הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 35631-08-15

24 אוגוסט 2018
לפני: כב' השופטת דלית גילה
נציג ציבור (ע) - מר יעקב גרינשטיין
נציג ציבור (מ) - מר דן איל

התובע / נתבע שכנגד
האיג באנויאן, ת.ז. XXXXXX504
ע"י ב"כ עו"ד ברוך אבוקרט
-
הנתבעת / תובעת שכנגד
אסף ליס ניהול ציי רכב ותחבורה בע"מ, ח.פ. 51341302 1
ע"י ב"כ עו"ד דלית כסלו-ספקטור ואח'

פסק - דין
פתיח
עניינה של תובענה זו בשאלה - האם זכאי התובע, מר האיג באנויאן (להלן: התובע או האיג), לזכויות שונות מתחום משפט העבודה - הפרשי שכר לפי בסיס שונה מאשר שולמה משכורתו, לרבות בגין "בונוס", תשלום עבור "כוננות", הפרשי חופשה שנתית ודמי הבראה, החזר ניכוי משכר החודש האחרון ופיצויי ם שונים בגין נסיבות סיום עבוד תו - הפרש פיצויי פיטורים, פיצוי ללא הוכחת נזק, עקב אי קיום "שימוע" - לטענתו - ו"עוגמת נפש"; הכל - בשל תקופת עבודה, לרבות נסיבות הפסקתה, בשירות הנתבעת, חברת אסף ליס ניהול ציי רכב ותחבורה בע"מ (להלן: הנתבעת או החברה ).

הנתבעת הכחישה את זכאות התובע לאיז ה מהרכיבים שתבע ו הגישה מצידה תביעה שכנגד - בה תבעה החזר שכר עבודה , ששילמה לתובע עבור עב ודה בימי שישי, שלא בוצעה למענה , לטענתה; וכן החזר יחסי של "דמי הודעה מוקדמת" ושל עלויות הכשרת מנהל חשבונות, בהעדר חפיפה מצד התובע.

בבסיס המחלוקת בין הצדדים, עומדות שאלות בדבר הנסיבות שהובילו לסיום יחסי העבודה ביניהם . נכריע ב סוגיות הללו ו נבחן את הזכויות הכספיות הנתבעות, עקב כך - משני הצדדים - לאחר הצגת תשתית עובדתית.

