הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 4000-05-14

01 דצמבר 2017
לפני: כב' השופטת דלית גילה
נציג ציבור (ע) - מר זיאד אבו חבלה
נציג ציבור (מ) - מר אלי אליהו

התובעות:
1. לטיפה חוסין, ת.ז. XXXXXX295 [4000-05-14]
2. תהאני סובח כבאבו, ת.ז. XXXXXX304 [4050-05-14]
3. ראניה חמאדה, ת.ז. XXXXXX752 [56163-06-14]
שלושתן ע"י ב"כ: עו"ד סובחי ח'טיב ואח'
-
הנתבעת:
מעון אלבסמה בע"מ, ח.פ. 51207613
ע"י ב"כ: עו"ד אליאס אבו זלף

פסק - דין
רקע
בהליך זה נדונו במאוחד שלוש תביעות של עובדות לשעבר של הנתבעת, מעון אלבסמה בע"מ (להלן: הנתבעת או המעון ), אשר תבעו רכיבים דומים. תובעת 1, גב' לטיפה חוסיין, עבדה כמטפלת; תובעת 2, גב' תהאני סובח כבאבו, עבדה כאחות; ותובעת 3, גב' ראניה חמאדה, עבדה כמטפלת מוסמכת (להלן: לטיפה, תהאני וראניה - בהתאמה) .

בדיון ביום 4.4.16 הושגה הסכמה חלקית, שבאה לידי ביטוי בפרוטוקול. בהתאם , הצהירו באי-כח הצדדים על הסכמותיהם ביחס לזכויות שנתבעו ברכיבים - חלף הפרשות לפנסיה, פדיון חופשה שנתית , דמי הבראה, שעות נוספות לראניה וכן "תמריץ אחיות" לתהאני וראניה [עמ' 2, ש' 22 ואילך] , כדלקמן:
"לגבי התובעת מס' 1 – לטיפה:
מגיעה לה פנסיה בסכום כולל של 12,246 ₪, בניכוי מה שהצטבר בקופת הפנסיה בחברת מגדל, במרכיב התגמולים, חלק עובד וחלק מעסיק. ב"כ התובעות יפנה לקבלת מידע מחברת מגדל, בעזרת צו שאנו מבקשים מבית הדין, וזאת בתוך השבוע הקרוב;
חופשה שנתית בסך 3,380 ₪;
הבראה, שלא נתבעה אך מגיעה, בסך 1,741 ₪;

לגבי התובעת מס' 2 – תהאני:
פנסיה בסך 7,665 ₪;
הבראה בסך 1,734 ₪;
תמריץ אחיות בסך 17,828 ₪, בניכוי תשלומים ששולמו לפי מה שמופיע בתלושי השכר, אשר יומצאו על ידי ב"כ הנתבעת לב"כ התובעות לא יאוחר מיום 30.4.16; אם לא יומצאו אסמכתאות לתשלום בתלושי שכר מתאימים עד המועד האמור, ישולם מלוא הסכום.

לגבי התובעת מס' 3 – ראניה:
פנסיה בסך 21,431 ₪, בניכוי כל מה שיש בקופת מגדל ברכיב תגמולים, חלק עובד וחלק מעסיק. ב"כ התובעות יפנה גם בעניינה לקבלת מידע מחברת מגדל, בעזרת צו שאנו מבקשים מבית הדין, וזאת בתוך השבוע הקרוב;
חופשה שנתית בסך 5,700 ₪;
הבראה בסך 1,745 ₪;
שעות נוספות בסך 2,433 ₪;
תמריץ אחיות בסך 9,058 ₪ (בהמלצת בית הדין)."
הוסכם כבר אז והוצהר עוד, מפי באי-כח הצדדים [עמ' 3, ש' 18] , כי:
"כל הסכומים המוסכמים דלעיל ישולמו עד ה-10.5.16, בהעברה בנקאית לכל אחת מהתובעות, לפי החשבון שהיה ידוע בזמן העסקתן; אם לא יועבר אחד התשלומים במועדו, תעמוד היתרה הבלתי מסולקת לפירעון מיידי ותישא הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.".

נותרו במחלוקת שני רכיבים, ביחס לכל אחת מהתובעות - פיצויי פיטורים והחזר הוצאות נסיעה; הוסכם, שבית -הדין יציע הצעות ברכיבים אלה, כאשר רכיבים אחרים שנתבעו, ולא הוסכם לגביהם באותה ישיבה - ידחו [עמ' 3, ש' 22] .

הצעתנו ברכיבים שנותרו במחלוקת , בהתחשב גם בתקופת התיישנות של 7 שנים לפני הגשת התביעות , ניתנה בישיבת 4.4.16, והתקבלה ע"י התובעות [עמ' 4, ש' 6]; אולם, לא התקבלה הסכמת הנתבעת להצע ה, באותו מעמד. ב"כ הנתבעת חזר ואישר אז רק את הרכיבים שהוסכמו בין הצדדים - אותם התחייב לשלם כמוסכם (למעט תמריץ לראניה) [עמ' 5, ש' 2] - וביקש שהות קצרה , כדי לקבל הסכמות נחוצות ממועצת המנהלים, כמו גם בירור עובדות נוספות , ביחס לתמריץ, שתשלומו אמור להגיע ממשרד הרווחה; מבוקשו ניתן לו [החלטה בעמ' 6].

בהמשך, הודיע ב"כ הנתבעת, כי הצעת בית-הדין אינה מקובלת על הנתבעת, יחד עם בקשה לאפשר לה לתקן את כתב -ההגנה ולצרף ראיות/עדויות נוספות להוכחת צדקת טענותיה, במיוחד בנוגע לתשלום נסיעות ותמריץ האחיות. בהחלטת אב"ד, מיום 11.5.16, ניתן לנתבעת מבוקשה, תוך חיובה בהוצאות לטובת התובעות .

