הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה סע"ש 32871-05-13

לפני:
כב' השופטת יפית מזרחי-לוי
נציג ציבור דניאל אמזלג
נציג ציבור יונה לוי
02 אוקטובר 2019

התובע/הנתבע שכנגד
רוברט קאופמן ת.ז. XXXXXX119
-
הנתבעים/ התובעת שכנגד
.1 ב.ש. ברוש הקמת פרויקטים בע"מ ח.פ. 512196783
.2 ברנד תעשיות בע"מ ח.פ. 520040346
.3 חיים ברנד ת.ז. XXXXXX578
.4 ארז כהן ת.ז. XXXXXX920

פסק דין
לפנינו תביעתו של מר רוברט קאופמן כנגד מי שהיתה מעסיקתו במשך שנה ו-3 חודשים - חב' ב.ש. ברוש הקמת פרויקטים בע"מ (הנתבעת 1/המעסיקה/ברוש) ונתבעים נוספים הקשורים אליה. עיקר תביעתו של מר קאופמן עוסק בנסיבות סיום העסקתו וזכאותו לבונוס. כן לפנינו, תביעה שכנגד של המעסיקה, בגין התנהלותו של מר קאופמן בתקופת עבודתו, זכאותה לפיצוי בגין נזקים שגרם והשבת כספים שהוציא שלא כדין.
כתב תביעה בתיק זה הוגש ביום 19.5.13. ביום 29.8.13 הגישו הנתבעים כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד. במקביל להליך זה הגישו הצדדים תביעות הדדיות גם בבית המשפט המחוזי במסגרת תיק (ת"א) 32084-06-13. פסק דין המחוזי ניתן ביום 30.5.19 ועל פי הסכמת הצדדים בהליך זה, כפי שיפורט להלן, קביעותיו מחייבות אותנו בהכרעתנו.
הצדדים
התובע והנתבע שכנגד, מר רוברט קאופמן, הועסק כמנכ"ל הנתבעת 1 מיום 1.3.11 עד יום 31.5.12 (להלן - מר קאופמן). מר קאופמן פוטר וסיים את העסקתו בפועל ב-1.3.12 אך בהתאם להסכם ההעסקה, פיטוריו נכנסו לתוקף שלושה חודשים לאחר מכן.
הנתבעת 1 והתובעת שכנגד היא חב' ב.ש. ברוש הקמת פרויקטים בע"מ (להלן - חב' ברוש). חב' ברוש עוסקת במתן שירותי בידוד, פיגומים, וייצור מוצרים מיוחדים מנירוסטה. חב' ברוש היא חברת בת של הנתבעת 2.
הנתבעת 2 היא חברת ברנד תעשיות בע"מ (להלן - חב' ברנד). חב' ברנד היא חברה ציבורית, והיא המחזיקה הבלעדית ובעלת השליטה בחב' ברוש.
הנתבע 3, מר חיים ברנד, שימש בזמנים הרלבנטיים להליך זה כדירקטור בנתבעת 1 ומנכ"ל ודירקטור בנתבעת 2 (להלן - מר ברנד).
הנתבע 4, מר ארז כהן, שימש בזמנים הרלבנטיים להליך זה כסמנכ"ל שיווק ופיתוח עסקי בחב' ברנד (להלן - מר כהן).
הרקע הצריך לעניין
מר קאופמן הוא בעליה של חברת ת.ק.ש. אלפיים (1997) בע"מ שבבעלותו (להלן - חב' תקש), העוסקת במתן שירותים בתחום התעשייה. משנת 1999 החלה חב' תקש לקבל עבודות דרך חברת התכוף בע"מ (להלן - חב' התכוף ). חב' התכוף נקלעה לקשיים כלכליים והליכי פירוק. חב' ברנד (הנתבעת 2) התעניינה ברכישת התכוף, וכחלק ממערך הסכמי רכישתה, נוצר הקשר עם מר קאופמן ותקש ונכרתו ההסכמים ביניהם בשנת 2011.
מר קאופמן פירט בתביעתו באריכות יתרה את הרקע להתקשרות, הנסיבות, ההתפתחויות והשיקולים הכלכליים השונים שהביאו לטענתו לכך שבין הצדדים נכרתו מערך ההסכמים. הסכמים אלו כללו בין היתר, את מכירת נכסי ופעילות חב' תקש אל חב' ברוש והעמדת הלוואה לצורך כיסוי חובותיה של חב' תקש. רוב הפירוט הינו מיותר לתביעה שבנדון, הקשה על ניהולה וסירבל אותה שלא לצורך.
מערך ההסכמים שנוצר בין הצדדים נדון בהרחבה במסגרת התיק המחוזי, שכלל אף הוא תביעה ותביעה שכנגד, בין הצדדים כאן, ובנוסף לצד קאופמן תובעת נוספת - חב' תקש. כאשר כל צד טען כי הצד שכנגד הפר את התחייבויותיו לפי אותו מערך הסכמים.
לצד אותם הסכמים נערך הסכם נוסף - הסכם העסקה - לפיו מר קאופמן יכהן כמנכ"ל של חב' ברוש.
טענותיו מר קאופמן בהן נדרשת הכרעתנו נוגעות לעילות הנובעות מיחסי העבודה ומהסכם ההעסקה בחב' ברוש; מערכת יחסי העבודה וחלקם של הנתבעים 2-4 בנסיבות סיום העסקתו; הרווח הרעיוני ממנו יש לחשב את הבונוס.
בדיון שנערך לפנינו ביום 24.7.17 הוצע לצדדים ההסדר הדיוני הבא:
"הכרעות פסק הדין שניתן בתיק 32084-06-13 (מחוזי ת"א) בכל הנושאים הרלוונטיים לתביעת התובע ולתביעה שכנגד, יחייבו את בית הדין כאן בפסיקתו בהליך שלפנינו. הנושאים העוסקים בפיטורים שלא כדין של התובע והפרשי שכר בגובה 25% מרווחי חברת ברוש – הנתבעת, ככל וקיימים, אינם בסמכותו של בית המשפט המחוזי וממילא לא נדונו שם – ידונו כאן בבית הדין. דהיינו, ישמעו עדי הצדדים לצורך הכרעה בנושאים הנ"ל (פיטורים שלא כדין והפרשי שכר). בית הדין ייתן את פסק דינו לאחר שיתקבל פסק הדין של בית המשפט המחוזי (32084-06-13) ובכפוף להכרעותיו. ככל שייפסק ע"י בהמ"ש המחוזי מה היה הרווח של חברת ברוש בשנת 2011, יסתמך על כך בית הדין לצורך קביעת הפרשי השכר של התובע בגובה 25%; אחרת, יסתמך בית הדין על קביעותיו הערכיות של בית המשפט המחוזי לגבי עסקאות אשר להן יש השלכה על שורת הרווח של חברת ברוש ובהתאם לכך יקבע את הרווח המיוחס לשנת 2011, ומכאן ייגזר שכרו של התובע, ככל שיימצא שמגיעים לו הפרשי שכר. מכאן שלא יובאו ראיות לבית הדין באשר לעסקאות הרלוונטיות לשורת הרווח לשנת 2011. ברור שאין בכוונתנו לאחר גמר הבאת הראיות כאן ובפלוגתאות שנותרו במחלוקת, להביא ראיות נוספות גם במקרה שביהמ"ש המחוזי לא יכריע אחת מטענות הצדדים".
מר קאופמן הביע את הסכמתו להצעה במעמד הדיון. הנתבעים ביקשו להגיש עמדתם לאחר שישקלו את ההצעה.
לבסוף הוסכם על הצדדים להוסיף להצעת בית הדין את ההערות הבאות:
"1. בפני ביה"ד יבוצעו חקירות בנושאים החשבונאיים. יחד עם זאת, ככל שתהיה התייחסות בפסק דינו של כבוד ביהמ"ש המחוזי לנושאים חשבונאיים אלה, יסתמך בית דין נכבד זה, על הכרעות ביהמ"ש המחוזי בפסק דינו בנושאים אלה;
2. בהמשך וביחס לנוסח ההצעה (עמ' 20 שורה 21) הרי שלמען הסדר הטוב והבהירות, יש להבהיר כי מכלול הטענות והנושאים הקשורים לתפקודו של התובע כעובד, וכן ביחס להסכם העבודה, סוגיות אשר נוגעות ליחסי העבודה והפיטורים (וממילא ברור כי לא ידונו ולא יוכרעו על ידי המחוזי), הרי שהן ידונו ויוכרעו על ידי כבוד ביה"ד (וזאת הן ביחס לתביעה, להגנה ולתביעה שכנגד)". (ר' החלטה על הודעת הצדדים מיום 25.4.17).
בהתאם להסכמות הצדדים, משניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, והצדדים סיכמו טענותיהם, הגיעה השעה להכרעתנו, ותחילה בתביעתו של מר קאופמן.
תמצית טענותיו של מר קאופמן
לטענת מר קאופמן, חב' ברוש וחב' ברנד היו מעסיקותיו במשותף;
במסגרת הסכם העסקתו, הוא היה זכאי לבונוס בשיעור 25% מהרווח השנתי הנקי של חב' ברוש;
נתבעים 2-4 מנעו ממנו למלא את תפקידו כמנכ"ל והם מנעו מחב' ברוש לייצר רווחים. בכך למעשה מנעו ממנו את הבונוס והכינו את הבסיס לפיטוריו; כך למשל, נמנעו ממנו זכות החתימה על עסקאות חב' ברוש וזכות גישה לספרי הנהלת החשבונות; הנתבעים 2-4 העמיסו על חב' ברוש הוצאות פיקטיביות שרוקנו ממנה את רווחיה. אבדן הרווחים הביא לאבדן זכאותו לבונוס וליצירת מסד להצדיק את פיטוריו בטרם עת.
אף על פי כן, הוא טען, הוא הביא את החברה ממצב של הפסד תפעולי לרווח תפעולי שהטיב עם הנתבעים מר ברנד ומר כהן. הרווחים השתקפו בהכנסות שנוצרו לחב' ברנד. הכנסות אלו, לטענתו, יש לייחס לחב' ברוש;
הנתבעים מעולם לא התכוונו להעסיק אותו אלא רק להשתלט על פעילותו העסקית, נכסיו והידע העסקי שלו. לאחר שצלחו במשימתם, הוא פוטר. כך שהשימוע שנערך לו היה למראית עין והעסקתו הסתיימה בטרם עת ותוך פגיעה בציפייתו להמשיך להיות מועסק כמנכ"ל;
מר קאופמן טען שהפגיעה בסמכויותיו וההתנהלות הקלוקלת שיוחסה לו כמנכ"ל, מהווה לשון הרע;
בהתאם לאמור תבע מר קאופמן פיצויים בגין פיטורים שלא כדין; הסגת גבול במיטלטלין; גרם הפרת חוזה; תשלום בונוס עבור תקופת העבודה; תשלום בונוס עבור תקופה של שנתיים לאחר סיום העבודה; חוסר תום לב במו"מ; ופרסום לשון הרע; בנוסף תובע מר קאופמן את תשלום הפרשי פיצויי הפיטורים המגיעים לו; וכן פיצויי הלנת שכר והלנת הבונוס שמגיע לו.
תמצית טענות ההגנה של הנתבעים
ראשית נציין כי גם הנתבעים לקו בפירוט יתר של מערך ההסכמים העסקי. להלן נתמקד בטענות הנובעות ממערכת יחסי העבודה.
הנתבעים טוענים שיש לדחות חלק מרכיבי התביעה לאחר שכבר נתבעו בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי. בהקשר זה הפנו הנתבעים לחלקים מתצהירו של מר קאופמן במחוזי;
דין התביעה להידחות כיוון שלשיטת מר קאופמן בין הצדדים שררו יחסי שותפות;
מר קאופמן לא הועסק בחב' ברנד ולכן דין התביעה כלפיה להידחות. כן דין התביעה להידחות גם כלפי מר ברנד ומר כהן שלא התקיימו ביניהם לבין התובע יחסי עבודה והם לא פעלו כלפיו אלא במסגרת תפקידם בחברה;
אשר לזכאות לבונוס. לחב' ברוש לא היו רווחים בשנת העסקתו הראשונה של התובע. בשנה השנייה היה לה היה לה רווח קטן של כ-100 אלף ₪. מרווח זה אמנם נגזר בונוס של כמה אלפי שקלים אך יש לקזז זכאותו של מר קאופמן לבונוס זה כנגד נזקים שגרם מר קאופמן לחב' ברוש.
מר קאופמן לא הוכיח שמי מהנתבעים הוציא עליו לשון הרע והאמירות המיוחסות לנתבעים כהוצאת לשון רע אינן לשון הרע כלל.
מר קאופמן לא נענה לדרישות הדירקטוריון לאורך תקופת העסקתו;
פיטוריו של מר קאופמן נעשו על רקע תפקודו הכושל כמנכ"ל. במסגרת השימוע נפרשו לפניו טענות חב' ברוש כלפיו; נערך פרוטוקול וניתנה למר קאופמן הזדמנות להשמיע את הצד שלו. לאחר שמר קאופמן טען שלא ניתנה לו הזדמנות אמיתית להציג את טיעוניו ניתנה לו הזדמנות נוספת לעשות כן בכתב. בין הצדדים הוחלפו מכתבי שאלות-האשמות כך שהובן מצד הנתבעים שאין בכוונתו של מר קאופמן לשוב לעבודתו.
הנתבעים 2-4 לא העמיסו הוצאות פיקטיביות על חב' ברוש. הוצאות שכן נדרשה חב' ברוש לשלם שיקפו תמורה ראויה לשירות.
למר קאופמן היו כל הסמכויות הנתונות למנכ"ל, לרבות גישה מלאה למערכת הנהלת החשבונות של חב' ברוש וזכות חתימה לעסקאות עד סכום של רבע מיליון ₪.
מר כהן לא החליף את מר קאופמן, אלא מונה ע"י הדירקטוריון לסייע לו ולפקח עליו כאשר מידת הפיקוח וההתערבות עמדה ביחס ישר לקשיים שהתגלו בהתנהלותו של מר קאופמן.
לאחר שפוטר נמצא שמר קאופמן העמיס הוצאות פיקטיביות על חב' ברוש תוך שהוא נוטל לעצמו את הכספים העודפים. כן הוא ניהל חברה להלוואת כספים תוך כדי עבודתו כמנכ"ל.
הנתבעים טענו לקיזוז בגין הפרת תניית אי תחרות וכן ביקשו השבה של פיצויי הפיטורים עקב התנהלותו של מר קאופמן.

