצהיר סימה; סעיף 15 לעמדת הר"י). חרף זאת, המדינה איפשרה לרופאים להגיש בקשה למענק גם בהתיחס לשנת 2015. לצורך זה פרסם המשנה לממונה על השכר חוזר ביום 18.12.14 שכותרתו " הגשת בקשות למענקי מקצועות במצוקה ומקצועות במצוקה בפריפריה בגין שנת 2015 – הנחיות ומועדים" (נספח 4 לתביעה) (להלן – חוזר 2015 ). בהמשך פרסם המשנה לממונה על השכר ביום 22.2.15 חוזר משלים לענין המענקים לשנת 2015 ( נספח 5 לתצהיר התובעת).

כעולה מחוזר 2015, בגין שנה זו היתה המדינה נכונה לשלם מענקים רק עבור רופאים מתמחים במקצועות מצוקה, או עבור מתמחים במקצועות מצוקה בפריפריה. בגין שנת 2015, לא ניתנו מענקים בגין עבודה בפריפריה בלבד ( סעיף 6.4.2 לחוזר 2015; סעיף 19 לתצהיר סימה). בחוזר 2015 נקבע כי הגשת בקשות למענקים בגין 2015 תיעשה רק לפי הכללים בחוזר 2015 וכי אין להסתמך על כללי מסמך המענקים המכונן ( סעיפים 2-3 לחוזר 2015). על פי המדינה, גובהו של מענק לרופאים המתמחים במקצוע במצוקה בפריפריה לשנת 2015 עומד על 323,000 ש"ח ( דברי ב"כ המדינה בעמוד 34 לפרוטוקול).

מקובלת עלינו טענת המדינה ( סעיפים 16-17, 34 ו- 37 לכתב ההגנה) כי נכון לשנת 2015, התכלית של המענקים היתה להביא אל המקצועות הרפואיים שבמצוקה, רופאים העומדים בצומת בחירת מקצוע ההתמחות, על מנת להשפיע על בחירתם כך שיבקשו להתמחות במקצוע במצוקה. בנוסף, בכל הנוגע לחיזוק מוסדות רפואיים בפריפריה, מטרת המענקים היתה לעודד מעבר של רופאים מאזור המרכז לאזורי הפריפריה ( סעיף 21 לתצהיר סימה). תכלית המענקים לא היתה לתמרץ את מי שכבר עובד בפריפריה או את מי שכבר מתמחה במקצוע במצוקה ( סעיפים 33 ו- 38 לתצהיר סימה). טענה זו של המדינה זוכה לעיגון מכמה מקורות. ראשית, במסמך המענקים המכונן נקבע כי המענקים מיועדים " לצורך גיוס רופאים למקצועות במצוקה" (סעיף 1 למסמך המענקים המכונן). מהמונח " גיוס" ניתן להבין כי מדובר בקליטת מתמחים חדשים למקצועות אלו, ולא במי שכבר מתמחה בתחום. באשר למענק המוגדל למי שיתמחה במקצוע במצוקה בפריפריה, נקבע בסעיף 10 למסמך המענקים המכונן כי הוא ישולם ל"מתמחה/מומחה במקצוע במצוקה אשר ייקלט לעבודה בפריפריה". בסעיף 28 לאותו מסמך, נקבע כי הזכאות למענק פריפריה תהיה ל"רופאים מתמחים ומומחים במשרה מלאה שעוברים לעבוד בפריפריה...". מהמילים " עוברים לעבוד בפריפריה" ניתן להבין כי מדובר במי שעברו מהמרכז לפריפריה. אף הר"י מסכימה בעמדתה, כי מסמך המענקים המכונן יועד לתמרץ רופאים לעבור לעבוד בפריפריה ( סעיף 12 לעמדת הר"י).

שנית, בהחלטת ועדת המענקים מחודש 12/11 נקבע כי " מעבר ממצוקה למצוקה – אין זכאות" וגם כי " מעבר מפריפריה לפריפריה – אין זכאות" (סעיפים 7-8 לפרק " החלטות" שבמסמך). שלישית, בחוזר 14.9.11 נקבע כי הזכאות למענק מקצוע במצוקה בפריפריה תהיה " למתמחה במקצוע במצוקה אשר ייקלט לעבודה בפריפריה" (סעיף 11( ב) למסמך) ובנוגע למקצועות במצוקה נרשם כי תינתן עדיפות לעידוד וגיוס מתמחים למקצועות אלו ( סעיף 11( ד) למסמך). רביעית, בחוזר 25.9.11 נקבע, בנוגע לזכאות למענק פריפריה, כי אחד התנאים לזכאות למענק היא כי מדובר ברופא אשר עתיד להיקלט בבית חולים ציבורי בפריפריה או התחיל את עבודתו שם החל ביום 25.8.11 ( סעיפים 4 ו- 10(א) למסמך). כלומר, רופא שכבר עובד בפריפריה לפני מועד זה, לא יהיה זכאי למענק. הדבר מחזק את טענת המדינה כי תכלית המענקים היתה לעודד מעבר מהמרכז לפריפריה. חמישית, במכתב מיום 27.1.15 של המשנה לממונה על השכר אל משרד הבריאות ( נספח 24 לתצהיר התובעת), שעסק בזכאות למענק פריפריה לרופאים בהתמחות על שהחלו את התמחותם בשנת 2013, נרשם כי יש לראות ברופאים אשר שהו בפריפריה תקופה ארוכה העולה על חמש שנים בין סיום התמחותם לבין מועד תחילת התמחות על, כרופאים שבחרו להישאר בפריפריה וכי " מכיוון שכוונת המענקים היתה חיזוק הפריפריה ברופאים מחוץ לה וכיוון שמדובר ברופאים ששהו מעל 5 שנים בפריפריה אנו בעמדה שאי אישור המענק מצוי במתחם הסבירות ויש בכך כדי לממש את הרציונל שבמתן מענקי פריפריה." מכתב זה מחזק את טענת המדינה שתכלית המענקים, בין היתר, היא לעודד מעבר רופאים מהמרכז לפריפריה. שישית, עיגון נוסף לטענת המדינה ניתן למצוא במכתב 9/15, שם נרשם כי מדיניות המדינה היא כי אין לאשר מענק לרופא תחומי המועסק בפריפריה ופתח פנקס התמחות בפריפריה. נקבעה שם החרגה לעקרון זה, באופן שרופא תחומי אשר פתח התמחות תוך שנתיים מיום סיום הסטאז', כן יהיה זכאי למענק. ההחרגה של שנתיים הוסברה בכך שהיא נוגעת לרופאים שעבדו תקופה קצרה כתורני חוץ או ברשיון זמני ואין מקום לדחות על הסף את בקשתם למענק. במכתב 9/15 יש חיזוק לטענת המדינה כי מטרת המענקים היתה להשפיע על רופאים בתחילת דרכם, בעת בחירת המקצוע בו יתמחו.

מקובלת עלינו טענת המדינה כי התכלית של מתן המענקים בשנים שקדמו ל- 2015 – היינו לעודד רופאים העומדים בצומת בחירת מקצוע ההתמחות לבחור בהתמחות במקצוע במצוקה וכן לעודדם לעשות זאת תוך מעבר מהמרכז לפריפריה - עמדה גם בבסיס מתן המענקים לשנת 2015 ( סעיפים 42 ו- 45-49 לכתב ההגנה; סעיפים 33 ו- 41 לתצהיר סימה). קביעתנו זו נסמכת על שני אדנים. האחד, הדבר עולה מעמדת המדינה בהליך כאן. המדינה היא זו שיזמה את מדיניות מתן המענקים ועיצבה אותה. משכך, טענות המדינה בנוגע לתכליות מדיניות מתן המענקים לשנת 2015, הן בעלות משקל ניכר. המדינה מסבירה כי הכלל שנקבע בועדת המענקים לפיו " מעבר מפריפריה לפריפריה – אין זכאות" למענק, הוחל בפועל על בדיקת בקשות למענק לשנת 2015 ( סעיף 42 לתצהיר סימה). גרסתה זו של סימה – אשר נטלה חלק בדיוני ועדת המענקים – לא נסתרה, ויש להקנות לה משקל ניכר. השני, עמדת המדינה סבירה והגיונית. בענין זה יש ליתן את הדעת כי מדובר בתשלום מענקים מדי שנה בגובה עשרות מיליוני ש"ח, ובסכום מצטבר של מאות מיליוני ש"ח. תשלומים נכבדים כאלה אינם ניתנים סתם כך, אלא הם מיועדים להגשים מדיניות מסויימת. מדיניות מפורטת וברורה כזו היתה קיימת לגבי המענקים שהתייחסו עד לשנת 2014 ( כולל). עצם העובדה כי במהלך שנת 2014 נוצל מלוא התקציב שיועד לתכנית עד לשנת 2019, והמדינה החליטה להמשיך בתכנית גם בשנת 2015 באמצעות חוזר 2015, אינה מביאה למסקנה כי המטרות שעמדו בבסיס המדיניות של מתן מענקים לשנת 2015 - היינו עידוד מעבר מהמרכז לפריפריה ועידוד רופאים העומדים בצומת בחירת מקצוע ההתמחות לבחור בהתמחות במקצוע במצוקה – השתנו או בוטלו. לא הוכח אחרת. לכן, יש הגיון כי המטרות והתכליות שעמדו בבסיס מתן מענקים בשנים עד 2015, המשיכו לחול גם בשנת 2015, בכפוף לשינויים פרטניים שנקבעו בחוזר 2015. כך, למשל, בנוגע לפריפריה, הרי בשנת 2015 - בה לא ניתן עוד מענק פריפריה - כבר לא היתה קיימת תכלית של עידוד מעבר רופאים לפריפריה בלבד, אלא רק של עידודם לעבור לפריפריה לצורך התמחות במקצוע המצוקה.