עובדות ועיקר טענות הצדדים
אחרי ששמענו את הצדדים, חזרנו ועברנו על טענותיהם בתצהירים ובסיכומים, לרבות בסיכומי התשובה מטעם התובע, ושקלנו את הדברים לכאן ולכאן - אנו קובעים עובדות רל וונטיות, כדלקמן:
הנתבעת היא חברה העוסקת בתחום ה שכרת כלי רכב ו"ליסינג" שלהם, השייכת לשני שותפים:
האחד - מר מייקל ברמן, המתגורר בארה"ב דרך קבע (להלן: מייקל), והשני ישראלי - מר מאיר אסף, שכיהן בתקופה הרלוונטית כמנכ"ל החברה (להלן: מאיר), שניהם מהמגזר החרדי. אחיו של מאיר, מר דודי אסף, היה באותה תקופה סמנכ"ל החברה (להלן: דודי).
החברה מספקת שירותים למגזר החרדי, בעיקר, והשרות הניתן באמצעותה הוא , לרוב, באזור מרכז הארץ ודרומה.
התובע החל עבודתו בנתבעת ביום 9.4.10, כמנהל חשבונות, לאור המלצת החשב החיצוני של הנתבעת, מר גדעון קורן (להלן: גדעון), וכן אמו ושל מאיר. שניהם הכירו את התובע במקום עבודתו הקודם, בו היה גדעון המנהל של התובע . חוזה עבודה בין הצדדים נחתם כבר ביום 17.3.10 [תצהיר ו של התובע - ת/3, נספח א' (להלן: חוזה העבודה או החוזה)].
לפי חוזה העבודה - התובע היה עובד במשכורת, במתכונת של 5 ימי עבודה בשבוע, אך, הוסכם עוד, כי: "... ישלים שעות נוספות מעבר למסגרת זו ובהתאם לצורכי העבודה ובאישור הממונה תמורת תשלום בהתאם לחוק." [חוזה העבודה, סע' 4] .
בהתאם לנהוג בחברה, התובע רשם בעצמו את שעות עבוד תו והעביר רישומיו, כמו עובדים אחרים, לידי מאיר, שכן, בחברה לא היה שעון נוכחות. מדי חודש, מעבר למסגרת שנקבע ה לו בחוזה , דיווח התובע על שעות ב הן עבד בימי שישי, עבורן קיבל תשלום נפרד, בשיעור של 125% ערך שעה לכל אחת משעות עבודה נוספות אלה , בהתאם לדיווח שלו.
לטענת הנתבעת - בדיעבד, הסתבר לה, כי היו אלו שעות העבודה של התובע "בעסקו הפרטי", מתוך מחשב שלה ושימוש בטלפון, בפקס ' ועוד אמצעים.
התובע ניצל את הציוד שלה, לניהול עסקו, ואף על פי כן - דווח "לעצמו" על שעות אלו כשעות עבודה עבור הנתבעת "ושילם לעצמו בעדן", לפי שיעור של 125% ערך שעה, עבור כל אחת ואחת מהשעות שדווחו על ידו בימי שישי ; על כך, נתבע החזר בתביעה שכנגד, בסך 86,400 ₪ .
שכרו החודשי של התובע עמד בחודש 1/15 על סך 10,806 ₪ , ברוטו ; ו מחודש 2/15 ועד סיום העסקתו - על סך 11,806 ₪, ברוטו [ ת/3, נספחי ג'].
מתחילת העבודה הפך התובע חבר קרוב של מאיר ומשפחתו. הם היו מבלים יחד גם מחוץ לשעות העבודה וחלקו זה עם זה עניינים אישיים, כחברים טובים. התובע, בן לעדה הארמנית, זכה לאמפטיה וליחס של בן משפחה , ממשפחתו החרדית של מאיר, לרבות האח דודי, שהיה גם חברו הקרוב של התובע והתובע הוזמן גם לטיולים משפחתיים בחו"ל עם מאיר ודודי [ת/3, סע' 5; תצהירו של דודי - נ/2, סע' 2-1].
אשתו של התובע עבדה בבניין שבו מצויים משרדי הנתבעת, בחיפה, במשרדי חברה אחרת. התובע נהג לעיתים לשהות במשרד של אשתו במהלך עבודתו.
בתקופת העבודה, היו פע מים בהן התובע היה מרים קולו ב משרדי הנתבעת, בנושא שכרו, בשל מצבי דחק. הנתבעת ייחסה זאת הן למצבו ה כלכלי והן הנפשי, בשל ארוע טרור בו נכח בעבר; התובע סבור, שנעשה שימוש ציני בטראומה שעבר כ-7 שנים לפני תחילת עבודתו בנתבעת .
לגרסת התובע - מחודש 9/14 הוא נענה לבקשתו של מאיר לשמש "כונן" בשבתות וחגים, כיוון שכל עובדי החברה, חוץ מהתובע, היו יהודים דתיים ונדרש מענה טלפוני ללקוחות, גם במהלך שבתות וחגים, לאור התחייבות החברה להגיע אליהם, במידת הצורך עם רכב החברה בתוך שעה וחצי עד שעתיים [ ת/3, סע' 12; דוגמא של "חוזה ליסינג תפעולי הסכם מסגרת" ובו התייחסות לזמני המתנה (סע' 11) - נספח ז', שם (להלן: הסכם לדוגמא)].
לגרסת הנתבעת - התובע הציע עצמו להיות "כונן" לימי שבת, שתפקידו לספק שרות ללקוח בטווח 4-3 שעות מהקריאה, לשירותים שהינם מעבר לשירותי גרירה, שהיו לכל לקוח ממילא, כאשר בסופי השבוע, מיום שי שי עד יום ראשון, הוא יקבל רכב של החברה לצרכיו האישיים ללא הגבלת דלק או קלומטרז' ואם "יוקפץ", יקבל 200 ₪ לשעה [ נ/1, סע' 54].
נעיר, כי בהסכם לדוגמא יש אמירות שונות לפיהן מוחרגים ימי שישי וחגים, למשל: סעיף 11.2 בו נכתב "השירות יתואם, ככל הניתן, 24 שעות לפני לקיחת הרכב, לא כולל ימי שישי וחגים (לרבות יום העצמאות)."; או סעיף 12.3 בו נכתב : "המחכירה לא תספק רכב חלופי בימי שישי ובערבי חג (לרבות יום העצמאות) ...".
מאז שהחל התובע להיות בכוננות, בשבתות, הועמד לרשותו רכב החברה, אותו נהג לקחת לעיתים כבר מיום חמישי בערב ולהחזירו עד אמצע השבוע שלאחר מכן , לפי נוחותו.
בכל התקופה בה היה התובע "כונן", הוא נדרש לתת מענה למקרה קונקרטי ב-6 הזדמנויות , בלבד , עליהן קיבל תשלום נפרד בשיק [ ת/3, סע' 17-16 ונספחי ח'-ט'; נ/1, סע' 54(י)]. הפעם האחרונה היתה ביום 28.2.15.
לקראת תום שנת 2014, החל התובע לדרוש העלאה בשכרו , תוך שדרישותיו נשמעו בלשון תקיפה וצעקנית. מאיר, המחזיק רק מחצית מהבעלות בנתבעת, סרב. נוכח דרישה חוזרת של התובע קבע איתו מאיר, כי מכיוון ש אמורה להתקיים בקרוב חתונה משפחתית, של בן אחיו , דודי, והשותף האמריקאי, מייקל, צפוי ל בוא - לכשיגיע, תתואם פגישה בין השניים.
בחתונה, שהתקיימה בחודש 1/15 ובה השתתפו גם התובע ואשתו , ביקש התובע מגדעון - תוך כדי החגיג ה - לדבר עם מייקל; גדעון ניגש לשולחנו של מייקל והתובע הגיע אחריו ודרש ממייקל לצאת החוצה ולשוחח ע ימו.
במעמד זה, הלין התובע על שלא קיבל העלאה בשכרו ואז ה סכים מייקל לתת לו העלאת שכר של 1,000 ₪ בחודש.
מאוחר יותר, עוד בלילה של החתונה, גדעון אמר לתובע, כי מייקל החליט לתת לו גם בונוס של 3,000 $ (להלן: הבונוס).
סמוך לאחר החתונה הגיע התובע למשרדי הנתבעת ובנוכחות מאיר וגדעון דרש את הבונוס בו במקום. למרות שגדעון אמר לו, שהבונוס ישולם במשכורת חודש 2/15, התובע עמד על תשלום הבונוס מיד. מאיר נענה לתובע והנחה את גדעון להעביר לחשבון התובע, כמקדמה, 3,000 $, בשקלים, וההתחשבנות בנוגע לבונוס ולתוספת השכר תיעשה בתלוש חודש 2/15.
ביום 5.2.15 ב יצעה הנתבעת העברה לבנק של התובע, בסך 11,637.30 ₪ , המשקף סכום של 3,000 $ לפי שער יציג - 3.8791 ₪ לדולר [ת/3, נספחי י'].
בסוף חודש 2/15 הפסיק התובע ל היות "כונן" בשבת.
בשכר חודש 2/15, קיבל התובע 1,000 ₪ ההעלאה בשכרו הבסיסי , כמשתקף בתלוש - ברכיב "משכורת"; כן נרשם בתלוש תשלום הבונוס - 11,637.30 ₪, ברוטו, בקיזוז אותו סכום, שקיבל התובע בתחילת החודש - ברכיב "מפרעה".
בתחילת חודש 3/15 נמסר לתובע תלוש השכר לחודש 2/15. למראה הרישום בתלוש - איבד התובע את קור רוחו, זרק את מפתחות המשרד והחל לצרוח ולקלל את מאיר, בנוכחות עובדי חברה אחרים, לרבות גדעו ן, שהגיע לחברה פעם או פעמיים בשבוע, ו היה גם המפקח על עבודת התובע, מקצועית.
גדעון ניסה לשכנע את התובע להירגע ולחזור בו מהדברים שהוא אומר וב הם, שהוא מתפטר ול א חוזר לעולם. התובע לא השתכנע וגדעון הצליח להבין ממנו, כי אינו מוכן לקבל את הבונוס "כברוטו", בעוד שאת תוספת השכר כן. בעודו צועק ומקלל עזב התובע בכעס, בטריקת דלת.
גדעון וידא בשיחה בין מאיר ומייקל, כי לא היתה כוונה שהבונוס ישולם "נטו", אלא "ברוטו". היה זה בתחילת חודש, עם עבודה חשבונאית רבה, וגדעון התקשר לתובע משך 5 ימים, בתחנונים שיחזור לעבוד ה. התובע סרב ולבסוף אמר שאינו רוצה לעבוד עוד רק לקבל פיצויים וכל המגיע לו, לדעתו.
גם דודי ניסה לשכנע את התובע לחזור לעבוד והלך לשוחח ע מו, בביתו , ללא הועיל , התובע ענה לדודי שיש לו מקום עבודה אחר ואינו זקוק לו יותר [ תצהירו - נ/2; אמנם, בחקירתו הנגדית עלה שהוא זוכר שהיה זה ביום העבודה האחרון של התובע - עמ' 51-50, אך, אין לו אחריות על עובדים בחברה ואנו משוכנעים שהתבלבל ותיאר את הארוע ב- 3/15, כפי שמסכים גם ב"כ התובע בסיכומיו - סע' 45-43; ובסיכומי התשובה, סע' 20].
לאחר מספר ימים, התעשת התובע, וביום 11.3.15 שלח למאיר הודעת ווטסאפ, בה התנצל [נ/1, בין נספחי ז'], בזו הלשון:
"הי מאיר אני מצטער על מה שקרה בינינו נפגעתי מאוד ואני לא מרגיש טוב יום ראשון אגיע לעבודה ואטפל בכל מה שצריך מעמ נדבר על הכל בברכה".
התובע חזר לעבודה בנתבעת ובתצהירו הציג אישורים רפואיים לתקופה מיום 2.3.15 עד 17.3.15; לטענתו - חלה בשל "האירוע המשפיל", שחווה [ ת/3, סעיף 26 ונספחי יג']. עוד טוען התובע, כי כדי לנסות ולשקם את היחסים שוכנע, בעצה אחת עם גדעון ודודי לכתוב למאיר את הודעת הבעת הצער הנ"ל. לגרסתו - מאז שחזר, ביום 15.3.15, יחסו של מאיר השתנה עד שביום 26.4.15 פנה אליו מאיר בצורה קולנית במילים משפילות בנוכחות עובדים אחרים ואחר-כך קרא לו למשרדו ובנוכחות גדעון הודיע לו, ללא הכנה מוקדמת, שהחליט להפסיק את עבודתו; מאיר דרש ממנו לאסוף את חפציו, להחזיר את הטלפון הנייד ולעזוב את המשרד, תוך שהוא מוסר לו מכתב פיטורים ומבהיר לו שלא יגיע לעבודה עד לניתוקה בתום 3 חודשים, בהם ימשיך לקבל משכורת. התובע קיבל באותו יום "הודעה על סיום עבודה" [ ת/3, נספח יד' (להלן: הודעת הפיטורים), בה נאמר לו כך :
"לאחר השימוע שהתקיים היום החלטנו לסיים את עבודתך בזמן ההודעה המוקדמת עליך לנצל את ימי החופש העומדים לזכותך אנו נשלם לך את המגיע לך ע"פ חוזה ההעסקה הקיים שלך
אנו מאחלים לך הצלחה בדרכך".
לגרסת הנתבעת - התובע אומנם שב לעבודה והתנצל על הקללות שהטיח במאיר, אבל, בשיחה שניהל עם גדעון אמר לו שהוא לא טיפש לוותר על תקופת ההודעה המוקדמת בחוזה העבודה ולכן יביא למצב שבו יפוטר; משכך, החל לנהוג בחוצפה ולעשות נזקים, בחוסר עניין בעבודה, עד שלאור התנהגותו, בחוסר ברירה זומן לשימוע, ע"י גדעון, בהוראת מאיר, וגדעון הבהיר לו ש ניתן לקיים את השיחה במקום או ביום אחר, אם התובע חש שאינו ערוך ומוכן לשימוע זה , אלא, שהתובע ביקש לקיימו בו במקום.
שיחה עם התובע נערכה ביום 26.4.15 , בנוכחות מאיר, גדעון ו דודי (ששהה ב חדר, אך, לא נטל בה חלק - להלן: השיחה). התובע בחר שלא להגיב לטענות שהועלו כלפיו בשיחה, ורק אמר: "מצוין שככה אתם חושבים, תפטרו אותי"; ומאיר הסכים [נ/1, סע' 45-44].
לאחר השי חה, התובע קיבל את הודעת הפיטורים לידיו, בה כתב לו מאיר את ההחלטה לסיים את עבודתו, תוך מתן שלושת חודשי ההודעה המוקדמת, שיקבל בפועל, בהם נדרש לנצל את חופשתו הצבורה.
התובע יצא ממשרדי הנתבעת, הלך למשרדה של אשתו באותו בנין, וחזר עם תקציר של פסק-דין לפיו - אין לבצע חפיפה של ימי הודעה מוקדמת וימי חופשה. התובע מסר העתק לידי מאיר, בנוכחות גדעון, אמר שאינו חש בטוב ועזב את המקום, וגדעון ביקש ממנו לתאם מועדים לביצוע חפיפה.
לגרסת הנתבעת - התובע התבקש לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת, קרי - להשלים את הימים שנותרו בחודש 4/15 ולבצע חפיפה בחודש 5/15 והלאה, כאשר ימצא מחליף (מכיוון שבשלב זה טרם היה ידוע מתי ואם בכלל הנתבעת תמצא לתובע מחליף) [ נ/1, סע' 46].
למחרת, ביום 27.4.18, שלח התובע מכתב לנתבעת , בפקס', לידי מאיר, ובו טען, כי עם מתן הודעת הפיטורים אמר לו מאיר שאינו מעוניין בעבודתו בתקופת ההודעה המוקדמת ושכרו ישולם כרגיל, אבל, סרב לכתוב זאת בהודעת הפיטורים, למרות בקשת התובע; שפוטר ללא "שימוע כדין"; ובסוף מכתבו כתב התובע, כי הסיבה לפיטוריו היא שהסידור הקשור בכוננויות, לא התאים לו, לאחר מספר חודשי ניסיון [ת/3, נספח ט"ז (להלן: מכתב התובע)]. במכתב התובע לא נכתב דבר אודות "מחלה".
רק בתצהירו, טען התובע, כי האופן השרירותי בו בוצעו פיטוריו השפיע עליו מאד, ובלשונו: "... הן על הרגשתי האישית והן על מצבי הבריאותי, הן פיזית והן נפשית", ורק אז צירף אישורים רפואיים, לתקופה 27.4.15 - 29.4.15, ואח"כ 4.5.15 - 11.5.15, למרות שהנושא לא נזכר בתביעותיו, המקורית או המתוק נת [ ת/3, סע' 31 ונספחי ט"ו], הגם שעלה בינו לבין דודי [נ/1, ו'].
על מכתב התובע ענה לו מאיר, במכתב מיום 29.4.15 "במייל ובמסירה ביד לאישה" [ ת/3, נספח יז'1 (להלן: התשובה)]. בתשובה נכתב לתובע, בין השאר, כי בתאריך 1.3.15 הוא התפטר לאחר שהתפרץ וקילל את מאיר, כעבור זמן שב לעבודה על דעת עצמו ומאז נעדר כמה ימים מבלי לתאם איתו, לכן, זומן לשימוע שבמהלכו דרש להיות מפוטר ואכן פוטר; הודע לו , שעליו לצאת לחופשה בזמן שמחפשים מנהל חשבונות חדש ו מבחינת הנתבעת התובע בחופש ה עד שיידרש לחפיפה, וזו "חופפת" לימי ההודעה המוקדמת ; בנוסף, מאיר אישר בתשובה, שאמר לתובע שיקבל את כל המגיע לו לפי החוזה . על כך ענה התובע למאיר, בדוא"ל: "אתה יודע שכל מה שאתה כותב הוא שקר" [ת/3, נספח יז'2]; זו אמירה לא נכונה, לאור האישור של מאיר.
ביום 20.5.15, נמצא מנהל חשבונות לנתבעת. גדעון ניסה ליצור קשר עם התובע, טלפונית ובדוא"ל , ולא נענה, לבסוף התובע נקרא על-ידו לביצוע חפיפה, יומיים בשבוע, במסרון לטלפון הנייד. התובע סירב להגיע, בתירוץ שגדעון אינו המנהל שלו, והוא דורש שמאיר יזמן אותו. זאת - למרות שבעבוד תו היה התובע נתון למרותו של גדעון שהיה מנהלו הישיר, מקצועית.
מאיר וגדעון הלכו לאשת התובע, בניסיון לגרום לתובע לבוא לבצע חפיפה עם מחליפו, והיא צחקה וגיחכה בפניהם ורמזה, כי אין סיכוי קל שיזכו לראות את התובע, ולו ליום אחד נוסף, ואין לה יכולת להשפיע עליו.
ביום 25.5.15 כת ב התובע למאיר, בדוא"ל, כי קיבל בבוקר SMS מגדעון, לבוא לבצע חפיפה, אך, מאחר ש גדעון אינו המעביד שלו יש לקבל אישור ממאיר לבקשה של גדעון [ת/3, נספח יח' (להלן: תכתובת הדוא"ל)].
בו ביום, 25.5.15, כתב גדעון לתובע, בזו הלשון [שם]:
"בהמשך למייל שלך ולאי הגעתך לחפיפה, מאיר הורה לי לסיים עבודתך בחברה היום!"
על כך ענה התובע לגדעון [שם] , כי הוא יושב בבית מאז שנמסרה לו הודעת הפיטורים וסוכם שהוא לא נדרש להתייצב, אלא, אם יודיעו לו מראש. באותו בוקר קיבל SMS מגדעון , אבל, הוסיף התובע: "ביקשתי לקבל אישור ממאיר שאיתו היתה לי הסכמה בעל פה ולא רק ממך ..."; וסיים באמירה שהוא "מוכן ומזומן לעשות חפיפה" ומצפה לביטול ההודעה על סיום עבודתו, לאלתר.
הנתבעת מילאה לתובע טופס 161 - "הודעת מעביד על פרישה מעבודה של עובד" [ ת/3, נספח כ']; שם נרשמה תקופת העבודה עד 25.5.15, ושכר העבודה בסך 11,806 ₪.
אכן, יש לראות את מועד סיום יחסי העבודה, עקב פיטורי התובע, בהסכמה, והתנהגותו אחר-כך, בתקופת ההודעה המוקדמת, בפועל - ביום 25.5.15.
תלוש השכר האחרון שקיבל התובע היה לחודש 5/15, וניכו משכרו 2,180 ₪, בגין 4 ימים, שנטען ששולמו ביתר; מנגד - שולם באותו חודש עבור "הבראה" ו -"פדיון חופשה" וכן עבור עוד חודשיים מלאים של "ה. מוקדמת" .
התובע סבור - כי יש להחזיר לו את הסכום שנוכה בחודש 5/15, כאמור, ולשלם לו עוד הפרשים עבור הבראה ופדיון חופשה [ ת/3, סע' 38, 41- 40]; הנתבעת סבורה - כי הניכוי בגין ימים שלא התייצב הוא כדין ושילמה לתובע את מלוא המגיע לו בעד חופשה והבראה, ואף ביתר [נ/1, סע' 61(ג)-61(ד)].
עוד תבע הנתבע - 15,400 ₪, כהשלמת פיצויי פיטורים, מעבר לסכום שנצבר לזכותו בפוליסות הביטוח, שהועמדו לרשותו, שכן - חישב את הסכום המגיע לו - לדעתו - לפי שכר חודשי של 13,591 ₪, ולא לפי המשכורת ששולמה לו [ת/3, סע' 39]; ואילו הנתבעת בדעה - כי הפרישה עבור התובע את כל המגיע לו, ברכיב זה, לפי חוזה העבודה , ו הוא אינו זכאי לפיצויים בגלל הפרת האמון והפרת החוזה, מצידו [נ/1, סע' 61(א)-61(ב)].
התובע הוסיף ותבע פיצוי ללא הוכחת נזק - בגין "הפרת חובת תום הלב", "עגמת נפש" או "הפגיעה בבריאות", בגובה 3 משכורות [ ת/3, סע' 42].
הנתבעת שלחה את מנהל החשבונות להכשרה, כפי שהתובע עצמו עבר, בעלות כוללת של 5,467 ₪ [ נ/1, נספחי יד'], לצורך לימוד התוכנות, במקום שהתובע יעשה זאת במספר ימי חפיפה, להם ה יה מחויב לפי חוזה העבודה, הקובע [סע' 12(ב)], כי: "בעת סיום עבודתו של העובד מתחייב הוא להעביר את תפקידו בצורה מסודרת ותואמת למעמדו של העובד.". על כן, נתבע בתביעה שכנגד החזר העלות של ההכשרה, בסך 5,467 ₪.
לתובע יש חבר בשם מנהל אבו מנארה, שהעיד לפנינו [תצהירו - ת/1 (להלן: החבר)]. החבר אישר שהוא מנהל מסעדה בחיפה והתובע חבר טוב שלו כ-15 שנה ו עזר לו מידי פעם בניירת של המסעדה, בעיקר בסופי שבוע או לאחר שעות העבודה ולעיתים קיבל עבורו פקסים, במשרד של הנתבעת והדפיס עבורו דפים של תפריטים אותם היה מביא לו; הכל - ללא תמורה.
לטענת הנתבעת, בתביעה שכנגד - התובע הסתיר את עבודתו הפרטית, בימי שישי, לכן - התשלום שקיבל על עבודתו זו, בתעריף "שעות נוספות" , צריך להיות מוחזר אליה, בסכום המצטבר ל-86,400 ₪ [נ/1, סע' 70, ונספחי ט"ו]. התובע טען - שלא ניהל עסק פרטי ועילת תביעה זו לא הוכחה.
עוד תבעה הנתבעת, בתביעה שכנגד 12,800 ₪ - כהחזר יחסי של דמי ההודעה המוקדמת שש ילמה לתובע [ נ/1, סע' 68].