דיון והכרעה
התמונה העולה מחומר הראיות הרב שהונח לפנינו, הינה ברורה: מר קאופמן ראה את עצמו והתנהל כשותף לנתבעים. הוא ראה בברוש סוג של מיזם משותף, חלק ממערך הסכמים עסקיים שכרת עם הנתבעים. על רקע מרקם שלם זה, כרת עם הנתבעים את הסכם ההעסקה, כאשר בבסיס שיקוליו והערכת הכדאיות עמדה הציפייה להעסקה ארוכת טווח בחב' ברוש, והבטחת בונוס בסך 25% מרווחיה.
אלא שהסכם ההעסקה אינו הסכם שותפות. מדובר בהסכם להעסקת התובע בתפקיד בכיר ביותר בחברה, ללא כל הבטחה או עיגון לציפייתו להעסקה ממושכת. נהפוך הוא. ההסכם מפרט ברורות את אפשרות סיום ההעסקה בכל עת.
תוכנו של הסכם ההעסקה אינו שנוי במחלוקת. להלן עיקריו:
"העובד מתחייב למלא את תפקידו במסירות, בנאמנות וביעילות, ולהשתמש בכל כישוריו, ידיעותיו, ניסיונו ומיומנותו, לתועלת החברה ולקידום עסקיה והשאת רווחיה, לציית להוראות החברה הנוגעות לאופן ביצוע העבודה, סדרי העבודה, המשמעת וההתנהגות ולבצע עבודתו לפי מיטב הנוהג המקצועי ועל פי הוראות החברה ולשביעות רצונה.
העובד מתחייב להקדיש את כל זמנו, מרצו וכושרו, לביצוע תפקידיו אצל החברה, והוא לא יעסוק, בין במישרין ובין בעקיפין, בכל עבודה או עיסוק נוספים, אלא אם קיבל את אישור החברה לכך מראש.
...
תמורת עבודתו תשלם החברה לעובד שכר חודשי...
...
בנוסף למשכורת החודשית כהגדרתה בסעיף 6 לעיל ובנוסף להטבות הנלוות כהגדרתם בסעיף 10 לעיל יהיה זכאי העובד, בתקופת עבודתו בחברה, לקבל בונוס כספי שנתי (להלן: "הבונוס") בשווי 25% מהרווח השנתי הנקי של החברה (רווח נקי לאחר מס).
...
חוזה זה נערך לתקופה שאינה קצובה, החל מיום 1.3.2011 (להלן: "תקופת ההסכם").
מוסכם כי במהלך תקופת ההסכם רשאי כל אחד מהצדדים להביא את ההסכם לקצו בהודעה מוקדמת של 3 (שלושה) חודשים (להלן: "הודעה מוקדמת"). הודעת צד למשנהו על רצונו להביא הסכם זה לקיצו תהיה בכתב.
החברה שומרת על זכותה לוותר על שירותיו של העובד במשך תקופת ההודעה המוקדמת, במקרה זה החברה תשלם לעובד תמורת הודעה מוקדמת בגין יתרת התקופה (להלן: "תמורת ההודעה המוקדמת"). למען הסר ספק מובהר כי בכל מקרה שהחברה תדרוש מהעובד להמשיך ולעבוד במהלך תקופת ההודעה המוקדמת, ימשיך העובד למלא את תפקידיו בחברה במהלך אותה תקופה...". (ר' נספח 7 לתצהירו של עד הנתבעים – רו"ח אלישע פנקר).
לא זו גם זו, בהתאם לפסק הדין המחוזי, אף לא קיים קשר בין הסכם ההעסקה ויתר מערך ההסכמים, שבין הצדדים. כך קבע: "אפשר שמבחינה סובייקטיבית סבר מר קאופמן שהוראות הסכם ההעסקה, לפיהן ימונה למנכ"ל ברוש ויהיה זכאי ל – 25% מרווחי ברוש מצדיקים, מבחינה עסקית, את ההסדר שנקבע בסעיפים 4 ו - 5 להסכם המכר. אלא, שלא מצאתי בהסכם המכר הוראה המתנה את הוראות סעיפים 4 ו – 5 להסכם בהעסקתו של מר קאופמן כמנכ"ל ברוש או בתשלום בונוס בשיעור 25% מהרווח השנתי הנקי של ברוש".
בסיכומיהם העלו הנתבעים שתי טענות סף, הטענה כי בית הדין נעדר סמכות עניינית לאור זאת שהתובע ראה עצמו כשותף, וטענת כפילות עם ההליך במחוזי. טענות אלו דינן דחיה.
אין מחלוקת בין הצדדים כי מר קאופמן הועסק בחב' ברוש כמנכ"ל והיה זכאי ל-25% בונוס מרווחיה של חב' ברוש בתקופת העסקתו. טענות הנתבעים לפיהן יש לדחות את התביעה כיוון שלפי מר קאופמן כיהן כשותף עומדות בניגוד ליתר טענותיהן המהותיות בכתב ההגנה ובתביעה שכנגד. כך בזמן אמת מצאה חב' ברוש לנכון לערוך לתובע שימוש לפני פיטורים ואף שולם לו פיצויי פיטורים.
אשר לטענת הנתבעים לדחיית הסעדים בתביעה החופפים להליך במחוזי, לא מצאנו כי עילות התביעה שבסמכות בית הדין נדונו במסגרת ההליך במחוזי והוכרעו שם.
למען הסדר הטוב, נפרט להלן את הכרעות המחוזי ביחס לתביעתו של מר קאופמן:
"א. התביעה בגין החזר הוצאות ותשלום על מלאי ציוד, מתקבלת באופן חלקי כאמור בסעיפים 24 ו – 27 שלעיל, ובסה"כ יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים סך של 1,138,869 ₪ (321,616 +817,253) בצירוף ריבית והצמדה כחוק, מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
ב. התביעה להחזר הוצאות שוטפות מתקבלת בחלקה, כאמור בסעיף 32 שלעיל, ובהתאם על הנתבעים לשלם לתובעים סך של 15,669 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
ג. התביעה לתשלום תקבולים שהתקבלו מחברת החשמל בגין עבודות שביצעה תקש לפני ה – 1.3.2011, מתקבלת ובהתאם לאמור בסעיף 33 שלעיל, הנתבעים חייבים לשלם לתובעים סך של 206,143 ₪ בצירוף הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
ד. התביעה לדמי השבה או שכר ראוי בגין זכויות ונכסים של תקש, נדחית.
ה. התביעה לפיצוי בגין גזל, גרם הפרת חוזה, תרמית, עיכוב נכס שלא כדין וגזל סוד מסחרי, נדחית.
ו. התביעה לתשלום פיצוי בגין התנהגות בלתי הוגנת, תרמית והטעיה בשלב המשא ומתן, נדחית.
ז. התביעה להחזרת רכוש, נדחית.
ח. התביעה להחזרת מסמכי הבטוחה ומחיקת רישום שעבודים, מתקבלת וככל שהנתבעים לא החזירו לתובעים את מסמכי השעבוד, עליהם לעשות כן לאלתר, תוך מחיקת רישום השעבודים בכל גוף בו נרשמו".
לפיכך, הטענות המקדמיות של הנתבעות כי יש לדחות את התביעה מהטעם שלא התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, ומחמת כפילות עם המחוזי - נדחות.
בנקודה זו גם נקדים ונאמר, כי כפי שקבע גם בית המשפט המחוזי, גם אנו מסכימים עם כך שמר ברנד ומר כהן פעלו מכוח תפקידם בחברות ואין לחייבם באופן אישי :
"לא מצאתי לחייב את נתבעים 3 ו - 4 באופן אישי, לפי שנראה כי פעולותיהם ככל שמדובר בתביעה להחזר הוצאות והתקבולים מחברת החשמל, אם וככל שבוצעו על ידם, בוצעו בשם ובעבור נתבעות 1 ו - 2, בהיותם נושאי משרה בהן".
לא מצאנו ראיות לכך שמר ברנד ומר כהן פעלו במסגרת היחסים מול מר קאופמן מעבר למתחייב מכוח תפקידם. לא נתכוננה ביניהם מערכת יחסים ישירה שלא במסגרת מילוי תפקידם, ולא הוכח כי נעשה על ידם עירוב נכסים או שימוש לרעה בחב' ברוש ובחב' ברנד.
זכאות התובע להפרשי בונוס
השאלה אם מר קאופמן זכאי לבונוס ובאיזה סכום תלויה בשאלה מה היו רווחי חב' ברוש בתקופה הרלוונטית. אין חולק על כך שלפי הדוחות החשבונאיים של חב' ברוש לא היו לה רווחים.
טענת מר קאופמן בעניין זה היא כי חב' ברנד העמיסה הוצאות על חב' ברוש, בניגוד לדין ובאופן שיותיר את חב' ברוש ללא רווחים. למעשה, טענתו היא שיש לייחס את ההוצאות של חב' ברוש כלפי חב' ברנד כרווחים של חב' ברוש. כן טען מר קאופמן שחב' ברנד השיתה הוצאות שהיו אמורים לחול עליה על חב' ברוש, ומן הצד השני היא גם העבירה אליה את הכנסותיה של ברוש.
הנתבעים כאמור הכחישו את טענותיו של מר קאופמן בעניין זה וטענו שכל הוצאה של חב' ברוש כלפי חב' ברנד היתה כנגד תמורה שקיבלה.
נקדים ונאמר כי לאחר ששקלנו טענות הצדדים, עיינו במלוא ראיותיהם ולאור האמור בפסק הדין במחוזי, קיבלנו טענתו של התובע לעירוב נכסי הנתבעות 1 ו-2. בהתאם פנינו לבחון טענות התובע ביחס לבונוס לו הוא זכאי.
בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר ראה לנכון להרים מסך בין חב' ברוש לבין חב' ברנד:
"אני מחייב את נתבעת 1, ב.ש. ברוש הקמת פרויקטים בע"מ ונתבעת 2, ברנד תעשיות בע"מ אשר ככל שמדובר בעניינים שנדונו לעיל, פעלו כיחידה כלכלית אחת תוך עירוב תחומים ופעילות, ביחד ולחוד". (ההדגשות אינן במקור - י.מ.ל.)
כפי שציינו לעיל, הצדדים הסכימו לקבל את קביעותיו של בית המשפט המחוזי ככל שהן אינן בתחום הסמכות העניינית של בית הדין לעבודה.
אף עיון בחומר הראיות בתיק שלפנינו מעלה שחב' ברנד עשתה בחב' ברוש כבשלה. היא העמיסה עליה הוצאות וניכסה לעצמה ממנה הכנסות, בהתאם לשיקוליה.
בהקשר זה יצוין כי מר קאופמן טען שהשיקול שעמד בבסיס התנהלותה של חב' ברנד הייתה להביא לפיטוריו ולמנוע ממנו את הבונוס. הכרעה בעניין זה אינה נדרשת לענייננו בשלב זה. יהיו שיקולי חב' ברנד אשר יהיו, די לנו באופן התנהלותה כדי שנבחן אילו רווחים צמחו לחב' ברנד על חשבון חב' ברוש ללא תמורה.
מר כהן אישר למעשה בעדותו שחברת האם – הנתבעת 2, היא חב' ברנד, קבעה לחב' ברוש מהם דמי הניהול שעליה לשלם. לשיטתו, לחב' האם יש זכות להכתיב לחב' הבת את גובה דמי הניהול, בלי להתייחס לעמדתו של מנכ"ל חב' הבת (ר' עמ' 154 לפרוטוקול):
"ש: יש פה התחייבות נכבדת של כ-600,000 ₪ בערך של שנה שברוש לוקחת על עצמה, לא חושב וזה כשהחברה היא בת 3 חודשים מאז שהיא התחילה לרוץ, אתה לא חושב שמנכ"ל שכיר חתום על הסכם עם משמעות כספית כזו נכבדה?
ת: לא.
ש: לא.
ת: ממש לא.
ש: אפילו לא ברמה הפנימית שהוא נדרש וצריך לקחת אותו בחשבון בהוצאות, שום דבר?
ת: א' הוא ידע ושנית אנחנו יודעים לצבוע את הכסף, כשבודדים, גם אני גם היום, גברתי, אנ י משמש כמנכ"ל פלגז וברוש, וגם אותי לא שואלים מה דמי הניהול שפלגז וברוש ישלמו לחברת האם ברנד ואני משלם עד היום.
...
ת: אתה צובע פה, אתה עושה פה הרבה דרמות ממה שאין, אנחנו לא, זה לא החברה הראשונה שאנחנו מנהלים, לחברת האם, אגב, המועד הזה שמימנה את חברת ברוש כל הזמן, אוקיי? הוציאה כסף מהכיס כדי לממן את ברוש, לא נשכח את זה, חברת האם זכותה לקבוע את דמי הניהול שהיא גובה מחברת הבת שלה, על אחת כמה וכמה, שכל הפעילות של הניהול נעשה מברנד בירוחם עם אורגנים ,
ש: תגיד לי.
ת: שנייה, עם אורגנים של ברנד, אבל גם חברת האם יודעת, כשהיא בוחנת מנכ"ל, גם אותי, לצבוע את הכסף, זאת אומרת שאם מחר בדו"חות הכספיים החברה הפסידה רק את דמי הניהול, יודעים לצבוע אם באמת היא הפסידה או לא, הגם שהחברה לא קיימת בשביל להחזיר רק את דמי הניהול שגובים ממנה.
ש: תאמר לי,
ת: מצפים ממנה להביא קצת יותר רווחים, ולכן אין שום בעיה עם זה שחברת האם קבעה, בייחוד שהיא (לא ברור), היא קבעה מה גובה דמי הניהול, יכול המנכ"ל להתנגד, להצביע על זה וזה מה שהוא עשה, הוא יודע מזה וכשצובעים את זה זה לא שייך אליו, לא מנכים את זה ממנו, הוא לא אחראי לזה, בטח אם לא קיבל את ההחלטה".
מעדותו של מר כהן עולה שדמי הניהול שנקבעו לחב' ברוש נתונים למניפולציה של חב' ברנד. לשיטתו, מר קאופמן כמנכ"ל חב' ברוש איננו פונקציה ואין לו מעמד בכל הנוגע לדמי הניהול שעל חב' ברוש לשלם לחב' ברנד. קל וחומר שאין לו גם מעמד בכל הנוגע לגורם שיספק לו את דמי הניהול.
אף הגורמים החתומים על הסכם דמי הניהול (נספח 310 לתצהירו של מר קאופמן) מעידים על השעטנז שנעשה בין חב' ברוש לבין חב' ברנד. על הסכם דמי הניהול של חב' ברוש לחב' ברנד חתומים מר ברנד בשם חב' ברוש ורו"ח אלישע פנקר - סמנכ"ל הכספים בחב' ברנד ודירקטור בחב' ברוש - חתום על ההסכם מטעם שתי החברות.
נפקדותו של מר קאופמן, כמנכ"ל חב' ברוש, מהסכם דמי הניהול מעוררת תמיהה. אמנם, דירקטוריון חב' ברוש רשאי לקבל, בנסיבות מסוימות, החלטה ניהולית במקום המנכ"ל, אך זאת רק אם קיימת לכך הסדרה בתקנון החברה או לאחר שהדירקטוריון הורה למנכ"ל לבצע פעולה והוא סירב לה:
"ניהול החברה מתחלק בין הדירקטוריון לבין המנהל הכללי. כאשר נקבעה סמכות ביצוע שלא נקבע האורגן המוסמך לבצע, הקביעה של חוק החברות הינה כי האורגן המוסמך הוא המנהל הכללי (סעיף 121(א) ). הדירקטוריון מתווה את מדיניותה הכללית של החברה ומפקח על ביצועה (סעיף 92(א) ); הוא קובע, בין השאר, את תכנית הפעולה, את המבנה הארגוני ואת מדיניות השכר. הדירקטוריון אינו מנהל את חיי היומיום של החברה. הסמכות לניהול השוטף במסגרת המדיניות שקבע הדירקטוריון נתונה בידי המנהל הכללי (סעיף 120). המנהל הכללי רשאי, באישור הדירקטוריון, לאצול מסמכויותיו לאחר הכפוף לו (סעיף 121(ב)). המנהל הכללי ממנה את נושאי המשרה בחברה (למעט דירקטורים ומנהל כללי) ומוסמך לפטרם, אלא אם התקנון קובע אחרת (סעיף 251). על הפרדה זו בין הניהול העקרוני לבין הניהול היומיומי שומר חוק החברות בקפדנות. כך למשל אין הדירקטוריון יכול לאצול למנהל הכללי את סמכויות הניהול העקרוניות שלו (סעיף 92(ב) ). הדירקטוריון רשאי ליטול לעצמו את סמכויות המנהל הכללי לעניין מסוים או לפרק זמן מסוים רק אם יש בעניין זה הוראה בתקנון החברה (סעיף 50(א) ). נמצא כי הדירקטוריון אינו מוסמך ליטול את סמכויות המנהל הכללי (מעבר לסמכות לבצע פעולה ספציפית) ולהפעילן תחתיו. הנה -כי-כן, בין שני האורגנים המנהלים את החברה (הדירקטוריון והמנהל הכללי) קיימת מערכת יחסים מורכבת. הדירקטוריון ממנה את המנהל הכללי ורשאי לפטרו (סעיף 92(א)(7)), אלא אם התקנון קובע אחרת (סעיף 250). המנהל הכללי כפוף להנחיות הדירקטוריון (סעיף 120) ולפיקוחו (סעיף 121). הוא חייב לפעול לפי הוראות הדירקטוריון לעניין מסוים, ואם הוא לא קיים הוראה ספציפית זו, רשאי הדירקטוריון להפעיל את הסמכות במקומו בין שיש לעניין זה הוראה בתקנון ובין שלאו (סעיף 51). נמצא כי הדירקטוריון אינו יכול לתת למנהל הכללי הוראות כלליות באשר לניהול היומיומי של החברה. אם אופן הניהול של החברה אינו עולה בקנה אחד עם המדיניות הכללית של הדירקטוריון, בסמכותו לפטר את המנהל הכללי" (ר' בגץ 6432/02 איגוד קופות הגמל הענפיות נ' שר האוצר , נז (3) 918 (28.4.03)).
החלטה להיכנס להסכם על דמי ניהול היא החלטה ניהולית מובהקת. מר ברנד ורו"ח פנקר לא היו רשאים ליטול סמכות זו ממר קאופמן מבלי להורות לו לבצע אותה קודם לכן או ככל שהדבר נקבע בתקנון החברה. הנתבעים לא טענו וכפועל יוצא גם לא הוכיחו שתקנון החברה מחריג את ההסדר הנורמטיבי הקבוע בחוק החברות, קרי, שסמכויות הניהול והסמכויות השיוריות של המנכ"ל. הנתבעים לא טענו וממילא גם לא הוכיחו שהם נועצו עם מר קאופמן קודם הכניסה להסכם דמי הניהול. מעדותו של מר ברנד שלעיל עולה שלשיטתו, אף לא היה צורך להיוועץ עמו. הנתבעים לא הראו שבתקנון החברה נקבע הסדר המאציל את סמכות הכניסה להסכם דמי ניהול לדירקטוריון.
ראיה נוספת להתנהלותם של חב' ברוש וחב' ברנד כיחידה כלכלית אחת היא בפונקציה ששימש הנתבע 4, מר כהן, בחב' ברוש. מר כהן הוא, כאמור, נושא משרה בחב' ברנד.
בכתב ההגנה הוגדר מר כהן כ-"איש קשר ונציג הדירקטוריון מול קאופמן, וזאת על מנת למלא מספר מטרות: א. סיוע לקאופמן על פי בקשתו; ב. סיוע בהשרשת נורמות עבודה הנדרשות מחברת בת לחברה בורסאית; ג. פיקוח על הפעילות הנדרשת ועל תוצאותיה. אלא שאט אט, עם גילוי הבעיות המשמעותיות בהתנהלות קאופמן... סירובו של קאופמן להתנהל לפי דרישות הדירקטוריון כמפורט לעיל, נשאב כהן יותר ויותר להיבט הפיקוח מול קאופמן" (ר 'סעיף 71 לכתב ההגנה המתוקן).
על פי עדותו של מר כהן, הוא נדרש לנהל את החברה לפי החלטת מנהליו והחלטת דירקטוריון חב' ברוש (מר ברנד ורו"ח פנקר) עוד החל מאוקטובר 2011 (ר' סעיף 18 לתצהירו של מר כהן). על עדות זו הוא חזר בחקירתו הנגדית:
"עו"ד כהן: בכל התקופה הזאת שניהלת את ברוש לא קיבלת הסמכה לתפקיד מנכ"ל, פשוט עשית את זה בפועל, ברשות, כן.
העד, מר כהן: על פי הנחיית המנהלים שלי ודירקטוריון ברוש, כן.
ש: דירקטוריון ברוש?
ת: כן, זה אומר אלישע פנקר, זה אומר חיים ברנד שהם גם חלק הקולגות שלי בהנהלה של ברנד תעשיות כחברת אם, כן.
ש: אסמכתא?
ת: לא צריך אסמכתא" (ר' עמ' 162 לפרוטוקול).
טענות הנתבעים בכל הנוגע למעמדו של מר כהן בחברה הן מתחמקות. אם להעמיד את הדברים על אשורם, סמנכ"ל הכספים בחב' ברנד היה מעורב בניהול חב' ברוש, מבלי שלמר קאופמן תהיה מילה בעניין.
ביתר שאת עולה העירוב שבין חב' ברוש לבין חב' ברוש בחקירתו הנגדית של מר ברנד על מעורבותו של מר כהן לפני מינויו באוקטובר 2011 כנציג הדירקטוריון בחב' ברוש:
"ש. ...אני מציג לך, ברשותך, את נספח 309ד', כן, אני מציג גם לבית המשפט וגם לחברי ותראה, בבקשה, תאשר לי שמי שחותם על החוזה הזה בשם חברת ברוש זה ארז כהן בחתימת יחיד ולא רק זה אלא שהדבר נעשה ב-4.4.2011, אתה יכול לאשר?
ת: כן, אגב, אני יכול גם להבין.
ש: אל תבין, רק תאשר, תודה.
...
ת: כי חברת סקופ זאת חברה שיש לה קשר עם ברנד חברת האם לפחות 20, 30 שנה, חברת ברוש היא חברה חדשה ולכן וארז כהן זוהה על הקשר ברוש סקופ זיהו את ארז כהן על הקשר שלו עם ברנד ואני חושב שכדי לקבל אשראים באמצעות העזרה של חברת האם היה חשוב שארז יחתום.
ש: יפה. זה אתה אומר ב-capacity של יו"ר דירקטוריון ברוש, ברנד, בתור מה אתה אומר את זה?
ת: שניהם.
ש: שניהם וזה בהתאמה, אתה אומר, גם לנהלים של חברה בורסאית שרציתם להטמיע אצל קאופמן.
ת: בוודאי שכן. וזה לא סותר.
ש: אז בוא נבדוק רגע את ההתאמה לזה.
ת: זה לא סותר.
ש: לא סותר. בסדר.
ת: חברת האם אמורה לגבות את חברת הבת, זו תפקידה.
ש: בכבוד. עכשיו, בוא תספר לי, שאלה פשוטה, באותו תאריך של המסמך הזה 4.4 בתור מה חותם ארז כהן בשם ברוש? בתור מה? מה הוא אז? מנכ"ל, סמנכ"ל? מה התפקיד שלו? שאנחנו מדבר ים על נהלים בורסאיים.
ת: לא, בטח.
ש: בתור?
ת: הוא לא מנכ"ל ולא סמנכ"ל.
ש: בתור מה? באיזה תפקיד?
ת: ולא דירקטור, וגם לא דירקטור.
ש: אז בתור מה? אני יכול לחתום בשם ברוש?
ת: אתה לא יכול לחתום.
ש: לא, מה ההבדל בין ארז.
ת: לא הייתי מסמיך אותך.
ש: מה ההבדל, סליחה, עם כל הכבוד, זה לא אתה, זה הדירקטוריון, אמרת נהלים בורסאיים, זה לא עניין של יחיד.
ת: כדירקטור בדירקטוריון לא הייתי מסמיך אותך.
ש: יפה. אבל את ארז אז הסמכת? הסמכתם?
ת: לחתום על המסמך.
ש: כדירקטוריון?
ת: לחתום על המסמך.
ש: הדירקטוריון החליט אותו? הסמיך אותו?
ת: אני.
ש: אתה אישית?
ת: כן.
ש: תן לי רגע להבין, יו"ר הדירקטוריון אישית, בלי לערב את הדירקטוריון, בלי לקבל החלטה של הדירקטוריון.
ת: ומנכ"ל ברנד.
ש: ומנכ"ל ברנד, מסמיך אדם שאין לו שום תפקיד ושום אחריות בחברת ברוש לחתום על חוזים בשם חברת ברוש?
ת: זה לא חוזים.
ש: זה לא חוזים?
ת: לא, ממש לא.
ש: מה זה?
ת: בכלל לא.
ש: מה זה?
ת: תקרא מה הנושא.
ש: כן. "הסכם התקשרות ותנאי תשלום", זה לא חוזה?
ת: לא.
ש: הבנתי.
ת: זה תנאים לשם התקשרות הספקת טובין כספק.
ש: בסדר. עכשיו, תסכים איתי שבנקודת הזמן הזאת לארז אין שום תפקיד ושום אחריות בחברת ברוש, נכון או לא?
ת: נכון.
ש: נכון.
ת: יש לו בברנד.
ש: יש לו בברנד, מה עם סמכויות חתימה? אתם דיברתם על זה, נורא נאחזתם במסמך של סמכויות חתימה, סמכויות חתימה באישור הדירקטוריון יש לו בברוש?
ת: לא.
ש: לא, אין לו כלום".
מעדותו של מר ברנד עולה ברורות שחב' ברנד עשתה בחב' ברוש כבשלה. מבלי שיהיה למר כהן מעמד בחב' ברוש, הוא כיהן בה כמנהל בפועל.
עוד בנוסף, ניתן ללמוד על העירוב הכלכלי שבין חב' ברוש לבין חב' ברנד מהתייחסות הנתבעים להסכם ההלוואה שנחתם בין חב' ברוש לבין חב' תקש בכתב ההגנה שלהם. לטענת מר קאופמן, ניתן ללמוד מכך שההלוואה ניתנה ע"י חב' ברנד לכך שמדובר בישות כלכלית אחת. מטענות הנתבעים משתמע כי בעוד שהסכם ההלוואה נחתם בין חב' ברוש לבין חב' תקש, הייתה זו חב' ברנד שהעבירה את כספי ההלוואה. עם זאת, החזר ההלוואה נגבה ע"י חב' ברוש:
"ההתפלמסות בעניין ’המקור למתן ההלוואה‘ הינה התפלמסות סרק. כאשר תקש קיבלה בפועל את כספי ההלוואות, לא עניין אותה אם מי שהעביר לה את הכספים היתה ברוש או ברנד. בזמן אמת, תקש לא השיבה את הכספים לברנד ואמרה ’סליחה אני לא מעוניינת בכספים מברנד אלא רק מברוש‘... לגוף הדברים, ההלוואות שניתנו ניתנו בהתאם להסכמים ואפשרות של תזרים המזומנים באותה העת, וזאת לאור הבקשות של תקש, בדבר לחץ פיננסי שהיא נתונה בו. ברנד כחברת אם של ברוש זכאית לתמוך בהתחייבויותיה של [אל] קאופמן בהתאם לשיקול דעת המנכ"ל, ובהתאם לתזרים המזומנים של שתי החברות, וכך נעשה" (ר' סעיף 141 לכתב ההגנה).
העירוב הניהולי-נכסי שנעשה בין החברות עלה גם מחוות הדעת המומחית שהגיש מר קאופמן, כפי שיפורט להלן. אכן שוכנענו כי חב' ברנד קבעה לחב' ברוש את הפעילות שתהיה באחריותה, מאילו עסקאות היא תניב נכסים ואילו עסקאות יועברו אליה.
לפיכך, בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי ולדיוננו שלעיל אנו קובעים שיש לראות בנתבעות 1 ו-2 כיחידה כלכלית אחת. מטעם זה נפרם הפתח במסך – the veil has been pierced – לייחס לחב' ברוש את הרווחים שחב' ברנד הפיקה מחב' ברוש. זאת כמובן כאשר רווחים אלו נעשו ללא תמורה הולמת. לאור קביעה זו, אין מקום ואין צורך לראות בחב' ברנד מעסיקה במשותף של מר קאופמן יחד עם חב' ברוש. די לנו בהרמת מסך כלפי נקודה ספציפית זו של ייחוס הרווחים כאמור.
האם זכאי התובע לבונוס
התשובה כאמור, עוברת דרך הטענה כי למעסיקתו ברוש היה אמור להיות רווח נקי שנמנע ממנה לאור התנהלותה בעירוב נכסים עם ברוש. נפנה אם כן לבחינת הרווחים שמבקש התובע לייחס לשורת הרווח הנקי של ברוש.
מר קאופמן הגיש חוות דעת מומחית מטעמו להוכחת טענתו זו, רו"ח סיגל הלפרין (עמ' 275 לתצהירים שהוגשו ביום 21.2.17) אף העידה לפנינו. להלן עיקר הדברים:
על פי חוות הדעת, יש לייחס לחב' ברוש רווח של 873 אלפי ₪ לשנת 2011 ורווחים עתידיים שנוצרו מביצועם של פרויקטים בתקופת עבודתו של מר קאופמן בסך 1,110 ₪.
חב' ברוש דיווחה בשנת 2011 על מחזור פעילות של 16,633 אלפי ₪ בעוד שמחזור הפעילות שלה לשנת 2011 היה צריך לעמוד על 17,728 אלפי ₪. קרי, יש פער של 1,095 אלפי ₪. סכום זה של 1,095,072 ₪ נרשם בספרי חברת ברוש כעמלות עבור חברת התכוף שבשליטת ברנד. עמלות אלה קוזזו מחב' ברוש לזכות חב' התכוף מבלי שיהיה ביניהן הסכם קיזוז עמלות. מדובר בהכנסות שהתקבלו כתוצאה מפעילותה של חב' ברוש;
בדוחותיה של חב' ברוש לשנת 2011 חסר דיווח על רכש חומרי גלם בגין הפרויקטים המשותפים בסכום נוסף של כ-599 אלפי ₪ (ר' פרק ד' סעיף 5 לחוות הדעת של רו"ח הלפרין). יצוין כי רכש חומרי הגלם מצטרף להוצאות חב' ברוש ולא מפחית מהן;
על פי דוחות כספיים מבוקרים של חב' ברוש לשנת 2012, תוך השוואה לנתוני 2011, לא נרשם מלאי חומרי גלם כנכס. חב' ברוש אמורה הייתה להציג מלאי חומרי גלם בדוחותיה. מביאור 11 לדוחות הכספיים של חב' ברוש, ניתן להבין שלא נרשם בשנת 2012 מלאי הסגירה של שנת 2011. רישום מלאי הסגירה בסוף 2011 היה אמור לקבל ביטוי באופן המפחית את עלות המכר, ובכך להגדיל את הרווח המדווח של חב' ברוש. לחב' ברוש נותר מלאי סגירה של חומרי גלם בסך 117 אלפי ₪ נכון לתאריך 31.12.11. סכום זה יש להוסיף לסך רווחיה של חב' ברוש (ר' פרק ה' לחוות הדעת);
חב' התכוף לא חויבה בריבית בשנת 2011 בגין תשלומים שחב' התכוף לא העבירה במועדם לחב' ברוש במהלך שנה זו. בשנת 2012 חייבה חב' ברוש את חב' התכוף בגין ריבית כוללת בסך 187,923.63 ₪ לפני מע"מ בגין פיגור בהעברת כספים. החיוב נעשה בגין התקופה הכוללת את שנת 2011, לפי חשבונית מיום 31.7.12 (נספח צד3 לחוות הדעת) ועד ליום 31.5.12. החלק היחסי בגין שנת 2011 לא הוצג בדוחות הכספיים לשנת 2011. יש לייחס לכן הכנסות ריבית בשנת 2011 בגין חוב חברת התכוף לחב' ברוש בסך כולל של 84,000 ₪ (ר' פרק ו' סעיף 1);
חב' ברנד חייבה את חב' ברוש בגין ריבית הלוואה בסכום יתר של 99,515 ₪ (ר' פרק ו' סעיף 2 לחוות הדעת);
אין לזקוף הוצאות הנהלה וכלליות בסך 170,000 ₪ לבחינת היקף הצלחת ביצועיו של מר קאופמן בהיותן הוצאות שנדרשו לצורך התחלת פעילותה העסקית של חב' ברוש (ר' פרק ז' סעיף 4 לחוות הדעת);
דמי ניהול – המומחית ציינה שלא ניתן לה פירוט כספי לחיוב דמי הניהול וכי היא נאלצה להעריך את הסכומים המתאימים לחיובים אלה על סמך ניסיונה המקצועי. על פי הערכתה ועל פי נתונים שקיבלה ממר קאופמן, יש להפחית מסך דמי הניהול סך של 247,000 ₪ (ר' פרק ז' סעיף 5 לחוות הדעת של רו"ח הלפרין);
הוצאות בגין דמי שכירות במפעל חרושת - ביום 31.7.11 חתמה חב' ברוש על תוספת להסכם שכירות מיום 15.6.06. במסמך זה התחייבה חב' ברוש לקחת על עצמה במקומה של חב' התכוף את מלוא התחייבויותיה של חב' התכוף לפי הסכם השכירות מיום 15.6.06 מול וכלפי חב' וילאר נכסים (1985) בע"מ. עלות חוזה השכירות המקורי הועברה במלואה מחברת התכוף אל חברת ברוש. זאת בעוד חב' התכוף המשיכה להשתמש בחלק מהשטח לצורך אחסון. על סמך הנתונים מתצהירו של מר קאופמן יש להפחית מסך הוצאות השכירות של חב' ברוש סך של 238,000 ₪ (ר' פרק ח' סעיף 1 לחוות הדעת);
זיכוי בגין הוצאות שכר – המומחית העריכה על סמך תצהירם של מר זאב לביא ששימש כמנהל חטיבת המתכת בחב' ברוש, ומר יפים לינוביץ שעבד תחתיו, לטענתו הקדישו כ-50% מזמן עבודתם בשירות חב' ברנד, כי יש לזקוף מחצית משכרם לחב' ברנד ולהפחיתו מהוצאות חב' ברוש. הנתונים לגבי שכרו של מר לינוביץ התקבלו על סמך עדותו של מר קאופמן. סך הכל יש להפחית את עלות שכרם בסך 300,000 ₪ עבור התקופה שמחודש מרץ 2011 עד דצמבר 2011 (ר' פרק ח' סעיף 2 לחוות הדעת של רו"ח הלפרין);
יש לזקוף לחובת חב' ברוש הוצאות תפעול בסך 135,375 ₪ עבור חב' תקש (ר' פרק ח' סעיף 3 לחוות הדעת של רו"ח הלפרין);
פרויקטים שחב' ברוש התחילה בשנת 2011 ולא סיימה בתקופת כהונתו של מר קאופמן (ר' פרק ט' סעיף 1 לחוות הדעת של רו"ח הלפרין);
חוות הדעת של רו"ח הלפרין עוסקת בסוגיות רווחי חב' ברוש רק בחלק הראשון שלה. החלק השני עוסק בהערכת שווי פעילות חב' תקש ואינו רלבנטי לענייננו אלא להליכים שהתנהלו במחוזי.
נוסף לחוות הדעת מטעם רו"ח הלפרין, התייחסו גם מר קאופמן והעדה מטעמו, הגב' ליליה רוזנבלוים, לאופן בו יש לחשב את רווחיה של חב' ברוש. הגב' רוזנבלוים היא מהנדסת מכונות במקצועה. בתקופה הרלבנטית לתביעה זו עבדה הגב' רוזנבלוים בחב' ברוש כיועצת עסקית. רו"ח הלפרין התייחסה בחוות דעתה לחישובים של מר קאופמן ושל גב' רוזנבלוים והסבירה את הפערים ביניהם. יצוין כי תחשיבה של רו"ח הלפרין ייחס רווחיות נמוכה יותר לחב' ברוש, קרי יותר הוצאות ופחות הכנסות, ביחס לחישוביהם של מר קאופמן ושל הגב' רוזנבלוים. המומחית התייחסה בחוות דעתה המקצועית לפערים שנוצרו בין חוות דעתה לבין אלו של מר קאופמן של הגב' רוזנבלוים.
התייחסות הנתבעים לחוות הדעת של רו"ח הלפרין
התייחסות הנתבעים לחוות הדעת של רו"ח הלפרין ניתן למצוא בתצהירו של רו"ח פנקר. נוסף להיותו מומחה בתחום הכספי, רו"ח פנקר שמש בתקופה הרלבנטית לתביעה גם סמנכ"ל הכספים בחב' ברנד ודירקטור בחב' ברוש. יצוין כי חלק גדול מתצהירו של רו"ח פנקר מופנה למעשה להליך שהתנהל במחוזי. להלן נפרט את פרטי עדותו של רו"ח פנקר הרלבנטיים לענייננו:
ראשית, בסעיף י"א לתצהירו הוא ביטל את חוות הדעת של רו"ח הלפרין כבלתי מבוססת ובלתי אמינה. בלתי מבוססת כיוון שהיא נסמכה על מידע שהיא קיבלה ממר קאופמן. בלתי אמינה כיוון שהוא שהיא משמשת כשותפה במשרד הרו"ח הנותן שירותים לחברות שבבעלות מר קאופמן - חב' תקש וחב' מרפ חי (חב' הלוואות שהינה בבעלות מר קאופמן ואשתו).
מנגד, הדוחות הכספיים של חב' ברוש, כחברה בת של חב' ציבורית - חב' ברנד, מבוקרים על ידי משרד רו"ח דלוייט. הדוחות נבדקו ואושרו על ידם ופורסמו תחת עיניהן הבוחנות של רשות ניירות הערך ורשויות המס.
לעניין העמלות שנגבו בעודף טען רו"ח פנקר שהן נקבעו בהתאם להסדר נושים של חב' התכוף. הסדר זה אושר בבית המשפט (ר' נספח 18-20 לתצהירו). 10.2% מהעמלה שולמה לנאמנת של חב' התכוף בעוד 1.8% שולם לקופתה של חב' התכוף. כן הוסיף רו"ח פנקר שאין היגיון מסחרי בהשאת עלויות חב' התכוף על חב' ברוש. בפרויקטים חדשים שברוש ביצעה באמצעות חב' התכוף, ללא הנאמנת, נקבעה עמלה של 0.5% בלבד.
לעניין חומרי הגלם טען רו"ח פנקר שכלל לא היה מלאי שהועבר לחב' ברוש מחב' תקש עם תחילת פעילותה במרץ 2011 (ר' סעיף 67 לתצהירו).
לעניין רווחי חב' ברוש מפרויקטים עתידיים נטען שהם לא חושבו בהתאם לסטנדרטים חשבונאיים מקובלים וכי לא לחינם הם לא נכללו בחוות הדעת המקצועית מטעם מר קאופמן.
