הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 37578-04-16

30 אוגוסט 2019

לפני:

כב' השופטת איריס רש
נציג ציבור (עובדים) מר משה קרבצקי
נציג ציבור (מעסיקים) מר אבי פרלה

התובעים

  1. מוחמד עדנאן הרשה
  2. עבדאללה אחמד חליל

ע"י ב"כ: עו"ד חאלד אבו עקל
-
הנתבעים

  1. רסמי חאפז מואסי
  2. ר. מואסי חלקי חילוף בע"מ

ע"י ב"כ: עו"ד עפיף גרה

פסק דין

1. מונחת לפנינו תביעה במסגרתה עותרים התובעים, תושבי הרשות הפלסטינאית לתשלום זכויות סוציאליות מכח תקופת העבודה וסיומה ובכלל זה הפרשי שכר, גמול שעות נוספות, חלף הפרשות לפנסיה, דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר, פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת.
המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסובה על עצם קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, כאשר התובעים טוענים לתקופת עבודה ממושכת אצל הנתבעים, בעוד שהנתבעים מצידם מכחישים כל קשר עבודה בינם לבין התובעים.

2. מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעמם ומטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע. התובעים מצידם הגישו ראיות נוספות באיחור ולסירוגין. לאחר הגשת הראיות ובבוקר הדיון שנקבע להוכחות הוגשה בקשת התובע 2 לצירוף ראיות נוספות ובכלל זה רישומים שונים כגון ימי ושעות עבודה, שמות עובדים ותשלומים המופיעים על גבי דפי לוגו של הנתבעת. לנוכח היותם של המסמכים המבוקשים רלוונטיים ומהותיים למחלוקת העיקרית שבין הצדדים, בדבר קיומם או העדרם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים – ובפרט משעה שלנוכח הכחשה גורפת של הנתבעים את דבר קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים – קיימת חשיבות לכל מסמך אשר יהיה בו כדי להצביע על קשר עבודה מכל סוג שהוא, בין הצדדים, אפשרנו את השלמת הראיות באיחור בכפוף לחיוב התובע בהוצאות ולמתן הזדמנות לנתבע להתייחס לראיות החדשות במסגרת תצהיר משלים מטעמו . וכך היה, הנתבע הגיש תצהיר משלים מטעמו. בסמוך לאחר מכן, ביום 14.2.2018 הוגשה בקשה למתן צו המורה לנתבעים לגלות לתובעים את רשימת העובדים בתקופת העבודה הנטענת ודיווחים למוסד לביטוח לאומי בגין אותם עובדים. במסגרת תשובה לתגובה לבקשה שורבבו מסמכים נוספים של התובע 2 ובכללם העתק מחוברות ויומני עבודה, רישומים על גבי לוגו של הנתבעת, הצעות מחיר וספר טלפונים של הנתבעת. גם הוספת המסמכים הנ"ל הותרה בכפוף לתשלום הוצאות ולהגשת תצהירים משלימים מטעם התובע 2 ומטעם הנתבע. מטעם התובע 2 ומטעם הנתבע הוגשו תצהירים משלימים ביחס לראיות הנוספות.

התובעים והנתבע נחקרו בפנינו בחקירות נגדיות.

ואלו העובדות הרלוונטיות:

3. הנתבעת היא חברה לממכר חלקי חילוף לרכב בבאקה אל גרבייה (להלן – הנתבעת או החברה).

4. הנתבע הוא הבעלים והמנהל של הנתבעת.

5. התובעים הם תושבי הרשות הפלסטינאית מהכפר קפין.

6. התובע 1 הוא קרוב משפחה של הנתבע, אחיין של אשתו, שהינה תושבת הכפר "קפין" שבשטחים. גם התובע 2 מוכר למשפחת הנתבע מהיישוב קפין שהינו גם מקום הולדתה של אם הנתבע.

7. החנות של החברה ממוקמת לביתו של הנתבע בבאקה אל גרבייה.

8. בתקופות הרלוונטיות לתביעה, לתובעים לא היו אישורי כניסה לישראל לצרכי עבודה למעט לצורך עבודה במסיק זיתים בשטחים השייכים למשפחה במשך מספר חודשים במהלך כל שנה.

9. לא הוצאו לתובעים היתרי עבודה אצל הנתבע, עבודתם לא דווחה למדור התשלומים בשירות התעסוקה ולא הונפקו להם תלושי שכר.

קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים ותקופת העבודה

10. לטענת התובעים, התובע עבד בנתבעת כעובד בחנות החל מחודש 8/2000 ועד לתום חודש 4/2014 ברציפות והתובע 2 החל לעבוד בחנות הנתבעת בחודש 7/1997 בעת היותו בן 13 שנים ועבד ברציפות עד לתום חודש 4/2014.
הנתבע מצידו מכחיש כל קשר עבודה בינו לבין התובעים וטוען כי לנוכח היותם קרובי משפחה, הם נהגו לפקוד את ביתו או את החנות מעת לעת.

11. נטל ההוכחה לעניין עצם קיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובעים לבין הנתבעים, משך תקופת העבודה וגובה השכר מוטל על כתפי התובעים. ממכלול הראיות שהובאו לפנינו שוכנענו כי התובעים הרימו את הנטל לקיומם של יחסי עובד ומעביד בינם לבין הנתבעת. כאמור, הנתבע הכחיש לחלוטין קשר עבודה בינו לבין התובעים מכל סוג שהוא לרבות במהלך תקופת העבודה הנטענת. התובעים באמצעות המסמכים שהוגשו על ידי התובע 2 הביאו ראיות הקושרות בינם לבין העבודה בנתבעת. כך למשל, בנספחים ג'- ה' לתצהיר המשלים, מופיע רישום של חלקים שסופקו על ידי התובע לעובדי החנות ובכלל זה ילדיו של הנתבע, מר זיאד מואסי ומר אשרף מואסי וקרובי משפחה נוספים המועסקים אצל הנתבע כגון מר מוחמד מואסי אחיו של הנתבע, אחמד עמארנה, אחיין של הנתבע, ומר אבו חסן, החתן של הנתבע, במהלך יום עבודה במהלך מספר חודשים בשנים 2012-2014 לצרכי שיווק ומכירה ללקוחות מחוץ לחנות וכן החלקים שהוחזרו על ידם בסוף יום העבודה כמו גם חלקים שנמכרו ללקוחות בחנות. רישומים דומים בגין יום עבודה בשנת 2010 ובגין חודש 1/2005 וחודש 12/2004 מופיעים בהתאמה בנספח ב2' , בנספח ח', ובנספח ט' לתצהיר המשלים של התובע 2. יצוין כי ברישום מחודש 1/2005 מאוזכר שמו של התובע 1 ביחד עם עובד נוסף וכמות הציריות שהיו מעבירים לתובע וסוגן (חדשות, מחודשות או אורפיות). לא נעלם מעינינו כי הנתבע הכחיש קשר לרישומים הנ"ל וטען כי אין מדובר ברישומים של החברה, היות והם אינם רשומים על גבי דפי לוגו של החברה וכן כי רישומים בחברה מתבצעים ישירות למחשב ואולם העדפנו את גרסת התובעים שהייתה אחידה וקוהרנטית על פני גרסת הנתבע שהתגלעו בה סתירות מהותיות כמפורט להלן. התובע 2 הסביר שהרישומים נעשו בכתב יד מאחר והוא אינו קורא וכותב בשפה העברית ועל כן הוא לא היה משתמש בתוכנה ממוחשבת . במסגרת החקירה הנגדית של התובע 2 שעדותו הייתה מהימנה עלינו ניתן הסבר גם לסוג הנייר שעל גביו מופיעים הרישומים ולפיו הנתבע והילדים שלו הם שהיו נותנים לתובע מחברות מסוגים שונים לצורך ביצוע הרישומים. הנתבע מצידו שהכחיש כל קשר עבודה עם התובעים ציין במהלך הדיון המוקדם כי הינו הבעלים של החברה ביחד עם בניו