בהתחשב בכתבי הטענות ובהסכמות בדיון המוקדם, נקבעו פלוגתאות להכרעה:
בסיס השכר לחישוב זכויות כספיות שונות שתובע התובע;
האם מגיע לתובע הפרש שכר בגין תשלום בונוס שקיבל, כטענתו;
זכות התובע לקבל החזר עבור ניכוי 4 ימי עבודה בחודש 5/15;
זכאות התובע לתשלום 27 ימי כוננות בשנה בגין עבודה בשבת וחג, כטענתו;
האם הגיע לתובע הפרש פדיון חופשה ודמי הבראה, ואם כן באיזה סכום;
נסיבות סיום עבודתו של התובע והאם הן מזכות אותו בתשלומים שתבע - הפרש פיצויי פיטורים ופיצוי ללא הוכחת נזק על אי קיום חובת השימוע;
האם הגיע לתובע פיצוי נוסף בגין הפרת חובת תום הלב ו/או עוגמת נפש.
זכאות הנתבעת לתשלומים שנתבעו בתביעה שכנגד - החזר שכר ששולם על עבודה שלא בוצעה, בימי שישי, כטענתה; החזר יחסי של דמי הודעה מוקדמת; ועלויות הכשרת מנהל חשבונות בהעדר חפיפה.

נפנה לדון בנקודות אלה, אף אם לא לפי סדרן הנ"ל .

דיון והכרעה
נקדים ונאמר, כי התקשינו לתת אמון מוחלט בדברי התובע, אשר חטא באי דיוק. עדותו הותירה בנו רושם של מי שאינו מדקדק בפרטים, ומנסה בדיעבד להתאים את המציאות לנוחותו. בסופו של יום, אף גם שעדי הנתבעת נ כשלו בלשונם, העדפנו את גרסתה בקשר לבונוס, דבר המשליך על נסיבות סיום יחסי העבודה, ובהתאם - התקבלו רק חלק מהתביעות הכספיות; להלן יובאו נימוקינו, בתמצית.

בסיכומי התובע הכבירו מילים על כך שהנתבעת לא העידה מטעמה את מאיר ומייקל, למרות שתצהירים מטעמם הוגשו בתחילה, אבל, וויתרו על העדתם. לדעת התובע, רק שני אלה יכלו להעיד ממקור ראשון על העובדות הרלוונטיות "לליבת העניינים השנויים במחלוקת", ובהעדרם - מדובר בהתחמקות של החברה מלהעמיד את מאיר ומייקל לחקירה נגדית, וההמנעות מהעדתם צריכה לפעול לרעת הנתבעת [סע' 13-6 בסיכומים]. מנגד - תובע לא העיד עובדים אחרים.
הכלל, כי המנעות מהעדת עד מפעילה חזקה, שלו היה מגיע היה מעיד לרעת המזמין, נבחן בכל מקרה לפי הנסיבות. במקרה שלפנינו נקודת מחלוקת עיקרית סבה על עניין הבונוס, ובנקודה זו דווקא התובע הוא אשר העיד דבר והיפוכו, ובעדותו בפנינו הודה, בעצם, כי המקור היחיד ממנו שמע על הבונוס הוא גדעון . משכך, מובן מאליו , כי גדעון הוא העד הדומיננטי ב קשר לנקודה חשובה זו ולא מצאנו פסול בהעדתו, כעד יחיד, על הדברים הידועים לו מידיעה אישית.
יחד עם זאת, דברים שנאמרו בשם מאיר, אודות הגורם לגישתו המיטיבה עם התובע ועוד - אין להם משקל ללא עדות ישירה של מאיר ; אשר על כן - לא התייחסנו לטיעונים אלה בפרק העובדות ואף לא מצאנו לנכון להתייחס לטענותיו של התובע כלפי מאיר, ככל שבאו בתגובה להצגת עמדתו של מאיר כלפיו.

הבונוס
אין חולק, כי בעיצומה של חתונת בנו של דודי, אשר לשמה הגיע מייקל מארה"ב, התובע ביקש לדון עימו בנושא משכורתו ולכן - נאלץ מייקל לצאת החוצה עם התובע ולשוחח עימו באמצע החגיגה , מול החוגגים וגדעון. הגם שאנו שותפים לתמיהה, על המועד בו בחר התובע להעלות את הנושא בא זני מייקל, דומה, כי התובע דורש יותר מאשר הוסכם לתת לו וכמוהו "כיורק לבאר ממנה שתה".

התובע טען כבר בכתב התביעה המקורי, שהוגש ביום 18.8.15, כי בתחילת שנת 2015 - מבלי לציין שהדבר היה במהלך החתונה [סע' 18 לתביעה] - הובטח לו כך :
"... למיטב הזיכרון, הגיע שותפו של מאיר (מר מייקל ברמן) לארץ, והתובע שוחח איתו על שכרו (לבקשתו של מאיר). לאחר השיחה הודיעו לו מייקל ומאיר שכאות למסירותו וחריצותו יזכה לבונוס נטו, של 3,000 דולר וכן להעלאה במשכורת של 1,000 ₪." [ההדגשה במקור].
גרסה זו, מילה במילה, חזרה גם בכתב התביעה המתוקן, שהוגש רק ביום 15.5.16 [סע' 18 גם שם]; ו על הגרסה, שמאיר ומייקל הם שהודיעו לתובע על העלאה בשכרו ותשלום בונוס חזר התובע גם בתצהירו , במילים קצת שונות [ת/3, סע' 20], תוך שהפעם הוא כבר מודה שהדבר היה בחתונה; וכך הצהיר:
"... מייקל הגיע לארץ לחתונה של דודי כאמור, ובאמצע האירוע יצאנו ומחוץ לאולם ושוחחנו ברוח נעימה וטובה, שמייקל משבח ומוקיר אותי על מסירותי וחריצותי, מייקל דיבר גם עם גדעון וגם עם מאיר שנכחו בחתונה, ולאחר מכן הודיע לי שהוא ומאיר מעריכים מאוד את העבודה וההשקעה שלי, וכאות למסירותי וחריצותי אני אקבל בונוס של 3,000 דולר נטו, וגם העלאה של 1,000 ₪ במשכורת. גם גדעון אמר לי באותו יום שמייקל מאוד מרוצה ממני ושאני עושה עבודה נהדרת". [ההדגשה שלנו].
הצגת הדברים ע"י התובע הינה, חד משמעית - כי מייקל הוא אשר הודיע לו על קבלת בונוס, כאשר התובע חוזר וטוען - נטו. גם אם נתעלם, לרגע, מכך שבכתבי התביעה דובר על כך שמייקל ומאיר , גם יחד , הבטיחו לתובע את הבונוס נטו, כביכול, ובתצהיר נותר רק מייקל כמי "שהבטיח", בעוד שהתובע הצהיר על מאיר רק כ"נוכח" בחתונה, ועל גדעון כמי שהיה רק עוד אחד מאלה שהחמיאו לו, במהלך החתונה, על עבודתו - הנה, רק ב חקירתו הנגדית, חזר בו התובע מתיאורים אלה והודה - לראשונה - שאומנם, מייקל אישר בחתונה ששכרו יועלה ב-1,000 ₪, אבל , על הבונוס של 3,000 דולר הוא שמע באותו לילה רק מגדעון.
כך העיד התובע, בחקירתו הנגדית [עמ' 25, ש' 11 ואילך]:
"ש. היכן התרחשה החתונה?
ת. באולם חתונות באזור המרכז, לא זוכר בדיוק איפה.
ש. בחתונה הזאת יצאת עם מייקל לשוחח איתו בחוץ?
ת. כן.
ש. היה נוכח עוד מישהו במעמד הזה?
ת. גדעון קורן ובסוף השיחה הצטרף מאיר אסף.
ש. בשיחה הזו דובר רק על העלאת המשכורת או רק על הבונוס?
ת. כן, רק על העלאה במשכורת.
ש. מתי עלה הנושא של הבונוס?
ת. באותו לילה.
ש. בשיחה אחרת?
ת. לא. אחר כך בא אלי גדעון קורן ואמר לי שמייקל מאוד מרוצה ממני והוא יתן לי העלאה וגם בונוס 3,000 דולר.

לשאלת בית הדין - זאת אומרת ששמעת על הבונוס מגדעון ולא ממייקל ישירות - אני משיב שנכון, שמעתי על הבונוס רק מגדעון. [הדגשה הוספה]

ש. זאת אומרת שאם גדעון ומאיר מתארים את השיחה שהיתה בחוץ, בנוכחות מייקל, הן בנושא העלאה והן בנושא הבונוס, לטעמך הם שוב משקרים?
ת. כן, כי דובר בחוץ רק על העלאה בשכר, לא על הבונוס.
ש. כשגדעון קורן מצהיר ואומר שמעולם לא הובטח לך שהבונוס יהיה בנטו, הוא משקר שוב?
ת. כמו בפעמים הקודמות, כן."

משעה שלפי הגרסה האחרונה של התובע - על הבונוס הוא שמע, בלילה של החתונה, רק מגדעון, משמע - שגדעון הוא המקור הישיר לידיעותיו של התובע אודות הבונוס. לא היה מקום שהתובע יטען בתביעה ואח "כ יצהיר בתצהירו, כ אילו קיבל הבטחה לתשלום בונוס נטו, ממייקל, עם או בלי מאיר, כאשר נושא הבונוס הובא לידיעתו - לגרסתו המאוחרת - רק מפי גדעון. גדעון עמד על דעתו, כי ההו ראה בעניין הבונוס היתה לשלמו יחד עם ההעלאה במשכורת, קרי - ברוטו.