לעניין דמי הניהול נטען שהם עמדו ביחס סביר למקובל. כך נטען שביחס להוצאות ההנהלה של חב' תקש לשנים 2008 ו-2009, לפני רכישתה, היו הוצאות ההנהלה נמוכות בכ-14%.
לטענות מר קאופמן בדבר הוצאות חריגות והנחות שניתנו לבני משפחה של בעלי שליטה בחב' תקש וחב' ברנד השיב מר פנקר כי ששכרם ניתן להם בתמורה לשירותים שווי ערך. ההתנהלות העסקית איתם נעשית בשקיפות, בהתאם לדין, הן מול בעלת השליטה בחב' ברנד, חב' KCPS, והן מול הרשויות הרלבנטיות במדינה.
להלן נעבור לדון ולהכריע בסעיפים השנויים במחלוקת בין הצדדים.
עמלות שקוזזו ביתר
על פי חוות דעתה של רו"ח הלפרין יש לייחס לחב' ברוש תוספת של 1,095 אלפי ₪ בגין עמלות שקוזזו ביתר. סכום זה מתייחס לשנת 2011. כמצוין בחוות הדעת, מסקנתה של רו"ח הלפרין מבוססת על תצהירו של מר קאופמן לפיו לא היה קיים הסכם בין חב' ברוש לבין חב' התכוף לעניין תשלום עמלה בשיעור של 12%. היא השוותה את גובה העמלה מול חב' התכוף לעמלות בעסקאות אחרות שעמדו על 0.5%. לאור זאת היא הסיקה שהפער בסך 11.5% נגבה ביתר וכי לכן אין להתייחס אליו כהוצאה של חב' ברוש.
רו"ח פנקר העיד מנגד בתצהירו שהעמלה בסך 12% שולמה על פי הסדר נושים של חב' התכוף. הסדר זה אושר בבית המשפט (ר' נספח 18-20 לתצהירו של רו"ח פנקר). 10.2% מהעמלה שולמה לנאמנת של חב' התכוף בעוד 1.8% שולם לקופתה של חב' התכוף. כן הוסיף רו"ח פנקר שאין היגיון מסחרי בהשאת עלויות חב' התכוף על חב' ברוש. בפרויקטים חדשים שברוש ביצעה באמצעות חב' התכוף, ללא הנאמנת, נקבעה עמלה של 0.5% בלבד.
מר קאופמן אישר למעשה את טענותיו של מר פנקר. בחקירתו הנגדית עלה שהוא עצמו היה מעורב בגיבוש ההסכם בו הועמדה העמלה לחב' התכוף על 12%:
"ש. אתה סיכמת עם הנאמנת שתשלם לה עמלה בגובה של 12% מכל ההכנסות?
ת. תק"ש נספח 354 א' תהיה זכאית ל-88% מהתקבולים שיתקבלו ו-12% ישארו בקופת הנאמנת, והיא חילקה אותם לנושים".
במסגרת הליכי הפירוק של חב' התכוף הגיע מר קאופמן בשם חב' תקש להסדר עם נאמנת חב' התכוף לפיו חב' תקש תהא אחראית על כל הפרויקטים בחטיבת הפרויקטים של חב' התכוף. בתמורה תשלם חב' תקש 12% עמלה לחב' התכוף (ר' נספח 18 לתצהיר רו"ח פנקר). כאמור, ובהתאם לפסק דינו של המחוזי, חב' ברוש רכשה את נכסיה ופעילותה של חב' תקש. כך שההסכם לתשלום 12% עמלה עבר לכתפיה.
מעבר לכך, הגב' הלפרין, שהעידה כאמור כמומחית מטעם מר קאופמן, הסכימה בעדותה שככל ותשלום העמלה בסך 12% היה מוסדר כדין, יש לייחס לחב' ברוש את הוצאות העמלה כפי שנרשם בדוחות חב' ברוש, וכגרסת הנתבעים. אך הגב' הלפרין כלל לא הייתה מודעת להסכם זה (ר' עמ' 52 לפרוטוקול):
"ת. ...הסכום המהותי בחווה"ד, עמ' 19 ס' 1 עמלות שקוזזו ביתר של כ-מיליון שקל, זה נטו הסכם משפטי שאני קיבלתי הסבר מעורך הדין כהן ומהתובע, שאני מניחה שהסעיף הזה לא הוצג לחברה, יש עמלות שקוזזו ביתר לטובת חברת התכוף בסך מיליון ₪, שזה הסכום העיקרי והמהותי בחווה"ד, שזה לא קשור לרואת חשבון כלשהי. גם אני במקום בחברת דילוט לא הייתי לוקחת את הסכום הזה בחשבון אם לא היו מציגים לפני את כל הנתונים הרלוונטים שהם נתונים יותר משפטיים חוזיים.
ש. עמ' 4 לחווה"ד תחת סעיף1 עיגול שחור שלישי, איך החלטת לקזז סכום כזה על סמך תצהירו של התובע?
ת. אין הסכם, למיטב ידיעתי.
ש. האם ביצעת בדיקות נוספות מלבד מה שאמר לך התובע?
ת. ממי? מחברת ברוש שלא שיתפה פעולה ולא נתנה את המסמכים שביקשתי?
ש. האם פנית לנאמנת שהיא בעצם מולה היה הסכם?
ת. לא פניתי.
ש. למה?
ת. אני יודעת שלא היה הסכם ולכן לא פניתי. עו"ד כהן מסר לי שהוא ביקש הסכמים ולא היו כאלה ולא קיבל.
ש. הסכמנו שחובתו של מומחה לבצע בדיקות אובייקטיביות שלא תלויות בצדדים אחרים?
ת. מה שעשית במחוזי... אתה לא תערער את האובייקטיביות שלי והאמינות שלי. נכון שמומחה צריך לבצע בדיקות אובייקטיביות.
ש. האם את יכולה להציג לי מכתב שפנית לברוש וביקשת הסכמים ולא קיבלת, או הסבר מדוע הופחתה העמלה של 12%?
ת. לא פניתי כדי לקבל את ההסכם הספציפי הזה, כי הבנתי שאין, אך פניתי לבקש מסמכים אחרים ולא קיבלתי.
לשאלת ביה"ד:
ש. האם נרשם בחווה"ד שנעשתה פניה לחברת ברוש לקבלת נתונים ומסמכים ושנתונים אלה לא יתקבלו וכן שהובא לידיעתי שלא קיים הסכם לגבי העמלות?
ת. לא".
וכן בהמשך, במענה לשאלת ב"כ הנתבעים:
ש. אם לא אותן עמלות, אין ערך לחווה"ד שלך, אם מורידים את אותה עמלה בסך של כמיליון ₪, הרי שכל ה"רווח" שיצרת מתבטל?
ת. נכון ומגיע להפסד נמוך יותר ממה שחברת ברוש הציגה לגבי שנת 2011, אך לא לגבי תקופת ינואר עד 5/12, ששם יש רווח של מיליון בגין הפרויקטים הספציפיים שהתובע ניהל".
מחומר הראיות עולה, אם כן, כי גובה העמלות שרו"ח הלפרין הניחה שנגבתה ביתר, נקבעה למעשה בשיתוף פעולה עם מר קאופמן. גובה העמלות אושר בהליכי הפירוק של חברת התכוף. החלק הארי של הסכום שולם לקופת הנשייה ולא לכיסה של חב' ברנד. לא מדובר אם כן בהוצאות ששולמו ביתר.
לפיכך, הטענה כי אין לייחס לחב' ברוש הוצאות בגין עמלות שקוזזו ביתר נדחית.
רכיב העמלות שקוזזו ביתר מהווה את עיקר הסכום שלפי חוות הדעת של רו"ח הלפרין יש לתקן את רווחיה של חב' ברוש. מתוך רווח בסך של 1983 אלפי ₪, עומד רכיב העמלות על סך של 1095 אלפי ₪.
רווחים שנוצרו לאחר סיום העסקת התובע
כאמור, סכום עיקרי נוסף שלטענת מר קאופמן יש לייחס לרווחי חב' ברוש הוא הרווחים שנוצרו בגין פרויקטים שהחלו בשנת 2011 ונמשכו בשנת 2012, אף כי הם לא הסתיימו וטרם נוצר מהם רווח בתקופת עבודתו של מר קאופמן.
מר קאופמן טען שאך יהיה זה הוגן לייחס רווחים אלו לסך הרווחים מהם יש לגזור את הבונוס שהוא זכאי לו לפי הסכם העסקה שלו. הנתבעים טענו מנגד שטענתו של מר קאופמן עומדת בניגוד להסכם העסקתו.
הזכות לקבלת בונוס נקבעה בסעיף 11 להסכם ההעסקה של מר קאופמן (ר' נספח 7 לתצהירו של רו"ח פנקר). בסעיף זה נקבע כי בנוסף למשכורתו החודשית:
"11.1. ...יהיה זכאי העובד, בתקופת עבודתו בחברה, לקבל בונוס כספי שנתי (להלן: הבונוס) בשווי של 25% מהרווח השנתי הנקי של החברה (רווח נקי לאחר מס);
11.2. חישוב הבונוס יעשה עד ליום 1.04 (ראשון לחודש אפריל) לאחר פרסום הדוח הכספים המבוקש של החברה בשנה החולפת, ותשלום הבונוס יעשה עד 30 יום לאחר מכן;
11.3. לדוגמא, במידה ובדוח הכספי המבוקר של שנת 2011, אשר התפרסם ב-1.5.2012, הרווח של החברה לשנת 2011 יהיה 1 מיליון ₪, יקבל העובד בונוס כספי של 250 אלף ₪ (ברוטו) עד ליום 1.5.2012;
11.4. במידה והעובד יעבוד רק חלק משנה קלנדארית הוא יקבל חלק יחסי מהבונוס בהתאם לחודשי עבודתו באותה שנה קלנדארית;
11.5. החברה תבחן הכנת תוכנית אופציות (ללא מתן זכות הצבעה) לעובד, חלף הבונוס האמור לעיל לשם החלת מס רווח הון".
הוראות סעיף 11 להסכם ההעסקה של מר קאופמן הן ברורות. מר קאופמן אינו זכאי לבונוס מרווחים שנוצרו שלא בתקופת העסקתו. את זכאותו לבונוס בשנת 2012 יש לבחון בהתאם לדוחותיה של חב' ברוש בשנה זו ומתוכם לגזור את החלק היחסי מתוך השנה בו הוא עבד. העמסת הרווחים הפוטנציאליים של חב' ברוש לעתיד לבוא על בסיס זכאותו של מר קאופמן לבונוס אין לו על מה להישען.
לפיכך, הטענה שיש לייחס לחב' ברוש רווחים עתידיים, שלא קיבלו ביטוי במסגרת דוחות חב' ברוש לשנת 2012 נדחית.
כאמור, על פי חוות הדעת, יש לייחס לחב' ברוש רווח של 873 אלפי ₪ לשנת 2011 ורווחים עתידיים שנוצרו מביצועם של פרויקטים בתקופת עבודתו של מר קאופמן בסך 1,110 ₪. לנוכח פסילת טענת מר קאופמן כי אין לייחס לחב' ברוש הוצאות בגין עמלות ביתר בסך 1,095 אלפי ₪ , הרי שלא נותר לחב' ברוש רווח לשנת 2011. זאת אף אם היינו מקבלים את יתר הסכומים שהתובע ביקש להוסיף לרווחי חב' ברוש.
מעבר לדרוש נציין כי אנו דוחים גם את טענת התובע שאין לייחס את סכום ההוצאות החריגות בסך 170 אלפי ₪, המופיע בפרק ז', סעיף 1 לחוות הדעת. מחוות הדעת של רו"ח הלפרין ניתן להבין שהוצאות אלו הן סבירות בהיותן הוצאות שנדרשו בגין התחלת פעילותה העסקית של חב' ברוש:
"הוצאות אלו נראו לי אפריורית כהוצאות חריגות, אך מעיון בתצהירו של קאופמן הבינותי כי המדובר, לפי הערכתו בדיעבד, בהוצאות בגין התחלת פעילותה העסקית של חברת ברוש".
על אף שרו"ח הלפרין הייתה מודעת לכך שמדובר בהוצאות לגיטימיות, מבוססות, היא סברה שאין לייחס הוצאות אלו להוצאות חב' ברוש כיוון שהן לא מעידות על הצלחתו הביצועית של מר קאופמן. עמדה זו של רו"ח אינה מעוגנת בהסכם ההעסקה שלו ואין לקבלה.
כמו כן, לא הוכח לנו מחומר הראיות שהונח לפנינו כי דמי הניהול שגבתה חב' ברנד מחב' ברוש היו חריגות. עמדת רו"ח הלפרין בדמי הניהול מבוססת על הערכה מקצועית ונתונים חלקיים מבלי שנערכה השוואה והוצגו נתונים לדמי ניהול שנגבים בפועל במקרים דומים. לפיכך גם הטענה שיש לבטל את ייחס הוצאות דמי הניהול נדחית.
חוות הדעת של רו"ח הלפרין לא התייחסה לרווחיה של חב' ברוש לשנת 2012. התייחסות לרווחי שנת 2012 גם אינה מצויה בתצהירם של מר קאופמן ושל הגב' רוזנבלוים. מנגד, הנתבעים הודו בסעיף 19 לכתב ההגנה שחב' ברוש הרוויחה 100,000 ₪ בשנת 2012.
לפיכך, יש לפסוק לתובע סך של 12,500 ₪ כבונוס עבור עבודתו בחלק משנת 2012.
לא נעלמה מעיננו טענתו של מר קאופמן לפיה פיטוריו שלא כדין ובחוסר תום לב מצדיקים לבחון את הבונוס שהוא זכאי לו לאורך תקופה ארוכה יותר. אולם, לאחר שבחנו את נסיבות סיום העסקתו של מר קאופמן לא מצאנו לנכון לדון בעניין. על נסיבות סיום העסקתו של מר קאופמן נרחיב בהמשך דיוננו.
מצאנו לנכון להעיר בשלב זה כי רבות מטענותיו של מר קאופמן התייחסו להכנסות של חב' ברוש אשר הופנו לחב' התכוף ולהוצאות של חב' התכוף שהושאו על גבי חב' ברוש. חב' התכוף לא נתבעה במסגרת הליך זה ומר קאופמן אף לא ביקש לבחון את רווחיותה של חב' ברוש ביחס להכנסותיה והוצאותיה של חב' התכוף. אף אם הוא היה מבקש זאת, לא היה בכך כדי לסייע לו. כיוון שחב' התכוף אינה צד להליך זה, לא מצאנו לנכון להתעמק בטענות שמר קאופמן הפנה כלפיה מעבר לדרוש לדיוננו בהליך דנן. כך הייתה גישתנו גם בבחינת טענות הנתבעים בכתב ההגנה ובטענותיה של חב' ברוש בכתב התביעה שכנגד.
נסיבות סיום העסקתו של מר קאופמן
כאמור, מר קאופמן טען שמלכתחילה נכרת עמו חוזה העסקה רק כדי להשתלט על נכסי ופעילות חברת תקש וכדי לנצל את הידע והקשרים שלו. כשהמלאכה הושלמה, הוא טען, הוא פוטר. הליך השימוע שנערך לו לטענתו נעשה למראית עין. הנתבעים טענו מנגד שמר קאופמן פוטר על רקע תפקודו הכושל.
אשר לדעתנו. ראשית, יש לתת את הדעת לכך שמר קאופמן כיהן כמנכ"ל חברת בת של חב' ציבורית. בהיותו עובד בכיר הרי שכוח המיקוח שלו ומידת השפעתו על המשך העסקתו גבוה יחסית. ביחס הפוך לכוחו של מר קאופמן מול הנתבעים עומדת מידת הפיקוח וההתערבות של בית הדין לעבודה ברצונם של הנתבעים לסיים את העסקתו. בסופו של דבר זהו אך אינטרס הנתבעים להמשיך להעסיק את מר קאופמן כל עוד הוא מניב רווחים במסגרת עבודתו בחב' ברוש. מר קאופמן עמד בטיעוניו על כך שהוא הניב רווחים עצומים בסך מיליוני שקלים לחב' ברוש ולחב' ברנד. החלטה לפטרו על אף שהוא הביא להשאת רווחיותה של חב' ברוש וחב' ברנד כפי שטען מעלה צריכה להראות שבבסיס ההחלטה לפטרו עמדו שיקולים בלתי ענייניים. הטענה של מר קאופמן לפיה העסקתו הייתה לצורך השתלטות חברת תקש אינה מספקת הסבר המניח את הדעת. גם אם נכונה טענה זו הרי שלאור התוצאות העסקיות הפנומנאליות שמר קאופמן ניכס לעצמו, לא ברור מדוע יהיו הנתבעים חפצים בפיטוריו. טרם נעבור לדון בהליך השימוע עוד ראוי לציין כי התובע היה מיוצג גם בשלבי המשא ומתן על העסקתו, וגם בהליכי השימוע והפיטורים. מר קאופמן הגיע לשימוע עם בא כוחו בהליך זה. מצד חב' ברוש נכחו מר כהן ורו"ח פנקר.
בכתב ההגנה פירטו הנתבעים שלוש סיבות שהובילו להליכי השימוע. סירוב לדרישת דירקטוריון חב' ברוש לעבור ממשרדי חב' התכוף למשרדים חדשים שיועדו לו; סירוב להשיב טלפונים סלולריים שסופקו לו על ידי חב' התכוף; והתנהלות מול ספקים ולקוחות בניגוד לזכויות החתימה בחברה.
אשר לטענות שהועלו בשימוע עצמו כנגד מר קאופמן, ציינו הנתבעים את הבאות: הסתרת אינפורמציה והעברת דיסאינפורמציה; תוצאות עסקיות לא טובות; אי קיום מדדי עבודה; איחורים משמעותיים בהגשת חשבונות ללקוחות; מצבים בהם עובדים שימשו כקבלנים ולהיפך; הימנעות מהכנת תוכנית עסקית הנתמכת במדדים ותחשיבים מקובלים; חשדות לגבי העלמת כספים; והתנהלות בוטה כלפי עובדים וספקים.
כלל הטענות מפורטות בפרוטוקול השימוע שנערך ע"י מר קאופמן (ר' נספח ד1 לתביעה). יצוין כי הנתבעים טענו שהפרוטוקול שצירף מר קאופמן אינו מדויק ונוטה לטובתו. הם צירפו פרוטוקול מטעמם. אולם, התוצאה שאליה הגענו – דחיית טענתו של מר קאופמן להליך שימוע לא תקין - לא ראינו צורך להתייחס לפרוטוקול השימוע מטעם הנתבעים.
במהלך השימוע, מר קאופמן הכחיש כל טענה וחשד למעילה בכספים. לתמיכה בטענותיו הוא נתן דוגמא למצב בו קיבל בטעות תשלום שנועד לחב' התכוף בסך 300,000 ₪. הוא אמר שלאחר שהתחבט בינו לבין עצמו, כיוון שהוא מאוד זקוק לכסף, בסוף הוא החליט להשיב את הכסף. זו כראיה לכך שניתן לבטוח בו;
מר קאופמן הסביר את שיטות הניהול שלו לפיהן הוא דוגל בניהול ביזורי לפיו הוא מאציל מסמכויותיו לאחרים. ביזור הסמכויות מאפשר לו להתמקד בעיקר. החיסרון, ציין מר קאופמן, הוא בכך שהוא נדרש להיות תלוי באחרים;
לגבי כשלים שנפלו בדיווחים שהעביר, בהתייחס לבקשה ממנו לדווח ברמה השבועית, הוא הסביר שהוא רגיל לתת דיווחים חודשיים. כך יותר טוב לדעתו. אך אין לו בעיה, הוא אמר בשימוע, שעובד אחר בשם יוסי קדן (להלן – מר קדן) יעשה את הדוחות ברמה השבועית, כפי שהתבקש ממנו;
אשר לתוצאות העסקיות, מר קאופמן לקח אחריות על משימות שנשכחו תוך שהוא מציין שהן נשכחו כתוצאה מבעיות רפואיות של עובד אחר. כן הוא הפנה חלק מהאחריות לאבדן הזדמנויות עסקיות למר כהן;
מר קאופמן התנצל לגבי הסגנון הבוטה בו השתמש לעיתים; הוא התנצל גם על אי העברת משרדו למשרדי חב' ברוש ולקח על זה אחריות. בהקשר זה אמר לו מר כהן כי קשה לו "לפקח על עסק בשלט רחוק". בהמשך הדברים אמר מר קאופמן כי "טלפן אלי הבוקר רון ואמר לי שקיבל הוראה משלמה פסי, מנכ"ל התכוף, וממך ארז, שאני רובי וכן לילי – מנועים מלהיכנס למשרדי התכוף ולמפעל התכוף. אני שואל אותך איך אתה מצפה שאני אתפקד?". מר כהן ענה בתגובה "יש לך משרד בחב' ב.ש. ברוש הקמת פרויקטים בע"מ. זו ההוראה שלי ממזמן. יתרה מזאת – לבקשתך, רובי, ולנוחותך, כשאתה רוצה שירותי משרד בפלאגז או במרכז הארץ – קיבלת אפילו את הכבוד לשבת בכל חדר שתבחר, אפילו בחדר האישי שלי. בפועל ישבת על שולחני האישי גם כשלא הייתי בחדר... אז גם עכשיו את מוזמן לשם". בפרוטוקול השימוע נרשם שמר קאופמן אישר את הדברים הללו (כן ר' חקירתו הנגדית של מר קאופמן בעמ' 74-75 לפרוטוקול).
מר כהן סיכם את ישיבת השימוע כך – "רובי – אתה תמשיך לפעול כמנכ"ל החברה ואני אדאג שאתה ולילי תוכלו להיכנס ל’התכוף‘ ולהעביר משם את המשרד שלכם, כמו שאמרתי קודם".
במהלך ישיבת השימוע, בא כוחו של מר קאופמן ביקש שימסרו לידיו המסמכים שעל פיהם הוחלט לקיים את השימוע. הוא ביקש להשלים את התייחסותו לשימוע בהתאם למסמכים שיתקבלו. כפי שמר קאופמן ציין בתצהירו "לאחר ישיבת השימוע – ניהלתי עם הנתבעים רצף של התכתבויות כהשלמה לשימוע, נספחים 339, 340, 340א', שבהן נידחו כל טענותיי, ללא בסיס" (ר' סעיף 165 לתצהיר מר קאופמן).
ביום 13.2.12 שלח מר קאופמן באמצעות בא כוחו מכתב התייחסות לטענות שעלו כלפיו בשימוע (ר' נספח ד2 לתביעה או נספח 8 לתצהירו של מר כהן). לעומת הטון הרך יחסית של פרוטוקול השימוע וקבלת האחריות ע"י מר קאופמן במהלכו, נקט מכתבו של מר קאופמן בלשון קשה. הוא האשים את הנתבעים בתוצאות העסקיות של חב' ברוש. הוא טען שהוא לא יכול היה להשיא את רווחיות החברה ללא קבלת סמכות מלאה לנהל אותה כראות עיניו; הוא ציין שהעמלות בסך 12% מחב' ברוש לחב' התכוף לא צריכים לבוא בכלל חשבון בהערכת רווחיות חב' ברוש; הוא האשים את מר כהן בכך שנטל לעצמו ללא הסכמתו סמכויות בחב' ברוש; הוא האשים את מר כהן בחוסר מעש; הוא האשים את דירקטוריון חב' ברוש בנטילת סמכויותיו להיכנס למכרזים ולהתחייב בסכומים גבוהים בעצמו מעל ל-250,000 ₪;
כן נטען במכתב כי ההחלטה למנוע ממר קאופמן ומהגב' רוזנבלוים את הכניסה למשרדי התכוף "נדונה במהלך ישיבה השימוע ומרשי הבהיר כי על מנת להעביר את משרדו ואת משרד המהנדסת למקום אחר - עליהם להיכנס למשרדיהם הנוכחיים. בבירורים נוספים שנערכו... הניבה תשובה שמותר למרשי ולמהנדסת הנ"ל להיכנס רק למתחם חב' ברוש דרך השער של חב' ברוש, דבר המסכל ומונע את האפשרות להעביר את משרדו, כבקשת יו"ר הדירקטוריון, אף כי מרשי הצהיר שיקיים כל הוראה שיקבל, לרבות בעניין העברת משרדו, אף כי הבהיר כי איננו רואה היגיון כלשהו בהחלטה זו לאור העובד שהמשרדים אליהם הוא התבקש לעבור עומדים להתפנות ממילא בסוף חודש זה לשוכר אחר";
מר קאופמן הטיל במכתבו את מלוא האחריות לדיווחים לא מלאים אל פתחם של הנתבעים וציין שהתנהלותם של הגורמים הבכירים בחברה גורמים לו ולחברה נזקים; חלף החשדות שהועלו כלפיו למעילה בכספים נאמר במכתב שדווקא חב' ברוש "היא שמחזיקה ומעכבת שלא כדין העברת כספים בסך העולה על 2.4 מיליון ₪, המגיעים לחברת ת.ק.ש. אלפיים (1997) בע"מ שבשליטת מרשי בגין ההתחשבנות בתקופת התפר על פי סעיף 11 בהסכם מכירת הציוד מיום 24.2.2011".
הודעה בלשון קשה אף יותר העביר בא כוחו של מר קאופמן אל מר כהן בתשובה לתגובתו של מר כהן על קבלת פרוטוקול השימוע. ביום 15.2.12 כתב מר כהן בתגובתו שהפרוטוקול לא משקף נכונה את מה שנאמר בשימוע (ר' נספח ד'3 לתביעה) וביום 16.2.12 כתב בא כוחו של קאופמן בתשובה, בין היתר, כי מדובר בהתנהגות גסת רוח וחסרת יושר של מר כהן. בא כוח התובע אף דרש התנצלות ואיים בנקיטת הליכים משפטיים אישיים (ר' נספח ד4 לתביעה).
בתגובה, ביום 23.2.13 העבירה חב' ברוש אל מר קאופמן מכתב לפיו היא מאפשרת לו להציג בשנית את טענותיו לשימוע תוך בקשת הבהרה בנושאים הבאים – בקשות לשיפוי בגין הוצאות במזומן שלא אושרו ולא הובן פשרם; הנפקת משכורות בניגוד לדוחות שעות; העסקת קבלנים כעובדים ולהיפך; חשבונות שאינם תואמים מועדי הביצוע; הוצאת כספים לפעילויות שיווק שונות ללא כל אסמכתא ובניגוד להנחיות הדירקטוריון; פעולות אסורות בפרויקט 135; אי סדרים בפרויקט 149; אי טיפול ראוי בנושא ביטוחים; פעולות בניגוד לזכויות חתימה; והתנהגות בטיחותית לקויה (ר' נספח 9 לתצהירו של מר כהן).
ביום 27.2.213 מר קאופמן שלח באמצעות בא כוחו התייחסות לבקשות ההבהרה שהועברו לו ואת התייחסותו להליך השימוע בכללותו (ר' נספח ד' 6 לתביעה).
הרושם הברור העולה ממכתבו של מר קאופמן הוא שאין לו כוונה אמיתית ליישר את ההדורים מול הממונים עליו בחברה, יהא זה הדירקטוריון או מר כהן. מכתב זה רצוף בניסוחים משפטיים והטחות אשמה. בסיומו של המכתב אף מאיים בא כוחו של מר קאופמן בשנית על מר כהן לפתוח נגדו אישית בהליכים משפטיים.
נראה שמר קאופמן הכין את הרקע לכתב התביעה שלו כבר במכתב זה תוך העדפת השיקולים העסקיים על פני הסדרת יחסי העבודה שלו. החלטה על פיטוריו של מר קאופמן התקבלה ביום 1.3.12, שלושה שבועות לאחר השימוע (ר' נספח 11 לתצהירו של מר כהן). החלטת הפיטורים היא מפורטת ומנומקת. במסגרת החלטת הפיטורים מפורטים, בין היתר, חלק מהטענות הנידונות במסגרת הליך זה.
על רקע האמור, לא מצאנו כי נפל פגם בהליך השימוע או כי קיים פסול בהחלטה לסיים את העסקתו של מר קאופמן בחב' ברוש. טענותיו הרבות של מר קאופמן בכתב התשובה שלו לכתב ההגנה של הנתבעים, וכן גם במכתבו הנ"ל, אינן עולות בקנה אחד עם תגובותיו בפרוטוקול השימוע. פרוטוקול שכאמור נערך ע"י מר קאופמן עצמו. בית הדין אינו יושב תחת החלטתו של מעסיק לסיים את העסקתו של עובד מסוים בחברה. הוא אינו מחליף את שיקול דעתו של המעסיק. עיקרון זה יפה ביתר שאת היכן שמדובר בהחלטת דירקטוריון של חברה לסיים את העסקתו של המנכ"ל. החלטה מסוג זו היא בגדר שיקול הדעת העסקתי של החברה שאין להתערב בה אלא בנסיבות חריגות:
"כלל שיקול הדעת העסקי הוא אחד מבין שלושה סטנדרטים שונים של ביקורת שיפוטית על החלטות עסקיות שהתקבלו בחברה. כלל זה, כאמור, מקנה מעין "חסינות" למקבלי ההחלטה מפני הטלת חבות בגין הפרת חובת זהירות. כפי שיובהר להלן, על הטוען להפרת סטנדרט הזהירות להוכיח כי לא מתקיימים תנאיו של הכלל (היעדר ניגוד עניינים; תום לב; ו"יידוע"). אם עמד בנטל להוכיח כי איזה מהתנאים אינו מתקיים – עובר הנטל לדירקטורים להוכיח כי החלטתם עומדת בסטנדרט הביקורת של "הגינות מלאה" (Entire Fairness), שבגדרו נבחנת הגינותה של העסקה או הפעולה הרלוונטית. (ר' עא 4857/16 אפרים מנשה נ' יווז'ין אייר בע"מ (24.4.18)).
גם לא מצאנו בחומר הראיות ראיות מבוססות התומכות בטענת קאופמן לפיה הנתבעים תכננו להשתלט על עסקיו. כפי שציינו לעיל, על פניו גם אין היגיון עסקי בכך שהנתבעים יביאו לפיטוריו של מר קאופמן ככל שהוא הניב רווחים כה גבוהים לחב' ברוש ולחב' ברנד, כפי שהוא טען. הטענות לכך שהנתבעים תכננו את כל מהלך העסקתו של מר קאופמן לצד מערך ההסכמים העסקי שנכרת עמו ועם חב' תקש שבבעלותו, רק כדי להשתלט לבסוף על עסקיו וקשריו וכדי לפטר אותו בסופו של המהלך, מצריכים תשתית ראייתית משמעותית ורלבנטית. תשתית כאמור לא הוצגה לפנינו. על אף שמר קאופמן צירף אלפי מסמכי נספחים לא מצאנו כי יש בהם כדי להעיד על הכוונות שהוא ייחס לנתבעים.
מנגד, בהמשך לאמור לעיל, מצאנו כי החשדות שיוחסו למר קאופמן בהליך השימוע, הנוגעות לאפשרות של התנהלות לא תקנית בכספי חב' ברוש, אכן היו מבוססים. בפרוטוקול השימוע שנערך ע"י מר קאופמן נכתב מפיו של מר כהן כך:
"יש לי גם חשש, ואני אומר זאת בזהירות וכחשש בלבד, שכספים שמגיעים לחברה, לפחות חלק מהם, בגין עבודות שהיא ביצעה או עבור התקשרויות עם הלקוחות שלה – כספים כאלה הועלמו. זה חשש בלבד ואני מדגיש שלא יותר מזה. או הועלמו או קוזזו או נלקחו גם על ידך באופן אישי שלא כדין. זה נושא שצריך בירור. זה חשש ודאגה ולא יותר מזה. גם זה וגם חלק מההתנהגויות שכבר תיארתי – יוצר ניגוד עניינים בינך לבין החברה, שאתה מחויב מתוקף תפקידך והחוזה שלך. יש פה ניגוד אינטרסים ועניינים אישיים שהיית חייב להביא לידיעתנו ולקבל את הסכמתנו בהיותך מנכ"ל בחברה. גם פה יש לי חשש שאני רוצה לברר איתך. גם שני נושאים כבדים אלה הם חלק מההתנהלות של מנכ"ל בחברה שאנו מנהלים שמאד לא רוצים שיקרו. מעבר לזה שחו"ח בניגוד לכל דין".
בפסק דינו של המחוזי צוין כי מר קאופמן הודה בכך שהוא העמיס הוצאות על חשבון חב' ברוש לטובת חברת תקש. כך, מר קאופמן אישר לקבלן אסבסט תשלום הגבוה מהתשלום הרגיל שגובה חב' ברוש. בדרך זו ביקש מר קאופמן לעקוף סירובו של דירקטוריון חב' ברוש לכסות את חשבון ההוצאות של חברת תקש ולהוציא כספים מחב' ברוש מבלי לעדכן על כך את הדירקטוריון:
"אשר לטענות בדבר תשלום מנופח לשירותי פינוי אסבסט. לטענת תקש המחיר של 1 ₪ לק"ג פסולת אסבסט שולם עבור עבודה בלבד, כאשר תקש נשאה בעלות שקיות הניילון, מסכות, אביזרי מגן, פינוי והטמנה באתר אסבסט מורשה. כאשר הגיש מר קאופמן את חשבון ההוצאות בו נשאה תקש, סורב, ועל כן, אישר מר קאופמן לקבלן המשנה שי כהן בידודים ושיפוצים בע"מ לסלק ולהטמין את פסולת האסבסט באתר מורשה כנגד תוספת של 1.2 ₪ לק"ג אסבסט מפונה. בהקשר זה מוסיף מר קאופמן וטוען כי פעילות זו נועדה לטובת ברוש וכדי למנוע מהלקוח של ברוש להפסיק את ההתקשרות, ומכל מקום מדובר בשתי חשבוניות בלבד בתוספת כוללת זניחה וזמנית ביחס לתועלת כספית גדולה המגיעה למאות אלפי ₪ בשנה" (ר' פסק הדין במחוזי; ההדגשות אינן במקור – י.מ.ל.).
בית המשפט המחוזי לא פסק פיצויים בגין טענות המתייחסות לגביית יתר כיוון שראה בחב' ברוש כמי שזנחה את טיעוניה בעניין לאחר שלא הזכירה את טענותיה בסיכומים.
בסיכומיהם בהליך זה עמדו הנתבעים על טענתם שמר קאופמן השיא את עלויות התשלום לקבלן האסבסט על מנת לשלם את חובה של חב' תקש (ר' סעיף 35 לסיכומי הנתבעים). נטען כי מנהל העבודה מטעם מר קאופמן, מר יוסי אילוז, הודה שקביעת העלויות נעשתה בשיתוף עם קאופמן. כך, בחשבונית מיום 31.10.11 מקבלן האסבסט ציין מר אילוז בכתב ידו שההפרש בין העלות הרגילה לפינוי אסבסט לבין העלות שמר קאופמן אישר, הועברה לבעלי תפקידים (ר' נספח 2 לתצהירו של מר כהן). השיטה בה נקט מר קאופמן פורטה גם בסעיף 4 לתצהירו של מר קדן. בעניין זה ציינו הנתבעים שמר קדן לא נחקר בחקירה נגדית על מעשה השאת עלויות פינוי האסבסט שהוא ייחס למר קאופמן.
למעשה, מר קאופמן הודה בכך שהוא עשה דין לעצמו וחייב את חב' ברוש בהוצאות חב' תקש בתשובתו לכתב ההגנה של הנתבעים:
"61.א. ...הנתבע שכנגד וחב' תקש הגישו לתובעת שכנגד מדי סוף חודש חשבון בגין הוצאות מצטברות אלה שאותן הם שילמו מכיסם כדי לקבל החזר בגין הוצאות אלה, אך סורבו; ב. לאחר מכן, כאשר נוכחו הנתבע שכנגד וחב' תקש שחב' ברוש, באמצעות הנתבעים 3 ו-4, מסרבת לשפות אותם בגין הוצאות נוספות אלה, ששולמו כאמור באופן זמני מכיס הנתבע שכנגד וחב' תקש, וזאת אף שחב' ברוש הייתה זו שאמורה לשאת באופן בלעדי – סירבו הנתבע שכנגד וחב' תקש להמשיך להיות מנוצלים לרעה ולשלם הוצאות אלה מבלי לקבל שיפוי בגינן, למרות שהיו אמורות להיות משולמות מלכתחילה ע"י חב' ברוש בלבד; ג. כפתרון ביניים, עד שייחתם חוזה בין חב' ברוש לבין הגורם המפנה ומטמין אזבסט באתר מורש – איש הנתבע שכנגד, בתוקף תפקידו כמנכ"ל חב' ברוש, לקבלן המשנה, שי כהן – בידודים ושיפוצים בע"מ, לסלק על חשבונו את פסולת האזבסט ולהטמינה על חשבונו באתר מורשה, וכל זאת כנגד תוספת תשלום בסך של 1.2 ₪ בלבד לק"ג פסולת מפונה... פעולה זו לא בוצעה מתוך כך שהנתבע שכנגד או חב' תקש מי מהם הפיקו מכך רווח אישי או תועלת אישית אלא כדי למנוע נזק מהתובעת שכנגד וכדי שלא לפגוע בלקוח שלה – מפעלי ים המלח שעבורו בוצעו עבודות אלה במסגרת חוזה אחזקה שנתי לפינוי אסבסט שנחתם עמו, המחייב תגובה ופעולה מיידית על פי קריאת הלקוח".
טענותיו של מר קאופמן לעיל בעניין האסבסט עולות בקנה אחד עם האמור בפסק דינו של המחוזי. בניגוד לעמדתו של מר קאופמן איננו סבורים שהשאת עלויות האסבסט והאופן שבו בחר מר קאופמן לעשות זאת, נעשתה בתום לב ובדרך מקובלת עם חב' ברוש בה הוא שימש כמנכ"ל. במסגרת דיוננו על תקינות הליך פיטוריו של מר קאופמן די לנו בכך כדי להצדיק אף את החששות של הנתבעים למעשים פסולים מצידו של מר קאופמן בתפקידו כמנכ"ל חב' ברוש. חששות שהצדיקו את פיטוריו במישור הניהולי. אף על פי כן נציין כי חיוב היתר שנעשה בעניין האסבסט לא נעשה לדעתנו בנסיבות חמורות המטילות דופי שאינו משתמע לשני פנים בהתנהלותו של מר קאופמן. זאת כפי שנרחיב להלן במסגרת דיוננו בכתב התביעה שכנגד להלן.
לפיכך, טענות התובע כי הליך הפיטורים נערך למראית עין או כי הוא לא היה תקין, וכי ההחלטה לפטרו נעשתה משיקולים לא ענייניים, נדחות.
לאור האמור נדחות גם התביעות לתשלום פיצויי פיטורים מוגדלים בגין עגמת נפש וקיום שימוע פיקטיבי; פיצוי בגין עשיית עושר ושלילת בונוס במשך שנתיים לעתיד; ופיצוי בגין התנהגות בלתי הוגנת, תרמית והטעייה בשלב המשא ומתן. רכיבי תביעה אלו מבוססים על ההנחה שהעסקתו של מר קאופמן וסיום העסקתו נעשו בחוסר תום לב, בתרמית ולמראית עין. טענות אלו לא הוכחו וחומר הראיות אף מצביע על כך שמר קאופמן עצמו הוא שלקה בהתנהלות לא סדירה עם מעסיקתו.