בסופו של יום התקיימה ישיבת הוכחות ביום 21.9.16, אשר גם בסופה נדמה היה שגובש נוסח ראוי של הסכמות שיסיימו את המחלוקת, תוך בירור בקשר לתמריץ של ראניה עם מר נחום עידו ממשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים (להלן: משרד הרווחה). לצערנו, גם הסכמות אלה לא עזרו לסיום ההליך, והתקיימה ישיבת הוכחות נוספת, ביום 2.1.17. בסוף ישיבת ההוכחות הזו הועלו שאלות בקשר לתשלום "תמריץ" עבור תהאני, לשנת 2005, תקופה הקודמת ל-7 שנים לפני שהוגשה תביעתה, ביום 4.5.15. התרנו את השאלות, מבלי לקבוע שתביעתה בדין יסודה ולכל צד נשמרו טענותיו לשלב הסיכומים .
נאמר כבר עתה, כי נוכח ניסוח כתב-התביעה, של תהאני, בו נתבע תשלום כולל, ללא כל פרוט, תוך הכפלת סכום בו נקבו "... * 7 שנים" [סע' 16 , שם], לא מצאנו לנכון לפסוק תשלום נפרד עבור שנת 2005.

מנגד - נטען בסיכומי התובעות שעד היום לא שולמו התשלומים שהוסכמו בישיבה הראשונה בפנינו, שנקבע מועד לתשלומם - 10.5.16 - וב "כ הנתבעת חזר על התחייבותה לשלם את התשלומים ברכיבים המוסכמים; לכך לא מצאנו שום הצדקה . הדבר מצט רף להתנהלות לא נאותה של הנתבעת, הן בתקופת העבודה - כאשר נוכו מהתובעות תשלומים עבור ביטוח סוציאלי ולא הועברו ליעד ם "בזמן אמת" , והן כאשר המשפט כאן התארך , שוב ושוב, ללא הנמקה של ממש.
ככל שהתשלום טרם בוצע, מובן, כי - על הנתבעת לשלם לכל אחת מהתובעות את הרכיבים שהוסכמו זה מכבר (לרבות, דמי הבראה עבו ר לטיפה, שלא נתבעו, אך, הוסכם שהתשלום מגיע לה), כמצוטט לעיל, ולמעט "תמריץ" לראניה ; זאת - בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום 4.4.16 ועד התשלום המלא בפועל , כפי שהוסכם, במפורש .

לאחר שקראנו את סיכומי הצדדים , לרבות סיכומי התשובה, וחזרנו ועברנו על כל החומר שבתיק, דעתנו היא, כי הגם שהנתבעת נהגה זלזול בזכויות התובעות, במהלך עבודתן - ניתן לפסוק להן רק רכיבים ש חובת תשלומם היא על המעסיק ה. רכיב ה"תמריץ" - על אף שנראה, כי ניתן היה לנהוג לגביו אחרת, גם מצידן - מגיע ל מי מהתובעות רק אם נותר בנתבעת סכום עבורן ממשרד הרווחה.
נימוקינו, בקשר לרכיבים שנותרו במחלוקת, יפורטו להלן, בבד בבד עם הקביעה העובדתית בעניינם .

פיצויי פיטורים
על אף הכחשה ראשונית, בכתבי-ההגנה, אין עוד חולק, כי - הנתבעת ניכתה ממשכורתה של כל אחת מהתובעות , במהלך חלק מתקופת עבודתן, סכומים שיועדו לביטוח פנסיוני, ברם, לא פתחה עבורן קופת פנסיה ולא העבירה תשלומים אלה ליעדם , במועד. מסיבה זו , הוסכם בראשית ההליך, כמתואר לעיל, מהו סכום ההפרשים שעל הנתבעת לשלם לכל אחת מהתובעות, חלף אי הפרשה לפנסיה. התובעות טענו שמדובר בעבירה פלילית - נושא זה אינ ו ב תחום ההליך דנן; א ך - אין ספק, כי התנהלות כזו חמורה ומצדיקה סיום יחסי עבודה, לאלתר.

לטיפה הצהירה - כי לאורך כל תקופת עבודתה הולן שכרה באופן שיטתי ומתמשך ולא הופרשו לה תשלומים לקרן פנסיה. בקשותיה מהנהלת המעון להפסיק זאת נענו בהבטחות לשנות את התנאים, אולם לשווא [ת/1, סע' 5-4].
היא הוסיפה, כי בחודשים האחרונים לעבודתה , מצב בריאותה הלך והחמיר והיא עדכנה את הנתבעת אודות מצבה והגישה אישורי מחלה ותיעוד רפואי, ובתחילת חודש 10/13 הודיעה לנתבעת , באמצעות מנהלת המעון , גברת אינשראח חסאן, (להלן: אינשראח) , כי היא עתידה לעבור ניתוח ביום 14.10.13; בעקבות הניתוח והחמרה במחלתה נקבעה ללטיפה דרגת נכות של 50% על ידי המל"ל, וזאת - גם על יסוד אישור הנתבעת על טופס התביעה למל"ל, בו נרשם על ידי המעסיקה, כי תקופת העבודה היתה מיום 10.4.09 עד 30.11.13, כאשר הסיבה להפסקת העבודה היא "מצב בריאות" [ ת/1, סע' 12-9; ואישור המעסיקה בסוף טופס התביעה למל"ל, נספח ד', שם, עמ' 5 מתוך 6, למרות שקודם לכן, באותו טופס, נרשם שתקופת העבודה היא עד 12/10/13 - שם, עמ' 1 מתוך 6 ].