וכדבריו: "לשאלת בית הדין: אני עובד שכיר בחברה בשם ר. מואסי חלקי חילוף בע"מ. הבעלות בחברה היא שלי ושל הבנים שלי", בעוד שבמסגרת הסיכומים מטעמו הוא העלה גרסה חדשה ולפיה ילדיו אינם עובדים עימו בחברה, אלא בעסק אחר שלא שייך לו בשם א. מ. מואסי חלפים בע"מ. לפי גרסה זו, הרישומים של התובע 2 על עבודה עם ילדיו מראים כי "יש מקום שהתובעים הועסקו אצל החברה האחרת שהועסקה בה הילדים של הנתבע הנ"ל וכך קיימת אפשרות שהשיגו את המסמכים שהוגשו לבית הדין משם". יודגש כי טענה זו לא עלתה כלל במסגרת התצהיר המשלים של הנתבע שם נטען כי הרישומים אינם קשורים לחברה וכי העובדה שהתובעים מכירים את שמות הילדים של הנתבע היא תוצאה של קרבת משפחה וביקורים על רקע משפחתי ואין בהם כדי להעיד על קשרי עבודה עם הנתבעים.
כך גם, במסגרת הבקשה הראשונה לצירוף ראיות הוגשו רישומי נוכחות של התובע והתחשבנויות שונות על גבי דפי לוגו של הנתבעת לחודשים 12/2008 -1/2009; 1/2006 – 6/2006 ורישומים מהשנים 2004-2005.
התובע 2 צרף לתצהירו המשלים שתי הצעות מחיר שהוצאו לאחד מלקוחות הנתבעים וספר טלפונים של לקוחות החברה. לנתבע לא היה הסבר מניח את הדעת כיצד הגיעו המסמכים הנ"ל לידי התובע 2 וטענתו ולפיה התובע מצא את הצעות המחיר מחוץ לחנות אינה מתיישבת עם ניסיון החיים ושורת ההגיון. בנוסף, צרפו התובעים לכתבי הטענות ולתצהירים מטעמם תמונות רבות של החנות והמחסן לרבות אזורים פנימיים של החנות כגון שולחן העבודה במחלקת התיקונים, קבלת סחורה במחסן, תמונות של התובעים בחנות ובמחסן וכן תמונות של התובעים בעת פריקת קונטיינר ביחד עם בניו של התובע. עדותו של הנתבע בנוגע לתמונות הייתה מתחמקת ומתפתלת והתקשינו ליתן בה אמון. כך למשל, הנתבע טען כי כל אחד יכול להיכנס אליו הביתה ו/או לחנות ולמחסן ולצלם תמונות, ועל אף שזהה את המחסן שלו ואת התובעים מפרקים קונטיינר של סחורה, העיד כי התמונות לא צולמו בחצריו וכי הקונטיינר לא שייך לו. כך גם, באחת התמונות (שסומנה כתמונה מס' 18) נראה התובע 2 יחד עם בניו של הנתבע והנתבע בעצמו בעת פריקת קונטיינר. למרות שבתמונה נראים עובדים לבושים בחולצות של הנתבעת וכן את הנתבע בעצמו, בחקירתו הנגדית, הנתבע הכחיש את הופעתו בתמונה וטען שזה לא הוא, ללא מתן הסבר מספק בדבר זהות האדם הדומה לו בתמונה וכן טען שהוא אינו מזהה את בנו ואת העובדים שלובשים את החולצות. מכל מקום, אנו סבורים כי במצטבר למסמכים שצורפו לתצהיר המשלים של התובע 2 התמונות ובפרט תמונה 18 תומכות בגרסת התובעים בדבר היותם עובדים של הנתבעת.
אשר על כן ועל יסוד כל האמור לעיל, שוכנענו כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעים לבין הנתבעת.

