הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 38686-03-15

14 אוגוסט 2016

לפני:

כב' השופטת אביטל רימון-קפלן
נציג ציבור (עובדים): מר אברהם ברגר
נציג ציבור (מעסיקים): אבי פרלה

התובעת
סברין עיסא , ת.ז. XXXXXX294
ע"י ב"כ: עו"ד מחמוד מחאג'נה
-
הנתבע
מוקדם קעדאן, ת.ז. XXXXXX988
ע"י ב"כ: עו"ד מוחמד בדראן

פסק דין

לפנינו תביעתה של הגב' סברין עיסא (להלן – התובעת), כנגד מעסיקה לשעבר, מר מוקדם קעדאן (להלן – הנתבע) לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים, הפרשי שכר מינימום, גמול עבודה בשעות נוספות, דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית, דמי חגים ושווי הפרשות מעסיק לקרן פנסיה.

לציין, כי לא היה חולק ששולמו לתובעת פיצויי פיטורים במסגרת עריכת גמר חשבון, כפוף למחלוקת בשאלה מה הסכום המגיע בדיוק ומה היה חלקם של פיצויי הפיטורים בסכום הכולל ששולם בגין גמר חשבון.

העובדות
ואלו העובדות שביסוד המחלוקות נשוא התביעה שבנדון:

1. הנתבע, תושב בקעא אל גרבייה, הינו עוסק מורשה, בעל עסק וזכיין של רשת נעמן בסניף אום אל פחם.

2. התובעת ילידת 6.9.90, תושבת אום אל פחם, הועסקה על ידי הנתבע כעובדת ואחראית מכירות בסניף נעמן באום אל פחם (להלן- החנות), כפוף למחלוקת בין הצדדים באשר לתקופת עבודתה המדויק, והיקף עבודתה.

3. במשך כל תקופת עבודתה של התובעת אצל הנתבע הונפקו לה תלושי שכר.
4. ביום 31/12/13 קיבלה התובעת הודעה על סיום עבודתה, בה נקבע כי עבודתה תסתיים בתום תקופת ההודעה המוקדמת, ביום 31/1/14, אלא שלטענת התובעת היא סיימה את עבודתה כפועל רק ביום 31/3/14.
5. בתלוש השכר של חודש 1/14, נרשמו, בנוסף לתשלום עבור 86 שעות עבודה, גם תשלום עבור דמי הבראה בסך 7,106 ₪, עבור דמי חופשה בסך 6,200 ₪, ועבור פיצויי פיטורים בסך של 10,750 ₪, ובסה"כ 24,056 ₪ ברוטו, עבור חופשה, הבראה ופיצויי פיטורים.

6. זאת ועוד, ביום 19/4/14 חתמה התובעת על מסמך הנושא את הכותרת "גמר חשבון והודאת סילוק בגין תשלום הסך של 27,000 ₪.
אין חולק בין הצדדים כי בהתאם לאמור שולם לתובעת הסך של 27,000 ₪ נטו, בתשע המחאות על סך 3,000 ₪ כל אחת, שהראשונה ליום 8.4.14 והאחרונה ליום 30.12.14.

7. כאמור, הצדדים נחלקו ביניהם באשר למשך תקופת עבודתה המדויק של התובעת והיקף עבודתה המדויק בחנות.
לנוכח טענותיה לגבי היקף משרתה ותקופת עבודתה, הגישה התובעת את תביעתה שבנדון, לחיוב הנתבע בתשלומים הבאים:
א. הפרשי שכר מינימום בסכום כולל של 96,649 ₪.
ב. חלק המעביד בהפרשות לפנסיה 14,282 ₪.
ג. פיצויי פיטורים בסך 20,197 ₪.
ד. גמול עבודה בשעות נוספות הסכום כולל של 93,774 ₪.
ה. דמי הבראה בסך 5,292 ₪.
ו. פדיון חופשה בסך 5,826 ₪.
ז. דמי חגים בסך 7,397 ₪.

כמו כן עתרה התובעת לפיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר כחוק, לפי שיקול דעת בית הדין, מבלי שכימתה את סכום התביעה ברכיב זה.

מהסכומים שנתבעו כאמור לעיל, עתרה התובעת להפחית את הסך של 27,000 ₪ נטו ששולמו לה כמפורט לעיל.

המחלוקות
8. בסופו של יום, נחלקו הצדדים למעשה בשתי מחלוקות עיקריות, כדלקמן:

א. מה היתה תקופת עבודתה של התובעת, האם כטענת התובעת היא הועסקה החל מיום 1/10/08 ועד ליום 31/3/14 ועד בכלל, או שמא, כטענת הנתבע, התובעת הועסקה החל מ-1/12/08 ועד ליום 31/1/14, בלבד?

ב. מה היה היקף עבודתה של התובעת בכל תקופת עבודתה, האם כטענת התובעת עד ליום 31/12/11 היא עבדה בהיקף של 11 שעות ליום במשך 26 ימים בחודש, ולאחר מכן עבדה בהיקף חלקי של כ-6 שעות ליום במשך 26 ימים בחודש, או שמא כטענת הנתבע, במשך כל תקופת עבודתה עבדה התובעת בהיקף משרה חלקי משתנה לרוב בשעות הבוקר, כאשר החל מחודש 5/12 צמצמה התובעת את היקף עבודתה.

ג. בכפוף להכרעה בשתי הפלוגתאות דלעיל, חלוקים הצדדים בשאלה האם התובעת זכאית להפרשי שכר וזכויות ואם כן באילו סכומים.

דיון והכרעה
9. מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של התובעת.
מטעם הנתבע הוגש הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע ושל אחיו מר מורסי קעדאן (להלן – מורסי).

משהוגדרו הפלוגתאות שבין הצדדים, נפנה להלן לדון בהן, ותחילה למחלוקת בשאלת תקופת עבודתה של התובעת.

תקופת עבודתה של התובעת
10. לטענת התובעת תקופת העסקה אצל הנתבע היתה החל מיום 1/10/08 ועד ליום 30/3/14. מוסיפה התובעת וטוענת כי תלושי השכר שהוצאו לה הם פיקטיביים ואינם משקפים את העובדות לאשורן; כי הנתבע לא נתן לה הודעה על תנאי עבודתה, כנדרש בחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה); וגם לא מילא אחר יתר חובותיו כמעסיק, לא בניהול פנקס שעות עבודה ושעות נוספות וגם לא בניהול פנקס חופשה.
עוד מפנה התובעת לכתב הוויתור שערך הנתבע עצמו ובו נרשם כי סיימה את עבודתה ביום 30/3/14.

11. מנגד לטענת הנתבע, התובעת החלה את עבודתה ביום 1/12/08 וסיימה את עבודתה ביום 31/1/14, הכל כפי שמצוין בתלושי השכר; התובעת לא סתרה את הרישום בתלושי השכר ולא הוכיחה אחרת; וגם בבקשה לדמי אבטלה רשמה התובעת את תקופת העבודה בהתאם לאמור לעיל.

12. אשר למועד תחילת העבודה, נקדים ונאמר כי סעיף 5א לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002 (להלן – חוק הודעה לעובד), קובע:
"בתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971."

סעיף 2(2) לחוק הודעה לעובד מונה, בין שאר העניינים שיש לפרט בהודעה על תנאי העבודה, את מועד תחילת העבודה.
אי לכך, משאין חולק כי הנתבע לא מסר לתובעת הודעה על תנאי עבודתה, הרי שהנטל להוכיח את מועד תחילת עבודתה של התובעת מוטל על הנתבע.