כאשר התובע נותן גרסאות מנוגדות לעצמו - בנקודה כה מהותית - אין לסמוך על דבריו ואנו מעדיפים, בנושא זה, ללא כל היסוס, את גרסתו של גדעון. מאחר שהתובע שמע על הכוונה להעניק לו בונוס רק מגדעון, מובן, שגדעון הוא העד ממנו היה אפשר לשמוע , על יסוד מה אמר לתובע שהוא יקבל בונוס , וגדעון הבהיר, ששמ ע על ה נכונות להעניק בונוס ממייקל [עמ' 45, ש' 7-3; 25-24]; ששילם אותו באישור של מאיר, לפני המועד המיועד לתשלום המשכורת של חודש 2/15, והתחשבן אח"כ בתלוש המשכורת בערכי ברוטו, בדיוק כמו יתר הרכיבים שקיבל התובע [נ/1, סע' 30-27]; ולאחר שהתובע הגיב בחמת זעם, כאשר קיבל את תלוש השכר לחודש 2/15, בו גם הבונוס נרשם בערכי ברוטו, גדעון וודא עם מייקל , שהבין נכון את כוונתו, בשיחת טלפון שנערכה ע"י מאיר, בנוכחותו, באותו מועד [ נ/1 סע' 35; עמ' 45 ש' 25-21].
הואיל וגרסתו האחרונה של התובע בנדון, בעדות לפנינו, היתה, כי שמע על הבונוס רק מגדעון - וזה לא אמר לו שהתשלום יהיה נטו - ברור שהתובע לא קיבל הבטחה של מאן דהוא, שהתשלום ישולם בערכי נטו. מכאן מובן, שאף לא היה הכרח שהנתבעת תעיד את מייקל בנושא הבונוס, כשהתובע מודה שלא מייקל העלה בפניו את כוונה לשלם לו בונוס, בניגוד לגרסה העובדתית של התובע בתביעתו ובתצהירו. אנו דוחים את דברי ב"כ התובע בסיכומיו , על אי העדת מאיר ומייקל.

לא למותר לציין, כי אשתו של התובע נכחה עמו בחתונה, ועל אף שהעידה במשפט זה - אין גרסה מטעמה או התייחסות שלה לאשר אירע במהלך החתונה. בתצהירה , הצהירה רק לעניין קבלת התשלום עבור הבונוס, שמאיר הודיע לה שהעביר לחשבון של התובע סכום של 11,367 ₪ שהם 3,000 $ נטו [ ת/2, סע' 4] .
על הגרסה הזו חזר גם התובע בתצהירו [ת/3, סע' 21], אולם - איננו מאמינים לגרסה זו.
אנו סבורים, כי כאשר התובע התעקש לקבל את הבונוס, עוד לפני מועד תשלום המשכורת, כפי שאמר לו גדעון שמתכוונים לעשות, התרצה מאיר לשלם לו , מיד, שווה ערך של הסכום הדולרי בשקלים, לפי השער היציג, ללא התחשבנות באותו רגע, אבל , ככל הטבת שכר, בהעדר הסכמה מפורשת אחרת - סכום הבונוס בא לידי ביטוי בתלוש השכר וככזה הוא חייב במס, כמו הסכום של 1,000 ₪, בהעלאת המשכורת היסודית, שגם אותו הסכים מייקל לתת לתובע בזמן החתונה.

דוגמאות שהביא התובע ממקרים קודמים בהם קיבל בונוס, בסכום עגול בשקלים, אינן משליכות על מקרה ספציפי זה. התובע לא תאר את הנסיבות של הענקת התשלומים האחרים, וכלל איננו משוכנעים ש דובר אז עם התובע, מראש, על סכום בערכי נטו, שהנתבעת אחר-כך תרגמה אותו לסכום ברוטו, בתלוש השכר, אלא, כפי שהעיד גדעון - היו אלה תשלומים שמאיר אישר גם לעובדים אחרים, לקראת חגים. לא בלתי סביר בעינינו, כי תשלומים כאלה ניתנו כך ששולמו, נטו, בסכום "עגול", ברם, אין זה מחייב שגם הבונוס הדולרי ישולם נטו.

כאמור, בסיכומיו, טען התובע, כי היה על הנתבעת להביא לעדות עדים עליהם וויתרה , אולם - כאשר הנתבעת הסתפקה בעדים שהביאה, להוכחת העובדות בקשר לאירועים שבמחלוקת - ככל שהתובע היה מעוניין לסתור זאת, יכול היה לבקש לזמן עדים אלה מטעמו, אך, זאת לא עשה, יהיו שיקוליו אשר יהיו.
למעשה, בסיכומי התובע, נטען דבר והיפוכו, בהקשר זה:
מחד - נ טען כלפי הנתבעת , כי היחידים שיכלו להעיד על הבונוס היו מייקל ומאיר [סיכומיו , סע' 9, פסקה שניה];
ומאידך, הוספה "הבהרה" בסיכומים [סע' 32, פסקה שניה] - כי:
"בעת הכנת התצהיר הבין הח"מ [בא-כח התובע - ה סבר שלנו] כי מייקל הודיע להאיג גם על ההעלאה במשכורת וגם על הבונוס. בחקירתו של האיג הסתבר כי הח"מ טעה, וכי מייקל הודיע לו רק על ההעלאה במשכורת, ואילו על הבונוס הוסיף והודיע לו גדעון.".

תמימי דעים אנו עם ב"כ הנתבעת, כי אין לבטל טעות מהותית כמו זו המתוארת בהזדמנויות שונות מפי התובע , באופן שבו ניסו לעשות זאת בסיכומי התובע. מדובר בנקודה מ רכזית, היורדת לשורש העילה לאירועים שהביאו לסיום יחסי העבודה, שהתובע נדרש לה בכמה פעמים שונות ואין לאפשר לו להיבנות מאמירה סתמית של "טעות בהבנה", בינו לבין בא-כוחו.
מה גם, שבהמשך סיכומי התובע חזרו על אותה טענה עקרה : "בכל אופן, ובנוגע לבונוס, בחרה החברה שלא לזמן את האנשים היחידים שיכלו להעיד עליו ואלה בראש ובראשונה מייקל - זה שהתחייב לתת להאי ג את הבונוס, ומאיר - זה שהעביר את הבונוס בפועל ומסר אסמכתאות על כך ..." [סע' 37, שם].
כאמור, משעה שגדעון הוא שהודיע לתובע, שיינתן לו הבונוס, לא יכול היה התובע לטעון שהתשלום הובטח לו "נטו", ע"י מייקל או מאיר, וחבל שכך עשה .

הזכרנו, כי אשתו של התובע הצהירה אף היא בהליך זה, אולם, היא לא נכחה במעמד ההודעה לתובע, שהוחלט לשלם לו בונוס, ו כאשר אשתו של התובע נשאלה בחקירתה הנגדית לעניין הבונוס - האם היתה נוכחת בשיחות של התובע, בקשר לבונוס, עם מייקל, גדעון, דודי או מאיר, השיבה בשלילה [עמ' 15, ש' 5-2].

סיכום ביניים - התובע לא הוכיח שניתנה לו התחייבות ע"י מייקל, כי יקבל את תשלום הבונוס בסכום נטו. כדרכו של עולם, תשלומים לעובד משולמים בערכי ברוטו. בדומה להעלאת השכר, שאושרה ע"י מייקל, בחתונה, גם הבונוס שהחליט לתת לתובע - כפי שהודיע לתובע גדעון , בחתונה - היה אמור להשתלם עם משכורתו; תלוש השכר זה המקום בו מתבטאים תשלומים לעובד ואלה תשלומי ברוטו, כל עוד לא הוסכם, במפורש, אחרת - דבר שלא הוכח בעניינו של התובע. הבונוס ששולם לתובע, ברוטו , כמשתקף בתלוש לחודש 2/15 - שולם לו כראוי .

למעלה מן הצורך נעיר, כי התובע ערך "תלוש לדוגמא", בו חישב את סכום הבונוס שקיבל בפועל, בסך 11,637.30 ₪, כרכיב נטו , המגולם לסכום של 21,273 ₪, ברוטו, באופן שהמשכורת החודשית היתה אמורה להיות - לשיטתו - 36,220 ₪, ולטענתו , קיבל בסופו של יום "רק 26,613 ₪ ברוטו, דהיינו פחות 9,609 ₪." [ ת/3, סע' 25, ונספח יב']; על כך יש לומר - כי למרות שהתובע הצהיר על שכר שהיה אמור לקבל בחודש 2/15, בתלוש לדוגמא חודש השכר הרשום הוא 1/15, אך, חשוב מכך - בתלוש לדוגמא התובע כלל לא ניכה מהתשלומים שרשם את סכום הבונוס שקיבל, דה-פקטו, בסך 11,637.30 ₪ . מכאן, שנפל פגם בחישוביו ואין בהם ממש (לו היה מפחית את סכום המפרעה שקיבל, היתרה היתה שלילית) .

על כן - התביעה לשלם לתובע "הפרשים בגין הפיכת הבונוס מנטו לברוטו", כמתואר בתביעתו - נדחית .

נסיבות סיום העבודה
כזכור בתחילת חודש 3/15 עזב התובע בזעם את משרדי הנתבעת כאשר ראה שהבונוס שולם לו בערכי ברוטו, במקום נטו, כפי שחשב שיקרה. הנתבעת התייחסה לאירוע זה כאל "התפטרות" של התובע, אולם, לא היה זה צעד מוגמר. עובדה היא, כי בעקבות התנצלות התובע, מספר ימים לאחר האירוע המשיכו להעסיקו בנתבעת, ללא התחשבנות, וטוב שכך.
כלל ידוע הוא, כי אין תופסים אדם בצערו ואף לא "בעידנא דריתחא". ניתן להבין את אכזבתו של התובע מכך שראה שהבונוס, אשר חשב שקיבל אותו לידיו בערכי נטו וישאר כזה, ניתן לו, כ מו שגדעון אמר לו, מראש, בערכי ברוטו. אומנם, תגובתו הקולני ת לא היתה נעימה, ברם, כאמור, היתה זו תגובה של זעם ותסכול, עליה התנצל התובע והוסכם, הלכה למעשה, לסלוח לו ולאפשר את המשך יחסי העבודה. משמעות השלמה זו עם התנהגות התובע היא שהתפטרותו ולא הביאה לכדי סיום מעשי של קשרי העבודה בינו לבין הנתבעת.

יחד עם זאת, התנהגותו של התובע, בהמשך הדרך, מתיישבת, כטענת הנתבעת, עם תמונת מצב של עובד שהתנצל וחזר בו מהתפטרותו, בעצם, רק כדי שיפוטר.

במסגרת חקירתו הנגדית של גדעון, ניסה ב"כ התובע לקעקע את אמינותו בכך שהציג לו טיעון, כי אם, אכן, היה התובע מתפטר בצעקות וקללות, גדעון לא היה מבקש ממנו לשוב לעבודה. לעניין זה השיב גדעון, כי הקללות והצעקות של התובע לא היו כלפיו, אלא , כלפי מנכ"ל החברה, מאיר, ולגדעון היה חשוב שיהיה מנהל חשבונות, כי הוקמה התוכנה והתובע למד את המערכת והיה חשוב לגדעון, כחשב החברה, שישאר מישהו שכבר מכיר את המערכת [עמ' 38, ש' 11-17] ; כבר בתצהירו הסביר שהיה מדובר בתחילת החודש, בשלב הכנת המשכורות , והיה נחוץ לו, כמנהל כספים חיצוני, שהתובע יבצע את תפקידו [ נ/1, סע' 37].
אנו מאמינים לגדעון, על התפרצות הכעס של התובע ונטישתו את העבודה בחודש 3/15, אך, מאחר שאין חולק שהתובע המשיך לעבוד בנתבעת, לאחר התנצלותו, הגם שהתובע תולה זאת בניסיונו לשקם היחסים בעצת גדעון ודודי [ת/3, סע' 28], ברור לנו, כי לו היה זה מאיר שהתנהג "לא כשורה", כטענת התובע [שם, סע' 27], לא התובע הוא שהיה צריך להתנצל, אלא, היה עומד על כך שמאיר יתנצל בפניו. כך או כך, משעה שיחסי העבודה לא הסתיימו אז, אין לנו עניין עוד בהתפטרות.