12. עם זאת, לא מצאנו כי מתקיימים יחסי עובד ומעביד בין התובעים לבין הנתבע. הנתבעת היא חברה בע"מ והתובעים הועסקו בחברה. אין בעובדה שהנתבע הוא הבעלים והמנהל של החברה וכפועל יוצא ממעמדו ומתפקידו הוא מנהל את העבודה, מחלק הוראות לעובדים וכיוצא בזה, כדי ליצור יחסי עובד ומעביד בינו לבין התובעים. יתר על כן, התובעים לא טענו להרמת מסך, לא טענו שהחברה אינה סולבנטית וממילא לא הוכחה עילה להרמת המסך לצורך חיוב אישי של הנתבע. אשר על כן התביעה כנגד הנתבע, באופן אישי, נדחית.

13. באשר לתקופת העבודה – הרישומים שהוגשו על ידי התובעים מעידים על קשר עבודה במהלך שנת 2004, 2005, 2006, וכן בשנים 2012-2014. אמנם, לתובעים לא היו ראיות בנוגע לכל תקופת העבודה הנטענת על ידם לרבות לענין היותה תקופת עבודה רצופה ואולם לנוכח קריסת גרסת הנתבע ומנגד ראיות התובעים לגבי חלק מהתקופה המהוות גם ראשית ראיה לגבי כל התקופה הנטענת ורציפותה, אנו סבורים כי בנסיבות דנן יש הצדקה להגמשת נטל הראיה הנדרש מעובד לצורך הוכחת תקופת העבודה ורציפותה. התובעים, הם תושבי הרשות הפלסטינאית שהועסקו על ידי הנתבע, ללא היתר, באופן שמנע פיקוח על תנאי עבודתם, בין היתר, באמצעות דיווח למדור התשלומים בשירות התעסוקה כנדרש לגבי העסקת עובדי שטחים. העסקת עובדי שטחים ללא היתר מהווה אמצעי לחץ על העובדים ומייצרת פתח למעסיקים לניצול הפחד והמצוקה של העובדים מפני תפיסה על ידי הרשויות, על מנת לשלם לעובדים זכויות מגן מופחתות לרבות שכר הנמוך משכר המינימום. יתר על כן, במשך כל תקופת העבודה, לא הונפקו לתובעים תלושי שכר ושכרם שולם להם לשיעורין ובמזומן. בנסיבות אלו, התנהלות המעסיק בניגוד לחובותיו על פי הדין, גרמה לתובעים לקושי ראייתי ניכר בהוכחת התביעה ובפרט בהוכחת תקופת העבודה הממושכת. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור קרבת המשפחה והקשרים המשפחתיים בין הנתבע לבין התובעים שהקשו על התובעים להביא עדים מטעמם. לפיכך, בהתחשב בהיותם של התובעים, עובדי שטחים, הנמנים עם קבוצות העובדים החלשות במשק ובפרט משעה שהם הועסקו ללא היתר עבודה כדין וכפועל יוצא ללא אישור כניסה לישראל ומבלי שהנתבעת הנפיקה להם תלושי שכר תוך תשלום השכר במזומן ולשיעורין, הטלת נטל הראיה על התובעים להוכיח את כל תקופת העבודה ורציפותה, מטילה על התובעים נטל בלתי סביר שמשמעותה סיכול האפשרות שלהם לממש את זכויותיהם על פי חוקי המגן.
אשר על כן, על יסוד כל האמור, אנו מקבלים את גרסת התובעים לגבי תקופת העבודה ורציפותה קובעים כי התובע 1 עבד בנתבעת החל מחודש 8/2000 ועד לתום חודש 4/2014 והתובע 2 עבד בנתבעת מחודש 7/1997 ועד לתום חודש 4/2014.