הפרשי פיצויי פיטורים
כאמור, מר קאופמן החל לעבוד ביום 1.3.11 וסיים לעבוד ביום 31.5.12. שכרו החודשי עמד על סך של 35,000 ₪. כך שעם פיטוריו הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 43,750 ₪ כפי שהוא טען. עוד הוא טען שהוא קיבל סך של 41,269 ₪ עבור פיצויי פיטורים ולכן הוא נותר זכאי להשלמת פיצויי פיטורים בסך 2,481 ₪.
הנתבעים מצידם הכחישו את טענתו של מר קאופמן וטענו ששילמו לו את מלוא פיצויי הפיטורים.
מר קאופמן לא צירף אסמכתא לטענתו בכתב התביעה לסכום שהוא קיבל כפיצויי פיטורים. כן הוא לא תמך את טענתו זו בתצהירו ולא חזר עליה בסיכומיו.
בנסיבות אלו התביעה להשלמת פיצויי פיטורים לא הוכחה. כן יש לראות במר קאופמן כמי שזנח את תביעתו בגין רכיב תביעה זה.

גרם הפרת חוזה
מר קאופמן טען שהנתבעים גרמו לכך שהסכם העבודה שלו מול חב' ברוש יופר. עיקר טענתו הייתה שהוא התקבל לעבוד בחב' ברוש כמנכ"ל. כמנכ"ל הוא היה אחראי על ניהולה השוטף של חב' ברוש. הנתבעים גרמו לכך שסמכויות הניהול שלו הצטמצמו עד כי לבסוף הם נעלמו. כך, בין היתר, נטלו ממנו סמכויות החתימה על עסקאות חב' ברוש ומר כהן מונה במקומו לנהל בפועל את חב' ברוש.
הנתבעים טענו מנגד שלמר קאופמן היו סמכויות חתימה נרחבות בחב' ברוש וכי מר כהן מונה רק כמפקח מטעם הדירקטוריון ולא כממלא מקומו של מר קאופמן. רק בחלוף הזמן וככל שהתגלו יותר בעיות בהתנהלותו של מר קאופמן, נכנס מר כהן יותר ויותר לנעליו של מר קאופמן.
אשר לדעתנו. אף אם נקבל את טענותיו של מר קאופמן, אין מקום לקבל את תביעתו בדבר גם הפרת חוזה. הטענה לגרם הפרת חוזה משמעותה שהנתבעים לא אפשרו לו למלא את הסכם העבודה שלו מול חב' ברוש. תפקידיו וסמכויותיו של מר קאופמן פורט בסעיף 4 להסכם ההעסקה שלו:
"החל מיום 1.3.11 העובד יועסק בתפקיד המנהל הכללי (להלן: המנכ"ל) של החברה, ובכלל זה בתפקידים נוספים, העולים בקנה אחד עם תפקידו ומעמדו של העובד כמנכ"ל, וזאת כפי שיוטלו עליו מעת לעת, על ידי דירקטוריון החברה וכפי שיתוכננו ויקבעו מעת לעת על ידי דירקטוריון החברה (להלן: התפקיד)".
הגדרת התפקיד בסעיף 4 להסכם ההעסקה עולה בקנה אחד עם הוראות חוק החברות, כמובא לעיל. קרי, המנכ"ל אחראי על הניהול השוטף של החברה. למנכ"ל סמכות שיורית על כל דבר שלא הוסדר בתקנון החברה. עם זאת, דירקטוריון החברה רשאי ליטול מהמנכ"ל סמכויות באמצעות תקנות החברה. כן רשאי הדירקטוריון ליטול לעצמו סמכויות מהמנכ"ל באופן זמני ובהתאם לנדרש, היכן שהמנכ"ל אינו סר להוראה ספציפית של הדירקטוריון.
טענותיו של מר קאופמן בעניין זה מתחלקות למעשה לשניים:
האחת, גרם הפרת החוזה הביא לכך שהוא לא יכול היה להניב רווחים לחב' ברוש ובכך לאבד את זכאותו לבונוס מהרווחים.
פן זה של הטענה כבר איננו רלבנטי. זכאותו של התובע לבונוסים מעבודתו כבר נידונה במסגרת תביעתו לקבלת הבונוס מכוח הסכם העבודה. הטענה העקרונית של מר קאופמן שיש מקום לבחון את הוצאותיה והכנסותיה של חב' ברוש ביחד עם חב' ברנד התקבלה. זכאותו של מר קאופמן לבונוס כבר הוכרעה. גם אם הנתבעים 2-4 אכן גרמו להפרת החוזה במובן זה שמר קאופמן לא יכול היה להניב רווחים לחב' ברוש, הרי שהנזק שנגרם לו חופף לפיצוי שנפסק לתובע עבורו בגין אי תשלום רכיב הבונוס.
השנייה, גרם הפרת החוזה הביא לכך שהוא לא יכול היה להניב רווחים לחב' ברוש ובכך לפגוע בתוצאות העסקיות של חב' ברוש. תוצאות עסקיות אלו היוו את הבסיס להערכת תפקודו כמנכ"ל ועל בסיס תוצאות אלו הוא פוטר.
פן זה של הטענה דינו להידחות. ראשית, הטענה כי הוא פוטר על בסיס תוצאות עסקיות כושלות אינה עולה בקנה אחד עם הטענה שהוא הועסק מלכתחילה רק כדי להשתלט על עסקיו. כן, על אף שחב' ברוש נשאה בהוצאות לא לה, באופן פיקטיבי ועל פי האינטרסים של הנתבעים 2-4, הרי שאין בכך כדי למנוע את אפשרות הערכת יכולותיו הניהוליות של מר קאופמן. זאת, כפי שגם עלה מחקירתו של מר כהן שהובאה לעיל בה הוא העיד שחב' האם יודעת לצבוע את הרווחים ולייחס אותם לגורם הרלבנטי (ר' עמ' 154 לפרוטוקול). כבר ציינו לעיל, יהיו רווחיה של חב' ברוש אשר יהיו, ככל שמר קאופמן הביא להשאת רווחי הנתבעים 2-4 במיליונים, כפי שטען, אין זה סביר להניח שהוא פוטר על רקע אי יכולתם של הנתבעים להעריך את ביצועיו העסקיים כראוי.
למר קאופמן אין זכות קנויה להחזיק ולעשות בחב' ברוש כרצונו. העובדה שהוא מונה כמנכ"ל אינה אומרת שהוא רשאי לנווט לכל פינה בשושנת הרוחות, כרצונו. לכל היותר יכול היה מר קאופמן כמנכ"ל להביע את התנגדותו למהלכים כאלו ואחרים של חב' ברוש ודירקטוריון חב' ברוש היה רשאי לפטרו ככל שהתנהלותו לא הייתה עולה בקנה אחד עם הוראותיו. ייתכן שבמישור חובותיה של חב' ברוש לא התנהל הדירקטוריון בהתאם לפרוצדורה הקבועה בחוק החברות. אולם, במישור המהותי, חב' ברוש מוחזקת במלואה ע"י חב' ברנד. ההחלטות שקיבלה חב' ברנד בנוגע לסמכויותיו מר קאופמן מקבילות להחלטה של האסיפה הכללית של חב' ברוש. האסיפה הכללית היא זו שמוסמכת למנות את דירקטוריון החברה ולקבוע את חלוקת הסמכויות בין הדירקטוריון לבין המנכ"ל בדרך של שינוי התקנון. מר ברנד הוא מנכ"ל חב' ברנד. החלטותיו הניהוליות של מר ברנד כמנכ"ל חב' ברנד הנוגעות לדרך שבה על חב' ברוש להתנהל, כמוהן כהחלטתה של האסיפה הכללית של חב' ברוש. הן מחייבות את דירקטוריון חב' ברוש והחלטותיו של דירקטוריון חב' ברוש מחייבות כאמור את מר קאופמן כמנכ"ל חב' ברוש. כך שבין הנתבעים קיימת זהות אינטרסים. עובדה זו הייתה ידועה למר קאופמן. כך או כך, ככל שחב' ברנד, או מר ברנד בכובעו כמנכ"ל חב' ברנד, היו רוצים משהו מחב' ברוש הם היו יכולים להשיגו. מר כהן, הנתבע 4, אינו צד רלבנטי בעניין. כמו מר קאופמן גם מר כהן נאלץ לפעול כפי שהממונים עליו הורו לו. אם כן, לא הוכח כי החוזה עם מר קאופמן הופר. נדבך מהותי לחוזה עם מר קאופמן הוא שסמכויותיו כמנכ"ל אינן מוגנות ואינן שמורות לו.
לפיכך, אין מקום להכיר בנזק שנגרם למר קאופמן עקב גרם הפרת חוזה.

