הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 35221-11-17

22 אוקטובר 2019

לפני:
כב' השופטת סאוסן אלקאסם
נציגת ציבור (מעסיקים) - גב' אסתר אדלר

המבקשים:

  1. ערן שליו
  2. כימיקלין בע"מ

ע"י ב"כ: עו"ד א. מאיר
-
המשיבים:

  1. מאיר שני
  2. כימי סן סחר (2017) בע"מ
  3. דלק - סן מיחזור בע"מ

המשיבות 2 ו-3 ע"י ב"כ: עו"ד מנחם אברמוביץ

החלטה
מונחות לפנינו שתי בקשות להכרעה:
האחת – בקשה למתן הוראות למשיב מס' 1 (להלן: "הנאמן") להעביר לידי המבקשים, את הסכומים שהופקדו בידו לפי הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים (להלן: "בקשה למתן הוראות").
השניה – בקשה מטעם המבקשים לעיכוב הליכי בוררות (להלן: "בקשה לעיכוב הליכי בוררות").
להלן הרקע העובדתי לבקשות
ביום 15.11.2017, הגיש המבקש (להלן: "שליו" או "המבקש") את כתב התביעה בהליך העיקרי בו דרש זכויות שונות הנובעות, כטענתו בכתב התביעה, מיחסי עבודה בינו לבין חברת כימי סן בע"מ ומשיבה 3.
ביום 4.2.18, טרם הגשת כתב הגנה, הוגשה בקשה למתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה מיום 21.1.18, שנחתם בין שליו וחברת כימיקלין בע"מ (להלן:" כימיקלין"), המשיבות וצדדים נוספים (להלן: "הסכם הפשרה" או "ההסכם").
ביום 5.2.18, ניתן פסק דין ע"י כב' הנשיא קוגן שאישר ונתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה (להלן: "פסק הדין").
ההסכם בין הצדדים נועד, ליישב את הטענות ההדדיות של הצדדים "בזיקה לתקופה שבה שליו החזיק בעקיפין במניות כימי סן, כיהן בה כדירקטור והועסק על ידה וכן סיפק לה כנטען על ידי כימי סן שירותים באמצעות כימיקלין והיה כנטען נושא משרה בכימי סן ובדלק סן" – ראו מבוא ההסכם. בין יתר הדברים, הוסדרו במסגרתו העברת מניות משליו לחברת סנו מפעלי ברונוס בע"מ וזכויות הקניין הרוחני, גם התחייבות המבקש לסייע בניהול הליכים ולבסוף סוכם שהסכם זה ממצה את מלוא טענות הצדדים ביחסים ביניהם.
בין יתר התחייבויות הצדדים בהסכם הפשרה התחייבו שליו וכימיקלין כי לא יתחרו בפעילות המשיבות עד ליום 31.12.18, זאת כנגד תשלום של מיליון ₪ (להלן: "תמורת ההגבלה"). סכום זה הופקד בידי הנאמן. האחרון היה אמור לשחררו אם לא תתקבל "הודעת הפרה" לתניית אי התחרות עד תום תקופת ההגבלה ביום 31.12.18 (להלן:" תניית אי התחרות").
ביום 25.12.18 שלח הנאמן לבקשת המבקש יתרת חשבון הנאמנות והסביר כי בשבוע אחרון הייתה מפולת שנתנה אותותיה גם בהשקעות סולידיות. בתשובה למייל פנה המבקש לנאמן ביום 30.12.18 בבקשה למכור ביום 31.12.18 את תיק ניירות הערך אשר נרכש על ידי הנאמן בכספי תמורת ההגבלה על מנת שההפסד שהיה בניירות ערך יירשם על שנת 2018 וגם כדי שהכסף יהיה נזיל ביום 1.1.19. הנאמן הודיע כי העניין דורש הסכמת היועמ"ש של המשיבות. הסכמת היועמ"ש ניתנה ביום 31.12.18 שעה 08:50 בכפוף להסכם.
בבוקר יום 31.12.18 בשעה 9:07 שלחו המשיבות לנאמן מייל אשר צורף לו מכתב הודעה על הפרת המבקשים לתניית אי התחרות בהסכם. העתק מהמייל נשלח ליועמ"ש של המשיבות. הנאמן אישר קבלת המייל. במייל צוין כי העתק ממכתב הודעת ההפרה נשלח בדואר רשום למבקשים. הנאמן גם אישר כי לבקשתו לאחר יום או יומיים ממשלוח המייל קיבל מסמך הדואר שמעיד על משלוח הדואר הרשום.