נוכח האישורים הרפואיים, כמו גם החתימה מטעם הנתבעת על טופס תביעת קצבת נכות כללית מהמל"ל, ובהתחשב בהוראת סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים , התשכ"ג-1963 - הקובעת: " התפטר עובד לרגל מצב בריאותו ... ולאור המימצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות הענין היתה סיבה מספקת להתפטרות - רואים לענין פיצויי פיטורים את התפטרותו כפיטורים " - אנו בדעה, כי לטיפה זכאית לפיצויי פיטורים, ללא קשר לנסיבות אחרות, שיתכן והתקיימו בעניינה , גם הן, ואשר אינן סותרות את מצבה הרפואי.
אינשראח בתצהירה טענה, כי מעולם לטיפה לא הודיעה שלא תוכל להמשיך בעבודתה והנתבעת לא ראתה מקום לפטר אותה, בהתחשב במצבה ומאחר שהיתה מעוניינת להמשיך ולהעסיק אותה [ נ/1, סע' 7, 14] - הדבר אינו מתיישב עם החתימה מטעם הנתבעת על טופס קצבת הנכות שהגישה לטיפה למל"ל, בו נכתב, במפורש, שהעבודה הסתיימה ביום 30.11.13, מסיבת מצב בריאות.
מטעם זה, אף איננו מקבלים את טענת אינשראח, כי חתימת הנתבעת על התביעה למל"ל היתה רק לעניין גובה השכר [נ/1, סע' 8].
בחקירתה הנגדית , אישרה אינשראח שלטיפה הפסיקה לבוא לעבודה מאז שמצבה הרפואי התדרדר, אך, לעניין האישור של הנתבעת למל"ל הפנתה לחשבת השכר [עמ' 26, ש' 28-20]; ואילו החשבת, גב' סיואר אליאס (להלן: סיואר), העידה, שהיא לא היתה בתקופה הרלוונטית לתביעה [עמ' 31, ש' 22].
למעשה - הנתבעת לא סתרה, בעדות אמינה, את טענותיה של לטיפה, כי מצבה הרפואי לא אפשר לה להמשיך לעבוד במעון ואנו מעדיפים את עדות לטיפה, הנתמכת גם בסיבה שצויינה כעילה לסיום עבודתה, במסמך התביעה למל"ל, שנחתם על ידי נציג הנתבעת "בזמן אמת", שהנתבעת אף לא מצאה לנכון להבהיר מי בדיוק חתום עליו , בניסיון לסתור את העולה מהחתימה הברורה על תביעת לטיפה למל"ל.

משכך, ובהעדר כל חישוב נגדי מצד הנתבעת - על הנתבעת לשלם ללטיפה פיצויי פיטורים בסך 19,417 ₪ , כפי שתבעה והצהירה [ ת/1, סע' 15.1].

תהאני הצהירה - כי לאורך כל תקופת עבודתה הולן שכרה אופן שיטתי ומתמשך ולא הופרשו לה תשלומים לקרן פנסיה. בקשותיה מהנהלת המעון להפסיק זאת נענו בהבטחות לשנות את התנאים, אולם לשווא [ ת/2, סע' 5-4]. הוסיפה, כי בחודש 9/10 הודיעה בעל פה, כי היא נאלצת לעזוב , בשל כך, ולאחר תקופה של הודעה מוקדמת עזבה את מקום העבודה בתום אותו חודש.

אינשראח הצהירה, כי תהאני התפטרה בהגשת הודעה על סיום עבודה, מיום 7.9.10, ללא כל התראה על אי תשלום זכות, כלשהי, נהפוך הוא - ב הודעתה על התפטרותה רשמה תהאני שהיא מודה למעון "על ההזדמנות שניתנה לי לעבוד במעון למשך חמש השנים שעברו" [ נ/1, סע' 18 ונספח ד', שם (להלן: "מכתב ההתפטרות"); ונכתב במכתב ההתפטרות שיום סיום העבודה יהיה 21.9.10.

"מכתב ההתפטרות" אינו חתום. תהאני הצהירה, כי לא נתנה הודעה בכתב להתפטרותה ולא חתמה על "מכתב ההתפטרות" [ ת/2, סע' 10], ונותרה עקבית בטענתה זו גם בחקירתה הנגדית [עמ' 21, ש' 6-1]. אנו מאמינים לה.

אמנם, ככלל, עובד צריך לתת למעסיקו הודעה בכתב על כוונתו להתפטר, תוך מתן "הודעה מוקדמת", כחוק, אולם, כבר נפסק, כי מקום בו לא שולמו לעובד זכויותיו, מכח חוק, הסכם קיבוצי או צווי הרחבה - אין הוא חייב להשלים עם התנהגות כזו וזכותו להתפטר, אף אם במהלך העבודה לא העלה טענות בנוגע לכך. פגיעה בעניין מהותי, כמו מועד העברת השכר החודשי, באיחור חוזר ונשנה, או אי העברת הפרשות פנסיוניות שנוכו מהעובד, ליעדן - כפי שקרה לתובעות שלפנינו , לרבות תהאני - מהווה צידוק לקום ולעזוב את מקום העבודה , כפי שעשתה.

אשר על כן - גם תהאני זכאית לתשלום פיצויי פיטורים. חישוביה נעשו לפי ממוצע שעות עבודה בשנה האחרונה, ביחס ל-7 שנים [ ת/2, סע' 2], נוכח טענתה, כי תחילת עבודתה - 8/03 [ ת/2, סע' 3]. הנתבעת חלקה על כך וטענה שהחלה לעבוד רק ביום 21.3.05 [נ/1, סע' 15 ונספח ה', שם]. בסופו של יום, הגישה הנתבעת עותקים קריאים של תלושי השכר של תהאני - רק ביום 30.4.17, כחצי שנה לאחר שחוייבה לעשות כן [בהחלטה מיום 21.9.16] - החל מחודש 8/03 !