לא נעלם מעינינו כי בחוזר 2015 נקבע כי הגשת בקשות למענקים בגין 2015 תיעשה רק לפי הכללים בחוזר 2015 וכי אין להסתמך על כללי מסמך המענקים המכונן ( סעיפים 2-3 לחוזר 2015). לא שוכנענו כי המדינה, בחוזר 2015, ביקשה להתפרק מעקרונות ומתכליות המדיניות של מתן המענקים כפי שהוחלו עד שנת 2015. כאמור, המדינה טוענת בהליך כאן במפורש שלא כך היה, ויש ליחס לעמדתה – כמי שעיצבה את מדיניות המענקים והוציאה אותה לפועל – משקל נכבד. את לשונו זו של חוזר 2015 יש להבין ככזו שביקשה להבטיח כי זכאות למענק שנקבעה במסמך המענקים המכונן, אך מאז התבטלה, לא תחול לגבי מענקי שנת 2015. כך, למשל, במסמך המענקים המכונן התאפשר לתת מענק פריפריה בלבד, וכן מענקים לרופאים שאינם בהכרח מתמחים, אך אפשרויות אלו לא היו קיימות עוד בחוזר 2015. חיזוק לכך שלא היתה כוונה לנתק את מענקי שנת 2015 מעקרונות המדיניות של המענקים שחלו עד לשנת 2015, ניתן למצוא במכתב 9/15. מכתב זה הוצא כתשעה חודשים לאחר פרסום חוזר 2015. במכתב 9/15, שעסק בזכאות רופאים תחומיים למענק, חוזרת המדינה ומפנה, בין היתר, להחלטת ועדת המענקים מחודש 12/11 שם נקבע כי אין זכאות למענק במעבר מפריפריה לפריפריה. ממכתב 9/15 לא עולה כי המדינה סברה כי החלטת ועדת המענקים מחודש 12/11 כבר אינה בתוקף. לאור זאת, מכתב 9/15 מחזק את טענת המדינה כי העקרונות והטעמים שעמדו בבסיס מתן המענקים, חלו לכל אורך תקופת הענקתם ( סעיף 33 לתצהיר סימה).

יש לדחות את טענת הר"י ( סעיפים 16-17, 20-21 ו- 32 לעמדת הר"י) כי על המענקים לשנת 2015 לא חלות הוראות מסמך המענקים המכונן וגם לא החלטות ועדת המענקים. טענה זו נסמכת, בין היתר, על כך שתקציב המענקים לפי מסמך המענקים המכונן נוצל במלואו בשנת 2014, והמענקים בשנים אחר כך תוקצבו בצורה נפרדת ומעבר למסמך המענקים המכונן. המדינה אכן מאשרת כי מלוא תקציב המענקים נוצל במהלך שנת 2014, אך קבענו כבר לעיל כי בעובדה זו אין להצביע כי המדינה ביקשה להשיג במענקים לשנת 2015 מטרות שונות מאלה שעמדו בבסיס מתן מענקים בשנים שקדמו לכך. נראה שבבסיס טענת הר"י עומדת הבחנה בין המענקים עד לשנת 2014, שהיו לעמדתה חלק מהסכם 2011, אשר תקציבם נוצל במלואו במהלך שנת 2014, לבין מענקים לגבי שנת 2015 ואילך אשר לא היו מכח הסכם 2011 אלא מכח החלטת המדינה. הבחנה זו יש לדחות. עמדת הר"י יוצאת מתוך נקודת מוצא משפטית מוטעית כי מסמך המענקים המכונן הוא חלק מהסכם 2011 ( סעיף 11 לעמדת הר"י), עמדה אשר נדחתה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בענין הרופאים המומחים. המענקים - לאורך כל השנים בהם ניתנו – היו תוצאה של מדיניות הריבון, ולא של הסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי עם הר"י. עצם העובדה כי הר"י נטלה חלק בועדת המענקים, וכי לועדה זו היתה השפעה מסויימת על עיצוב חלק מתנאי הזכאות למענקים, איננה משנה את העובדה כי המענקים הם תוצר של מדיניות הריבון. במיוחד כך עת שהר"י עצמה מציינת כי היתה בעמדת מיעוט בועדת המענקים ( סעיף 14 לעמדת הר"י).

נכון הדבר כי יו"ר הר"י כתב במכתב מיום 15.7.14 לרופאים כי " חשוב לציין כי עד לסוף שנת 2014 יוקצו לטובת המענקים סכומים הגבוהים מהסכום שיועד במסגרת הסכם 2011 ( להערכתנו מעל ל- 700 מיליון ש"ח) ובזאת מסתיים פרק המענקים על פי הסכם 2011." ( נספח ב' לעמדת הר"י). אלא שהר"י לא היא שקבעה את המדיניות בנוגע למענקים – מדיניות של המדינה - ולא היה בכוחה לקבוע האם המענקים לשנת 2015 ואילך מנותקים ממדיניות המענקים בשנים קודם לכן. הקביעה האם ביקשה המדינה, במדיניותה, ליצור ניתוק כזה או לא נלמדת מהראיות ומתכליתה של המדיניות. קבענו כבר כי המדינה לא ביקשה ליצור ניתוק כזה. ענין זה של קביעת מדיניות מסור לסמכותה של המדינה, ולא מצאנו כי מתקיימות נסיבות חריגות שתבאנה לכך שבית הדין יתערב בקביעת המדיניות האמורה.

בקשת התובעת למענק
אין חולק כי מקצוע הפסיכיאטריה לילדים הוגדר בחוזר 2015 כמקצוע במצוקה. בנוסף, המרכז הרפואי לגליל הוגדר שם כבית חולים בפריפריה ( סעיפים 6.4.1 ו- 6.3.1(ו) לחוזר 2015; סעיף 54 לכתב ההגנה; סעיף 6 לתצהיר סימה). התובעת הגישה למדינה – באמצעות המרכז הרפואי לגליל בו עבדה - בקשה לתשלום מענק בחתימתה מיום 23.6.15 ( נספח 13 לתצהיר התובעת) וזו הועברה על ידי בית החולים למשרד הבריאות ביום 15.11.15 ( סעיף 7 לתצהיר סימה; ראו את התאריך לצד פרטי יחידת משאבי האנוש של בית החולים על גבי הטופס) . לטענת התובעת, מאחר והחלה בחודש 5/15 בהתמחות במקצוע במצוקה בפריפריה, היא זכאית למענק המשולם למתמחה במקצוע מצוקה בפריפריה ( סעיף 28 לכתב התביעה).

המדינה טוענת כי התובעת אינה זכאית למענק מקצוע במצוקה בפריפריה. זאת בשל שלושה טעמים. האחד, התובעת לא הגישה בקשה למענק מקצוע במצוקה בפריפריה, אלא רק בקשה למענק מקצוע במצוקה. השני, התובעת לא עברה לפריפריה לצורכי ההתמחות שבגינה היא מבקשת מענק. השלישי, התובעת היתה במשך שנים רבות רופאה תחומית לפני שהתחילה את ההתמחות בפסיכיאטריה של הילד, והמדינה קבעה כי רופאים כאלה לא זכאים למענק ( סיכומי המדינה בעמוד 37 לפרוטוקול).