ביום 31.12.18 נשלח למבקש מכתב הודעת הפרה בדואר רשום לכתובת "הניצנים 10 חיפה מיקוד 3435432". באישור מעקב משלוחים מדואר ישראל נרשם בפירוט פעולות מיום 6.1.19 כי "הנמען העתיק מקום מגוריו". דבר הדואר הוחזר לשולח ביום 10.1.19. יצוין כי בסעיף 13 להסכם נקבע כי כתובת המבקשים לצורך ההסכם: רח' ניצנים 10, חיפה. עוד נקבע כי " הודעה שתישלח על ידי צד למשנהו בדואר רשום בצירוף אישור מסירה לפי אחת הכתובות הנ"ל תשמש הודעה מספקת לצורך הוראות הסכם זה, ותיחשב כנמסרה תוך 72 שעות ממועד שיגורה כאמור; ובמסירתה ביד- ביום העסקים הראשון שלאחר מסירתה.
ביום 1.1.19 שעה 9:29 שלח המבקש מייל לנאמן בו ביקש להעביר אליו הכסף מחשבון הנאמנות.
ביום 1.1.19 שעה 10:52 השיב הנאמן כי העברת הכספים תתאפשר לאחר קבלת הוראה מהחברה שחתמה הסכם עם המבקש.
ביום 1.1.19 שעה 20:28 פנה המבקש לנאמן באמצעות בא כוחו בדרישה לקיים את סעיף 6.5 להסכם המורה לנאמן, בהעדר הודעת הפרה, להעביר למבקשים את תמורת ההגבלה. המבקש הפנה את שימת לב הנאמן כי המשיבות לא מסרו למבקש הודעת הפרה בכתב כנדרש על פי סעיף 6.5 להסכם. המבקש הפנה להוראות סעיף 13 להסכם לגבי מנגנון מסירת הודעות. המבקש טען כי אי העברת הכספים על ידי הנאמן מהווה הפרת חובות הנאמנות
בתשובה מיום 1.1.19 שעה 22:00 הודיע הנאמן לב"כ המבקש כי בשעות הבוקר המוקדמות ביום 31.12.18 קיבל העתק מכתב המשיבות, שנשלח למבקש בדואר רשום, ובו הועלו טענות להפרת המבקש להסכם.
בסופו של יום, הנאמן לא העביר את הכספים למבקשים וטען כי מנוע הוא לעשות כן, מחמת קבלת הודעה מהמשיבות כי שליו וכימיקלין הפרו את תניית אי התחרות.
ביום 3.1.19 נשלח למבקש במייל מכתב הודעת ההפרה.
בין הצדדים התנהלו חילופי מכתבים כמפורט בנספחי כתבי בי- דין.
ביום 14.1.19 פנו המשיבות למוסד לבוררות עסקית בבקשה כי ימונה בורר, אף זאת, לפי תנאי בהסכם הפשרה. ביום 16.1.19 ניתנה החלטה על מינוי בורר, כב' השופט בדימוס ד"ר עדי זרקין (להלן: "הבורר").
ביום 18.1.19 הגישו שליו וכימיקלין בקשה דנן ובה ביקשו כי בית הדין יתן הוראות לנאמן להעביר להם את הכספים כאמור בהסכם. לצורך הבהרת הסוגיה, התנהל ביום 6.3.19 דיון בבקשה. בפתח הדיון הצדדים הודיעו על ויתורם על חקירת המצהירים ולאחריו הגישו הצדדים את סיכומיהם בכתב.
במקביל, ביום 27.5.19, ניתנה החלטת הבורר לפיה יש בידו הסמכות לברר באם התקיים התנאי המתלה למינויו כבורר לפי הסכם הפשרה.
ביום 13.6.19 הגיש שליו בקשה נוספת, הפעם לעיכוב הליכי בוררות עד למתן פסק דין.
לאחר שניסיונות הצדדים להגיע להסכמות מחוץ לכותלי בית הדין לא צלחו, הוגשו סיכומי תשובה והועבר התיק למתן פסק דין.
טענות הצדדים
טענות המבקשים
המבקשים טוענים כי משלא נמסרה הודעה הפרה בהתאם להוראות ההסכם, הנאמן חייב להעביר למבקשים את תמורת ההגבלה.
לטענתם הואיל והודעת ההפרה לא נמסרה לא קמו התנאים בהסכם למינוי בורר.
עוד טוענים המבקשים, לבית הדין סמכות עניינית לדון בבקשה דנן. פסק הדין המאשר הסכם הפשרה ניתן בבית הדין ללא שעלתה טענה להעדר סמכות. גם הנאמן שהינו צד רלוונטי בבקשה לא העלה טענת חוסר סמכות. המבקשים הפנו לפסיקה שלטענתם תומכת בקיומה של סמכות בית הדין לדון בבקשה.
טענות המשיבות
המשיבות טוענות כי דין בקשת המבקשים להידחות הואיל והתנאים להעברת כספי תמורת ההגבלה לא התקיימו.