במצב דברים זה, אנו דוחים את גרסת הנתבעת, לעניין תקופת העבודה, ומעדיפים את חישוביה של תהאני. על הנתבעת לשלם, אפוא, ל תהאני פיצויי פיטורים בסך 30,940 ₪ , כפי שתבעה והצהירה [ ת/2, סע' 12.1].

ראניה הצהירה - כי לאורך כל תקופת עבודתה הולן שכרה אופן שיטתי ומתמשך ולא הופרשו לה תשלומים לקרן פנסיה. בקשותיה מהנהלת המעון להפסיק זאת נענו בהבטחות לשנות את התנאים, אולם לשווא [ ת/3, סע' 6-5]. הוסיפה, כי ביום 8.3.14 נתנה הודעה מוקדמת להתפטרות וביום 8.4.14 נאלצה לעזוב, בשל כך ועוד [ ת/3, סע' 8 וההודעה בכתב , שניתנה ונשלחה בדואר רשום, נספח ב', שם (להלן: הודעת ההתפטרות)].

אינשראח הצהירה, כי ראניה היתה מרוצה מתנאי עבודתה והודעת ההתפטרות הפתיעה את הנתבעת מאוד [נ/1, סע' 29-27]. אף אם היינו מאמינים שמדובר בהפתעה - ואיננו סבורים כך, נוכח ההסכמה שהנתבעת לא פתחה לתובעות, ובהן ראניה, קרן פנסיה כפי שהיתה ח ייבת - עובדה היא, כי בהודעת ההתפטרות ראניה נתנה לנתבעת התראה של חודש ימים , עד שההתפטרות תיכנס לתוקף מהסיבות שפורטו על ידה : אי תשלום שכר עבודה בזמן הקבוע בחוק, אי תשלום לקרן פנסיה, אי תשלום שכר שעות לילה ושבת בהתאם לקבוע בחוק, אי תשלום נסיעות ועוד - והנתבעת לא מצאה לנכון לענות לה ולהיענות לבקשותיה או להעמידה על טעותה , אם סברה שהטענות, או חלקן, אינן נכונות.
בנסיבות אלה, כאשר לפחות לעניין אי העברת התשלומים הפנסיונים במועדם, על אף שחלק העובדת נוכה משכרה של ראניה - די בזאת כדי לראות את ראניה כמי שהתפטרה "בדין מפוטרת". אשר על כן - על הנתבעת לשלם לראניה פיצויי פיטורים בסך 32,906 ₪, כפי שתבעה והצהירה [ ת/3, סע' 11.1].

פיצויי הלנה
כפי שהזכרנו לעיל - כל אחת מהתובעות הצהירה על כך ששכרה שולם באיחור, באופן קבוע.
זאת ניתן לראות גם מטופסי ההפקדות בחשבונות הבנק של כל אחת מהן, בהן ניתן לראות את מועדי העברת תשלום המשכורת, לעומת המועד החוקי בו היה צריך לשלם תשלום כזה.
הנתבעת מצידה לא הביאה שום תיאור עובדתי, בהקשר זה, ולא סיפקה נימוק משכנע למועד המאוחר של תשלום המשכורות, באופן שוטף, לתובעות.

הואיל ותופעת האיחור בתשלום המשכורת חזרה על עצמה, מדי חודש - אנו מקבלים את תביעת התובעות לתשלום "פיצויי הלנה" ופוסקים לכל אחת מהן את הסכום הגלובלי שתבעה : לטיפה - 15,000 ₪; תהאני - 10,000 ₪; ראניה - 15,000 ₪.

נסיעות
אין חולק, כי כל אחת מהתובעות הגיעה למקום עבודתה ברכבה הפרטי והן קיבלו על כך תמורה, בהתאם לסכומים המפורטים בתלושי השכר שלהן. למרות זאת, התובעות דרשו לקבל תשלום נוסף של "דמי נסיעה" לפי עלות "כרטיס חופשי חודשי בעיר שפרעם" [תביעת לטיפה - סע' 19; תביעת תהאני - סע' 17; תביעת ראניה - סע' 13].

מנגד - טענת הנתבעת בנדון, בתחילת הדרך, היתה, כי כל אחת מהתובעות קיבלה דמי נסיעה כחוק [כתב ההגנה בתביעת לטיפה - סע' 21 ; בתביעת תהאני - סע' 19; ובתביעת ראניה - סע' 14 ]. בהמשך הדרך, ביום 12.4.16, ביקשה הנתבעת להתיר לה לתקן את כתבי-ההגנה, על מנת להעלות טענות בכל הנוגע לעלות הנסיעה בעיר שפרעם, בתקופות הרלוונטיות בהן עבדו התובעות אצלה [וכן לנושא התמריץ, אליו נתייחס בסעיף נפרד].
ביום 11.5.16 הוחלט, כי למרות המועד המאוחר בו עלתה הבקשה להוספת מידע עובדתי, שהיה נחוץ ורלוונטי כבר בראשית הדרך, יותר לנתבעת לתקן את כתב הגנתה, גם בקשר לרכיב החזר הוצאות הנסיעה, כאשר חויבה להגישו עם תצהיר מפורש, בקשר לעובדות החדשות, בצירוף אסמכתאות להוכחתן, ותוך חיובה בהוצאות.