13. כאמור, לביסוס טענתו בדבר מועד תחילת עבודתה, הציג הנתבע את תלושי שכרה של התובעת, בהם צוין כי התובעת החלה את עבודתה ביום 1/12/08.
זאת ועוד, הנתבע העיד בחקירתו לפנינו כי הוא רכש את החנות רק בחודש 12/08, וכבר בחודש זה החלה התובעת לעבוד אצלו (ראה עדותו: בעמ' 15 לפרוטוקול ש': 12-13), וטענתו זו לא נסתרה.
מנגד, מלבד לטעון, התובעת לא הביאה ולו ראשית ראיה להראות כי עבדה אצל הנתבע קודם למועד הנקוב בתלושי השכר.

14. משאלו הם פני הדברים, אנו קובעים כי עלה בידי הנתבע להרים את הנטל להראות מהו מועד תחילת עבודתה של התובעת, ועל כן אנו קובעים התובעת החלה את עבודתה בנתבע ביום 1/12/08.

15. אשר למועד סיום עבודתה של התובעת, הרי שהתובעת צירפה לתצהירה (נספח ב' לתצהיר), את מכתב הפסקת העבודה בו נאמר כי סיום עבודתה יכנס לתוקף עם תום תקופת ההודעה המוקדמת, ביום 31/1/14. כמו כן צירפה התובעת לתצהירה מכתב המלצה של הנתבע מיום 31/1/14 (לא סומן), אלא שלטענתה, היא סיימה את עבודתה רק ביום 31/3/14 ואת מכתב ההמלצה קיבלה במועד מאוחר יותר, לדבריה הוא נשלח ממשרדו של רואה החשבון של הנתבע רק ביום 8/5/14.
אשר לעובדה שבבקשה לדמי אבטלה, היא ציינה את מועד סיום העבודה כיום 31/1/14 טענה התובעת כי היא נאלצה לרשום את תקופת עבודתה בהתאם לתלושי השכר, בפרט ולנוכח העובדה שכך נרשם בגמר החשבון.

מנגד, הנתבע נסמך בטענותיו על תלושי השכר שהופקו לתובעת ועל רישומה של התובעת עצמה בבקשה לדמי אבטלה, המהווה לדבריו, הודאה של התובעת בתקופת עבודתה אצלו.

16. אשר למועד סיום העבודה, הרי שעניין זה מטבע הדברים, אינו נכלל בגדרי סעיף 2 לחוק הודעה לעובד, כך שלעניין מחלוקת זו שבין הצדדים נותרה הפסיקה הקובעת כי תלושי השכר מהווים ראיה לכאורה לאמור בהם, ועל המבקש לסתור את תוכנם מוטל נטל הראייה [ עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ – סלוצקי שי (פסה"ד מיום 25.11.2008); דב"ע נה/193 – 3 חנן זומרפלד – מלון זוהר בע"מ (פסה"ד מיום 1.5.1996); דב"ע מז/146 – 3 יוסף חוג'ירת – שלום גל והמוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ', עמ' 19].

אין בידינו לקבל את טענת התובעת כי הסיבה שבעטיה רשמה את מועד סיום עבודתה כ – 31/1/14 היא מן הטעם שלא היו בידיה תלושי שכר לתקופה שמעבר לכך. אם אכן עבדה התובעת עד ליום 31/3/14 הדעת נותנת כי היתה רושמת מועד זה בבקשתה ומציינת כי לא קיבלה תלושי שכר לתקופה זו.
לא זו אף זו, אילו אלו היו פני הדברים, מן הסתם התובעת היתה מבקשת לקבל לידיה את תלושי השכר לחודשים 2-3/14, אך זאת לא נעשה.
אי לכך, איננו מוצאים כל סיבה שלא לראות בתקופת העבודה שנקבה התובעת בבקשתה לדמי אבטלה משום הודאת בעל דין מצד התובעת במועד סיום עבודתה.
מנגד, לא נעלם מעינינו כי במכתב ההמלצה שרשם הנתבע לתובעת צוין מועד סיום עבודתה של התובעת כיום 31/3/14. הנתבעת לא הניח את דעתנו מדוע נרשם מועד זה, כך שאף לעניין זה איננו מוצאים כל סיבה שלא לראות בתקופת העבודה שנקב הנתבע עצמו במכתב ההמלצה משום הודאת בעל דין מצד הנתבע במועד סיום עבודתה של התובעת.
לכאורה, בנסיבות אלו המדובר במצב שבו כפות המאזניים מאויינות, עם נטיה קלה לטובת הנתבע, בהינתן כי כבר בתלוש 1/14 נערך לתובעת מה שנחזה להיות כ"גמר חשבון".

כך או כך, והואיל וכאמור הנטל הוא על התובעת לסתור את העולה מתלושי השכר לפיו התובעת סיימה את עבודתה בסוף חודש ינואר 2014, הרי שאף אם כפות המאזניים בעניין זה מאויינות התוצאה היא שהתובעת לא הרימה את הנטל לסתור את נכונות העולה מתלושי השכר, ועל כן אנו קובעים כי התובעת סיימה את עבודתה בנתבע ביום 31/1/14.

17. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, אנו קובעים כי תקופת העבודה של התובעת אצל הנתבע היתה מיום 1/12/08 ועד ליום 31/1/14.

18. משזו קביעתנו לגבי תקופת העבודה של התובעת, נפנה להלן לדון במחלוקת השניה שבין הצדדים באשר להיקף עבודתה של התובעת.

היקף עבודתה של התובעת
19. לטענת התובעת מבחינת היקף עבודה, נחלקה תקופת עבודתה אצל הנתבע לשניים:
מחד – התקופה הראשונה: מיום 1/10/08 ועד ליום 31/12/11, שבה עבדה לטענתה 26 ימים בחודש, במתכונת עבודה קבועה משעה תשע בבוקר ועד לשעה שמונה בערב, ובסך הכל אחת עשרה שעות בכל יום, 286 שעות בחודש, בשכר של 2,000 ₪ לחודש.
מאידך – התקופה השניה: מיום 1/1/12 ועד ליום 31/3/14, שבה עברה לבקשתה להיות עובדת שעתית. בתקופה זו, לטענתה, עבדה 26 ימים בחודש, כל יום משעה תשע בבוקר ועד שעה שלוש אחרי הצהריים, ובסך הכל שש שעות ביום בשכר של 2,700 ₪ לחודש.
לטענת התובעת, הנתבע לא מילא אחר חובותיו בהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, המחייב ניהול פנקס שכר, ולא מילא אחר חובותיו לפי סעיף 25 חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א 1951, ותקנות שעות עבודה ומנוחה, המחייבים את המעסיק לנהל פנקס שעות עבודה ובכלל זה רישום שעות נוספות, ועל כן די בכך, כדי להעביר אליו את נטל ההוכחה שהתובעת לא עבדה לפי מתכונת העבודה כנטען על ידה, והוא לא עמד בנטל זה.