הסגת גבול במיטלטלין
מר קאופמן טען שהנתבעים תפסו מסמכים וקלסרים שהשאיר במשרדו במסגרת עבודתו בחב' ברוש. הוא לא הציג ראיה כלשהי לכך שהוא הותיר מסמכים כאמור. כל שמר קאופמן הציג לפנינו בנקודה זו היא רשימה של ציוד שלכאורה נותר בידי הנתבעים (ר' נספח ו1 לכתב התביעה). הוא לא צירף את נספח ו'1 לתצהירו. הוא גם לא הזכיר אותו בסיכומיו.
בדיון המקדמי שנערך ביום 26.12.13 ביקש מר קאופמן להורות לנתבעים כבר באותו שלב למסור לידיו את הציוד המפורט בנספח ו'1 לכתב התביעה. הנתבעים הכחישו שנמצא אצלם ציוד כלשהו השייך למר קאופמן. בהעדר ראיות להוכיח אחרת נאמר בהחלטה שבקשתו של מר קאופמן תידון בשנית ככל שהוא יציג ראיות לכך שאכן קיים ציוד שלו אצל הנתבעים.
מר ברנד נשאל בחקירתו הנגדית לגבי ציוד שמר קאופמן הותיר במשרדו וגם אז הוא הכחיש שקיים ציוד כזה. מר קאופמן לא הציג ראיות נוספות לכך שהוא הותיר ציוד אישי בידי הנתבעים.
חמש שנים עברו מאז שמר קאופמן העלה את טענותיו בקשר להשגת גבול במיטלטלין ולא נראה שנעשה דבר מצידו לקדם את תביעתו בעניין. בנסיבות אלו אנו דוחים את תביעתו של מר קאופמן לפיצוי עקב השגת גבול או למתן צו להשבת הציוד.
בנקודה זו נציין כי מר קאופמן תבע פיצוי בסך 300,000 ₪ בגין "ביצוע עוולות בנזיקין". זאת מבלי לכמת את רכיב תביעה זה ולפרטו כראוי. דנו בעוולות שהוזכרו בתביעתו של מר קאופמן ושלבית דין זה יש סמכות עניינית לדון בהן. לבסוף החלטנו, כמפורט לעיל, לדחות את תביעתו לעוולה בגין גרם הפרת חוזה והשגת גבול במיטלטלין. להלן נעבור לדון בטענתו של מר קאופמן להוצאת לשון רע.