נסיבות סיום העבודה

14. לטענת התובעים, הם פוטרו בחודש אפריל 2014, לאחר שהנתבעים איחרו בתשלום המשכורת ולאחר ויכוח בינם לבין הנתבע שבסיומו הנתבע ביקש מהם שלא להגיע יותר לעבודה.
הנתבעת לא הצי גה גרסה נגדית. עם זאת, אין בידינו לקבל את גרסת התובעים לגבי נסיבות סיום העבודה וזאת לאחר שממכלול הראיות לא שוכנענו שהנתבע פיטר את התובעים. גרסת התובעים לנסיבות הפיטורים כפי שהובאה בכתב התביעה ובתצהיר היא גרסה לקונית ועמומה, ללא פירוט של מועד הפיטורים, תוכן הויכוח שהתנהל בין הצדדים והדברים שהוחלפו בין הצדדים במהלך והויכוח ו/או לאחריו. בחקירות הנגדיות, התובעים לא נוקבים במועד הפיטורים ולא יודעים באיזה יום הם פוטרו וגרסתם בנוגע לויכוח שהתנהל למול הנתבע ונסיבות הפיטורים אינה עולה בקנה אחד עם התנהלות הצדדים במשך כל תקופת העבודה ואינה מצביעה על אינטרס או מניע של הנתבע לפיטורים. בחקירה הנגדית טען התובע 1 כי בעת שסיים את חודש העבודה ועמד לצאת לביתו בקפין, הנתבע נתן לו 500 ₪ ואמר לו ללכת ולא לחזור. באופן דומה, התובע 2 העיד כי עבודתו בנתבעת הסתיימה לאחר ויכוח בינו לבין הנתבע בדבר תשלום השכר. לטענתו, היה לו בן חולה עם בעיה בעיניים ולכן הוא ביקש מהנתבע לשלם לו את מלוא השכר החודשי. הנתבע לא היה מוכן לשלם לו את כל השכר והשיב שהוא לא יכול לתת לו יותר מ -500 ₪ ואחר כך אמר לו "לך, אני לא רוצה אותך יותר". גרסת התובעים אינה מתיישבת עם האופן שבו שולם השכר לתובעים במשך שנים רבות, בתשלומים במהלך החודש ואין בה כל הגיון. לדידו של הנתבע לא חל כל שינוי באופן העבודה ו/או תשלום השכר ועל כן לא היה לא כל אינטרס לפטר את התובעים באותן נסיבות. התובעים מודעים לחולשת גרסתם ועל כן במהלך החקירה הנגדית הם מעלים לראשונה השערות שונות שאין בהן הסבר מספק לפיטורים. כך למשל, כשהתובע 1 מעומת בחקירה הנגדית עם אופן התשלום הרגיל, גרסתו משתנה והוא טוען לראשונה כי סיבת הפיטורים היא העדר הרצון של התובע להעסיק עובדים ללא היתר ו/או רצונו להעסיק רק את הילדים שלו. לתובע לא היה הסבר או ראשית הסבר בדבר השינוי בגישתו של הנתבע, שהרי אין מחלוקת שהתובעים הועסקו ללא היתר במשך שנים רבות. גם לתובע 2 עצמו כמו התובע 1, אין הסבר לשינוי ועל כן הוא מעלה טענה/השערה חדשה ולפיה "אולי לא היה לו כסף". יתר על כן, מהמשך חקירתו הנגדית של התובע עולה כי התובע לא פוטר על ידי הנתבע, אלא שהנתבע לא נענה לדרישתו לקבל את מלוא יתרת השכר ואמר לו ללכת הביתה, היות והדרישה של התובע הועלתה בסוף חודש העבודה, כשהתובעים יצאו כרגיל לביתם שבשטחים. בנסיבות אופן העבודה של התובעים, האמירה של הנתבע "לך הביתה" אינה מלמדת על פיטורים ובפרט כשמכלול החקירה הנגדית של התובעים מצטיירת תמונה ולפיה התובעים הם אלו שהיה מעוניינים בסיום עבודתם בנתבעת, בין לנוכח תנאי העבודה והשכר ובין על מנת לטפל בילד חולה. לא נעלם מעינינו כי התובע 1 תמך בגרסת התובע 2 בנוגע לנסיבות סיום העבודה והעיד כי לאור הויכוח בין התובע 2 לבין הנתבע על תשלום מלוא המשכורת, הנתבע אמר לתובע 2 "עוף ואל תחזור אלי" ואולם בהתחשב בכך שהתובע 1 נכח באולם בעת שמיעת עדותו של התובע 2 איננו נותנים משקל לתמיכת התובע 1 בגרסתו של התובע 2 בנוגע לנסיבות הפיטורים.
למעלה מהדרוש נציין כי לנוכח תנאי העסקתם כמפורט בהמשך פסק הדין עמדה לתובעים הזכות להתפטר בדין מפוטר לפי סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 ואולם משעה שהתובעים לא העלו טענה זו ולא טענו להתפטרות ובפרט להתפטרות בדין מפוטר, אין בידינו להעניק לתובעים סעד של פיצויי פיטורים על בסיס עילת תביעה שלא הועלתה על ידם.
לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את גרסת התובעים לגבי נסיבות סיום העבודה וקובעים כי לא הוכח שהתובעים פוטרו על ידי הנתבע ועל כן התביעה לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת – נדחית.

הפרשי שכר מינימום

15. לטענת התובעים, הם עבדו חודש עבודה מלא בן 6 ימים והשתכרו לפי שכר יומי, הנמוך משכר המינימום. התובע 1 קיבל 120 ₪ ליום והתובע 2 קיבל שכר יומי בסך של 150 ₪.
כאמור, הנתבעת לא הציג ה גרסה נגדית או ראיות לסתור מטעמ ה וזאת לנוכח טענת ה ולפיה מעולם לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעים לבין הנתבעת. בהעדר ראיות לסתור את טענות התובעים, אי מתן תלושי שכר, ואופן תשלום השכר וכן גישתנו בדבר נטל הראיה כאמור לעיל, אנו מקבלים את גרסת התובעים לענין גובה השכר ששולם להם.