20. מנגד לטענת הנתבע, התובעת עבדה במשרה חלקית, לרוב בשעות הבוקר, וקיבלה שכר גלובלי עבור עבודתה, לפי הפירוט שלהלן:
12/08 – 2/09 : שכר גלובלי, ללא ציון מספר שעות;
3/09 - 5/09 : לפי היקף עבודה של 100 שעות בחודש;
6/09 – 4/12 : לפי היקף של 125 שעות;
5/12 – 2/13 : סך של 2,000 ₪;
3/13 – 1/14 : לפי היקף עבודה של 86 שעות;
כאשר מחודש 5/12 הקטינה התובעת את היקף עבודתה.
לטענת הנתבע, התובעת היא בחורה חכמה בעלת אישיות חזקה, ואין זה סביר, שבמשך שנים עבדה בהיקף כה ניכר תמורת שכר כה חלקי, בפרט ולנוכח העובדה, שעוד קודם לעבודתה אצלו, עבדה התובעת במקום אחר, שם שולם לה לטענתה, שכר גבוה יותר מאשר אצל הנתבע, על אף שטרם מלאו לה 18.

21. רובה ככולה של תקופת עבודתה של התובעת אצל הנתבע (למעט החודשיים הראשונים) חלה לאחר תיקון 24 לחוק הגנת השכר (להלן – תיקון 24), במסגרתו תוקן בין היתר, סעיף 26ב לחוק, ונקבע בו, כדלקמן:
"(א) בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו;
...
פנקס שעות עבודה" – פנקס שעות עבודה לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או פנקס לפי סעיף 31 לחוק עבודת הנוער, התשי"ג- 1953.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעביד כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות " (ההדגשות הוספו – א.ר.ק.).

סעיף 25(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה), שכותרתו "פנקס שעות עבודה וכו' קובע את היקף חובת הרישום החלה על המעביד, כדלקמן:
"מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית, ובו יירשמו הפרטים שייקבעו בתקנות"

וכן נקבע בסעיף 25(א1)(א) לחוק:
"לעניין שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית ושעות נוספות ייערך הרישום בפנקס שעות העבודה באופן שוטף ויכלול רישום שעות עבודה בפועל; "

22. בע"ע (ארצי) 15546-05-11 שמעון בוסקילה - נתיבי מעיין אביב בע"מ (פסה"ד מיום 24.2.2015), נדונה בין היתר משמעותו של תיקון 24 הנ"ל, ונקבע כי:
"מקום בו המעביד לא מציג את רישומי הנוכחות, עליו הנטל לשכנע את בית הדין כי העובד לא עמד לרשות העבודה בשעות השנויות במחלוקת. מבלי לקבוע מסמרות יש יסוד לעמדה כי לכל הפחות (וגם לכל יותר) נדרש מהעובד להציג בעדות את גרסתו בדבר עבודה בשעות השנויות במחלוקת".

[ראה לעניין זה גם: ע"ע (ארצי) 10219-12-12 אלעד אטיאס נ' מ.י.ר שרותי מזון בע"מ (פסה"ד מיום 2.3.16)].

23. הנתבע לא הציג לפנינו פנקס שכר כנדרש בחוק, והוא ואחיו הצהירו בתצהיריהם שלא ניהלו רישום לשעות עבודתה של התובעת, אלא שכרה שולם לה כשכר גלובלי. כך גם ב"כ הנתבע מסר לפרוטוקול הדיון שאין בידי הנתבע דוחות נוכחות (ראה דבריו לפרוטוקול בעמ' 2 לפרוטוקול ש': 5), וגם אחיו של הנתבע העיד בחקירתו הנגדית לפנינו שהם לא ניהלו דוחות נוכחות, כי אם הכל היה רשום בתוך התלוש (ראה עדותו: בעמ' 19 לפרוטוקול ש': 26).
בניגוד לכל העדויות דלעיל, בחקירתו הנגדית לפנינו העיד הנתבע:
"לשאלת בית הדין למה אני כותב בסעיף 8 לתצהיר שלא ניהלתי דוחות נוכחות, אני משיב שניהלתי בשבילי, כדי לעקב אם היו לה עוד שעה או חצי שעה" (ראה: בעמ' 17 לפרוטוקול ש': 8-9).

עדותו זו של הנתבע, סותרת את הצהרתו בתצהירו, את עדותו של אחיו ואת דברי בא כוחו לפנינו, וככזו אין בידינו לשעות לה, מה גם שבכל מקרה, הנתבע לא הציג לפנינו כל דו"ח או רישום כאמור.

24. משאלו הם פני הדברים, אין זאת אלא שנטל ההוכחה לכך שהתובעת לא עמדה לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, מוטל על הנתבע, כאשר בכל הנוגע לתביעה לשעות נוספות, הרי שהנטל כאמור חל על הנתבע עד לתקרה של שישים שעות נוספות חודשיות, בעוד שלגבי מספר השעות הנוספות העולה על היקף זה, הנטל נותר על שכמה של התובעת.

נפנה אפוא לבחון האם עמד הנתבע בנטל המוטל עליו.

25. נזכיר כי לטענת התובעת היא עבדה במשך שתי תקופות כדלקמן:
- תקופה ראשונה: עד חודש 12/11 (כולל) – 286 שעות לחודש (11 שעות X26 ימים) בשכר חודשי של 2,000 ₪.

- תקופה שניה: מחודש 2/12 ואילך – 156 שעות לחודש (6 שעות X26 ימים) בשכר חודשי של 2,700 ₪.1/12

לעומת זאת לגרסת הנתבע, במשך כל תקופת עבודתה של התובעת היא עבדה בהיקף משרה חלקי, כאמור בתלושי השכר.
מעיון בתלושי השכר, קשה להצביע על עקביות או בהירות בהם, וכל עולה מהנתונים הנקובים בתלושי השכר:
תקופה
סוג התשלום
תעריף שעתי
תעריף יומי
מספר שעות בחודש
שכר חודשי ברוטו
שכר חודשי נטו
12/08
חודשי
-
-
-
2,000 ₪
1,930 ₪
1/09, 2/09
חודשי
10.75 ₪
92.29 ₪
-
2,000 ₪
1,930 ₪
5/09 – 3/09
שעתי
20 ₪
171.6 ₪
100
2,073 ₪
2,000 ₪
4/12 – 6/09
שעתי
20 ₪
171.6 ₪
125
2,591 ₪
2,500 ₪
9/12 – 5/12
חודשי
20 ₪
171.6 ₪
90
2,073 ₪
2,000 ₪
2/13 – 10/12
חודשי
21.5 ₪
184.47 ₪
90
2,150 ₪
2,075 ₪
1/14 – 3/13
שעתי
25 ₪
-
86
2,150 ₪
2,075 ₪

26. במסגרת חקירתו הנגדית לפנינו, העיד הנתבע כי החנות היתה פתוחה כל יום משעה תשע בבוקר בקיץ ומשעה 10 בבוקר בחורף (ראה עדותו: בעמ' 15 לפרוטוקול ש': 3-4) ועד השעה 19:30 – 20:00 בערב (ראה עדותו: בעמ' 15 לפרוטוקול ש': 17-18), אלא שלטענתו כאמור, התובעת עבדה רק בשעות הבוקר. לדבריו, בחודשיים הראשונים, לאחר שהסתיימה המשמרת של התובעת, עבד בחנות הבעלים הקודמים של החנות (ראה עדותו: בעמ' 15 לפרוטוקול ש': 5-7). אשר לתקופה שלאחר מכן העיד:
"לשאלת בית הדין מה קרה אחרי אותם חודשים, אני משיב שאני באופן אישי ואחי מורסי היינו מחליפים את התובעת, וגם אשתו של מורסי היתה עובדת, כי לא ייתכן שעסק חדש של כמה חודשים, תישאר בו בחורה לבד 11 שעות כי היא לא יכולה לנהל זכיינות של הסניף הזה באום אל פאחם, כי התחום שלנו הוא תחום מאוד רגיש וצריך אשת מכירות וכו... " (ראה: בעמ' 15 לפרוטוקול ש': 8-11).