לשון הרע
מר קאופמן פירט שורה ארוכה של טענות שלשיטתו מהוות לשון הרע נגדו. אם לסכם את טענותיו הרי שמדובר למעשה בחזרה על טענותיו הכלליות בדבר הפגיעה בסמכויותיו כמנכ"ל ותפקודו (ר' סעיף 36 לכתב התביעה המתוקן). קרי, לשיטתו של מר קאופמן, הפרת הסכם העבודה עמו מהווה גם לשון הרע. זאת שכן היא גרמה לפגיעה במעמדו בחברה העסקית שבה הוא עובד ובקשרי עבודה פוטנציאליים בעתיד. תמונה זו עולה ברורות מתצהירו שם הוא מתאר באריכות את הפגיעה בסמכויותיו כמנכ"ל ובסופם של הדברים הוא כותב כי כל המתואר לעיל מהווה גם הוצאת לשון הרע נגדו (ר' סעיף 46.צו. לתצהירו של מר קאופמן). מר קאופמן העלה טענות להוצאת לשון הרע גם בהליך במחוזי אולם המחוזי לא דן בטענות אלו ולא הכריע בהן לגופן. זאת ככל הנראה לאחר שלשיטת המחוזי מר קאופמן זנח את טענותיו בסיכומים. לכן אין מעשה בית דין לגבי טענת הוצאת לשון הרע.
במהלך הדיונים שהתנהלו הובהר למר קאופמן כי אף אם היינו מקבלים את טענותיו ביחס להפרת הסכם העבודה שלו וגרם הפרת חוזה, נטילת סמכויותיו והתערבות בתפקודו כמנכ"ל, לא היינו רואים בפעולות אלו משום לשון הרע (ר' פרוטוקול מיום 7.11.16). אך הדברים עברו בסך.
כך, בכתב התביעה המתוקן טען מר קאופמן כי הנתבעים חטאו בלשון הרע נגדו בדרכים הבאות: הוא טען כי הנתבעים נטלו את סמכויותיו כמנכ"ל; מנעו ממנו גישה לנתונים חשבונאיים; הסיתו עובדים של חב' ברוש בדרך של מתן הוראות לאותם עובדים לבצע משימות שהיו בתחום אחריותו כמנכ"ל; ייחסו לו הסתרה אינפורמציה והעברת דיסאינפורמציה, תוצאות עסקיות לא טובות, אי קיום מדדי עבודה, ניהול כושל, הגשת חשבונות ללקוחות תוך איחורים משמעותיים, ניפוח חשבונות למזמיני עבודה, העסקת עובדים כקבלנים ולהיפך, העלמות כספים, התנהלות בוטה לעובדים, אי ביצוע או התעלמות או הפרה של הוראות דירקטוריון, שימוש בערבויות הנתבעות 1 ו-2 כדי להציל את עצמו ואת חב' תקש מחובות, העברת הכנסות בגין עבודות מחב' ברוש אל כיסו הפרטי, ניפוח דוחות שעות עבודה לטובת מקורבים, הוצאת תלושים פיקטיביים לעובדים, העסקת עובדים פיקטיביים, סירוב לפעול לטובת החברה, הונאת החברה;
הוא עוד טען כי הנתבעים הורו לעובדי החברה לעקוב אחריו; הנתבעים 3 ו-4 נפגשו עם עובדים הכפופים למר קאופמן ללא ידיעתו ונתנו להם הוראות עבודה שוטפות מאחורי גבו; אמרו לגורמים שלישיים שעבדו עם חב' ברוש שהוא לא המנכ"ל; הגבילו, ולאחר מכן ביטלו את סמכויות החתימה שלו מבלי לעגן את ההחלטה בדירקטוריון חב' ברוש ופרסמו את ההחלטה בין עובדי החברה; לפני השימוע, הוא טען, מנעו ממנו כניסה למשרדים בהם ישב ובכך יצרו מצג שהשפיל אותו; על אף שהוא מונה כמנכ"ל, כבר מתחילת עבודתו חתרו הנתבעים תחת סמכויותיו. כל זאת במטרה להשפיל אותו; נחתמו הסכמים בשם חב' ברוש מבלי לאשר אותם מולו; חלק מההסכמים נחתמו בין הנתבעים לבין עצמם תוך ניגוד עניינים; מר כהן אישר חשבוניות של חב' ברוש תוך שהוא נמצא בניגוד עניינים כסמנכ"ל שיווק בחב' ברנד;
חב' ברנד הכתיבה באמצעות רו"ח פנקר את אופן חלוקת החיובים בינה לבין חברות הבנות שלה, לרבות חב' ברוש, באופן אחיד ושרירותי ותוך עקיפת סמכויותיו כמנכ"ל; נחתם הסכם תוספת לשכירות שאפשר להעביר את התחייבויות חב' התכוף אל חב' ברוש את התחייבויותיה רטרואקטיבית. עלות התוספת להסכם גולגלה על חב' ברוש. כל זאת מבלי להיוועץ או לאשר זאת מולו כמנכ"ל. כל זאת בכוונה להעמיס עלויות על חב' ברוש, לפגוע בתוצאותיה העסקיות ולהכין את הרקע לפיטוריו; חב' ברנד חתמה על הסכם הלוואה עם חב' ברוש מבלי ליידע אותו. מי שחתם על החוזה היה מר כהן ופרסמו את החוזה לעובדי החברה; חב' ברנד חתמה באמצעות סמנכ"ל הכספים שלה, רו"ח פנקר, כחתימת יחיד על הסכמים של חב' ברוש, במקום המנכ"ל; חב' ברנד גרמה לכך שכספים שיועדו לחב' ברוש יגיעו לחב' התכוף; מר ברנד השתלט על ניהול חטיבת המתכת בחב' ברוש מאחורי גבו; מר ברנד ומר כהן השתלטו על חטיבת הבידוד והפיגומים בחב' ברוש;
מר כהן מינה עצמו למנכ"ל בחב' ברוש והשתלט על תפקידו; מר כהן שלח מכתב לספק של חב' ברוש בו הציג את עצמו כמנכ"ל חב' ברוש; מר כהן חתם על הסכם בשם חב' ברוש עם יועץ בטיחות שלא בידיעתו. על ההסכם הוא חתם כמנהל המפעל של חב' ברוש למרות שלא היו לו סמכויות חתימה; מר כהן ביטל החלטות שכבר אושרו על ידו; מר כהן הודיע למנהל חטיבת המתכת על החלטתו למנות מהנדס בטיחות; מר כהן העלה מיוזמתו את שכרו של מנהל התפעול בחברה; מר כהן ורו"ח פנקר חתמו בשם חב' ברוש על הסכם עם מ.א. שמעון ללא ידיעתו; אחד מספקי חב' ברוש התלונן שמר כהן הערים קשיים והתכחש להתחייבויות שהוא קיבל. מר כהן פרסם לשון הרע על מר קאופמן באומרו כי מי שנכווה ממים רותחים נזהר ממים פושרים; בשלושה מכתבים שנשלחו לספק טכנומטל, ליועץ בטיחות יצחק הכהן, התחזה מר כהן למנכ"ל חב' ברוש ובכך שם אותו ללעג; מר כהן ומר פנקר חתמו על הסכם שיווק וייעוץ בשם חב' ברוש ללא ידיעתו; מר כהן אישר בכתב בידו ובחתימתו האישית, כחותם יחיד, על פני מאות מסמכים, ביצוע תשלומים והתחייבויות כספיות מצד חב' ברוש כלפי ספקים ונותני שירותים; מר כהן שלח מכתב למנהל פרויקט בחב' ברוש מול חב' החשמל בו הגדיר את עצמו כיו"ר חב' ברוש; מר כהן גרם לכך שבמהלך התקופה בה הוא כיהן כמנכ"ל, יעקוף מנהל התפעול בחברה, מר קדן, את מר קאופמן וייפנה בעניינו ניהול שונים ישירות למר כהן; מר כהן חתם בחתימת יחיד עבור חב' ברוש על תוספות להסכמים מול הקבלן מחמוד אבו ערדאת, מול ספק מתכות, מול חב' סקופת מתכות, מול היועץ והמשווק דהן משה אחזקות בע"מ, ועל חשבוניות לספקים אלה ואחרים ואישר אותם לתשלום; עוד טען מר קאופמן כי מר כהן המשיך ופעל בדרכים נוספות מאחורי גבו ובניגוד להחלטות דירקטוריון חב' ברוש כשטען בפני ספקים שאין לו סמכויות בחברה; הנתבעים ביטלו בשיטתיות את סמכויותיו כמנכ"ל מול גורמים חציוניים לחברה והתכחשו להתחייבויותיו שהוא עשה בשם חב' ברוש; מר ברנד ומר כהן אמרו בשלהי 2011 למנהל ההתקשרויות אצל מזמינת העבודה IDE כי חתימתו בשם חב' ברוש נעשתה שלא בסמכות ואינה מחייבת. מאז הודיע לו מנהל ההתקשרויות שאין לו כוונה להמשיך את הקשר איתו; מנכ"ל חב' אלגד מיזוג אויר בע"מ נתקל בהתכחשות של מר כהן לתוקף חוזה שעליו חתם בשם חב' ברוש כמנכ"ל;
מר קאופמן טען שהנתבעים פגעו גם בסמכויות השיווק שלו; מר כהן עקף את סמכויותיו ושלח את מר קדן לרכוש שני מכרזים בחב' החשמל; חב' ברנד ומר ברנד פעלו לפגוע בו גם במחיר הפסד התקשרות עם לקוח אסטרטגי – מפעל רותם אמפרט דשנים מקבוצת כי"ל. מר ברנד הודיע שאם הלקוח מסרב לקבל הצעה מחב' ברנד אז שהלקוח לא יגיש הצעה כלל. גם לא מחב' מחב' התכוף או באמצעות חב' ברוש. וויתורו של מר ברנד על העסקה נעשה על אף שלמר ברנד לא הייתה סמכות תפעולית שוטפת כלשהי באותה עת; הנתבעים 2-4 סיכלו הוראת תשלום שהוא אישר לקבלן המשנה ג.א.ג.; הנתבעים 2-4 מנעו ממנו סמכויו ניהול קריטיות כששללו ממנו גישה למחלקת הנהלת החשבונות; במכתב מיו ם23.2.12 שהופץ אל חב' ברנד ואל עו"ד גלעד הלוי המשמש כדיקטור בחב' ברוש, ברנד והתכוף וכמנכ"ל קרן KCPS, כתב עליו מר כהן שהוא מתנהל בצורה לקויה בכל הנוגע לבטיחות וגיהות בעבודה ועובד בניגוד לתקנות העבודה. מר כהן הסתמך על בדיקת מומחה בטיחות חיצוני בשם ד"ר יצחק הכהן. הערותיו של ד"ר יצחק הכהן מדצמבר 2011 ניתנו על בסיס ביקור יחיד שלו במפעל ובאולם הייצור ב-7.12.11. הערות המומחה טופלו ותוקנו. המומחה לא ערך מעולם ביקור נוסף לאחר מכן. לפיכך לא היה בסיס והצדקה להאשמה של מר כהן כלפיו. עד כאן לתיאור התמציתי של טענות מר קאופמן בעניין לשון הרע.
יצוין כי הסקירה שלעיל של טענות מר קאופמן להוצאות לשון הרע נגדו מהווה תיאור תמציתי בלבד של הדברים. טענותיו בעניין לשון הרע התפרשו על פני 13 עמודים. הרושם הברור העולה מהדברים הוא שמר קאופמן חזר על טענותיו המהותיות נגד הנתבעים. הוא הפך כל טענה מהותית להפרת חוזה העבודה עמו ללשון הרע. כל מקום שלעמדתו ניטלו ממנו סמכויות, לא אפשרו לו לנהל את חב' ברוש כראות עיניו, התערבו בהחלטותיו והוא קיבל ביקורת מצד הממונים עליו ובעלי התפקידים בחב' האם, חב' ברנד, הוא טען שלמעשה מדובר בלשון הרע.
אין בטענותיו של מר קאופמן כדי להקים תשתית סבירה להוכחת לשון הרע. המעשים שהוא מייחס לנתבעים אינם מהווים לשון הרע.
אין בידינו לקבל טענה שביקורת מצד בעלי עניין שיש להם אינטרס לגיטימי בהתנהלותה של חברה עסקית כלשהי עולים כדי לשון הרע. מדובר בהתנהלות עסקית רגילה. לא מדובר בהתנהגות, התנהלות והתבטאויות החורגות מהמקובל בסביבה העסקית של שבה עבד מר קאופמן. בטח כאשר מדובר בעובד בכיר שהועסק כמנכ"ל. ביקורת עסקית היא דבר לגיטימי. היא אינה עולה כדי לשון הרע. התערבות גורמים בעלי עניין בהתנהלותו של מר קאופמן ושל חב' ברוש היא דבר מובן ומקובל. אין בעצם ההתערבות כדי להכפיש את שמו של מר קאופמן.
אמנם, לשון הרע איננה בהכרח מורכבת מביטוי מילולי פוגעני מסוים. לשון הרע יכולה להצטייר גם מנסיבות מסוימות. ייתכן מצב שבו מעסיק או ממונה מסוים יפעל כדי לפגוע ביכולתו של עובד לבצע את עבודתו כדבעי, על מנת להכפיש אותו. כדי שקרנו של אותו עובד ייפגע בעיני חוג המעורבים באותה תחום עבודה. כך למשל כדי למנוע מאותו עובד להתחרות עם מעסיקו בעתיד או מתוך מניעים אישיים אחרים. אולם עצם הפגיעה ביכולתו של עובד לבצע את עבודתו כראוי אינה לשון הרע. נכון כי יש מקום להניח שפגיעה ביכולתו של עובד לבצע את עבודתו על הדרך הטובה ביותר עשויה גם להביא לפגיעה במוניטין שלו בחוגים העסקיים שבו הוא פועל. אולם, אין מקום לראות בפגיעה זו כהוצאת לשון הרע כמשמעה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.
צמצום סמכויותיו של עובד הוא בגדר הפררוגטיבה של מעסיקו. לא ייתכן שאמצעי ניהול לגיטימי ייחשב בד בבד גם לשון הרע. פגיעה במעמדו של עובד ע"י אשר נעשית במהלך ניהולו הרגיל של העסק, אינה לשון הרע (ר' לעניין זה עא 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור (22.7.15)).
מר קאופמן לא הוכיח שהפגיעה בסמכויותיו נעשתה משיקולים לא ענייניים. להיפך, בהמשך לקביעותינו לעיל, הליך פיטוריו נעשה כדין. מעבר לכך, גם אם היינו רואים באילו מן המעשים וההתבטאויות שתיאר מר קאופמן הרי שבלאו הכי עומדים לנתבעים, שכולם בעלי עניין ובעלי אינטרסים בחב' ברוש, ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. הגנה מכוח סעיף 15(2) – חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום – בהיותה של חב' ברנד חב' ציבורית והנתבעים 3 ו-4 בעלי תפקידים בחב' ברנד הם חייבים חובה חוקית לנהל את ענייניה של חב' ברנד, ושל חב' ברוש כחברה בת שלה, בנאמנות ובצורה שתביא להשאת רווחיה; סעיף 15(3) – הגנה על ענין אישי כשר של הנתבעים כבעלי עניין בחב' ברוש; סעיף 15(7) המקנה הגנה להבעת דעה על התנהגות או אופי של הנפגע בעניין שבו מביע הדעה ממונה על הנפגע מכוח דין או חוזה והפרסום היה מוצדק מכוח היותו ממונה כאמור. האחריות של הנתבעים 2-4 נגזרת מהקשר המשפטי והקנייני ביניהם לבין חב' ברוש ותפקידו של מר קאופמן כמנכ"ל חב' ברוש.
לפיכך, התביעה לפיצוי בגין לשון הרע נדחית.
בכך סיימנו לדון בכלל רכיבי התביעה של מר קאופמן. טרם נעבור לדון בתביעה הנגדית שהגישה חב' ברוש ברצוננו להרחיב קמעה ולהתייחס לטענות שהעלה מר קאופמן אשר אינן נוגעות להליך שלפנינו. זאת כדי להמחיש את רוחב היריעה שנדרשנו ללקט ממנה את הטענות בהן דנו לעיל.
מר קאופמן טען כי פיטוריו ומניעת הבונוס ממנו נעשו כחלק ממהלך "דורסני ובלתי חוקי" לאחר שהוא עמד בפני הנתבעים על זכויותיה של חב' תקש לפי ההסכם לרכישת הציוד וההלוואה של תקש מחב' ברוש ודרישתו לקבל מסמכים מהנהלת החשבונות של חב' ברוש כדי שהוא יוכל להעריך את גובה הבונוס שהוא זכאי לו. לאחר חתימת ההסכם לרכישת הציוד והסכם העבודה וכפועל יוצא מהם, הוא טען, הוא נכנס לתפקיד מנכ"ל חב' ברוש כאשר פעילות חב' התכוף הייתה נתונה במשבר עקב הקפאת ההליכים שהיא נקלעה אליה. על אף הקשיים הוא הביא לצבר הזמנות עתידיים פוטנציאלי בהיקף של 50 מיליון ₪, העולה על צבר ההזמנות שהיה בכל זמן רלבנטי בעבר בחטיבת הפרויקטים שמר קאופמן ניהל דרך חב' התכוף.
בזכות תרומתו, הוא טען, רווחי הנתבעות 1 ו-2 גדלו במאות אחוזים. במצב דברים זה הנתבעים התעשרו על חשבונו שלא כדין. ביחס לעילת עשיית עושר שלא כדין הוא טען לאחר פירוט ארוך של הנסיבות, כי "ככל שהם נוגעים לצד העסקי של ההתקשרות מול התובע וחב' תקש - הינם נושא לתביעה נפרדת המוגשת נגד התובעים לבית המשפט המחוזי ואילו רכיבי עשיית העושר הנוגעים לזכותו האישית של התובע לקבל בונוס בשיעור 25% מרווחי הנתבעת 1... מהווים חלק בלתי נפרד ואלמנט אינהרנטי בתובענה..." (עמ' 7 לתביעה המתוקנת). ודוק, טענתו לאובדן הבונוס בסופו של דבר מבוססת על הטענה של ערבוב נכסים. יתר הטענות המופנות כלפי מערך ההסכמים העסקי בינו לבין הנתבעים אינו רלבנטי.
מר קאופמן טען, בניתוק גמור מהעילות המבססות את סמכותו של בית דין זה, כי הנתבעים ביקשו, בכניסתן למערך ההסכמים עמו, להשתלט על חב' התכוף; לינוק ממנו את הידע והניסיון האישי שלו, כמו גם קשריו המסחריים והמקצועיים; לשעות שימוש במוניטין שלו ושל חב' תקש; לקבל לבעלותם את פעילותה העסקית של חב' תקש והציוד שלה מבלי לשלם על כך; לשלול ממנו ומחב' תקש תשלום שמגיע להם בהתאם לעסקת רכישת הציוד; ליצור לעצמם מעמד של נושה מובטח כלפי חב' תקש בדרך של רישום שעבודים על זכויותיה, בניגוד להסכמי ההלוואות עמה;
הנתבעים, הוא טען, הפקיעו לעצמם את כל הנכסים והמשאבים השייכים לו ולחב' תקש והשתמשו בהם להפקת רווחים; מר קאופמן הדגיש בטענותיו את ציפייתו להתקשרות ארוכת טווח. הוא טען למצגים מצד הנתבעים שעל רקע העסקה הכוללת ביניהם, המתייחסת גם למערך ההסכמים העסקיים, מצופה להם התקשרות ארוכה; אגב התנהלותם של הנתבעות 1 ו-2 נגדו, הוא טען, נותרה חב' ברוש חייבת מיליונים לחב' תקש בגין העסקה הישירה שנכרתה ביניהן – "חובות המהווים נושא לתביעה נפרדת המוגשת במקביל לתביעה זו לבית המשפט המחוזי";
הוא טען כי עיקר החלטת הנתבעים לפטר אותו נבעה מכך "שהעז להעלות את דרישתו הלגיטימית שהנתבעת מס 1 תקיים את התחייבותה החוזית בכתב לפי ההסכם עם חב' תקש, תערוך התחשבנות כספית מלאה ותשלם לחב' תקש את כל יתרת הכספים המגיעים לה, בין היתר בגין שימוש שעשתה במלאי חומרי הגלם של חב' תקש, תקבולים מצד ג' השייכים לחב' תקש, החזר הוצאות ועוד".
מר קאופמן הקדיש חלקים ניכרים לפן העסקי בהתקשרותו עם הנתבעות גם בתצהירו. כך, פרק 4 לתצהיר כותרתו "נתבעות 1-2 מפרות הסכם רכישת הציוד, חשבון חובם הכספי". שוב מדובר בפרק שלם המתייחס להסכמים העסקיים שבין הצדדים. הסכמים שאין לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בהם. פרק 5 דן ב-"הסכם ההלוואה ונספחיו"; רק בפרק 6 מגיע מר קאופמן לדון בהסכם העבודה האישי שלו כמנכ"ל. בהמשך תצהירו, חלק שלישי פרק 9, עובד מר קאופמן לדון ב-"התחשבנות נדרשת בין הצדדים". בפרק 9 הוא מעיד על "פירוט התחשבנות נדרשת בגין מלאי ח"ג [חומרי גלם] ותשומות שהשקיעה תקש כבסיס לפיטוריי מחב' ברוש על מנת להימנע מעריכת חשבון אמת ומביצוע התחשבנות ותשלומים המגיעים לחב' תקש" בפרק 9.1 הוא מדבר על "ערך ח"ג תקש הטעונה התחשבנות בין הצדדים לצורך הבנת מניע לפיטוריי: הימנות מתשלום". מכאן ואילך בפרקים 9.2 עד 9.5 ולאחר מכן גם בפרק 10 ממשיך מר קאופמן לדון בחשבונות חומרי הגלם. בחלק חמישי ופרק 12 לתצהיר מדבר על "גניבת חומרי גלם ותשומות של חב' תקש ע"י הנתבעים".
לתצהירו צירף מר קאופמן עשרות נספחים המחזיקים כ-10,000 עמודים. נספחים רבים הינם למעשה מסמכים שערך מר קאופמן לצורך הגשת התצהיר וכינה אותם נספח, על מנת לעמוד במגבלות העמודים שהוקצבו לו. אף שיכול היה לוותר על רובם בתביעה כאן, שכן הם נועדו בראש ובראשונה להוכיח את טענותיו במישור העסקי, כפי שהועלו בהליך בבית המשפט המחוזי, לא עשה כן.
הרושם העולה מהדברים הוא שמר קאופמן ביקש לקצר את דרכו בבית דין זה ולחסוך מעצמו לערוך את כתב הטענות שלו ותצהירו מחדש בצורה כזו שהם יהיו ממוקדים לטענות הרלבנטיות ולסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה.
יותר מזאת יש לציין את כתב התשובה שהיווה גם כתב הגנה שהגיש מר קאופמן לתביעה שכנגד. כתב טענות זה מנה 151 עמודים, מבלי להכליל בתוכו את הנספחים המונים כ-10,000 עמודים. אורכו הבלתי נדלה של כתב ההגנה עומד ביחס בלתי סביר לאורכו של כתב התביעה שכנגד שהוגש, המונה 19 עמודים בלבד ולכתב ההגנה של הנתבעות המונה 22 עמודים בלבד. זאת במיוחד כאשר כתב ההגנה של הנתבעות וכתב התביעה שכנגד שהן הגישו חוזר על עצמו ברוב הדברים. ההקדמה לבדה מחזיקה 10 עמודים.
בהקדמת הדברים מדבר מר קאופמן על גישתו לפיה ההסכמים העסקיים שלו עם הנתבעים והסכם העבודה שלו שימשו יחדיו כדי להצדיק את מערך ההסכמים כולו. הוא ראה את עצמו שותף ב-25% מרווחי חב' ברוש ולא כמי שזכאי לבונוס כעובד. אף על פי כן, מסעיף 5 לכתב התשובה-הגנה שכנגד, הוא טוען שכן התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים (ר' סעיף 10 לכתב התשובה-הגנה שכנגד). כמעט בכל נקודה ונקודה מרחיב מר קאופמן הרבה מעבר לנדרש ומעמיס טענות יתר על המידה. כך למשל, בסעיף 42.ג. לתביעה שכנגד טענה חב' ברוש כי מר קאופמן ביצוע "הסטת חשבוניות מתקופה בה התקש לא הייתה זכאית לגבות חשבונות לתקופה בה יכלה לגבות את חשבונותיה, תוך גביית סכומי עתק שלא כדין, תוך שהוא שולל הכנסות מהחברה". שלוש שורות בלבד. פירוט הטענה עצמה נמצא בפרק ז לתביעה שכנגד, מסעיפים 71 עד 78. כעמוד וחצי בלבד. מר קאופמן השיב לסעיף 42.ג. בלבד בסעיף 46.ו. על פני 5 עמודים. לסעיפים 71 עד 78 הוא השיב החל מסעיף 67 ועד סעיף 75, המפרשים על פני כ-19 עמודים.
ודוק, עניין זה של הסטת החשבוניות אינו רלבנטי כלל לסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. חב' ברוש העלתה עניין בהליך במחוזי וטענותיה נדחו. מר קאופמן אף מציין זאת. אף על פי כן הוא מצא לנכון להאריך דברים בטענותיו. נראה כי מר קאופמן, שבלאו הכי כבר הכין את טענותיו עבור ההליך במחוזי העתיק את אותן טענות להליך זה. בחינת – אם זה כבר מוכן, למה לא להגיש.
לאור כל האמור, ונוכח התוצאה אליה הגענו, לפיה רובה המוחלט של התביעה נדחה - שומה עלינו לחייב התובע בהוצאות לדוגמא. אולם נוכח התוצאה אליה הגענו להלן בתביעה שכנגד, איננו רואים לנכון לפסוק הוצאות משפט לתובע או לתובעת שכנגד.
יחד עם זאת, התובע ישא בהוצאות הנתבעים 3 ו-4 בסך 10,000 ש"ח כל אחד.
כמו כן אנו כן סבורים שלאור התנהלות התובע בתיק זה יש מקום לחייבו הוצאות לטובת אוצר המדינה. מר קאופמן פרש באריכות שורה של טענות שאינן רלבנטיות כלל להליך זה. כאמור, ניכר כי חלקים רבים מכתבי הטענות והתצהירים שימשו התובע גם בבית דין זה וגם בבית המשפט המחוזי. מתוך סכום תביעה של 2,730,062 ₪ של מר קאופמן נפסק חלק מזערי של 12,500 ₪ בלבד.
ניסוחי התובע לקו בסרבול ובהיעדר תשתית ראייתית לטענותיו. במיוחד הגדיל לעשות והגיש לתיק קלסרי נספחים שהחזיקו יותר מ-10,000 עמודים. רוב הנספחים שהגיש לא היו רלבנטיים כלל לבירור תביעתו, ללא כל אבחנה בין עיקר לטפל, הכביד על ניהול ההליך, האריך מאוד את השלבים המקדמיים בתיק.
ראוי לציין כי אף בית המשפט המחוזי פסק למר קאופמן הוצאות בסך 36,000 ₪ לטובת אוצר המדינה נוכח מסת הראיות והעדים העצומה והבלתי רלבנטית שהוא הביא, וקבע כי הדבר הווה שימוש לרעה בהליך המשפטי פגיעה לא רק בצדדים להליך, אלא בכלל ציבור המתדיינים. כך אף בהליך זה. לאחר דיון מוקדם שלישי הגיש מר קאופמן כתב תביעה מתוקן. מר קאופמן הסכים לצמצם את 24 העדים שביקש לזמן, לאחר שביה"ד בחן עימו תוכן עדיו אחד לאחד, והפנה לכפילויות מיותרות. לאחר הסכמה דיונית נוספת אליה הגיעו הצדדים בדיון, כמפורט לעיל, ניתן היה להסתפק בשלושה ימי הוכחות בתיק.
נציין עוד כי מר קאופמן הקשה על קריאת כתבי בי הדין שהגיש. הדגיש הדגשות חוזרות ומגוונות בחלק ניכר מהכתוב. נמנע מרווחים בין משפטים ופסקאות על מנת לעמוד בגבולות האורך שנקצבו לו, באופן שהקשה מאוד על קריאתם. בעניין זה נקבע כך:
"בית המשפט רשאי לחייב בעל דין לשאת בהוצאות לטובת אוצר המדינה מקום שההליך שהגיש גורם לבזבוז זמן שיפוטי (רע"א 1514/06 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ' אמי שה שאול ([פורסם בנבו], 24.4.06)). את הבסיס לסמכות להשית הוצאות כאלה ניתן למצוא ב תקנה 514 לתקנות. על פי תקנה זו רשאי בית המשפט לפסוק הוצאות לטובת בעל הדין שכנגד או אוצר המדינה כאשר "בעל הדין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת". אפילו אם לא ניתן לבסס הסמכות על תקנה 514, הרי העיגון יימצא בסמכותו הטבועה של בית המשפט. בהחלטה האמורה נאמרו הדברים הבאים:
’האמצעי האמור [של הוצאות] נותן בידי בית המשפט כלי ניהולי, שיש לו אף פן שניתן לכנותו משמעתי. הארכת הדיון שלא לצורך מביאה לכך שבית המשפט מקדיש זמן להליך מסוים בלא הצדקה. המשמעות מבחינת בעלי הדין האחרים שתיקיהם תלויים בבית המשפט הינה ברורה: ממשאב הזמן העומד לרשות בית המשפט נגרעות יחידות שניתן היה להקדישן לטיפול בתיקים אחרים. במילים אחרות, אובדן זמן שיפוטי בשל הארכת דיון שלא לצורך פוגע בכלל בעלי הדין ולאו דווקא באלה שבתיק המסוים ... כלומר, נפגעת היכולת לנצל באופן מיטבי את הזמן השיפוטי‘ (שם, פיסקה 4).
ברי, כי האפשרות האמורה, של חיוב בהוצאות, קיימת לא רק לגבי דיון בעל פה, אלא גם כאשר בית המשפט עוסק בדיון אך על יסוד הכתובים (רע"א 1514/06 הנ"ל, פיסקה 5). מכאן, שלבית המשפט נתונה הייתה הסמכות לפסוק הוצאות לטובת אוצר המדינה במקרה דנא.
אכן "השימוש במכשיר של הוצאות לטובת אוצר המדינה צריך להעשות, הן בערכאות הדיוניות והן בערכאות הערעור, בצורה מושכלת וזהירה" (שם, פיסקה 7). איני חוזר בי מדברי אזהרה אלה. יחד עם זאת, חובה לומר כי ככל שהתופעה של כתבי טענות ארוכים יתר על המידה הולכת וגוברת, ממילא מתעצם הצורך לעשות שימוש במכשיר הנזכר.
...אין כל סיבה שהשופטים יידרשו לפעול בדרך זו כעניין של שגרה. בסופו של דבר, נקודת המוצא חייבת להיות שפרקליטו של בעל הדין יפעיל שיקול דעת נכון וראוי ויגיש כתב טענות בהיקף מתאים ובלא חריגה קיצונית מן המקובל. על כן, אין סיבה לומר שבית המשפט אינו רשאי להשית הוצאות לטובת אוצר המדינה כאשר כתב הטענות או נספחיו חורגים במידה קיצונית מן הראוי, אך משום שבית המשפט לא קצב מראש את היקפם. מכאן מסקנתי כי במקרה זה מוסמך הייתי להשית הוצאות לטובת אוצר המדינה גם על המשיבה, אף שלא קצבתי מראש את היקף התשובה שתגיש לבקשה לעיכוב ביצוע" (ר' רעא 615/11 סופר מדיק (מדיק לייט) נ' ANTON HUBNER CMBH & CO. KGאקו-בלו טריידינג בע"מ (27.3.11); כן ר' בגץ 2651/09 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הפנים, פס' 38(ד) (15.6.11)).
לפיכך, מר קאופמן ישלם הוצאות לטובת המדינה בסך 20,000 ₪.