16. התובעים העמידו את תביעתם להפרשי שכר בכפוף לתקופת ההתיישנות החל מחודש ינואר 2010. שכר המינימום היומי (עבור 6 ימי עבודה בשבוע) מחודש ינואר 2010 ועד לחודש 6/2011 (כולל) עמד על סך של 154 ₪. החל מחודש 7/2011 ועד לחודש 9/2012 (כולל) שכר המינימום היומי (עבור 6 ימי עבודה בשבוע) עמד על 164 ₪. החל מחודש 10/2012 ועד לתום תקופת העבודה בחודש 4/2014 שכר המינימום היומי (עבור 6 ימי עבודה בשבוע) עמד על 172 ₪.
לפיכך, התובע 1 זכאי להפרשי שכר בין השכר היומי שקיבל בסך 120 ₪ בגין כל התקופה לבין שכר המינימום היומי במהלך התקופה לפי 24 ימי עבודה בממוצע בחודש בסך כולל של 54,172 ₪ לפי התחשיב הבא:
24 ימי עבודה X 34 ₪ ליום X 18 חודשי עבודה =14,688 ₪.
24 ימי עבודה X 44 ₪ ליום X 14 חודשי עבודה =14,784 ₪.
24 ימי עבודה X 52 ש"ח ליום X 19 חודשי עבודה =24,700 ₪.
14,688 ₪ + 14,784 ₪ +24,700 ₪ =54,172 ₪.

התובע 2 זכאי להפרשי שכר בין השכר היומי שקיבל בסך 150 ₪ בגין כל התקופה לבין שכר המינימום היומי במהלך התקופה בסך כולל של 16,464 ₪ לפי התחשיב הבא:
24 ימי עבודה X 4 ₪ ליום X 18 חודשי עבודה =1,728 ₪.
24 ימי עבודה X 14 ₪ ליום X 14 חודשי עבודה =4,704 ₪.
24 ימי עבודה X 22 ש"ח ליום X 19 חודשי עבודה =10,032 ₪.
1,728 ₪ + 4,704 ₪ +10,032 ₪ =16,464 ₪.

לנוכח התיישנות מהותית של פיצויי הלנה בחלוף למעלה משנה ממועד סיום העבודה ועד למועד הגשת התביעה, סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה (1.3.2012) ועד למועד התשלום המלא בפועל.

גמול שעות נוספות

17. לטענת התובעים, הם עבדו בנתבעת 6 ימים בשבוע בימים א – ו' במתכונת עבודה קבועה. מתחילת העבודה ועד לתחילת שנת 2013 משעה 07:00 ועד השעה 19:00 והחל משנת 2013 ועד לתום תקופת העבודה, בימים א' – ו' משעה 07:00 ועד השעה 16:30.

18. כאמור, הנתבעים לא הציגו גרסה נגדית או ראיות לסתור מטעמם וכן לא חקרו את התובעים בחקירות נגדיות בקשר לשעות העבודה וזאת לנוכח טענתם ולפיה מעולם לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעים לבין הנתבעת. בהעדר ראיות לסתור את טענות התובעים אנו מקבלים את גרסת התובעים לגבי העסקתם במתכונת עבודה קבועה הכוללת שעות נוספות כמתואר לעיל. למותר לציין כי התקופה שלא התיישנה חלה לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר שהעביר את נטל ההוכחה לכתפי המעסיק שאינו מציג רישומי נוכחות מתוך פנקס עבודה שהו א מחויב לנהל וזאת עד להיקף של 15 שעות עבודה נוספות לשבוע או 60 שעות נוספות לחודש. בענייננו, בהעדר גרסה מצד הנתבעת ומשעה שגרסת התובעים לגבי מתכונת העבודה הקבועה לא נסתרה כהוא זה, אנו קובעים שהתובעים הוכיחו את מתכונת העבודה הקבועה ולפיכך הם זכאים לגמול שעות נוספות לרבות עבור השעות העולות על היקף של 15 שעות נוספות לשבוע או 60 שעות נוספות לחודש. בהתאם לתחשיב שערכו התובעים, גמול השעות הנוספות המגיע להם בכפוף לתקופת ההתיישנות עומד על סך של 98,556 ₪. לנוכח קביעתנו בדבר העסקת התובעים במתכונת עבודה קבועה, אנו מקבלים את התחשיב שנערך על התובעים וקובעים כי הם זכאים לגמול עבודה בשעות נוספות בסך של 98,556 ₪.