עוד העיד הנתבע כי לאחר פיטורי התובעת נשארו לעבוד בחנות שתי בחורות (ראה עדותו: בעמ' 15 לפרוטוקול ש': 28-29).
באשר למספר שעות עבודתה של התובעת העיד הנתבע:
"ש. אז אתה אומר שבכל תקופת העבודה היא התחילה בשעה מסוימת וסיימה בשעה מסוימת?
"ת. הרוב היא היתה בפתיחה של החנות, עובדת 4-5 שעות, 5.5 שעות, בבוקר" (ראה: בעמ' 15 לפרוטוקול ש': 2-3).

במקום אחר העיד הנתבע שרוב תקופת עבודתה עבדה התובעת 4.5 עד 5 שעות (ראה עדותו: בעמ' 17 לפרוטוקול ש': 14). מורסי אחיו של הנתבע העיד שהתובעת עבדה כל יום בין שלוש לארבע שעות (ראה עדותו: בעמ' 19 לפרוטוקול ש': 19-22).

27. מנגד, במסגרת חקירתה הנגדית לפנינו, נשאלה התובעת לגבי עברה התעסוקתי והעידה כי קודם לעבודתה אצל הנתבע, עבדה בחנות חשמל והשתכרה 16 או 18 ₪ לשעה (ראה עדותה: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 1), וכן העידה כי לשיטתה בהתאם למספר השעות שעבדה אצל הנתבע למצער בתקופה הראשונה, השתכרה 6-7 ₪ לשעה (ראה עדותה: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 8-9). כאשר נשאלה התובעת מדוע נשארה לעבוד אצל הנתבע, על אף שהשתכרה רק שליש מהשכר שהשתכרה קודם לכן בחנות החשמל, השיבה:
"הייתי כל פעם אומרת לו ומנדנדת שאני רוצה לקבל סכום יותר מזה, והייתי מבקשת העלאת שכר, הייתי עובדת 11 שעות והייתי עובדת אחראית על הכל וזה זכותי" (ראה: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 21-22).

כאשר נשאלה התובעת למה נשארה לעבוד אצל הנתבע, לאחר שחלפה חצי שנה ולשיטתה היא מקבלת שליש מהשכר שהשתכרה קודם לכן, השיבה:
"כי הייתי חיה על ההבטחות שלו. כל פעם הוא היה אומר לי שאם אעבוד אצלו עוד שישה חודשים או עוד שנה, אז תהיה העונה של הכלות שהכינו את הבית שלהם, ואז הוא יעלה לי את השכר. אז בתקופה של 2012 הוא הפחית לי את השעות ועשה לי העלאה במשכורת" (ראה: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 26-28).

למעשה העידה התובעת כי במשך כארבע שנים נשארה לעבוד אצל הנתבע, מתוך הסתמכות על הבטחותיו, למרות ששולם לה רק כשליש משכרה (ראה עדותה: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 4-6).
עם זאת העידה התובעת שכלל לא ביקשה לתקן את תלושי השכר שהופקו לה (ראה עדותה בחקירה החוזרת בעמ' 14 לפרוטוקול ש': 23-25).

מכל מקום, כשנשאלה התובעת מה קרה שפתאום נעתר הנתבע לבקשותיה, השיבה:
"ש. יום בהיר התעורר הנתבע והיה במצב רוח טוב ואמר לך שהחודש הוא מפחית לך את השעות ומעלה לך את השכר, נכון?
ת. נכון, בגלל שאני ביקשתי את זה.
ש. את כבר 4 שנים מבקשת שיעלה לך את השכר, סוף סוף הוא הסכים, נכון?
ת. בסוף, כשכל יום אני מנדנדת, אחר כך .
ש. אז אחרי 4 שנים הוא הסכים להעלות לך את השכר וגם הפחית את השעות?
ת. נכון, כי גם את זה אני ביקשתי" (ראה בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 21-27).

התובעת אף העידה כי ב"תקופה השניה" כטענתה, הובאה עובדת נוספת והופחתו שעות עבודתה (ראה עדותה: בעמ' 10 לפרוטוקול ש':11-12).

28. הגם שגרסת הנתבע ואחיו אינה תואמת בדיוק אחת לשניה ולרישום בתלושי השכר, הרי שגרסת התובעת לגבי תקופת העבודה הראשונה, איננה מעוררת כל אמון שהוא.
כך, התובעת הותירה עלינו רושם של בחורה אינטלגנטית ואסרטיבית, ואם נותר ספק כלשהו באשר להבנתה לגבי שכר העבודה המגיע לה, הרי שהתברר כי עוד קודם לעבודתה אצל הנתבע וכאשר היתה בת פחות מ-18 השתכרה בעבודה בחנות חשמל פי שלוש מהשכר שנטען כי קיבלה אצל הנתבע.
אכן, איננו מצפים כי התובעת תהיה מודעת לפרטי הפרטים של הזכויות המגיעות לה בגין עבודתה, ואף נכונים אנו להניח כי לא מן הנמנע שהתובעת לא תעמוד בהכרח בזמן אמת על כל שקל, לא כל שכן כל אגורה שמגיעים לה או על כל שעה שמגיעה לה, אך הטענה כי עבדה 11 שעות ליום במשך כשלוש שנים בידיעה שמדובר בשליש מהשכר המגיע לה אך ורק מהטעם שהובטח לה שהדבר ישתנה, היא מופרכת בעליל, המיוחד כשהיא מושמעת מפיה של התובעת שכפי שציינו עשתה עלינו רושם של בחורה אינטלגנטית ואסרטיבית.
איננו מאמינים בשום פנים ואופן לתובעת כי עבדה במשך 11 שעות ליום במשך התקופה כאמור, ונראה לנו כי בעניין זה ביכרה התובעת לנצל את העדר הרישום על ידי הנתבע כדי לטעון להיקף שעות שעולה על ההיקף בו עבדה.

עוד נוסיף כי התובעת לא הביאה כל ראיה או ראשית ראיה לתמוך בגרסתה באשר לעבודה בהיקף יומי כה משמעותי.

29. משאלו הם פני הדברים, ונוכח אי האמון המוחלט שרחשנו לגרסת התובעת לפיה כביכול במשך שלוש שנות עבודתה הראשונות עבדה 11 לשעות ליום – אנו קובעים כי למצער ולעניין זה עמד הנתבע בנטל המוטל עליו להראות שהתובעת לא עמדה לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת לטענתה.

יחד עם זאת, ובמובחן מגרסתה כאמור לעיל לעניין עבודה בהיקף של 11 שעות, גרסתה של התובעת לפיה עבדה 6 שעות ליום, לא נסתרה. משכך, ובהינתן חוסר הבהירות בתלושי השכר שהוצגו – אין בידינו לקבוע כי הנתבע הרים את הנטל לסתור את גרסת התובעת לגבי עבודה בהיקף של 6 שעות ליום.

30. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, אנו קובעים בנסיבות העניין כי התובעת עבדה בהיקף משרה של 6 שעות ליום למשך כל תקופת העבודה.