התובע חדל להיות "כונן" בשבתות, מטלה אותה ביצע, לאחרונה, ביום 28.2.15. נקדים ונאמר, כי לו הסיבה לפיטוריו, מאוחר יותר, היתה בשל כך, כטענתו - לא היתה סיבה שהנתבעת תשלים עם חזרתו , לאחר נטישתו את העבודה בתחילת חודש 3/15, ותתמיד בתשלום השכר המשופר, בהתאם להסכמה של מייקל, שהושגה בחתונה. עובדה היא, שמצד הנתבעת לא הועלו טענות באזני התובע עד סוף חודש 4/15. בחודשיים מאז התפטרות התובע, ממנה חזר בו וחרטתו התקבלה, ועד שזומן לשיחה בה הוסכם על פיטוריו - התנהג התובע בחוצפה ובחוסר עניין בעבודה , שגרם נזק, כפי שהעיד גדעון וכתב מאוחר יותר מאיר, בתשובה למכתבו של התובע, לאחר הודעת הפיטורים - שהתובע נעדר מהעבודה בלי ליידע אותו - ואנו מאמינים, שטרוניות אלה הוצגו בפני התובע בשיחה.
אין לשלול, שהשיחה סיפקה לתובע הזדמנות לה חיכה, כפי שאמר לגדעון, להיות מפוטר ולקבל 3 חודשי "הודעה מוקדמת", כמוסכם בחוזה העבודה. מכל מקום, משנענה מאיר לבקשת התובע, באותה שיחה - עניין לנו בפיטורים בהסכמה.

אכן, הזמנת התובע לשיחה, לה קורא גדעון "שימוע", לא עמדה בכל הכללים הדרושים למהלך כזה, כאשר לא יידעו את התובע, מראש, בדבר הטענות כלפיו ומה צפ וי, אם לא ישנה דרכיו. ברם, מאחר שגדעון הציע לתובע לקיים את השיחה במועד אחר, והתובע היה נכון לנהלה בו ביום, אנו משוכנעים, שהתובע ידע במה דברים אמורים והמהלך תאם את רצונו.
עוד נכון, כי לא שמענו מגדעון, שנכח באותה שיחה, באיזה מילים, בדיוק, הוצגו הטרוניות כלפי התובע בשיחה, אולם, משעה שהתובע העלה את הרעיון שיפוטר ומאיר הסכים לכך - אין לתפוס את הנתבעת באי קיום שימוע לפני פיטורים, כהלכתו, באשר התוצאה היתה מוסכמת והתאימה לשני הצדדים.
התובע לא כופר בקיומה של השיחה, בה הוסכם על פיטוריו. הוא טען, במכתבו, כי מה שהיה באותה שיחה הוא "הודעה על פיטוריי", אבל - לא ביקש לבטל את ההחלטה על הפיטורים בהעדר "שימוע כדין", כפי שכתב במכתב, ואנו סמוכים ובטוחים שלא רצה, באותו שלב, לחזור לעבוד בנתבעת. היתה חשובה לו ההסכמה של מאיר , שבתקופת ההודעה המוקדמת ל א יעבוד "... ושהמשכורת תשולם לי כרגיל."; הוא אף ציין במכתבו, שמאיר סרב להוסיף פסקה זו בהודעת הפיטורים. והנה, בתשובה ששלח מאיר, הוא לא מתכחש לאמירה שהתובע יקבל את תקופת ההודעה המוקדמת, בפועל, במהלכה התובע אינו צריך לעבוד, אלא, לשהות בחופשה עד שיתבקש לבצע חפיפה עם מנהל חשבונות חדש. הדברים מחזקים את התרשמותנו, כי בשיחה דובר על פיטורים בהסכמה. שהרי, לו היה מדובר בהודעה חד-צדדית של מאיר, היה מנתק את יחסי העבודה לאלתר ומסתפק במתן תמורת הודעה מוקדמת לתובע, ללא המשך יחסי העבודה , בלי עבודה. התנהלותם של התובע ומאיר, כעולה מתכתובת ביניהם לאחר הודעת הפיטורים, מציגה תמונת מצב של השלמת התובע עם פיטוריו, מתוך הבנה שהשיג את אשר רצה - תשלום של 3 חודשי הודעה מוקדמת, מבלי שהוא נדרש לעבודה מלאה במהלכ ם.

על כך שהתובע לא היה נסער מהאופן בו פוטר, והדבר מתיישב עם הסכמה למהלך זה, ניתן ללמוד ולהסיק גם מכך שאשת התובע לא תיארה דבר בנדון, בתצהירה, ובחקירתה הנגדית, כאשר נשאלה אם ה תובע בא אליה נסער בחודש אפריל, כי הוא פוטר או התפטר, ענתה: "הוא בא להגיד לי שהם לא רוצים אותו יותר בעבודה." [עמ' 14, ש' 32-30]. הא, ותו לאו.

אנו מקבלים את עמדת הנתבעת, כי בעוד שמאיר ודודי היו בעיקר מאוכזבים ופגועים מהתנהלות התובע, גדעון היה מודאג , גם הפעם, בנוגע להשלמת העבודה ו במיוחד ב קשר ליכולתו לגייס מנהל חשבונות אחר , לכן, הזכיר לתובע , במעמד מתן הודעת הפיטורים - המוסכמת, כאמור - את התחייבותו של התובע לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת, ככל שיידרש, ולהעביר את תפקי דו באופן מסודר, תוך חפיפה עם מחליפו, שאחרת לא יהיה זכאי להודעה המוקדמת המיטיבה בחוזה העבודה [נ/1, סע' 55]. נציין, כי גדעון הוא זה שניהל את המו"מ ואישר את סעיפי החוזה של התובע [עמ' 36, ש' 2 4-22]. הטענה בסיכומי התשובה, כי "נאסר" על התובע להגיע ל משרדי החברה [עמ' 5, למעלה] - אינה נכונה. מאחר שבשיחה הושגה הבנה לפיטורי התובע, לא כל שנאמר בה נכתב בהודעת הפיטורים. כך, למשל, לא נכתב שהתובע לא צריך לעבוד ויקבל שכרו, עובדה שמאיר לא התכחש לה בתשובתו ; והתובע לא כתב שנאסר עליו לבוא, רק שלא מעוניינים בעבודתו.

הנתבעת החלה לחפש מחליף, והיה על יו להיות זמין לחפיפה , כפי שהתחייב בחוזה. חרף זאת, התובע התנהג כאילו סיים לחלוטין את עבודתו בנתבעת, ביום בו נערכה עימו השיחה בה הוסכם שיפוטר, היינו - ב תאריך 26.4.15. המצב שנוצר הוא שהתובע עזב ולא שב, ביום בו הוסכם שיפ וטר, ובכך הפר התחייבותו להעביר תפקידו במסודר למחליפו, בתקופת ההודעה המוקדמת, שניתנה לו "בעין".

צודקת הנתבעת, כי בסירובו לבצע את החפיפה, כפי שהתבקש ע"י גדעון, הפר התובע את החוזה. אחת הטענות שהעלה התובע היתה, כי גדעון הוא שביקש ממנו לבצע את החפיפה ולא מאיר, ממנו ביקש אישור. אין בטענה זו ולא כלום, שכן, גדעון היה הממונה המקצועי הישיר על התובע שפיקח על עבודתו , כפי שהתובע עצמו הודה בחקירתו [עמ' 18, ש' 18-17], לכן, היה זה רק טבעי, כי גדעון יבקש מהתובע לעשות את החפיפה, כאשר מצא מנהל חשבונות חדש. לא רק שאין כל התניה בחוזה מי הגורם שצריך לבקש מהתובע חפיפה, וברי, כי כשהתבקש לכך ע "י הממונה המקצועי שלו - היה עליו לעשות כן, הרי, בידי התובע כבר היתה הוראה של מאיר, בדבר חפיפה, לכשיידרש, כפי שכתב , במפורש , בתשובה למכתבו של התובע. בקשת התובע לאישור נוסף היתה התחכמות לשמה.

בעקבות התחמקותו של התובע וסירובו, הבלתי מוצדק , להתייצב לבצע חפיפה ביום 25.5.15, על אף שזה היה הסיכום עימו, כפי שגם הוא כתב במכתבו, לאחר הודעת הפיטורים - פ קעה הסבלנות בנתבעת והודעה לתובע החלטתו של מאיר, שפיטוריו יכנסו לתוקף, בו ביום. צעד זה התבקש מהתנהגותו החמקנית של התובע ורק כאשר התובע הבין שגדש את הסאה, כשקיבל את ההודעה בדבר סיום העסקתו באותו תאריך, הואיל בטובו לכתוב, בתכתובת הדוא"ל, שהוא "מוכן ומזומן לעשות חפיפה כמבוקש". הפעם, כבר היה התובע מוכן, לכאורה, לעבוד, ללא בקשה מפורשת ממאיר - מה שמראה שבקשתו בנדון היתה מופרכת, מראשיתה - אבל, הודעה זו באה מאוחר מידי. זאת - אף לאחר הסבר נוסף של התובע, הפעם לגדעון, דווקא, כי "... ביקשתי לקבל אישור ממאיר שאיתו היתה לי ההסכמה בעל-פה ולא רק ממך"; ותרוצו זה לא מדויק, שכן, עם מאיר לא היתה לו רק הסכמה בעל-פה, כפי שכתב לגדעון, אלא, גם ה סכמה בכתב, כאמור במכתבו למאיר ובתשובה שקיבל ממנו . יש עוד לזכור, כי הסיכום בעל-פה, בדבר יציאת התובע לחופשה, בתקופת ההודעה המוקדמת, שיקבל בפועל לפי החוזה , ובלבד שיעמוד לחפיפה, לכשיידרש, נעשה בתום השיחה בה נכח גם גדעון.
הנה כי כן - לא היתה הצדקה לסירובו של התובע לבצע חפיפה ולתנאים שהציב, לשם כך , וצדקה הנתבעת בכך שהגיבה בסיום תקופת העבודה , עקב זאת. בהתאם - אישרנו את התאריך 25.5.15, כמועד ניתוק יחסי העבודה.

לסיכום נקודה זו - התובע פוטר, בהסכמה, תוך רצון הדדי שיסיים עבודתו בנתבעת בדרך יפה, כאשר ניתנת לו תקופת ההודעה המוקדמת , הארוכה במיוחד, כקבוע בחוזה העבודה, בה לא נדרש לעבוד, לבד מימים בהם יתבקש לבצע חפיפה; ואף אם ביקשו ממנו עוד תשובות, פה ושם, לא גרע הדבר מההסדר איתו. ברם, סירובו של התובע לבצע את החפיפה, בהתאם להוראות החוזה ולהסכמה בשיחה שהובילה לפי טוריו, יש בו משום הפרה בוטה של התחייבותו, שהצדיקה הקדמת מועד סיום יחסי העבודה.
טענת התובע, כי יש לראות את סיום יחסי העבודה ביום 26.7.15 - הוא המועד בו היתה אמורה להסתיים תקופת "הודעה מוקדמת" של 3 חודשים, לפי חוזה העבודה וההסכמה ע מו בשיחה - נדחית.

נוכח מסקנתנו, שהתובע פוטר, בהסכמה - נדחית תביעתו לפיצוי ללא הוכחת נזק, ע ל אי קיום "שימוע" , כביכול; ובנסיבות המתוארות - נדחות גם התביע ות לפיצוי נוסף בגין הפרת חובת "תום הלב" או "עוגמת נפש" , שנהוג לפסוק במקרה חריג .