באשר לטענה כי התובעת לא הגישה בקשה למענק מקצוע במצוקה בפריפריה, אלא רק בקשה למענק מקצוע במצוקה, וכי בשל כך יש לדחות את בקשתה למענק מקצוע במצוקה בפריפריה – אנו קובעים לא מצאנו ממש בטענה זו של המדינה ויש לדחותה.

עיון בטופס הבקשה למענק שהגישה התובעת הנושא תאריך 23.6.15 ( נספח 13 לתצהיר התובעת; עדות התובעת בעמוד 22 לפרוטוקול), מעלה כי בחלק בטופס בו יש לסמן את סוג המענק המבוקש, סימנה התובעת סימון רק במענק מצוקה. היא השאירה ללא סימון את מענק מקצוע במצוקה בפריפריה. מדובר היה בטעות ( עדות התובעת בעמוד 22 לפרוטוקול). יש לקבוע כי טעות זו בסימון הטופס אינה יכולה לפעול לחובת התובעת. גרסת התובעת כי התכוונה לבקשה מענק מקצוע במצוקה בפריפריה ( עדות התובעת בעמוד 23 לפרוטוקול), מקובלת עלינו. היא סבירה. זאת מאחר וכאשר מילאה התובעת את הטופס, היה זה לאחר שכבר החלה התמחות במקצוע מצוקה ( פסיכיאטריה של ילדים) בבית חולים בפריפריה ( מרכז רפואי לגליל). אף המדינה, בתשובה ששלחה לתובעת ביום 14.7.16 ( נספח 14 לתצהיר התובעת), שם דחתה את הבקשה, לא ראתה בבקשה ככזו המכוונת רק למענק מקצוע במצוקה. זאת ניתן ללמוד מכותרת המכתב שהיא " בקשה למענק מקצועות בפריפריה לשנת 2015". אף אם היה ספק למדינה על כך שהתובעת עותרת בבקשתה דווקא למענק מקצוע במצוקה בפריפריה – במובחן ממענק מצוקה בלבד - בא מכתב באי-כוחה מיום 12.9.16 שהופנה למשרד הבריאות ולמרכז הרפואי לגליל, שם ביקשה לקבל הסבר מדוע נדחתה בקשתה למענק, תוך שמובהר שם שהבקשה מתייחסת למענק מקצוע במצוקה בפריפריה ( סעיף 36 ונספח 17 לתצהיר התובעת).

אשר על כן, האופן בו מילאה התובעת את טופס הבקשה למענק, הוא כשלעצמו אינו יכול להוות בסיס לדחית בקשתה למענק מקצוע במצוקה בפריפריה לשנת 2015.

התנאי של מעבר לפריפריה לצורך לצרכי ההתמחות
על פי טענת המדינה ( סעיף 23( ג) לכתב ההגנה), התובעת לא עברה לפריפריה כאשר החלה להתמחות בפסיכיאטריה של הילד. זאת מאחר ומזה שנים קודם לכן – כבר מאז 2004 אז החלה התובעת לעבוד במרכז לבריאות הנפש מזרע בעכו - שימשה בתפקידים רפואיים שונים באזור הצפון. נטען כי בשל כך, ולאור מסמך המענקים המכונן ולאור החלטת ועדת המענקים מחודש 12/11, אין היא זכאית למענק.

הר"י והתובעת טוענות כי בסעיפים 6.4-6.5 לחוזר 2015 לא היתה - לענין מענק מקצוע במצוקה בפריפריה - דרישה של מעבר מהמרכז לפריפריה, אלא רק של התמחות באחד מבתי החולים בפריפריה ופתיחת פנקס התמחות במהלך שנת 2015 במקצוע מצוקה, וכן איסור – בין היתר- של מעבר לאחר תחילת ההתמחות מבית חולים אחד בפריפריה לבית חולים אחר בה ( סעיף 34 לעמדת הר"י; סעיפים 52 ו- 54 לתצהיר התובעת). צודקות הר"י והתובעת כי בחוזר 2015 לא נרשם במפורש שתנאי לתשלום המענק הוא מעבר מהמרכז לפריפריה. צודקת התובעת גם בכך כי לאחר תחילת ההתמחות בפסיכיאטריה של הילד, לא עברה מבית חולים אחד בפריפריה לבית חולים אחר בה ( סעיף 55 לתצהיר התובעת). אולם קבענו כבר כי אין לנתק את המענקים לשנת 2015 מהעקרונות שעצבו את מדיניות הריבון בענין זה עד לשנת 2015. אחת מתכליות אותה מדיניות היתה לעודד מעבר רופאים מהמרכז לפריפריה, במובחן למשל ממתן תמריץ לרופאים שעובדים כבר בפריפריה להישאר בה. נכון שסעיף 6.5 לחוזר 2015 אסר על מעבר - החל ממועד תחילת ההתמחות – בין מקצוע במצוקה אחד למקצוע במצוקה שני, וגם על מעבר מבית חולים אחד בפריפריה לבית חולים אחר בפריפריה. אלא שבכך לא התמצו הכללים והתנאים שחלו על המענקים לשנת 2015. המענקים לשנת 2015 ביקשו לעודד מעבר רופאים מהמרכז לפריפריה. תנאי זה לא מתקיים בתובעת. מטעם זה יש לדחות את טענתה האחרת של התובעת ( סעיף 51 לתצהירה) כי מסמך המענקים המכונן והחלטות ועדת המענקים, אשר התנו את הזכאות למענק במעבר לפריפריה, אינם חלים על מענקים לשנת 2015.

התובעת מפנה למקרים של שני רופאים – א' פ' ו- י' א' - וטוענת כי במקרה שלהם כן אושר תשלום מענק למרות שהחלו בהתמחות בעת שעבדו בבית חולים בפריפריה ( סעיף 59 לתצהיר התובעת). טענה זו לא מקובלת עלינו. ראשית, מדובר שם ברופאים בהתמחות על, ולא ברופאים תחומיים. שנית – וזה העיקר – כעולה ממכתבו מיום 27.1.15 של המשנה לממונה על השכר אשר אישר את תשלום המענקים ( נספח 24 לתצהיר התובעת), הסיבה שתשלום המענקים אושר שם היתה מאחר ומדובר היה בשני רופאים שלא שהו בפריפריה תקופה העולה על חמש שנים מאז סיום התמחותם ועד תחילת התמחות על. תנאי זה לא מתקיים בתובעת. זאת מאחר והתובעת שהתה בפריפריה תקופה העולה על חמש שנים: כבר מאז חודש 3/04 החלה לעבוד במרכז לבריאות הנפש מזרע בעכו. מאז מועד זה, הועסקה בפריפריה באזור הצפון: עד סוף חודש 6/13 הועסקה במרכז לבריאות הנפש מזרע בעכו; בתקופה החל מ- 23.7.12 ועד 9.5.15 עבדה התובעת כרופאה בשב"ס וביצעה תפקידים אלו בעיקר בבית סוהר חרמון, ונתנה מענה גם בבית סוהר צלמון ( עדות התובעת בעמוד 23 לפרוטוקול), שניהם סמוכים לישוב מע'ר בגליל. במקביל, בתקופה החל מ- 10.4.12 ועד 9.5.15 – עבדה בנהריה כתורנית חוץ במרכז הרפואי לגליל. במהלך התקופות שבהן עבדה כאמור בצפון, התגוררה התובעת בנהריה ( עדות התובעת בעמוד 18 לפרוטוקול). מעבר לדרוש, אף אם נתעלם מתקופת עבודתה של התובעת בשב"ס, התוצאה הינה שבתקופה מ- 3/05 ועד תחילת ההתמחות בפסיכיאטריה של הילד ( ביום 10.5.15), הועסקה התובעת ברצף בשני בתי חולים אשר מוגדרים כבתי חולים פריפריאליים לפי סעיף 6.4.1 לחוזר 2015: במרכז לבריאות הנפש מזרע בעכו ובמרכז הרפואי לגליל בנהריה ( סעיף 5 לתצהיר סימה), והתגוררה לאורך תקופות אלו בנהריה. לאור זאת, יש לדחות את טענת התובעת כי המדינה אינה מיישמת באופן אחיד את מדיניותה בנוגע לתשלום מענקים ( סעיפים 60-61 לתצהיר התובעת). זאת, מעת שהתובעת לא הוכיחה כי קיים מקרה דומה לשלה, שבו כן אושר תשלום המענק לשנת 2015. טענת התובעת לגבי קולגה שלה המועסקת במרכז לבריאות הנפש מזרע ואשר קיבלה מענק על אף שהחלה בהתמחות לאחר שכבר עבדה באותו בית חולים ( סעיף 60 לתצהיר התובעת) – נטענה בעלמא וללא פירוט ומשכך לא הוכחה כלל.