המשיבות טוענות כי הודעת ההפרה נמסרה למבקשים בהתאם להוראות ההסכם.
המשיבות עותרות לסילוק הבקשה מחמת העדר סמכות עניינית בהתבסס על שלושה אדנים משפטיים:
היעדר סמכות עניינית מהטעם כי המחלוקת בין הצדדים עסקית ואינה נובעת מיחסי עובד מעסיק.
סילוק על הסף לאור קיום תניית בוררות.
הסמכות העניינית לדון בהוראות לנאמן נתונה לבית המשפט המחוזי מכוח סעיף 37 לחוק הנאמנות, התשל"ט 1979 (להלן: "חוק הנאמנות").
המחלוקות המשפטיות בתמצית
בין הצדדים התגלעה כאמור מחלוקת בקשר למסירת הודעת הפרה למבקשים ולנאמן ולהוראות הנוגעות לחובת הנאמן להעביר למבקשים תמורת ההגבלה. הצדדים פירטו בסיכומיהם פירוט רב לגבי פרשנות הסעיפים הרלוונטיים בהסכם הפשרה, כשכל אחד מנסה לשכנע את בית הדין כי פרשנותו היא – היא הנכונה.
בהסכם הפשרה קיים תנאי מתנה לתשלום תמורת ההגבלה - "כפוף לכך שדלק סן או כימי סן 2017 לא מסרו לשליו ולנאמן הודעה בכתב עד מועד התשלום בה יפורטו טענותיהן ביחס להפרת שליו ו/או כימיקלין את התחייבויותיהם לפי הסכם זה". באם אכן נמסרה הודעת הפרה כאמור, והמבקשים חולקים עליה אזי המחלוקת תועבר להכרעת בורר.
סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה לדון בבקשה.
דיון והכרעה
סמכות עניינית
לאחר שנתנו את דעתנו למכלול טענות הצדדים, והראיות שהוצגו לפנינו הגענו למסקנה כי בית הדין נעדר סמכות עניינית לדון בבקשה למתן הוראות לנאמן. מסיבה זו דין הבקשה להידחות על הסף. כמבואר להלן.
סמכותו של בית הדין לדחות תביעה על הסף מעוגנת בתקנה 45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991.
בית הדין אישר את הסכם הפשרה בין הצדדים וצדדים נוספים ביום 5.2.18 ונתן לו תוקף של פסק דין. משחלף מועד הערעור על פסק הדין הרי הוא הפך לחלוט.
המבקשים פנו אל בית הדין בבקשה למתן הוראות לנאמן לביצוע התחייבויותיו מכוח הסכם הפשרה בין הצדדים.
"עם אישור פסק הדין שבפשרה סיים בית הדין את מלאכתו ואין לפנות אליו עוד לשם ביצועה." אין ביכולתנו לדון בבקשות מושאות החלטה זו. ההליך שבחרו המבקשים "בקשה למתן הוראות לנאמן" לאכיפת ביצוע הסכם פשרה אינה הדרך הנכונה לדעתנו לאכיפת ביצוע פסק דין שנתן תוקף להסכמות הצדדים.
קריאת ההסכם כמכלול מלמדת כפי שעיקריו פורטו בסעיף 4 לעיל כי מדובר בעסקה מסחרית של מכר מניות בין המבקש כמייסד ובעל מניות לבין יתר הצדדים, ההסכם דן, בין היתר, בכל ההיבטים הנלווים הנוגעים לעסקה זו.
בהתאם לסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969:
"לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון – (1) בתובענה בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; (א1) בתובענה שעילתה במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ליצירת יחסי עבודה, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עבודה או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור, או בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי- קבלתו;"