ביום 15.6.16, הוגשו כתב י הגנה מתוקנים, ללא תצהיר, אותו ביקשה הנתבעת לאפשר לה להגיש מאוחר יותר; זה הוגש רק ביום 3.7.16, מאת סיואר, חשבת השכר של "קבוצת אשמס", הכוללת גם את הנתבעת, ובו טענה, כי בזמנים הרלוונטיים לתביעות היו התובעות תושבות העיר שפרעם והתגוררו לא רחוק ממקום עבודתן בנתבעת - עובדה עליה לא חלקו מצד התובעות ; שחברת אגד הפעילה קווי אוטובוס פנימיים ציבוריים ומשרד התחבורה סיבסד את עלות הנסיעה בהם, כך שבכל כיוון היה תעריף הנסיעה 2.5 ₪. לכן, הסתכמה עלות הוצאות הנסיעה, בפועל, של כל אחת מהתובעות (הלוך וחזור), בכל יום עבודה, ב- 5 ₪, סכום ששולם להן. סיואר הוסיפה, כי בשל סיבסוד זה לא מכרה חברת אגד כרטיס "חופשי חודשי" לנסיעות בעיר שפרעם, ובכל מקרה - הזכות לקבל תשלום היא רק להחזר הוצאות נסיעה שהוצאו בפועל [נ/2, סע' 8-3].

אומנם, כטענת התובעות בסיכומיהן - סיואר לא צירפה לתצהירה מסמך כלשהו לתמיכ ה בטענותיה, אולם, התובעות עצמן לא עמדו בנטל ההוכחה, בקשר לרכיב זה, הואיל ולא הצהירו על עובדות מידיעה אישית, כמו סיואר, אלא, ביקשו לפסוק להן תשלומים של 300 ₪ לחודש , לפי תעריף "חופשי-חודשי" של חברת אגד, שהפעילה את הקווים בעיר שפרעם, ב הסתמך על "תעריפים היסטוריים מאתר חברת אגד" [לטיפה - ת/1, סע' 16.4 ונספח ו'; תהאני - ת/2, סע' 12.5 ונספח ה'; ראניה - ת/3, סע' 11.4 ונספח ה'].
עיון בנתונים ההיסטוריים שצירפו התובעות מעלה, כי כרטיס "חופשי-חודשי" שנזכר שם הוא "שפרעם - אזור חיפה" . על פני הדברים מדובר בכרטיס אזורי, חוץ עירוני, ולא בכרטיס לנסיעות בתוך העיר שפרעם , ואכן, לצד התעריף הנזכר מפורטים בהרחבה "הישובים הנכללים בכרטיס", והם: "שפרעם, קרית אתא, חיפה, נשר, טירת כרמל, עוספיא, דאלית אל כרמל, אזור הקריות".
בהעדר עדות ישירה אחרת - לא ניתן לקבל מסמך זה כראיה לקיומו של כרטיס "חופשי-חודשי" בתוך הקווים הפנימיים של העיר שפרעם ולא ניתן להסיק ממחירו לסכום המגיע לתובעות כהוצאות נסיעה [תהאני, למשל, אישרה בחקירתה שלא קנתה אף פעם כרטיס "חופשי חודשי" ואינה יודעת מה מחיר נסיעה בשפרעם, למרות שיש אוטובו ס ישיר מביתה למעון - עמ' 16, ש' 25-18].

אנו מעדיפים, בנקודה זו, את העדות הישירה של סיואר, אודות עלות הנסיעות הפנימיים המסובסדות, בקווים הפנימיים של חברת אגד, בעיר שפרעם, בתקופה הרלוונטית לתביעה, במיוחד כאשר בחקירתה הנגדית העידה שמדובר בידיעה אישית, כי השתמשה בתחבורה הציבורית כסטודנטית [עמ' 31, ש' 30-25].
זאת, במיוחד, בהעדר ראיה מצד התובעות, בדבר ההוצאות שהוציאו לשם הגעה למקום העבודה וחזרה ממנו, ומאחר שלא הראו שהסכום שקיבלו ברכיב זה לא כיסה הוצאות ריאליות של נסיעה לעבודה וחזרה; סכום המתיישב עם עדותה של סיואר והסבריה. לא למותר להזכיר, כי התעריף להחזר עבור הוצאות נסיעה לפי צו ההרחבה הכללי בנדון הוא תעריף מקסימום - "עד ..." - משמע, יש חשיבות לסכום הרלוונטי לכל מקום ומקום.

אשר על כן - רכיבי התביעה בקשה להחזר הוצאות נסיעה, אותן המלצנו לשלם במסגרת פשרה (בטרם הונח בפנינו תצהירה של סיואר), לא הוכחו - והם נדחים.

תמריץ
הצדדים מסכימים, למעשה, כי תשלום בשם "תמריץ" הוא תשלום שנועד לתמרץ מטפלות ואחיות על עבודתן הקשה, אשר משולם לעובדת על ידי משרד הרווחה, באמצעות המעסיקה, וזאת בהתאם לנוהל המשרד, ומותנה בתנאים ובהם התחייבות לעבוד שנה שלמה . התובעות לא הציגו בפנינו את הנוהל כלשונו .

לטענת תהאני וראניה - הן נהגו לחתום כל שנה על התחייבות על מנת לקבל את כספי התמריץ, אולם בשל מחדליה של הנתבעת, במשך שנים רבות היא לא היתה מגישה עבורן בקשה לק בלת תמריץ, ובשנים שכן עשתה זאת והתקבל בהן תמריץ, היא העלימה אותו מעיניהן ושלשלה את כספיו לכיסה [סיכומי התובעות - סע' 25.3.2; ת/2, סע' 12.3 ונספח ד', שם; ת/3, סע' 11.5].
לטענת הנתבעת - היא שימשה רק צינור להעברת כספי התמריץ, לפי תנאי משרד הרווחה, היא לא היתה חייבת בו, ואם עובדת לא עמדה בתנאי נדרש - למשל, עזיבה לפני תום שנה - גם תשלום שהועבר נגבה חזרה [נ/2, סע' 14-9; סיכומיה, סע' 47-44].