לפני שנעבור לבחון תביעות כספיות אחרות - נכריע במחלוקת בדבר בסיס השכר לחישובים השונים.

בסיס השכר
אין מחלוקת, כי חוזה העבודה יצר את מסגרת העבודה המוסכמת והעמידה על 5 ימי עבודה בשבוע. יחד עם זאת, אף אין חולק, כי כבר בהסכם העבודה סוכם, כי במידת הצורך יעבוד התובע מעבר למסגרת המוסכמת וכי על עבודה מעבר למסגרת זו תשולם לו תמורה של "שעות נוספות". בהתאם, אף אין חולק, כי כאשר התובע דיווח על שעות עבודה בימי שישי, הוא קיבל עבורן תמורה, בהתאם לדיווחיו, בשיעור של 125% ערך שעה, עבור כל שעה מדווחת בימי שישי.
בשל כך, סבור התובע, כי יש להוסיף לשכרו הבסיסי האחרון, שהיה 11,806 ₪, תוספת עבור 22.5 שעות עבודה נוספות - "קבועות (בממוצע) בימי שישי בסך של 1,785 ₪ = סה"כ 13,591 ₪ לחודש." [כתב התביעה המתוקן - סע' 13].

הנתבעת טענה כבר בכתב ההגנה המקורי, וחזרה על כך במתוקן, כי "השכר הקובע" של התובע לא כולל גמול "שעות נוספות" [סע' 91-90, שם]; והצדק עימה.

מאחר שהמסגרת של משרתו של התובע הוגדרה מפורשות בחוזה העבודה, כמו גם ההסכמה לשלם על עבודה בשעות החורגות ממסגרת זו גמול של "שעות נוספות", וכך תוגמל בפועל, בהתאם לדיווח שלו הנחזה להיות על שעות בהן ביצע עבודה, מעבר למשרתו המוסכמת - אין כל בסיס לדרישת התובע להכניס את התגמול עבור עבודתו בימי שישי לבסיס השכר החודשי הקובע לצורך החישוב ברכיבים השונים. טענת התובע בסיכומי ו, כי יש לראותו כמי שעבד 6 ימים בשבוע [סע' 85 , שם], אי ן לקבלה, נוכח הסכמות ברורות עימו, מראשית הדרך, שבוצעו.

אשר על כן - יש לראות את שכר התובע, לצורך חישובים הנגזרים מהשכר החודשי, לפי סכום המשכורת ששולמה לו בחודש 5/15 - 11,806 ₪ ; תביעתו לחישוב לפי בסיס אחר - נדחית.

הפרש פיצויי פיטורים
בכתב התביעה המתוקן נתבע הפרש פיצויי פיטורים, בסך 15,440 ₪, בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים , על יסוד הטענה, כי יש לחשב את סכום הפיצויים כאשר הוא נערך על בסיס שכר של 13,591 ₪ [סע' 27 ו-35(ה) לתביעה] - טענה אותה דחינו, כאמור לעיל.

בתצהירו, חזר התובע על הטיעון הלאקוני בכתב התביעה [ת/3, סע' 39]; וכך גם בסיכומיו, כל דרישתו להשלמת פיצויי פיטורים נובעת מהפרש שנוצר לרעתו, לשיטתו, עקב עריכת החישוב לפי שכר של 11,806 ₪, כפי שנרשם בטופס 161 ולא לפי השכר, הכולל את התמורה בגין השעות הנוספות, שעבד בימי שישי, שהוא חישב כמעמידה את השכר הקובע על הסכום הגבוה יותר, הנ"ל.
משדחינו את תביעת התובע לשנות את בסיס השכר - נדחית גם תביעתו לתשלום הפרש פיצויי פטורים, שנסמכה על השכר הגבוה, שנדחה .

"כוננות" ועבודה בשבת וחג
מוסכם, כי החל מחודש 9/14 ואילך, נוספה לתובע מטלה של "כוננות" בימי שבת, למקרה הצורך. התובע הפסיק פעילות זו בחודש 2/15, ובשבעת החודשים בהם עשה כן, הופעלה הכוננות רק 6 פעמים ועליה תוגמל, בנפרד, לפי 200 ₪ לשעה, תלוי בפעילות , בהתאם לדיווחיו.
בכתב התביעה המקורי טען התובע, כי לא קיבל הסבר לתשלומים שקיבל עבור הפעמים בהם יצא מביתו, בפועל, עקב כוננות זו, שהיו כ-6 פעמים , למיטב זכרונו, ולא תוגמל על מטלה זו מעבר לכך, לכן, תבע תשלום עבור הכוננות והעבודה בפועל בשבת, אולם, לא כימת רכיב זה כלל וכלל. בדיון המוקדם הראשון ניתנה לו האפשרות לתקן את תביעתו , גם ברכיב זה , והוא העמיד אותו על 11,454 ₪, כאשר הוא תובע תשלום עבור כל "יום כוננות", בתעריף של שליש יום עבודה ועוד תשלום על 6 ימי עבודה בשבת , בפועל, לפי 200% לשעה.

התובע ואשתו ניסו לשכנע אותנו, כי בשל מטלת הכוננות לא יכלו לתכנן שום דבר לסוף השבוע עם המשפחה והדבר "הרס" להם סופי השבוע [ ת/2, סע' 3; ת/3, סע' 13]. אנו סבורים, כי מדובר בהפרזה לשמה. כפי שראינו, בכל שבעת החודשים של הכוננות נדרש התובע לפעול בשבת רק ב-6 הזדמנויות. מאחר שהנתבעת היא חברה חרדית, אשר קהל היעד שלה מודע למגבלות של אי מתן שירותים מלאים בשבתות וחגים - כעולה מההסכם לדוגמא - היה צפוי, מראש, מיעוט של קריאות פתע בימי שבת, ובכל מקרה , זמן התגובה איפשר מרחב תימרון, שלא היה אמור למנוע מהתובע ומשפחתו, לתכנן תוכניות בשבתות. יחד עם זאת, עובדה היא שהתובע הפסיק מטלה זו כשרצה , ולא נמנע ממנו דבר, בשל כך, ויכל אף קודם.

התובע התעלם לחלוטין מהעובדה שהועמד לרשותו רכב החברה, בסופי שבוע, כהטבה עקב נכונותו להיות כונן בימי שבת, ואין כל בסיס נורמטיבי לתביעת תשלום עבור עצם הכוננות, דרישה "כלכלית", שהיה צריך לסכם עם המעסיקה, מראש, ואין הכרח שתהיה מתוגמלת בכסף, דווקא . ההטבה שקיבל התובע, שזכה עקב נכונותו להיות כונן בשבת לרכב בסופי שבוע ארוכים, כאשר הדלק, גם למטרותיו הפרטיות , ממומן ע"י הנתבעת, לא נראית בלתי סבירה.

אשר לתמורה, במקרים בהם הופעלה הכוננות - כזכור, 6 פעמים, בלבד - לא נסתרה עדותו של גדעון, חשב החברה, אשר נכח אישית במועד בו הציע התובע את עצמו כ"כונן" והיה אף שותף לסכום התגמול שהוסכם עליו לגבי "הקפצה", ובהתאם - התובע קיבל 200 ₪ לשעה , כשנקרא לפעול בשבת [ נ/1, סע' 54ו'-ז'].
הסכום ששולם לתובע, עבור שעה כזו בשבת, עולה על תעריף של 200% לשעת עבודה, גם לפי השכר האחרון של התובע, ועל אחת כמה וכמה נכון הדבר בתקופה בה החל התובע להיות בכוננות וקיבל משכורת של 10,806 ₪ לחודש.

בנסיבות המתוארות, אנו סבורים, כי - התובע תוגמל, די והותר, עבור היותו "כונן" בשבתות ועבור הפעמים הספורות בהן הופעל בשבת, בתקופה הקצרה בה ביצע מטלה זו, ותביעתו לתשלום נוסף, ברכיב זה - נדחית.

הפרשי חופשה שנתית ודמי הבראה
בתביעה המתוקנת נטען, כי אין מעסיק רשאי לכפות על עובד ניצול חופשה שנתית, "מקום בו המעסיק מחליט על ניתוק מיידי של יחסי העבודה", ואין לחפוף בין ניצול ימי החופש לבין הזכות לקבל הודעה מוקדמת ; ובשל האמור בהודעת הפיטורים , כי בתקופת ההודעה המוקדמת על התובע לנצל את ימי החופש העובדים לזכותו, סבור התובע, נתבע פדיון של 16 ימי חופשה בסך 8,720 ₪ - "בתוספת פיצויי הלנת שכר כדין" [סע' 30, שם]. ודוק - כאן לא היה ניתוק מידי.
לא הובא בתביעה פירוט החשבון, לפיו נקבו במכסות ובסכומים, גם בתצהיר התובע לא הוסיפו דבר, ברכיב זה [ת/3, סע' 40].
רק בסיכומי התובע הסבירו, כי לפי תלוש השכר לחודש 4/15 עמדה יתרת המכסה הצבורה של התובע, מתקופה קודמת, על 30.05 יום, כאשר באותו חודש נרשם ניצול של 4.5 ימי חופשה שהם, לפי הטענה קיזוז של ימים מיום הפיטורים - 26.4.15 - ועד לסוף החודש; ובתלוש השכר האחרון, לחודש 5/15, נוספה עוד צבירה של 1.75 ימים, כך שלדעת ב"כ התובע היתה צריכה להיות יתרה חדשה של 31.8 ימי חופש, אך, בסופו של יום אופס חשבון החופשה באותו חודש, תוך תשלום פדיון של 13,05 ימים בלבד, לכן - נתבע פדיון של 18.75 ימי חופשה לסכום כולל של 10.219 ₪ [סע' 101-98, בסיכומים].
נאמר מיד, כי - לא היתה הצדקה לשינוי הסכום הנתבע, ברכיב זה, לעומת הסכום שננקב בתביעה וצר לנו שכך נהגו בסיכומי התובע [במאמר מוסגר נוסיף, כי הפסיקה קבעה, משכבר הימים, שאין פדיון חופשה בבחינת "שכר מולן" , כמשמעו בחוק הגנת השכר, בשונה מדמי חופשה].

בכתב ההגנה, המקורי והמתוקן, נטענו אותן טענות, שהתיימרו להסביר את ניהול פנקס החופשה של התובע, אולם, לא הראו את הבסיס לטענות בדבר המכסה הצבורה, שעמדה לזכות התובע בסיום העבודה , כנטען - 27.3 ימים - או ימים שנחשבו כחופשה בשכר, מתוך מכסה זו, כך שהית רה לפדיון הועמדה על 12.8 ימים [סע' 105 להגנה המתוקנת]. נראה, שבחישובי הנתבעת נפלה טעות, כבר מכך נרשם בכתב ההגנה שבחודש מאי "עוד צברה הנתבעת לזכותו של התובע 1.5 ימי חופשה...", בעוד שלפי תלוש 5/15 - מכסת החופשה שנוספה לתובע, בשל אותו חודש, היתה 1.75, כטענת התובע, ולא 1.5, כטענת הנתבעת.
בתצהירו של גדעון הובאה ההתייחסות לנושא ניצול החופשה ופדיונה באותן מילים , ללא כל הסבר נוסף [ נ/1, סע' 61(ג)]; ואף בסיכומי הנתבעת חזרו על אותם דברים כללים, ללא אסמכתא, ואותה טעות (של צבירת 1.5 ימי חופשה בחודש מאי, במקום 1.75). לא נוכל לקבל, אפוא, את חישובי הנתבעת, ברכיב זה.