התובעת טוענת כי הר"י העלתה בזמן אמת הסתייגות מהחלטת ועדת המענקים מחודש 12/11 לפיה אין זכאות למענק ב"מעבר מפריפריה לפריפריה" (סעיף 53 ונספח 22 לתצהיר התובעת). מסיכום פגישה בין משרדי האוצר והבריאות לבין הר"י מיום 1.1.15, אכן עולה כי הר"י ביקשה מהמדינה לחשוב שוב על אופן החלת הכללים שנקבעו בועדת המענקים מחודש 12/11, בדבר אי זכאות למענק ב"מעבר מפריפריה לפריפריה" וב"מעבר ממצוקה למצוקה". אלא שהמדינה לא קיבלה את עמדתה של הר"י ולא הוכח כי התקבלה החלטה לשנות כללים אלו ( סעיף 27 לתצהיר סימה). יש לציין כי בעמדת הר"י לא נטען כי הר"י התנגדה לכללים אלו, אלא רק כי היו כמה מקרים שבהם אושרו המענקים גם לרופאים שהחלו את ההתמחות בעת שכבר עבדו בפריפריה ( סעיף 33 לעמדת הר"י). אולם – וזה העיקר - גם אם הר"י התנגדה לכלל של היעדר זכאות למענק ב"מעבר מפריפריה לפריפריה", אין בכך כדי לגרוע מהמסקנה כי כלל זה היה חלק ממדיניות מתן המענקים על ידי המדינה בשנת 2015. נזכיר כי לצורך עיצובה של מדיניות זו, לא נדרשה תמימות דעים בין המדינה לבין הר"י, עת שלא מדובר בהסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי.

מאחר והתובעת לא עברה מהמרכז לפריפריה לצורך התמחותה בפסיכיאטריה של הילד, אין היא זכאית למענק מוגדל בשל קריטריון הפריפריה. כפי שיפורט להלן, היא אינה זכאית כלל למענק, גם לא מענק מקצוע במצוקה.

האם עובר לתחילת ההתמחות יש לראות בתובעת כרופאה תחומית
על פי טענת המדינה, עובר לתחילת ההתמחות בפסיכיאטריה של הילד, היתה התובעת רופאה תחומית שאינה מומחית. היינו, רופאה בבית חולים שלא התחילה או לא השלימה התמחות והיא אינה מתמחה או מומחית ( חוזר נציבות שירות המדינה מיום 36.5.09 שכותרתו " העסקת " רופא תחומי שאינו מומחה" בבתי חולים – נספח ב' לכתב ההגנה ( להלן – נוהל העסקת רופאים תחומיים)). זאת, בהינתן כי התובעת לא עברה את בחינות ההתמחות בפסיכיאטריה של המבוגר.

נטען כי מאחר והתובעת היתה רופאה תחומית אשר החלה בהתמחות בפסיכיאטריה של הילד בחלוף שנתיים ממועד סיום הסטאז' – והמדינה נכונה לראות במועד 2/09 שבו קיבלה התובעת רשיון לעסוק ברפואה בישראל כמועד סיום הסטאז' - לא היתה זכאית למענק ( סעיפים 23( א) ו- 23(ב) לכתב ההגנה). טענה זו מבססת המדינה על האמור במכתב 9/15. מכתב זה עסק בשאלת זכאותם של רופאים תחומיים למענק. במכתב צויין כי במכתב של המשנה לממונה על השכר מחודש 3/14 להר"י ( נספח ה' לתצהיר סימה), נרשם כי רופא תחומי המועסק בפריפריה ופתח פנקס התמחות בפריפריה, אינו זכאי למענק; זאת לאור החלטת ועדת המענקים מחודש 12/11 לפיה רופא מתמחה שעבר מפריפריה לפריפריה, אינו זכאי למענק; וכי אין לגזור גזירה שווה בין מתמחה למתמחה המתחיל בהתמחות על, שכן מתן מענק למתמחה על מיועד להשאירו בבית החולים בפריפריה ואף לבצע תורנויות, על אף אפשרויות התעסוקה הקיימות עבורו במרכז כמומחה; וכי המצב אינו כך לגבי רופא תחומי אשר ממילא ממלא בדרך כלל תפקיד של מתמחה ואפשרויות התעסוקה שלו מוגבלות. עוד נרשם במכתב 9/15 כי לאחר חשיבה מחודשת, מסכים משרד האוצר לשנות את עמדתו ולקבוע שתי תקופות עבור רופאים תחומיים: ככל שרופא תחומי פתח התמחות תוך שנתיים מסיום הסטאז' – יהיה זכאי למענק. ככל שפתח התמחות לאחר שנתיים מסיום הסטאז', לא יהיה זכאי למענק. הוסבר במכתב, בין היתר, כי אבחנה זו על בסיס מימד הזמן מגלמת הן התייחסות שוויונית בין פריפריה למרכז ( ביחס לרופאים תחומיים) וכן מגלמת את הרציונל של שלילת זכאות למענק מרופא שעבר מפריפריה לפריפריה " כאשר מדובר בעיקר ברופאים שעבדו תקופה קצרה כתורני חוץ או ברישיון זמני ואין בה כדי לפסול בקשתם למענק על הסף."

אנו קובעים כי מכתב 9/15 - כמו גם מכתב מחודש 3/14 הנזכר בו - הם ביטוי למדיניותו של הריבון בנוגע למענקים. קבענו כבר כי מדיניות זו עוצבה על ידי מסמך המענקים המכונן, חוזרים של המדינה שפורסמו אחריו וכן החלטות של ועדת המענקים. מכתב 9/15 וכן המכתב מחודש 3/14 הנזכר בו שייכים לאותה תשתית נורמטיבית אשר מעצבת את מדיניות הריבון בנוגע לתשלום המענקים. זאת, גם אם לא נזכרו במפורש בחוזר 2015. בבסיסם עמדה החלטה כי אין מקום לתמרץ רופאים תחומיים ובפרט אלה הנמצאים כבר בפריפריה, בין היתר מאחר ואפשרויות התעסוקה שלהם מוגבלות, אלא אם מדובר ברופאים בתחילת הקריירה המקצועית שלהם שהחלו בהתמחות לפני שחלפו שנתיים ממועד סיום הסטאז' (סעיפים 50-52 לתצהיר סימה). לא מצאנו עיגון לטענת התובעת ( סעיף 11.1 – פסקה שלישית בעמוד 6 לתצהירה המשלים של התובעת) כי מכתב 9/15 נוגע רק לרופאים שביקשו לקבל מענק פריפריה. סימה הכחישה זאת בעדותה ( עמוד 31 לפרוטוקול). היא ציינה כי עד למכתב 9/15 המדיניות היתה כי לרופא תחומי אין כלל זכאות למענק ( עדותה בעמוד 30 לפרוטוקול). מצאנו לקבל את גרסתה. זאת מאחר וסימה היתה מעורבת בהחלטות שהתקבלו לגבי הרופאים התחומיים. בנוסף, גרסתה זוכה לעיגון ממכתב 9/15: הצורך ליצור בו החרגה לרופאים תחומיים שהחלו התמחות לפני חלוף שנתיים ממועד סיום הסטאז', מצביע כי עד למועד אותה החרגה לא היתה זכאות למענק לכלל הרופאים התחומיים. אותה החרגה גם אינה מבחינה בין רופא תחומי בפריפריה או במרכז, וגם בכך יש להצביע כי עד לאותה החרגה לא היתה זכאות כלל למענק לרופאים תחומיים.

התובעת טוענת כי מכתב 9/15 הוא ממועד המאוחר לתחילת התמחותה, ותוכנו לא הובא לידיעתה בזמן אמת, וכך גם לא המכתב להר"י מחודש 3/14 הנזכר בו ( סעיף 47 לתצהיר התובעת). אנו קובעים כי לא הוכח שמכתב 9/15 או המכתב מחודש 3/14 הנזכר בו, הופצו לרופאים. אלא שאין בכך להקים לתובעת זכות לקבל מענק או לפיצוי כלשהו.