אומנם כתב התביעה המקורי עסק, לכאורה, בזכויות הנובעות מיחסי עבודה נטענים בין המבקש לבין חברת כימי סן בע"מ, אלא שהסכם הפשרה הוגש לאישור בית הדין עוד טרם הוגש כתב הגנה. כלומר, לא נקבע כעובדה כי אכן התקיימו יחסי עובד מעסיק בין הצדדים. הסכם הפשרה עצמו, עוסק במערכת יחסים בין בעלי מניות וחברות ונראה, לפחות על פניו, כהסכם עסקי ולא כזה שנובע מיחסי עבודה. לעניין זה ראו ס' 2.12 להסכם אשר מדגיש את הבעייתיות בנקודה זו שם הוגדר הסכם העבודה הרלוונטי עליו נסמך המבקש בתביעתו כ-" הסכם עבודה אישי ומיוחד בין כימי סן לשליו שנחתם ביום 30.7.09 ואשר תוקפו שנוי במחלוקת בין הצדדים". [ההדגשה הוספה ס.א]
סעיף זה בהסכם תומך במסקנתנו כי ההסכם נוגע ליחסי המשיבות עם המבקש כבעל מניות ודירקטור ולאו דווקא מכוח מעמדו כעובד אצל חברת כימי סן בע"מ הנתבעת בתביעה העיקרית נשוא תיק זה. מכאן אין לבית הדין סמכות ייחודית לדון בפרשנות או אכיפת ההסכם בין הצדדים חרף אישורו על ידי בית הדין. יצוין כי חברת כימי סן בע"מ הנתבעת בתיק העיקרי החליפה שם לחברת כימי סן סחר (2017) בע"מ המשיבה 2 בבקשה דנן (מס' ח.פ. זהה).
אנו סבורים כי אין באישור הסכם הפשרה, כשלעצמו, ללא דיון משפטי ובירור המחלוקות, כדי להקנות לבית הדין סמכות שיפוט נמשכת לדיון באכיפת חוזה מסחרי הדן בעסקת מכר מניות המבקש כאשר מעמדו כעובד במועדים הרלוונטיים נותר במחלוקת בין הצדדים.
"על מנת שערכאה שיפוטית תרכוש סמכות לשוב ולדון בסוגיה שנדונה על ידה בעבר, מכוח עקרון הסמכות הנמשכת, נדרשים קיומם של שני תנאים: א. כי ההחלטה המקורית ניתנה לאחר בירור ושקילה. עליה לשקף הליך של דיון משפטי, שבמהלכו נשמעו או הוגשו טיעוני הצדדים, נקבעו ממצאים ונתקבלו הכרעות. ההלכה הפסוקה הגדירה תנאי זה כדרישה לפיה ביהמ"ש או בית הדין, שהסוגיה הונחה לפתחו, 'דן ופסק' בה; ב. שהסוגיה המאוחרת (הנוכחית) קרובה במידה מספקת לזו המקורית, עד כי נשמר צביונו המתמשך של העניין, שהוא המצדיק שיבה אל הערכאה שדנה בו בראשונה." ראו בג"ץ 7298/14 פלונית- בית הדין השרעי לערעורים בירושלים (15.5.16).
לא נעלם מעינינו כי המבקשים בחרו להגיש את הבקשה במסגרת אותו הליך של התביעה העיקרית ולא כתובענה חדשה. חרף זאת ההלכה בעניין הסמכות המתמשכת קיימת גם במקרה דנן כפי שיפורט.
בית הדין נתן תוקף להסכם הפשרה מבלי להידרש לסוגיית הסמכות העניינית משלא נדרש לכך בשל הסכמת הצדדים. בית הדין אישר את הסכם הפשרה ללא דיון משפטי. ראו גם בג"ץ 4111/07 פלונית נ' פלונית (27.7.08).
אישור של הסכם, שהונח בפניה של ערכאה שיפוטית אך היא לא ירדה לתוכנו ולא הכריעה דבר לגביו, לא יוכל – ככלל – לשמש בסיס להכרה בסמכותה הנמשכת. ראו בג"ץ 6929/10 פלונית – בית הדין הרבני הגדול (20.3.13).
מכאן עולה המסקנה כי אין זה ראוי להכיר בסמכותו של בית הדין בנסיבות אלו, שהרי אין הכרח כי ערכאה שכל שעשתה היה ליתן תוקף חוקי להסכמות בין הצדדים תרכוש סמכות להידרש למחלוקות בעניין הסכמות אלו מעתה ועד עולם. בעיקר והיא נטולת סמכות עניינית לדון בסוגיות המתעוררות בעניין המובא לפניה.
מעבר לכך עולות סוגיות מהותיות נוספות לעניין הסמכות העניינית – האם בית הדין הוא המקום להעלות טענות הנוגעות לנאמנות ובפרט כשהמבקש טוען למשוא פנים מצד הנאמן או האם ראוי כי בית הדין יתן סעד לכימיקלין – שאינה צד להליך המקורי או קיומה של תניית בוררות?
נוכח קביעתנו לעיל מתייתר הדיון בשאלות הנ"ל.
למעלה מן הדרוש מצאנו להתייחס לטענת המשיבות כי הסמכות לדון במחלוקות בין הצדדים נתונה לבורר כהסכמתם לתניית בוררות.