לפי רישום "חשבון חופשה" בתלושי השכר , אכן, בחודש 4/15 נרשם לתובע ניצול של 4.5 ימי חופש, שהנתבעת לא התייחסה אליהם כלל בכתבי הטענות או בתצהירים מטעמה, ברם, דומה שטענת התובע, כי ניצולם נירשם עקב אי התייצבותו לעבודה, מאז קבלת הודעת הפיטורים, ביום 26.4.15, היא נכונה, שהרי - מאמצע ה יום, בו עזב התובע, ועד סוף החודש - 30.4.15 - נותרו 4.5 ימים.
הנתבעת לא פרטה את טענתה על 8 ימים, בהם התובע קיבל אישור, בחודש 5/15, ועוד 8 ימים שהופחתו מחופשתו הצבורה, בשל סירובו לבצע חפיפה בחודש זה . איננו מקבלים דרך התנהלות זו, ויש לזקוף את מלוא המכסה הנזכרת בתלושי השכר , לחודשיים אלה , כיתרת חופשה לא מנוצלת , שהיה צריך לפדותה ; זאת, גם בהתחשב בפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה, בנושא איסור החפיפה בין תקופת החופשה השנתית ותקופת ההודעה המוקדמת, בהתחשב בתכלית החקיקה והעדפת פרשנות המיטיבה עם העובד [דב"ע 3-107/98 אורי ארבל - H.P.H. Products Ltd. ואח' (19.1.1999, במאגר ממוחשב; להלן: פס"ד ארבל)].

בפס"ד ארבל ניתחו את הוראות סעיף 5(א)(7) לחוק חופשה שנתית , אשר עד אז היה מקובל לראותו כמאפשר ש-14 הימים הראשונים של ההודעה המוקדמת לא יובאו במניין ימי החופשה השנתית, אבל, בהשוואה מול הוראות סע יף 13 לחוק חופשה שנתית, בעניין הזכות ל פדיון חופשה , שלא נוצלה , והתכלית של מתן חופשה בפועל לעובד, נפסק, כי יש להעדיף פירוש אחר של סעיף 13 לחוק חופשה שנתית . אנו ערים לכך, שבפס"ד ארבל נדון מצב בו הופסקה העבודה תוך ניתוק יחסי-העבודה וההכרעה נגעה לשתי זכויות שמימושן כספי, בלבד, לעומת מצבו של התובע, שאמנם לא נדרש לעבוד באופן מלא בתקופת ההודעה המוקדמת החוזית, הארוכה, אך, כן נמשכו יחסי העבודה עמו והוא היה מחוייב לשתף פעולה עם העברת תפקידו לאחר, לכשיימצא, אך, משעה שהנתבעת הסכימה שיישאר במעמד עובד שלה - תרופתה, להפרת התובע את חובתו, תהא במישור אחר.

מאחר שאין לפנינו פרוט מספק בנושא ניצול החופשה מצד הנתבעת, מתקבלת גרסת התובע, אולם - מובן, שאין לפסוק לזכותו יות ר מאשר תבע , בכתב התביעה המתוקן. בהעדר חישוב חלופי מפורט, ברכיב זה, מצד הנתבעת - היה על הנתבעת לשלם לתובע את שתבע , בתחילה, כהפרש " פדיון חופשה" , סה"כ 8,720 ₪ .

אשר לרכיב דמי הבראה - בכתבי התביעה נתבעו הפרשים עבור 12.9 ימים , עד לניתוק יחסי העבודה ביום 27.6.15; משכך , ביקשו לחייב את הנתבעת בתשלום הפרש בסך 1,724 ₪, עבור 4.56 ימים , לפי 378 ₪ ליום [סע' 31 בתביעות].
בתצהירו של התובע לא הוסיף נתונים וחזר על האמור בתביעותיו [ת/3, סע' 41]; ושוב, רק בסיכומיו, הובא ההסבר לחישוביו, אולם - הפעם הגדילו את סכום התביעה, ברכיב זה, וה עמידוהו על 3,900 ₪ בגין 10.56 ימי הבראה [סע' 103-102 לסיכומי התובע]. אמרנו, כי לשיטה בה נקטו בסיכומי התובע אין הצדקה וכבר בשל כך שהתובע חזר שוב ושוב על מנהג נלוז זה, של הגדלת סכום התביעה רק בשלב הסיכומים - ראוי היה לדחות תביעתו ברכיב זה.
על זאת נוסיף, כי חישובי התובע נערכו לפי תקופת עבודה תיאורטית, לו היו יחסי העבודה נמשכים בכל תקופת ההודעה המוקדמת, שהתכוונו לתת לו, לפי המוסכם בחוזה העבודה , לולא הפר התובע את החוזה, בהתנהגותו , וגרם לקיצורה.
מאחר שקבענו, כי תקופת העבודה הסתיימה ביום 25.5.15 - יש להפחית מהסכום שנתבע, ברכיב זה, את התמורה עבור 2.9 ימי הבראה, שנוספו רק בגלל האר כת תקופת ההתקשרות, לזמן בו כבר לא היתה בתוקף. לפי האמור בתביעה המתוקנת [סע' 32] - נותרה יתרה לתשלום עבור 1.66 ימי הבראה ( 4.56 שנתבעו, סה"כ, פחות 2.9 ימים , עד 26.7.15, תקופה בה כבר לא שררו יחסי עבודה).
לפי תעריף של 378 ₪ ליום הבראה, המקובל גם על הנתבעת [סיכומיה, סע' 201], היה על הנתבעת לשלם לתובע, כהשלמת דמי הבראה - עוד 627 ₪ ( בעיגול) .

נעיר - לא היה מקום לטענת "התיישנות" מצד הנתבעת בהקשר זה [מכתב -הגנתה עד סיכומיה, סע' 198], שכן, תשלום הבראה לתובע מקורו בחוזה ולא בצו הרחבה כללי בנושא , והצדק עמו, שחלים דיני התיישנות רגילים; אך, בשנתיים הראשונות המכסה 8 ימים בשנה ולא 10 בכל שנה , כטענת התובע [סע' 9 לחוזה].

ניכוי 4 ימי עבודה בחודש 5/15
בתלוש השכר של התובע, עבור חודש 5/15, יש ניכוי של 2,180 ₪ (בעיגול), הנחז ה להיות בשל 4- ימי משכורת, והתובע דרש להשיבם, בתוספת פיצויי הלנת שכר, בטענה שהיה אז "בתקופת ההודעה המוקדמת" [התביעה המתוקנת, סע' 26]; וכך גם בתצהירו [ת/3, סע' 38]. הטענה בסיכומי התשובה, כי התובע היה בימ ים אלה "בחופשת מחלה" [סע' 33, שם] - אינה במקומה, באשר התובע לא קשר זאת בתצהירו, לא הזכיר זאת בכתבי-טענותיו (המקורי והמתוקן) ולא מסר אישורי מחלה למעסיקה, בעוד מועד, אלא, הציגם רק בתצהירו, בהקשר אחר, של נזק רפואי מהפיטורים - כשלא מוכח קשר סיבתי מאישורים אלה [ ת/3, סע' 31].

הנתבעת טענה, באשר לניכוי זה - כבר בכתב ההגנה המתוקן, כי בחודש 5/15 שולמה לתובע תמורה מלאה עבור 90 ימי "הודעה מוקדמת", רק "בקיזוז הימים בהם לא הגיע התובע בחודש 04/2015 למרות שהתבקש לסיים את החודש כסדרו." [סע' 60, שם] ; כך גם הצהיר גדעון [נ/1, סע' 53].
גם בסיכומיה נטען, כי במשכורת חודש מאי קוזז "תשלום בגין 4 ימים מחודש אפריל", בתאריכים שברור שהתובע לא עבד, 26.4.15 - 30.4.15 [סע' 122-117].

דא עקא, שאף אם היתה כוונה שהתובע ישלים עבודה בחודש 4/15, ואף אם הדבר נאמר לו בשלב כלשהו בשיחה, בסופו של דבר, כשהוחלט שיפוטר ונמסרה לו הודעת הפיטורים - נכתב לו בה, במפורש, שעליו לנצל ימי חופשה בתקופת ההודעה המוקדמת; על כך חזר מאיר בתשובה למכתב התובע; ואף ניכו ממכסת החופשה הצבורה שלו 4.5 ימים בחודש 4/15 - ללא הסבר - פעולה שנראית כתואמת ניכוי בשל אי עבודה עד סוף חודש 4/15, לאור ההסכמה על הפיטורים וההנחיה לנצל חופשה, ולא לעבוד.
מהמצטבר עולה - כי ניכוי בשווי של 4 ימי עבודה , ב משכורת חודש 5/15, היה ניכוי כפול ולא תקין. לפיכך - היה על הנתבעת להחזיר לתובע 2,180 ₪, שהופחתו משכרו בחודש 5/15. לא נדון ב"פיצויי הלנת שכר", נוכח קביעתנו - בהמשך - בדבר סכום שהתובע חב לנתבעת, מאותו מועד. נתייחס לכך בעת בחינת התביעה שכנגד, אליה נפנה עכשיו.

התביעה שכנגד
נזכיר, הנתבעת תבעה החזרים מהתובע ב-3 נושאים: בשל "עבודה פרטית" , שסברה שביצע בימי שישי , על חשבונה; החזר יחסי של "הודעה מוקדמת", משום שסרב לבצע חפיפה; ועלות הכשרת מנהל חשבונות חדש .

עבודה "שלא בוצעה" בימי שישי
ראש תביעה זה הוא הנכבד ביותר, מבחינה כספית, ברם - לא הוכח. ברכיב זה ביקשו להסתמך על חומר שנמצא במחשבי החברה, עליהם עבד התובע, הקשור למסעדה של החבר, ועוד נושאים פרטיים - כמתואר בתביעה שכנגד ובנספחים המציגים את אשר נמצא [נספחי ב', שם]; כל שהצהיר גדעון, בנקודה זו, הוא שלפי כמות החומר שנמצאה, אחרי שהתובע עזב - "מדובר בעבודה רבה", שלדעתו - נעשתה בימי שישי, בהסתר, אחרת היו רואים זאת [נ/1, סע' 70-69].

בכל הכבוד - אף אם היה בדברים כדי לעורר תהיות וחשדות - אין הם בעלי משקל משכנע, וודאי לא להיקף "העיסוק הפרטי" המשוער של התובע, עבור החבר, ואולי אחרים, באמצעים של הנתבעת , כאילו בכך עסק התובע כל הזמן, בימי ו'.
שעות העבודה בימי שישי, עליהן דיווח התובע, מדי חודש, שולמו לו בתעריף "שעות נוספות" רק לאחר אישור של מאיר. חזקה על מאיר שידע, אם נדרשת עבודה עבור הנתבעת, באותם זמנים, אם לאו; ומאחר שאישר את הדיווחים של התובע והתשלומים בוצעו על פיהם - היה צורך בעבודתו ואין די בחשד כדי לדרוש שכר ששולם, וודאי לא את מלוא התמורה שקיבל התובע עבור "שעות נוספות", בימי שישי - כפי שנתבע בתביעה שכנגד; ז את - שכן, איש לא העיד, מטעם הנתבעת, שלא היה כלל צורך בעבודה של התובע, בימי שישי, עבור הנתבעת.
נהפוך הוא - עמדו על כך שהתובע בצע עבודה "בשעות נוספות", לכן - התמורה שקיבל בשוטף, מדי חודש בחודשו, אינה חלק משכרו הרגיל.

אי לכך - תביעת הנתבעת, להחזר תשלום ששילמה לתובע, לפי דיווח על עבודתו בימי שישי, בטענה שעבד אז לשם "עסק פרטי" שלו - נדחית.

החזר יחסי של דמי "הודעה מוקדמת"
אין ספק, כי התובע קיבל בחודש 5/15 תשלום עבור 3 חודשים של "הודעה מוקדמת ", כפי שהוסכם בחוזה העבודה ומשתקף בתלוש השכר לחודש זה . מלכתחילה, הוס כם עם התובע שמיום הודעת הפיטורים לא יעבוד, עד שיידרש לחפיפה - הסכמה שמתואר ת הן ע"י התובע , במכתבו אל מאיר , והן בתשובה שקיבל ממנו. דרישת ה"חפיפה" עם מחליפו, היא יישום התחייבותו של התובע בסעיף 12(ב) לחוזה: "להעביר תפקידו בצורה מסודרת ותואמת למעמדו ...".