תהאני ולטיפה הסתפקו בתביעה מאוד לאקונית בנושא "זכאותן" לתמריץ, ללא הצגת המקור הנורמטיבי המקים את הזכות לתשלום, אף לא בתצהיריהן. כך, תהאני חזרה בתצהירה על נתונים שנזכרים במכתבו של מר נחום עידו, עו"ס, מנהל השירות לדיור תומך במשרד הרווחה, מיום 7.7.14 [נספח ד' לתצהירה], לפיו בדיקתו העלתה, כי משרד הרווחה העביר לנתבעת את הסכומים הבאים לזכותה:
"שנת 2005 – שולם למעון סך של 7,674 ₪
שנת 2006 – לא הגישו למשרד
שנת 2007 – לא הגישו למשרד
שנת 2008 – שולם למעון סך של 10,154 ₪
שנת 2009 – לא הגישו למשרד
שנת 2010 – לא הגישו את העובדת"

כאשר על יסוד מסמך זה הצהירה, כי מגיע לה תשלום תמריץ בסך 55,502 ₪ [ת/2, סע' 12.3], על אף שבכתב-התביעה שלה תבעה ברכיב זה רק 47,250 ₪ .

כאמור, בתביעתה לא הסבירה תהאני את מקור זכאותה לתמריץ או את החישוב לפיו הגיעה לסכום שנקבה שם, ואף בתצהירה, בו השתנה הסכום הסופי ברכיב זה, לא הסבירה על יסוד מה הוא נתבע וכיצד חושב, והסתפקה בהצהרה הבאה:
"מגיע לי תשלום תמריץ אחיות כמפורט להלן:-
שנת 2005: נתקבל ממשרד הרווחה סך של 7,674 ₪ שלא הועבר אליי.
שנת 2006: הנתבעת התרשלה ומנעה ממני קבלת סך של 7,674 ₪.
שנת 2007: הנתבעת התרשלה ומנעה ממני קבלת סך 10,000 ₪.
שנת 2008: נתקבל ממשרד הרווחה סך של 10,154 ₪ שלא הועבר אליי.
שנת 2009: הנתבעת התרשלה ומנעה ממני קבלת סך של 10,000 ₪.
שנת 2010: הנתבעת התרשלה ומנעה ממני קבלת סך של 10,000 ₪.
סה"כ מגיע לי: 55,502 ₪."

זה המקום לציין, כי בכתב התביעה של תהאני, כאשר נתבע "תמריץ אחיות", בשלוש שורות, נראה לפי החישוב שמבוקש תשלום עבור 7 שנים, הנחזה להיות הולם כלל י התיישנות תביעה, ומאחר שתביעתה הוגשה ביום 4.5.2014, ניתן היה להבין שהיא מתייחסת ברכיב זה, לכל היותר, לתמריץ משנת 2007 ואילך.

הנתונים ממשרד הרווחה התקבלו לאחר פניות שהתאפשרו במהלך ניהול המשפט, אבל - רק במהלך חקירתה הנגדית של סיואר, נשאלו שאלות ישירות אודות תמריץ לשנת 2005 [עמ' 34, ש' 12].

הנחיות של משרד הרווחה לעניין "תמריץ אחיות 2014-2013" הוצגו על-ידי הנתבעת [נ/2, נספח א' (להלן: ההנחיות )]. מההנחיות עולה, כי מדובר בתשלום המחושב לכל עובד בנפרד, שאת הנתונים צריך להעביר עד 1.12.13 (מכאן ברור, כי הוא נסמך על נתוני תקופה קודמת), אולם, כדי לקבל את התשלום, לרבות מקדמה עבור שנת הלימודים השוטפת, יש לצרף "התחייבות העובדים המקבלים מקדמה - לעבוד עד ספט' 2014." [הנחיה 4.3, שם].

סיואר בעדותה, התבלבלה בתאריכים [עמ' 32, ש' 7 - עמ' 33, ש' 11], ובהמשך הציגה מסמכים, השופכים אור בקשר לראניה [נ/3, ת/4], ונשוב אליה. ברם - לא הוכח שהנתבעת "שילשלה את כספי התמריץ לכיסה" [סיכומי הן, סע' 25 .3.2].

בסיכומי התובעות נטען לעניין הפרת ההנחיות הנ"ל, בכך שתמריץ שולם לתהאני בשנת 2008 בתשלומים במקום ההנחיה לשלמו ב"פעימה אחת ולא לחלק את התמריץ על פני יותר מחודש אחד" [סע' 4.6 ו-4.6.1, שם]. אף אם הטענה הזו נכונה - משפטית - אנו מוצאים טעם נפגם בהעלאתה בסיכומים, כאשר בתביע ת תהאני לא הוצג המקור לזכאותה ולחישוביה, לא נזכרו כלל תשלומים שקיבלה, ברכיב זה, ולא הופחתו מהסכום שתבע ה, ללא כל הסבר על פי מה תבעה .

מוסיפים בסיכומי התובעות וטוענים, כי אין מקום לדון בטענת התיישנות של התביעה לעניין התמריץ לשנת 2005 הואיל וסעיף 3 לחוק ההתיישנות קובע "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה", וציינו, כי הנתבעת לא טענה טענה זו [סע' 25.3.31].
לא פלא שהנתבעת לא טענה טענת "התיישנות", כאשר בכתב התביעה נתבע תמריץ עבור 7 שנים - רק לפי נוסחת החישוב שנרשמה שם - ללא ציון מפורש של תביעת תשלום לשנת 2005, דווקא, וחבל שהתובעות טענו טענה זו.

עם זאת, הועלתה בשם תהאני הטענה, כי לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, אם הודה נתבע בתוך תקופת ההתיישנות או אחריה בקיום זכות לתובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, ובתצהירה של סיואר יש הודאה בשם הנתבעת [ סע' 20 , שם], כי - "סכום התמריץ שאמורה היתה התובעת גב' סובאח חמאדה לקבל עבוד שנת 2005 הינו 6,343 ₪ (ולא 7,674 ₪) לאחר קיזוז מרכיב המע"מ והתנאים הסוציאליים.". אין לראות הצהרה זו כהודאה בזכות של תהאני . זאת - הואיל ובהמשך, בסעיף 21, הצהירה סיואר "בשל הזמן הרב שעבר מאז שנת 2005 / 2006, וחרף חיפושים רבים שערכתי, לא הצלחתי לאתר במערכת הנהלת השכר של הנתבעת אם סכום זה שולם לתובעת, גב' סובאח? אם כן מתי? ובכמה תשלומים".