31. עד כאן לעניין מספר השעות היומי, ובאשר למספר הימים לשבוע, הרי שאף לעניין זה נחלקו הצדדים.
בתצהירה העידה התובעת כי עבדה 26 ימים בחודש, ובחקירתה הנגדית לפנינו העידה כי עבדה ששה ימים בשבוע, וכי יום המנוחה שלה היה יום שישי (ראה עדותה: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 15-17). לעומת זאת טען הנתבע, כי ברוב המקרים התובעת עבדה חמישה ימים בשבוע (ראה עדותו: בעמ' 16 לפרוטוקול ש': 3-4), הגם שאישר כי יום המנוחה בעסק הוא יום ששי (ראה עדותו: בעמ' 15 לפרוטוקול ש': 32 עד עמ' 16 ש': 1). גם מורסי העיד שהתובעת עבדה חמישה ימים בשבוע (ראה עדותו: בעמ' 19 לפרוטוקול ש':23).

מעיון בתלושי השכר של התובעת עולה כי עד חודש 3/12 ועד בכלל, לא צוין דבר ברובריקה של ימי עבודה של התובעת או שנרשם 0 (הגם שברובריקה לעניין ימי תקן נרשם 21.67 ימים); החל מחודש 4/12 ועד לחודש 2/13 ועד בכלל נרשם ברובריקה של ימי עבודה של התובעת: 26 (ברובריקה לעניין ימי תקן נרשם 21.67 ימים); ואילו החל מחודש 3/13 ועד למועד סיום עבודתה של התובעת נרשם ברובריקה של ימי עבודה של התובעת: 20 (אף זאת, כאשר ברובריקה לעניין ימי תקן נרשם 21.67 ימים).
בהעדר הסבר לשינוי זה ולנוכח עדויות הצדדים כפורט לעיל, לא שוכנענו כגרסת הנתבע שהתובעת עבדה במשך חמישה ימים בשבוע, ועל כן אנו קובעים שהתובעת עבדה במשך 6 ימים בשבוע, היינו במשך 26 ימים בממוצע לחודש.

32. סיכומם של דברים בכל הנוגע לשתי הפלוגתאות העיקריות בתיק זה:
לאור כל המבואר לעיל, אנו קובעים שהתובעת הועסקה אצל הנתבע החל מיום 1/12/08 ועד ליום 31/1/14, וזאת בהיקף משרה של 6 שעות ליום, במשך שישה ימים לשבוע ובממוצע 26 ימים לחודש, שהם 156 שעות בממוצע לחודש.

33. משאלו קביעותינו, נייחד להלן מספר מילים לסוגיה שאמנם לא הוגדרה כפלוגתא בתיק, אך זכתה להתייחסות שני הצדדים, והיא שאלת תוקפו של כתב הקבלה והסילוק עליו חתמה התובעת.

תוקפו של כתב הקבלה והסילוק
34. כאמור, ביום 19/4/14 חתמה התובעת על מסמך הנושא את הכותרת "גמר חשבון והודאת סילוק" בו נרשם כי היא מאשרת, מרצונה החופשי ובידיעת כל זכויותיה, שקיבלה את כל המגיע לה בגין עבודתה וסיום עבודתה.
בסעיף 2 למסמך נאמר:
"מבלי לפגוע בכלליות האמור, אני מאשרת שקיבלתי את מלוא שכרי, לרבות גמול השעות הנוספות, יתרת זכותי לדמי הבראה, משכורת י"ג, פדיון חופשה שנתית, ההפרשות המלאות והסדירות כאמור בסעיף 4 להלן וכל סכום אחר שהגיע לי מכח דין, הסכם, ו/או הסכם או הסדר קיבוצי (ככל שחל עלי), או נוהג ועפ"י כל עילה שהיא ללא כל יוצא מהכלל."

סעיף 3 למסמך מפרט את הסכום שיתקבל בסך 27,000 ₪; סעיף 4 למסמך קובע כי התשלום בסעיף 2 מהווה תמורה מלאה סופית ומוחלטת בגין כל עילה, הסעיף מפרט את הזכויות הקוגנטיות ובנוסף:
"כל תשלום אחר מכל מן וסוג שהוא ללא כל יוצא מן הכלל, גם אם לא נזכר במסמך זה."

בסעיף 5 מצהירה התובעת:
"אני מצהירה כי אין לי ולא יהיו לי, או לבאים בשמי או מכוחי, כל דרישות טענות ותביעות כלפי מוקדם קעדאן (סניף נעמן) או מנהליה או גורמים הקשורים במוקדם קעדאן בכל הקשור בעבודתי ו/או בסיום עבודתי אצל מוקדם קעדאן מעבר לאמור במכתב זה ולחילופין הנני מוותרת על כל דרישה, טענה או תביעה כאמור."

בסעיף 6 מאשרת התובעת שהבינה את תוכן המסמך באלו המילים:
"הנני מאשרת כי קראתי מסמך זה והבנתי היטב את תוכנו".

35. כאמור, הצדדים חלוקים באשר לנסיבות חתימתה של התובעת על כתב הוויתור ולתוקפו של המסמך.
לטענת הנתבע התובעת מנועה לתבוע כל זכות מעבר לסכום שקיבלה לאור מסמך הקבלה והסילוק עליו חתמה.
לטענתו, התובעת ידעה על מה היא חתמה, וניתן לה מספיק זמן לשם בירור זכויותיה ומשמעות המסמך עליו היא חותמת; התובעת קיבלה הודעה על פיטוריה בסוף חודש 12/13, וחתמה על כתב הוויתור רק ביום 20/4/14.
בסיכומיו טוען הנתבע כי אמנם בית הדין לעבודה לא נותן תוקף לחתימת עובד על כתב וויתור לעניין ויתור על זכויות קוגנטיות כאשר העובד חתם עליו שלא מדעת, אולם התנאי החשוב ביותר למתן תוקף לכתב הוויתור הוא שהעובד ידע, או שניתנה לו הזדמנות נאותה לדעת מהן הזכויות עליהן הוא מוותר. לטענת הנתבע תנאי זה התקיים בענייננו.

36. לטענת התובעת מנגד, אין כל תוקף לכתב הוויתור עליו חתמה, ועל כן היא אינה מנועה מלתבוע זכויות קוגנטיות המגיעות לה, על אף האמור בה.
לטענתה, בניגוד לנטען על ידי הנתבע, כתב הוויתור לא הוסבר לה, ולא ניתן לה די זמן על מנת שתוכל לברר את זכויותיה על פי חוק; לכתב הוויתור גם לא צורף חשבון המפרט את הסכומים שתקבל עם חתימתה על המסמך; מה גם שהיא אולצה לחתום על המסמך כתנאי לקבלת הסכומים שקיבלה.