באשר למכתב 9/15, הרי נכון שהוא ממועד מאוחר לתחילת ההתמחות אשר החלה בחודש 5/15. אלא שמכתב 9/15 הקל בתנאי הזכאות למענק, ולא החמיר בהם: עד למכתב, עמדת המדינה היתה כי רופא תחומי – לרבות כזה שהועסק בפריפריה ופתח פנקס התמחות בפריפריה - לא היה זכאי בשום תנאי למענק. לא הוכח שהר"י לא היתה מודעת למדיניות זו בזמן אמת ( סעיף 29 לעמדת הר"י). עמדה זו התבססה, ככל שהיא נוגעת לרופאים תחומיים בפריפריה, על החלטת ועדת המענקים מחודש 12/11, אשר אין טענה כי התובעת או הר"י לא היו מודעות לה. היא עלתה בקנה אחד עם כך שהמענקים יועדו לתמרץ רופאים בתחילת דרכם המקצועית. היא התבססה גם על מכתב של המדינה להר"י מחודש 3/14, ואשר הר"י מן הסתם היתה מודעת לו, ולא הוכח אחרת ( סעיף 63( א) לתצהיר סימה; עדותה בעמוד 29 לפרוטוקול). יצויין כי המכתב מחודש 3/14 הוא מוקדם למועד תחילת ההתמחות של התובעת. הר"י היא ארגון העובדים היציג של התובעת, ואף התובעת אישרה בעדותה כי יש לפנות להר"י כאשר רופא מבקש לברר את זכויותיו ( עדות התובעת בעמוד 22 לפרוטוקול). התובעת אישרה שבפועל פנתה להר"י כדי לקבל ייעוץ בקשר לבקשה לקבלת המענק ( עדות התובעת בעמוד 25 לפרוטוקול). לכן, מודעותה של הר"י למכתב 9/15 כמו גם למכתב מחודש 3/14, וכן מודעותה למדיניות עד מכתב 9/15 לפיה לא מאושרים מענקים לכלל הרופאים התחומיים, די בהן ( ענין המומחים, פס' 61(ג)-61(ד)). אין במכתב 9/15 יישום רטרואקטיבי של מדיניות מגבילה כלשהי על המקרה של התובעת. במכתב 9/15 דווקא הוגמשה המדיניות, באופן שרופא תחומי שפתח פנקס התמחות תוך שנתיים מסיום הסטאז', יהיה זכאי למענק ( עדות סימה בעמודים 29-30 לפרוטוקול). אלא שהתובעת לא עומדת בתנאי מקל זה.

טעם נוסף העומד בבסיס קביעתנו כי אי פרסום שני המכתבים לא מקים לתובעת זכות לקבלת מענק או לפיצוי, טמון בכך שממילא הזכאות למענק כפופה היתה לאישור שאמור היה להינתן רק במאי 2016, מועד סיום הגשת הבקשות למענק לשנת 2015, ולכן רופא לא יכול היה להסתמך בענין זה רק על בחינת השאלה האם מתקיימים בו הקריטריונים למענק הקבועים בחוזר 2015 או לא ( סעיף 5 לחוזר 2015; ענין הרופאים המומחים, פס' 61; סעיף 70 לתצהיר סימה).

התובעת מעלה טענה נוספת והיא כי אין לראות בה כרופאה תחומית, שכן ערב תחילת ההתמחות בפסיכיאטריה של הילד, עבדה בשב"ס בתור רופאה נרקולוגית במשרה מלאה וכי העסקתה כרופאה תחומית הסתיימה בעת שסיימה לעבוד במרכז לבריאות הנפש מזרע. היא מוסיפה גם כי עבודתה במרכז הרפואי לגליל, עובר לתחילת ההתמחות בפסיכיאטריה של הילד, היתה כתורנית חוץ ולא כרופאה תחומית ( סעיף 47 לכתב התביעה; סעיף 47 לתצהיר התובעת; סעיף 11.1 לתצהירה המשלים של התובעת). טענה זו לא מקובלת עלינו. התובעת מתעלמת מהעובדה כי עבודתה לא התמצתה רק בשב"ס. היא גם מתעלמת מכך שכאשר עבדה במרכז לבריאות הנפש מזרע, עשתה זאת במשך כמה שנים כרופאה תחומית.

באשר לעבודה כרופאה תחומית במרכז לבריאות הנפש מזרע, התובעת לא חלקה על כך שבתקופה שראשיתה 5.9.10 ועד חודש 6/13, עבדה שם כרופאה תחומית ( סעיף 17 לתצהיר התובעת). כפי שנפרט בהמשך, המועד בו החלה התובעת להיות במעמד של רופאה תחומית שם היה חודש 5/09. התוצאה הינה כי התובעת שימשה במרכז לבריאות הנפש מזרע כרופאה תחומית במשך תקופה של כארבע שנים, וזאת בתקופה שקדמה לתחילת ההתמחות שלה בפסיכיאטריה של הילד.

באשר לעבודה בשב"ס, אכן, לא היתה מחלוקת כי בתקופה החל מ- 23.7.12 ועד 9.5.15 עבדה התובעת כרופאה בשב"ס. אלא שבמקביל לעבודתה בשב"ס, עבדה התובעת כתורנית חוץ במרכז הרפואי לגליל בתקופה החל מ- 10.4.12 ועד 9.5.15, היינו במשך כשלוש שנים. היא ביצעה עבודה זו במחלקת פסיכיאטריה של הילד, אך טיפלה במחלקות גם במקרים של פסיכיאטריה של מבוגרים ( עדות התובעת בעמוד 20 לפרוטוקול). פרט לארבעה חודשים בשנת 2015 בהם עבדה התובעת בשב"ס במשרה חלקית, היא עבדה בשב"ס בחצי משרה, והדבר אפשר לה לעבוד כתורנית חוץ במרכז הרפואי לגליל בהיקף העולה על שלוש תורנויות בחודש. התובעת לא שללה כי יתכן והדבר היה בהיקף של 5-6 תורנויות בחודש ( עדות התובעת בעמודים 20-21 לפרוטוקול). אנו קובעים כי בעבודתה זו במרכז הרפואי לגליל היתה התובעת במעמד של רופאה תחומית מאז 4/12, ועד לתחילת התמחותה בפסיכיאטריה של הילד ביום 9.5.15. זאת מאחר והתובעת סיימה מסלול התמחות בפסיכיאטריה של המבוגר אך לא עמדה בבחינות; ובנוסף שובצה שם לעבודה בתחום מקצועי מסויים, היינו פסיכיאטריה - לרבות פסיכיאטריה של המבוגר ( ראו נוהל העסקת רופא תחומי, שם הוגדר מעמדם של רופאים תחומיים שאינם מומחים ואופן העסקתם במדינה). במסגרת עבודתה, הכירה את צוות הרופאים במחלקת הפסיכיאטריה של הילד ואת נהלי העבודה במחלקה ( עדות התובעת בעמוד 21 לפרוטוקול). עצם העובדה כי את העבודה הזו במרכז הרפואי לגליל ביצעה התובעת במסגרת תורנויות בלבד, אינה מאיינת את המסקנה שהיתה רופאה תחומית ( סעיף 5( א) לתצהירה המשלים של סימה). המבחן כאן איננו מבחן של תנאי שכר – תורן חוץ לעומת רופא אחר – אלא העובדה כי התובעת סיימה מסלול התמחות בפסיכיאטריה של המבוגר אך לא עמדה בבחינות; ובנוסף שובצה בבית החולים לעבודה בתחום מקצועי של פסיכיאטריה. על כן, עצם העובדה כי קיים הסכם קיבוצי משנת 2012 המסדיר את תנאי השכר של תורני החוץ ( נספח 4 לתצהירה המשלים של התובעת), אין בה לגרוע מקביעתנו זו.

גרסתה של התובעת היתה כי כתורנית חוץ, לא נכנסה לתהליכים דינמיים ולהחלטות אינטגרטיביות בנוגע למטופלים, וזאת בשונה מרופא במחלקה ( עדות התובעת בעמוד 21 לפרוטוקול). גרסתה זו לא נסתרה, אולם אין היא מביאה למסקנה כי עבודתה זו לא היתה כרופאה תחומית. זאת, משנוהל העסקת רופא תחומי אינו מצמצם את המעמד של רופא תחומי בהתאם לתפקיד פרטני כזה או אחר שבוצע על ידי הרופא.

עצם העובדה שהתובעת עבדה בשב"ס כרופאה נרקולוגית, אינה מאיינת את העובדה כי בעבודתה במרכז הרפואי לגליל מאז 4/12 היתה התובעת שם במעמד של רופאה תחומית וכי מעמדה זה היה קיים עוד מחודש 5/09 בעת שעבדה במרכז לבריאות הנפש מזרע. מקובלת עלינו טענת המדינה ( עמוד 38 לסיכומיה), כי גם בעת תקופת העבודה בשב"ס ניתן לראות בתובעת כרופאה תחומית, שכן היא סיימה התמחות; לא עמדה בבחינות; ועבדה בשב"ס בתחום מקצועי של נרקולוגיה, מבלי שהיתה מומחית ( עדות התובעת בעמוד 24 לפרוטוקול). משכך, יש לדחות את טענת התובעת בענין זה.