לטעמנו - היה על הנתבעת להבהיר לעובדות שלה את ההנחיות בקשר לקבלת תמריץ ולדאוג לקבל עבורן את התשלומים השנתיים. אנו מאמינים, שלא היה לנתבעת אינטרס שלא לבקש סכום זה, הואילולא יצא מכיסה, והעובדה, שכן העברה לתהאני תשלום מסויים, אף אם לא בבת-אחת. בד בבד, היה גם על התובעות להתעניין בנושא זה ולדרבן את המעסיקה לקבל עבורן את התשלום, ברם, לא ראינו שמי מהן פעלה בכיוון זה, במהלך השוטף של העבודה. גם כאשר תהאני קיבלה תשלום כזה, היא לא ביקשה השלמות ולא פנתה בנדון.
משלא נעשה דבר מצד העובדת תוך כדי העבודה, אין לקבל טענות מצידה בדבר "רשלנות" של המעסיקה, הנטענות שנים לאחר סיום יחסי העבודה. הרי, תהאני סיימה לעבוד בחודש 9/10 ותביעתה הוגשה בחודש 5/14.

למרות זאת, אנו סבורים שמגיע לתהאני תשלום "תמריץ", לפי ההודאה שניתנה בשם הנתבעת בדיון בבית-הדין, אודות זכאותה ברכיב זה - 17,828 ₪ - בניכוי התשלומים שקיבלה בגינו, כמשתקף בתלושי שכרה , סה"כ 4,500 ₪ [סיכומי הנתבעת, סעיף 58]. היתרה לתשלום "תמריץ" לתהאני עומדת על סך 13,328 ₪ .

להבדיל מהודאת הנתבעת, בתמריץ המגיע לתהאני - בקשר לראניה היתה "הסכמה" בדיון, בהמלצתנו, אך - בסמוך הובהר שרוצים להוכיח שאינו מגיע לה.

בתביעתה של ראניה נטען, שהיא "זכאית לתמריץ אחיות בסך 25,593 ש"ח", בשלוש שורות, הכוללות חישוב ממנו נראה שמבוקש תשלום עבור 3.5 שנים, אבל, ללא הצגת התנאים היוצרים את הזכאות [סע' 14, שם]. יאמר מיד, כי אם לשם קבלת תמריץ על העובדת להתחייב לעבוד שנה שלמה - כפי שהסכימו גם התובעות מאוחר יותר, בעדותן - ברור, שלא מגיע תשלום עבור חצי שנה.

והנה, בתצהירה, צ מצמה ראניה את דרישתה, ברכיב זה , לסך 9,058 ₪ עבור שנת 2012, ולאותו וסכום עבור שנת 2013; ברם, שוב לא פירטה מכח מה למה. ניתן להסיק, למרות שהדבר לא נכתב בתצהירה במפורש, כי היא נסמכת על הודעת דוא"ל מאת נחום עידו ממשרד הרווחה, אל בא-כוחה, שצורפה כנספח ד' לתצהירה, שם צויין בעניינה - "בשנת 2013 העברנו סכום של 9,058 ₪.".
הואיל ולא נרשם בהודעה זו מתי בדיוק הועבר התשלום, אין לדעת לאיזו שנה בדיוק הוא מתייחס, 9/12 - 6/13 או 9/13 - 8/14.

טענתה של ראניה בעדותה, כי חתמה פעמיים על התחייבות להמשיך לעבוד, לא עוזרת לנו למקד את התאריכים הרלוונטיים, בין השאר, מאחר שהעידה שיש לה עותק של אחת הבקשות בנדון [עמ' 22, ש'14], אך, לא המציאה אותו. איננו מקבלילם את טענתה, כי לא קיבלה תשלום בגין "רשלנות" הנתבעת, ולכן צריך לחייב את הנתבעת לשלם לה תמריץ, גם במקרה בו לא עבר תשלום כזה ממשרד הרווחה.

מהחומר שהציגה הנתבעת עולה, כי קיבלה ממשרד הרווחה תשלום "לתקופת תמריץ 2013-2014 (עפ"י משכורות 2012-2013)", שהיה "סך של 9,058", שלא שולם לראניה, ולעובדת נוספת של המעון, מהסיבה: "שתיהן עזבו לפני שאושר התשלום", ולכן בוצע קיזוז מהתשלומים שהעביר משרד הרווחה למעון [דוא"ל של סיואר [נ/3]. הודעתה של סיואר נתמכה באישור רואה החשבון של הנתבעת, מיום 12.12.14, בו נרשם, כי הסכום הנ"ל לא שולם לראניה, מאחר שהיא "עזבה בחודש 4/2014" [ נ/2, נספח ג']; הדבר מתיישב עם ההנחיות, בהן מובהר שתנאי לתשלום הוא התחייבות לעבוד עד 9/14 - התחייבות שראניה לא עמדה בה .

כמו כן, הוצג אישור של מר אבנר זקן, סגן מנהל אגף במשרד הרווחה, מיום 4.12.16, המופנה אל ב"כ התובעות, בעניין ראניה [ת/4], ולפיו:
"... משרדנו תקצב תמריץ אחיות אך מכיוון שלא הוכח שהעובדת קיבלה את התמריץ קוצץ הסכום צהמעון.
לדברי המעון העובדת עזבה לפני שהועבר התשלום."