37. הלכה פסוקה היא שבבתי הדין לעבודה ניתן משקל מועט לכתבי ויתור של עובדים. בדב"ע נב/3/17 מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי ואח' נ. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ פד"ע כז' 3 בעמ' 34-35 סוכמו בקצרה הקריטריונים בנוגע לכתבי ויתור ולתוקפם, תוך שבית הדין הארצי מדגיש כי אין לוותר על זכויות שנקבעו בחוקי מגן, והמגמה הכללית במשפט העבודה הינה לצמצם את המקרים שבהם יינתן תוקף לכתב ויתור.
על מנת שיינתן תוקף לכתב ויתור על בית הדין לבדוק את שלושת התנאים הבאים:
א. הזכויות שעליהן ויתר העובד היו ידועות לו.
ב. נמסר לעובד לפני חתימתו על כתב הסילוק, חשבון ברור ומובן של הסכומים שקיבל ו/או שהועברו לו.
ג. כתב הסילוק ברור וחד משמעי.
בדב"ע (ארצי) נו/29-3 תנובה בע"מ נ' אסתר לוסקי, (פסה"ד מיום 29.3.08) חזר בית הדין הארצי על ההלכה דלעיל באלו המילים:
"הכלל המושרש בבתי-הדין לעבודה הינו כי יש ליתן משקל מועט יחסית לכתבי ויתור של עובדים וכי רק במקרים בהם ברור באופן חד-משמעי כי העובד היה מודע לחלוטין לזכויותיו ולפירוטן והחליט לוותר עליהן יינתן משקל לחתימת כתב הוויתור (ראה למשל דב"ע נב3-217/ אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח' [1], בעמ' 35-34). ואכן, הלכה זו תואמת את מטרותיו של משפט העבודה. משפט העבודה נולד על ברכי הרעיון, שהעובד נמצא בעמדת מיקוח חלשה יותר ממעבידו. משכך בא משפט העבודה המגן להשוות במידת האפשר את עמדות המיקוח של העובד והמעביד. על-כן ויתורו של עובד על זכות מגן לאו ויתור הוא.
...
גם ויתור בדיעבד הוא למעשה לא ממש ויתור בדיעבד, מאחר והעובד חותם על כתב הוויתור על-מנת לזכות בסכומים המגיעים לו כתוצאה מקיום יחסי עובד-מעביד. רעיון זה במשפט העבודה אינו שונה במהותו מהרעיון הקובע שחוקי המגן אינם ברי ויתור. יש לבחון את הנסיבות בהן נחתם כתב הוויתור...
לאור מטרתו של משפט העבודה יש לבחון את נסיבות החתימה על כתב הוויתור ובעיקר את המודעות של הצדדים לנאמר בו ולתת לו משקל מה במקרים חריגים בלבד."

בהתייחס למקרה שנדון לפניו באותו עניין, פסק בית הדין הארצי:
"...אין המשיבה [העובדת – א' ב'] יכולה לוותר על זכות שהיא אינה מודעת לה. המערערת לא מסרה למשיבה את חשבון הפיצויים, ועל כן לא ידעה המשיבה אילו רכיבי שכר נכללו בחישוב הפיצויים. "
[לעניין תוקפו של כתב ויתור ראה גם: דב"ע נה/3/154 אלקטרה תעשיות (1970) בע"מ נ. משה גורין פד"ע כט' 385 בעמ' 389 , אליו הפנה הנתבע].

38. עד כאן הכלל ומן הכלל לענייננו.
בענייננו, לא פורט כלל במסמך הנדון עבור מה ובגין אלו זכויות משולם לתובעת הסך של 27,000 ₪, לא כל שכן כיצד חושבו זכויות אלו.
משכך, וכבר מטעם זה ברי כי לא ניתן ליתן תוקף למסמך זה ככתב ויתור. למעשה מסמך זה אינו עונה על אף אחד מהתנאים שנקבעו בפסיקה, שכן משלא ניתן לדעת אלו זכויות שולמו לתובעת, ממילא גם לא ניתן לדעת על אלו זכויות ויתרה התובעת וכפעל יוצא מכך לא ניתן לומר שהתובעת ידעה על אלו זכויות היא מוותרת.

יתרה מזאת. במסגרת סיכומיו טען הנתבע כי הסכום של 27,000 ₪ כלל את הסכומים המפורטים בתלוש השכר של התובעת לחודש 1/14 המגיעים לסך של 23,934 ₪, וכי לסכום זה נוסף עוד סכום בגין אי ביצוע הפרשה לפנסיה, כאשר החישוב נעשה על פי הערכה כללית ואיננו חישוב מדויק.
הנה כי כן, אם הנתבע לא ידע להסביר בגין מה בדיוק שולמו הסכומים, הכיצד נקבע שהתובעת ידעה בגין מה שולמו הסכומים ועל מה היא מוותרת?

39. סיכומם של דברים.
אשר על כן ולאור האמור לעיל, אין בידינו ליתן כל תוקף לכתב הסילוק עליו חתמה התובעת ועל כן התוצאה היא שהתובעת איננה מנועה לתובע זכויות נוספות מעבר לאלו ששולמו לה.

אי לכך נפנה להלן לדון ברכיבי התביעה נושא כתב התביעה שהגישה התובעת.
לציין כי הנתבע טען ביחס לכל זכויותיה כי אין היא זכאית לכל תשלום מששולמו לה כל זכויותיה.

התביעה להפרשי שכר מינימום
40. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום הסכום הכולל של 96,649 ₪, בגין הפרשי שכר מינימום, לאור היקף העבודה כנטען על ידיה.
מנגד לטענת הנתבע, התובעת אינה זכאית לכל השלמת שכר.

משקבענו שהתובעת עבדה 6 שעות ליום, 26 ימים לחודש, במשך תקופת עבודתה אצל הנתבע, התוצאה היא שהתובעת זכאית להפרשי שכר מינימום, הגם שלא בסכומים שתבעה, ונבאר להלן.

41. ראשית, מן הראוי להעיר כי במסגרת חישוביה, נתפסה התובעת לכלל טעות, עת מחד את זכאותה חישבה לפי סכומי ברוטו, ומאידך את הסכומים שקיבלה, הפחיתה בערכי נטו, באופן שהגדיל את ההפרש המגיע בצורה מלאכותית.
שנית, מן הראוי לציין כי הן בתצהירה והן בחקירתה הנגדית לפנינו (ראה עדותה: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 12), עמדה התובעת על טענתה כי ב"תקופה השניה" כהגדרתה, שתחילתה בחודש ינואר 2012 ועד לתום תקופת עבודתה, היא הרוויחה 2,700 ₪ נטו, זאת על אף המצוין בתלושי השכר שהופקו לה בתקופה זו, המצביעים על שכר נמוך יותר.

משזו טענתה של התובעת, ייערך החישוב בהתאם לסכומים בהם הודתה התובעת, הגם שיש בכך כדי לסבך את החישוב, שכן לא הוצגו לפנינו נתונים לגבי שווים של 2,700 ₪ נטו, בערכי ברוטו.
עם זאת, מהשוואת הנתונים שבתלושי השכר שהוצגו לנו, ועל דרך ההערכה הזהירה, אנו מעריכים לצרכי החישוב, כי הסך של 2,700 ₪ נטו היה עומד על 2,800 ₪ ברוטו.

42. אחר הבהרות אלו, נפנה להלן לחשב בערכי ברוטו את הפרשי הסכומים שהגיעו לתובעת במשך תקופת עבודתה בהתאם לקביעותינו לעיל לגבי היקף עבודתה, וזאת בהתאם לטבלה כמפורט להלן:

תקופה
סה"כ חודשים

שכר מינימום שעתי

שכר חודשי מגיע
שכר מגיע
לתקופה
שכר ששולם לתקופה
הפרש שמגיע
3/11 – 12/08
28
20.70 ₪
3,229.2 ₪
90,417 ₪
57,825₪
32,592 ₪
6/11 – 4/11
3
20.92 ₪
3,260.4 ₪
9,781 ₪
6,219₪
3,562 ₪
12/11 – 7/11
6
22.04 ₪
3,438.2 ₪
20,629 ₪
15,546₪
5,083 ₪
9/12 – 1/12
9
22.04 ₪
3,438.2 ₪
31,349 ₪
25,200₪
6,149₪
1/14 – 10/12
16
23.12 ₪
3,606.7 ₪
57,707 ₪
44,800₪
12,907₪
סה"כ:

60,296 ₪

43. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת הפרשי שכר מינימום בסכום כולל של 60,296 ₪ ברוטו.
אשר לעתירת התובעת לתשלום פיצויי הלנת שכר, הרי שמעבר לעובדה שרוב רובה של התביעה לפיצויי הלנת שכר, התיישנה מהבחינה המהותית, הרי שלנוכח חילוקי הדעות שבין הצדדים בשאלת היקף עבודתה של התובעת ומשכה, אנו מעמידים את פיצויי ההלנה על שיעור של הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בלבד.
אי לכך הסכום שפסקנו לעיל, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל ממחצית תקופת העבודה, היינו החל מיום 1/7/11 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לגמול עבודה בשעות נוספות
44. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום הסכום הכולל של 93,774 ₪, בגין גמול עבודה בשעות נוספות, מחושב לפי היקף עבודה של 11 שעות ליום ב"תקופה הראשונה" כהגדרת התובעת.
לאור קביעתנו לעיל, באשר להיקף עבודתה של התובעת, לרבות ב"תקופה הראשונה", אין זאת אלא שהתובעת כלל לא עבדה כלל שעות נוספות, לא בהיבט היומי, לא בהיבט השבועי, ולא כל שכן שלא בהיבט החודשי.
אי לכך, תביעתה של התובעת ברכיב זה לכתב התביעה, נדחית.

התביעה לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים
45. ברכיב זה של התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום פיצויי פיטורים, בצרוף פיצויי הלנה, בסך של 19,836 ₪, לפי משכורת קובעת של 3,606 ₪ למשך 5.5. שנים.

מנגד, לטענת הנתבע שולמו לתובעת מלוא פיצויי הפיטורים המגיעים לה.

46. לאור קביעותינו לעיל, באשר למשך תקופת עבודתה של התובעת אצל הנתבע והיקף עבודתה, התוצאה היא שבגין תקופת עבודתה אצל הנתבע, זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בסכום כולל של 18,631 ₪ לפי החישוב שלהלן:
3,606 ₪ (משכורת קובעת אחרונה) X 62 חודשים = 18,631 ₪.
12

47. כאמור, שולם לתובעת הסך של 10,750 ₪ בגין פיצויי פיטורים, ועל כן התוצאה היא שהתובעת זכאית להפרשי פיצויי פיטורים בסך 7,881 ₪.

אי לכך, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת הפרשי פיצויי פיטורים בסך 7,881 ₪.
לנוכח חילוקי הדעות שבין הצדדים בשאלת היקף עבודתה של התובעת ומשכה, אנו מעמידים את פיצויי ההלנה על שיעור של הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בלבד.
אי לכך הסכום שפסקנו לעיל, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל ממועד סיום העבודה, היינו החל מיום 31/1/14 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לפיצוי בגין חלק המעביד בהפרשות לפנסיה
48. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום הסכום הכולל של 14,282 ₪, בגין חלק המעביד בהפרשות לפנסיה.

ודוק, לעניין זה לא היה חולק כי בזמן אמת לא הפריש הנתבע סכומים עבור התובעת לקרן פנסיה, אלא שלטענתו, במסגרת הסכום אותו שילם לתובעת בתום תקופת עבודתה בגין גמר חשבון, נכלל גם פיצוי בגין חלק המעביד בהפרשות לפנסיה, הגם שהוא לא ידע לנקוב בגובה הסכום.

משכך, נפנה להלן לקבוע תחילה מהו הסכום שהיה מגיע לתובעת בגין חלק המעביד לפנסיה.

49. לטענת התובעת היא היתה זכאית להפרשה בשיעור של 6% מהשכר בגין חלק המעביד למשך כל תקופת עבודתה.
דא עקא שהתובעת לא הפנתה לכל מקור נורמטיבי, המזכה אותה בשיעור הפרשה כאמור.

אי לכך, התובעת זכאית להפרשות לפנסיה מכח צו הרחבה הכללי לביטוח פנסיוני מקיף במשק (להלן - צו ההרחבה לפנסיה), החל על כלל העובדים במשק החל מיום 1/1/08.

50. משזו קביעתנו, נפנה להלן לחשב את סכומי הזכאות של התובעת להפרשות מעביד לפנסיה בהתאם לצו ההרחבה לפנסיה.
ודוק, בהתאם לצו ההרחבה לפנסיה, הזכאות להפרשות לפנסיה (אלא אם כן העובד היה מבוטח בקרן פנסיה קודמת), היא כחלוף 6 חודשים מתחילת העבודה.
התובעת לא הוכיחה ולא טענה כי היתה מבוטחת בקרן פנסיה קודמת, ועל כן יש לחשב את זכאותה להפרשות כאמור, החל מחודש 6/09.
זאת ועוד, לאור קביעותינו לעיל, ייערך החישוב בהתאם לשכר שעל פי קביעתנו אמורה היתה התובעת לקבל בפועל, וכמפורט להלן בטבלה:

תקופה
סה"כ חודשים

שכר חודשי ברוטו
שכר
לתקופה
שיעור הפרשת המעביד ב-%

שווי ההפרשות לתקופה בערכי ברוטו
12/09 – 6/09
7
3,229.2 ₪
22,604 ₪
1.66%
375 ₪
12/10 – 1/10
12
3,229.2 ₪
38,750₪
2.5%
969 ₪
3/11 – 1/11
3
3,229.2 ₪
9,688 ₪
3.33%₪
323 ₪
6/11 – 4/11
3
3,260.4 ₪
9,781 ₪
3.33%
326 ₪
12/11 – 7/11
6
3,438.2 ₪
20,629 ₪
3.33%
687 ₪
9/12 – 1/12
9
3,438.2 ₪
31,349 ₪
4.16%
1,304 ₪
12/12 – 10/12
3
3,606.7 ₪
10,818₪
4.16%
450 ₪
12/13 – 1/13
12
3,606.7 ₪
43,272₪
5%
2,164 ₪
1/14
1
3,606.7 ₪
3,606.7 ₪
6%
216 ₪
סה"כ:

6,814 ₪

אי לכך, התוצאה היא שבגין תקופת עבודתה בנתבעת והיקפה, זכאית התובעת לפיצוי בשווי הפרשות המעביד לפנסיה בסכום כולל של 6,814 ₪ ברוטו.

כאמור, במסגרת גמר החשבון שנערך לתובעת, שולמו לה גם סכומים בגין שווי הפרשות המעביד לפנסיה, אם כי הנתבע לא ידע לומר באיזה סכום בדיוק.

נפנה אפוא לדון בשאלה זו.

51. וכך, עיון בתלוש השכר לחודש ינואר 2014 מעלה כי כאמור במסגרת תלוש זה, שולם לתובעת הסך של 2,150 ₪ ברוטו בגין שכר עבודה; הסך של 7,106 ₪ ברוטו בגין דמי הבראה; הסך של 6,200 ₪ ברוטו בגין דמי חופשה , והסך של 10,750 ברוטו בגין פיצויי פיטורים, ובסה"כ 26,206 ₪ ברוטו.