התביעה שכנגד
כאמור, כתב התביעה שכנגד הוגש ע"י חב' ברוש. כמו בכתב התביעה של מר קאופמן, גם בכתב התביעה שכנגד לקה באריכות יתרה ובמתן פירוט מיותר על טענות הנוגעות ליחסים העסקיים שבין הצדדים. בדיוננו כאן נרחיב רק באותן עילות הנובעות מיחסי ההעסקה.
עילות התביעה שכנגד נובעות מאותן עובדות שעמדו בבסיס כתב ההגנה. באופן כללי טענה חב' ברוש כי מר קאופמן ניצל את תפקידו כמנכ"ל על מנת להשיא לעצמו ולמקורביו הכנסות על חשבונה בדרכי ערמה ובתחבולות שונות. להלן נפרט את רכיבי התביעה ונדון בהן אחת לאחת.

שימוש בנכסי החברה לביצוע עבודות תוך נטילת התקבולים מהן
לטענת חב' ברוש, מר קאופמן השתמש בנכסי החברה על מנת לבצע עבודות ללקוחות שונים. את התקבולים מאותן עבודות הוא לקח לעצמו. מעשיו של קאופמן לפי רכיב תביעה זה מפורטים בפרק ג' לכתב התביעה שכנגד. הנזק הנטען מאותם מעשים עומד על סך של 300,000 ₪.
על פי האמור בפרק ג' לכתב התביעה שכנגד, בסביבות אוגוסט 2011 הורה מר קאופמן לעובדי החברה לבצע עבודה של הקמת פיגום בתנור במתקן הקמה בבתי הזיקוק בחיפה. הלקוח לאותה עבודה היה קבלן בשם יעקובי. את ההכנסות מאותה עבודה לקח קאופמן לעצמו. החשבונית שהוצאה כנגד התשלום הונפקה ע"י קבלן בשם יוסי אילוז (להלן – מר אילוז) באמצעות חברה בבעלותו בשם א.י.א. עבודות גגות בע"מ.
מר קאופמן טען מנגד שהוא לא היה מעורב בעבודת הקמת הפיגום. חב' ברוש הקימה עשרות פיגומים. כמנכ"ל הוא היה אחראי על ניהול התמונה הכוללת ולא על כל עבודה ועבודה. מי שביצע את העבודה וניהל את העובדים בשטח היה מנהל התפעול של חב' ברוש – מר קדן.
לאחר עיון בתצהירי העדות שהגישה חב' ברוש לצורך תמיכה בתביעה שכנגד, לא מצאנו שהיה בהם התייחסות לטענות הנוגעות לרכיב תביעה זה. הטענה בדבר הקמת פיגומים לקבלן יעקובי גם לא צוינה בסיכומי חב' ברוש. מכאן כי רכיב תביעה זה לא הוכח ואף נזנח ע"י חב' ברוש. אף סכום הנזק שנטען לא בוסס ולא הוכח.
לפיכך, התביעה לפיצוי בגין נטילת תקבולי החברה נדחית.

ניפוח עלויות ספקים לצורך הפקת רווח אישי
לטענת חב' ברוש, מר קאופמן אישר לשלם לספקים עימם היא עבדה סכומים גבוהים מהמקובל. ההפרש בין הסכום המקובל לבין הסכום הגבוה שנגבה שמש את מר קאופמן לכיסוי חובות של חב' תקש שבבעלותו. מעשיו של מר קאופמן לפי רכיב תביעה מפורטים בפרקים ד' ו-ה' לתביעה שכנגד. חב' ברוש העריכה את הנזק שלה עקב האמור בסך של 400,000 ₪.
בסעיף ד' לכתב התביעה שכנגד טענה חב' ברוש כי מר קאופמן ניפח מחירים שהיא הייתה צריכה לשלם לספקים. ההפרש במחירים נכנס לכיסו ולכיסי מקורביו. הוא נועד לשלם חובות של חב' תקש. טרם ניסיון הסתרת ניפוח המחירים ניסה מר קאופמן לאשר את התשלומים מול רו"ח פנקר (סמנכ"ל הכספים בחב' ברנד). משראה מר קאופמן שלא מתאפשר לו לאשר את כיסוי הוצאות חב' תקש, הוא ניסה להשיג את הכסף באמצעות אישור עסקאות מנופחות.
חב' ברוש הביאה לדוגמא את המקרה בו מר קאופמן אישר עלות גבוה של 2.2 במקום 1 ₪ לפינוי פסולת אסבסט. המחיר הרגיל והמקובל הוא 1 ₪ לק"ג. החוזה לגביו ניפח מר קאופמן את המחיר התייחס לכמות של 160 אלף ק"ג אסבסט. כך שנוצרה עלות יתרה בסך 192 אלף ₪.
מר קאופמן למעשה הודה בכתב הגנתו שהוא אישר לקבלן האסבסט לגבות כספים ביתר. את דבריו של מר קאופמן בעניין כבר הבאנו לעיל במסגרת הדיון על תקינות הליך הפיטורים שלו. כן הבאנו לעיל גם את דברי המחוזי שציין את הודאתו של מר קאופמן בעניין. כהצדקה למעשיו הוא טען שתשלום חובות חב' תקש נדרש לטובתה הכללית של חב' ברוש. כן טען מר קאופמן שמדובר היה באישור לגביית יתר בסך של 7,992 ₪ לכמות של 6,660 ק"ג אסבסט מתוך כמות כוללת של 9,260 ק"ג. זאת בהתאם לחשבונית 161 שצורפה כנספח א2 לתביעה שכנגד (נספח א2 צורף כנספח לכתב ההגנה של הנתבעים).
טענתו של מר קאופמן כי הוא נדרש לעשות כן מתוך שיקול טובתה של חב' ברוש אינה מקובלת עלינו. ראשית, מר קאופמן אינו מתמודד עם העובדה שהוא בחר לאשר את העלות המנופחת בהסתר מדירקטוריון חב' ברוש. אישור העלות המנופחת מהווה גם הפרה של הסכם העבודה שלו האוסר עליו להימצא במצב של ניגוד עניינים. סעיף 5.5. להסכם העבודה קובע כי "העובד מתחייב להודיע לדירקטוריון החברה... על כל עניין... אשר לגביהם או בקשר להם יש לו עניין אישי, ישיר או עקיף... או עלולים ליצור ניגוד אינטרסים עם תפקידו בחברה".
על אף האמור בכתב ההגנה, בסעיף 10 לתצהירו מיום 23.4.17 טען מר קאופמן כי הוא כלל לא ידע ולא היה מעורב בעסקת האסבסט:
"ברוש התקשרה עם קבלן המשנה חב' שי כהן – בידודים ושיפוצים בע"מ במחיר של 2.2 ₪ לק"ג לאיסוף אזבסט באתר הלקוח, מפעלי ים המלח, והתחייבותה לאסוף לשנע ולהטמין פסולת אזבסט. המחיר היה גלובאלי וכלל סיורים מקדימים להכנת העבודה, הוצאות אש"ל, רכש חומר עזר וניהול העבודה כולה. אילוז ריכז את הפרויקט מטעם ברוש, והיה כפוף אלי. הוא בא בדברים עם הלקוח ועם קבלן המשנה האמור ותיאם איתם מחירים, ולא אני. לכן לא הצגתי מצגים כלשהם אלא יוסף אילוז בלבד ובעצמו".
אשר לדעתנו. לא מצאנו בראיותיה של חב' ברוש הוכחה לכך שמר קאופמן אישר לשלם יותר מאשר סך של 7,992 ₪ כפי שטען. הטענה כי אישר תשלומים בסך כולל של 192 אלף ₪ איננה מבוססת. לאורך כל ההליך, ואף בסיכומיה הפנתה הנתבעת רק לחשבונית שהתייחסנו אליה לעיל, אשר צורפה כנספח א2 לכתב ההגנה.
לפיכך, על מר קאופמן לשלם לתובעת סך של 7,992 ₪ בגין חיוב חב' ברוש בעלות יתר של פינוי אסבסט.
טענה נוספת לניפוח עלויות שמר קאופמן אישר לחב' ברוש להוציא לספקיה מפורטת בפרק ה' לכתב התביעה שכנגד. הספק בו מדובר הוא חב' ד.נ. עבודות צבע ומיגון אש בע"מ (להלן – חב' ד.נ.). מנהל חב' ד.נ. הינו דני דוידוב. חברה זו נתנה לחב' ברוש שירותים שונים באתרי חברת החשמל.
לטענת חב' ברוש, במהלך חודש יוני 2011 הוציאה חב' ד.נ. חשבונית על סך 55,568 ₪. בספטמבר 2012 נערך בירור מול חב' ד.נ. על מספר שעות העבודה שהיא חייבה עבורן. במסגרת הבירור עלה שחב' ד.נ. חייבה עבור שעות מעבר לשעות העבודה בפועל לפי תיאום ובקשה של מר קאופמן. החיוב היתר נעשה כדי לסגור חוב עבר של מר קאופמן וחב' תקש.
חב' ברוש הוסיפה לטעון כי חב' ד.נ. השיבה לה סך של 44,432 ₪ ולאחר מכן השיבה לה סכום נוסף של 26,030 ₪ (העתק חשבוניות הזיכוי צורף כנספח ב' לכתב ההגנה).
לאור האמור, אין נזק שנגרם לחב' ברוש כתוצאה מההתנהלות הנטענת של מר קאופמן עם חב' ד.נ. ולכן אין עוד מקום לדון ברכיב תביעה זה.