חלף הפרשות לפנסיה

19. לטענת התובעים הם זכאים להפרשות פנסיוניות בהתאם להוראות צו ההרחבה בדבר פנסיית חובה בסך כולל של 18,823 ₪.
בהעדר גרסה מצד הנתבעת ו/או ראיות בדבר ביצוע הפרשות פנסיוניות לטובת התובעים, בהתחשב בהוראות צו ההרחבה לפנסיית חובה בדבר שיעורי ההפרשות בתקופה הרלוונטית, בכפוף לתקופת ההתיישנות ולשכר המינימום בתקופות הרלוונטיות התובעים זכאים להפרשות פנסיונית עבור רכיב התגמולים והפיצויים בסך כולל של 17,832 ₪ לפי התחשיב הבא:

בגין התקופה שמחודש 4/2009 ועד לחודש 12/2009 לפי שכר מינימום חודשי בסך של 3,850 ₪ ולפי שיעור הפרשה לתגמולים (1.66%) ולפיצויים ( 1.66%).
בגין התקופה שמחודש 1/2010 ועד לחודש 12/2010 לפי שכר מינימום חודשי בסך של 3,850 ₪ ולפי שיעור הפרשה לתגמולים (2.5%) ולפיצויים ( 2.5%).
בגין התקופה שמחודש 1/2011 ועד לחודש 6/2011 לפי שכר מינימום חודשי בסך של 3,850 ₪ ולפי שיעור הפרשה לתגמולים (3.33%) ולפיצויים ( 3.33%).
החל מחודש 7/2011 ועד לחודש 12/2011 לפי שכר מינימום חודשי בסך 4,100 ₪ ולפי שיעור הפרשה לתגמולים (3.33%) ולפיצויים ( 3.33%).
החל מחודש 1/2012 ועד לחודש 9/2012 לפי שכר מינימום חודשי בסך 4,100 ₪ ולפי שיעור הפרשה לתגמולים (4.16%) ולפיצויים ( 4.16%).
החל מחודש 10/2012 ועד לחודש 12/2012 לפי שכר מינימום חודשי בסך 4,300ש"ח ולפי שיעור הפרשה לתגמולים (4.16%) ולפיצויים ( 4.16%).
החל מחודש ינואר 2013 ועד לחודש 12/2013 לפי שכר מינימום חודשי בסך 4,300 ₪ ולפי שיעורי הפרשה לתגמולים (5%) ולפיצויים (5%).
החל מחודש 1/2014 ועד לחודש 4/2014 לפי שכר מינימום בשיעור של 4,300 ₪ ולפי שיעורי הפרשה לתגמולים (6%) ולפיצויים (6%).

דמי הבראה

20. לטענת התובעים במהלך כל תקופת העבודה בנתבעת לא שולמו להם דמי הבראה. לנוכח תקופת העבודה, התובעים העמיד את תביעתם על 18 ימים בגין השנתיים האחרונות לעבודתם ובסך כולל של 6,804 ₪.
הנתבעת לא הציג גרסה מטעמ ה ולא הביא ה ראיות לסתור את זכאות התובעים לדמי ההבראה בהיקף ובסכומים הנתבעים על ידם לנוכח טענת הבדבר אי קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. לפיכך, בהעדר הוכחה בדבר תשלום דמי הבראה ולנוכח קביעתנו בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובעים לבין הנתבעת ותקופת העבודה, אנו קובעים שהתובע 1 זכאי לדמי הבראה בסך של 5,984 ₪ לפי התחשיב הבא: 16 ימים X 374 ₪ = 5,984 ₪.
התובע 2 זכאי לדמי הבראה בסך של 6,732 ₪ לפי התחשיב הבא: 18 ימים X 374 ₪ =6,732 ₪.

פדיון חופשה

21. לטענת התובעים הם לא קיבלו חופשה בתשלום במהלך כל תקופת העבודה. התובעים לא פרטו את ימי הזכאות והעמידו את התביעה בכפוף לתקופת ההתיישנות על סך של 14,448 ₪. בהעדר גרסה מצד הנתבעת ו/או ראיות בדבר תשלום דמי חופשה לתובעים, אנו מקבלים את תביעת התובעים לפדיון חופשה בכפוף לתקופת ההתיישנות, התובע 1 זכאי לפדיון חופשה עבור 69 ימים ולפי שכר מינימום יומי בסך 172 ₪ לסך של 11,868 ₪.
והתובע 2 זכאי לפדיון חופשה עבור 72 ימים לפי שכר מינימום יומי בסך של 172 ₪ ליום ובסך של 14,448 ₪.