כעולה מן הרישומים בתלוש, בגין הסך של 10,750 ₪ פיצויי פיטורים, לא חויבה התובעת בתשלומי חובה, כך שקיבלה את הסכום ברוטו בערכי נטו, ובגין היתרה, חויבה התובעת בתשלומי חובה בסך 2,272 ₪.
אם נפחית מהסכומים כאמור את הסך ברוטו של 2,150 ₪ בגין שכר עבודה, שלפי האמור בתלושי השכר האחרים, שוויו נטו עומד על 2,075 ₪, התוצאה היא שבגין דמי הבראה; דמי חופשה; ופיצויי פיטורים, שולם לתובעת הסכום הכולל של 24,056 ₪ ברוטו, שהם 21,859 נטו.
כמבואר לעיל, שולם לתובעת הסכום הכולל של 27,000 ₪ נטו בגין גמר חשבון, כלומר 5,141 ₪ נטו, שולמו בגין שווי הפרשות המעביד לקרן פנסיה.

הואיל והנתבע לא הוכיח מה שווים של 5,141 ₪ הנ"ל בערכם ברוטו, אנו נפחית סכום זה מסך כל חוב שקבענו לעיל ברכיב זה, בערכו נטו.

אי לכך אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת הפרשי פיצוי בגין שווי הפרשות המעביד לפנסיה בסכום כולל של 1,673 ₪ ברוטו (5,141 ₪ – 6,814 ₪).

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל ממחצית תקופת החוב, היינו החל מיום 1/1/12 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לדמי הבראה
52. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום הסך של 5,292 ₪, בגין דמי הבראה לשתי שנות עבודתה האחרונות לפי החישוב שלהלן:
378 ₪ X 14 יום = 5,292 ₪.
מנגד, לטענת הנתבע שולמו לתובעת מלוא דמי ההבראה המגיעים לה.

53. בניגוד לטענת התובעת, לפיה לא שולמו לה דמי הבראה, הרי שבחודש האחרון לעבודתה שולם לה בגין דמי הבראה הסך של 7,106 ₪ ברוטו, מבלי שצוין עבור איזה תקופה.
בהתאם למשך עבודתה של התובעת, זכאית התובעת ל- 7 ימי הבראה לשנה, לכל אחת משתי שנות עבודתה האחרונות.
זאת ועוד, כאמור לעיל קבענו כי בתקופת עבודתה אצל הנתבע, ובכלל זה השנתיים האחרונות לעבודתה של התובעת, היא עבדה שש שעות ביום.

אשר על כן, התוצאה היא שבגין שתי שנות עבודתה האחרונות, זכאית התובעת בהתאם לחלקיות משרתה לדמי הבראה בסכום כולל של 3,636 ₪ ברוטו, לפי החישוב שלהלן:
371 ₪ ליום X 14 ימי הבראה X 132 שעות לחודש(היקף משרה בפועל) = 3,636 ₪.
186 שעות לחודש (היקף משרה מלאה)

כאמור, שולם לתובעת סכום העולה על הסכום דלעיל, הגם שלא הובהר בגין איזו תקופה.
משאלו הם פני הדברים, התביעה לתשלום דמי הבראה, נדחית.

התביעה לפדיון חופשה
54. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום הסך של 5,286 ₪, בגין פדיון חופשה לשלוש שנות עבודתה האחרונות, לפי החישוב שלהלן:
23.12 ₪ לשעה X 6 שעות ביום X 14 ימים לשנה X 3 שנים = 5,826 ₪.
לטענת התובעת היא לא ניצלה חופשה ולא שולמו לה כלל דמי חופשה.
מנגד, לטענת הנתבע שולמו לתובעת מלוא דמי החופשה המגיעים לה.

55. בניגוד לטענת התובעת, הרי שבסיום עבודתה שולם לה בגין פדיון חופשה הסך של 6,200 ₪ ברוטו, אף זאת מבלי שפורט בגין איזו תקופה .

בגין שלוש שנות העבודה האחרונות, עבורן תבעה התובעת תשלום חופשה, זכאית היתה זכאית התובעת מכח חוק ל-44 ימי חופשה קלנדאריים (14 יום קלנדאריים לשנה X 2 שנים + 16 יום קלנדאריים לשנה האחרונה), שהם 38 ימי חופשה בפועל לעובד במתכונת עבודה של 6 ימי עבודה לשבוע, כפי שקבענו לגבי היקף עבודתה של התובעת.

56. משכך, התוצאה היא שבגין שלוש שנות עבודתה האחרונות זכאית התובעת לפדיון חושה בסך 5,271 ₪, לפי החישוב שלהלן:
23.12 ₪ X 6 שעות X 38 ימי חופשה בפועל = 5,271 ₪ ברוטו.

כמבואר לעיל במסגרת שכרה האחרון, שולם לתובעת בגין פדיון חופשה הסך של 6,200 ₪ ברוטו. הגם שלא הובהר בגין איזו תקופה שולם הסכום, הרי שלנוכח דיני ההתיישנות המיוחדים החלים על פדיון חופשה, והאפשרות המוגבלת בחוק לצבור חופשה משנה לשנה, איננו רואים מקום לחייב את הנתבע בתשלום סכום נוסף מעבר לסכום ששולם לתובעת בפועל.

אי לכך, התביעה לתשלום פדיון חופשה, נדחית.

התביעה לדמי חגים
57. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום הסך של 7,397 ₪, בגין דמי חגים, עבור עשרה ימי חג בשנה לכל תקופת עבודתה. לטענתה בכל תקופת עבודתה היא לא קיבלה תשלום עבור ימי חג.

58. התובעת לא ציינה מהי דתה, באילו חגים מדובר ומהו יום המנוחה שלה לעניין החגים, כך שיש קושי לקבוע את זכותה על פי רכיב זה.
מכל מקום, ממילא פסקנו לתובעת הפרשי שכר על כל הימים שבתקופת עבודתה, ובכלל זה עבור ימי חג, אם וככל שלא עבדה בהם.

כך או כך, בנסיבות העניין ולאור המבואר לעיל, תביעת התובעת לתשלום דמי חגים, נדחית.

התביעה לפיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר כחוק
59. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום פיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר כחוק.

התובעת לא כימתה רכיב זה ולא שילמה בגינו אגרה, אלא ביקשה כי ייפסק לה פיצוי לפי שיקול דעת בית הדין.
משלא כומתה התביעה ברכיב זה ולא שולמה בגינו אגרה - אין בידינו להידרש לרכיב זה לכתב התביעה, ועל כן התביעה ברכיב זה, נדחית.

סוף דבר –
60. אשר על כן תביעת התובעת מתקבלת באופן חלקי בלבד, ואנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

א. הפרשי שכר מינימום בסכום כולל של 60,296 ₪ ברוטו.
ב. הפרשי פיצויי פיטורים בסך 7,881 ₪.
ג. הפרשי פיצוי בגין חלק המעביד
בהפרשות לפנסיה בסכום כולל של 1,673 ₪ ברוטו.

הסכום כאמור בס"ק א' לעיל, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 1/7/11 ועד לתשלום המלא בפועל; הסכום כאמור בס"ק ב' לעיל, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 31/1/14 ועד לתשלום המלא בפועל; והסכום כאמור בס"ק ג' לעיל, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 1/1/12 ועד לתשלום המלא בפועל.

כמו כן לאור התוצאה אליה הגענו וסכום התביעה שהתקבל מתוך כלל התביעה, אנו מחייבים את הנתבע לשאת בהוצאות התובעת בגין הליך זה בסכום כולל (לרבות שכ"ט עו"ד) בסך 5,000 ₪ בלבד, לתשלום בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד

ניתן היום, י' אב תשע"ו, (14 אוגוסט 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

אברהם ברגר
נציג ציבור (עובדים)

אביטל רימון-קפלן
שופטת

אבי פרלה
נציג ציבור (מעסיקים)