סעיף 6.5 להסכם מורה לנאמן לשלם את תמורת ההגבלה ביום 1.1.19, בכפוף לכך שהמשיבות לא מסרו לשליו ולנאמן הודעה בכתב עד מועד התשלום בה יפורטו טענותיהן ביחס להפרת שליו ו/או כימיקלין את התחייבותם לפי ההסכם.
הנאמן הצהיר כי ביום 31.12.18 קיבל מייל מהמשיבות אליו צורף מכתב הודעת הפרה. במייל צוין כי העתק הודעה ההפרה נשלח בדואר רשום למבקשים. הנאמן אישר כי לבקשתו יום או יומיים לאחר קבלת אותו מייל קיבל אישור למשלוח דואר רשום.
על פי סעיף 6.6 להסכם במקרה ונמסרה הודעת הפרה ושליו ו/או כימיקלין יחלקו עליה, הטענות המפורטות בהודעה ההפרה יועברו להכרעת בורר.
חובת הנאמן להעביר למבקשים תמורת ההגבלה, לפי הוראת סעיף 6.8 להסכם, קמה במקרה ולא נמסרה לו הודעת הפרה עד למועד סיום תקופת אי תחרות או לחילופין: (1) נמסרה הודעת הפרה; (2) שליו ו/או כימיקלין הודיעו לנאמן כי הם חולקים עליה; ו- (3) הבורר דחה את הטענות שנכללו בהודעת ההפרה.
הנאמן ווידא מול המשיבות משלוח בדואר רשום עותק הודעת ההפרה שקיבל ביום 31.12.18 למבקשים כמתחייב בסעיף 6.5. מכאן, הנאמן פעל, לכאורה , כדין כשלא העביר למבקשים את תמורת ההגבלה עד לבירור המחלוקות בין הצדדים להסכם באשר לטענותיהם לפרשנות הנכונה להוראות ההסכם בנוגע למסירת הודעת הפרה. בנסיבות אלו ונוכח קיומה של תניית בוררות אנו סבורים כי מקומן של טענות המבקשים להתברר לפני הבורר או בערכאה המוסמכת לדון בהסכם מסחרי למכר מניות.
אשר על כן, מצאנו לנכון למחוק את הבקשה למתן הוראות מחמת היעדר סמכות עניינית.
בקשה לעיכוב הליכי בוררות
באשר לבקשה לעיכוב הליכי הבוררות עד למתן פסק דין בהליך זה – מתן החלטתנו זו מייתר דיון בבקשה זו.
מעבר לנדרש נעיר כי אין אנו בטוחים כלל ועיקר כי היה בסמכותנו ליתן הוראות לבורר. ראשית, בית הדין כלל לא העביר את הנושא לבוררות ומשכך אינו בית המשפט המוסמך לדון בעניין. תניית הבוררות נקבעה בהסכם ואינה נוגעת ליחסי עבודה בין הצדדים על כן אין לבית הדין סמכות למתן הוראות בהליך. שנית , סעיף 28 ל חוק בית הדין לעבודה מתנה את העברת הנושא לבוררות אך ורק אם מושא הסכסוך כולו מצוי בסמכותו הבלעדית של בית הדין לעבודה. הטעם לכלל זה הוא כי בית הדין המעביר הדיון לבוררות, הוא אשר יהא מוסמך לדון גם בפסק דין הבורר וכל שעולה ממנו. ככל שיועברו נושאים שאינם בסמכות הייחודית של בית הדין, הרי "יקנה" בכך סמכות לא לו .
אין חולק כי הסכסוך בין הצדדים גולש אל מעבר ליחסי העבודה בין הצדדים, שקיומם טרם הוכח. משכך, אנו מתקשים להבחין בתיזה המשפטית שמאפשרת לבית הדין ליתן הוראות אלו ואחרות לבורר.
סופו של דבר
לאור האמור לעיל, אנו דוחים את שתי הבקשות.
לאור החלטתנו זו אנו מחייבים את המבקשים לשלם למשיבות הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד על סך 4,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים ממועד קבלת ההחלטה. אחרת, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן ההחלטה ועד מועד התשלום בפועל.

אסתר אדלר
נציגת מעסיקים

סאוסן אלקאסם
שופטת

עקב תקלה בנט המשפט , ההחלטה נחתמה שוב היום, כ"ג תשרי תש"פ, (22 אוקטובר 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם. יובהר – מועד ההחלטה המקורי היה ביום 11.10.19.

חתימה