בנסיבות המתוארות - שוכנענו שתמריץ עבור ראניה הועבר ממשרד הרווחה רק פעם אחת, אולם, מכיוון שלא נארה עד תום השנה בגינה היה אמור להשתלם – הוא לא הועבר לידיה ולא נשאר בידי הנתבעת, אלא, קוצץ מתקציבה ע"י משרד הרווחה. לפיכך, תביעת ראניה לתשלום תמריץ - נדחית.

סיכום
כאמור בפתיח של פסק-דין זה - בתחילת הדיונים בפנינו הושגו הסכמות ב קשר לרכיבים מסוימים בתביעות ( למעט פיצויי פיטורים, נסיעות ותמריץ לראניה), תוך הסכמה שרכיבים אחרים מאלה, אשר לא הושגה לגביהם הסכמה - ידחו.

לא מצאנו הצדקה לפסוק סעדים ברכיבים כאלה בסוף הדרך (למעט עקב מועד תשלום השכר, הגורר סעד של "פיצויי הלנת שכר" ), שכן:
בתביעתה של לטיפה נתבע גם תשלום עבור "ימי מחלה", אליו לא היתה התייחסות ב תצהירה או בסיכומי התובעות;
בתביעתה של תהאני נתבע "פיצויי על אי המצאת תלושי שכר" - אשר גם אלי ו לא התייחסו בתצהירה ובסיכומים באופן מפורט, אלא, ה יא הסתפקה באמירתה: "מגיע לי פיצויים על הלנת שכר מתמשכת ועל אי המצאת תלושי שכר כמתחייב" [ ת/2, סע' 13; אך, בניגוד להצגת דפי חשבון בנק, לעניין מועד תשלום השכר, לא נאמר דבר נוסף בקשר לתלושים], ובסיכומים צויין שבתביעתה נתבע "ראש נזק בנפרד", על כך, אף ללא חזרה על הסכום הנתבע [סיכומי התובעות, סוף סע' 26.2.9]. רק בסיכומי התשובה מצאו לנכון להרחיב קמעא.
ואילו ברכיבים ייחודי ים ל תביעת ראניה - תשלו מים עבור "שעות נוספות" וכן "עבודה בשבת" - כן הושגה הסכמה בדיון, אף אם חלקית, והחזרה לרכיבים אלה בסיכומים היתה באמירה כללית, תוך הפניה סתמית לתצהיר ראניה, שוב, ללא ציון הסעיף הרלוונטי [סע' 25.7-25.6 לסיכומי התובעות] ;
בעוד שהצהרתה לעניין "שעות נוספות" [ ת/3, סע' 11.6], בטלה - נוכח ההסכמה בנדון, והצהרתה ב נושא "עבודה בשבת", בה דיברה על עבודה " בכל חודש בממוצע שתי משמרות שבת ו/או שישי לילה" [ת/3, סע' 11.8] - מנוגדת ל עדותה, בקשר ליום המנוחה שלה - "יום ראשון, לא היה קבוע" [עמ' 20, ש' 26-20] . אין בזאת ביסוס זכאות לתשלום.
משכך, התביעות ברכיבים הנ"ל - נדחות.

על הנתבעת לשלם לתובעות את התשלומים הבאים:
ללטיפה
חלף פנסיה - 12,246 ₪;
פדיון חופשה - 3,380 ₪;
הבראה - 1,741 ₪;
פיצויי פיטורים - 19,417 ₪;
פיצויי הלנת שכר - 15,000 ₪.

לתהאני
חלף פנסיה - 7,665 ₪ ;
הבראה - 1,734 ₪ ;
פיצויי פיטורים - 30,940 ₪ ;
פיצויי הלנת שכר - 10,000 ₪;
"תמריץ" - 13,388 ₪ [הסכום המוסכם - 17,828 ₪, פחות התשלומים המופיעים בתלושי השכר, המסתכמים לסך 4,500 ₪];

ראניה
חלף פנסיה - 21,431 ₪ [בניכוי תשלומים על חשבון תגמולים (חלק עובדת וחלק מעסיקה ), בקופת "מגדל")];
פדיון חופשה - 5,700 ₪ ;
הבראה - 1,745 ₪ ;
שעות נוספות - 2,433 ₪ ;
פיצויי פיטורים - 32,906 ₪;
פיצויי הלנת שכר - 15,000 ₪;

את התשלומים המצטברים הנ"ל על הנתבעת לשלם ללטיפה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום ההסכמה הדיונית - 4.4.16, אם טרם שולם המוסכם, ואת יתר הרכיבים מסיום יחסי העבודה - 11.10.13 - ועד התשלום המלא בפועל ;
את התשלומים המצטברים לתהאני, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום ההסכמה הדיונית - 4.4.16, אם טרם שולם המוסכם, ואת יתר הרכיבים מסיום יחסי העבודה - 30.9.10 - ועד התשלום המלא בפועל;
ואת התשלומים המצטברים לראניה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום ההסכמה הדיונית - 4.4.16, אם טרם שולם המוסכם, ואת יתר הרכיבים בסיום יחסי העבודה - 8.4.14, ועד התשלום המלא בפועל

התביעות ברכיב "נסיעות", כמו גם תביעת ראניה לתשלום "תמריץ" - נדחו.

בהתחשב בתוצאה ובדרך ההתנהלות של הנתבעת - עליה להשתתף בהוצאות התובעות, בתשלום 7,000 ₪, לכל אחת מהן; לתשלום תוך 30 יום, אחרת ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום מקבלת פסק-הדין.

ניתן היום, ‏01/12/17 ( ‏י"ג כסלו תשע"ח), בהעדר הצדדים, וישלח אליהם.

מר זיאד אבו חבלה
נציג עובדים

דלית גילה - שופטת
אב"ד

מר אלי אליהו
נציג מעסיקים