התובעת טוענת כי בחירתה לעזוב את עבודתה בשב"ס ולהתחיל התמחות בפסיכיאטריה של הילד, ובפרט העבודה כי השלימה את ההתמחות והיא ממשיכה לעבוד כמומחית בפריפריה, הגשימה את התכלית שבבסיס חלוקת המענקים. היא טוענת גם כי דחית בקשתה למענק, מפלה אותה בהשוואה לרופאים אחרים – אלה שהחלו התמחות תוך שנתיים ממועד סיום הסטאז' ועברו מהמרכז לפריפריה – שכן בכל המקרים מושגת תוצאה אחת של בחירת הרופא להתמחות במקצוע מצוקה בפריפריה ( סעיפים 47 ו- 65 לתצהיר התובעת; סעיף 11.1 לתצהיר המשלים). טענות אלה לא מקובלות עלינו. אכן, התובעת עזבה את עבודתה בשב"ס והחלה להתמחות במקצוע במצוקה. היא עשתה זאת בבית חולים בפריפריה. היא אף עמדה בחובות ההתמחות. קיומה של רופאה כמו התובעת בפריפריה וודאי מחזק את הרפואה באזור זה. אולם מטרה כללית זו לא היתה המטרה שבבסיס מדיניות המדינה לתת מענקים. תכלית המענקים, כפי שקבענו לעיל, היתה לעודד רופאים בתחילת דרכם המקצועית לבחור להתמחות במקצוע במצוקה וכן לעבור מהמרכז לפריפריה. המדינה – אשר כפופה למגבלות תקציביות - רשאית היתה לקבוע מדיניות שתקדם דווקא תכליות אלו, במובחן מתכלית רחבות יותר כגון עידודם של רופאים אשר ממילא עבדו בפריפריה, להישאר בה. בקביעת מדיניות כזו ותנאים הבאים להגשימה, אין כל פגם וודאי שאין כאן עילה להתערבות בית הדין. תנאים אלו אינם מתקיימים בתובעת, אשר לא היתה רופאה בתחילת דרכה המקצועית אלא רופאה תחומית מזה שנים אשר כבר עבדה בפריפריה. מטעם זה אין כאן הפליה, אלא הבחנה רלוונטית בין מקרים שונים.

הטענה בדבר פגיעה באינטרס ההסתמכות
התובעת טוענת כי דחית בקשתה למענק פוגעת באינטרס ההסתמכות שלה. נטען כי במהלך עבודתה בשב"ס, ובעת שעבדה במקביל כתורנית חוץ במרכז הרפואי לגליל, החליטה התובעת – לאור שיקולים שונים וביניהם המענק – להתפטר מעבודתה בשב"ס כדי להתמחות בפסיכיאטריה של הילד. המעבר מעבודה בשב"ס לעבודה כמתמחה לא היה קל, שכן הוא דרש את הגדלת שעות העבודה וכן ויתור על תנאי העסקה שונים כגון ביגוד, ביטוח שיניים ונסיעה חופשית בתחבורה ציבורית. נטען כי אחד מהשיקולים המרכזיים שהביאו את התובעת להחליט לעבור מהשב"ס לתפקיד המתמחה היה הציפיה לקבל את המענק ( סעיפים 54-58 לכתב התביעה; סעיפים 21-26 לתצהיר התובעת). טענה זו של התובעת – לגבי תנאי העסקתה בשב"ס כמו גם ציפיתה לקבל מענק - לא נסתרה. אולם ציפיה סובייקטיבית זו של התובעת לקבל מענק, אינה מקימה לה זכות משפטית כלשהי. התובעת לא היתה אמורה לצאת מנקודת הנחה כי יאושר לה תשלום של מענק. היא לא יכולה היתה לבסס את החלטותיה על מעבר בין מקומות עבודה, על הנחה עובדתית כי בהכרח ישולם לה המענק.

על פי סעיף 5 לחוזר 2015, החלטות בדבר זכאות למענק היו אמורות להתקבל רק בחודש מאי 2016. כלומר, התובעת לא יכולה היתה להסתמך בחודש 5/15, בו החלה את ההתמחות בפסיכיאטריה של הילד, על כך שבהכרח ישולם לה מענק ( ענין הרופאים המומחים, פס' 61(ב)). נראה בעינינו סביר כי רופא המתעתד לקבל החלטה בדבר מקום עבודתו, ירצה לברר האם יש סיכויים טובים לכך שבקשה שיגיש למענק אכן תאושר. בירור כזה של סיכויי הבקשה יכול היה להיעשות על ידי פניה מקדימה למשרד הבריאות ( סעיף 64 לכתב ההגנה; סעיף 71 לתצהיר התובעת). לו נעשתה פניה כזו, יתכן שמשרד הבריאות היה משיב לתובעת שסיכויי בקשה למענק אינם טובים. לכך יש להוסיף כי התובעת לא טוענת – וממילא לא הוכיחה - כי גורם כלשהו במדינה הציג לה מצג כלשהו, עובר לעזיבתה את עבודתה בשב"ס, כי ככל שתגיש בקשה למענק, הרי אותה בקשה תאושר ( סעיף 66 לכתב ההגנה; סעיף 70 לתצהיר סימה). נכון הדבר כי על טופס הבקשה למענק חתומים מנהל המרכז הרפואי וכן מנהלת משאבי אנוש בבית החולים, אלא שחתימתם אינה מעידה על סיכויי הבקשה אלא על נכונות הפרטים שבה ( עדות סימה בעמוד 29 לפרוטוקול). עצם העובדה כי נציגי בית החולים לא ציינו בפני התובעת, בעת שהגישה את הבקשה למענק, סייג בנוגע לזכאותה למענק ( סעיף 11.1 לתצהירה המשלים של התובעת), אינה מביאה למסקנה כי הוצג לה מצג שבקשתה תאושר או כי סיכוייה להתקבל הם גבוהים. היעדרו של מצג כזה מצידה של המדינה, מחליש עוד יותר מטענת התובעת בדבר פגיעה באינטרס ההסתמכות שלה.

התביעה לפיצוי בגין עגמת נפש
התובעת עותרת לחייב את המדינה לפצותה בסך של 30,000 ש"ח בגין עגמת נפש. זאת, מאחר ונטען כי החלטת המדינה לדחות את בקשתה לקבלת מענק נעשתה ללא הנמקה; וכאשר פנתה התובעת למדינה וביקשה לקבל הסבר לדחית בקשתה, נתקלה בהשתהות מצידה של המדינה ( סעיפים 40-49 לכתב התביעה).

נכון הדבר כי התשובה ששלחה המדינה לתובעת ביום 14.7.16 היתה תמציתית. נרשם בה " הנני להודיעך כי לצערי בקשתך למענק שבנדון לא אושרה מאחר ואינך עומדת בקריטריונים המזכים אותך בקבלת המענק בהתאם למופיע בחוזר הנחיות ומועדים למענקים לשנת 2015." ( נספח 14 לתצהיר התובעת). מדובר בהנמקה תמציתית מדי, ואנו קובעים כי היה על המדינה לפרט יותר במכתב מדוע התובעת אינה עומדת בקריטריונים כאמור ולא להסתפק רק בהנמקה שאין עמידה באותם קריטריונים ( סעיף 2 א לחוק לתיקון סדרי המינהל ( החלטות והנמקות), התשי"ט – 1958 ( להלן – חוק ההנמקות); בג"צ 7177/95 יורוגם בע"מ נ' מרכז ההשקעות על פי חוק לעידוד השקעות הון, פ"ד נ(2) 1, פס' 3 (1996)). אלא שמחדלה זה של המדינה אינו מביא לבטלות החלטתה לדחות את הבקשה למענק. זאת, מאחר ובית הדין הפעיל בהליך כאן ביקורת שיפוטית על אותה החלטה, ובסופו של דבר נמצא כי ההחלטה נכונה וכי אין לתובעת זכות לקבל מענק לשנת 2015 ( סעיף 6 לחוק ההנמקות; יצחק זמיר הסמכות המינהלית, כרך ב – ההליך המינהלי, 1293-1294 (2011)). משנמצא כי התובעת לא זכאית היתה למענק, יש לדחות את טענת התובעת ( סעיף 48 לכתב התביעה) כי בקשתה נדחתה באופן שרירותי.