דמי חגים

22. לטענת התובעים, במהלך כל תקופת העבודה הם לא קיבלו תשלום עבור דמי חגים. לטענתם, הם זכאים לתשלום דמי חגים עבור 10 ימים בשנה והחל מהתקופה שמחודש ינואר 2010 ועד למועד סיום העבודה הם זכאים ל – 43 ימי חג ותשלום בסך 7,396 ₪.
בהעדר גרסה מצד הנתבעת ו/או ראיות בדבר תשלום דמי חגים, אנו מקבלים את תביעת התובעים לדמי חגים. עם זאת, ב התאם לצו ההרחבה בדבר תשלום דמי חגים לעובד יומי, התובעים זכאים ל -9 ימי חג. בהעדר טענה מצד הנתבעת בדבר חלות החגים בשבת ובכפוף לתקופה הנתבעת החל מחודש ינואר 2010, אנו קובעים שכל אחד מהתובעים זכאי ל -39 ימי חגים ובהתאם לשכר המינימום היומי בסך של 172 ₪ לתשלום דמי חגים בסך של 6,708 ₪.

פיצוי בגין אי המצאת תלושי שכר

23. לטענת התובעים הם זכאים לפיצוי בגין אי הוצאת תלושי שכר במשך כל תקופת העבודה וזאת מכח תיקון 24 לחוק הגנת השכר. התובעים העמידו את סכום הפיצוי על סך של 26,000 ₪.
הנתבעת לא הציג ה גרסה נגדית ואין חולק כי התובעים לא קיבלו תלושי שכר מהנתבעת במהלך כל תקופת העבודה.

24. סעיף 24(א) לחוק הגנת השכר מטיל על המעביד חובה לנהל פנקס שכר ולמסור לעובד תלוש שכר בכתב. בהתאם להוראת סעיף 24(ג) ל חוק הגנת השכר, המועד למסירת תלוש השכר הינו לא יאוחר מהיום התשיעי שלאחר המועד לתשלום שכר עבודה. הפיצוי לפי סעיף 26א ל חוק הגנת השכר הינו פיצוי לדוגמה, שאינו תלוי בהוכחת נזק.
בהתחשב בתקופת העבודה הממושכת ומכלול תנאי ההעסקה של התובעים כפי שהוכח בפנינו ובכלל זה תשלום שכר הנמוך משכר מינימום, אי תשלום זכויות סוציאליות ואופן תשלום השכר במזומן ולשיעורין בסכומים קטנים באופן המקשה על מעקב תשלומי השכר, אנו סבורים כי קיימת חומרה יתירה לאי המצאת תלושי שכר לתובעים ומעמידים את הפיצוי על מלוא הסכום הנתבע, היינו על סך של 26,000 ₪ .

סוף דבר –

25. התביעה מתקבלת בחלקה כך שהנתבעת תשלם לתובעים בתוך 30 ימים את הסכומים הבאים:

לתובע 1:
הפרשי שכר מינימום בסך 54,172 ₪.
גמול שעות נוספות בסך 98,556 ₪.
חלף הפרשות לפנסיה בסך 17,832 ₪.
דמי הבראה בסך 5,984 ₪.
פדיון חופשה בסך 11,868 ₪.
דמי חגים בסך 6,708 ₪.
פיצוי בגין אי המצאת תלושי שכר בסך 26,000 ₪.

לתובע 2:
הפרשי שכר מינימום בסך 16,464 ₪.
גמול שעות נוספות בסך 98,556 ₪.
חלף הפרשות לפנסיה בסך 17,832 ₪.
דמי הבראה בסך 6,732 ₪.
פדיון חופשה בסך 14,448 ₪.
דמי חגים בסך 6,708 ₪.
פיצוי בגין אי המצאת תלושי שכר בסך 26,000 ₪.

הסכומים הנקובים בס"ק א – ג' ישאו הפרשי הצמדה ריבית כחוק מאמצע התקופה (1.3.2012) ועד למוע ד התשלום המלא בפועל.
הסכומים הנקובים בס"ק ד' – ז' ישאו הפרשי הצמדה לריבית מיום 1.5.2014 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

26. בנוסף, הנתבעת תשלם לכל אחד מהתובעים הוצאות בסך של 2,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד קבלת פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

27. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק דין זה.

ניתן היום, כ"ט אב תשע"ט, (30 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר אבי פרלה
נציג ציבור מעסיקים

איריס רש, שופטת

מר משה קרבצקי
נציג ציבור עובדים