בעניין החובה לתת הודעה מוקדמת להתפטרות, אשר עוגנה פי כמה בחוזה העבודה, דן חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001 (להלן: חוק הודעה מוקדמת). בהתאם לסעיף 6(א) לחוק הודעה מוקדמת - מעסיק רשאי להודיע לעובד, בהודעה מוקדמת לפיטורים, כי הוא מוותר על נוכחות העובד ועל עבודתו בפועל, בתקופה האמורה, כולה או מקצתה, ובלבד שישלם לעובדו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה לגביה ויתר על עבודתו; ובהתאם לסעיף 7(א) לחוק - מעסיק שפיטר עובד ולא נתן לו הודעה מוקדמת לפיטורים, כאמור בחוק זה, ישלם לו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת.
במקרה שלפנינו, הוסכם עם התובע, בשיחה, הסדר משולב - מחד, לא נדרש לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת , באופן מלא, ומאידך - תקופה זו ניתנה לו כתקופה של המשך יחסי עבודה, ללא ניתוק מיידי, תוך הבטחת תשלום בתקופה זו, ובלבד שיעמוד לרשות המעסיקה כאשר יימצא לו מחליף, לשם העברת התפקיד בצורה מסודרת - חפיפה - ובכלל זה ניתן היה להפנות אליו גם שאלות לעזרה.

סעיף 10 לחוק הודעה מוקדמת כותרתו "פיטורים והתפטרות בלא מתן הודעה מוקדמת", והוא מפנה לנסיבות בהן חלות הוראות סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963. סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים תקף במצב בו חל על יחסי הצדדים הסכם קיבוצי , ו בהעדר הסכם כזה ינהגו עפ"י ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף; לחלופין - בענף עבודה שאין בו הסכם קיבוצי - ולא הוכח כזה בענייננו - יחול סעיף 17 לחוק זה, ולפיו רשאי ביה"ד לקבוע שהפיטורים היו בנסיבות המצדיקות שלילת הפיצויים או חלקם.
עוד קבוע בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים , כי: "בדונו בעניין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים"; הסכם קיבוצי, כאמור, הוא - "תקנון העבודה בתעשייה" , מיום 19.9.62 (להלן: תקנון העבודה), התקף עד היום.
בתקנון העבודה מצוי מגוון של עבירות משמעת , כשעונשן לצידן, בחלופות. לפי סעיף 52, שם - אם עובד לא ציית להוראות ההנהלה בקשר לעבודה, יהא צפוי, בין השאר , "לפיטורים מהעבודה בלי הודעה מוקדמת ועם תשלום פיצויי פיטורים".
אנו סבורים , כי זו הסנקציה ההולמת את התנהגותו של התובע, אשר הפר את ההוראה להגיע לבצע חפיפה , לשם העברת תפקידו בצורה מסודרת, כפי שהתבקש ע"י גדעון, בהתאם לסיכום של מאיר עם התובע, בשיחה ובמכתבים שהחליפו לאחריה. הפרת הוראה זו ע"י התובע, שהתחמק מביצועה בטענות שאינן נכונות, הצדיקה את הפסקת עבודתו לאלתר ; אבל - עם תשלום פיצויי פיטורים, אך, מבלי שתשולם לו מלוא התמורה עבור תקופת "ההודעה המוקדמת".

בנסיבות הספציפיות של התובע שלפנינו, כאשר במועד סיום יחסי העבודה נותרו עוד חודשיים של הודעה מוקדמת, נראית לנו סבירה ומידתית ה סנקציה של תשלום חודש אחד נוסף ומניעת תשלום של חודש אחד "הודעה מוקדמת" (מתוך 3 סה"כ) . מאחר שהנתבעת שילמה לתובע בחודש 5/15 את מלוא ההודעה המוקדמת החוזית - 3 חודשים - מתקבלת תביעתה, ברכיב זה בתביעה שכנגד, להשבת חלק מהסכום. הנתבעת העמידה אותו על 12,800 ₪ [סע' 41(ב), שם], ברם, נראה לנו מתאים שיעור מופחת קמעא, לא יותר משכר חודש (11,806 ₪ ).

עלות הכשרת מנהל חשבונות בהעדר חפיפה
הרכיב האחרון בתביעה שכנגד הוא הדרישה להשיב לנתבעת 5,457 ₪ - עלות הכשרת מנהל חשבונות, שנשלח לקורס משום שהתובע לא הגיע לעשות חפיפה. לדעתנו - הסנקציה של הפסקת יחסי העבודה, מיידית, עקב סירוב התובע לבצע חפיפה, יחד עם הפחתת תשלום ההודעה המוקדמת, כדי שני שליש, לערך - די בהם על מנת לאזן בין האינטרסים של שני הצדדים. התובע, אמנם, נמנע מלבצע חפיפה מסודרת, למי שאמור היה להחליף אותו בתפקידו כמנהל החשבונות בנתבעת, אולם, הוא לא היה אמור להעביר את אותו מחליף קורס מקצועי מלא.
כשם שהתובע נשלח לקורס, בזמנו, לא מן הנמנע שגם לאחר חפיפה קצרה על ידו , כפי שהתבקש לעשות, עדיין, היה צריך להעניק הכשרה נוספת למחליף. מכל מקום, כאמור, השבת דמי הודעה מוקדמת - בסדר גודל של כחודש עבודה - די בה, לטעמנו, כדי לפצות את הנתבעת על הפרת החוזה ע"י התובע.

הואיל והסכומים שפסקנו לזכות התובע מצטברים, נומינלית, לסכום הקרוב לשכרו החודשי (8,720 + 670 + 2,180 = 11,570; לעומת - 11,806) - אנו קובעים, כי חיובי הצדדים מאיינים זה את זה ו הם לא חבים זה לזה מאומה .

סיכום
התבררה לפנינו מסכת עגומה, של יחסי עבודה , שהחלו בחברות גדולה והסתיימו בהכפשות הדדיות, וחבל שכך. לצערנו, הצדדים ובאי -כוחם אף לא השכילו לראות את נקודות הזכות ונקודות החובה של כל אחד מהם ולא הגיעו להבנה, ש היתה מייתרת את הכרעתנו. משנדרשנו להכריע - קבענו תחילה, כי בונוס של 3,000 $, שהחליט מייקל לתת לתובע, בזמן חתונת בנו של דודי, לא הובטח לו כתשלום נטו, על כן, העובדה שניתנה לו מקדמה בסכום מלא בשקלים, לא מנעה עריכת התחשבנות לפי סכום זה ברוטו, עם תשלום משכורת 2/15, ולא היה בסיס לתביעת התובע להפרשים עבור הבונוס, בערכי נטו; משכך - תביעה זו נדחתה.

התובע, שהתפטר בכעס ממקום העבודה, בתחילת חודש 3/15, בשל קבלת הבונוס בערכי ברוטו, התנצל וחזר, ברם, לא עבד כמצופה ממנו. משכך, זומן לשיחה, בנוכחות מאיר, גדעון ודודי , בה הושמעו הטענות כלפיו, ובעצה אחת איתו הוחלט על פיטורים בהסכמה. מאיר הורה לתובע להיות בחופשה מאותו מועד, בזמן ההודעה המוקדמת של 3 חודשים, לפי חוזה העבודה, תוך שה תובע יקבל שכר, ללא צורך בעבודתו המלאה, למעט היותו זמין לחפיפה עם מחליפו, לכשימצא. כאשר קרא גדעון לתובע, לקראת סוף חודש 5/15, לבצע חפיפה עם המחליף שנמצא - התחמק התובע, בטענה הלא מדויקת, שנדרש אישור של מאיר - אישור שכבר היה לו בתשובתו של מאיר אליו, בכתב. משכך - צדקה הנתבעת כאשר הגיבה בסיום עבודתו של התובע, מיידית, ביום 25.5.15.
תביעותיו של התובע, לפיצויים בשל פיטורים ללא "שימוע", כביכול, בשל הפרת חובת תום הלב, עגמת נפש או פגיעה בבריאותו - שכלל לא הוכחה - נדחו.

לא קיבלנו את דרישת התובע, להוסיף לשכרו החודשי תשלום ממוצע , בגין תשלומים שקיבל במהלך עבודתו , עבור ביצוע "שעות נוספות", בימי שישי.
על כן - השכר הקובע, לצרכי חישוב, הוא התשלום שקיבל בחודש העבודה האחרון ( הכולל העלאה בשכרו, שאישר מייקל בזמן החתונה, ושול מה מחודש 2/15) - בסך 11,806 ₪. בהתאם - נדחתה תביעתו של התובע לתשלום הפרש פיצויי פיטורים, שנסמכה על טענתו להגדלת בסיס השכר, אותה גם דחינו.

בתקופה בה התובע הסכים להיות בכוננות, למקרה של קריאות פתע בשבת - מחודש 9/14 עד 2/15, כולל - הוא קיבל לשימושו, לרבות הפרטי, רכב חברה בסופי שבוע ארוכים, לפי רצונו; וכאשר נקרא לפעילות בשבת, בשש הזדמנויות, בלבד - תוגמל לפי 200 ₪ לשעה. לא מצאנו הצדקה לתגמול נוסף בגין מטלה זו, וגם התביעה ברכיב זה - נדחתה.

לעומת זאת, מצאנו, כי - לתובע הגיעו הפרשי חופשה שנתית - בסך 8,720 ₪; הפרשי דמי הבראה - בסך 627 ₪; וכן החזר של 2,180 ₪, בגין ניכוי ימי ה יעדרות משכרו, בחודש 5/15. סכומים אלה מתאפסים מול חלק שקיבלנו בתביעה שכנגד.

אשר לתביעה שכנגד - לא הוכח, כי בשעות שעבד התובע בימי שישי הוא לא עסק במטלות הקשורות בנתבעת, שהרי, מאיר אישר את השעות המדווחות, מידי חודש, וחזקה שנדרשה מהתובע עבו דה לצרכי הנתבעת באותם ימים. על כן, התביעה הנגדית, להשבת תשלומים שקיבל התובע עבור עבודת "שעות נוספות" בימי שישי, בשל ניהול "עסק פרטי" באמצעי הנתבעת, כביכול - נדחתה.
מאחר שהתובע התחמק מלבצע חפיפה, כפי שהיה אמור לעשות, בהתאם ל הוראות חוזה העבודה ולהסכמות שהושגו בשיחה, בה פוטר בהסכמה - צדקה הנתבעת, שסיימה את העסקתו, בפועל, ביום 25.5.15, על אף שטרם הסתיימה תקופת הודעה מוקדמת, בפועל, שהיתה אמורה להינתן לו.
בנסיבות שהוכחו, במקרה זה , על אף ששולמה לתובע, בחודש 5/15, מלוא התמורה, עד סוף תקופת ההודעה המוקדמת המיועדת - קיבלנו את התביעה שכנגד, להחזר חלקי של דמי ההודעה המוקדמת , שהעמדנו על סדר גודל של כמשכורת אחת, שוו ה ערך לסכומים המצטברים שפסקנו לזכות התובע , ברכיבים שמצאנו שהגיעו לו הפרשים.
סברנו, כי די בסנקציה האמורה לעיל, כדי לאזן בין זכויות הצדדים, עקב הפרת החוזה ע"י התובע, ומשכך - נדחתה התביעה שכנגד שתבעה לקבל ממנו את עלות הכשרת מחליפו .

בהתחשבנות הסופית קבענו, כי - חיובי הצדדים מאיינים אלה את אלה והתוצאה הסופית היא, כי אין הם חבים עוד תשלום האחד לשני, או להיפך .

בהתחשב בתוצאה - כל צד יישא בהוצאותיו.

זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום מקבלת פסק-הדין.

ניתנה היום, ‏‏‏24/08/2018 ( ‏י"ג אלול תשע"ח), בהעדר הצדדים, ויישלח אליהם.

מר יעקב גרינשטיין
נציג עובדים

דלית גילה, שופטת
(בדימוס)
אב"ד

מר דן איל
נציג מעסיקים