לאחר שהתובעת קיבלה את מכתב התשובה של המדינה מיום 14.7.16 הדוחה את הבקשה למענק, פנתה התובעת ביום 27.7.16 אל המדינה – באמצעות המרכז הרפואי לגליל בו עבדה - וביקשה לערער על ההחלטה וכן לקבל את הסיבות לדחית הבקשה ( נספח 15 לתצהיר התובעת). המכתב הועבר למשרד הבריאות, וזה ביקש מבית החולים מידע נוסף המתייחס לתובעת ( סעיף 34 ונספח 16 לתצהיר התובעת). משלא התקבלה תשובה, פנו ביום 12.9.16 באי כח התובעת לבית החולים ולמשרד הבריאות וביקשו לשקול את עמדת המדינה שנית ולחילופין לנמק את סיבת דחית הבקשה למענק ( נספח 17 לתצהיר התובעת). ביום 19.9.16 השיב בית החולים כי הענין הועבר לטיפול משרד הבריאות; אחר כך באה פניה נוספת של באי כח התובעת למשרד הבריאות ביום 9.10.16 ( נספח 19 לתצהיר התובעת) וזו נענתה במכתב מיום 25.10.16 של משרד הבריאות שם נרשם כי טרם הסתיים הטיפול בעניינה של התובעת ועל כן לא נשלח מכתב תשובה ( נספח 20 לתצהיר התובעת). ביום 2.1.17 הגישה התובעת את התובענה דנן לבית הדין.

לא מצאנו כי המדינה נקטה כאן בהשתהות בלתי סבירה במענה לפניותיה של התובעת. פניותיה של התובעת לבית החולים הועברו למשרד הבריאות; זה ביקש מידע נוסף על התובעת, וגם עדכן את התובעת כי עניינה נמצא בבחינה. בין מכתבו האחרון של משרד הבריאות לתובעת ועד הגשת התביעה חלפו חודשיים. אף כי טוב היה לו המדינה היתה משיבה לתובעת תשובה עניינית תוך פרק זמן זה, אין לומר כי נגרמה כאן עגמת נפש המזכה את התובעת בפיצוי בגין עגמת נפש. זהו סוג פיצוי שבית הדין יפסוק אותו במקרים חריגים, ולא זה המקרה כאן, עת לא מדובר בהתנהגות קיצונית של המדינה ( ע"ע ( ארצי) 419/07 מדינת ישראל – חן, פס' 36 (3.11.2008)). משכך, התביעה לפיצוי בגין עגמת נפש – נדחית.

התביעה להפרשי שכר בגין החודשים 1-9/2010
התביעה שעניינה הפרשי השכר נוגעת לתקופה שבה עבדה התובעת במרכז לבריאות הנפש מזרע בעכו.

רופאים מתמחים זכאים לרכיב שכר המכונה " תוספת מתמחה" בשיעור של 10% מהשכר המשולב. זאת, מכח זכרון דברים משנת 1983 שהר"י והמדינה, בין היתר, הם צדדים לו ( סעיפים 60-61 ונספחים 14-15 לכתב התביעה; סעיפים 39-41 לעמדת הר"י). רופאים מתמחים זכאים גם לרכיב שכר המכונה " תוספת שקלית" בהתאם לדרגתם. זאת, מכח הסכם קיבוצי משנת 2000 שהר"י והמדינה, בין היתר, הם צדדים לו ומכח חוזר של המדינה משנת 2008 בו עודכנה שיעורה של התוספת השקלית. רופאים תחומיים – שאינם מומחים ואינם מתמחים – זכאים אף הם לתוספת שקלית, אם כי בשיעורים נמוכים מזו המשולמת למתמחים ( סעיפים 64-65 ונספחים 18-19 לכתב התביעה; סעיף 42-46 לעמדת הר"י).

התובעת קיבלה תנאי שכר של רופאה מתמחה – לרבות תוספת שקלית ותוספת מתמחה – בתקופה החל מ- 2.3.03 ועד 30.4.09. לטענת המדינה היתה זכאית לתנאי שכר אלו עד 12/08, שהם תקופה של 4.5 שנים של התמחות בפסיכיאטריה למבוגר הקבועה בתקנות, בתוספת שנה אחת בהתאם להנחיית ראש מנהל רפואה במשרד הבריאות מיום 1.11.09 ( נספח ז' לכתב ההגנה). המדינה אינה מעלה טענה של השבת שכר. לטענת התובעת, היתה זכאית לקבל תנאי שכר של מתמחה עד 4.9.10 שכן תקופת התמחותה הוארכה באישור בית החולים ומשרד הבריאות. התובעת עותרת כי המדינה תשלם לה תוספת מתמחה; תוספת שקלית; וכן הפרשים הנובעים מתוספת מתמחה ותוספת שקלית ( כגון הפרשות לפנסיה וערך יום תורנות). את תביעתה הגבילה לתקופה שבה לא התיישנה התביעה, היינו מאז 1/10 ועד 9/10. היא עותרת לחייב את המדינה בסך של 3,703 ש"ח בגין תוספת מתמחה; בסך 10,636 ש"ח בגין תוספת שקלית; וכן עותרת לחייב את המדינה לערוך תחשיב של הפרשי שכר המגיעים לתובעת בשל תוספת מתמחה ותוספת שקלית.

לא היתה מחלוקת כי תקופת ההתמחות בפסיכיאטריה של המבוגר היא ארבע שנים וחצי. מאחר והתובעת התחילה את ההתמחות הזו ביום 2.3.03, הסתיימה תקופת ארבעת השנים וחצי ביום 2.9.07. מעמדה של התובעת כמתמחה לא הסתיים במועד זה, שכן היה עליה לגשת למבחני ההתמחות. מדיניות המדינה הינה כי מתמחה ימשיך לקבל את רכיב השכר של " תוספת מתמחה" במשך עד שנה וחצי לאחר תקופת ארבע השנים וחצי, כדי לאפשר לו לגשת לבחינות. ככל שלא עמד בהצלחה במבחן סיום ההתמחות או לא ניגש אליו, ובמקרה ובו בית החולים ממשיך להעסיק את הרופא בתור רופא תחומי לא מומחה, יופסק תשלום רכיב השכר של " תוספת מתמחה" (מכתב מיום 1.11.09 של ראש מינהל הרפואה במשרד הבריאות להר"י, נספח ז' לכתב ההגנה) (להלן – מכתב מיום 1.11.09 של ראש מינהל רפואה); סעיף 19( א) להסכם הקיבוצי משנת 1979 אשר המדינה והר"י, בין היתר, הן צדדים לו - נספח י' לתצהיר סימה).

המדינה הפסיקה לשלם לתובעת תוספת מתמחה בחודש 5/09, היינו לאחר חלוף שש שנים ממועד תחילת ההתמחות. בעשותה כך, פעלה המדינה כדין ובהתאם למדיניות שהנהיגה בנוגע לתשלום תוספת מתמחה למתמחים שסיימו את תקופת ההתמחות בת ארבע השנים וחצי. זאת, בהינתן כי תקופת שש השנים מאז תחילת ההתמחות הסתיימה ביום 2.3.09. לא נעלם מעינינו כי המכתב מיום 1.11.09 של ראש מינהל רפואה הוא ממועד מאוחר למועד בו הופסק תשלום תוספת מתמחה לתובעת. אלא שלא הוכח כי אותו מכתב ביטא שינוי במדיניות או הנהגתה של מדיניות חדשה. תחת זאת, כעולה מתוכן המכתב עצמו – בעמוד השני שלו - הוא משקף את המדיניות הנוהגת במדינה בעת כתיבת המכתב.

גם לאחר חלוף תקופת שש השנים ממועד תחילת ההתמחות בפסיכיאטריה של הילד, המשיכה התובעת לעבוד במרכז לבריאות הנפש מזרע בעכו. היא עבדה שם עד 30.6.13. יש לקבל את טענת המדינה כי החל מחודש 5/09, ועד לסיום עבודתה שם בסוף חודש 6/13, היה מעמדה של התובעת כרופאה תחומית, היינו רופאה שאינה מומחית ואינה מתמחה. מעמדה זה החל בחודש 5/09, לאחר שתמו שש השנים ממועד תחילת ההתמחות, כאמור במכתב מיום 1.11.09 של ראש מינהל רפואה.