הוצאות שכר יתרות
לטענת חב' ברוש, מר קאופמן שילם למספר עובדים חלק משכרם במזומן, שילם משכורת לעובדי קבלן שאין לחב' ברוש יחסי העסקה איתם, והעסיק עובדים פיקטיביים שאינם קיימים. טענות אלו מפורטות בסעיף ו' לתביעה שכנגד.
אשר לעובדים שחלק משכרם שולם במזומן, איננו רואים צורך להידרש לכך. זאת כיוון שלא הוברר איזה נזק ממוני נגרם לחב' ברוש כתוצאה מכך.
כך גם לגבי הטענה הנוגעת לתשלום שכר לעובדי קבלן ישירות ע"י חב' ברוש. כיוון ששכר עובדים אלו בלאו הכי היה צריך להיות משולם לעובדים, בין אם דרך הקבלן שהעסיק אותם ובין אם דרך חב' ברוש, גם כאן לא ברור איזה נזק נגרם לחב' ברוש כתוצאה מתשלום שכרם ישירות.
נותרנו עם הטענה להעסקת עובדים פיקטיביים. על אף שלטענת חב' ברוש הועסקו "עובדים" פיקטיביים, קרי – יותר מעובד אחד, חב' ברוש נתנה דוגמא להעסקת עובד אחד בלבד בשם מכניאן רמון. לטענתה, עובד זה מעולם לא עבד בחב' ברוש. מר קאופמן הציג אותו כעובד כדי ליצור מצג בו כביכול משולמת עבורו משכורת ושהוא יעשה שימוש בשכרו של אותו עובד לעצמו. לתמיכה בטענתה צירפה חב' ברוש דוח תשלומים לעובד מכניאן רמון (ר' נספח ג' לכתב התביעה שכנגד). על פי דוח התשלומים שולמה לעובד משכורת חודשית מנובמבר 2011 עד אפריל 2012 בסך כולל של 47,552 ₪.
בכתב ההגנה טען מר קאופמן כי העובד מכניאן רמון נקלט לעבודה על ידי מר יוסף קדן ולא על ידו. הוא הוצב לעבוד בתחנת כוח של חברת החשמל בחדרה תחת ניהולו של מר שמואל ינקילוב. מר קאופמן טען שמעבר לכך הוא לא היה מעורב בקבלתו של מר מכניאן לעבודה ולא בניהול עבודתו ובתשלומים שהוא קיבל.
ראשית, העובדה ששולם שכר לעובד אינה ראיה לכך שמדובר היה בעובד פיקטיבי. מר קדן שהעיד בתצהיר התמיכה שלו לתביעה הנגדית לא הסביר כיצד הוא יודע שרמון מכניאן היה עובד פיקטיבי. עדותו נחזית לחזרה על טענות התביעה שכנגד. בחקירתו הנגדית של מר כהן הוא נשאל כיצד ייתכן שאושר לשלם שכר לעובד רמון מכניאן גם לאחר שמר קאופמן סיים את העסקתו בפועל בחב' ברוש ומר כהן לא נתן תשובה ברורה (עמ' 161-163 לפרוטוקול:
"ש: תאמר לי, אם אני רואה, אנחנו ראינו את זה קודם לכדן ותכף המסמך ימצא ונראה את זה גם לך, אם אנחנו רואים שאחד מאותם שמות של עובדים שאתם טוענים שרובי הפעיל באופן פיקטיבי מכניאן רמון, אם אנחנו רואים שבוצעו לו תשלומים, אני אראה לך, 4 תשלומים, אחרי שרובי כבר הלך הביתה, אתה מסכים איתי, בזהירות המתחייבת, שזה לא רובי אישר אותם, זה אתה בתור מי שניהל אישר אותם? הנה, אנ י מראה, בעמוד השלישי בנספח 418.
ת: לא, אני לא מסכים איתך.
ש: אז מי ש,
ת: הוא התחיל לעבוד אצלי, התקבל לראיון עבודה אצלי כמנכ"ל? אני קיבלתי אותו לעבוד בברוש?
ש: לא, מי חתם על הוראות התשלום,
ת: מי ש.
ש: של המשכורות האלה? 4 תשלומים האלה?
ת: יש לי 200 עובדים היום ואני חותם על כל המשכורות היום,
ש: אני לא שואל על היום ומה אתה עושה,
ת: זה אותו דבר.
...
העד, מר כהן: אני רוצה להסביר, כב' השופטת, ולכולנו פה, העובד הזה לא נשכר על ידי, הוא עבד בברוש טרם היותי מנכ"ל ברוש באופן רשמי.
... ואם הוא היה פיקטיבי או לא, כנראה שהוא היה פיקטיבי, לא אני החלטתי על זה, אני אחר כך, אחרי שגיליתי דברים, תפסתי את הכל וגם דאגתי לגמור עם כל ההתנהלות הזאת ולא רק של זו אלא גם של דברים אחרים שדיברתי עליהם ואני מקווה שתשאל אותי גם עליהם.
...
כב' הש' מזרחי לוי: תסביר, אתה המשכת להעסיק את העובדים שרובי העסיק,
העד, מר כהן: אני המשכתי להעסיק עובדים.
כב' הש' מזרחי לוי: בלי לבדוק אם הם קיימים או לא?
העד, מר כהן: וודאי, וודאי.
...
עו"ד כהן: יש 4 תשלומים כאלה ואני שואל מי אישר אותם? זה הכל.
כב' הש' מזרחי לוי: רק שנייה.
עו"ד צור: רובי מנכ"ל פה, מה זה? רובי מנכ"ל כאן, זה כתוב.
עו"ד כהן: ב-1.3 הוא קיבל מכתב פיטורין והלך הביתה.
כב' הש' מזרחי לוי: אדוני יודע לומר לנו מי אישר את התשלומים האלה?
העד, מר כהן: לא".
מעבר לאמור, חב' ברוש לא הציגה ראיות בדבר הגורם שקיבל את התשלומים ששולמו לעובד רמון מכניאן בפועל ואופן התשלום. בכתב התביעה שכנגד נטען שהתשלום לעובד רמון מכניאן וליתר העובדים הפיקטיביים יצא בצ'קים סחירים כיוון שלא היה להם חשבון בנק. אולם, חב' ברוש לא ביקשה גילוי חשבונו של מר קאופמן נכון למועד תשלום הצ'קים לעובד. כדי לבדוק אם הוא הפקיד את הכסף אצלו. לא הוגשה ראיה לכך שהצ'קים נפדו ועל ידי מי. לא ניתנה עדות בדבר הגורם שלקח את הצ'קים מהחברה בפועל או על כך שמר קאופמן לקח את הצ'קים הסחירים אליו כדי למסור אותם בעצמו לעובדים שאין להם חשבון בנק. בכל הנוגע לרכיב תביעה זה, רב הנסתר על הגלוי. לא שוכנענו בטענה שמר קאופמן העסיק עובדים פיקטיביים. טענה זו היא טענה חמורה ביותר המשמיעה כי מר קאופמן רימה וגנב לכיסו כספים מחב' ברוש תוך ניצול מעמדו כמנכ"ל. ראוי היה מחב' ברוש להציג תשתית ראייתית מבוססת יותר כדי להוכיחה.
לפיכך, הטענה שמר קאופמן העסיק עובדים פיקטיביים נדחית.
תניית אי תחרות
לטענת חב' ברוש, מר קאופמן התחרה בעסקיה בניגוד לתניית אי התחרות הקבועה בהסכם העבודה שלו. בגין כך נגרם לה, לטענתה, נזק בסך 1.5 מיליון ₪. הטענות הנוגעות לרכיב תביעה זה פורטו בסעיף ט"ז לכתב התביעה שכנגד.
בסעיף ט"ז לכתב התביעה שכנגד טוענת חב' ברוש כי בהסכם ההעסקה של מר קאופמן התחייב שלא להתחרות בעסקיה. החל ממועד פיטוריו החל מר קאופמן לעסוק ב-"מתן שירותי שווק וניהול לגורמים מתחרים". ממשיכה חב' ברוש וטוענת – "אין מדובר בתניית אי תחרות שבאה על רקע העסקה רגילה של עובד. מדובר בתניית אי תחרות אשר הייתה חלק ממערך של חוזים, אשר כפי שפורט בפתיח, כתוצאה מהם גרף קאופמן באמצעות תקש סך של מעל 8.5 מיליון ₪! כאשר תניית אי התחרות הייתה חלק מאותם חוזים מסחריים וחלק מהרציונל בבסיס כריתתם". הנזק בסך 1.5 מיליון ₪ שנגרם לה הוא, לטענתה, בעיקרו מורכז מאבדן חוזים עתידיים והכנסות בגין פעולות של מר קאופמן ובנוסף סך של 1 מיליון ₪ בגין פעולות חב' תקש.
מר קאופמן מצידו טען שהוא לא התחרה עם חב' ברוש בניגוד להסכם העבודה. כן הוא הכחיש את הסכום הנתבע בגין רכיב שכר זה וטען שהוא איננו מבוסס.
אשר לדעתנו. אכן, חב' ברוש לא צירפה תחשיב, חוות דעת מומחית או סד ראיות כלשהו לתמיכה בסך הנזק שלטענתה נגרם לה. כן היא לא פירטה את הדרך שבה הגיעה לתחשיב הנזק. מטעם זה בלבד יש לדחות את תביעתה.
בית המשפט המחוזי כבר דן בטענה זו אשר הועלתה ע"י חב' ברוש באותו הליך כנגד חב' תקש. נפסק כי:
"מסיכומי ברוש, עולה כי היא מייחסת למר קאופמן מתן שירותי שיווק וניהול "לגורמים מתחרים", כדוגמת מסגריית "האומן" (שם סעיף 70). הנה כי כן, אף לשיטתה של ברוש מדובר בפעילות של מר קאופמן שאינה בתחום הפיגומים הבידוד ומסגרות קונסטרוקציה, וממילא, נראה לא ניתן לייחס לתקש או למר קאופמן הפרה של ההתחייבות הקבועה בסעיף 4 להסכם המכר".
קביעה זו של המחוזי יפה גם בענייננו. חב' ברוש מייחסת למר קאופמן את אותה פעילות שהיא ייחסה לחב' תקש – מתן שירותי שיווק וניהול. זאת בעוד הסכם העבודה אסר על עיסוק "בכל תפקיד ניהולי בעסק, שעיסוקו בתחום עיסוקה של החברה" (סעיף 15.2 להסכם העבודה).
מעבר לדרוש יצוין כי על פניו תניית אי התחרות שנקבעה בהסכם ההעסקה לשנתיים, כשהיא עומדת אל מול לתקופת העסקתו של מר קאופמן ואופי העסקתו המוגבל יחסית איננה נראית לנו סבירה ביחס לסטנדרט המקובל בפסיקה להגבלת תחרות (ר' עע (ארצי) 2912-11-10 מנחם מן - ספיר ספרינט בע"מ (14.11.11)).
לפיכך, התביעה לפיצויים בגין תחרות אסורה נדחית.
הוצאות שונות
ברכיב תביעה זה, תבעה חב' ברוש החזר "בגין הוצאת כספים שונים מהחברה, בדרכים שונות ומשונות, למטרות שונות ומשונות, בניגוד לכללי ניהול תקין ובניגוד לטובת החברה". הנזק הוערך בסך של 500,000 ₪. אולם, חב' ברוש לא פירטה כיצד היא הגיעה אל סכום הנזק שהיא העריכה ועל מה הנזק מבוסס בדיוק.
לפיכך, התביעה להחזר הוצאות "שונות" נדחית.

הוצאות תקורה
לטענת חב' ברוש, עקב התנהלותו הלא תקינה של מר קאופמן כמנכ"ל היא נדרשה לפעול על מנת לפקח על עבודתו ופועלו. הנזק שנגרם לה עקב כך הוערך על ידה בסכום של 400 אלף ₪.
אשר לדעתנו. טענת חב' ברוש היא למעשה שיש להחזיר לה הוצאות שהיא נדרשה להוציא עקב ביצוע כושל של עבודה ע"י עובד. כמעסיקה, חב' ברוש רשאית ויכולה לפטר את העובד שלה, כפי שהיא אכן עשתה לבסוף. כך היא יכולה לצמצמם את נזקיה. אם נדקדק בטענות חב' ברוש הרי שלא היא זו שיזמה את פיטוריו של מר קאופמן אלא מר קאופמן עצמו הוא זה שסתם את הגולל על המשך העסקתו ורק לאור תגובתו החריפה לשימוע החליטה היא לפטרו. כך שלמעשה, חב' ברוש לא ראתה בזמן אמת, במהלך קיום השימוע, סיבה לפטרו. ואף אם התכוונה חב' ברוש לפטרו, היא איננה רשאית ולא יכולה לדרוש ממנו החזר הוצאות בגין עבודה שלטעמה הייתה כושלת. כבכל חברה, יש לחב' ברוש דירקטוריון. חלק מהותי מתפקידיו של הדירקטוריון הוא לפקח על המנכ"ל. ככל שהדירקטוריון לא פיקח בפועל על המנכ"ל הרי שיש לכוון אצבע מאשימה גם אליו.
אמנם, לו הייתה מוכיחה חב' ברוש שמר קאופמן פעל בהסתר ובהיחבא ופעל מתוך כוונה לפגוע בחברה הדברים היו אחרת. אך לא כך המצב. חב' ברוש לא הוכיחה שמר קאופמן פעל בצורה בלתי מתקבלת על הדעת מצד מנכ"ל. אף ההוצאה היתרה שמר קאופמן אישר לתשלום עבור האסבסט הייתה הוצאה מצומצמת יחסית להיקף הפעילות של חב' ברוש ומר קאופמן הסביר את הרציונל שעמד מאחורי החלטתו לאשר את התשלום. הוא הסביר שלצד ההתחשבנות האישית הוא גם ראה צורך בשימור היחסים העסקיים עם הלקוח עבור חב' ברוש. נוסף לכך, עלינו לזכור, כפי שחב' ברוש עצמה הדגישה, שבין הצדדים התכוננה מערכת יחסים ענפה הרבה יותר מהסכם העבודה. חלק ניכר מההתנהלות של מר קאופמן ומהיחסים שלו עם חב' ברוש ועם הנתבעים בתביעה שמר קאופמן הגיש, היא פועל יוצא של אותה התקשרות. אין לכן מקום לחייב את מר קאופמן בהוצאות שהוציאה החברה כדי לפקח עליו. הוצאות שהיא בלאו הכי לא הוכיחה ולא תמכה בראיות.
לפיכך, התביעה לפיצוי בגין הוצאות תקורה נדחית.

השבת פיצויי פיטורים
רכיב התביעה האחרון שעלינו לדון בו הוא השבת פיצויי פיטורים. לאור דיוננו לעיל, איננו סבורים שהתקיימו הנסיבות המתאימות להורות למר קאופמן להשיב את פיצויי הפיטורים.
הלכה פסוקה היא כי "שלילת פיצויי פיטורין ותמורת הודעה מוקדמת נעשית במשורה, במקרים הקיצוניים ביותר" (ר' עע 1126/00 מלון עציון בע"מ – אביעזר שרוני (22.10.02)); באשר "הפיטורים כשלעצמם, אף תוך כדי תשלום פיצויי פיטורים, הם עונש" (ר' דבע לא/3-3 רים בע"מ – נסים יוסף, פד"ע ב' 215, 219)).
אולם, בענייננו לא מדובר בשלילת פיצויי פיטורים אלא בהשבתם. הזכות לפיצויי פיטורים היא זכות המוקנית לעובד מכוח החוק. לפי סעיפים 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 יש לבית הדין סמכות לשלול או להפחית את פיצויי הפיטורים כאשר הפיטורים היו "המצדיקות פיטורים ללא פיצויים". חב' ברוש טענה שהיא פיטרה את מר קאופמן על רקע תגובתו החריפה במסגרת הליכי השימוע. במהלך השימוע עלו רק חשדות לא מבוססים לגבי התנהלות לא תקינה. אימות החשדות נעשה, לגרסת חב' ברוש, לאחר מכן. לפיכך, לפי גרסתה של חב' ברוש עצמה, הפיטורים לא נעשו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים. מעבר לכך, לא הוכח לנו במסגרת ניהול הליך זה שמר קאופמן התנהל בצורה לא תקינה עד כדי הצדקת שלילת פיצויי הפיטורים שלו.
גם אין מקום להכיר בזכאות חב' ברוש להשבת פיצויי פיטורים גם מכוח טענה של התעשרות שלא כדין, כפי שנקבע בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. הזכאות של מר קאופמן לפיצויי פיטורים היא למעשה מכוח הסכם העבודה שלו. לפי סעיף 9.4 להסכם העבודה, מר קאופמן זכאי לפיצויי פיטורים "מכל סיבה שהיא". כך, בעע (ארצי) 57033-11-13‏ ‏ ישראל כפרי נ' שניב תעשיות נייר בע"מ (10.11.16) נקבע כי " מדובר בפיצויי פיטורים ובהודעה מוקדמת המגיעים למערער לא מכוח החוק אלא מכוח סעיף 11.4 להסכם העבודה, שבו נקבע כי ’... עם סיום עבודתו של העובד מכל סיבה שהיא, למעט בנסיבות המפורטות בסעיף 11.6 להלן, ישוחררו לזכותו של העובד הכספים שנצברו לזכותו בפוליסת ביטוח המנהלים בקרן השתלמות ובקופות הגמל". בסעיף 11.6 להסכם העבודה נקבע, בין היתר, כי המערער לא יהיה זכאי לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת אם קשר העבודה יגיע לסיומו בנסיבות של "מעילה באמון ו/או בכספי החברה ו/או הפרת חובת הנאמנות כלפי החברה‘". הוראה דומה המגבילה את פיצויי הפיטורים רק למקרה של מעילה באמון לא נמצאה בהסכם העבודה של התובע. כפי שציינו לעיל, לא הוכחו לפנינו מעילה באמון או הפרת חובת נאמנות במידה כזו המצדיקה לשלול את פיצויי הפיטורים.
לפיכך, התביעה להשבת פיצויי פיטורים נדחית.
לא נעלמה מעיננו טענת חב' ברוש כי מר קאופמן ניהל שוק אפור והלווה כספים לעובדיה. טענות אלו לא עמדו בבסיס דיוננו ולא נדרשו על מנת להגיע להכרעות שלעיל. מעבר לדרוש יצוין כך. אין חולק על כך שמר קאופמן היה מבעליה של חברת מרפ חי העוסקת במתן הלוואות. אולם לא הוכח שעיסוקה של מרפ חי היה מתן הלוואות בשוק האפור או כי הוא נתן הלוואות בריביות גבוהות לעובדי חב' ברוש (ר' לעניין זה סעיף 77 לכתב התשובה-הגנה שכנגד). כן לא הוכח שרמת פעילותו של מר קאופמן בחברת מרפ חי הייתה כזו שהשפיעה על תפקודו כמנכ"ל. העובדה שמר קאופמן קיבל כספים רבים מחב' מרפ חי אינה כשלעצמה מעידה על היקף עיסוקו שכן אין חולק על כך שבמסגרת מערך ההסכמים בין הצדדים הועברו תשלומים עבור מר קאופמן דרך חב' מרפ חי (ר' לדוגמא הסכם רכישת הציוד מחב' תקש שצורף כנספח 5 לתצהירו של מר פנקר). להיפך, נראה כי מר קאופמן היה רב פעלים בתחום עבודתו העיקרי, כמנכ"ל חב' ברוש, כפי שעולה מטענות חב' ברוש עצמה.
כפי שקבענו לעיל, גם כאן, נוכח דחיית רובה המוחלט של התביעה שכנגד היה עלינו לחייב התובעת שכנגד בהוצאות לטובת הנתבע שכנגד, אולם בשים לב לקביעותינו לעיל בתביעתו של מר קאופמן - אין צו להוצאות.
סוף דבר
בתביעה של מר קאופמן, על הנתבעות 1 ו-2 לשלם לתובע, ביחד ולחוד, סך של 12,500 ₪ בגין זכאות לבונוס עבור רווחי שנת 2012.
תביעת קאופמן נגד הנתבעים 3 ו-4 נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעים 3 ו-4 בסך 10,000 ש"ח כל אחד.
בתביעה של חב' ברוש, על הנתבע לשלם לתובעת סך של 7,992 ₪ בגין חיוב הוצאות ביתר.
מר קאופמן ישלם הוצאות לטובת המדינה בסך 20,000 ₪.

ניתן היום, ג' תשרי תש"פ, (02 אוקטובר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור, עובדים
מר דניאל אמזלג

יפית מזרחי-לוי, שופטת

נציג ציבור, מעסיקים
מר יונה לוי