כפי שהוברר בפנינו, ביום 24.3.09 פנה מנהל המרכז לבריאות הנפש מזרע אל ראש מינהל רפואה במשרד הבריאות בעניינן של כמה רופאות, ביניהן של התובעת, וביקש שם אישור להמשך העסקת הרופאות במשך תקופה של שישה חודשים נוספים. הוסבר שם, בין היתר, כי ההארכה הנוספת נדרשת מאחר ולא הצליחו לסיים בהצלחה את מסלול ההתמחות ובמקביל יש מחסור חמור במומחים חדשים בפריפריה; וכי בית החולים עושה מאמצים לשפר את רמת הידע של הרופאות כדי להביאן לסיום מוצלח של ההתמחות. ביום 10.9.09 פנה מנהל בית החולים לנציבות שירות המדינה בעניינן של חמש רופאות, ביניהן התובעת. הוסבר שם, בין היתר, כי כולן סיימו את פרק ההתמחות אך לא הצליחו לסיים את כל חובות ההתמחות, ועדיין עובדות בבית החולים באישור של ראש מינהל רפואה במשרד הבריאות; כי מצד אחד קיים מחסור הולך וגדל ברופאים הנכנסים להתמחות; ומצד שני הרופאות נושא המכתב הן רופאות שעל אף שלא הצליחו בבחינות עד כה, "הן בעלות ידע ונסיון מקצועי המאפשר להן למלא שורה ארוכה של תפקידים במחלקות, בתורנויות, במרפאות, הן בהיבט הקליני והן בתוך הצוותים הרב מקצועיים ועל כן מסוגלות לתפקד כמתמחות בכירות." בכתב מיום 14.1.10 של ראש מינהל רפואה במשרד הבריאות אל מנהל בית החולים, נרשם כי בעקבות פנית מנהל בית החולים, מאושרת המשך העסקתה של התובעת כמתמחה עד סוף חודש 7/10, על מנת לתת לה אפשרות לגשת שוב לבחינה שלב א' (נספח 30 לתצהיר התובעת). במסמך מיום 15.8.16 של מחלקת משאבי אנוש של המרכז לבריאות הנפש מזרע בעכו, נרשם כי התובעת עבדה בשירות משרד הבריאות במועדים הבאים: 7.3.03-28.2.04 כמתמחה בבית חולים שער מנשה; מיום 1.3.04 ועד 4.9.10 כמתמחה במרכז לבריאות הנפש מזרע בעכו; ובתקופה 5.9.10 ועד 30.6.13 כרופאה תחומית לא מומחית ( נספח 17 לכתב ההגנה).

למסמך זה – בו נרשם כי התובעת היתה מתמחה עד 4.9.10 - וכן לאישורו של ראש מינהל רפואה מחודש 1/10, אין ליחס משקל בכל הנוגע לזכאות התובעת לתנאי שכר של מתמחה. אכן, ראש מינהל רפואה במשרד הבריאות אישר ביום 14.1.10 את העסקתה של התובעת כמתמחה עד 7/10. אלא שיש ליתן את הדעת למכתבו של מנהל בית החולים מחודש 9/09 אל נציבות שירות המדינה. ממכתב זה ניתן ללמוד כי המטרה בהמשך העסקת התובעת ורופאות אחרות שלא עמדו בהצלחה במבחני ההתמחות, היתה לתת מענה למחסור במומחים ובמתמחים בבית החולים. התובעת והרופאות יכולות היו לתת מענה למחסור זה מאחר ומדובר היה ברופאות ש"הן בעלות ידע ונסיון מקצועי המאפשר להן למלא שורה ארוכה של תפקידים במחלקות, בתורנויות, במרפאות, הן בהיבט הקליני והן בתוך הצוותים הרב מקצועיים ועל כן מסוגלות לתפקד כמתמחות בכירות." בפועל, מדובר בתפקיד של רופא תחומי שאינו מומחה. טענת התובעת כי בתקופה זו ביצעה עבודה של מתמחה – לא נסתרה ( סעיף 73 לתצהיר התובעת). אלא שאין בכך להביא למסקנה כי מאחר וביצעה עבודה של מתמחה, היא זכאית לתנאי שכר של מתמחה החל מחודש 5/09. על כך שרופא תחומי יכול לבצע תפקידים שמתמחה נוהג לבצע, ניתן ללמוד ממכתב 9/15 הדן במענקים לרופאים תחומיים. במכתב נרשם בין היתר כי הרופא התחומי ממלא בדרך כלל תפקיד של מתמחה. נכון שלהמשך העסקת התובעת היתה מטרה נוספת, והיא לאפשר לה לנסות לעבור בהצלחה את בחינות ההתמחות. אלא שמטרה נוספת זו, אינה יכולה להצדיק לשלם לתובעת תנאי שכר של מתמחה, בניגוד למדיניות הנוהגת לפיה תנאי שכר כאלה משולמים לכל היותר במשך שנה וחצי לאחר תום תקופת ההתמחות. תשלום שכר כזה, כפי שהתובעת עותרת לו, אינו אפשרי לפי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ח – 1985.

בנוסף, יש ליתן את הדעת לנוהל העסקת רופא תחומי ( נספח ב' לכתב ההגנה), שם נקבע אופן העסקתם של רופאים תחומיים שאינם מומחים. בסעיף ה(1) לנוהל העסקת רופא תחומי נקבע כי מתמחה שנבחר במכרז כמתמחה ולא עמד בבחינות בתחום בו ניתן להעסיק רופא תחומי שאינו מומחה, הרי ככל שמנהל בית החולים מעונין להשאירו בתפקידו, משרתו תומר לתפקיד " רופא תחומי לא מומחה/רופא מומחה". כלומר, על פי נהלי המדינה, שחלו כבר במועד בו חלפה תקופת שש השנים מאז תחילת ההתמחות, מעמדה של התובעת, מעת שלא עברה את בחינות ההתמחות, היה אמור להיות רופאה תחומית, ולא מעמד של מתמחה. מדובר במדיניות רוחבית של המדינה, והיא גוברת – בכל הנוגע לתנאי שכר - על מכתבו הפרטני מחודש 1/10 של ראש מינהל רפואה במשרד הבריאות אשר אישר את הארכת העסקת התובעת כמתמחה עד חודש 7/10.

מאחר והחל מחודש 5/09 יש לראות בתובעת כמי שהועסקה במרכז לבריאות הנפש מזרע בעכו כרופאה תחומית, ולא כמתמחה, אין היא זכאית לתוספת מתמחה בגין התקופה 1/10 ועד 9/10, שהיא התקופה לגביה נתבע רכיב זה. מטעם זה, אין התובעת זכאית לתוספת שקלית בתקופה זו בשיעור המשתלם למתמחים, אלא לתוספת שקלית בשיעור המשתלם לרופא תחומי. כעולה מכתב התביעה, לתובעת שולמה תוספת שקלית בחודשים 1/10-9/10, ואין טענה כי זו שולמה בשיעורים נמוכים מאלה המגיעים לרופא תחומי ( סעיפים 68 ו- 76 לתצהיר התובעת).

לאור האמור לעיל, יש לדחות את תביעתה של התובעת להפרשי שכר.

סיכום
התובעת אינה זכאית למענק התמחות במקצוע מצוקה בפריפריה בגין שנת 2015. זאת מאחר ועובר לתחילת ההתמחות בפסיכיאטריה של הילד, היתה התובעת רופאה תחומית שגרה ועבדה בפריפריה; ותחילת ההתמחות כאמור נעשתה לאחר שחלפו מעל לשנתיים ממועד סיום הסטאז'. מטעמים אלו התובעת גם לא זכאית למענק התמחות במקצוע במצוקה.

התובעת אינה זכאית להפרשי שכר בגין תקופת עבודתה במרכז לבריאות הנפש מזרע, שכן החל מחודש 5/09 לא היתה - לצרכי תנאי שכר – במעמד של מתמחה.

משכך, התביעה נדחית על כל סעדיה. התובעת תישא בהוצאות המדינה בגין הליך זה בסך כולל של 1,000 ש"ח וכן בשכר טרחת באי כח המדינה בסך כולל של 4,000 ש"ח. סכומים אלו ישולמו למדינה תוך 60 ימים מעת שיומצא פסק הדין לתובעת. בפסיקת סכומים אלו, הבאנו בחשבון כי הנמקת המדינה במכתב בו דחתה את בקשת התובעת למענק, היתה הנמקת חסר.

לצדדים מוקנית, תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק הדין, זכות לערער עליו בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום, ה' אב תשע"ט, (06 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר אמיר אבין
נציג ציבור (מעסיקים)

אסף הראל, שופט

מר דניאל אמזלג
נציג ציבור (עובדים)